ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קע

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במעיין ובור ללמוד חוק. מצוה שיטבול הטמא במי מקוה או מעיין כדכתיב (בפרשת שמיני) אך מעיין ובור מקוה מים יהי' טהור וגו'. ורוב עיקר דיני הטהרה בטבילה. למדנו מהך קרא כמבואר בסיפרא שם. ובפ"ב דזבחים (כ"ה ע"ב) ופ"ק דפסחים (ט"ז ע"א) ושאר דוכתי. ורש"י והרשב"ם והרמב"ן ז"ל כתבו דעיקר הך קרא לא בא אלא ללמד דמים כל זמן שהם מחוברים במעיין ובור אין מקבלין טומאה עיי"ש. אבל מלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב ללמוד חוק. מבואר דכוונתו כדכתיבנא. וגם לפירושם אין בכתוב זה שום מצוה מחודשת שתהא נמנית בפ"ע. אלא אחד מדיני טומאת נוגע. והרמב"ן ז"ל שם (בפרשת שמיני) כתב עוד דכל הנך דרשות דסיפרא ושאר דוכתי מהך קרא אסמכתא בעלמא נינהו. ועיקרי ההלכות הם מהלכה לממ"ס עיי"ש. ואין זו דעת רבינו הגאון ז"ל. אלא מקרא גופי' נפקי כפשטי' דברייתא דסיפרא שם. והרמב"ם וסייעתו ז"ל ג"כ מנו מצוה זו. אלא שהביאוה מקרא דורחץ במים את כל בשרו (דפרשת מצורע). כמבואר בסה"מ (עשין ק"ט) עיי"ש היטב. אבל רבינו הגאון ז"ל נקט קרא דאך מעיין ובור המוקדם (בפרשת שמיני). וגם מהך קרא נפק"ל גם דיני המעיין שדינו חלוק מדין המקוה. כמבואר בסיפרא שם עיי"ש ובטוש"ע (יו"ד סי' ר"א). וגם באזהרות אתה הנחלת מנה מצות מעיין ובור כלשון רבינו הגאון כאן עיי"ש. אבל רבינו הגאון באזהרותיו אשר ע"ס עשה"ד לא כתב לשון זה דמעיין ובור. אלא כתב מצוה זו (בדבור לא יהי' לך). בלשון רחיצה עיי"ש. כנראה כוונתו שם כדברי הרמב"ם וסייעתו למנותה מקרא דורחץ במים. וא"כ אף זה אחד מן המקומות ששינה דרכו כאן ממש"כ באזהרותיו:

והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל ג"כ מנו מצוה זו במנין העשין. אלא שנראה מדבריהם ז"ל דס"ל דמצוה ממש בקום ועשה הוא שחובה לכל טמא לטבול ולהטהר כשיגיע זמנו. משום דס"ל להלכה דטבילה בזמנה מצוה. דאיפליגו בה תנאי בשבת (פרק כל כתבי קכ"א ע"א) ובשאר דוכתי עיי"ש. והתוס' (בפ"ק דיומא ח' ע"א) בד"ה דכ"ע ובנדה (פרק המפלת ל' ע"א) בד"ה וש"מ השיגו בזה על אזהרות הר"א הזקן ז"ל והוכיחו דקיי"ל כמ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה היא עיי"ש. ובאמת לא על הר"א הזקן ז"ל תלונתם. כי הוא הלך בדרכי הבה"ג כמנהגו באזהרותיו. ולשונו בזה הוא ממש לשון הבה"ג. וגם הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו. שגם הוא מגדולי הפוסקי' הראשונים נמשך בזה אחר הבה"ג כדרכו. וכן הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו כתב וז"ל ולטבול נפרשים בעתים נגזרים עכ"ל עיי"ש. והיינו טבילה בעתה ובזמנה כדברי הבה"ג. ועי' מש"כ על זה בזה"ר להרשב"ץ ז"ל (עשין סוף סי' נ"ו) עיי"ש. וגם הרמב"ם ז"ל (עשין ק"ט) שם השיג בזה על הבה"ג וסייעתו כלאחר יד. כדרכו ז"ל בכמה דוכתי כיו"ב עיי"ש. והרא"ם ז"ל ביראים (סי' שי"ב) נראה שבא לתרץ דברי הבה"ג לומר דמש"כ הבה"ג בלשון המצוה טבילה בזמנה. אין כוונתו שלא לעכב את הטבילה אחר זמנה. דודאי בזה קיי"ל דאין טבילה בזמנה מצוה. אלא הכוונה שלא להקדים את הטבילה קודם זמנה. דלא מהניא טבילה אלא כשהגיע זמנה. אבל טמא מת שטבל קודם שביעי וכל כיו"ב. לא עשו ולא כלום:

ולפ"ז גם כוונת הבה"ג כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם דדיני הטבילה היא המצוה. אלא שכתב טבילה בזמנה. משום דקודם זמנה לאו טבילה היא כלל. אלא הו"ל כטובל ושרץ בידו. דאפי' כל מימות שבעולם אין מוציאין אותו מטומאתו. אף דפשיטא שאין שום איסור כלל לטבול קודם זמנו. ומותר לטבול כמה דבעי ובלבד שלא יכנס למקדש ולא יאכל קודש ע"י טבילה זו. משום דהו"ל טמא כמעיקרא וכל דין טמא עליו. ולא אשכחן בשום דוכתא כלל שיהא שום דררא דאיסורא בטבילה קודם זמנה. וזה פשוט בכוונת הרא"ם ז"ל. ואין זה ענין למה שמנו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל במנין העשין לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול מן הפסח בי"ד ביום דשם מבואר כן בהדיא (סופ"ב דפסחים) בברייתא דדריש הכי מייתורא דקרא עיי"ש. וכיו"ב כתב הבה"ג (בהלכות פסח) דאסור לאכול מצה בע"פ מדכתיב בערב תאכלו מצות עיי"ש. ומשום דהאיסור מבואר בירושלמי (סוף פסחים) כתב הבה"ג דרשא זו דרך אסמכתא וכ"כ שאר ראשונים. ועיקר איסורו אינו אלא מדבריהם. ועי' מש"כ הפר"ח או"ח (סי' תע"א סוף ס"ק ב') עיי"ש. ועי' ג"כ במש"כ המל"מ (בפ"י מהלכות מלכים ה"ז) עייש"ה. אבל מלבד מה שיש לדון בדבריו כמש"כ במק"א. בלא"ה אינו ענין לכאן כלל. דהתם כשמל בתוך זמנו שוב לא יוכל לקיים המצוה בזמנה. משא"כ כאן. דאפי' יטבול קודם זמנו הרי יוכל לטבול גם כשיגיע זמנו ולא עשה ולא כלום ולא שייך בזה שום דררא דאיסורא. ולא אשכחן בשום דוכתא רמז לאיסור זה כלל. ופשיטא דלא בא הרא"ם ז"ל לחדש בזה תורה חדשה מדעתו. וע"כ אין כוונתו אלא כדכתיבנא. ועי' סופ"ג דברכות ובנדה פרק המפלת (בשמעתא דטועה כ"ט ע"ב) עיי"ש היטב. ואינו כדאי להאריך בזה).

