ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/מו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

טנא העומר. והבכורים. פרשת העומר. מדכתיב (פ' אמור) והבאתם את עומר ראשית קצירכם וגו'. וכתיב (פ' ויקרא) ואם תקריב מנחת בכורים וגו'. וגם פרשה זו במנחת העומר מיירי. והאי אם הוא חובה. כדרשתם (בספרא שם) ובמנחות (ס"ח ע"ב פ"ד ע"א) עיי"ש. ומנאה רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור). אלא דשם כתב והעומר וקרבנו. ולשונו צ"ע דמשמע לכאורה שבא למנותן בשתי מצות חלוקות. העומר מצוה בפ"ע. והכבש הבא עמו מצוה בפ"ע. וזה ודאי לא יתכן כלל. דהכבש לא בא אלא בגלל העומר. כדאמרינן (פ"ג דהוריות י"ג ע"א) עומר קודם לכבש הבא עמו. שתי הלחם קודמין לכבשים הבאים עמהם. זה הכלל דבר הבא בגין ליום קודם לדבר הבא בגין לחם עיי"ש. הרי דהכבש אינו בא אלא בגין העומר. וכן פירש"י (פ' אמור) על קרא דועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים וגו'. חובה לעומר הוא בא עיי"ש ובלתי ספק מקורו מההיא דהוריות שם. וכיון שאינו בא אלא בגלל העומר. ודאי לא יתכן למנותו מצוה בפ"ע. אלא הוא בכלל מצות העומר:

איברא דראיתי בתוספתא (פ"ו דמנחות) דתניא התם העומר אין מעכב את הכבש. והכבש אין מעכב את העומר עיי"ש. והכי דרשו בספרא (פ' אמור פרק י"א) ועשיתם ביום כו' כבש בן שנתו אע"פ שאין עומר. ועשיתם עומר אף ע"פ שאין כבש עיי"ש. ועפ"ז אפשר לדון שפיר ולומר דהעומר והכבש שבא עמו נמנין בשתי מצות חלוקות בפ"ע. כיון ששתי מעשים חלוקים הן אין מעכבין זא"ז. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל (סוף שורש תשיעי) עיי"ש היטב ובמה שביארנו לעיל (עשין ז') בזה. אלא שלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביא הלכה זו. והוא תמוה טובא לכאורה מה ראה להשמיט דין זה המבואר בספרא ובתוספתא באין חולק. וכבר ראיתי להרד"פ ז"ל שנתעורר בזה בתוספתא שם. והוסיף להקשות ביותר דאדרבה מדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות תמידין ומוספין ה"ג) משמע דס"ל דהעומר מעכב את הכבש ואם אין עומר אין כבש. שכתב שם וז"ל ביום שני של פסח וכו' מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה וכו' עכ"ל. וממש"כ עם עומר התנופה. משמע דס"ל שהכבש תלוי דוקא בעומר התנופה. ואם אין עומר אין כבש. עיי"ש בדבריו שהניחה בתמיהא. וכתב שלא ידע מנ"ל להרמב"ם ז"ל הא. ולדידי היה נראה דהרמב"ם ז"ל דחה התוספתא והספרא מקמי ההיא ברייתא דהוריות שם. דמדקתני דאין הכבש בא אלא בגין לחם. משמע ודאי דאם אין עומר אין כבש. וברייתא זו הביאה הרמב"ם ז"ל להלכה (פ"ט מהלכות תמידין ומוספין ה"ט) וז"ל העומר קודם לכבש הבא עמו ושתי הלחם קודמין לשני כבשים. זה הכלל דבר הבא בגלל היום קודם לדבר הבא בגלל הלחם עכ"ל עיי"ש. ועל זה