בית אל/ב/נח
|
< הקודם · הבא > |
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
עתוס' גיטין (מה:) ד"ה והא דתני דהקשו דהמ"ל כרשב"ג דבעי כתיבה לשמה ע"ש. והנה לפמ"ש הפמ"ג בסי' ל"ט אות ג' דכתיבה לשמה דרבנן ולפ"ז מה הקשו תוס' דלימא רשב"ג הוא דהא כאן ספק הוא כמ"ש רש"י לעיל דשמא כתבן למכור לישראל וא"כ הוי ספק דרבנן ולכך קאמר דאתיא כהאי תנא דכל שאינו בקשירה כו' דזה הוי דאורייתא וז"ב:
ועתוס' מנחות (מ"ב א' ד"ה ואל) דלחד תי' אי לאו משום כל שאינו בקשירה משום לשמה לא איכפת לן דסתמא לשמה ולחד תי' דוקא האזכרות צריכין בפי' לשמה ע"ש. ולתי' ראשון ג"כ ל"ק קו' התוס' כאן:
והנה אף אם בעי בפירוש לשמן או האזכרות עכ"פ מ"מ י"ל דהוי דרבנן לא מה"ת כמ"ש הפמ"ג ולפ"ז י"ל דמ"ש הט"ז דאפי' ביחיד אסור לקרות גזרה אטו קריאה בציבור יש לפקפק דהוי גזרה לגזרה וא"כ א"ש דהמרדכי לא תירץ כן כמ"ש הט"ז דבלא כתב לשמן ל'ש סברתו דהוי גזרה לגזרה אבל בפסולין אחרים כמו כתבו נכרי וקטן ואשה דלאו בני קשירה נינהו שפיר י"ל דאפי' ביחיד אסור לקרות כמ"ש הט"ז דהא בזה הוי גזרה דאורייתא וז"ב:
והנה אפי' נימא דהוי ודאי שלא לשמה בנכרי דנכרי ודאי אדעתא דנפשיה עביד כמ"ש בחי' גיטין מ"מ אם הוי רק מדרבנן דמה"ת לא בעי לשמה א"נ עכ"פ קורין בו ביחיד דהוי גזרה לגזרה, וא"כ ל"ק קושית התוס' דהמ"ל דרשב"ג הוא דז"א דא"כ אמאי יגנז דהא מותר לקרות ביחיד ולכך אמר דאתי כהאי תנא דכל שאינו בקשירה כו' דזה הוי דאורייתא ושפיר יגנז דאסור לקרות בו אפילו ביחיד ודו"ק:
והנה ראיתי להגאון פני יהושע ז"ל שעמד במ"ש בשם ר"ת שכתבו מין נכרי כו' ת"ל וקשרתם וכתבתם ר"ל דהאי וקשרתם לא קאי אנכרי דבלא"ה פסול דלא נכתב לשמה יעוד דצריך לקדש האזכרות כו' ולא הרגיש שכבר עמדו בזה התוס' מנחות דף הנ"ל וכתבו ג"כ דלא קאי אנכרי כו' ובחד תי' כתבו דסתמא לשמה ע"ש וגם כתבו דמיירי בלא אזכרות ע"ש. ועי' מג"א (סי' ל"ט) שהגיה כותי במקום נכרי ע"ש:
והנה המג"א (סי' ל"ט ס"ק א') כתב דכ"ז שלא הביא ב"ש פסול עד שיהא בן ח"י והאחרונים תמהו עליו דאינו נזכר בש"ס חילוק בין בן ח"י לענין הבאת ב"ש ואני בקונטרסי להל' מכירה הבאתי סעד לדבריו מתוס' ב"ב (דף קנ"ג) ע"ש:
והנה הטור פסק בחו"מ נמצא ביד עכו"ם כשרים ובס"ת פסק יגנזו ונראה דס"ל דמסתמא ישראל כתב כמ"ש התוס' אלא דבס"ת דיש היתר עכ"פ לקרות בהן ביחיד לא הכשירו אבל בתפילין ומזוזה אם יפסלו הם אינן ראוין לכלום הקילו משום הפסד קדושתם ול"ש לגזור בס"ת משום דילמא יקראו בציבור דהא מדינא שרי ודו"ק. והב"י הקשה אהא דאמר ר"נ ס"ת שכתבו מין ישרף הא דלא נקט תו"מ ואמנם י"ל דהא בלא"ה פסול משום לשמה אלא דכבר כתבתי דיש נ"מ לקרות ביחיד והיינו בכתבו נכרי דאין קורין בו אפי' ביחיד ולכך נקט יגנז אבל משום לשמה כיון דהוא רק דרבנן מותר לקרות בו ביחיד וקמ"ל ר"נ דהטעם משום דכל שאינו בקשירה כו' וכמ"ש לעיל ולכך כתב רש"י אהא דיגנז כדלקמן והיינו משום כל שאינו בקשירה כו' כמ"ש הפני יהושע ע"ש. אבל בתפילין ומזוזה דל"ש לקרות בה ביחיד לא נקט ר"נ דהא בלא"ה פסול משום לשמה ודו"ק היטב. והנה התוס' כתבו שם במנחות דמיירי שלא כתב האזכרות והיינו דעדיין אין שם האזכרות דזה ודאי דוחק לומר דכל אזכרה ואזכרה כתב אחר ולפ"ז א"ש דלא נקט ר"נ תפילין ומזוזות דבתפילין ומזוזות בלא"ה פסול דהא בעינן כסדרן ודו"ק היטב:
הנה י"ל דאם כתב מין ועע"א ס"ת של ישראל לא ישרף דלפמ"ש בכ"פ דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק מדרבנן וא"כ עכ"פ לא תשרף אלא תיגנז וזה י"ל בהא דתני בברייתא ס"ת שכתבו מין כו' פסולין משום וקשרתם כו' והא בלא"ה מין כוונתו לע"ז ולפמ"ש א"ש ואפשר דר"נ דאמר ישרף מיירי בכותב ספר תורה שלו וצ"ע:
בש"ס ב"ב (טו.) אפשר ס"ת חסר אות א' אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. הדברים תמוהים דעדיין הקושיא במקומה. והנה התוס' כתבו דצריך הסופר להוציא בפה מדאמרי' הכא ומשה אומר וכותב, והנה מלת וימת הוא הוא"ו בפתח והוא מהפך העתיד לעבר כנודע כי לו היתה הוא"ו שוואית היה משמעותו לעתיד וא"כ א"ש דמכאן לא היה משה אומר בפיו וא"כ אין כאן שקר דהא בלי נקודה יוכל לשמש עבר ועתיד והס"ת היא בלי נקודות אך בדמע כתב כי הוא ידע כי קרב קצו. כן אמרתי בימי חרפי:
והנה המג"א (סי' תרצ"א) העיר על הסופרים שאינם כותבים מתוך ס"ת ונראה להמליץ בעדם די"ל הא דצריך לכתוב מתוך הכתב אף דל"ש שיטעה כיון דרגיל כבר מ"מ בחסירות ויתירות לזה לא מועיל מה ששגור בפיו כי לא ידע אם חסר יביאנו או מלא וז"ב ולפ"ז אנן דלא בקיאין בחסרות ויתירות ואין מוציאין ס"ת אחרת על זה כמ"ש רמ"א באו"ח לכן כותבין שלא מתוך הכתב כן יש להליץ בעדם ומ"מ טוב להחמיר ותע"ב. ודו"ק:
והנה המרדכי הביא ראי' דבכתיבת השם צריך להוציא בשפתיו מדנקט אזכרות כו' והפ"מ תמה דשם דווקא נקט אזכרות דטעי ברר"י כו' ע"ש ולע"ד כוונת המרדכי דאיך אפשר דבכל הס"ת היה כותב לשמן ובהאזכרות לא כתב לשמן דזה כעושה להכעיס ולכך פירש דכתב הס"ת בסתם ולא אמר שכותב לשמה ולכל הס"ת סתמא כשר ולאזכרות לא מהני רק שיאמר בפירוש לשמה וזה שאמר אזכרות שבה לא כתבתי לשמן וז"ב וזה כוונת המרדכי ודו"ק:
והנה הטעם דאזכרות צריך לקדש בפירוש משום דיש שמות שהם חול ולכך צריך לקדש בפירוש השמות שהם קודש וז"ב לדעתי. ובזה יש לפרש מ"ש אזכרות שבה לא כתבתי לשמן והיינו דלא ידע בהרבה מהם אם הם קדש או חול לכך לא הי' יכול לקדשפ ובזה שפיר הוכיח המרדכי דבאזכרות צריך לומר בפירוש דאל"כ שפיר עשה שכתב סתם וז"ב:
ובזה א"ש דפריך ולעבר עלי' קולמוס וליקדשי' היינו דאכתי משים עצמו רשע דהי' יכול לכתב סתמא ואח"כ להעביר עליהם קולמס לשמן דאם ממ"נ כשר דאותן שהם חול ול"צ לשמן הוי כתב ע"ג כתב ואותן שצריכין לשמן שפיר מועיל הכתב העליון כמ"ש התוס' ונדפס בשמי בס' יד שאול (סי' ער"ו ס"ק יוד) ודו"ק:
המרדכי כתב דכל הפשוט לא מהני תינוק דלא חכים ולא טיפש ובתשובת רמ"א נשאל ע"ז וע"ש מה שפירש. ולע"ד נראה דה"פ דכל האותיות הפשוטות כגון ך ן ץ לא מהני תינוק כו' דהא הפשוטות צ"ל בשיעורן כמו הכפופות כמבואר בש"ע וא"כ מה בכך שהתינוק קורא אותו ך או צ' מ"מ אם חסר ממנה ואין בה כשיעור הכפופה ל"מ ודו"ק:
ושוב ראיתי בכ"מ (פ"א מהל' תפילין הלכה י"ב) דכתב הטעם דס"ת דווקא מן הכתב דשמא טעה בחסירות ויתירות ע"ש וא"כ שפיר כתבתי להליץ בעד סופרי זמנינו ודו"ק:
והנה לא מצאתי ברמב"ם שיהיה צריך בספר תורה ותפילין ומזוזה כתיבה לשמה והנה התחיל רבינו עשרה דברים יש בתפילין שנים בכתיבתן כו' ולא הזכיר לשמה ובעיבוד הזכיר לשמה בהלכה י"א ע"ש ובהלכה ט"ו כתב הכותב ספרי תורה ותפילין ומזוזות ולא ה"ל כוונה וכתב אזכרות שלא לשמן כו' מבואר דכתיבה לשמה לא בעי רק באזכרות ועי' פרק יוד הלכה א' דחשיב ב' דברים ע"ש וכתב י"א דכתב האזכרות שלא לשמן ע"ש ובש"ס אמרי' ורשב"ג עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ע"ש משמע דכ"ש הוא ורבינו פסק דבעי עיבוד לשמה ולא כתיבה וצע"ג לע"ע ואמנם י"ל דהא דאמרי' כתיבה לשמה לא בעי היינו על האזכרות וי"ל דרבינו לטעמי' דס"ל בתשובתו לחכמי לוניל דעיבוד לשמה רק דרבנן כדי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ע"ש ולכך בכתיבה דל"ש זה לא צריך אלא באזכרות וכבר כתבתי הטעם דיש אזכרות שהם חול ויש שהם לע"ז כמו אלהים אחרים ולכך צריך שיכוון לשם השם וז"ב. ובזה י"ל דבר חדש דזה דוקא בספר תורה דיש בה אזכרות של חול אבל תפילין ומזוזות דכל האזכרות קדש אפי' כתבן שלא לשמן אלא סתמא כשר ובזה א"ש מה שהקשו התוס' אהא סת"ם שכתבן מין מסור כו' פסולין והא בלא"ה פסולין משום לשמה וכבר עמדו בזה בתוס' מנחות ולמ"ש י"ל דאתפילין ומזוזות קאי ודו"ק כי קצרתי:
והנה זה ימים רבים כתבתי בתשובה לחכם א' אשר כעת הוא מפורסם לגדול הדור בעסק שאלה ושם כתבתי ביאור דברי המרדכי שהבאתי דכתב וכל הפשוט כו' יכול להיות דל"מ תינוק כו' וכמ"ש לעיל ומצאתי בירושלמי שהביא הב"י וז"ל כגון ארצנו תפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכה ע"ש שהוא בדין דבוקות וכוונתו דבשלמא אם נדבקה הוא"ו של ארצנו להנו"ן ומלמעלה נשאר כשיעור ו' קטנה כשר כמ"ש הרשב"א דכל הראוי לגרירנ אין גרירה מעכבת בו ע"ש:
א[עריכה]
(א) הנה מבואר ברא"ש דדוקא לענין עיבוד לשמה מהני ישראל עע"ג אבל לא בכתיבה ועמ"ש האחרונים בזה. ולע"ד נראה דהא מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' תו"מ הלכה י"א דמזוזה) א"צ עיבוד לשמה וכתב הכ"מ בשם הרמב"ם בתשובה הטעם דהא דבעי עיבוד לשמה הוא דהוצרכו לעשות להן חשיבות כו' למען יעמדו ימים רבים ובמזוזה דלאו היא עיקר המצוה דהחוב רק על הבית לא הוצרכו ע"ש ומבואר דס"ל דעיבוד לשמה הוא רק דרבנן וכ"כ הפמ"ג ואמנם בכתיבה מבואר ברמב"ם (הלכה ט"ו) שם דגם במזוזה אם כתב האזכרות שלא לשמן פסולה וע"כ צ"ל דהכתיבה הוא דאורייתא בעי לשמה ולכך אין חילוק בין תפילין למזוזה וז"ב והיינו כמ"ש הרמב"ן דיליף לה מן כתבו לכם היינו לשמה כמו גדילים תעשה לך לשמה ע"ש:
והנה אם גוי מעבד וישראל עע"ג אף דאמרי' עכו"ם אדעתי' דנפשי' קא עביד מ"מ זה רק ספק וכמ"ש בחי' גיטין דאם הישראל אומר לו שיעשה לשמה הוי רק ספק וכן מבואר בב"ש (סי' קכ"ג ס"ק ה') ע"ש היטב וכיון דעיבוד הוא דרבנן לכך כשר כשישראל עע"ג ובכתיבה שהוא דאורייתא פסול וז"ב ודו"ק:
ב[עריכה]
(ב) והנה בש"ס גיטין (נ"ד ב') דפריך ולעביר עליו קולמס ולקדשי' כו' ומשני דמחזי כמנומר ע"ש. ובמרדכי הקשה דאמר נאמן אתה להפסיד שכרך כו' והקשה דאכתי שכר חומשין אית לי' והט"ז כתב לתרץ דכיון דאינו ניכר הפסול גם היחיד אסור לקרות בו דשמא אתי לקרות בציבור ע"ש. והקשה בס' יד שאול הא לפ"ז מאי משני דמחזי כמנומר אכתי חזי לקרות ביחיד דהא ניכר הפסול ותירץ דלא שרינן העברת קולמס אלא כדי להכשיר הס"ת אף דיש קצת חשש >>>