ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מיהו לזה שפיר כתב רבינו הרמב"ן ז"ל שם וז"ל כן ראוי למנותם שיהיו כל עונשי מיתות ב"ד נמנין אחד לאחד כמנין האישים שהם מחוייבי העונשים. לפי שאנחנו נצטוינו מצוה בפ"ע לסקול מחלל שבת. ונצטוינו מצוה אחרת לסקול עובד ע"ז. ואין עבירה זו כמות זו. ולא נצטוינו בהם מצוה כוללת. אלא בכל אחד מאמר בפ"ע ופרשה בפ"ע מטעם בפ"ע. וכי מפני ששתי מצות אלו נעשות ברגימת אבן ימנו אחת. אבל המלקות אין דמיונו לאלה דמיון יפה. לפי שלא נצטוינו על המלקות בכל עבירה ועבירה בפ"ע. אבל נצטוינו מצוה כללית שנלקה על כל לאו מהלאוין שבתורה שדומה ללאו דחסימה. כמו שבא בפירוש המקובל ובגלוי מן הכתוב. ולא באו במלקות אלא שתי מצות. שאם היה בן הכות הרשע שיפילו השופט והכהו לפניו ארבעים. ושלא יוסיף להכותו. ולכן לא ימנה המלקיות בשום פנים במצות רבות. עכת"ד בקצרה. והיא בודאי תשובה מספקת ונכונה מאוד להשגה זו של הרמב"ם ז"ל על הבה"ג ז"ל. עד שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בזה דקארי לה מאי קארי. ודברי האחרונים ז"ל שנסו את כחם לדחות דברי הרמב"ן ז"ל אלו כדי לקיים עכ"פ דברי הרמב"ם בהשגתו זו על הבה"ג אינם אלא תימא. והר גדול היה לפניהם למישור. דמש"כ הר"ב מג"א וז"ל נראה לי כי גם שלא בא הציווי בכל אחד ואחד מחייבי מלקיות בפ"ע. מ"מ הרי פירשו לנו מקבלי התורה שראוי להלקות העוברים על הלאוין הדומים ללאו דחסימה עכ"ל עיי"ש. אין לדבריו אלו שום ביאור וטעם כלל. ואין כדאי לטפל בם. והרא"א ז"ל בלב שמח שם הרחיק עוד ללכת הלאה בדרך זו. וכתב שלא נתבאר לו ביטולו של הרמב"ן ז"ל להוכחת הרמב"ם מהמלקיות במש"כ שלא נצטוינו על המלקיות בכל עבירה. ומה בכך כיון דמלאו דחסימה למדנו מלקות לכל לאו מיוחד בתורה. כדאיתא בגמרא. והרי הוא כאילו כתוב מלקות בפירוש בכל לאו ולאו. והוסיף שם עוד וכתב על דברי הרמב"ן ז"ל דבאמת דבריו תמוהים אצלו בזה דמטוני' לא יהיו מלקין על כל הלאוין אלא מלקות אחת מאחר שכולן במצוה כללית נאמרו. ויהיה זה כלאו שבכללות. ואין באלו הדברים שום טעם עכ"ל שם עיי"ש בדבריו. ואני אומר דבאמת לא רצה לראות את האמת. ובדברי טעם לא מצא טעם. גם הר"ח קאזיס ז"ל בקנאת סופרים שלו קנא את קנאת הרמב"ם ז"ל וכתב על דברי הרמב"ן ז"ל שלא זכה להבין מה טיבו של חילוק זה של הרמב"ן ז"ל. שהרי חייבי מלקיות נלמדים מבנין אב מלאו דחסימה. וגמרי' מיני' להלקות לכל הדומה לו. והרי הוא כאילו נכתב המלקות בכל אותן הלאוין שהם בחיוב זה. וחייבי מיתות נמי נלמדין במדות שהתורה נדרשת בהן. וכן נאמר במלקיות וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. והן הן דברי הר"ב מג"א שם. אלא שהם הרחיבו הדברים בביאור יותר. ואנכי משתומם על המראה המוזר הלזה. ולא אדע מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם שלא שמו לבם להתבונן בדברים ברורים ופשוטים כאלו. וכפי המתבאר מדבריהם היו סבורים דעיקר מלקות לא כתיב אלא בלאו