הוא שסמך לדחות הך דינא דתוספתא וספרא. ומשום שלא מצא דבר זה מפורש בהדיא דהעומר מעכב את הכבש ואם אין עומר אין כבש. לכן לא כתב כן בהדיא וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב כידוע. אבל להלכה ודאי זו היא דעתו. וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) שהשמיט דרשא זו של הספרא. ולפי הנראה ודאי היינו משום דס"ל שהוא דלא כהילכתא מטעם שביארנו. וזו היא ג"כ דעת רש"י ז"ל שם שכתב דהכבש חובה לעומר הוא בא. דמתבאר מזה שאם אין עומר אין כבש. כההיא דתניא בפרק התכלת (מ"ה ע"ב) והקרבתם על הלחם חובה על הלחם וכו'. ופירש"י שם וז"ל חובה על הלחם. דמשמע שאינן קריבין בלא לחם ולא הלחם קרב בלא הבשר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דלרש"י ז"ל גופי' הך לישנא משמע שבא לומר שהן מעכבין זא"ז. וא"כ מבואר מזה דכאן שפירש"י גבי כבש הבא עם העומר שחובה לעומר הוא בא. ע"כ היינו נמי לומר שאם אין עומר אין כבש. דהעומר מעכב את הכבש. וא"כ דבריו תמוהים לכאורה דזהו נגד הספרא במקומו והתוספתא. דמפורש בהדיא איפכא דעומר אף ע"פ שאין כבש וכבש אף ע"פ שאין עומר. ועכצ"ל כמש"כ דס"ל דלתלמודא דידן לא ס"ל הכי. דמברייתא דמייתי התם בהוריות מבואר דס"ל דהעומר מעכב את הכבש. ואע"ג דבההיא דמנחות שם למסקנא לא קיימא הכי. אלא אין הכבשים מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכב את הכבשים. וכדתנן נמי התם במתניתין הפר והאילים והכבשים והשעיר אין מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן עיי"ש. מ"מ היינו רק משום דגלי קרא הכי התם בשבעת הכבשים עולות דעצרת. וכדדריש התם מקרא. אבל מ"מ לס"ד מקמי דנפק"ל מקרא. והוה בעי למימר דמדכתיב והקרבתם על הלחם משמע שהן חובה על הלחם. היינו לומר שמעכבין זא"ז. וכדפי' רש"י ז"ל שם. אלא דבתר דנפק"ל מקרא שאין הכבשים ושתי הלחם מעכבין זא"ז. מוקי משמעותא דעל הלחם למילתא אחריתא עיי"ש. ועכ"פ למאי דבעי למימר לפום ס"ד דעל הלחם משמע שהן חובה ללחם. היינו לומר שהכבשים ושתי הלחם מעכבין זה את זה. וא"כ היכי כתב רש"י ז"ל גבי כבש הבא עם העומר שהוא חובה לעומר. דהך לישנא משמע ודאי שמעכב את העומר וכמבואר שם. אלא ודאי עכצ"ל כדכתיבנא דמההיא דהוריות שם נפק"ל דהכי קיי"ל. ושלא כהספרא והתוספתא שם. וכבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שכתבו דמה שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות תמידין הט"ו) דשתי הלחם מעכבין את כבשי עצרת ואין שני הכבשים מעכבין את הלחם. כר"ע במתניתין דמנחות שם. והראב"ד ז"ל השיג שם עליו משום דרבים פליגי עלי' ועיי"ש בכ"מ. וכתבו דטעמו של הרמב"ם ז"ל היינו מההיא דהוריות שם שאמרו דשני הכבשים אינם באין אלא בגין הלחם. והיינו כר"ע דהלחם מעכב את שני הכבשים. ואף דלדעתי אין מזה הכרע. כיון דההיא