ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דין החובל בחבירו. היא פרשת כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן וגו' (פ' משפטים). שכוללת משפטי נזקי אדם באדם. ומנאוה גם הבה"ג והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול והר"ש הגדול באזהרות אתה הנחלת. אלא דמדברי הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל משמע שכוונתם להכניסה בכלל פרשת נזיקין שמנו שם. וגם הכניסו בכללה עוד כמה ענינים אשר לרבינו הגאון ז"ל כאן נמנה כל אחד בפ"ע מטעם שיתבאר עיי"ש בדבריהם. וגם הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו משפט החובל בחבירו מצוה בפ"ע (סה"מ להרמב"ם עשין רל"ו). אלא שהכניסו בכללה גם משפט תשלומי בושת. וגם תשלומי נזק. אע"ג דבקרא כתיב בהו בכל אחד פרשה מיוחדת בפ"ע. דכאן בפרשת כי יריבון וגו' לא כתיב אלא דין תשלומי שבת וריפוי וחבישה. מדכתיב בה אם יקום והתהלך וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא. אבל דין תשלומי בושת לא כתיב הכא. אלא ייחד לו הכתוב פרשה מיוחדת בפ"ע. דכתיב (פרשת תצא) והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה וגו'. ותשלומי נזק כתיבי (פרשת אמור) בפרשת איש כי יתן מום בעמיתו וגו'. והרמב"ן ז"ל הכניס בכלל מצוה זו הנמנית כאן גם דין תשלומי צער ודמי ולדות. אע"פ שבאה בהן בקרא פרשה מיוחדת בפ"ע בפרשת וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו' (פרשת משפטים). וכל זה נשען על שיטת הרמב"ם ז"ל (שורש שביעי). ואין זה שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו בשורש זה (מבוא סי' ז' ובעשין ע"ו וקמ"א) ובשאר מקומות. ולכן מנה כל אחד מענינים הללו בפ"ע. כדרך שחלקן הכתוב פרשיות פרשיות בפ"ע. וכאן לא מנה אלא פרשת וכי יריבון אנשים וגו'. שאינה כוללת אלא דיני תשלומי שבת וריפוי וחבישה בלבד. ולקמן (פרשה ט"ו) מנה פרשת וכי ינצו אנשים ונגפו אשה וגו'. שכוללת משפט תשלומי דמי ולדות וצער. ואח"כ (פרשה כ"ט) מנה פרשת איש כי יתן מום בעמיתו וגו' שכוללת משפט תשלומי דמי נזק. ואח"כ (פרשה ל"ג) מנה פרשת כי ינצו אנשים יחדיו וגו' שכוללת משפטי תשלומי דמי בושת:

אמנם דברי הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל בזה מתמיהים מאוד לכאורה. שהם מנו פרשת נזיקין במנין הפרשיות שלהם וכללו בה גם כל נזקי אדם באדם. ואדם בשור. ושור באדם. ושור בשור. ואעפ"כ חזרו שוב ומנו שם פרשת איש כי יתן מום בעמיתו פרשה מיוחדת בפ"ע. ואין זה מובן לכאורה כלל. ובה"ג כת"י רומי נמנה מלבד זה עוד במנין הפרשיות גם פרשת עונש עיי"ש. וע"כ לא יתכן לומר שכוונתו בזה לדין מוציא שם רע דכתיב בו וענשו אותו וגו'. שהרי לקמן מנה שם פרשת מוציא ש"ר עיי"ש. וע"כ צריך לומר שאין כוונתו בזה אלא לפרשת וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו' ענש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה. וא"כ כוונתו בזה לדיני תשלומי דמי ולדות. וזה תמוה מאוד לכאורה. מה ראה למנותה פרשה מיוחדת בפ"ע יותר מכל הנך שכללן בכלל פרשת נזיקין ולא מנאן בפ"ע:

והנראה לומר בזה בדעתם ז"ל ע"פ מה שנחלקו הראשונים ז"ל בדין דמים לבן חורין לענין שיתחייב הרוצחו מיהת בדיני שמים לשלם דמיו ליורשיו. ואם תפסו יורשיו כדי דמיו מהרוצח לא מפקינן מינייהו. כדאמרינן בעלמא כל היכא דלא מיפטר מתשלומין אלא משום דק"ל בדר"מ. ומחלקותם תלויה בפירושא דסוגיא דגמרא (פ"ד דב"ק מ"ג ע"א) כמבואר בדברי הראשונים ז"ל שם. ובדברי הרמב"ם והראב"ד ו"ל והה"מ ול"מ (פ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד) עיי"ש היטב. וביותר האריך בזה באור זרוע (ב"ק סי' ר"ו). והביאו בקצרה בהגהת הרא"ש (פ"ד דב"ק סי' ד') עיי"ש. ומסקנתו שם דקיי"ל דיש דמים לבן חורין. דכולהו אמוראי דבההיא סוגיא מודו בהכי. ובסוף דבריו (שם לקמן סי' ר"ח) הוסיף להביא ראי' לזה מדקאמר רבא (פרק החובל פ"ה ע"ב) קטע ידו נותן לו דמי ידו וכו'. חרשו נותן לו דמי כולו. וא"כ כ"ש אם הרגו דאית לן למימר שחייב לשלם דמי כולו ליורשיו עיי"ש בדבריו ז"ל. ובודאי דזו היא ראיה אלימתא ומכרעת לכאורה. אלא דדבריו ז"ל צ"ע אצלי דעדיפא מינה הו"ל להביא ראיה כזו ממקרא מלא בתורה. דכתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו וגו' עין תחת עין שן תחת שן וגו'. וקיי"ל דהיינו תשלומי ממון דמי נזקו בערך עינו ידו ורגלו וכיו"ב. והשתא אם איתא דאין דמים לבן חורין. קשה מה לי קטלי' כולי' מה לי קטלי' פלגא. שאם אין דמים לבן חורין כולו. גם למקצתו אית לן למימר דלאו בר דמים הוא. אבל נראה דמכל זה אין הכרע כלל. דאפשר לומר דאפילו אם תמצא לומר שאין דמים לבן חורין לענין שיתחייב הרוצח לשלם דמיו ליורשיו. היינו רק משום שאין בן חורין עומד להיות נמכר בשוק בדמים כעבד. והילכך לא חשיב בר דמים להיות ירושה לבניו אחריו. אלא דהיינו דוקא לגבי יורשיו. אבל לגבי דידי' גופי' בחיים. כגון שקטע רגלו וסימא עינו או אחד משאר אבריו. גלי קרא שחייב המזיק לשלם לו דמי היזיקו שגרם לו בחסרון אותו אבר. שהרי אינו יכול עכשיו לעשות מלאכתו כדמעיקרא קודם חבלתו. וממילא מבואר לפ"ז דכשחרשו שאינו ראוי מעתה לכלום חייב לשלם לו דמי כולו כעבד העומד להמכר בשוק. שהרי הוא חי ואינו ראוי לכלום. ונמצא שגרם לו הפסד בערך דמי כולו. שהרי מעתה הוא צריך לקנות עבד שיעשה לו כל מלאכתו. והיינו דוקא לגבי דידי' גופי' בחייו. אבל כשהרגו דלא אתינן עלה אלא מתורת דמי שוויי' כעבד הנמכר בשוק. והרי אין לבן חורין דמים. שחין בני חורין עומדין לכך להיותן נמכרים כעבדים בשוק. ולזה אית לן למימר דמדינא פטור הרוצח מתשלומי דמיו. אלא דהיינו רק בתר דגלי קרא דעין תחת עין וגו'. אבל אי לאו דגלי קרא שפיר הו"ל למימר כסברת האור זרוע שכמו שאין דמים לבן חורין כשהרגו כולו לענין להתחייב בתשלומי דמיו ליורשיו. הכי נמי אין דמים לאבריו ואפילו חרשו. שהרי אע"ג דהו"ל כהיזק כל גופו. מ"מ אין זה אלא כאילו החסירו כל אבריו. ולא יהא אלא כהרגו שאין דמים לבן חורין לדעת הסוברין כן. ודברי הרב או"ז שהשוה דין דמי חבלות ונזקי הגוף לדמי מיתה. תמוהים מאוד אצלי דודאי פשיטא דלכ"ע יש דמים לנזקי אברי בני חורין כמפורש בקרא. ולא איפליגו אלא בקטלא. וגם חרשו הרי לאו קטלא הוא אלא כהיזק כל אבריו. וכל אבר ואבר בר דמים הוא:

איברא דודאי עיקר הדבר תמוה מאוד לכאורה דכיון דעכ"פ מבואר בקרא דיש דמים לאברי בן חורין. ואם סימא את עינו קטע את ידו שבר את רגלו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. וכדתנן ר"פ החובל. ומהאי טעמא אם חרשו נותן לו דמי כולו משום דהו"ל כהפסידו כולו שאינו ראוי עוד לכלום. א"כ מבואר דיש לו לאדם זכות ממון באבריו ובכל גופו. וא"כ היכי יתכן כלל לומר שאין דמים לבן חורין. נהי שאין בני חורין עומדין להמכר בשוק כעבדים. הא מ"מ כיון שיש לו זכות ממון באבריו ובגופו לחייב את המזיק לשלם לו במיטב כספו כדמי עבד הנמכר בשוק. מהיכא תיתי לן לומר שאינו מוריש זכותו זה ליורשיו אחריו. ומטעם זה היה נראה ודאי מוכרח כמש"כ הרב או"ז ז"ל שם דליכא מאן דפליג בהא דיש דמים לבני חורין להתחייב לשלם דמיו ליורשיו. וכולהו אמוראי דהתם הכי ס"ל לעיקר דינא. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שם וסייעתו דס"ל דדוקא אליבא דרבה הוא דאמרינן התם הכי. ואנן לא קיי"ל הכי. דשאר אמוראי דהתם לא ס"ל כוותי'. וכמו שכתב הה"מ ז"ל שם לדעתו עיי"ש. וכן משמע מפירש"י שם (בד"ה ואי דמים) דס"ל דלאביי אין דמים לבן תורין היכא דקטלי' עיי"ש ובמה שכתב על דבריו אחד מהראשונים ז"ל הובא בש"מ שם עיי"ש. וכן הביא בש"מ שם בשם רבינו פרץ ז"ל שכתב כדברי הה"מ ז"ל אליבא דהרמב"ם. דרק אליבא דרבה הוא דאמרינן התם דיש דמים לבן חורין. אבל שאר אמוראי ס"ל דדמים לא שייכי כלל בבן חורין כי אם דוקא בתורת כופר. אבל היכא דליכא כופר אפי' דמים ליכא עכ"ל עיי"ש באורך. והדברים מתמיהים מאוד לכאורה מאין הרגלים לומר כן. הרי כיון דלדידי' גופי' יש לו זכות ממון בגופו ובאבריו כעבד הנמכר בשוק אמאי לא יהיו יורשיו יורשים זכותו אחריו:

