ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה מה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ופרה למשמרת בתדר. היא פרשת פרה אדומה שמנאוה גם הבה"ג וכל סייעתו במנין הפרשיות שלהם. וגם כל שאר מוני המצות מנאוה במנין העשין. ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא יהיה לך) כתבה רבינו הגאון ז"ל בלשון אחר וז"ל שם. הנצנים כרות עצימו לשרוף פרה ולטהר באש ובמים בערץ. ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ומלשונו זה מבואר דענין מצוה זו הוא לשרוף הפרה כדי שיהיה האפר מוכן לטהר הטמאים בטומאת מת. וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל (סה"מ עשין קי"ג). שכתב וז"ל שצונו לעשות פרה אדומה. כדי שיהיה אפרה (כצ"ל) מזומן למי שיצטרך אליו לטהרת טומאת מת וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל לשון רבינו הגאון ז"ל כאן צ"ע טובא לכאורה. דלפי הנראה כוונתו ע"פ מה שאמרו בתוספתא (פ"ג דפרה) וחולקין את האפר לשלשה חלקים. אחד נותן בחיל. ואחד נותן בהר המשחה. ואחד מתחלק לכל המשמרות. זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין הימנו. זה שניתן בהר המשחה היו הכהנים מקדשין בו. זה שניתן בחיל היו משמרים אותו שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת עיי"ש. וכן איתא התם עוד לעיל מיני'. דקתני באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל. וקליליות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים. וכסוייהן של אבן נראין לחיל ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפין שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא עיי"ש. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (סופ"ג מהלכות פרה אדומה). וז"ל ושלשה חלקים היו חולקין את כל אפרה וכו'. וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. מלמד שמצניעין ממנו. וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין בחיל וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן אמרו בספרי (חקת פיסקא קכ"ד) חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כביום. אי חטאת היא יכול שתהא נפסלת בלינה. ת"ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. מגיד שמשתמרת ימים על ימים ושנים על שנים עיי"ש. וכן הוא שם בפסיקתא זוטרתא עיי"ש. והובא ג"כ בר"ש (ריש פ"ד דפרה) עיי"ש. כלומר דכיון דהמצוה היא שתשתמר ימים ושנים לעולם א"כ ע"כ מבואר שאינה נפסלת בלינה. וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל כאן ופרה למשמרת בתדר. כלומר שמצותה להשתמר לעולם לימים ולשנים. ובתדר הוא מלשון תדיר. ותרגום תמיד הוא תדירא. אבל הדבר תמוה דאע"פ שחלק אחד מן האפר מצוה שיהיה למשמרת לדורות עולם. מ"מ ודאי עיקר מצות שריפת הפרה היא רק להכין אפרה לטהרת טמאי מתים. וכמש"כ רבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו שם. והיאך כתב כאן רק המצוה לשמרו תמיד. דמשמע דס"ל דזו היא עיקר מצותה. וזה ודאי לא יתכן כלל כמבואר. ובלתי ספק שאם עשה את הפרה ככל משפטה וחוקותה. והניחה כולה רק למשמרת עולם. לא קיים מצותה כלל.

והנראה לומר בכוונתו ע"פ מאי דתניא (פ"ק דיומא ד' ע"א) בפרישת כהן גדול שבעת ימים קודם יוה"כ ובכהן השורף את הפרה. וזה וזה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם. ופירש"י שם וז"ל מכל חטאות שהיו שם מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל. כך שנינו במסכת פרה פ"ג וכו' עכ"ל עיי"ש. והריטב"א ז"ל שם אע"פ שהביא שם עוד פירוש אחר שהביא רש"י ז"ל שם אח"כ מ"מ כתב שפירוש הראשון עיקר עיי"ש. וכ"כ הרב המאירי ז"ל שם בפירושו האחרון עיי"ש. וכן במאי דתנן (פ"ג דפרה מ"א) בכהן השורף את הפרה. ומזין