דהתם ברייתא היא עייש"ה. וא"כ נהי דהך תנא סתם לן כר"ע. מ"מ הא קיי"ל מחלוקת במתניתין וסתם בברייתא אין הלכה כסתם. כדאמרינן בפרק החולץ (מ"ג ע"א) עיי"ש. ועי' מש"כ בכ"מ (פ"ט מהלכות תמידין ומוספין ה"ז) ובמש"כ עליו הר"ב שער יוסף בהוריות שם עיי"ש היטב. עכ"פ שפיר אפשר לומר בטעמן של הרמב"ם ופסיקתא זוטרתא ורש"י ז"ל שדחו דברי התוספתא והספרא. משום דההיא ברייתא דמייתי התם בתלמודא דידן פליגא עלייהו וכמו שביארנו. ועי' ג"כ מה שפירש"י ז"ל על קרא דוהקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' (פ' אמור כ"ג י"ח). ובמש"כ עליו בשיורי כנה"ג בלשונות רש"י עה"ת עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה יותר. וא"כ לפ"ז נכונים היטב ומוכרחים דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. וכן דעת שאר ראשונים ז"ל. דהעומר עם הכבש הבא עמו אינם נמנין אלא במצוה אחת. וזה מדוקדק ג"כ בלשון הרמב"ם (בסה"מ עשין מ"ד) שכתב וז"ל מצוה מ"ד היא שצוה להקריב מנחת העומר וכו' ונקריב עמה כבש תמים וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשמע שרמז בזה הטעם שאין למנותן אלא במצוה אחת משום שאין הכבש בא אלא בגין המנחה. וזה שכתב ונקריב עמה כבש וכו'. שאינו בא אלא עמה. ואם אין עומר אין כבש:

אמנם רבינו הגאון ז"ל שם באזהרותיו שע"פ עשה"ד סמך על הספרא והתוספתא דהעומר והכבש אין מעכבין זה את זה. ולכן מנאן שם כל אחד מצוה בפ"ע. אבל כאן חזר בו מדעתו זו ומנאן מצוה אחת מטעם שביארנו. איברא דבלא"ה לשונו שם מגומגם אצלי. שכתב העומר וקרבנו. ואטו העומר גופי' לאו קרבן הוא. אדרבה הא דכתיב בקרא עד הביאכם את קרבן אלקיכם דרשו (שם בספרא) זה העומר. יכול זה הכבש צא וראה מה אמור למטן וכו' עיי"ש. הרי דלהעומר הוא שקרא הכתוב קרבן סתם ולא לכבש הבא עמו. והו"ל למיכתב העומר וכבשו. או והכבש. וגם אכתי תמוה מה זה שכתב וקרבנו. דאם הוה ס"ל התם דהעומר אע"פ שאין כבש וכבש אע"פ שאין עומר. א"כ אע"פ שכבש זה בא עם העומר כשישנם שניהם. מ"מ אינו קרבנו כיון שהוא קרב גם בלא העומר. וגם העומר קרב אע"פ שאין כבש. ולכן נראה יותר דגם שם לדעתו אין העומר עם הכבש נמנין אלא במצוה אחת. ואדרבה לזה הוא שדקדק וכתב שם וקרבנו. כדי לרמז בזה דהכבש אין למנותו מצוה בפ"ע משום שאינו אלא קרבנו של העומר ואינו בא בלא העומר. וגם העומר אינו בא בלא הכבש שהוא קרבנו המכשירו לבוא להיות קרוב ע"ג המזבח. וכדעתו כאן. וכדעת הרמב"ם ז"ל כמו שנתבאר. ומשום שלפי התוספתא וברייתא דספרא הי' ראוי למנות הכבש מצוה בפ"ע. לכן נזקק לבאר ברמז טעם לדבר שאין למנותו בפ"ע משום שמעכבין זא"ז דקיי"ל כברייתא דידן ולא כהתוספתא וספרא. אלא דכאן שדרכו לקצר ביותר לא חשש לזה ולא הזכיר אלא העומר בלבד. ואין להאריך בזה דעכ"פ כאן דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים. ומש"כ טנא העומר. אע"ג דהעומר שיעורו קצוב. עשרון אחד לא פחות ולא יותר. כדתנן (סופ"ז דמנחות ע"ו ע"ב). נראה דנקט לשון טנא. ע"פ מאי דתנן (שם ס"ג ע"ב ס"ו ע"א) שהביאוהו בקופות. ומיד משנקצר נתנוהו בקופות. וטנא נמי היינו קופה. ומשום דבביכורים כתיב ושמת בטנא. והעומר נמי קרא הכתוב מנחת בכורים. לכן נקט לשון טנא. ויותר נראה לומר שכתב טנא העומר. משום דבעומר איכא נמי מצות קצירה דהו"ל מצוה שדוחה את השבת ואמרינן (בפרק ר"א דמילה קל"א ע"א) שאפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה. דקצירה גופא מצוה היא מדכתיב וקצרתם. ועי' בפירש"י שם (ד"ה שכן מצא). והכי נמי אמרינן (פ"ב דמכות ח' ע"ב) יצא קצירת העומר שהיא מצוה ואפילו מצא קצור חייב לקצור עיי"ש. וא"כ יש מקום לומר דהקצירה מצוה בפ"ע היא ונמנית בפ"ע מלבד הקרבתו. כיון דאפילו מצא קצור ואפשר להקריבו בלא קצירה מצוה לקיים מצות קצירה. ולזה דקדק וכתב טנא העומר. דהיינו לאחר הקצירה. וכדתנן קצרוהו ונתנוהו בקופות. משום דעיקר המצוה אינה אלא הקרבתו. וקצירתו אינה אלא לצורך הקרבתו. ומאי דאם קצור קוצר אינו אלא משום דבעינן שיקרב ממה שנקצר לשמו וכדפירש"י שם. והילכך אין למנות אלא הקרבתו בלבד. וקצירתו אינה אלא מכשירי מצוה וכדאמרינן בפרא"ד שם עיי"ש.

ואמנם מה שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן פרשת ביכורים. הוא תמוה מאוד לכאורה. דמלבד שכבר מנה לעיל במנין העשין כל העשין דביכורים (עשה פ"א פ"ד פ"ה) עיי"ש. בלא"ה הדבר תמוה מצד עצמו מאי ענין מצוה זו שכל יחיד ויחיד חייב בה בפ"ע. למנין הפרשיות שהן חקים ומשפטים המסורים לצבור. וביותר יש לתמוה בזה שראיתי גם להבה"ג ז"ל שמנה במנין הפרשיות גם הוא פרשת ביכורים. אע"פ שכבר מנה במנין העשין שלו הפרשת ביכורים וגם מקרא ביכורים. וא"כ גם דבריו תמוהים בתרתי כדברי רבינו הגאון ז"ל. מיהו נראה דלדברי רבינו הגאון ז"ל אפשר לומר ע"פ מאי דבלא"ה יש לתמוה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין הפרשיות פרשת שתי הלחם. שמנאוה כל מוני המצות וגם הבה"ג וסייעתו במנין הפרשיות שלהם. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' מנאה באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור) עיי"ש. והיא מצוה מפורשת בקרא. ולא יתכן שלא למנותה. שאין לך מצוה ברורה ומפורשת יותר מזו. איברא שראיתי ג"כ באזהרות הר"א הזקן ז"ל שגם הוא לא מנה פרשת שתי הלחם במנין הפרשיות שלו. והיותר נפלא בזה שתחת זה מנה שם שני פעמים פרשת לחם הפנים. והוא דבר מתמיה בתרתי. בחסר וביתר. אלא שראיתי גם באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל שגם כן מנה מצות לתם הפנים שני פעמים. ומדברי הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר שם עשין סי' נ') מתבאר שהבין