אלא דיותר יש לתמוה דהרי עבד ודאי יש לו דמים. ועומד לימכר כשור ותמור. ואפי' הכי אמרינן התם דאפי' לרבה אע"ג דבבן חורין ס"ל דיש לו דמים. ושור שהמית בן חורין שלא בכוונה או ע"פ בעלים לא מיפטר אלא מכופר משום שאין השור בסקילה. אבל דמים משלם. מ"מ בעבד ע"פ בעלים שאמרו המית שורי עבדו של פלוני. אפי' דמים אינו משלם ע"פ עצמו עיי"ש. הרי שאין דמים לעבד אחר מיתה אפי' לרבה. והדבר קשה לכאורה טובא טעמא מאי. דהרי ודאי עבד בר דמים הוא. ואע"ג דהתם מפרשינן טעמא לחלק בין בן חורין לעבד. משום דבן חורין כיון דמשלם כופר ע"פ עצמו כשהשור בסקילה. וכגון דאיכא עדים דקטל אלא דלא ידעי אי תם אי מועד. ואמרי בעלים דמועד הוה. הילכך היכא דליכא עדים אף ע"ג דאין השור בסקילה דלא משלם כופר משלם מיהת דמים. אבל עבד דלעולם לא משלמי בעלים קנס ע"פ עצמן. הילכך היכא דליכא עדים דמים נמי לא משלמי ע"פ עצמן. אבל שלא בכוונה ע"פ עדים בעבד נמי אע"ג דלא מיחייב קנס דשלשים שקלים. דמים משלם עיי"ש. מ"מ אכתי הא גופא קשה טובא ואינו מובן כלל לכאורה דכיון דעבד ודאי ממון בעלים הוא כשורו וחמורו. מאיזה טעם יפטר בעל השור מלשלם דמיו. ואיזה ענין יש לדמי העבד כמו שנמכר בשוק לתשלומי קנס. שאינן אלא גזירת הכתוב אפי' אינו שוה כלום. ומאיזה טעם יש לחלק בזה בין ע"פ עצמו לשלא בכוונה ע"פ עדים. וכבר ראיתי להראב"ד ז"ל (שהביא בש"מ שם) שהרגיש בזה. וכתב שם וז"ל לא נתברר לנו בזה טעם ברור למה נתלה דמים שהם כשאר ניזקין בכופר ובקנס. אלא דאיכא למימר כיון דתשלומי דמים במקום מיתה לא כתיבי בפרשה. ומכלל שאר ניזקין הוא דאתו. וכופר וקנס הוא דכתיב. הילכך היכא דלא שייך ביה כופר וקנס. מרבינן דמים רק בפנים הדומים להם עכ"ל הראב"ד ז"ל עיי"ש שיש שם קצת ט"ס. וצ"ל כמש"כ. וכן הביא שם בשם תלמידי ה"ר פרץ ז"ל שכתבו וז"ל היכא דליכא עדים לא משלם דמים ע"פ עצמו. פי' דהא דמים לא כתיבי בפרשה. וא"כ לא שייך לחיובי דמים אלא במקום דאיכא תשלומין דקרא (דהיינו כופר וקנס) ע"פ עדים עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר נתעוררו הראשונים ז"ל על מבוכה זו ונדחקו מאוד בזה. אבל עדיין לא נתבאר ואינו מובן מה בכך דדמים לא כתיבי בפרשה. אם אינם כתובים בפרשה זו כבר ידענו מפרשה אחרת שכל מזיק ממון חבירו חייב לשלם כמה שהזיק ממיטב שדהו ומיטב כרמו. ולזה לא איצטריך הכתוב כאן בפרשה זו אלא להשמיענו תשלומי כופר ותשלומי קנס שלא שמענו במקום אחר. אבל ודאי דמים בכל ענין יש לו לשלם. ובפרט בעבד דאינו אלא כשורו וחמורו ושאר ממונו וקנינו. והדבר תמוה מאוד לומר שלא יתחייב דמים במקום דליכא קנס:

ומיהו לזה היה אפשר לומר דבעבד כיון דאפי' שוה אלף זוז אינו משלם אלא שלשים שקלים. כדתנן (פ"ד דב"ק מ"א ע"א). הרי נתקי' קרא מתשלומי דמים לתשלומי קנס כאילו אינו שוה כלום. ומהאי טעמא אמרינן בירושלמי (פ"ג דכתובות ה"י. ובפ"ה דשבועות ה"ו) רבי יצחק שאל מהו שישלם דמי עבד מפי עצמו. מה צריכא ליה. כל שלשים קנס או יותר מדמיו קנס. אין תימר כל שלשים קנס אינו משלם. אין תימר יותר מדמיו קנס משלם. וקפשיט לה מדתנן המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית. משביעך אני ואמר אמן. פטור. ובעי למידחי דמיירי בעבד מוכה שחין שאינו שוה כלום והילכך כולו קנס ופטור מקרבן שבועה. ומסיק דליתא. דלא מיתוקמא מתניתין בהכי. וע"כ מוכח מינה דכל השלשים שקלים אינם אלא קנס עיי"ש. ולכאורה יפלא אמאי לא פשיט לה טפי ממתני' דב"ק שם דמבואר שאפי' עבד שוה הרבה אינו משלם אלא שלשים שקלים. וא"כ ע"כ כולו קנס. דאם איתא דיותר מדמיו קנס. אבל בכדי דמיו אינו קנס. א"כ כששוה הרבה יותר משלשים שקלים אין כאן מקום לקנס כלל. והו"ל לשלם בכדי דמיו ככל שוויו. והכי נמי תנן (פ"ג דערכין י"ד ע"ב) שאפי' המית הנאה שבעבדים אינו נותן אלא שלשים שקלים עיי"ש. אבל נראה דלא קפשיט מהתם משום דאיכא למידחי. דודאי כך הם משפטי התורה שלא לחלק בין הפרטים. אלא בדרך כלל משפט אחד לכולם. אף ע"ג דלפעמים הוא חומרא דאתי לידי קולא כידוע. והילכך אפי' המית עבד נוקב מרגליות ונאה שבעבדים גזרה תורה שלא ישלם אלא שלשים שקלים. ומ"מ יש מקום לומר שאינו בתורת קנס אלא ביותר מדמיו. דכללא הוא כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו. דקנסא הוא. כדתנן (פ"ג דכתובות מ"א ע"א). אבל בכדי דמיו. וכ"ש כששוה הרבה יותר משלשים שקלים. אע"פ שגזרת הכתוב שאינו משלם יותר משלשים שקלים. מ"מ אין לו תורת קנס לומר שאינו משלם ע"פ עצמו. דקרא דאשר ירשיעון אלהים דדרשינן מיניה פרט למרשיע את עצמו. במשלם יותר על מה שהזיק הוא דכתיב. וא"כ ודאי ממתניתין דב"ק ודערכין שם ליכא למיפשט מידי דכולו קנס. ולהכי לא קפשיט לה אלא ממתניתין דשבועות. דמהתם ודאי מוכח דכולו אינו אלא קנס אפי' בכדי דמיו. דאל"כ הו"ל תביעת ממון ולא מיפטר מקרבן שבועה. ומ"מ מבואר דנתקינהו קרא לתשלומי דמי עבד כפי שוויו במיתתו לגמרי. ואפי' שוה מאתים מנה אינו משלם אלא שלשים שקלים. כאילו לא היה שוה כלום. וממילא מבואר לפ"ז דע"פ בעלים שאמרו המית שורי עבדו של פלוני כשם שאינו משלם שלשים שקלים ע"פ עצמו. הכי נמי לא משלם דמים כפי שוויו. דבמקום שראוי לתשלומי שלשים שקלים קנס ע"פ עדים ליכא תשלומי דמים. דאחשבי' רחמנא כאילו אינו שוה כלום אע"פ שהיה שוה מאתים מנה. ואין עליו אלא תשלומי שלשים שקלים. וע"פ עצמו דפטרי' קרא מתשלומי שלשים שקלים תו לא מיחייב כלום.

