ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין הפרשיות

· מעבר לתחילת הדף פתיחה למנין הפרשיות

א

אמר המפרש אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל מאתים עשין המוטלות על היחידים. הנכללות אצלנו בחלק ראשון. ומאתים ושבעים ושבעה לאוין. שנכללו אנלנו בחלק השני. ושבעים ואחד עונשים שבמיתה המצטרפים עם הלאוין ועולים בחשבונם. ולא יצאו מן הכלל להמנות בפני עצמם אלא משום דשאר הלאוין הם מצות המוטלות על היחידים. כמו המאתים עשין. אבל העונשים הם מצות המוטלות חובה על הב"ד. וכמו שנתבאר לעיל. בא מעתה למנות ששים וחמש הפרשיות. כמו שנקראו מצות אלו. לפי מסורת כל הגאונים ז"ל והראשונים ז"ל הבאים אחריהם. וכוללים שמונה וארבעים מצות עשה המשלימות למנין רמ"ח עשין. עם המאתים עשין שכבר נמנו. ושבע עשרה לאוין המשלימים למנין שס"ה לאוין. עם רע"ז הלאוין וע"א העונשין שנמנו בשכבר. וכשיטת כל הגאונים ז"ל. והראשונים ז"ל שבאו אחריהם. עד הרמב"ם ז"ל והבאים אחריו שנטו לדרך אחרת:

ב

והנה ענין פרשיות הללו וגדרן מבואר בדברי הבה"ג ז"ל (בהקדמתו. ובהלכות הספד). ובה"ג כת"י רומי (בהלכות משמרות). ובתורתן של ראשונים (ח"א עמוד מ"ד) שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור. וכן כתב באזהרות הר"א הזקן ז"ל (סוף מנין הפרשיות שלו) וז"ל תמו חוקי צבור דבקיך עיי"ש. וכן כתב גם בחובת הלבבות (שער עשירי פ"ז) שהם מצות שחייבים בהן הצבור ואין היחיד חייב בהן עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא ביאר בפירוש גדרן זה. שלא כתב רק כי חוקים ומשפטים להם נקראו. אבל לא הזכיר עיקר ענין פרשיות הללו שהן מצות המוטלות על הצבור. כמש"כ הבה"ג. וצ"ע למה. ואף כי גם באזהרות הר"ש בן גבירול והר"י אלברגלוני ז"ל לא ביארו ענין זה. אבל הם לא ביארו כלום מענין הפרשיות וגדרן. והיינו משום שהיה הדבר פשוט אצלם ונודע מדברי הבה"ג שהם הלכו בעקבותיו ועליו סמכו. וכתבום סתם כדבר נודע ומפורסם לכל. אבל רבינו הגאון ז"ל אחר שכתב שנקראו חוקים ומשפטים. ודאי יותר היה ראוי לו להודיע עיקר ענינם וגדרן. שהן מצות המוטלות חובה על הצבור. כמו שהודיע וכתב בתחלת מנין העונשין שהן מצות המוטלות על הב"ד. אבל נראה שלזה נתכוון במש"כ כאן שיחו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכבודם ראו. וזה נוסד על לשון הכתוב (פ' ואתחנן) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו'. ורצה להורות בדבריו אלו דששים וחמש פרשיות הללו הן מצות העם. דהיינו הצבור כולו. ולא כשאר המצות שמוטלות על היחידים. ולפנינו יתבאר עוד בזה בס"ד:

ג

ואמנם עיקר פרשיות הללו הן דבר מפליא ומתמיה מאוד מאז מעולם. וכל הראשונים והאחרונים ז"ל אחזו שער. ולא יכלו לרדת לסוף דעת הבה"ג ז"ל וכל סייעתו באלו הפרשיות שמנאום בפ"ע. ומה כוונתם במנותם אותן פרשיות פרשיות. וכולם שמו יד לפה ונתייאשו ממצא מענה מספקת לפתרון חידה זו הסתומה וחתומה מימות הגאונים ז"ל. ועשאוה כמילתא בלא טעמא. ואנכי הנני מוסיף לתמוה הפלא ופלא גם עליהם. מדוע לא נתעוררו להתפלא על הבה"ג ז"ל וכל סייעתו מה נשתנו מצות אלו המוטלות על הצבור משאר כל המצות עשין ול"ת שמנאום כל מצוה ומצוה בפ"ע ואלו המוטלות על הצבור מנו אותן פרשיות פרשיות. וראיתי להרמב"ם ז"ל (בסה"מ. שורש שביעי) אחר שהאריך לבאר שאין ראוי למנות דקדוקי ודיני המצוה במצוה בפ"ע. כתב וז"ל וכבר התעורר בעל הלכות גדולות על קצת אלו הענינים. והלך סביבם. ומנה פרשיות. ואמר במנינם פרשת נחלות. פרשת נדרים ושבועות. פרשת מוציא שם רע. ומנה כמו כן פרשיות רבות. אבל לא נתברר לו זה הענין על השלמות. ולא הגיע אליו. ולכן מנה באותן הפרשיות מה שכבר קדם לו מנינו. והוא לא הרגיש. עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו שהבין בכוונת הבה"ג ז"ל בפרשיות אלו. כדי לכלול גם כל פרטי דקדוקי ודיני המצוה בכלל המצוה הנמנית. ולכוונה זו הוא שמנה אותן פרשיות פרשיות. כלומר כל הפרשה כולה עם כל פרטיה ודקדוקיה. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל שלא נתברר לו (לבה"ג ז"ל) ענין זה על השלמות. ולכן מנה באותן הפרשיות מה שכבר מנה. דבריו מבוארים ביותר ביאור לקמן (שורש עשירי). שלאחר שביאר שם שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הן לתכלית מעשה המצוה. כמו מה שכתוב ולקחת סולת ואפית אותה וגו'. שאין ראוי למנות לקיחת הסולת מצוה. ולעשותה לחם מצוה. אבל הנמנה אינו אלא ונתת על השולחן לחם פנים. שזו היא עיקר המצוה. אבל לקיחת הסולת ואפייתה בשתים עשרה חלות ושאר דקדוקיהם. אינם אלא הקדמה לתכלית עיקר המצוה. וכן אין למנות מש"כ קח לך סמים. אבל ימנה הקטרת קטורת בכל יום. ומה שכתוב קח לך סמים. אינו אלא הקדמה לבאר איך תיעשה המצוה הזאת. וכל כיו"ב. סיים וכתב שם וז"ל וזה דבר מבואר ואמנם זכרנוהו ועוררנו עליו בעבור שכבר טעו בו רבים. ומנו קצת הקדמות המצות עם המצוה עצמה בשתי מצות. כמו שיתבאר למי שיבין מנין הפרשיות שזכר רב שמעון קירא. הוא וכל הנמשכים אחריו שמזכירים הפרשיות במנינם עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו אלו דזו היתה כוונתו במש"כ לעיל (שורש שביעי) על הבה"ג ז"ל שמנה. באותן הפרשיות מה שכבר מנה. שרצה לומר בזה דאע"פ שכוונת הבה"ג במה שמנה הפרשיות היינו כדי לכלולו גם פרטי ודקדוקי המצוה עם עיקר המצוה כאחת. וא"כ כבר ירד לשורש זה. מ"מ מצינו במנין הפרשיות שלו שהוא מונה גם פרשיות שלא נאמרו בהן אלא ההקדמות ופרטי דיני ודקדוקי מצוה שכבר מנאה במקום אחר בפ"ע. והנה בעיקר השגה זו של הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל. אין המקום כאן להאריך בזה. ויתבאר הדברים במקומן בס"ד. וכאן לא ירדנו אלא לברר דעת הרמב"ם ז"ל בכוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות שמנו. שלדעתו כוונתם בזה למנות כל הפרשה. שכוללת עיקר המצוה עם הקדמותיה ודקדוקיה ופרטי דיניה. במצוה אחת. וכמו שהשריש גם הרמב"ם ז"ל בשרשיו שם. אבל מאוד יש להתפלא הפלא ופלא על הרמב"ם ז"ל בזה. שאם זו היתה כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל. אמאי לא עשו כן אלא במצות אלו המוטלות על הצבור בלבד. ומדוע לא עשו כן גם בשאר כל המצות כולן למנותן פרשיות פרשיות מטעם זה עצמו. שהרי כולן שייך בהן שורש זה. וע"כ מוכרח מזה בלא שום ספק כלל דלא זו היתה כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין ובשם הפרשיות הללו:

ד

וראיתי להרמב"ן ז"ל (סוף שורש שלישי) שכתב וז"ל ומ"מ חשבונו של הבה"ג בפרשיות לא נתברר ענינו שהוא מונה כללות במקום פרט. ולאוין במקום עשה עכ"ל עיי"ש. והביא דבריו גם הרשב"ץ ז"ל (סוף שורש שביעי. בזה"ר) עיי"ש. הנראה מדברי הרמב"ן ז"ל אלו שהבין בכוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות למנות כל פרשה ופרשה מאלו הפרשיות כל הפרשה כולה כמו שהיא במצוה אחת. אע"פ שכוללת עשין ולאוין. וזהו שכתב שהוא מונה כללות במקום פרט. כלומר שכל הפרשה כולה אע"פ שכתובות בה כמה מצות חלוקות. שראוי למנותן כל אחת בפ"ע. הם מונים אותה רק מצוה אחת. וגם אע"פ שכתובים בתוכה לאוין. הם מונים אותה בחשבון העשין. וא"כ הם מונים לאוין במקום עשין. ובודאי מה שהבין כן. הוא ממה שקראום פרשיות.

דמשמע שכל הפרשה כולה כמו שהיא היא המצוה הנמנית. וששים וחמש פרשיות שלמות שבתורה. הם מונים בששים וחמש מצות. וזהו ג"כ כעין מה שהבין הרמב"ם ז"ל בעיקר הדבר. אבל זה מפליא מאוד. דמלבד דבעיקר הדבר לא יעלה על הדעת כלל. ואי אפשר בשום ענין לאמרו שהבה"ג ז"ל ימנה עשין בחשבון הלאוין. ולאוין בחשבון העשין. ושימנה הרבה מצות חלוקות במצוה אחת רק בשביל שנאמרו בפרשה אחת. בלא"ה התמהון כפול ומכופל. דא"כ אמאי לא עשו כן הבה"ג וסייעתו ז"ל אלא במנות אלו המוטלות על הצבור בלבד. ולא בשאר כל המצות שמנו כבר קודם הפרשיות. ויש להשתומם על רבינו הרמב"ן ז"ל ביותר. שהוא כמלאך מליץ יושר בכל מקום על הראשונים ז"ל בכלל ועל הבה"ג ז"ל בפרט. איך חשד כאן את הבה"ג ז"ל וכל סייעתו בבלבול גדול ומבהיל כזה. והעמיס עליהם אשמה כזו אשר לא אפשר שיכשלו בה אף צעירי התלמידים דמסברי להו וסברי:

ה

ואתבונן בהקדמה להבה"ג (כת"י רומי) שכתב וז"ל ואלו העריות שאסר לנו הקב"ה בתורה. וכולן אם אשת איש הן מיתתן בחנק. אבל אם בא על אחת מהן ואינה אשת איש. יש מהן בחנק. ויש מהן בשריפה וכו'. ושנו חכמים חמשה וששים פרשיות גופה של תורה. וכל פרשה ופרשה פרשוה חכמי ישראל. ובכולן אי אתה מוצא שבחן של תלמידי חכמים יותר בהשפע אלא בפרשת גירושין ויבמין. שכל התורה כולה תלויה בה. ובהם עריות אלו מפורשות עכ"ל עיי"ש. ומשמע מלשונו זה לכאורה דבפרשיות שמנה אין כוונתו לחלוקת הפרשיות שבתורה. אלא כוונתו למצות שלא נתפרשו כל פרטיהן ודקדוקיהן בפירוש בתורה. אלא עיקרן מן התורה ופירושן מדברי סופרים. ומשום זה הוא שקראן פרשיות. משום שזקוקות לפירושן של חכמי ישראל. ובלא פירושן לא היינו יודעין עיקר המצוה. וע"פ זה יתכן ג"כ לומר דגם מה שקראן הבה"ג מצות המסורין לצבור. היינו רק לומר שלא נתברר פירושן בקרא. אלא נמסר לצבור. דהיינו לב"ד הגדול שהם סנהדרי גדולה. דבמקום כל ישראל קיימי. והכתוב קורא אותן קהל. וכל עדת ישראל. כדאשכחן בפר העלם דבר של צבור דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל וגו'. והיינו סנהדרי גדולה. כמבואר בספרא שם ובפ"ק דהוריות עיי"ש. וכן אמרינן (סוף פ"ז דיומא) וכל העדה אלו סנהדרין עיי"ש. וכן משמע לשון הבה"ג בתחלת מנין הפרשיות. שכתב וז"ל אלו פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לצבור עכ"ל. ואם לא היה רצונו אלא לומר בזה שהצבור הם שחייבים בהם. היה לו לומר המוטלים על הצבור. או שנאמרו לצבור וכיו"ב. אבל לשון זה שכתב המסורים לצבור. משמע יותר דהכוונה לומר שנמסרו להם פירושן ודקדוקיהן והוראתן. כההיא דאמרינן (פ"ב דחגיגה י"ח ע"א) לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר. איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת עיי"ש. וכן אמרו (ריש פ"ד דבכורות) לא מסרך הכתוב אלא לחכמים עיי"ש. וכן מענין זה אמרם יש אם למסורת. ובריש אבות ומסרה ליהושע. והרבה כיו"ב. ועפ"ז יתבאר ג"כ מה שקראו אותן פרשיות חוקים ומשפטים. וזה ע"פ מה שאמרו בספרי (פנחס פיסקא קל"ד) והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. נתנה תורה דעת לחכמים לדרוש ולומר כל הקרוב בשאר בשר קרוב הוא בנחלה. עיי"ש. ובפסיקתא זוטרתא שם כתב לחוקת משפט כאשר צוה ה' את משה. סדר נחלות במקרא מועט והלכות מרובות עיי"ש. וכן בספרא (בחוקותי) דרשו ואם את משפטי תגעל נפשיכם שונא החכמים עיי"ש. ובתנחומא השלם (ר"פ שופטים) אמרינן חוקיו ומשפטיו לישראל. חוקיו אלו המדרשות משפטיו אלו הדינין עיי"ש. וכן איתא התם לקמן (פ' תבא). ושם מסיים על זה עוד וקאמר. דבר אחר החוקים ואת המשפטים. לרבות קל וחומר וגזירה שוה ודקדוקי סופרים עיי"ש. ונמצא לפי זה דחוקים ומשפטים היינו המדות שנמסרו לחז"ל שהתורה נדרשת בהן. ולזה קראו אלו הפרשיות שעיקרן מן התורה ופירושן מדברי סופרים. חוקים ומשפטים:

ובהכי הוה ניחא ג"כ מה שקשה בכמה פרשיות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות שלהם. אע"פ שאינם מוטלות כלל על הצבור. אלא כשאר המצות המוטלות על היחידים הן. וכמו שיתבאר לפנינו. אבל ע"פ זה ניחא שפיר. והכי משמע נמי מלשון הר"י אלברגלוני ז"ל שכתב (בתחלת מנין הפרשיות שלו) וז"ל אדברה וירוח לי אשר ספרו לנו אבות מפי המגיד וכו' עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור. וכבר נדחק מאוד בנתיב מצותיך שם בביאור דבריו אלו עיי"ש בדבריו. אבל ע"פ דרכנו ז"ל כוונתו מבוארת בפשיטות. דרצה לומר דמצות אלו לא נתבאר פירושן בתורה. רק ע"פ מסורת וקבלת אבות ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן ונתקבלו איש מפי איש עד משה מסיני. ובהכי ניחא נמי פליאה נשגבה בדברי הר"י אלברגלוני ז"ל. שמנה מצות עינוי דיוה"כ במנין הפרשיות עיי"ש. והרי אין לך מצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד יותר מזו. ומאי ענינה למנין הפרשיות. וכבר נדחק בזה מאוד בנתיב מצותיך שם (דף נ"ה ע"ב) עיי"ש בדבריו. אבל עפמש"כ כוונתו מבוארת בפשיטות. דמשום דמצות עינוי ביוה"כ סתומה מאוד ולא נתפרשה בקרא כלל. דכתיב תענו את נפשותיכם. ולא ידענו עינוי זה מה הוא. ואי לא שפירשו לנו חז"ל ע"פ דרשתם ה"א צערא בעלמא קאמר קרא. כגון שישב בחמה או בצינה וכיו"ב. כמבואר בספרא ובגמרא (ריש פרק בתרא דיומא). אלא דמדרשא דקראי נפק"ל דאין עינוי זה אלא מאכילה ושתייה כמבואר שם עיי"ש. והילכך שפיר מנאה במנין הפרשיות. ובודאי ראה כן בנוסחת הבה"ג שלפניו. ולפ"ז לשון פרשיות שכתבו הבה"ג וסייעתו ז"ל אינו אלא מלשון פרשת הכסף. פרשת גדולת מרדכי. שפירשו רש"י והראב"ע ז"ל ושאר המפרשים מלשון ביאור ופירוש. וכן תרגם המתרגם שם ופירוש רבות מרדכי עיי"ש. כן היה נראה נכון לכאורה:

ו

איברא דגם לפ"ז עדיין דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל מוקשים מאוד. שהרי הרבה מצות מאותן שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין העשין והלאוין והעונשין. גם כן אין פירושן אלא מדברי סופרים. כמו מצות תפילין וציצית. דבהדיא אמרינן בסנהדרין (פרק הנחנקין פ"ח ע"ב) שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים עיי"ש. ואעפ"כ לא מנאום הבה"ג ז"ל וסייעתו משום זה במנין הפרשיות. אלא במנין שאר העשין. וכן לולב עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים כדאיתא התם. ואפי' הכי לא מנאוהו אלא בשאר העשין. וכן לאו דמלאכת שבת ועשה דחגיגה. דתנן בהדיא (סופ"ק דחגיגה) שהן כהררים התלויין בשערה מקרא מועט והלכות מרובות עיי"ש. ואעפ"כ לא מנאום בה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות. אלא במנין העשין והלאוין והעונשין. וכן עופות טמאים אמרינן בפרק אלו טרפות (ס"א ע"א) דלא נאמר פירושן אלא מדברי סופרים עיי"ש. ואעפ"כ לא מנאן אלא במנין הלאוין ולא במנין הפרשיות. ולאוין דעריות אע"פ שבהקדמה זו עצמה כתב הבה"ג גופי' שבהן אתה מוצא שבחן של חכמים שפירשום כמשכ"ל. ומ"מ לא מנאן הבה"ג במנין הפרשיות שלו. וגם עיקר דברי הבה"ג ז"ל בהקדמה שם נפלאים מאוד בעיני. דמלבד דמה שכתב שבכל הששים וחמש פרשיות לא תמצא שבחן של חכמים ביתרון השפעה כמו בפרשת גירושין ויבמין שבל התורה כולה תלויה בהן. ובהם כל העריות מפורשות. אין שום ביאור לדברים אלו כלל. וסתומים וחתומים הדברים. שהרי בגירושין לא שייך אלא איסור והיתר אשת איש בלבד. וביבמין לא שייך אלא איסור והיתר יבמה לשוק. או איסור אשת אח בלבד. ומה זה שכתב שכל העריות מפורשות בפרשת גירושין ויבמין. הרי בשום אחת משאר העריות לא שייכי לא גירושין ולא יבום וחליצה. ואע"ג דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. מ"מ הרי אין בזה אלא פירוש לאיסור יבמה לשוק. אבל אין בזה שום ביאור ופירוש לאיסור אותן העריות. ואין זה אלא אחד מפרטי דיני היבום בלבד. ואם משום דמכיון שנפטרה צרת הערוה מיבום וחליצה קיימא על האחין באיסור ערות אשת אחיו. אכתי אין בזה אלא דררת איסור אשת אח מן האב בלבד. ואיך יתכן לומר משום זה בלבד דכל העריות מפורשות בפרשה זו. מיהו לזה אפשר לומר דהמקדים הקדמה זו לשיטתו אזיל דס"ל דששים וחמש פרשיות אלו שמנאן בה"ג לא נקראו בשם פרשיות אלא משום דמצות אלו עיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים. ולשון פרשה בזה אינו אלא מלשון פירוש וביאור לדברי תורה. וא"כ נראה דפרשת גירושין ויבמין שכתב כאן שכל העריות מפורשות בהן. כוונתו להתלמוד. דהיינו כל מסכת יבמות ומסכת גיטין. והן הן פרשת גירושין ויבמין. כלומר הפירושים והביאורים שפירשו רז"ל בדיני יבום וגירושין. ועל זה ודאי ראוי לומר שבהן כל העריות מפורשות. והדברים הללו פירושן כמשמען. וא"כ מצד זה לא היה מקום קושיא בדברים אלו:

אבל מ"מ עדיין מה שכתב שכל התורה כולה תלויה בפרשה זו של גירושין ויבמין. תמוה מאוד. ואין לו מובן כלל. גם מה שמתבאר מדבריו אלו דגירושין ויבמין פרשה אחת הן. אמת שכן הוא גם במנין הפרשיות שבנוסחת הבה"ג כת"י רומי. שנמנו שנים אלו בפרשה אחת עיי"ש. אבל הא גופא תימא מאי ענין זה לזה להמנות בפרשה אחת. הרי שני ענינים נפרדים לגמרי הם. וגם בקרא פרשיות חלוקות הן ורחוקות זו מזו הרבה. ובנוסחת הבה"ג שלפנינו נתחלקו במנין הפרשיות לשתי פרשיות חלוקות עיי"ש. וגם עיקר הדבר תמוה מאוד מה שמנה הבה"ג פרשת יבמין במנין הפרשיות. גם להנוסחא שלפנינו. שהרי כבר מנה הבה"ג מצות עשה דיבום וחליצה במנין העשין. וכבר עמדנו בזה לעיל (עשין ע"ו) עיי"ש מה שביארנו בזה. וכעת ראיתי שכבר עמד בזה גם בנתיב מצותיך (דף ס"ז ע"א). אבל מה שכתב שם לדחוק בזה. דלהכי חזר הבה"ג ומנאה במנין הפרשיות. משום המצוה שעל הצבור והב"ד להכריח את היבם לייבם או לחלוץ עיי"ש בדבריו. הוא תמוה ולא יתכן כלל. דא"כ גם כל שאר המצות ראוי לחזור ולמנותן במנין הפרשיות מהאי טעמא גופא דמצוה על הצבור והב"ד להכריח לקיימן. ומש"כ שם דמקרא כתוב בזה ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים. אינני רואה בכתוב זה שום רמז מצוה להזקנים עצמן כלל. דקרא לא קאי אלא על היבמה. ובדרך עצה טובה שתעלה אל הזקנים אשר להם יגש כל משפט וכל ריב. אבל להזקנים עצמן לא צוה הכתוב כאן שום מצוה פרטית יותר מבכל שאר המצות שבתורה. וגם לא כתיב הך קרא אלא בחליצה בלבד. ולא ביבום. והרי הבה"ג פרשת יבום הוא שמנה במנין הפרשיות. וע"כ אין לנו לומר בכוונת הבה"ג בזה אלא כמו שביארנו לעיל במנין העשין שם. שלא חזר ומנה פרשת יבמין אלא משום המצוה שעל הב"ד מדכתיב וקראו לו זקני עירו ודברו אליו וגו'. דמהך קרא ילפינן במתניתין (סו"פ מצות חליצה) שהב"ד משיאין לו עצה ההוגנת לו וכו' עיי"ש. או המצוה שעל הצבור והב"ד להוריד את היבם לנחלת אחיו המת. מדכתיב יקום על שם אחיו. כדדרשינן בספרי ובפ"ב דיבמות עיי"ש. וס"ל להבה"ג שמצוה זו מוטלת על הצבור והב"ד. שבידם לעשותה בע"כ של שאר היורשין:

ואיך שיהיה עכ"פ הדבר מתמיה מאוד דא"כ מאי ענין דיני העריות לפרשה זו כלל. ומה זה שכתב בהקדמה שם שכל העריות מתפרשות בה. ואע"פ שכבר ביארנו דהבה"ג בזה לטעמו אזיל. וכוונתו בזה למסכת יבמות כולה שעוסקת בביאור כל פרטי ודיני היבום. מ"מ לא יתכן זה אלא אם היה הבה"ג מונה עיקר מצות יבום במנין הפרשיות. אבל מאחר שנתבאר דעיקר מצות יבום וחליצה כבר מנה הבה"ג במנין העשין שלו. ולא מנה במנין הפרשיות אלא המצוה שבזה על הב"ד. בין לפמש"כ הרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך. ובין לפי מה שביארנו. א"כ הדבר מתמיה מאוד. אם זו היתה כוונתו מה ראה לתלות כל מסכת יבמות במצוה זו שעל הב"ד שמנאה במנין הפרשיות ולא בעיקר מצות יבום שמנאה כבר במנין העשין. ולענ"ד אינני רואה שום ביאור כלל לדברים אלו. אם לא נאמר שאין כוונת הבה"ג בפרשת יבמין שמנה במנין הפרשיות אלא לפרטי דיני היבום והחליצה המבוארים בכל מסכת יבמות. כמו חמש עשרה הנשים שפוטרות צרותיהן מיבום ומחליצה. ושש עריות החמורות מהן. והמתייבמות וחולצות והחולצות ולא מתייבמות והמתייבמות ולא חולצות. וכל שאר הפרטים והדקדוקים הרבים שנתבארו שם. ובאמת שכן נראה בהדיא מדברי הר"י אלברגלוני ז"ל במנין הפרשיות שלו שכתב וז"ל שבת אחים גם יחד ומת אחד מהם משפטו נגזר גזר. שמור והבן המש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. וכוונתו בזה לפרשת יבמין שמנה הבה"ג. ומשמע מדבריו אלו להדיא שהבין בכוונת הבה"ג שחזר ומנה פרשת יבמין במנין הפרשיות אחר שכבר מנה מצות יבום וחליצה במנין העשין. משום דשם לא מנה אלא עיקר המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד בלבד. אבל כאן במנין הפרשיות לא חזר ומנה אלא כל פרטי הדינים ודקדוקיהם שפירשו רז"ל בכל מסכת יבמות לדון בב"ד ולהורות על פיהם. וזהו שכתב שבת אחים גם יחד ומת אחר מהם משפטו נגזר גזר. (כלומר כבר מצוה זו נמנית לעיל במנין העשין שעל האח החי לייבם או לחלוץ. ובזה לא איירינן השתא הכא). שמור והבן חמש עשרה נשים פוטרות וכו'. (כלומר אבל מה שבאנו כאן למנות היינו רק כללות ופרטי ודקדוקי המצוה המוטלים על הב"ד לחקור ולדרוש לדון ולהורות בהם. ומבוארים במסכת יבמות שמתחלת בחמש עשרה נשים פוטרות וכו'.) וזהו ממש כמש"כ הבה"ג בהקדמתו שם. ובלתי ספק זהו מקור דבריו. וא"כ נתחזק בזה החשד שהטיל הרמב"ם ז"ל על הבה"ג שהוא מונה במנין הפרשיות שלו פרטי דיני המצוה ודקדוקיה. אחר שכבר מנה עיקר המצוה במנין העשין שלו או במנין הלאוין. וכמו שהבאתי דבריו ז"ל לעיל (סי' ג'). ומ"מ עכ"פ גם לפ"ז מש"כ הבה"ג בהקדמה זו שכל התורה כולה תלויה בפרשה זו אין לזה שום ביאור כלל:

ז

ומלבד זה מה מאוד נפלאים אצלי הדברים הכתובים שם שכל העריות אם אשת איש הן מיתתן בחנק. וזהו נגד הידוע וגם משנה ערוכה היא (פרק הנשרפין פ"א ע"א) דכל מי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה. ומבואר שם בסוגיא דגמרא שם דאפילו אחר שכבר נגמר דינו על הקלה אם עבר עבירה שמתחייב עליה מיתה חמורה נדון בחמורה עיי"ש. ואפילו רבי יוסי דפליג התם לא קאמר אלא שנדון בזיקה ראשונה שבאה עליו עיי"ש. וא"כ גם לדידי' עכ"פ לאו כללא הוא שיהא נדון לעולם בחנק. וגם בזה לא קיי"ל כר"י. ועוד יותר יש לתמוה ולהתפלא הפלא ופלא במש"כ שם עוד שאם בא על אחת מכל העריות ואינה אשת איש יש מהן בחנק ויש מהן בשריפה ויש מהן בכרת ויש מהן בסקילה עיי"ש. והם דברים זרים מאוד. שהרי ידוע דלא משכחת לה כלל בכל העריות ערוה שהיא בחנק אלא אשת איש בלבד. וא"כ כשאינה אשת איש היכי משכחת לה שתהא בחנק:

עוד ראיתי שם בהקדמה זו שכתב וז"ל. ושנו חכמים אדם שחלץ יבמתו בפני חמשה זקנים אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו וכו'. עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים דהרי לחומרא לענין שיאסרו בקרובותיהם אפילו חלץ בינו לבינה קיי"ל דהויא חליצה. כמבואר בפרק מצות חליצה (ק"ב ע"ב) עיי"ש. וחמשה זקנים אפי' לכתחילה לא בעינן אלא לפירסומי מילתא בעלמא. כמבואר שם (ק"ה ע"ב) עיי"ש. וגם לא בעינן זקנים דהיינו דיינין. אלא אפילו בהדיוטות היודעין להקרות כעין דיינין סגי אפילו לכתחילה. וכמבואר ריש פרק מצות חליצה עיי"ש ובכל הראשונים ז"ל. ומטעם זה תמוה ג"כ מש"כ עוד שם וז"ל ואדם שנשא שומרת יבם בלא חליצה קודם שיחלוץ לה בסנדל בפני חמשה זקנים מוציאין אותה ממנו בע"כ והיא תועבה וכו'. וכל ביאה שיבא עליה עובר בל"ת עכ"ל עיי"ש. ולכן מסופקני מאוד אם יצאו דברים אלו מאת הבה"ג ז"ל. ואע"ג דעיקר הקדמה זו כבר היתה גם לפני הר"י אלברגלוני ז"ל כמשכ"ל. מ"מ נראה שנתערבו בה דברים מזולתו. ולאו דסמכא נינהו. ומש"כ הבה"ג בתחלת מנין הפרשיות שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור. הדברים כפשוטן ומשמען. וכמו שהבינם ג"כ הר"א הזקן ז"ל שהם חוקי צבור. וכן הבין רבינו בחיי ז"ל בחוה"ל וכמשכ"ל. וא"כ עדיין דברי הבה"ג ושיטתו בענין זה סתומים וחתומים. וכבר נתייאשו הראשונים ז"ל מלבוא עד תכונתו. וגם האחרונים ז"ל נלאו למצא פתח לפתרון חידה זו הסתומה מאוד ומכוסה במשאון. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר. בפתיחתו) כתב על מנינו זה שהוא נעלם מאוד עיי"ש. והרדב"ז ז"ל (בתשו' ח"ה סי' קי"א) חתר ג"כ לגלות פני הלוט הלוט מעל דעת הבה"ג בזה. ולא מצא מאומה בעמלו. וכל מש"כ שם בזה הם דברים תמוהים מאד. ואין כדאי להרבות דברים בזה. מאחר דסוף כל סוף הודה הרב ז"ל עצמו שאין דבריו מספיקים עיי"ש בדבריו. גם שאר האחרונים ז"ל כמו הר"מ מועטי ז"ל בביאורו לאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל. והרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דנ"ו ע"א). ושאר אחרונים ז"ל. לא העלו בזה אף כדמסיק תעלא מבי כרבא. ושמו יד לפה והודו ואמרו: סתומים וחתומים הדברים. וקצתם אשר חתרו בכל עוז וירדו מצולות בסברות עמוקות דקות כקורי עכביש וחשבו להעלות פנינים. אף חרס לא עלה בידם. ואין כדאי לטפל לדבריהם כלל:

ח

ואשר אחזה לי אנכי בענ"ד לומר בכוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל בזה הוא כאשר אבאר. והנה כל המבוכה הגדולה הלזו לא גרם אלא לשון פרשיות שנשתמשו בו הבה"ג וסייעתו ז"ל במצות אלו. שמשמעותו כפי הרגיל לחלוקת פרשיות התורה. אבל לענ"ד לא זו הדרך ולא זו היא כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכבר הרגיש בעל ההוספה שבהקדמת הבה"ג כת"י רומי שאין הכוונה בפרשיות אלו לפרשיות שבתורה. כמו שהבאתי לעיל. ואע"פ שמש"כ המוסיף הזה בביאור אלו הפרשיות דבריו קשים מאוד לאמרם בכוונת הבה"ג כמו שנתבאר. מ"מ ודאי אמת הוא שאין הכוונה בפרשיות הללו לפרשיות שבתורה. שהדבר פשוט ומבואר שאין פרשה כולה נמנית מצוה אתת אלא במקומות מעטים מאוד. כשכל הפרשה כולה אינה כוללת אלא מצוה אחת. וגם בזה ודאי פשיטא שאין שום חילוק כלל בין המצות המסורות לצבור למצות המסורות ליחידים. ומטעם זה ג"כ לא יתכן לומר כלל שמנאום הבה"ג וסייעתו ז"ל פרשיות פרשיות משום שבאו לכלול גם כל פרטי ודקדוקי המצוה בכלל עיקר המצוה כאחת. דא"כ גם בכל שאר המצות שמסורות ליחידים היה ראוי לעשות כן. ויהיו א"כ כל תרי"ג המצות כולן נמנות פרשיות פרשיות. ומאי שנא מצות המסורות לצבור לענין זה משאר המצות:

אבל הדבר ברור אצלי למעלה מכל ספק דכוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל בזה לפי שיטתם. שהם חלקו את המצות לארבעה מינים חלוקים. א}} מאתים עשין המוטלות על היחידים. ב}} מאתים שבעים ושבעה לאוין המוטלים על היחידים. ג}} שבעים ואחד העונשין. ד}}ששים וחמש פרשיות המוטלות על הצבור. ולפי הנודע דרך כלל מצות התורה הן רמ"ח עשין ושס"ה לאוין. ונמצא שלפי המסורת שביד הגאונים ז"ל לחלק את המצות ע"פ גדרים הללו שכתבנו. אחר שנמנו מאתים העשין שעל היחידים עדיין חסרים ארבעים ושמונה עשין לתשלום רמ"ח עשין. ובלאוין אחר שנמנו מאתים שבעים ושבעה לאוין שעל היחידים. ושבעים ואחד העונשין שבמיתה. שעולים ג"כ בחשבון הלאוין. שהם בסה"כ שלש מאות וארבעים ושמונה לאוין. עדיין חסרים שבעה עשר לאוין. למלאות שס"ה לאוין. והן הן ששים וחמש הפרשיות שארבעים ושמונה מהן הן עשין. והשבע עשרה הנותרות הן לאוין. המשלימות את הלאוין והעשין שחסרו עדיין אחר שלשת מיני המצות הקודמים שנמנו ע"פ גדרן. עשין בפ"ע. ולאוין בפ"ע. אבל ששים וחמש מצות אלו שנמנו בפ"ע ע"פ גדרן שהן מצות המוטלות חובה על הצבור. הן תערובות לאוין ועשין יחד. ואין נכללין בדרך כלל לא בשם לאוין ולא בשם עשין. ולכן קרא אותן בשם פרשיות. מלשון פרשת דרכים. כלומר שקצתן הן משלימות מנין הלאוין. וקצתן משלימות מנין העשין. וכבר מצינו לשון זה על ענין זה גם בלשון המשנה (פרק תפלת השחר כ"ח ע"ב) דתנן ר"י אומר ההולך במקום סכנה מתפלל וכו' בכל פרשת העבור וכו'. ושם בגמרא אמרו מאי פרשת העבור. אפי' בשעה שהם עוברים על ד"ת וכו' עיי"ש. ופירש"י ולשון פרשת העבור שהן פורשין לעבירה עיי"ש. ובספרי (דברים. פיסקא כ') אין לך דרך שאין בה פרשות עיי"ש. ופי' בז"ר שהוא כמו פרשת דרכים עיי"ש. וכן בספרי (עקב. פיסקא נ"א) פרשת אשקלון עיי"ש. ופירשו הרמב"ן והר"ן ז"ל (ריש גיטין) דהיינו פרשת דרכים של אשקלון עיי"ש. וראיתי במחברת הערוך להר"ש פרחון ז"ל שכתב (בערך פרש) וז"ל בתוך צאנו נפרשות (יחזקאל ל"ד) פי' מפוזרות. וכצפעוני יפריש. פי' יפריד אבריו. ואמרו רבותינו מה הפרש בין זו לזו. ומזה לכל רוח יפרשו (יחזקאל י"ז) אע"פ שנקרא בסמך. פי' יתפרדו. וכן ופרשו כאשר בסיר (מיכה ג'). פי' יחלקוהו כבשר התבשיל. (וכן תרגם המתרגם ומפלגין יתהון כמא דפלגין איבריא לגו דודא). וכן פרשתי אתכם (זכרי' ב') עכ"ל עיי"ש. וכן פרשיות התורה הוראתן היא כן. שנקראו פרשיות על שם שהפרישו והבדילו ע"י סימני הפסק בין הענינים. כל ענין בפ"ע. וכל אחד בפ"ע נקרא בשם פרשה וכן אשכחן בפרק אלו טריפות (מ"ה ע"ב) דאמרינן עד היכן הוא חוט השדרה. אר"י א"ש עד בין הפרשות. ופירש"י שם וז"ל עד מקום. שהוא מתפרש ומתפצל פצולין כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש האחד לירך זה ואחד לזה וכו' עכ"ל עיי"ש. ותו אמרינן התם פי פרשה מהו. פרשה עצמה מהו עיי"ש. ובה"ג (הלכות טרפות) כתב וז"ל ואמאי קרו לה בין הפרשות דאתי ממוקרא דרישא ושפיך לחוט השדרה עד בין הפרשות ופריש לתלת דוכתא. חד לעטמא מהאי גיסא. וחד לעטמא מהאי גיסא. וחד לגומא דאליתא עכ"ל עיי"ש. וכן נראה לפרש ג"כ לשון הכתוב פרשת הכסף. לפי שנתן סכום רב של כסף שיתחלק להרבה ענינים מצרכי המלכות. וכן פרשת גדולת מרדכי. לפי שהיה שר השרים. שהיה ממונה על כל השרים שכל אחד מהם ממונה על ענין מיוחד בפ"ע מעניני המלכות. ולכן נקרא פרשת על שם שמתפרש ומתפצל לענינים וצדדים שונים:

ולכן על דרך זו נקראו גם הששים וחמש מצות המוטלות על הצבור בשם פרשיות. מפני שהן מסתעפות ומתפצלות למנין העשין ולמנין הלאוין. להשלים החסר עוד לאלו ולאלו כמו שנתבאר. י"ז מהן ללאוין ומ"ח מהן להעשין. למלאות מנין שס"ה לאוין ורמ"ח עשין. וא"כ לא יתכן לכללן בשם כללי. לאוין או עשין. מאחר שכוללים בפרטן גם לאוין וגם עשין יחד. והשם הנאות להן בכללותן הוא פרשיות. שהוא מורה על יחוסן לשני עניני המצות יחד. להעשין ולהלאוין. אבל ודאי כל אחת מהפרשיות הללו אינה כוללת אלא מצוה אחת פרטית בלבד. כשאר כל המצות המנויות במנין העשין והלאוין והעונשין. ומה"ט באמת קרא אותן בחוה"ל שם ס"ה מצות עיי"ש. ונראה דזו היא כוונת הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו בסוף מנין הלאוין שלו. כשבא להתחיל מנין הלאוין שנכללו בתוך הפרשיות במנין הבה"ג. (והוא ז"ל חלקן בפ"ע לאוין לבד. ועשין לבד. עיי"ש) כתב שם וז"ל וכל פרשיות מפיקי תושיות אשר הם כציות. מקום נהרים יאורים עכ"ל עיי"ש. ודבריו אלו צריכין ביאור. וכבר נדחקו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר. לאוין סי' קכ"ח) והרש"ך ז"ל (בנתיב מצותיך דף קע"א) לפרש דבריו בדברים שאינם מספיקים כלל עיי"ש. וע"פ מה שביארנו דבריו מכוונים ופשוטים שכתבן כעין פתיחה למנין הפרשיות. שבא עכשיו למנות אחר שהשלים מנין הלאוין. והודיע בזה תוכן הענין של הפרשיות וביאור השם שנקרא להן. וזהו שכתב וכל פרשיות מפיקי תושיות. כלומר שיוצאין מכללן שתי עניני מצות. עשין וגם לאוין. מ"ח עשין למלאות מנין רמ"ח עשין. וי"ז לאוין למלאות מנין שס"ה לאוין. אשר הם כציות מקום נהרים יאורים. וזה מלשון הכתוב (ישעי' ל"ג כ"א) מקום נהרים יאורים רחבי ידים וגו' וצי אדיר לא יעברנו. ורצה לומר דפרשיות אלו הן כאניות שיט השטות וסובבות במקום שטף נהרים יאורים כה וכה. אל מקום אשר יאורים הללו יסבו בלכתן. וכן הן הפרשיות הללו. לא אל מקום אחד ילכו. אבל הן מסתעפות ונפצלות מעבר מזה אל תוך העשין. ומעבר מזה אל תוך הלאוין. ולזה אין להן שם מיוחד לאוין או עשין. כשאר חלקי מנין המצות ע"פ גדריהן. רק נקראות בשם פרשיות מטעם זה. ומ"מ כל אחת מהפרשיות אינה כוללת יותר ממצוה אחת בלבד:

וכבר מצינו בכמה דוכתי שקראו חז"ל גם למצוה אחת בשם פרשה. כמו בפרק התכלת (מ"ה ע"א) דאמרינן כה אמר ה' אלקים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש. חטאת עולה היא. אמר רבי יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. הרי דאע"ג דמצוה אחת היא בקרא קראה פרשה. וכן הוא גם בברייתא שם עיי"ש. והכי נמי אמרינן תו התם וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי. א"ר יוחנן פרשה זו אלי' עתיד לדורשה עיי"ש. דאע"פ שאין כאן אלא לאו אחד בלבד נקרא פרשה. ובסוף ברכות (ס"ג ע"א) דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך עיי"ש. הרי דאין שם אלא מצוה אחת וקאמר פרשה קטנה. וכן בפרק בתרא דתענית (כ"ז ע"ב) ובפ"ג דמגילה (כ"ב ע"א) אמרינן כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן ליה עיי"ש. ואילו סופ"ק דברכות (י"ב ע"ב) אמרינן כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן עיי"ש. הרי דהיא היא דגם פסוק אחד קרי פרשה. וכן בסוטה (ריש פרק ואלו נאמרין ל"ב ע"א) קרי במשנה שם פרשת עגלה ערופה אע"פ שאינה אלא פחות משני פסוקים מאותה הפרשה עיי"ש. וכן פרשת סוטה דתנן התם אינה כל הפרשה אלא קצת פסוקים ממנה עיי"ש. וכיו"ב ביבמות (ק"ו ע"ב) במשנה ובגמרא שם עיי"ש. וכן מה שאמרו (פרק יש נוחלין קי"ט ע"א) ראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה וכו'. היינו רק עונש סקילה דמחלל שבת עיי"ש. ומ"מ קרי לה פרשה אע"פ שאינה אלא מצוה אחת. ועי' ג"כ בפ"ק דסוטה (ג' ע"א) ובפ"ב דשבועות (י"ט ע"א) ושאר דוכתי. ובשבת (פרק המוציא ע"ח ע"ב) תנן קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל עיי"ש. וכתב בתוס' יו"ט שם תמיהא לי למאי איצטריך לפרש זיל קרי הפרשיות שבתפילין ותמצא שזו היא הקטנה עיי"ש שנדחק ואינו נכון כלל. והנכון מש"כ בזה הרב"ד דמשום דבלשון חכמים מצינו דאפי' פסוק אחד נקרא פרשה. משום הכי איצטריך לפרש כאן שהיא פרשה ממש עיי"ש. ויש להוסיף על דבריו דאע"ג דתנן פרשה קטנה שבתפילין. אפשר היה לפרש דהיינו מצוה אחת שבמצות תפילין. דהיינו וקשרתם לאות על ידך. או והיו לטוטפות בין עיניך. דכל אחד מצוה בפ"ע הוא. ומצוה אחת נמי קרויה פרשה כמו שנתבאר. ולהכי איצטריך לפרש דהיינו פרשה קטנה מהארבע פרשיות הצריכות להיות נתונות בתפילין. ועי' מש"כ הרד"פ ז"ל בשש"ל עיי"ש. ואין להאריך בזה. ומעתה מתבאר על נכון מה שקראו הגאונים ז"ל למצות אלו פרשיות אע"פ שכל אחת מהן אינה כוללת אלא מצוה אחת פרטית. או ל"ת או עשה. ודוקא ששים וחמש מצות אלו הוא שקראו כן ע"פ קבלתם מטעם שביארנו. כן נראה לענ"ד בהרמנותא דרבותינו הראשונים ז"ל. ועמהם רבים מהאחרונים ז"ל שלא עלתה בידם לצאת מן המבוכה הלזו. וברוך הפוקח עורים:

ט

ואמנם בפרטי המצות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות שלהם. דבריהם תמוהים מאוד. כי בהרבה מן המצות הללו לא נודע על מה נוסד יחוסן למנין הפרשיות הללו יותר מלשאר המצות שמנו במנין העשין והלאוין. כמו מה שמנו במנין הפרשיות פרשת ערלה. פרשת נזיר. פרשה נדרים ושבועות. פרשת לקוחין. פרשת גירושין. פרשת תחנונים. פרשת טומאת נבלה וטהרתה. טומאת שרץ וטהרתה. טומאת אדם וכלים. אוכלין ומשקין. פרשת פסח שני. פרשת זב וזבה ונדה ובועלה. ושכבת זרע. פרשת הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי. פרשת מעילה. ועוד כמה פרשיות כיו"ב. אשר לא נתבאר מאיזה טעם יתייחסו דינים אלו למצות המוטלות על הצבור. ולפי המבואר אין לצבור עסק בהן. ואין מוטלות רק על כל יחיד ויחיד שאירע לו ענין מאלו הענינים. ובאמת רבינו הגאון ז"ל לא מנה אחת מכל הפרשיות הללו במנין הפרשיות שלו. אבל דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל סתומים מאוד בכל אלו. וכבר נדחקו קצת אחרונים ז"ל ליתן קצת טעם לדברי הבה"ג במקצת מן הפרשיות הללו. אבל לא מצאתי בטעמם שום טעם כלל. ואין ממש בדבריהם. ואינם כדאי להשיב עליהם. וכבר טרחנו להעלות קצת ארוכה ולהפיץ מעט אור בקצת מן הפרשיות אלו של הבה"ג לעיל (עשין ט"ז. נ"ז. ס"ד) ושאר מקומות. אבל אין כל זה מספיק די באור לכל הפרשיות כולן כיו"ב:

הן אמת כי לפי המבואר בהקדמת הבה"ג כת"י רומי שהבאתי לעיל (סי' ה') בביאור ענין הפרשיות הללו. אפשר ליתן טעם מספיק כמעט לכל פרשיות אלו וכיו"ב למה נמנו במנין הפרשיות. משום שכמעט כולן אע"פ שעיקרן מדברי תורה מ"מ פירושן וביאור רוב פרטי הלכותיהן הוא מדברי סופרים. ועפ"ז יתבאר ג"כ מה שמנה הבה"ג פסח ראשון במנין העשין המוטלות על היחידים. ופסח שני מנה במנין הפרשיות המסורים לצבור. אשר הוא תמוה טובא לכאורה. דאדרבה פסח ראשון הוא יותר מסור לצבור דרוב צבור טמאים לנפש עבדי בטומאה בראשון. משא"כ פסח שני שלא ניתן אלא ליחידים שנדחין לפסח שני כל שלא יכלו לעשות את הראשון. ואפי' הזידו בראשון ולא עשאוהו חייבין בשני. משא"כ רוב צבור לעולם אין עושין את השני. אפי' כשלא יכלו לעשות את הראשון. כמתבאר בפרק כיצד צולין (פ' ע"א) עייש"ה. ובהדיא מבואר כן בתוספתא (פ"ח דפסחים). ובירושלמי (פרק מי שהיה טמא ה"א) עיי"ש. וא"כ יותר היה ראוי למנות פסח שני במנין העשין המסורות ליחידים. ופסח ראשון במנין הפרשיות המסורות לצבור. וכבר עמדנו בזה לעיל (עשין נ"ז) עיי"ש מה שביארנו בזה. אבל עפ"ז הוה ניחא בפשיטות. משום דפסח ראשון מצותו מפורשת בתורה וכל ישראל חייבין בו. אבל פסח שני עיקרו מן התורה. אבל פירושו אינו אלא מדברי סופרים. שאינו מבואר בקרא בהדיא איזה טמא עושה את השני ומה היא דרך רחוקה. ואימתי יהיה בדרך רחוקה. ושאר פרטי הלכותיו שלא ידענו אלא מדברי סופרים שדרשום מדרשא דקראי. ולכן לפום שיטה זו חשיבא מצוה המסורה לצבור ונמנית במנין הפרשיות. אלא שכבר כתבנו לעיל שע"פ דרך זו לא נתבארו דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל מטעם שביארנו. וא"כ עדיין דעתו של הבה"ג נעלמה מאתנו. ולסוף דעתו לא ירדנו:

י

ומלבד זה רבתה המבוכה וגדול הערבוב מאוד במנין הפרשיות של הבה"ג. כי תחת שלא היה לו למנות אלא ששים וחמש פרשיות בצמצום לא פחות ולא יותר. נמנו במנינו של הבה"ג הרבה יותר. וכדי לצמצם החשבון לששים וחמש שלטו בהם ידי מגיהי ספרים והדביקו הרבה פרשיות יחד לעשותן פרשה אחת. אע"פ שמצד תוכנן וענינן רחוקות הן זו מזו. ואין להן ענין זו לזו כל עיקר. כמו שהדביקו וכללו בפרשה אחת סנהדרי גדולה וקטנה. דיני ממונות ודיני נפשות. עבד עברי. מוכר עצמו ומכרוהו ב"ד. ונמכר לנכרי ואמה העבריה. והדבר גלוי לכל רואה כי כמה פרשיות חלוקות הן. ואין להן שום יחס וענין זו לזו. לא מצד ענינם ולא מצד שנכללו יחד בקרא. ובנוסחת הבה"ג כת"י רומי וגם באזהרות של הראשונים ז"ל ההולכים בעקבי הבה"ג בזה נחלקו לפרשיות חלוקות בפ"ע. ורחוקות זו מזו. וכן נדבקו יחד ונעשו לפרשה אחת פרשת המשכן וכל כליו. שמן המאור. בגדי שרד. קידוש כהנים וחינוך מזבח. אע"פ שהן מצות חלוקות בפ"ע. וגם בתורה באו בהן פרשיות חלוקות ונפרדות זו מזו בפ"ע. ובה"ג כת"י רומי וגם באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל. ובאזהרות אתה הנחלת להר"ש הגדול ז"ל הנמשכים אחר הבה"ג ז"ל נתחלקו לפרשיות חלוקות ונפרדות זו מזו. וכן נמנו בה"ג פרשת עולות. מנחות. ושלמים בפרשה אחת. ובקרא שלש פרשיות חלוקות הן. וכן בנוסחת הבה"ג כת"י רומי ובאזהרות של הנמשכים אחר הבה"ג נמנו בשלש פרשיות חלוקות בפ"ע. וכן פרשת חוטא וחטאת עולה ויורד. שבבה"ג שלפנינו בפרשה אחת נדבקו. נמנו שם בשלש פרשיות חלוקות. וכן עוד כמה פרשיות כיוצא בהן עיי"ש. והדבר מבואר ונראה לעין כל דבלא שום ספק כל זה הוא מעשה ידי מגיהי ספרים ותקוני סופרים שאינם מהוגנים. כדי לצמצם החשבון ששים וחמש פרשיות. ואחר כל זאת עדיין לא הועילו כלום וטעו בחשבונם. כי כשנבא חשבון אחת אל אחת נמצא בפרטן ששים ושש פרשיות. וא"כ עכ"פ האחת יתירה נוספת על החשבון הקצוב. וכבר ראיתי להרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דף קצ"ב ע"א) שנתעורר בזה. ולזה מחק פרשת מנחת כהנים ומנחת ישראל מדברי הבה"ג. והכריח דע"כ בלא"ה צ"ל דט"ס הוא משום שלא נמצא בקרא פרשה כזו כלל עיי"ש בדבריו. אבל לא כוון יפה. ולא זו הדרך למחוק ענין שלם מתוך דברי הראשונים ז"ל מבלתי מצא הדרך אשר בה נפלו הדברים האלו בספר שלא במקומן. אבל האמת היא שפרשה זו נמצאת בתורה ומנאה הבה"ג במקומה הראוי. אלא שנפל קצת ט"ס בדבריו. וצ"ל (כדאיתא בנוסחת הבה"ג כת"י רומי). פרשת כהנים ולוים ומחנות ישראל עיי"ש. והכוונה בזו לפרשת המחנות שבסדר במדבר. וזה ע"פ מה שאמרו (פרק בתרא דזבחים קט"ז ע"ב) כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים. מירושלים להר הבית מחנה ישראל. מהר הבית לשער נקנור מחנה לויה. מכאן ואילך מחנה שכינה. והן הן קלעים שבמדבר עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (סופ"ק דכלים). ובספרי (נשא פיסקא א') עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ביה"ב הי"א). וז"ל שלש מחנות היו במדבר. מחנה ישראל והיא ארבע מחנות. ומחנה לויה. והיא שנאמר בה וסביב למשכן יחנו. ומחנה שכינה והיא מפתח חצר אהל מועד ולפנים. וכנגדן לדורות מפתח ירושלים ועד הר הבית כמחנה ישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. וזה מכוון בדברי הבה"ג ז"ל שכנודע מסדר את הפרשיות שלו כסדרן שבתורה. וכאן כתב וז"ל פרשת מקדיש ומחרים. פרשת כהנים ולוים ומחנות ישראל. פרשת שלוח טמאים. פרשת סוטה וכו'. עכ"ל. והנה פרשת מקדיש ומחרים היא בסדר בחוקותי. ופרשת שלוח טמאים היא בסדר נשא. וביניהם היא פרשת כהנים ולוים ומחנות ישראל. והיינו זו שבסדר במדבר. ומש"כ הבה"ג ז"ל כהנים. רצה לומר מחנה שכינה. דאין רשות לעבוד שם אלא לכהנים. ולויים היינו מחנה לויה. ומחנות ישראל היינו ארבע מחנות ישראל. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. ובנוסחת הבה"ג כת"י רומי באו הפרשיות הללו בערבוב קצת עיי"ש. ונוסחא שלפנינו נכונה בזה יותר. ומתבאר מזה דהרש"ך ז"ל בנ"מ שם הגיה שלא כדת. ואין מקום לדבריו כלל. וא"כ הקושיא עדיין במקומה עומדת. וגם מה שראיתי מי שרצה לרפאות את השבר על נקלה. שעשה מפרשת לקוחין ופרשת גירושין פרשה אחת. משום ששניהם נכללו גם בקרא בפרשה אחת. גם זה ליתא. דמלבד שגם בנוסחת הבה"ג כת"י רומי נמנית פרשת לקוחין פרשה בפ"ע עיי"ש. בלא"ה עיקר הדבר נשען על היסוד דבפרשיות שמנה הבה"ג ז"ל כוונתו לפרשיות שבתורה. וכבר נתבאר דזה לא יתכן כלל. ובודאי אע"ג דלקוחין וגירושין כתובים בתורה בפרשה אחת. מ"מ משום זה אין למנותן במצוה אחת. כיון שענינים חלוקים הם לגמרי. וא"כ הקושיא בדברי הבה"ג ז"ל במקומה עומדת. וכל התקונים של מגיהי ספרים לא הועילו כלום להזיזה ממקומה אפי' זיז כל שהוא. והמבוכה במנין הפרשיות של הבה"ג עדיין לא סרה. והמעוות לא נתקן מאומה. וגם אם ניתנו תקוניהם להתקבל. עדיין לא הועילו כלום בזה להסיר עיקר המבוכה שבפרשיות הללו מצדדים אחרים וכמו שנתבאר:

ולא לבד בנוסחת הבה"ג שלפנינו. אלא גם בנוסחת הבה"ג כת"י רומי המבוכה רבה מאוד. דמלבד מה שיש לתמוה בפרשיות אלו מצד עצמן שלא יכירן מקומן במנין הפרשיות וכמשכ"ל. בלא"ה עיקר המנין תמוה מאוד. כי תחת ששים וחמש פרשיות נמנו שם יותר מתשעים. אלא דשם עדיין לא שלטו ידי מתקנים ומקלקלים כ"כ ולכן המבוכה והערבוב נכרים ובולטים שם יותר. ושורש הדבר ומקורו לדעתי הוא יען כי כגורל ספר הלכות גדולות בכלל. כן גורל מנין המצות שלו בפרט. כי הדבר ידוע שבגוף ספר הלכות גדולות הערוב רב מאוד. ומלבד דברים הרבה הכפולים שנמצאו בו. ישנם ג"כ דברים הרבה הסותרים זה את זה תכלית סתירה. ומבואר נגלה לעין כל דמי ששנה זה לא שנה זה. ובראשונים ז"ל מובאים בכמה מקומות דברים בשם בה"ג. אשר לפנינו מבואר בה"ג ההפך. ובכמה מקומות בראשונים אשר היה להם להביא דעת הבה"ג להלכה ולא הביאוה אלא מהאחרונים המאוחרים הרבה להבה"ג. וזה אות נאמן שבה"ג שלפניהם לא היו כתובים דברים אלו. וכמו שמצינו באור זרוע שמביא הרבה ענינים ומאמרים שלמים ארוכים או קצרים בשם ספר חפץ או המקצועות. והנם כתובים לפנינו אות באות בה"ג. וכמעט כל מה שהביא האור זרוע בהלכות יבום. וכן בהלכות קידושין. בשם ספר המקצועות. נמצאו לפנינו בהלכות גדולות בהלכות עריות ובהלכות חליצה ויבום ובהלכות מיאון. והם בערך עשרה מאמרים כאלו. וכן כל מה שהביא האו"ז בב"ב פרק יש נוחלין בשם ספר חפץ בערך שמונה מאמרים כאלו. נמצאו לפנינו. בהלכות גדולות הלכות נחלות. וכן מש"כ באו"ז בב"ק (סי' ש"ע) בשם ספר חפץ. נמצא לפנינו בלשונו ממש בה"ג הלכות ב"ק עיי"ש. ובלתי ספק נמצאו בו כן עוד בכמה מקומות. ומאחר שידענו דרכו של האו"ז להביא תמיד בפסקיו דברי הבה"ג בלשונו באורך. וגם נמצאו אתו הלכות הבה"ג בכמה נוסחאות שונות. כמו שהננו רואים בהלכות שחיטה (סי' שע"ד) שכתב וז"ל וראיתי כתוב בהלכות גדולות וכו' ובהלכות גדולות אחרים ראיתי כתוב וכו' עיי"ש. ובהלכות טרפות (סי' תי"א) הביא בשם בה"ג שנכתבו בבבל עיי"ש. ובפסקי הלכות סנהדרין (סי' כ"ג) כתב בשם הלכות גדולות של אספמיא עיי"ש. ובכל אלו הנוסחאות של הבה"ג שלפניו לא מצא דברים אלו אלא בספר המקצועות וספר חפץ המיוחסים לרבינו חננאל ז"ל. הדבר מבואר שאח"כ נתוספו דברים אלו בה"ג שלפנינו וגם בה"ג כת"י רומי. שגם שם נמצאו. ויש להעיר עוד כי מה שהביא האור זרוע (בהלכות שחיטה שם) חלוק נוסחאות הבה"ג. שבנוסחא אחת מצא כתוב כך. ובנוסחא אחרת בענין אחר. הנה לפנינו בין בנוסחת הבה"ג שלפנינו ובין בנוסחת כת"י רומי. נמצאו דברי שתי הנוסחאות הללו יחד (בהלכות שחיטה) עיי"ש. ומה שהביא באו"ז (הלכות טרפות שם) בשם הלכות גדולות שנכתבו בבבל. ובפסקי סנהדרין שם בשם הלכות גדולות של אספמיא. לא נמצאו לא בה"ג שלפנינו ולא בה"ג כת"י רומי. ועוד הרבה כיו"ב גם בשאר הראשונים ז"ל אלא שאכמ"ל בזה והדברים עתיקין. וגם נמצאו בו תערובות דברים מפסקי גדולים אחרים. וגם עלו ובאו בו דברים רבים מתלמידים שלא שמשו כל צרכן. ותלו אותם באילן גדול בעל הלכות גדולות ז"ל. כל נעשה באשמת הסופרים העוסקים בהעתקת ספרי הראשונים ז"ל שרצו להשביח מקחם בהוספת דברים שמצאו כתובים על הגליונות מחכמים אחרונים שרשמו לעצמם לזכרון על הגליון דרך למודם ועיונם לעת מצא. ובאו אלו והכניסום בפנים. כאילו היו מתורת בעל הלכות גדולות עצמו. ועוד כהנה וכהנה סיבות רבות שהסבו את כל הדברים הכפולים והדברים הסותרים זא"ז שנמצאו בשתי נוסחאות הבה"ג אשר אתנו כהיום הזה. וכל זה יען כי מאז בימי הגאונים ז"ל ואחריהם זמן רב לא היה ספר כולל הלכות גדולות ומרובות כספר הלכות גדולות. והיו דורשיו רבים. וידי הכל ממשמשות בו. וכאשר רבו ההוגים בו כן רבו גם הגהותיו ותקוניו. וכן פרצו גם סופריו מעתיקיו וקלקוליו. ונוסחאותיו השונות:

יא

ואם זה הוא גורל עיקר ספר הלכות גדולות. מה נאמר ומה נדבר עוד על מנין המצות שלו. אם בעיקר ספר הלכות גדולות הכולל הלכות בודדות. כל הלכה והלכה ענין מיוחד היא לעצמה. וכל הוספה או גרעון תקון או קלקול שבהלכה אחת לא ירע ולא ישחית מאומה באחרות ברובן. רבתה הרעה ע"י המעתיקים והמגיהים ברבות הימים. מה נאמר ומה נדבר עוד על אודות מנין המצות. אשר מלבד כי הידים הממשמשות בו רבו גם רבו עוד יותר ויותר כמובן. נוסף על זה עוד כי מנין המצות מצד טבע ענינו הוא עלול לקלקול והשחתה עוד הרבה יותר. כי כפי הנודע ומבואר לכל מעיין בענין זה. כל מצוה הנכנסת בכלל המנויות. אי אפשר לה מבלי גדרים ותנאים ידועים כי הלא זולת זה לא יתכן לצמצם המספר לחשבון תרי"ג. וגדר או תנאי אחד כולל הרבה מצות יחד אשר נערכו ונמנו גם המה רק ע"פ גדר או תנאי זה עצמו. ומובן מאיליו כי כל תוספת או גרעון או חלוף אף היותר קטן מהרס וסותר הגדר כולו. אבל הסופרים המעתיקים והמגיהים לא שמו לבם לזה. ועשו בחפצם וכדרכם. וכבר בימים מקדם מזמן הגאונים והלאה רבו הנוסחאות בדברי הבה"ג ז"ל. שאפי' בחיבורי הגאונים המאוחרים להלכות גדולות כבר היו בהם נוסחאות נוסחאות עוד בזמן הגאונים האחרונים. כמו בהלכות רב יהודאי גאון ז"ל המאוחר בזמן להבה"ג. כמבואר בספר הקבלה להראב"ד ז"ל. וכבר היו בהן נוסחאות שונות. כמבואר בתשו' הגאונים זכרון לראשונים (סי' ע"ג). והיא תשובת רבינו האי גאון ז"ל הביאה הרמב"ן ז"ל (בפרק בתרא דהלכות בכורות שלו) עיי"ש. וכתבו שם השואלים וז"ל והם הכי אשכחנן לרב יהודאי גאון דאם לענין חמש סלעים וכו'. ואשכחן משמיה בנוסחא אחרינא לישנא אחרינא אמר בה הכי סלע בכמה וכו' עיי"ש. וגם בסדורו של רבינו סעדיה גאון ז"ל שמאוחר עוד הרבה יותר כתוב בתשובות הגאונים ז"ל (שם סי' ר"ח) וז"ל כתב אדוננו ראש הישיבה אלפיומי ז"ל בסדור שחבר שבתורה כ"א פסוקים שלא מתרגמין וכו' וכן מצאנו בנוסחאות הסדור הנמצאות אצלנו בלא תוספות וגרעון וכו'. ויודיענו אדוננו יחזקהו ה' אם זה מטעות המעתיק וכו'. התשובה. כבר נשתבשו בנוסח דברי הגאון אלפיומי נ"ע כמה שבושים בשם הגאון נ"ע ראשונה וכו' כן בנוסחתכם. ובה נמצאו גם כן שבושים שלא אמרם הגאון נ"ע וכו' ובכל נוסחאות הסדור כתוב רק ועתה וכו' ויחסר מנוסחתכם ויאמר להם למי. אף שנמצא בכל נוסחאות סדור הגאון ז"ל שראינו וכו'. וכתבתם שבכל נוסחאות סדור הגאון אצלכם כתוב שבואלה שמות י"ג וחקרנו הרבה נוסחאות סדור הגאון ונמצא בהן י"ו בואלה שמות. וזה באור בסדר דברי הגאון כמו שאמרם. ואיזה שבושים נמצאו בנוסחאות אצלכם וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' ג"כ בתשובות גאונים קדמונים (סי' פ"ז). הרי דגם בספרים שנתחברו אחר הלכות גדולות כבר היו גם בזמן הגאונים ז"ל נוסחאות רבות שונות ומתחלפות זו מזו. ואף דלדעת הרב המאירי ז"ל (בפתיחתו לאבות) והר"י ז"ל די לאטיש (בשערי ציון) רב יהודאי גאון ז"ל בעל הלכות פסוקות והר"ש קיירא ז"ל בעל הלכות גדולות היו כמעט בזמן אחד. ור"י גאון ז"ל היה עוד כשנתים קודם בעל הלכות גדולות עיי"ש בדבריהם. וקצת מהאחרונים מאחרים זמנו של בעל הלכות גדולות עוד יותר הרבה. אף שאין דבריהם נראין. ורוב האחרונים דחו דעתם זו והסכימו לדברי הראב"ד ז"ל בקבלתו שמקדים זמנו של בעל הלכות הרבה קודם לבעל הלכות פסוקות. מ"מ גם לדעת המקדימים מנו של ספר הלכות פסוקות להלכות גדולות הלא לפי תשובת גאון ז"ל שהביא באור זרוע (ח"ב סי' תל"א) לא נראה ולא נמצא ספר. הלכות קטנות כלל עד כשיעור מאה שנה אחרי מותו עיי"ש. וא"כ עכ"פ הלכות פסוקות יצאו לאור בזמן מאוחר להלכות גדולות. ואעפ"כ כבר נמצאו מהם נוסחאות מנוסחאות שונות עוד בזמן הגאונים ז"ל. ובפרט סדורו של רבינו הגאון ז"ל שלכל הדעות זמנו מאוחר הרבה לזמנן של הלכות גדולות ופסוקות. וכבר היו ממנו בזמנו של רבינו האי גאון ז"ל נוסחאות רבות שונות ומתחלפות. וא"כ כ"ש להלכות גדולות שקדמו הרבה יותר. שאין ספק שכבר עוד בימי הגאונים ז"ל וכ"ש אחריהם. היו בו כמה נוסחאות שונות ע"י תוספות ומגרעות של המעתיקים בזמנים ההם. אשר מלאכת הדפוס עוד לא נודעה ע"פ תבל. וכל ספר וספר יחידי יצא מתחת ידי סופר אחר. כמעט הוא מהנמנעות שלא יוסיף או יגרע מעט מהנוסח אשר לפניו. ומזה מובן מאיליו כי אין בזה שום תמהון ודבר מפליא אם נמצא דברים קשים וסותרים זא"ז במנין המצות להבה"ג. אשר הוא ענין שאי אפשר לו מבלי שיהיה כולו מצומצם ונערך ע"פ שיטה אחת ידועה ויסודות קבועים בל ימוטו:

וכבר הראיתי לדעת בהרבה מקומות בפנים כי כמעט בל אחד מרבותינו גדולי הראשונים ז"ל שעסקו ושקלו וטרו בזה הענין היתה לפניהם נוסחא אחרת מדברי הבה"ג ז"ל. כמו שהראתי לדוגמא במבוא (סי' ג') שהרמב"ם ז"ל יצא בקול רעש גדול נגד הבה"ג שמנה מחלל שבת במנין העונשין שבסקילה. ושוב חזר ומנה במנין הלאוין גם לאו דלא תעשה מלאכה. ולעומתו יצא הרמב"ן ז"ל בקול תלונה עזה והתפלא הפלא ופלא על הרמב"ם ז"ל שלא השגיח בדברי הבה"ג שלפניו שלפי לשון הבה"ג שם אין מקום כלל להשגתו. ובאמת גם דברי הרמב"ם גם דברי הרמב"ן צדקו יחדיו. כי בלא ספק הרמב"ם ז"ל היתה לפניו כנוסחת הבה"ג כת"י רומי. דלפי נוסחא זו יפה תמה הרמב"ם בזה. אבל הרמב"ן ז"ל היתה לפניו נוסחת הבה"ג שלפנינו. וע"פ נוסחא זו צדקו דבריו שאין כאן מקום גמגום כלל בדברי הבה"ג ז"ל. וכמו שביארנו שם עיי"ש. וכן מש"כ הרמב"ן ז"ל (שורש י"ד) שבכל חייבי מיתה וכרת נזהר הבה"ג ז"ל שלא למנות הלאוין שלהם במנין הלאוין אחר שמנאן במנין העונשין עיי"ש. בודאי כן היה בנוסחת הבה"ג שלפניו. אבל באמת בנוסחת הבה"ג שלפנינו וכן בה"ג כת"י רומי. הננו רואים במנין הלאוין נמנין כמה לאוין כאלו. וכמו שכתבנו לעיל בפתיחתנו להעונשין ושאר מקומות בפנים. וכן מה שכתב הרמב"ן ז"ל (סוף לאו קס"ג) שהבה"ג לא מנה במנין הלאוין שלו שני הלאוין דאת ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עיי"ש. ובנוסחת הבה"ג שלפנינו נמנו שני לאוין אלו עיי"ש. אבל אין ספק דבנוסחת הבה"ג שהיתה לפני הרמב"ן ז"ל לא נמנו שני לאוין אלו. וכן הוא באמת בנוסחת הבה"ג כת"י רומי עיי"ש. ורבות כהנה גם בשאר ראשונים ז"ל מחברי האזהרות ע"פ מנין הבה"ג ז"ל. כמו שביארנו בפנים במקומות הרבה. ואם במנין הלאוין והעשין כן. על אחת כמה וכמה במנין הפרשיות שהדברים סתומים מאוד וקצרים ביותר. אשר לכן יש בהן מקום יותר לתקונים או לקלקולי הסופרים או תלמידים שלא שמשו כל צרכן. שהוסיפו וגרעו ככל העולה על רוחם. עד כי אין בידינו עוד כהיום להציל דבר אמת בהבנת דבריו ז"ל. ומאוד יש להתפלא הפלא ופלא על רבינו הרמב"ם ז"ל שהרבה לשפוך בוז וקיקלון על כבוד גאון קדמון זה. ולא מצא לו שום זכות. ותחת כי היה לו להציב למטרה את הסופרים שלא עשו מלאכתם באמונה. וחכמים נגד פניהם שקלקלו והשחיתו את דבריו. הפך פניו לעומתו ודבר דברים אשר פרצו ועברו כל גבול. ולא כן נהגו רבותינו הגאונים ז"ל עם הבה"ג ז"ל. ראה מה שכתב רבינו שמואל בן חפני גאון ז"ל (תשובות הגאונים זכרון לראשונים סי' שי"ב) ואנחנו נסמוך על זה שאמר בעל הלכות כי היה בקי בדבר הלכה וכוונתו לשמים עכ"ל. וגם במקום שהשיגו עליו נזהרו מאוד בלשונם. כמו שתראה שם (סי' רל"ב) שכתב גאון וז"ל וששאלתם הא דאשכחנן בהלכות גדולות יתומין שהוציאו וכו' (כוונתו למש"כ לפנינו בה"ג דפוס ווארשא דף ק"ה ע"ד). לאו הילכתא הכין ודברים בטלים הן ואין לסמוך עליהן וכו' הילכך הא מילתא דאשכחתון בהלכות שלא כדין היא ולא תסמכון עלה וכו' עכ"ל עיי"ש. נזהר שלא להזכיר הדברים בשם אמרם הר"ש קיירא ז"ל בעל הלכות גדולות כמו שכתב שם לקמן (סי' שע"ו). אף דגם שם לא הזכיר השואל אלא הלכות גדולות סתם עיי"ש. וכן בתשובות גאונים קדמונים (סי' פ"ז) עיי"ש. אלא דקדק בלשונו וכתב הא מילתא דאשכחתון בהלכות גדולות שלא כדין היא וכו'. משום שלא היה ברור להגאון ז"ל ולא להשואלים אם יצאו דברים אלו מאת בעל הלכות גדולות. ומיהו אפשר שהיה ברור לו שאינו אלא תוספת המעתיק על דברי בה"ג ז"ל. אלא שלא רצה להאריך בזה ולהודיע להשואל משום שאין זה נוגע לגוף הענין. ובאמת מדברי בעל התרומות (שער כ"א ח"א סי' ד') מבואר דס"ל שאין זה אלא מדברי רב שר שלום גאון ז"ל. ולכן לא הביא דברים אלו בשם בה"ג אלא משם רב שר שלום גאון עיי"ש. אלא דהרב העיטור ז"ל (אות ח' חוב. ובאות מ' מחילה) משום שראה הדברים כתובים גם בה"ג הביאם גם בשם ר"ש קיירא עיי"ש. וכן בתשובות הגאונים חמדה גנוזה (סי' קכ"ח) כתב גאון וז"ל וזה שחקקתם לפנינו בהלכות קטועות לא יחיד יחיד ממש וכו' (לפנינו כתובים דברים אלו בה"ג הלכות לולב עיי"ש) אל תטעו באותן הלכות קטועות שאם כתוב בהן כך שלא כהלכה הוא וטעות הוא. ושמא הסופר טעה ולא הרב עכ"ל רב צמח גאון ז"ל עיי"ש. הרי שלא רצה הגאון ז"ל להאשים בטעות את בעל ההלכות עצמו אלא תלה בסופר. וכיו"ב תמצא ג"כ בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל בשערי צדק (שער שלישי סי' י"א) עיי"ש. וגם בדברים שהיו מקובלים להם בשם בעל הלכות גדולות. אף במקום שלא נתכוונו אצלם להלכה. מ"מ לא פלטה קולמסם נגדו דברים הפוגעים בכבודו חלילה. כמבואר בכמה מקומות בתשובות הגאונים ז"ל. ורבינו יצחק הלוי ז"ל שהי' כמעט בזמן אחד עם אחרוני הגאונים ז"ל כתב (במעשה הגאונים סי' צ"ג) וז"ל ואותו אדם הגדול שסידר ההלכות גדולות חכם מופלא. אבל לא יכולנו לעמוד על דעתו בכמה מקומות שכתב וכו'. אבל אין משיבין את הארי לאחר מותו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"ש בדברים שנראה קרוב יותר לומר שיד הסופרים היתה במעל. ובפרט במנין המצות שהדברים ניכרים ובולטים לעין כל שאי אפשר ולא יתכן כלל לומר שכן יצאו מאת בעל הלכות גדולות כמו שהם נמצאים לפנינו בה"ג. וכמו שנתבאר לעיל. ואין להאריך בזה יותר:

יב

אמנם מנין המצות של רבינו הגאון ז"ל. יען כי לא נתפשט ברבים. כי רק מנין הבה"ג לבד משל ממשל רב בענף זה. כולם החזיקו בו אחזוהו ולא הרפוהו. מפני שכבר היתה לו חזקת אזרח ונתפרסם על פני תבל זה זמן רב. ובימי רבינו הגאון ז"ל כבר היה עתיק יומין בערך מאתים שנה. ולזאת איפוא לא הוציאו ישן מפני חדש. ולא נתפרסם מנינו ברבים גם בדורו. נוסף לזה נאמרו דבריו בקצור נמרץ באורח שיר. וצריכים ביאור. ובהרבה מקומות הם סתומים וחתומים. ולא רבים יחכמו לפותרן. ולכן לא פנה ההמון אליו. לא כן מנין המצות של הבה"ג ז"ל שדבריו מצד עצמן ברורים ופשוטים ומובנים לכל. ולהעמיק חקר בעומק שיטתו ולהתבונן על מה אדניו הטבעו. לא זהו חלק ההמון. ואנשי סגולה אשר חלק להם ה' בבינה יתירה מעטים המה בכל הדורות. ולכן היה חזיונו נפרץ בין ההמון הרבה מאוד. וכאשר רבו דורשיו כן עצמו מעתיקיו וסופריו ומגיהיו. בעוד אשר מנין המצות של רבינו הגאון ז"ל היה מונח בקרן זוית ודורשיו מתי מספר. עד כי במספר הדורות שאחריו כמעט נשכח כליל זכרו. וגם רוב גדולי הדורות לא ידעוהו. כנראה מדברי הרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן ז"ל שעסקו הרבה בענין זה. ואין ספק שהיו מעלים זכרונו על דל שפתותיהם לפרוק או לטעון. וזאת היא שעמדה לו שלא הושבת מטהרו. ולא שלטו בו ידי מגיהי ספרים. וטעיות סופרים אשר נפלו בו. ספורים המה. ועיקר שיטתו לא עלתה חלודה מרוב ימים. ולא שינתה פניה מכפי יציאתה מאת יוצרה אשר הכינה וחקרה. ולזאת איפוא יכולנו לבוא עד תכונתו גם במנין פרשיות אשר לו. אשר במנין הבה"ג ערפל חתולתם. עננה חשכה רובצת עליהן מימי קדם. ולחנם יהיה עמל ההוגה במו למצוא שביב אורה להגיע לאורו עד קצה השביל אשר בו דָרַךְ מחברן. תחת כי רבינו הגאון ז"ל גם בזה דבריו מאירים ובהירים. והוא כמו מצרף ומטהר מנינו של הבה"ג ז"ל. כי מכל הפרשיות שמנה הבה"ג לא מנה הוא רק בערך עשרים ואחת או שתים. ויתרם. קצתן לא מנאן כלל. משום שאין משפטן להמנות בחשבון המצות. וקצתן מנה במנין העשין והלאוין המוטלין על היחידים. כי שם מקומן. ובמספר הפרשיות בל תבואנה רק מצות המוטלות על הצבור בלבד:

יג

וראוי לבאר הֵנָה כי אף אמנם גדרן של פרשיות הללו הוא שהן מצות המוטלות על הצבור. מ"מ אין כולן שוות ממש בעצמותן. כי רק רובן הם מצות המסורות רק לצבור. אבל אין היחיד חייב בהן. כמו פרשת שופטים ושוטרים. פרשת משוח מלחמה. פרשת עגלה ערופה. פרשת הקהל. פרשת עבודת יוה"כ. פרשת תמידין. פרשת מוספין. פרשת פרה אדומה וכיו"ב. אבל הרבה מהן עיקר חיובן מוטל על היחידים. אלא משום שלפי מנהגן של רוב בני אדם בענינים אלו אינם עושים את חובתן המוטלת עליהם אלא ע"י כפייה. ע"פ הצבור והב"ד. כגון משפטי עבד ואמה העברים ונזקי אדם באדם. ושור בשור. ושור באדם. ויציאת עבד כנעני לחפשי בראשי אברים. ותשלומי כפל וארבעה וחמשה. ודיני אונס ומפתה וכל כיו"ב. אע"ג דעיקרן חובות היחיד הן. מ"מ אורחא דמילתא הוא כי בכל כיו"ב עד האלהים יבא דבר שני בעלי הדין. ולכן כל אלה הן בכלל מצות המוטלות על הצבור והב"ד העומד בראשם. שיש לאל ידם לכוף את בעלי הדין לעשות ולקיים ככל אשר יושת עליהם על פיהם. ולכן עליהם הדבר מוטל להציל העשוק מיד עושקו. והניזק מיד המזיק. והנחבל מיד חובלו וכל כיו"ב. ובהכי אתי שפיר מה שלא כתב רבינו הגאון ז"ל בפירוש דמצות הללו הן מסורות לצבור כמש"כ הבה"ג ז"ל. ולא כתב כן אלא ברמז שהן מצות העם כמשכ"ל. והיינו משום שדבריו באו באורח שיר ובקצור נמרץ. ולא היה אפשר לו להאריך ולבאר דבריו ביותר ביאור. ולכן היה מקום לטעות במשמעות לשונו שכל פרשיות אלו רק הצבור הוא שחייב בהן ולא היחיד. ולא כן הוא באמת. כי הרבה מהן עיקר חובתן רק על היחידים הן. ודברי רבינו בחיי ז"ל (בחוה"ל שם) שעל כל הששים וחמש פרשיות כתב שהן מצות שחייבים בהן הצבור ואין היחיד חייב בהן. דבריו תמוהים ולא יתכנו דבריו לא על מנין הפרשיות של הבה"ג וסייעתו ז"ל. ולא על של רבינו הגאון ז"ל. אם לא נאמר שאין דבריו מדוקדקים. ואין כוונתו על כולן אלא על רובן. ועכ"פ נראה דמהאי טעמא נזהר רבינו הגאון ז"ל בלשונו ולא כתב שהן מצות המסורות לצבור. שלא יהא במשמע שבכולן אין היחיד חייב בהן:

יד

ויותר נראה בזה ע"פ מאי דבלא"ה צריך ביאור מה שכתב רבינו הגאון ז"ל על הפרשיות חקים ומשפטים להם נקראו. ומי הוא שקראן כן. והיכן מצינו שנקראו בשם זה. ולא מצינו שנקראו חקים ומשפטים אלא במקצתן כמו שיתבאר בכל אחת מהן בפנים. ונראה דמקורו הוא מדאמרינן במכילתא (בשלח. מסכת דויסע פ"א) שם שם לו חק ומשפט וגו' ר"א המודעי אומר חק אלו עריות שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות. ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות עיי"ש. ולכאורה קשה מאי דמייתי ראי' מקרא המאוחר דלבלתי עשות וגו'. ולא מייתי מקרא דכתיב לעיל מיניה בההיא פרשה ושמרתם את חקותי וגו' ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו'. אבל נראה דהיינו משום דאין הכוונה במה שאמרו חק אלו עריות לעיקר איסור עריות שבתורה. אלא לשניות לעריות שגזרו חכמים. שדרשו מרישא דהך קרא בתרא דכתיב ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות וגו'. כדאמרינן (פ"ב דיבמות כ"א ע"א) רמז לשניות לעריות ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי עיי"ש. והכי נמי איתא בספרא (סו"פ אחרי) ושמרתם את משמרתי שמרו לי משמרת. ושמרתם משמרתי להזהיר ב"ד על כך עיי"ש ובפי' הר"ש משאנץ ז"ל שם. ועל זה הוא שאמרו במכילתא שם. חק אלו עריות. וכן משמע בהדיא במכילתא דרשב"י שם. דהתם איתא חק אלו העריות שנאמר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות וגו' עיי"ש. הרי דמייתי לה מרישא דהך קרא. ובמדרש שכל טוב שם הגירסא חק אלו אזהרות עריות. וכן כתוב עוד שם לקמן ושמרת כל חקיו אלו אזהרות של עריות עיי"ש. ולשון זה משמע יותר על השניות לעריות שהן כמו אזהרות לעריות עצמן שלא יכשלו בהן:

והנה ביבמות שם על האי דמייתי ר"כ רמז לשניות לעריות מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. פרכינן הא דאורייתא היא. ומשני דאורייתא ופירשוה רבנן. ופריך תו כל התורה נמי פירשוה רבנן. ומסיק אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיי"ש. ונראה ודאי דאע"ג דמסקינן דאסמכתא בעלמא היא. היינו דוקא לענין עיקר איסור דשניות. דמדאורייתא שריין. ורבנן הוא שגזרו עליהן משום סייג וגדר לעריות אבל ודאי עיקר הך דרשא דדריש ושמרתם את משמרתיעשו משמרת למשמרתי. דרשא גמורה היא מדאורייתא. וכדדריש לה נמי בספרא שם. והיא מצוה להב"ד לתקן תקנות ולגזור גזירות לאיסורין שבתורה למנוע בכך מלהכשל בהן. וכדאמרינן בספרא להזהיר ב"ד על כך. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לפיה"מ סדר זרעים) בהדיא וז"ל הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה ועליהם צוה הקב"ה לעשותם. והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי. ובאה הקבלה בו עשו משמרת למשמרתי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בפירושו (ריש פ"א דאבות) ובהקדמת חבורו הגדול עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל (בסה"מ. סוף שורש ראשון) שכתב וז"ל ואלו השניות ג"כ לא נסמכו וכו' שאין להם ענין במשמעות הכתוב. ואין חכמים יכולין לכלול אותן באיסור תורה. אלא הן וכיו"ב נסמכו למצות עשה ושמרתם את משמרתי ודרשו עשו משמרת למשמרתי וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דעיקר קרא דושמרתם את משמרתי מצות עשה גמורה היא מדאורייתא לעשות משמרת למשמרת. אלא דאיסור השניות אסמכתא על הך עשה היא. ואינן אלא מדבריהם. דאע"ג דמצוה דאורייתא להב"ד לגזור סייגים לאיסורין שבתורה. מ"מ איסור סייגים אלו אינם אלא מדרבנן. ועי' מש"כ במג"א שם לדעת הרמב"ם ז"ל ובשאר אחרונים שם ואכמ"ל בזה. וכן מתבאר מדברי רבינו יונה ז"ל (שערי תשובה שער שלישי סי' ז'). והביאו ג"כ הר"ן ז"ל בדרשותיו (דרוש שביעי) עיי"ש:

טו

וראיתי להסמ"ג (לאוין ר"ח) שכתב וז"ל אע"פ שאמרה תורה לא תטה משפט. הרשות ביד ב"ד לגדור פרץ להוראת שעה כפי הצורך. דתניא (פרק נגמר הדין) אר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעבור על דברי תורה. אלא כדי לעשות סייג לתורה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דאינו אלא רשות בעלמא. והוא תימא לכאורה דודאי לעשות סייג לתורה חובת ב"ד היא. ולא רשות. דאפילו את"ל דמה שדרשו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. אסמכתא בעלמא היא מ"מ מדרבנן מיהת הו"ל חובה ולא רשות. ואולי אפשר לומר דכוונתו לומר דמצד אזהרה דלא תטה משפט ליה בה איסורא. והרשות ביד ב"ד להכות ולענוש שלא מן התורה משום סייג לתורה. אע"ג דמדינא לאו בר מכות ועונשין הוא. וכיון דרשות בידן למיעבד הכי. שוב ממילא מיחייבי בהכי משום עשה דושמרתם את משמרתי. אבל לא משמע הכי מדבריו. דאם איתא הו"ל לפרושי הכי בהדיא. ולא לכתוב סתם שהוא רשות. וכן כתב שם עוד לקמן עיי"ש. גם ראיתי להרשב"ץ ז"ל במגן אבות (פ"ק דאבות מ"א) שכתב וז"ל ועשו סייג לתורה. זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בריש מסכת מו"ק ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי. וזהו לשון סייג וכו'. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשל בו לעבור על דברי תורה. ולולא התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. מבואר דס"ל ג"כ שאין בדבר לא מצוה ולא חובה לב"ד אלא שהן רשאין בכך. ודבריו תמוהים ביותר דמאחר דמבואר בדבריו דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם והרמב"ן ורבינו יונה והר"ן ז"ל דהך דרשא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי דרשא גמורה היא. א"כ לא היתר ורשות לחוד שמעינן מינה. אלא חיובא נמי איכא למשמע. דהרי ודאי קרא חיובא משמע. וההיא דפ"ק דמו"ק שהביא הרשב"ץ ז"ל גופי' נמי ע"כ לענין חיובא דרשינן לה לענין ציון קברות. דאילו לענין היתר ורשות פשיטא. דאיזה איסור שייך בזה וגם מתניתין דעשו סייג לתורה דקאי עלה הרשב"ץ ז"ל ודאי חיובא משמע ולא רשות ואינו נראה לומר דרשאי שכתב הרשב"ץ ז"ל רצונו לומר חייב. אע"ג דאשכחן כהאי גוונא בלשון המשנה (ערכין כ"ח ע"ב) כדפירש"י שם עיי"ש. ובפ"ק דקידושין (ל"ג ע"א). במש"כ התוס' שם (ד"ה אין) ובשאר דוכתי. ולכן דברי הסמ"ג והרשב"ץ ז"ל צ"ע אצלי כעת. גם הריב"ש (בתשו' סי' רצ"ד) כתב דהך דרשא דמשמרת למשמרתי אסמכתא בעלמא עיי"ש:

ונראה ראי' מוכרחת לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם ממאי דאמרינן בב"מ (פרק השואל צ"ו ע"ב) בעי רמי ב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל. אמר רבא מאן לימעול. לימעול בעל דהיתירא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכו'. נמעלו ב"ד. כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתירא. לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל נימעלו ב"ד שבאותו הדור שכל תקנות משפט בהם תלויים. ועל ידיהם נוהגות חוקות המתוקנים לצבור מאז. והוי כמו שתקנו לו הם קנין זה. ונמצאו הם המקנים נכסי הקדש והוציאום לחולין עכ"ל עיי"ש. והשתא הא תינח אם חובה הוא לב"ד לתקן תקנות. דכיון דחיובא רמיא עלייהו. ודאי מסתמא קיימו וקבלו עליהן תקנות שכבר תקנו ב"ד שלפניהם. וא"כ תקנתם היא בדורם. אבל אם איתא דאינו אלא רשות אצלם. וברצונם הדבר תלוי לתקן או לא. א"כ מהיכי תיתי לן לומר שימעלו כל כמה דלא גילו דעתייהו בהדיא שמתקנים תקנה זו. ואכמ"ל בזה. ועב"פ זו היא דעת הרמב"ם והרמב"ן ורבינו יונה והר"ן ז"ל דמצות עשה דאורייתא היא. וכן היא דעת ה"ר יוסף בר"י ז"ל תלמידו של הרמב"ם ז"ל בספר המוסר שלו (פ"ג דאבות משנה י"ח) עיי"ש בדבריו:

טז

ולפ"ז צ"ע טובא על הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שלא מנו עשה זו במנין העשין שלהם. וכן יש לתמוה על הבה"ג וסייעתו ז"ל וגם על רבינו הגאון ז"ל אמאי לא מנו עשה זו. ומיהו לרבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר דלשיטתו אזיל דכל כיוצא בה ס"ל שאינה נמנית בחשבון המצות. כמו שלא מנה לאוין דלא תוסיף ולא תגרע מטעמא דאין בהן מצוה מחודשת בפ"ע. ולא באו אלא לגדור גדר לכל המצות שבתורה שלא להוסיף עליהן ושלא לגרוע מהן. וכן כל כיו"ב כמו שביארנו לעיל (לאוין קמ"ב) ובמבוא (שורש ד' ושורש ט') עיי"ש היטב. וא"כ גם בעשה זו דושמרתם את משמרתי כיון שאינה אלא מצוה לב"ד לתקן תקנות וסייגים למצות התורה במקום שיש לחוש למכשול לעבור עליהן. אינה נמנית בחשבון המצות לשיטתו. אבל לשאר מוני המצות שמנו לאוין דלא תוסיף ולא תגרע ושאר מצות כאלו. ודאי קשה טובא אמאי לא מנו גם עשה זו. ובפרט להרמב"ם והרמב"ן ז"ל שכתבו בהדיא דושמרתם את משמרתי עשה דאורייתא היא ומ"מ לא מנאוה במנין העשין שלהם וצ"ע בזה כעת:

יז

ומעתה עפ"ז נתבארו על נכון דברי ר"א המודעי (במכילתא שם) דקאמר חק אלו עריות. והיינו שניות לעריות. כמו שביארנו לעיל. וע"כ אין הכוונה על השניות עצמן דאיסור השניות אינו אלא מדרבנן בעלמא ולא מיירי בהו קרא. אלא הכוונה על המצוה דושמרתם את משמרתי דדרשינן מיני' עשו משמרת למשמרתי דהיא מצות הב"ד לתקן תקנות שתהיינה סייג למצות התורה במקום שיש לחוש שיכשלו בהן לעבור עליהן. ושניות לאו דוקא. אלא הן וכיוצא בהן שאר גזירות וסייגים למצות שבתורה. וכיו"ב איתא בפסיקתא זוטרתא (סו"פ אחרי) ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי אלו השניות שגזרו עליהן חכמים וכו' עיי"ש. והוא תמוה דכיון דחכמים הם שגזרו עליהן. היכי יתכן לומר דמיירי בהן קרא. והם דברים הסותרין זא"ז. ורב כהנא דמייתי מהך קרא (בפ"ב דיבמות שם) רמז לשניות. פרכינן עלי' הא לאו דאורייתא נינהו. ומסיק מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא וכמשכ"ל. והיכי כתב בפסיקתא זוטרתא אלו השניות. דמשמע ודאי דלקושטא דמילתא מוקי בהו קרא. ובפרט דהוא גופי' כתב שגזרו עליהן חכמים. אבל הדבר מבואר שאין כוונתו לומר דהך קרא קאי על איסור השניות לעריות. אלא קאי בדרך כלל על המצוה לעשות סייגים לתורה. ונקט שניות משום דקרא גבי עריות כתיב. וה"ה לכל כיוצא בהן. ובסוגיא דיבמות שם דלא משני הכי היינו משום דהתם על השניות הוא דקאי עיי"ש. והכי נמי כאן במכילתא נקט שניות לעריות. משום דהכוונה למצוה שעל הב"ד לעשות סייג לתורה דנפק"ל מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. והך קרא בפרשת עריות כתיב. ולפ"ז נראה לומר עוד דלאו דוקא מצות ושמרתם את משמרתי בלבד. אלא כל המצות כיו"ב שלא נתחייבו בהן אלא הצבור ולא היחיד ס"ל לר"א המודעי שנקראו חק. ובהכי מתבאר שפיר מאי דקאמר חק אלו העריות (או אזהרות העריות כדגרס בשכל טוב). ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות. וגם הן מצות המוטלות על הצבור והב"ד כמו שנתבאר לעיל. והן הן שני מיני מצות המסורים לצבור. שמנאן רבינו הגאון ז"ל כאן במנין הפרשיות. דחק היינו שניות לעריות וכיוצא בהן. דהיינו מצות ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. דזו היא מצוה שלא נתחייבו בה אלא הצבור והב"ד שבראשם. ולא היחיד. כמבואר בסוגיא דפרק השואל שם וכדפירש"י שם. וה"ה לכל שאר המצות שלא נתחייבו בהן אלא הצבור ולא היחיד. ומשפט הוא מצות שאע"פ שעיקרן חובות היחיד הן. מ"מ מסורין לצבור מצד טבען של מצות אלו. שאין עשייתן אלא ע"פ הצבור והב"ד. ואפשר דנפק"ל לר"א המודעי מדאשכחן בכמה דוכתי בקרא מצות חקים ומשפטים כדכתיב (דברים ו'. א') וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' וגו'. וכתיב השמר לך וגו' לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו (שם ח' י"א). וכתיב ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים וגו' (שם ז' י"א) ועוד בשאר מקומות. וס"ל דאע"ג דמצינו בכמה מקומות חקים ומשפטים על כלל המצות שבתורה. מ"מ היכא דכתיב מצות חקים ומשפטים יחד. צריך לפרש דמצות היינו כל המצות המסורות ליחידים. וחקים ומשפטים. היינו שני מיני המצות המסורות לצבור וב"ד. והיינו דקאמר חק אלו עריות. משפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות. ואפשר דלכוונה זו אמרו (פ"ק דסנהדרין ה' ע"א) ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים עיי"ש. דמחוקק הוא מלשון חק. דהיינו מצות של רבים. וכן במדרש שיטה חדשה (פ"ב) ומחוקק מבין רגליו אלו נשיאים של בית רבי שמלמדים תורה ברבים בא"י. דבר אחר לא יסור וכו' ומחוקק מבין רגליו אלו יושבי יעבץ וכו' שמורים הלכות בישראל בסנהדרי גדולה שהיא יושבת בלשכת הגזית עיי"ש. והיינו ג"כ משום דסנהדרי גדולה הם עיקר מתקני התקנות ועושי סייגים לתורה. ושאר מצות הצבור. ומ"מ מבואר עפ"ז דסתם חקים ומשפטים הן מצות הצבור. מלבד היכא דמוכח ולמד מענינו דקאי בדרך כלל על כל מצות שבתורה:

יח

וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל כאן חקים ומשפטים להם נקראו. וממילא מתבאר שלא הוצרך להוסיף ולכתוב עוד שהן מצות המסורות לצבור. דהרי לפי המתבאר היינו הך. דחקים ומשפטים נקראו רק אותן המצות המסורות לצבור. אם מצד שהן מצות שלא נתחייבו בהן אלא הצבור בלבד ולא היחיד. או מצד שאין עשייתן בפועל אלא ע"י הצבור והב"ד שבראשם ע"י כפייה והכרח. והיינו דאמרינן (פ"ק דסנהדרין ז' ע"ב) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. אשר תלמדם מיבעי לי'. אר"י אלו כלי הדיינין מקל ורצועה עיי"ש. והיינו משום שכל המשפטים דמיירי בההיא פרשה. דהיינו משפטי העבדים והניזקין והשומרים והקנסות וכיוצא בהן. רק עד האלהים יבא דבר כולם. ואין נידונין אלא בכפייה והכרח. וזה לא יתכן אלא ע"פ הצבור והב"ד שבראשם. כן נראה לי בכוונת רבינו הגאון ז"ל בזה ובכוונת הבה"ג ז"ל וסייעתו. ומקום הניחו לי רבותינו גדולי הראשונים זצ"ל להתגדר בו. ולהסיר המסכה הפרושה על פני הענין הזה. אשר היה נעלם וערפל חתולתו מימי רבותינו הגאונים זצ"ל עד עתה. ברוך פוקח עורים ונותן ליעף כח:

הצעיר באלפי יהודה ירוחם פישל בכמהרא"ץ זצ"ל פערלא. ווארשא. בששה עשר לחמשי ש' ב' נותן ל"כ ולא"א ע"י לפ"ק.

· מעבר לתחילת הדף