בכוונתו בזה למנות מעשה הלחם מצוה בפ"ע מדכתיב ולקחת סולת ואפית וגו'. וזו היא כוונתו במש"כ שם ולחם הנתכן. כלומר לעשות לחם בסכום ותכונה הראוי' כפי המבואר בקרא. והוא מלשון ותכן לבנים. מתכונת הלבנים. וסידור הלחם על השולחן מצוה בפ"ע. וזהו שכתב שם הרשב"ג ז"ל אח"כ ושש המערכות. והיינו המצוה לסדר ביום השבת הלחם על השולחן שתי מערכות של שש שש. מדכתיב ושמת אותם שתי מערכות על השולחן וגו'. והשיג על זה שם הרשב"ץ ז"ל וכתב שאין בזה אלא מצוה אחת. משום שהמעשה אינה אלא לצורך סידורן על השולחן. ואינה אלא חלק ממצות הסידור. והילכך אין למנותה מצוה בפ"ע. וכמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש עשירי) עיי"ש בדבריו. ועפ"ז יתכן לומר דגם דעת הר"א הזקן ז"ל בזה היא כדעת הרשב"ג ז"ל. וזו היא כוונתו במש"כ תחילה לחם הפנים. דהיינו עיקר מעשה הלחם. ומש"כ שוב אח"כ המערכות שתים לשולהן תערוך. היינו מצות סדורו על השולחן בשתי מערכות. ולשונו בזה הוא כמעט ממש כלשון הרשב"ג. אלא דמ"מ כיון דבלא"ה דברי הר"א הזקן ז"ל תמוהים במה שלא מנה פרשת שתי הלחם. וזה ודאי אי אפשר כלל לומר דבכוונה השמיטה. לכן נראה יותר לומר שנפל בדבריו שם ט"ס. ותחת מה שכתוב שם בדבריו לחם הפנים. צ"ל לחם השנים. והיינו שתי הלחם. וכבר כתבו התוס' (ריש פרק שתי הלחם) דלחם שייך בו לשון זכר כמו לשון נקבה עיי"ש בדבריהם ובמש"כ בתוס' יו"ט שם. וא"כ שייך בו שפיר לשון שנים. וא"כ גם הר"א הזקן ז"ל לא השמיט פרשת שתי הלחם. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל מתמיהים בזה מאוד לכאורה. ולכן נראה ברור דמש"כ רבינו הגאון ז"ל כאן ביכורים. אין כוונתו בזה אלא לפרשת שתי הלחם. דכתיב בהו לחם הבכורים. וביום הבכורים. וכתיב חמץ תאפנה בכורים לה'. ועפ"ז נכונים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל:

אבל מ"מ דברי הבה"ג ז"ל שכבר מנה במנין הפרשיות שלו פרשת שתי הלחם ואעפ"כ חזר ומנה ג"כ שם פרשת ביכורים. הוא ודאי תמוה מאוד בתרתי כמש"כ לעיל. אמנם נראה בזה ע"פ מה שיש לתמוה בלא"ה בדברי הבה"ג ז"ל שלא מנה במנין הפרשיות שלו פרשת העומר. וביותר תמוה שכל סייעתו ההולכים בעקבותיו מנאוה. כמבואר באזהרות הר"י אלברגלוני והר"א הזקן והרשב"ג ז"ל וכן באזהרות אתה הנחלת כתב גרש כרמל. והיינו פרשת העומר. איברא שבנוסחת הבה"ג כת"י רומי נמנית פרשת העומר במנין הפרשיות עיי"ש. ולכאורה נראית נוסחא זו נכונה ומדוייקת בזה. אבל באמת נראה דאין זה אלא אחד מתקוני סופרים. והעיקר בזה הוא כנוסחא שלפנינו. משום שנראה ברור שפרשת ביכורים שמנה הבה"ג כוונתו בזה לפרשת העומר שקרא הכתוב (פ' ויקרא) מנחת בכורים. ועפ"ז נכונים היטב דברי הבה"ג ז"ל. אבל נוסחת כת"י רומי אינה נכונה כלל. ובלתי ספק נוסחא משובשת היא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.