דחסימה. ומלקות דשאר כל הלאוין שבתורה לא למדנו אלא באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן מלאו דחסימה. וזהו שכתבו דבאיזו מן המדות שנלמוד לשאר כל הלאוין למלקות מלאו דחסימה. הו"ל כאילו פירש קרא בכל אחד ואחד בהדיא עונש מלקות. וכדאשכחן נמי בחייבי מיתות שבקצתן לא למדנו בהם העונש אלא בגז"ש או באחת משאר המדות שהתורה נדרשת בהן. ובכל זאת מנאן הבה"ג בפ"ע במנין העונשין שלו. אבל אחרי הממ"כ שגגה היא וטעות בדבר הפשוט. וזיל קרי בי רב הוא דפרשת מלקות פרשה מיוחדת בפ"ע היא וכל הלאוין שבתורה בכלל. דסתמא כתיב בה והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו וגר. ואי לאו דסמיך לה לאו דחסימה שכתוב מיד אחר פרשה זו. הו"ל למימר דכל לאוין שבתורה שוין לענין עונש מלקות. ואין שום חילוק בין לאו ללאו. אלא כל הלאוין ישנן בכלל פרשה זו. אלא דמדסמיך לה לאו דחסימה ממעטינן כל הנך לאוין דלא דמו ללאו דחסימה. דלהכי אסמכי' קרא לפרשת מלקות לגלויי לן דדוקא דומיא דלאו דחסימה הוא דלקי. וכדאמרינן בפ"ב דפסחים (מ"א ע"ב) ובפרק בתרא דמכות (י"ג ע"ב) ולקמן (שם ט"ו ע"א) עיי"ש. והכי תניא בספרי (תצא) יכול יהיו כל המרשיעין לוקין תלמוד לומר והיה אם בן הכות. פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה. ועדיין איני יודע איזה לוקה. ת"ל לא תחסום שור בדישו. מה חסימה מיוחדת מצות ל"ת וכו' עיי"ש. הרי דאי לא מיעוטא דשמעינן מדסמיך לה לאו דחסימה. הוה לן למימר דכל המרשיעין לוקין ואפי' על עבירת עשה. וכ"ש שאין שום חילוק בין הלאוין שבכל התורה לענין מלקות. ולא איצטריך לסמיכת לאו דחסימה אלא אדרבה למעוטי חייבי עשה וכולהו לאוי דלא דמו ללאו דחסימה שלא ללקות עליהן. וממילא מבואר שאין לנו בזה בתורה אלא מצוה אחת כללית להלקות כל המרשיעין לעבור על אחד מהלאוין שבתורה דדמי ללאו דלא תחסום. משא"כ בכל חייבי כריתות ומיתות שבתורה דליכא בהו שום מצוה כללית. אלא בכל עבירה ועבירה שבהן העונש כתוב בצדו. אם בפירוש בקרא. או נלמד באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. או מייתורא דקרא. ולהכי ודאי אם העונשין נמנין בפ"ע במנין המצות. יש לנו למנות עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע בחשבון המצות. והן הן דברי הרמב"ן ז"ל עצמן כמבואר לכל מי שעיניו פקוחות ורוצה לראות ולהבין את אשר לפניו:

הן אמת שראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' תצא) שכתב על קרא דלא תחסום וז"ל לא תחסום שור בדישו לימד על חייבי לאוין שהן במלקות שנאמר ארבעים יכנו וסמיך לי' לא תחסום שור עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה דמלאו דלא תחסום שמעינן מלקות לכולהו חייבי לאוין שבתורה. אבל פשוט דהא ליתא. דמקרא דלא תחסום ליכא למשמע עונש מלקות אפי' ללאו דלא תחסום גופי'. דלא כתיב מלקות אלא בפרשת מלקות דמקמי הך קרא דלא תחסום. ואדרבה קרא דלא תחסום מיעוטא הוא שלא ילקו כל המרשיעין. כמבואר בספרי שם. וכוונת