עליו כל שבעת הימים מכל חטאות שהיו שם. פירשו כן הרמב"ם והר"ש והרא"ש והרע"ב ז"ל עיי"ש. אלא שהרמב"ם והרע"ב ז"ל פירשו שם שבכל יום ויום משבעת ימי הפרישה היו מזין מאפר פרה אחרת שניתן בחיל למשמרת עיי"ש. אבל הגר"א ז"ל שם בא"ר כתב שבכל יום ויום היו מזין מכל החטאות שבחיל כולם. וגריס במתני' שם ומזין עליו מכל שבע חטאות שהיו שם עיי"ש בדבריו. ועי' במש"כ בתוס' יו"ט שם. ובמש"כ עוד שם לקמן (משנה ג'). ומתבאר מזה דגם אותו החלק שניתן בחיל למשמרת תמיד. לא היה נתון שם משום למשמרת לבד. אלא גם הוא היה מוכן שם להזאת טהרה. אלא שבו לא היו מזים אלא לעתים רחוקות לאותן הצריכים טהרה יתירה וקדושה גדולה. כמו הכהן גדול בעת פרישתו לעבודת יוה"כ. וכהן השורף את הפרה שעשו בה הרבה מעלות יתירות. כמבואר ריש פ"ק דיומא ופ"ג דפרה ושאר דוכתי. וברמב"ם (פ"ב מהלכות פרה אדומה ה"א) עיי"ש. ולפי הנראה ממתניתין (פ"ד דפרה מ"א) קיי"ל שאינה נשרפת אלא בכהן גדול. ושלא בכה"ג פסולה. דהכי ס"ל התם לת"ק. ור"י הוא דפליג. וידוע דקיי"ל בעלמא הלכה כת"ק. והכי נמי סתם לן תנא התם (לעיל פ"ג מ"ח) ובמס' מדות (פ"א מ"ג) עיי"ש. וכבר תמה בכ"מ (פ"א מהלכות פרה הי"א) על הרמב"ם ז"ל שם שפסק כר"י. ונדחק מאוד לתרץ עיי"ש בדבריו. ומדברי הרמב"ן ז"ל (ריש פ' חקת) מתבאר דס"ל דקיי"ל כסתם משנתנו דשלא בכה"ג פסולה עיי"ש בדבריו. עכ"פ חזינן דאותו חלק של אפר הפרה שניתן למשמרת בחיל. היה ג"כ מוכן להזאה עכ"פ לענינים היותר גדולים ומקודשים ביותר. וכן משמע מלישנא דמתניתין (סופ"ג דפרה). דתנן וחולקים אותו לשלשה חלקים אחד נותן בחיל. ואחד נותן בהר המשחה. ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. וכן הוא בתוספתא (סוף פ"ב דפרה). ובספרי (חוקת פיסקא קכ"ד). ובתרגום יונתן (פ' חוקת) ובפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. ומבואר בתוספתא שם דזה שהיה מתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין ממנו. וזה שנתנו בהר המשחה היו כהנים מקדשין בו. וזה שניתן בחיל היו משמרין שנאמר לעדת בני ישראל למשמרת עיי"ש:

וא"כ מבואר שכל המוקדם מוקדם במעלה. שהראשון לכולם במעלה היה אותו שניתן בחיל. שלא היו מזין בו אלא לענינים היותר גדולים. והשני היו הכהנים מקדשין בו. והשלישי האחרון היו ישראל מזין הימנו. וגם נראה דעיקר צורך האפר היה לכהנים גדולים. משום דכהנים הדיוטים הרבה היו. ואם איזה מהם נטמא נמצאו רבים אחרים למלא מקומם בעבודות שבמקדש. וישראלים אע"פ שנתחייבו כולם כל שנה לעשות הפסח ולאכלו. וגם נתחייבו בראיית פנים בעזרה שלש פעמים בשנה. שאי אפשר לעשות בטומאת הגוף. מ"מ כבר כתבו התוס' (פסחים ג' ע"ב) ד"ה מאליה וכו' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח ומראיי'. וכן אותן שבחו"ל פטורין מפסח ומראיי' עיי"ש. וא"כ אי בעי מפקיר נכסי' ומיפטר מפסח. וכן מחובת ראיי'. או יתרחק לחו"ל. וא"כ. אין להם הכרח כ"כ להטהר מטומאתם שיצטרכו להזאה של מי חטאת. ואף דבעיקר דברי התוס' בפסחים שם שדו בהם נרגא כמה מהאחרונים ז"ל. מ"מ אין דבריהם מוכרחין כלל. כמו שכבר ביארו האחרונים ז"ל באופן שאין שום גמגום בדבריהם אלו. הן אמת דלפי הנראה מברייתא דספרי (פ' חקת פיסקא קכ"ה) הזאה גופא מצד עצמה מצוה היא מדאורייתא. ממה שאמרו שם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' על טומאת מקדש וקדשיו ענש הכתוב כרת. או לא ענש הכתוב כרת אלא על הזייה (כלומר על מה שלא הוזה עליו). ת"ל ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר. ענשו לא יטהר ואין ענשו כרת עיי"ש. וכן כתוב ביותר ביאור בפסיקתא זוטרתא שם. וז"ל ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגו'. על טומאת מקדש ענוש כרת ולא על מניעת הזאתו. זהו ענשו שהוא טמא. ואינו חייב כרת אלא על