איברא דבהכי אכתי לא אתי שפיר סוגיא דב"ק שם דקאמר רבה אידי ואידי דמים. מיהו בן חורין דמשלם כופר ע"פ עצמו. והיכי דמי דאי אתו סהדי וכו' ואמר מארי' דמועד הוא דמשלם כופר ע"פ עצמו. היכא דליכא עדים משלם דמים. גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו. והיכי דמי דאי אתו סהדי וכו' ואמר מארי' דמועד הוא לא משתלם קנס ע"פ עצמו. היכא דליכא עדים לא משלם דמים עיי"ש. ומתבאר מזה דאי הוה משכחת באיזה ענין שמשלם קנס ע"פ עצמו. לא הוה מחלקינן בין כופר לקנס לענין דמים. וגם בקנס הוה אמרינן דאפי' בענין שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם מיהת דמים. כדאמרינן לענין כופר. וא"כ ע"כ מבואר מזה דלא ס"ל לרבה דנתקינהו קרא לגמרי לתשלומי דמי עבד כפי שוויי' במקום קנס. ואין בו אלא תשלומי שלשים שקלים קנס בלבד. דא"כ בכל ענין הו"ל למימר דכי היכי דאינו משלם קנס ע"פ עצמו הכי נמי דמים לא משלם. משום דבמקום קנס ליכא דמים כלל וכמו שביארנו. וא"כ הקושיא במקומה עומדת דעכ"פ בעבדו דהו"ל כשורו וחמורו. אמאי לא ישתלם מיהת דמי שוויי'. דהא ודאי יש דמים לעבדים כנענים. והכי נמי קשה מדקאמר אביי התם אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו. ואי דמים אמאי לא. ופירש"י וז"ל ואי דמים. כלומר ואי ס"ד יש תורת נזקין להיכא דקטלי'. וע"כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו. עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו ואמאי קתני דלא עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא ליה לאביי דלא נתקינהו קרא לדמי עבד לגמרי כדקטלי'. ואחשבינהו כליתנייהו כלל ואין בעבדים אלא תורת קנס בלבד. וגם רבה לא פליג עלי' בהא אלא מטעמא אחרינא הוא דאתי עלה. הן אמת דבלא"ה קשה דהרי לפ"ז מבואר דע"כ ס"ל השתא לאביי דשלשים של עבד אין כולו קנס אלא יותר מדמיו בלבד. דהא פסיקא ליה לאביי דע"פ עצמו לא מיפטר אלא ממה שיש בהנך שלשים שקלים יותר מכדי דמיו. אבל בכדי דמיו משלם. וא"כ הדבר קשה ממתניתין דשבועות דקפשיט מינה בירושלמי שם דכולו קנס. מיהו אי מהא לא הוה קשה כל כך. דהרי דחי לה התם בירושלמי דאיכא לאוקמי מתניתין בעבד מוכה שחין שאינו שוה כלום. ואף ע"ג דדחי לה התם להך אוקימתא. והכריח מברייתא דמתניתין לא מיירי במוכה שחין עיי"ש. מ"מ איכא למימר דאביי לא הוה שמיעא ליה ההיא ברייתא. ובמסקנא דמסיק רבה דבעבד ע"פ עצמו דמים נמי לא משלם. תו לק"מ ואפשר דאביי נמי לבתר דשמע מרבה קבלה. ויותר נראה דלאביי בלא"ה לא תקשה. משום דאיכא למימר דודאי איהו גופי' ס"ל דבמקום קנס ליכא תשלומי דמים בעבד כלל מטעם שביארנו. אלא דס"ל דהכי נמי בבן חורין אית לן למימר דבתר דחידש לנו הכתוב בקטלי' תורת כופר. נתקי' לתשלומי דמיו לגמרי. ואפי' בענין שנפטר מכופר ליכא תו תשלומי דמים. כמו בשלשים שקלים דעבד. וכ"ש הוא. דהרי עבד ודאי בר דמים הוא ואפי' הכי בקטלי' נתקינהו קרא לתשלומי דמיו לגמרי ולא נתן לו אלא תורת קנס בלבד. וכ"ש לבן חורין דאית לן למימר הכי דבתר דחדית לן רחמנא גבי' תורת כופר אינתקו תשלומי דמים לגמרי. ואין בו אלא כופר בלבד. וכשאין כופר דמים נמי ליכא. ומאחר דקאמר רבה דבכופר ע"פ עצמו אע"ג דמיפטר מכופר משום שאין השור בסקילה משלם דמים. א"כ כ"ש בעבד דאית לן למימר הכי דע"פ עצמו אף ע"ג דליכא קנס משלם דמים. אבל אביי גופי' ודאי ס"ל דבין בבן חורין ובין בעבד נתקינהו קרא לתשלומי דמים לגמרי. וזו היא ג"כ כוונת רש"י ז"ל שם. שכתב וז"ל וע"כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו. עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו עכ"ל עיי"ש. וזה מבואר כדכתיבנא דרק לדברי רבה הוא דקפריך. ובזה אין מקום למה שהקשה בש"מ שם על פירש"י בשם אחד מהראשונים ז"ל. אלא דמשמע שם שהי' לפניו קצת נוסחא אחרת בפירש"י שם עיי"ש בדבריו. וא"כ עכ"פ לאביי ליכא קושיא. ומ"מ לרבה ודאי קשה כדאקשינן:

ומיהו אפשר לומר דודאי רבה נמי ס"ל דבעבד בתר דחדית לן קרא גבי' קנס דשלשים שקלים נתקינהו לתשלומי דמיו לגמרי. ובכל ענין במקום דשייכי שלשים שקלים קנס ליכא תשלומי דמים כלל. וכל עיקרו לא בא בדבריו אלא להשיב על מאי דפסיקא ליה לאביי דליכא שום טעם לחלק בין כופר לקנס. ואם בכופר ע"פ עצמו משלם דמים. הכי נמי בקנס דעבד אית לן למימר הכי. על זה השיב לו רבה דליתא. ואין למדין זה מזה. דבכופר כיון דזמנין דמשלם נמי ע"פ עצמו. היכא דאיכא סהדי על עיקר הקטלא. אלא דהיכא דליכא סהדי כלל מיפטר מכופר מגזה"כ דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. הילכך איכא למימר דלא נתקינהו קרא לתשלומי דמים גבי' לגמרי. ודמים מיהא משלם. משא"כ בעבד דלעולם לא משכחת גביה שישלם קנס ע"פ עצמו. הילכך איכא למימר דעקרינהו קרא לתשלומי דמי שוויי' גבי' לגמרי במקום דשייכי תשלומי קנס. ואחשבי' כאילו לא שוה כלום וכשאינו משלם קנס דמים נמי ליכא. ובודאי אין הכי נמי דאפי' הוה משכחת לה גוונא שישלם קנס ע"פ עצמו. נמי היה הדין כן דלא משלם דמים. משום דע"כ מוכרח לומר דבעבד נתקינהו קרא לתשלומי דמים לגמרי היכא דאיכא תורת קנס. אלא דקאמר הכי רק בגדר פירכא. דאין ללמוד בן חורין מעבד לומר דכ"ש בבן חורין דאית לן למימר היכא דקטלי' לאו בר דמים הוא. דודאי עבד יותר חשוב בר דמים מבן חורין. ועל זה קאמר רבה דק"ו פריכא הוא. דאיכא למיפרך מה לעבד שכן לא משלם קנס ע"פ עצמו אפי' איכא סהדי דקטלי'. הילכך דמים נמי לא משלם לעולם ע"פ עצמו. משא"כ בן חורין דהיכא דאיכא מיהת סהדי דקטלי' משלם כופר ע"פ עצמו. הלכך היכא דליכא סהדי איכא למימר דמיהת דמים משלם ע"פ עצמו. אבל לקושטא דמילתא ודאי ע"כ מוכרח דגבי עבד נתקינהו קרא לתשלומי דמיו לגמרי. ובמקום הראוי לקנס לא שייכי בי' תשלומי דמים כלל. דשלשים שקלים כולן אינם אלא קנס וכדמסיק בירושלמי שם וכמו שנתבאר:

ועפ"ז יתבארו על נכון דברי הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות נזקי ממון הלכה י"ד) שכתב וז"ל נראה לי שאע"פ שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתורה. אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו עכ"ל עיי"ש. וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל אמר אברהם הסברא הזו אינה מחוורת שהרי ע"פ עצמו דאמר רבה דלא משלם כופר בבן חורין אפי' הכי משלם דמים. ולגבי עבד דמים נמי לא משלם. ואי בבן חורין שלא בכונה לא משלם חצי דמים. גבי עבד אמאי משלם חצי דמים וכו' עכ"ל עיי"ש. (כצ"ל. ועי' בלח"מ שהגיה בענין אחר. ודבריו דחוקים מאוד). והה"מ והלח"מ שם נדחקו מאוד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. ואין דבריהם מספיקים כלל עיי"ש בדבריהם. אבל עפמש"כ דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים. דלענין עבד פסק כרבה דע"פ עצמו דמים נמי לא משלם. וזה ודאי מוכרח כמו שביארנו לעיל. דבמקום הראוי לקנס ליכא תורת דמים בעבד כלל. וכמו דמסיק נמי בירושלמי שם ומוכיח לה ממשנתנו דשבועות שם שכולו קנס. ולזה לא כתב הרמב"ם ז"ל דמשלם דמים אלא בתם שלא בכונה. וכדקאמר רבה התם במסקנא דבשלא בכונה בין בעבד ובין בבן חורין אף ע"ג דכופר וקנס ליכא. דמים מיהא משלם. ומשום דבמועד שלא בכונה נמי איכא קנס למאי דפסקו הרמב"ם וסייעתו דלא כריש לקיש דאמר כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים קנס. להכי נקטה הרמב"ם ז"ל בתם דלאו בר קנסא הוא. ובשלא בכיונה. דאילו בכוונה לאו בר תשלומין הוא. דהא אינו משתלם אלא מגופו והא בר קטלא הוא הביאהו לב"ד וישלם לך. ודוקא בעבד. ומשום דעבד ודאי בר דמים הוא כשורו וחמורו וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל גופי'. והיינו משום דדוקא במקום הראוי לקנס דהיינו בכוונה. שאילו באו עדים היה משלם שלשים שקלים קנס אלא שפטר את עצמו בהודאתו. בזה הוא דליכא תשלומי דמים וכמו שנתבאר. אבל שלא בכוונה דלאו בר קנסא הוא כלל אע"ג דאיכא עדים דקטלי'. ודאי בר דמים הוא כשורו וחמורו. וליכא שום טעמא לפטרו מתשלומי דמי שוויו. דמה לי הרג שורו את עבדו של אחר מהורג שורו או חמורו. אבל בבן חורין אע"ג דלרבה שלא בכוונה דליכא כופר לדידי' משלם דמים. וא"כ לדידן נמי נהי דבמועד לא קיי"ל כרבה לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ואע"פ שאין השור בסקילה משלם כופר. מ"מ בתם מיהת דליכא כופר היה ראוי לומר דמשלם דמים. מ"מ בזה לא פסק הרמב"ם ז"ל כרבה. אלא ס"ל דבן חורין לאו בר דמים הוא אפי' שלא בכוונה דלא שייכא בי' תורת כופר. דגם בזה לית הילכתא כרבה:

איברא דודאי טעמא בעי אמאי לא פסק בזה כרבה. כיון דלא אשכחן מאן דפליג עלי' ולימא דיש דמים לבני חורין. וכמש"כ באור זרוע שם. ואפי' לפי מה שהבין אחד הראשונים ז"ל הובא בש"מ שם מפירש"י דלאביי ס"ל דאין דמים לבן חורין היכא דקטלי'. מ"מ ודאי קיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ובפרט דאין הדבר מוכרע כלל אפי' לפירש"י דאביי פליג עלי' דרבה בהא וכמשכ"ל. וכבר ראיתי להרש"ל ז"ל ביש"ש (פ"ד דב"ק סי' כ"ז) שהפליג לתמוה בזה על הרמב"ם ז"ל. וכתב שם וז"ל ובאמת הוא מן התימא על הרמב"ם מניין לו לחלק ולבדות מלבו לחיובי גבי עבד. מאחר שהוא סובר גבי בן חורין דליכא דמים היכא דליכא כופר. בעבד מניין. כי בסוגיא דתלמודא לא אישתמיט בשום דוכתא להיות עבד חמור מבן חורין גבי דמים. וא"כ אין דבריו אלא דברי נביאות עכ"ל עיי"ש. ובאמת דלפי סגנון קושייתו אין כאן מקום קושיא. דמה שפסק הרמב"ם גבי עבד דחייב דמים לא בדא מלבו ואינם דברי נביאות. דהרי רבה גופי' הכי ס"ל. וגם ודאי כן הסברא נותנת כמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' וכמשכ"ל. וליכא קושיא אלא לאידך גיסא מנ"ל להרמב"ם ז"ל לומר דאין דמים לבן חורין. דאע"ג דבמאי דקאמר רבה דבשלא בכוונה פטור מכופר לא קיי"ל כוותי'. משום דאתותב (לקמן מ"ד ע"ב) עיי"ש. מ"מ במאי דקאמר דיש דמים לבן חורין לכאורה לא אשכחן למאן דפליג עלי'. וכמש"כ באו"ז שם. אבל ראיתי בש"מ בשם תלמידי רבינו פרץ ז"ל בההיא דאמרינן התם מתיב רב שמואל ב"ר יצחק כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במיתה. כופר בעבד מי איכא אלא לאו דמים וכו'. א"ל רבה הכי קתני כל שחייב בבן חורין בכוונה כופר ע"פ עדים חייב בעבד קנס. וכל שחייב בב"ח שלא בכוונה ע"פ עדים דמים חייב בעבד שלא בכוונה ע"פ עדים דמים עיי"ש. וכתבו תלמידי הר"פ ז"ל שם וז"ל מתיב רב שמואל בר"י וכו' אלא לאו דמים. וא"כ ליכא לשנויי רישא וסיפא בדמים כדבעי אביי למימר דאותבי' לרבה. וא"ת א"כ מאי קאמר כל שחייב בב"ח חייב בעבד. ורוצה לומר דמים. והלא בב"ח כופר הוא דמיחייב ע"פ עצמו לאביי. י"ל דה"ק כל שחייב בב"ח ע"פ עצמו. דהיינו כופר. חייב בעבד חיוב דשייך ע"פ עצמו. דהיינו דמים (כצ"ל). ואע"ג דליכא קנס ע"פ עצמו. מ"מ איכא דמים. וכל שחייב מיתה בב"ח ע"פ עדים חייב מיתה בעבד עכ"ל עיי"ש ובתוס' הר"פ ז"ל שם. עוד כתבו שם לקמן וז"ל וא"ת והא רב שמואל בר"י בעי למימר דגבי עבד נהי דליכא קנס מ"מ דמים איכא. אלמא שעושה דמים כשאר נזיקין. אע"ג דפליג אדרבה גבי בן חורין. ואית לי' דליכא דמים בב"ח שלא בתורת כופר. י"ל דלא דמי דודאי בב"ח יש לנו לומר דאי מעטינהו רחמנא מכופר שלא בכוונה. א"כ אפי' דמים ליכא. דס"ל כאינך אמוראי דפליגי עלי' דרבה דלא שייך שם תשלומין בב"ח רק אותם שחייבן הכתוב. דהיינו כופר ממש לשלם הדמים בתורת כופר. אבל דמים ליכא. הילכך ע"כ ליתא להך דרשא דרבה. דא"כ לא מיתוקמא כלל משנה דכתובות דקתני דקא משלם ע"פ עצמו. אבל גבי עבד נהי דלא שייך קנס ע"פ עצמו. מ"מ דמים משלם דעבד כחמור. דלא שייכי מידי דמים לגבי קנס. אבל בב"ח שייכי דמים בכופר. דאידי ואידי דמי ניזק. הילכך אין לנו לומר שיהיו בו שום דמים שלא בתורת כופר עכ"ל עיי"ש. ומעתה א"כ הדבר מבואר דגם בזה אין דברי הרמב"ם ז"ל דברי נביאות אלא מיוסדים על סוגיא דגמרא. וכשיטת הר"פ ז"ל דלרב שמואל ב"ר יצחק ס"ל דאין דמים לבן חורין אבל בעבד איכא דמים במיתתו כשאר נזקין משום דעבדו אינו אלא כחמורו. ולפ"ז למאי דלא קיי"ל כרבה במאי דקאמר דשלא בכוונה פטור מכופר. פסק הרמב"ם ז"ל בכולא מילתא כרב שמואל ב"ר יצחק דבתרא הוא לגבי רבה. דאין דמים לבן חורין כלל. אבל בעבד יש דמים מיהת שלא בכוונה ע"פ עדים בתם לתשלומי חצי דמיו. ומ"מ גם דברי תלמידי הר"פ ז"ל תמוהים אצלי במש"כ דר"ש בר"י ס"ל כאינך אמוראי דפליגי עלי' דרבה וס"ל דדמים ליכא כלל בב"ח. ולא ידענא מאן נינהו הנך אמוראי דפליגי בהכי עלי' דרבה. דבכולה סוגיא לא אשכחן מאן דפליג בהא עלי' דרבה כלל. אלא שלפי מה שהבין אחד הראשונים ז"ל מפירש"י הכי ס"ל לאביי כמשכ"ל. וגם זה אינו מוכרח כלל. דמלבד שכבר דחה שם פירש"י בזה מתוך הסוגיא דהתם עיי"ש בש"מ. בלא"ה כבר נתבאר דבפירש"י שלפנינו אין שום רמז לזה כלל. ואין להאריך בזה. ועכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים ע"פ שיטת הר"פ ז"ל. שפסק כרב שמואל ב"ר יצחק בכולא מילתא. דפליג עלי' דרבה:

ומ"מ קושייתנו במקומה עומדת דכיון דמבואר בקרא דיש דמים לאברי בני חורין להשתלם מן המזיק כדמי עבד הנמכר בשוק. ומהאי טעמא אמרינן שאם חרשו נותן לו דמי כולו. א"כ מאין הרגלים לומר שבהריגתו. שמפסיד בכך כל אבריו. שאין לו דמים. ואין יורשיו יורשים דמי כולו. כמו שהיה לו הזכות בחייו לתבוע מהמזיק דמי כולו. הן אמת שכבר הרגישו תלמידי הר"פ ז"ל שהבאתי לעיל בזה. ולזה כתבו בסוף דבריהם וז"ל גבי עבד נהי דלא שייך קנס ע"פ עצמו. מ"מ דמים משלם. דעבד כחמור. דלא שייכי מידי דמים לגבי קנס. אבל בבן חורין שייכי דמים בכופר. דאידי ואידי דמי ניזק. הילכך אין לנו לומר שיהיו בו שום דמים שלא בתורת כופר עכ"ל עיי"ש. הרי שטרחו עצמם ליתן קצת טעם לדבר. אבל אין זה מספיק לענ"ד דכיון דאיכא נפק"מ לדינא בין כופר לדמים. וכמו שפירש"י והתוס' (מ"ג ע"א) והרשב"א והראב"ד והרא"ה ז"ל שהביאם בש"מ שם ובתוס' רי"ד שם עיי"ש. שפיר יש לומר דאע"ג דאימעיט מכופר אין לנו למעטי' מתורת דמים. אם לא ע"פ ראי' מוכרחת מקרא. וראיתי להרש"ל ז"ל ביש"ש (ב"ק פ"ד סי' כ"ז) שכתב וז"ל מה שפסק הראב"ד דאף לבן חורין משלם דמים גבי תם. לא נהירא כלל. דהא רבי יהודה ור"ש (שם מ"ד ע"ב) דוקא בנזקין פליגי. ואם איתא דגם גבי מיתה איכא דמים שלא בכוונה ולא גמרינן מקטלא דשור. ק"ו היכא דליכא מיתה דמשלם דמים ולא גמרינן מקטלא דשור. ועוד מ"ט דר"ש דיליף מקטלא דשלא בכוונה פטור. נילף תשלומי דשור מתשלומי דשור. דהא משלם דמים גבי מיתה. אלא בודאי ליכא דמים כלל במיתה שהמית השור וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. וא"כ לפי דבריו גם מסוגיא דהתם מוכרח דאין שום דמים כלל לבן חורין כלל במיתתו. אבל דבריו תמוהים מאוד אצלי. ולא ידענא מאי קאמר מר. דהא ודאי דמים בכלל תורת נזיקין הם. לא שנא במיתה ול"ש בחיים. לא שנא מקצת אברים בחיים. ולא שנא כל אבריו במיתה. מתורת נזיקין הוא דאתינן עלה. שישלם היזיקו כערך דמי עבד כזה שנמכר בשוק. וא"כ הדבר פשוט דמאי דפליגי ר"י ור"ש בניזקין שלא בכוונה דר"י מחייב ור"ש פוטר. גם דמי היזק שמחמת מיתה בכלל. כיון דלמ"ד יש דמים לבן חורין במיתה לא אתי עלה אלא מתורת נזיקין. וכן מבואר בדברי הראב"ד ז"ל שהבאתי לעיל עיי"ש. ולר"י דמחייב בנזקין שלא בכוונה ודאי גם בהיזק דמחמת מיתה מחייב. ולר"ש דפוטר. פטור. והרש"ל ז"ל שכתב כדבר הפשוט דר"י ור"ש דוקא בנזקין דמחיים פליגי. לא ירדתי לסוף דעתו בזה. דודאי זה לא יתכן אלא להסוברין דאין דמים לב"ח גבי מיתה. אבל אנן קיימינן אליבא דמ"ד יש דמים לב"ח במיתה כבחיים. ולדידי' פשיטא דאין שום חילוק כלל בין נזקין דמחיים לנזקין דמיתה. ור"י ור"ש בכל תורת נזקין פליגי אם חייב שלא בכוונה כבכוונה. וא"כ אין שום מקום להוכחת הרש"ל ז"ל מדברי רבי יהודה ור"ש כלל. וגם מש"כ דא"כ מ"ט דר"ש דיליף מקטלא דשור דפטור שלא בכוונה. נילף תשלומי דשור מתשלומי דשור דמשלם דמים גבי מיתה. דברי תימא הם. דהרי לא אשכחן בקרא בהדיא דמים גבי מיתה כלל. אלא דמ"ד יש דמים לבן חורין במיתה. ס"ל דהו"ל בכלל נזקין כדכתיבנא. ועי' במש"כ התוס' (שם מ"א ע"ב) ד"ה נקי מח"כ וכו'. וא"כ כל כמה דלא דעינן בשאר נזקין שלא בכוונה דחייב. גם בדמים דנזקי מיתה אין מקום כלל לומר דמיחייב. והיכי יתכן למילף תשלומי דשור בשאר נזקין שלא בכוונה. מתשלומי דשור גבי מיתה דמשלם בשלא בכוונה. הא התם גופא לא אשכחן כלל דמשלם. וגם התם פטור לר"ש דיליף מקטלא דשור. ומהאי טעמא גם מש"כ הרש"ל שם לענין דמי עבד אין להם יסוד כלל. ואין שום מקום להשגתו על הראב"ד ז"ל בזה:

איברא דלכאורה דברי הרש"ל מוכרחים דפלוגתא דר"י ור"ש היא דוקא בנזקין דמחיים. ולא בנזקין שמחמת מיתה. מדאמרינן התם מ"ט דרבי יהודה יליף מכופרו. מה כופרו שלא בכוונה חייב אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב עיי"ש. וא"כ אם איתא דאף הנזקין שמחמת מיתה בכלל הנזקין דפליגי בהו ר"י ור"ש. א"כ לרבה דאמר שור שהמית שלא בכוונה פטור מכופר. ע"כ ס"ל דנזקין נמי שלא בכוונה פטור כר"ש. כיון דאפילו לר"י דמחייב היינו רק משום דיליף לה מכופרו. ולרבה הא לא מחייב כופר שלא בכוונה. והשתא א"כ הדבר תמוה דהא רבה גופי' אית ליה בסוגיין דבבן חורין שלא בכוונה ע"פ עדים משלם דמים. והו"ל תרתי דסתרי. ועכצ"ל דלא איפליגו ר"י ור"ש אלא דוקא בנזקין דמחיים. אבל בנזקין דמחמת מיתה ליכא דמים כלל. וא"כ איכא למימר דדוקא נזקין דמחיים הוא דיליף ר"י מכופרו. אבל נזקין דמחמת מיתה לא תלי בכופר כלל. ואפשר שפיר לומר דאע"ג דלרבה כופר שלא בכוונה ליכא. מ"מ תשלומי דמים איכא. אבל זה לא יתכן כלל. דודאי אם נזקין דמחיים ילפינן לר"י מכופר לפטור שלא בכוונה. אף דכופר אינו אלא לאחר מיתה והנזקין הן מחיים. כ"ש דמים דנזקי מיתה דאית לן למילף מכופר לפטור שלא בכוונה. דתרוייהו חיובים דמחמת מיתה נינהו. וע"כ אין לנו אלא לומר דאם כופר לא מיחייב שלא בכוונה. דמים דנזקי מיתה נמי לא משלם בשלא בכוונה. וא"כ הקושיא במקומה עומדת דדברי רבה סתרי אהדדי. מיהו נראה לומר דכיון דסוף סוף עכצ"ל דרבה כר"ש ס"ל. א"כ אפשר לומר דודאי בעיקר דינא ס"ל כרבי יהודה דהנזקין שלא בכוונה חייב. ובודאי דגם הנזקין שמחמת מיתה בכלל. מ"מ במאי דס"ל לר"י דילפינן לה מכופר לא ס"ל לרבה הכי. אלא כופר פטור שלא בכוונה ובדמים חייב. וס"ל בהא כר"ש. דאמרי' התם ור"ש נמי נילף מכופרו. ומשני דנין חיובי' דשור (נזקין) מחיובי' דשור (קטלי'). לאפוקי כופר דחיובי' דבעלים הוא עיי"ש. והכי נמי ס"ל לרבה שאין לדון דמים מכופר אלא דס"ל לאידך גיסא דמכופר פטור ובדמים חייב. ולא כר"ש דס"ל איפכא דהנזקין פטור שלא בכוונה ובכופר חייב. משום דיליף נזקין דהו"ל חיובי' דשור מקטלי' דהו"ל נמי חיובי' דשור. אבל רבה ס"ל בהא כדאמרינן התם אליבא דר"י דאין דנין תשלומין ממיתה עיי"ש. ואע"ג דא"כ הו"ל רבה דלא כר"י ולא כר"ש. מ"מ ליכא קושיא בהכי. דהרי בלא"ה צ"ל דרבה לא שמיעא ליה ההיא ברייתא. דהא איתותב מינה התם עיי"ש ובתוס' שם לעיל (מ"ד ע"א ד"ה ה"נ). וא"כ עכ"פ ליכא מהתם שום סעד כלל לדברי הרש"ל ז"ל:

וראיתי בתוס' רי"ד ז"ל שם שכתב וז"ל. ואי קשיא לי הא קשיא לי מי דחקו לרבה לומר דהיכא דהמית שלא בכוונה אע"ג דליכא כופר איכא דמים. והא דמים נזקין הוי. ולקמן פליגי רבי יהודה ור"ש בנזקין שלא בכוונה דר"י מחייב ור"ש פוטר. ואמרינן מ"ט דר"י יליף מכופר מה כופר שלא בכוונה מחייב אף הנזקין וכו'. ור"ש פוטר יליף מקטלי' דפטור שלא בכוונה. א"כ גם נזקין שלא בכוונה פוטר. ודמים נמי נזקין הוי ויפטור רבה שלא בכוונה לגמרי. ומה דתנן המית שורי את פלוני משלם ע"פ עצמו. יתרץ יפה לא משלם כופר מפני שאינו נסקל ע"פ בעלים וכל היכא דליכא סקילה ליכא כופר. אבל דמים משלם שהם נזקין. כיון דמודה שהמיתו בכוונה ופיו כמאה עדים. אילו הודה שהזיקו בכוונה אינו משלם ע"פ עצמו ה"נ כשהודה שהמיתו בכוונה ישלם דמים ע"פ עצמו. אבל לעולם כשהמית שלא בכוונה אפילו ע"פ עדים פטור לגמרי בין מכופר בין מדמים עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב ג"כ בפשיטות דדמים דנזקי מיתה שלא בכוונה תלי בפלוגתא דר"י ור"ש ואין להם אלא תורת שאר נזקין. אלא דעיקר דברי תוס' רי"ד הנ"ל תמוהים מאוד דהרי לא משום מתניתין דהמית שורי את פלוני וכו' הוכרח רבה לומר דבהמית שלא בכוונה אע"ג דליכא כופר משלם דמים. דהרי הך מתניתין לא מיירי כלל בשלא בכוונה. אלא בהמית בכוונה מיירי. ולא אותבי' אביי מינה אלא משום דקתני בה דמשלם ע"פ עצמו. וע"פ עצמו דאין השור בסקילה לא משלם כופר לרבה. ועל זה משני ליה רבה באמת דמשלם דקתני היינו דמים. וכמו שמקשה בתוס' רי"ד ז"ל. אלא דעל זה פריך לי' אביי מסיפא דמתניתין דקתני המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו. ואי בתשלומי דמים מיירי אמאי לא משלם גם בעבד ע"פ עצמו. ומשום זה הוכרח רבה לחלק בין בן חורין לעבד בתשלומי דמים. ועל זה אותבי' רב שמואל ב"ר יצחק מברייתא דקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכו'. ומשום הך תיובתא הוא שהוכרח רבה לשנויי דהכי קתני כל שחייב בבן חורין בכוונה וכו' וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה ע"פ עדים דמים חייב בעבד וכו' עיי"ש. וא"כ דברי התוס' רי"ד הללו מפליאים מאוד במאי דמבואר מדבריו שהיה סבור דמשום תיובתא דאביי הוא שהוכרח רבה לחדושי דאיכא דמים בבן חורין שלא בכוונה. ואין זה מובן כלל. וגם זהו נגד הסוגיא בדוכתה. ומ"מ מדלא הקשה בתוס' רי"ד אלא מי דחקו לרבה לומר וכו'. ולא הקשה בפשיטות טפי דלרבה דבשלא כוונה ליכא כופר ע"כ דמים נמי ליכא. דהא ר"י דמחייב נזקין שלא בכוונה מכופר הוא דיליף לה. וא"כ רבה דאמר דבשלא בכוונה ליכא כופר ואיכא דמים הו"ל תרתי דסתרי. מבואר ע"כ מזה דלקושיא זו ס"ל לתוס' רי"ד דאיכא למימר כדכתיבנא. ולא הוי תרתי דסתרי. אלא דהוקשה לו מי דחקו לכך. דגם לרבה שפיר אפשר לומר כדס"ל לרבי יהודה דדמים דינן ככופר. אבל דבריו תמוהים ונפלאים מאוד אצלי:

ועכ"פ מתבאר דהכרעת הרש"ל ז"ל שלא כדעת הראב"ד ז"ל שפסק ע"פ סוגיא דגמרא שם דאף בן חורין בר דמים הוא. אינה מכרעת כלל לענ"ד. מלבד מאי דעיקר הדבר מוכרח מצד עצמו כדברי הראב"ד ז"ל. וכמו שביארנו לעיל. וראיתי להרב קה"ח (סי' ת"ה) שיצא לדון בדבר החדש דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל בזה כהראב"ד ז"ל דבן חורין בר דמים הוא אלא כיון דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה. וביש"ש כתב (פ"ד דב"ק) דגם דמים לא משלם אלא לאחר מיתה. וכיון דפלגא נזקא קנסא אין אדם מוריש קנס לבניו. כדאיתא פרק נערה. וא"כ לא משכחת דמים לבן חורין בפלגא נזקא דתם. כיון דמתורת ירושה באו הדמים ליורשי המת. אבל בעבד דכסף מקנתו הוא כשורו וחמורו. שפיר שייכי דמים בפלגא נזקא דתם עכת"ד עיי"ש בדבריו. אבל לענ"ד אין דבריו נכונים כלל. ובודאי דברי הה"מ והרש"ל והלח"מ שהבינו בדעת הרמב"ם ז"ל שאין דמים לבן חורין מוכרחים. וכמו שהבין ג"כ הראב"ד ז"ל בדעתו. ומלבד דעיקר מאי דנקט הרב קה"ח בפשיטות שאין אדם מוריש קנס לבניו אין זה פשוט כלל. ולדעת כמה ראשונים ז"ל אדם מוריש אף קנס לבניו. וכמבואר בתוס' (כתובות ל"ח ע"ב) ד"ה יש בגר וכו' ובדברי הריטב"א ז"ל שם. ובב"ק (ע"ב ע"א) בתוס' (ד"ה סיפא). ובחי' הרשב"א ז"ל שם (לעיל ע"א ע"ב) ולקמן שם (ע"ד ע"ב) עיי"ש. ובתוס' רבינו פרץ ז"ל בב"ק שם עיי"ש. ועוד דאליבא דהרמב"ם ז"ל קיימינן הכא. וכבר העלה הרש"ל ז"ל ביש"ש (פ"ז דב"ק סי' י"ט) דהרמב"ם ס"ל דאדם מוריש קנס לבניו עיי"ש. ודבריו מוכרחים וכ"כ שאר אחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם. וא"כ אין מקום כלל לדברי הרב קה"ח שם. וגם מש"כ בשם רש"ל ז"ל ביש"ש שם דדמים נמי אינם משתלמים אלא לאחר מיתה. לא מצאתי כן ביש"ש שם. וגם אינו נראה כן. דהרי דמים אינם אלא מתורת נזקין וכמשכ"ל. והרי נזקין פשיטא דמשתלמים מחיים ובהדיא אמרינן התם (מ"ב ע"ב) דבנזקין לא אמר ר"ע עיי"ש:

הן אמת דהדבר קשה לפ"ז מה שטרחו כל הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל להמציא נפק"מ לדינא בין כופר לדמים לרבה דאמר דע"פ עצמו ושלא בכוונה אע"פ שאינו משלם כופר משלם דמים. והרי לפ"ז איכא נפקותא רבתא לדינא. דכופר כיון שאינו משתלם אלא לאחר מיתה הו"ל ראוי. ואין הבעל יורש את אשתו בראוי כמו במוחזק כדאמרינן התם. אבל דמים כיון שמשתלם מחיים דלא הו"ל ראוי הבעל יורשה. אלא ודאי לכאורה עכצ"ל דס"ל דגם דמים אינו משתלם אלא לאחר מיתה כמו כופר. מיהו מזה אין הכרע דהרי אליבא דרבה קיימינן התם. ולרבה אין הבעל יורש נזק בין גבו קרקע בין גבו מעות משום דשיעבודא לאו דאורייתא והו"ל ראוי אע"ג דמשתלם מחיים. וכמבואר פרק בתרא דבב"ב (קע"ה ע"ב) עיי"ש. וכמש"כ התוס' בסוגיא דב"ק שם (מ"ג ע"א ד"ה ונוקמה) עיי"ש. וא"כ אליבא דרבה שפיר הוצרכו הראשונים ז"ל להמציא נפק"מ אחרינא לדינא בין כופר לדמים. אלא דאכתי קשה דהא איכא נפק"מ לדינא בזה גופא דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה. ואע"פ שאמדוהו כבר למיתה. וכדפירש"י (שם מ"ב ע"ב) ד"ה מ"ט עיי"ש. אבל דמים משתלם מחיים כשאר נזקין. אלא ודאי לכאורה מוכח מזה דס"ל דגם דמים אינו משתלם אלא לאחר מיתה. אבל נראה דודאי לא יתכן לומר כן. דהרי גם כופר אי לאו דגלי קרא ה"א דמשתלם מחיים אלא דגלי קרא וכמבואר שם. וכיון דבכופר הוא דגלי קרא. מהיכא תיתי לן לומר כן גם בדמים. ואפילו בקנס דשלשים של עבד מבואר בגיטין (מ"ג ע"א) דמשתלם מחיים. ומשום דלא כתיב ביה מיתה בהדיא. וכדפירש"י שם עיי"ש. וכ"ש דמים דהכא שאינן אלא מתורת נזקין. ודאי לא יתכן כלל לומר שלא ישתלם אלא לאחר מיתה. איברא דודאי הדבר קשה לכאורה על הראשונים ז"ל שלא כתבו נפק"מ זו שבין כופר לדמים וצ"ע כעת בזה. אבל מ"מ הדין דין אמת וברור דדמים משתלם מחיים למ"ד דבן חורין בר דמים הוא. מידי דהוי אשאר נזקין. וא"כ גם מצד זה אין מקום כלל לדברי הקה"ח בדעת הרמב"ם ז"ל. ואין לנו בדעתו אלא כדברי הראב"ד והה"מ והלח"מ שם. דס"ל שאין דמים לבן חורין כשהומת. והיינו כמו שביארנו לעיל שפסק כרב שמואל בר רב יצחק דס"ל דבן חורין אם הומת לאו בר דמים הוא. ועבד הוא דבמיתתו נמי בר דמים הוא משום דהו"ל כשורו וחמורו. אבל לא בן חורין. איפכא מסברת רבה:

איך שיהיה הדבר מתמיה טובא מאין הרגלים לדבר לומר דאע"פ שבחייו יש דמים לאבריו. ואם חרשו נותן לו דמי כולו משום שהפסידו כל אבריו. מ"מ כשהומת לאו בר דמים הוא שיהא חייב המזיק לשלם דמיו ליורשיו. והנראה בזה עפמש"כ הרשב"א ז"ל בסוגיא דב"ק שם דקאמר רבה דשור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר דדריש מקרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ומתיב אביי מדתנן המית שורי את פלוני הרי זה משלם ע"פ עצמו. מאי לאו כופר. אף דע"פ עצמו אין השור בסקילה. ומשני ליה דלא כופר משלם אלא דמים. וכתב הרשב"א שם וז"ל הקשה הראב"ד ז"ל אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר. והא אין דמים למת. וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו יורשין שאין דמים למתים. ותירץ הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשין שהנודר כבר מת. והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהם. וכיון שלא נישום בחייו. עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשין. שאין לו עתה דמים והם לא נתחייבו עד עכשיו. אבל לענין כופר ודמים שהמזיק חייב. משעת המיתה נתחייב ליורשין. אי נמי הקדש בתר שעת שומא אזלינן. כדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא. ומהכא דרשינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו. אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן עכ"ל עיי"ש. והנה לפי תירוצו הראשון התם בהקדש מסברא נפק"ל דמשמת אין לו דמים. אבל לפי תירוצו השני גזה"כ הוא. ואין למדין משם לנזקין. ולפיכך אף ע"פ שעכשיו מתו משלם דמים שלא במקום כופר. ושורש הדבר הוא בפ"ה דערכין (כ' ע"א) דתנן התם האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים. דמי עלי ומת לא יתנו היורשים שאין דמים למתים. ופירש"י וז"ל שאין דמים למתים. והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק. התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עלי' לשלומי כשעת ההיזק. וההיא שעתא דאזקי' חי הוא. אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישומוהו ב"ד. והרי לא בא לידי כך. שהרי מת. הילכך לא יתנו היורשים עכ"ל. הרי שכבר הרגיש רש"י ז"ל בעיקר קושית הראב"ד ז"ל. אלא דרש"י הקשה כן מגופי' דקרא דמיירי בתשלומי כופר. אבל הראב"ד הקשה דעדיפא מינה מדמים אדמים. דקאמר רבה דבדליכא כופר משלם דמים. והתם תנן דאין דמים למתים. אלא דבתירוצו נקט הראב"ד גם כופר. דמשמע שגם מכופר הוקשה לו כמו שהקשה רש"י. אלא דנקט דמים מדרבה דאלימא קושיא טפי מדמים אדמים. וגם בתירוץ הקושיא דברי רש"י והראב"ד ז"ל הם כמעט דברים אחדים. אלא דלשון רש"י ז"ל שכתב דבכופר משעתא דאזיק רמי עלי' לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקי' חי הוא וכו'. תמוה טובא לכאורה דהא בהדיא אמרינן בסוגיא דב"ק שם דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה. ונראה שכבר הרגישו בזה בתוס' שם (ד"ה דמי). ולזה אע"פ שכתבו ג"כ ממש כפירש"י בזה. מ"מ נטו בזה מלשון רש"י. וכתבו וז"ל והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק. פי' ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. גזירת הכתוב הוא. אבל הכא אינו נודר אלא דמים שישימוהו בב"ד. והוא לא בא לידי שומא שהרי הוא מת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא ניחא להו בזה כדפירש"י דגם שם סברא הוא משום דמשעתא דאזקי' רמי עלי' לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקי' חי הוא. אלא כתבו דהתם גזירת הכתוב הוא. והדבר ברור דהיינו מטעמא דכתיבנא דקיי"ל אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה. אלא דגם לדברי התוס' קשה הא תינח כופר דאיכא למימר דגזה"כ הוא. אבל אכתי קשה מדמים. וכמו שהקשה הראב"ד ז"ל. דהתם לא שייך לומר דגזה"כ הוא כיון דדמים לא כתיבי בקרא כלל במיתה. אלא מתורת נזקין אתינן עלה.. ואפשר דבאמת מה"ט לא הקשה הראב"ד ז"ל אלא מדמים ולא מכופר. משום דבכופר איכא למימר דגזה"כ הוא כמש"כ התוס'. ולזה לא הקשה אלא מדמים דלא שייך לומר כן. אבל מ"מ לדברי התוס' קשה דאכתי בדמים מאי איכא למימר. מיהו נראה דבדמים ניחא להו לתוס' שפיר כדפירש"י. לפי מה שכבר ביארנו לעיל דאע"ג דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה. מ"מ דמים דמתורת נזקין הוא דאתינן עלייהו משתלם מחיים. וא"כ בזה דברי רש"י ז"ל נכונים. אלא דבכופר הוא שנטו מפירש"י. משום דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה. והוצרכו לומר דגזה"כ הוא בכופר ששמין אותו אף לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים:

ומיהו נראה דגם פירש"י אפשר ליישב ולומר דאע"ג דאין לשונו מדוקדק קצת. מ"מ אין כוונתו לומר דמחיים רמי עלי' לשלומי. דודאי אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה. אלא רצה לומר דמיד משעתא דאזקי' למיתה מתחייב המזיק וההיא שעתא חי הוה והשתא הוא שנוטל חייו. והילכך האומד שאומדין אותו אח"כ אינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמה היה שוה אז בעת שחל החיוב על המזיק לשלם. דהיינו בשעת המיתה. דהוה חי ואיהו קטלי' ונטל חייו. אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישומוהו ב"ד. וא"כ לא חייל חיובא אלא משעת שומא. והרי לא בא לידי שומא אלא לאחר מיתה. ונמצא דבשעתא דחייל חיובא כבר הוא מת. ואין דמים למתים. ולאו בר שומא הוא ולא חייל חיובא על היורשים. והראב"ד ז"ל דקדק בלשונו יותר. ודבריו מבוארים בהדיא כמש"כ בכוונת רש"י ז"ל. וזהו שסיים שם וכתב אבל לענין כופר ודמים שמזיק חייב. (כצ"ל וכ"ה בש"מ עיי"ש) משעת המיתה נתחייב ליורשיו עיי"ש בדבריו. וזהו כמו שביארנו. ואכמ"ל בזה יותר. ועכ"פ מבואר דלרש"י והתוס' והראב"ד ז"ל הא דאין דמים למתים בנדרי הקדש לענין שישומו אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים מסברא הוא דנפק"ל. והיינו לפי תירוצו הראשון של הראב"ד ז"ל. אבל לתירוצו השני התם מקרא ילפינן לה וגזה"כ הוא:

ואמנם בדעת התוס' יש בזה מקום עיון אצלי דהתם לעיל (י"ח ע"א) אמרינן תנו רבנן אתה הקשית דמים לערכין וכו' יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה ת"ל כערכך יקום וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל שיתן כשעת נתינה דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר. דהא כעבד בשוק שמין אותו. ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד. מי יודע מה היה שוה בשעת נדר. ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב"ד עכ"ל. וכתבו על זה בתוס' שם וז"ל פירש"י דבדמים פשיטא ליה דיהיב כשעת נתינה וכו'. ותימא מאי סברא הוא זה. דלמה יש לנו לומר שהיה שוה אז יותר מעכשיו וכו'. לכך אומר ר"י דאין זו סברא אלא שום ראי' מקרא יש בו. ועוד דתנן לקמן מת הנידר לא יתנו היורשים לפי שאין דמים למתים. ואם היה הטעם מסברא דאזלינן בתר נתינה. התם לא שייך למימר הך סברא. שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות. וא"כ מפני מה אנו פוטרים היורשים מכל וכל אלא ודאי שום קרא יש בו עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בדבריהם דמאי דתנן הכא אין דמים למתים והיורשים פטורין. לא מסברא נפק"ל אלא מקרא ילפינן לה וגזה"כ הוא. וכן כתב בש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל שדחה פירש"י. ומסיק דמקרא הוא דילפינן לה. וגזה"כ הוא. והכריח כן מדתניא בתוספתא (פ"ג דערכין) האומר דמי בהמה זו עלי ומתה חייב. דמי פלוני זה עלי ומת פטור. ואם הטעם מסברא דאי אפשר לידע בשעת נתינה מה היה שוה בשעת נדר אין טעם לחלק בין בהמה לאדם. דהא גם בבהמה שייכא הך סברא. אלא ודאי לא מסברא נפק"ל אלא מקרא. וגזה"כ הוא עיי"ש. וא"כ דברי התוס' סתרי אהדדי. שהרי כאן כתבו גם התוס' כפירש"י דמסברא נפק"ל. משום שאינו נודר אלא דמים שישמוהו ב"ד והא לא בא לידי שומא שהרי הוא מת. ולכך לא יתנו היורשין. וכבר ראיתי לאחד מהמפרשים שהרגיש בזה והניחה בקושיא. אבל נראה דדברי התוס' נכונים ואין בהם שום סתירה. ודבריהם כאן ושם הם דברים אחדים. דהרי אע"פ שאינו נודר אלא דמים שישמוהו בב"ד ועכשיו הוא מת. מ"מ הרי אין אנו צריכין לשום אותו מה שהוא שוה עכשיו אלא מה שהיה שוה מחיים. וא"כ אמאי לא ישומו אותו גם עכשיו אחר שמת. ועכצ"ל דהיינו משום ההיא דתניא לעיל בברייתא דצריך שיתן כשעת נתינה. דהיינו כשהוא בא לידי שומא בב"ד. ולפירש"י שם אין השומא אפשר עכשיו. משום שאי אפשר עכשיו לדעת כמה היה שוה בשעת נדר. אבל התוס' שם דחו סברא זו. וכתבו דע"כ מקרא ילפינן לה. וגזה"כ הוא בדמים שלא יתן אלא כשעת נתינה דוקא. וזו היא כוונתם גם כאן. שלא נדר אלא דמים שישמוהו בב"ד. והא לא בא לידי שומא. שהרי הוא מת ונמצא דעכשיו בשעת נתינה לאו בר דמים הוא. שאין דמים למתים. ואין כאן שומא. וממילא נמי אין כאן שום חיוב דמים:

איברא דעיקר דברי התוס' כאן צריכין ביאור. דאחר שכתבו דהא דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק. ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים גזה"כ הוא. וא"כ ממילא מבואר דבעלמא אין לנו שומא כזו. מה זה שסיימו וכתבו אבל הכא אינו נודר אלא דמים שישמוהו בב"ד וכו'. ולמה להו חילוק זה וסברא זו כלל. תיפוק להו משום דבכופר גזירת הכתוב הוא. אבל בעלמא דלא גלי קרא אין לנו לשום שומא כזו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. ואם הוצרכו לזה כי היכי דלא נילף מהתם גם לנדרי הקדש משום דלא גרע הקדש מהדיוט. כההיא דאמרינן בפרק הניזקין (נ"ב ע"א) עיי"ש. א"כ לא הו"ל לומר דהתם גזה"כ הוא. אלא הו"ל לומר דהתם גלי קרא. וליכא למילף מיניה לכאן מטעם שכתבו. ועכצ"ל דמהתם בלא"ה ליכא למילף לכאן. משום דאיכא למימר דהתם משום כפרה אמר קרא דלישום אע"ג דעכשיו הוא מת. וזהו שכתבו דהתם גזה"כ הוא. וא"כ מה שהוסיפו עוד וכתבו אבל הכא וכו'. הוא ללא צורך כלל. ועוד דהרי לדעת התוס' גם הכא דרשו מקרא שלא יתן אלא כשעת נתינה וכמו שנתבאר. וא"כ בפשיטות היה להם לומר דאע"ג דהתם בכופר גלי קרא ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. מ"מ הכא גלי קרא דאין לו ליתן אלא כשעת נתינה. וכיון שמת אינו שוה כלום בשעת נתינה ופטורין היורשין לגמרי. ודבריהם תמוהים מאוד לכאורה:

אמנם נראה בביאור דבריהם דודאי משום כופר לא הוצרכו לזה. אלא משום דאכתי קשה מדמים. וכקושית הראב"ד ז"ל שהבאתי לעיל. דהתם לא גלי קרא מידי. וא"כ תקשה לרבה דאמר דבדליכא כופר משלם דמים. והא הכא אמרינן שאין דמים למתים ואין שמין עכשיו שמת כמה היה שוה מחיים. משום דגלי קרא שאין ליתן אלא כשעת נתינה. ואית לן למימר שלא יהא הדיוט חמור מהקדש. כדאמרינן בגיטין שם ובפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) עיי"ש. וכיון דבהקדש כיו"ב פטור לגמרי. גם בהדיוט אית לן למימר הכי שאין לו ליתן אלא כשעת נתינה. וכיון דהשתא אינו שוה כלום הו"ל לומר דפטור. וכופר שאני דגזה"כ הוא. ועל זה שפיר תירצו דליכא למילף דמים דניזק מדמים דנודר. משום דאינו נודר מעיקרא אלא דמים שישמוהו בב"ד. וכיון שמת ושוב לא יבא לידי שומא שוב לא חייל שום חיובא כלל. והילכך לא יתנו היורשין את דמיו. מה שאינו כן בדמי ניזק. דהתם חיובא דממילא הוא. דמדאזקי' נתחייב המזיק בתשלומי דמיו ליורשיו. אלא דבלא שומא לא ידענו בכמה נתחייב. וא"כ אין השומא אלא גילוי מילתא בעלמא. ועיקר חיובא לא תלי מידי בשומא. והילכך לא אמרינן בזה שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ואף דבנודר גלי קרא דאינו נותן אלא כשעת נתינה. ואין דמים למתים. ואין שמין למפרע כמה היה שוה מחיים. אין ללמוד שומא דניזק משומא דנידר. ומ"מ בכופר כיון שלא חל חיובו אלא לאחר מיתה. דהא אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה. אי לאו דגלי קרא הו"ל לומר שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ואין שמין אותו עכשיו כמה היה שוה מחיים. משום דגם בנודר אע"ג דמעיקרא לא נדר אלא דמים שישמוהו בב"ד. מ"מ ע"כ עיקר טעמא לא הוי אלא משום דלא חייל חיובו מחיים בשעת נדרו אלא בשעת שומא. דנמצא מכיון שמת אין חיובו חייל אלא לאחר מיתה. דאל"כ כיון שאין שמין אותו אלא כמה היה שוה מחיים בשעת נדרו אמאי לא יהא נישום עכשיו אע"פ שמת ואינו שוה עכשיו כלום. אלא ודאי היינו משום שתלה נדרו בשומא. וכיון דהשומא היא אחר מיתתו לא חייל חיובא אלא אחר מיתה. ובזה גלי קרא שלא יתן אלא כשעת נתינה. וא"כ כ"ש בכופר דהדיוט הו"ל למימר הכי. כיון דגם חיובו אינו מתחיל אלא לאחר מיתה. ולזה הוכרחו התוס' לומר דבכופר גזירת הכתוב הוא שאע"פ שלא חייל חיובו אלא לאחר מיתה. שמין אותו כמה היה שוה מחיים. אבל בדמים שפיר הו"ל למילף מנודר. אלא דאיכא למימר דשאני התם דחייל חיובו מחיים. וכמש"כ התוס' וכמו שביארנו. כן נראה אצלי ברור ומוכרח בכוונת דברי התוס' התמוהים לכאורה:

ועכ"פ מתבאר דלדעת התוס' והרא"ש ז"ל הא דאמרינן בנודר שמת אין דמים למתים. ואין שמין אותו כמה היה שוה מחיים מקרא ילפינן לה. ושלא כפירש"י דס"ל דמסברא אמרינן הכי משום שאי אפשר לידע עכשיו כמה היה שוה מחיים. אלא שלא נתברר להתוס' והרא"ש ז"ל מאיזה דרשא נפק"ל הכי. ולכן כתבו רק דודאי שום קרא יש בו. אבל הראב"ד ז"ל לתירוצו הראשון ס"ל כפירש"י דלא נפק"ל הכי אלא מסברא. ובתירוצו השני אם כי בעיקר הדבר ס"ל כדעת התוס' והרא"ש ז"ל דמקרא נפק"ל הכי. מ"מ הוא ז"ל ביאר לן מאיזה דרשא נפק"ל הך מילתא. דלדעתו הכי נפק"ל מדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא. דדרשינן מיני' שאין להקדש אלא מקומו ושעתו. אבל דבריו ז"ל וגם דברי הרשב"א שהביאו ולא הרהר אחריו כלום. נפלאים בעיני. והנה הך דרשא איתא בספרא (בחוקותי פי"א). ומייתי לה נמי בתלמודין (סוף פ"ו דערכין). דאמרינן התם ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה. שאפי' מרגליות בקלים אין לה אלא מקומה ושעתה עיי"ש. אבל הדבר תמוה מאוד אצלי דמלבד דבעיקר הדבר ההיא דהכא אין לה ענין כלל להתם. דהא מאי דאמרינן התם אין להקדש אלא שעתה. היינו שעת ההקדש או הנדר וכמבואר שם. והרי הכא בדמים אדרבה לא אזלינן בתר שעת הנדר אלא בתר שעת הנתינה והשומא בב"ד. בלא"ה דברי הראב"ד ז"ל אלו הם נגד ברייתא ערוכה בערכין (י"ח ע"א). דגרסינן התם תנו רבנן אתה הקשית דמים לערכין מרגלית לקלים ולידון בכבודו. יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה ת"ל כערכך יקום. אינו נותן אלא בזמן הערך. ופירש"י וז"ל אתה הקשית דמים לערכין בפ"ק דאמרינן נדר בערכך נפשות. נדר היינו דמים. בערכך היינו ערכין היקישן הכתוב להני תרי מילי. מרגלית לקלים דאזלינן במרגלית בתר קלים. דכתיב בערכין ונתן את הערכך ביום ההוא. ודרשינן לקמן שלא ישהה מרגלית לקלים. עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה שלשים סלעים. אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשיר והוא יקננה בחמשים סלעים. הילכך חמשים יש לו ויתן ערך שלם. אין אומר כן. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו. והכי נמי בדמים אם אמר דמי מרגלית זו עלי. אין שמין אותה לפי מכר הכרכים אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום. ולידון בכבודו וכו' שיתן כשעת נתינה. דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דמאי דדרשינן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. לא כתיב אלא בערכין. ובדמים ילפינן לה בהיקש מערכין. אבל הך דינא דאין לו ליתן אלא כשעת נתינה. שבכלל זה ג"כ הך דינא שאם מת היורשין פטורין שאין דמים למתים. לא שמענו אלא בנודר דמים בלבד. ואי לאו דמיעט קרא דכערכך יקום. ה"א דגם ערכין מקשינן לדמים לענין זה. אלא דאתי קרא ומיעטינהו ואפקינהו מהך היקישא. וא"כ מבואר בהדיא דההיא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. וההיא דתנן אין דמים למתים שני דינים חלוקים הם. ומשני מקראות נפקי. האחד כתיב בערכין. והשני לא כתיב אלא בדמים. ואין דין זה נוהג אלא בדמים דוקא ולא בערכין. וא"כ מדוקדקים היטב דברי התוס' והרא"ש ז"ל. שלא כתבו אלא דודאי איכא שום קרא בזה ואנחנו לא נדע. ודברי הראב"ד והרשב"א ז"ל מתמיהים מאוד אצלי וצ"ע כעת:

והשתא ע"פ מה שנתבאר נראה דהיינו טעמא דמ"ד אין דמים לבן חורין. משום דס"ל דהכי אית לן למילף דמים מדמים דנודר להקדש. דגלי קרא שאם מת אין לו דמים. ואין שמין אותו כמה היה שוה מחיים ולחייב את היורשים. שאינו נותן אלא כשעת נתינה ועכשיו אינו שוה כלום. והילכך לענין דמי ניזק נמי לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ואית לן למימר דאע"ג דבחייו יש דמים לאבריו. והמזיק חייבתו תורה לשלם לו דמי אבר שהפסידו. ואם חרשו נותן לו דמי כולו. מ"מ כשהומת היכא דשייך כופר משלם כופר לכפרתו. דכופרא כפרה. אבל היכא דלא משלם כופר אפי' דמים לא משלם דאין על המזיק לשלם אלא כשעת נתינה. וכיון דמת אין דמים למתים ומיפטר לגמרי מלשלם ליורשים. ואף ע"פ שכתבו התוס' והראב"ד ז"ל דמהתם ליכא למילף לדמי ניזק. משום דאינו נודר אלא מה שישמוהו בב"ד. ולא חייל חיובו אלא ע"י שומא שאחר מיתה. משא"כ לדמי ניזק דחייל חיובו מחיים וכמו שביארנו לעיל. מ"מ היינו רק אליבא דרבה דאמר יש דמים לבן חורין בדליכא כופר. אבל מ"ד אין דמים לבן חורין במיתתו. איכא למימר דלא ס"ל הכי. אלא ס"ל דנודר נמי ודאי משנדר ואמר דמי עלי. נתחייב בתשלומי דמיו מיד. ושומא מילתא אחריתא היא. וגילוי מילתא בעלמא היא כדי שנדע כמה נתחייב ליתן לגבוה ע"פ נדרו זה. אבל עיקר חיובא מחמת נדרו חייל מחיים. ואפי' הכי גלי קרא דמשמת פקע חיובו. ואין עליו חובה אלא כשעת נתינה. ואין דמים למתים. וא"כ הכי נמי בדמי ניזק אית לן למימר דפטור המזיק מלשלם דמיו ליורשים. לפי שאין דמים למתים. ואין שמין אותו כמה היה שוה מחיים כדי לחייב את המזיק לשלם דמיו. שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. וא"כ גזה"כ הוא דאע"ג דמחיים יש דמים לאברי בן חורין. ומתחייב המזיק לשלם ע"פ אומד ב"ד שעבד הנמכר בשוק. מ"מ במותו אין לו דמים ומיפטר מזיק לגמרי. כך נראה לענ"ד ברירא דמילתא:

ומעתה ע"פ זה נראה דזו היא דעת הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל. דגם הם ס"ל דאין דמים לבן חורין במיתתו. דגזירת הכתוב הוא שאין שמין אלא כשעת נתינה כמו שנתבאר. וא"כ היה מהראוי לומר דגם דמי האברים מחיים ליכא בבן חורין. דמה לי קטלי' כולי' מה לי קטלי' פלגא. והרי קיטע את ידו הו"ל כהמית מקצת גופו. וכן בשאר אברים. וכ"ש בחרשו דהו"ל כהמיתו כולו. והיה ראוי לומר אין דמים למתים. אלא דגלי קרא דאיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו וגו' עין תחת עין וגו'. וגמרינן מקראי דהיינו תשלומי נזק דמי עינו וידו ורגלו וכיו"ב כעבד הנמכר בשוק. וא"כ אין חסרון אברים בכלל שאר תשלומי חובל ומזיק. כצער ריפוי שבת ובושת. דבכל הני שפיר שייכי תשלומין. משא"כ בחסרון אברים דאינו אלא כמיתת קצת גופו ואין דמים לבן חורין במיתתו. ולא שייכי בהו תשלומי דמים. אי לאו דגלי קרא בהדיא. וגזירת הכתוב הוא דבחייו לדידי' גופיה חייב המזיק לשלומי ליה דמי כל אבר ואבר. ואם חרשו נותן לו דמי כולו כעבד נמכר בשוק. ומהאי טעמא שפיר מנאוה הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל בפרשה מיוחדת בפ"ע. וממילא ניחא נמי בזה דברי הבה"ג (בנוסחת כת"י רומי) שנמנה שם תשלומי דמי ולדות פרשה מיוחדת בפ"ע. דאיכא למימר דהיינו נמי מהאי טעמא. משום דכיון דאין דמים לבן חורין במיתתו. אין זה בכלל שאר נזקי אדם באדם. וכ"ש בכלל שאר נזקי ממון שכללן הבה"ג בכלל פרשת נזיקין שמנה. אלא דכאן חידוש הוא שחידשה תורה לשלם דמי ולדות. ולכן מנאה פרשה מיוחדת בפ"ע. ולא כללה בכלל פרשת נזיקין. וגם באזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי שלא מנה פרשת חובל בחבירו. אלא מנה פרשת נזיקין וכולל בה כל נזקי אדם באדם. ונזקי שור באדם. ושור בשור וכיו"ב. ומ"מ מנה פרשת נותני מומין בפ"ע. וכוונתו בזה לפרשת איש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ולפי מה שביארנו ניחא שפיר. אלא דאכתי צ"ע מה שמנה שם פרשת תשלומי דמי בושת. דהיינו קרא דוקצותה את כפה. פרשה בפ"ע. ומאי שנא דמי בושת משאר נזקי אדם באדם שכללן בכלל פרשת נזיקין עם שאר נזיקין. ואפשר לומר דטעמו משום דבושת כיון דלא משום היזק ממון מיחייב המבייש. וכדאמרינן בפרק החובל (צ"א ע"א) דאע"ג דאין נותנין זמן לחבלות אלא נותן מיד. אבל לבושת יהבינן זמן. משום דחבלות חסרי' ממונא משא"כ בושת דלא חסרי' ממונא עיי"ש. הילכך אין להכניסן בכלל פרשת נזיקין דחיובן משום חסרון ממון. גם יש בזה נפק"מ לדינא דבשאר ארבעה דברים חייב גם בשלא בכוונה. משא"כ בושת דלא מיחייב אלא בכוונה. כדתנן בפרק החובל (פ"ו ע"ב) עיי"ש ובסוגיא דסו"פ כיצד הרגל. ומשמע דהיינו מהאי טעמא גופא. דשאר דברים שמשום דחסרי' ממונא הוא דמיחייב. הילכך גם שלא בכוונה מיחייב. אבל בושת דלא חסרי' ממונא לא מיחייב אלא על כוונתו. ושלא בכוונה. פטור. ולהכי מנאה פרשה מיוחדת בפ"ע. ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל ובאזהרות אתה הנחלת מנו כל החמשה דברים שבנזקי אדם באדם במצוה אחת עיי"ש. וזה יתכן ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל (שורש שביעי) כמשכ"ל. אלא שבאזהרות אתה הנחלת ראיתי בזה דברים תמוהים מאוד. שמלבד מה שמנה מצוה אחת שכוללת כל החמשה דברים של נזקי אדם באדם. מנה ג"כ בפ"ע ריפוי ושבת. וגם מנה פרשת נותני מומין עיי"ש. מיהו בלא"ה יש באזהרות הללו כמה מצות כפולות כיו"ב. ודבריו צריכין ביאור רחב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים וברורים ע"פ שיטתו כמו שביארנו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.