הפסיקתא זוטרתא היא לומר דהך קרא לימד דרק חייבי לאוין הם במלקות. ולאפוקי חייבי עשה. ומקורו מהספרי שם. וכדמסיים וכתב שנאמר ארבעים יכנו וסמיך לי' לא תחסום שור. הרי דעיקר מצות מלקות לא בלא תחסום כתיבא. אלא סתמא בכל המרשיעין. אלא דדרשינן סמוכין מדסמיך לי' לא תחסום למעוטי מה שאינו חייבי לאוין דומיא דלא תחסום. איברא דהדבר קשה לפי זה מה שלא הוציא אלא חייבי עשה מכלל מלקות. והרי גם בחייבי לאוין יש הרבה שאינם במלקות. כל הני דלא דמו ללאו דלא תחסום. וכדקתני נמי בהדיא הכי בספרי שם. ולכן נראה דכוונת הפסיקתא היא לומר דלא תחסום לימד על אותן חייבי לאוין שהן במלקות. כלומר דלא תימא כל חייבי לאוין הם במלקות. אלא דוקא אותן דדמו ללאו דלא תחסום הוא דבמלקות. דלהכי סמכי' רחמנא ללאו דלא תחסום אצל פרשת מלקות להוציא מן הכלל הנך דלא דמי ללאו דחסימה. כל זה מוכרח ופשוט:

וממילא מתבאר דמש"כ הר"ב לב שמח על רבינו הרמב"ן ז"ל דמטוני' לא יהיו לוקין על כל הלאוין שבתורה אלא מלקות אחת משום דהו"ל כלאו שבכללות. מאחר שכולן במצוה אחת כללית נאמרו. ומשום זה הרהיב עוז בנפשו לומר על דברי רבינו הרמב"ן ז"ל שאין בדבריו שום טעם. אכן נהפוך הוא כי דברי הרמב"ן ז"ל נכונים מאוד וסברתו אמת ויציב ונכון וישר. אבל דברי בעל לב שמח אין בהם ממש כלל. דהדבר מבואר ופשוט דאין זה ענין כלל ללאו שבכללות. שהרי בכל עבירה ועבירה נאמרה אזהרת לאו בפ"ע. ואע"פ שהעונש נאמר על כולן כאחד במצוה כללית שיהא כל מרשיע לעבור עבירת לאו דומיא דחסימה מתחייב מלקות. אטו משום זה יעלה על הדעת לומר שלא להתחייב על עבירת כל הלאוין כולן אלא מלקות אחת. ובפרק ארבע מיתות (ס"ה ע"א) מבואר דלכ"ע לאוין מחלקין. ולא נחלקו התם אלא בחלוקה דמיתה אם שמה חלוקה עיי"ש. ולאו שבכללות היינו רק היכא דלא קעבר אלא בלאו אחד. אע"פ שכולל שמות חלוקים. להכי לא לקי אלא אחת. דעבירה אחת היא. ויש ג"כ לאו שבכללות דאפי' חדא נמי לא לקי משום דלא דמי ללאו דחסימה. כמבואר בפרק בתרא דמכות שם ושאר דוכתי. ואין זה ענין לכאן דלאוין חלוקין ועבירות חלוקות. ודמו ללאו דחסימה מכל צד. אע"פ שהעונש לא נאמר על כולם אלא במצוה אחת. והרי פרשת חטאת נאמרה סתם וכוללת כל חייבי כריתות כאחת. ואעפ"כ חייבין על כולן חטאת על כל אחת ואחת בפ"ע. אע"פ ששגג בכולן בהעלם אחד. וכ"ש במזיד בחייבי מלקיות. ואין כדאי להרבות דברים בזה. ודברי רבינו הרמב"ן ז"ל מבוארים ונימוקו עמו. וברוך טעמו. ואע"פ שלפי מאי דמסיק הרמב"ן ז"ל גופי' אח"כ בכוונת הבה"ג במנותו העונשין אין צורך לזה כלל אליבא דהבה"ג. דבלא"ה שוב אין מקום כלל להשגת הרמב"ם ז"ל מצד זה על הבה"ג. כיון דלפ"ז אין כוונת הבה"ג למנות את העונשין מצד עצמן אלא האזהרות שלהם. מ"מ לשיטת רבינו הגאון ז"ל שהוא מונה העונשין מצד עצמן מלבד אזהרותיהן שמנאן כולן כבר במנין הלאוין. ודאי צריכין אנו לסברא זו של הרמב"ן הנכונה כדי להשקיט תלונת הרמב"ם ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.