טומאת מקדש עיי"ש. ומבואר מזה לכאורה דחיובא דאורייתא הוא להטהר ע"י הזאה מטומאתו. אלא שאינו ענוש כרת על מניעת הזאה. דטומאתו זהו ענשו. וא"כ אפי' ישראלי' ע"כ מוכרחין לאפר פרה משום מצות טהרה ע"י הזאה. דמצוה מצד עצמה היא. אבל זה אינו דודאי הך ברייתא ס"ל דהזאה בזמנה מצוה. אבל אנן לא קיי"ל הכי. דלא מיבעיא לדעת רוב הפוסקים דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. אלא אפי' לדעת הבה"ג וסייעתו דס"ל דקיי"ל טבילה בזמנה מצוה. בהזאה ודאי קיי"ל דבזמנה לאו מצוה. משום דלא מקשינן הזאה לטבילה. דבפ"ק דיומא מוקמינן פלוגתא דר"מ ורבי יוסי בהכי. דלר"מ ס"ל מקשינן הזאה לטבילה. ור"י ס"ל לא מקשינן. וקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י. ובפרט דהתם מוקמינן גם לרבי חנינא סגן הכהנים כר"י (שם ח' ע"א) עיי"ש. ועי' במש"כ הרב המאירי ז"ל שם. וברמב"ם (פ"א מהלכות עביוה"כ ה"ד) ובכ"מ שם. וא"כ לכהנים הדיוטים ולישראלים אין הכרח כ"כ באפר פרה. משא"כ לכהן גדול דעבודת יוה"כ אינן כשירות אלא בו. וכן שריפת הפרה למאן דס"ל דקיי"ל דאינה כשרה אלא בכה"ג. ודאי אי אפשר לו בלא אפר פרה. ואף ע"ג דכל כהן המתחנך לעבודה חייב להביא מנחת חנוך. והוא עצמו צריך להקריבה. כמבואר בתוספתא (סוף שקלים ובפ"ב דחגיגה) ובספרא (צ"ו פ"ג) ובירושלמי (פ"ז דשקלים). וכ"כ הרמב"ם (סוף פ"ה מהלכות כלי מקדש) עיי"ש. מ"מ מלבד דלא אשכחן דזה הוא לעיכובא. בלא"ה כל זמן שהוא טמא הרי אינו מתחנך לעבודה. ואפי' בעבודות צבור שעושין בטומאה. מ"מ הרי בידו שלא להתחנך. משא"כ כהן גדול שאין עבודת יוה"כ כשרה אלא בו. ואי אפשר לו בלא אפר פרה. ונראה דמהאי טעמא תנן (פ"ד דשקלים מ"ב) דכבש פרה כהנים גדולים עושין משל עצמן. ואע"ג דאבא שאול הוא דקאמר לה. מ"מ בירושלמי שם משמע דהכי הילכתא עיי"ש. אע"פ שהרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות שקלים) לא פסק כן עיי"ש. והיינו משום שעיקר ההכרח לאפר פרה אינו אלא לכהן גדול. וכדי להראות גדולתם וחשיבותם עשו הכבש משלהם והוציאו על זה הוצאה גדולה. כדאמרינן בירושלמי שם שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בה. ולא הי' אחד מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותרו ובונה אותו משלו. ושמעון הצדיק שתי פרות עשה. ולא בכבש שהוציא זו הוציא את זו עיי"ש:

ומעתה עפ"ז נכונים מאוד דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב עיקר ענין מצוה זו בחלק אפר הפרה שניתן למשמרת משום שמיוחד לכהנים גדולים שאי אפשר להם בשום ענין בלא אפר הפרה. וגם הם עצמם התפארו והתגדלו בכך כאלו רק בשבילם בלבד נעשתה הפרה. וגם הר"א הזקן באזהרותיו כתב בזה קרוב ללשון רבינו הגאון ז"ל כאן. שכתב וז"ל נצור אפר פרה טהור מטמא. וכוונתו שהמצוה ליתן מאפר הפרה למשמרת. ומש"כ טהור מטמא. הוא מלשון הכתוב (איוב י"ד ד') מי יתן טהור מטמא לא אחד. שדרשוהו בפ"ק דנדה (ט' ע"א) ובפסיקתא דר"כ ופסיקתא רבתי (פרשת פרה) ובמדרשים (פ' חקת) על אפר הפרה עיי"ש. וכן סיים שם הר"א הזקן ז"ל כדרכו בלשון הכתוב ממש. מי יתן טהור מטמא עיי"ש. ועכ"פ דבריו הם ג"כ כדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. וע"פ מה שביארנו דבריהם מבוארים על נכון. ודברי הר"א הזקן ז"ל קצת מבוארים יותר. שביאר בהדיא שאע"פ שבחלק אפר זה שניתן בחיל כתוב בו למשמרת. מ"מ גם הוא אינו אלא מוכן להזאה. וזהו שכתב נצור אפר פרה (ואעפ"כ) טהור מטמא. כלומר שניתן למשמרת וגניזה לצורך טהרה לאחד המיוחד בעם. דהיינו הכהן הגדול מאחיו שמזה בו לעתים רחוקות לענינים גדולים. וזהו שסיים בלשון הכתוב מי יתן טהור מטמא. וכונתו לסיפא דההוא קרא דכתיב לא אחד. וכדרכו ז"ל לדבר באזהרותיו אלו בדרך מליצה חידות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.