והנה הרא"ם ז"ל נדחק בזה לפי מה שהי' פשוט אצלו כדעת ר"ת ז"ל דקיי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. אבל בעיקר דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל אין צריך לזה. דהבה"ג לטעמי' אזיל דס"ל טבילה בזמנה מצוה. וכן דעת הגאונים ז"ל ור"ח ורי"ץ גיאת ז"ל. כמש"כ המרדכי (סוף הלכות נדה) הביאו הב"י (ביו"ד סי' קצ"ז) עיי"ש. וא"כ דברי הבה"ג וסייעתו הם דברים כפשטן. וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ן ז"ל שכתב (בסה"מ עשין צ"ו) וז"ל לא ראיתי להביא דיני הטומאות בחשבון המצות לפי שהן רשות גמורה מכל צד שאין בהם ענין מצוה שתמנה וכו'. כיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה ומאכילת קדשים ג"כ. וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה וכו' ביאר ואמר אלו דברים מטמאין ואלו אינן מטמאין ואין בסיפורים האלה מצוה. לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז גם טבילה במקוה לא הו"ל למנות מצוה מהאי טעמא גופא דרשות גמורה היא ולא בא הכתוב אלא להודיענו שבזה חוזר להיות טהור. והרי הרמב"ן ז"ל גופי' וכן הרשב"ץ ז"ל שהסכים עמו מנו מצות טבילה. אבל הדבר פשוט דהרמב"ן לטעמי' אזיל דפסק בספרו תורת האדם (בשער האבילות. ובשער אבילות ישנה) דקיי"ל טבילה בזמנה מצוה עיי"ש. והביאו בב"י או"ח (סי' תקנ"ד) עיי"ש. וכן הכריע הרשב"ץ בפיסקי נדה סו"פ המפלת עיי"ש. וא"כ לשיטתו שפיר יש בה ענין מצוה גמורה ולהכי מנאוה. והרמב"ם ז"ל שהשיג על הבה"ג וסייעתו. לטעמי' אזיל דס"ל דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה היא. כמו שביאר דעתו הלח"מ (בפ"ו מהלכות יסה"ת ה"ו) עיי"ש. ואשתמיטתי' לבעל לח"מ שם דברי הרמב"ם בסה"מ עיי"ש:

ועפ"ז נראה דאפשר לומר דמש"כ רבינו הגאון ז"ל ור"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת מצוה זו מקרא דמעיין ובור. ולא מקרא דורחץ במים וגו'. כמש"כ הרמב"ם וסייעתו. משום דס"ל להלכה דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. וענין המצוה אינו אלא דיני הטבילה. כמו שביאר הרמב"ם (עשין ק"ט). ולזה לא כתבו המצוה מקרא דורחץ במים וגו'. דהך קרא כיון שמשמעו לשון ציווי הי' נראה כאילו כוונתם למצוה ממש בחובת קום ועשה. משום דטבילה בזמנה מצוה. כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל בקרא דמעיין ובור אין בו לשון ציווי אלא דיני הטבילה ומזה יתבאר שאין בה מצוה ממש בקו"ע. אלא דיני הטבילה הם המצוה שנמנית כאן:

ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל בהשגתו על הרמב"ם בזה. וכן מסיק בסוף ספרו לסלק ממנין העשין להרמב"ם י"ג עשין. (מן עשה צ"ו עד ק"ח) שהם דיני הטומאות כולן עיי"ש. והביא שם ראי' לזה וכתב וז"ל וזה כאמרנו שהקרבת בע"מ נמנעת במצות ל"ת ונשאר עלינו לדעת איזו דבר הם המומים ולא נמנה בהם מנין כאמרו ז"ל (בעיקר השביעי). אף כאן מנענו יתעלה מעשיית דברים בטומאה. ונשאר עלינו להודיענו איזה דבר היא הטומאה. ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה. והבן זה עכ"ל עיי"ש. ובמש"כ עליו הר"ב מג"א שם. ואין דבריו מבוררים אצלי כלל עיי"ש בדבריו. וגם בעל לב שמח כתב בזה דברים שאין להם שורש כלל עיי"ש. אבל לענ"ד אני תמה על רבינו הרמב"ן ז"ל. דלדבריו גם מצות קידושין ומצות גירושין אין למנות מה"ע גופא דמאחר שאסר הכתוב אשת איש וחייב עלה מיתה. ע"כ הוצרך להודיענו מה היא אשת איש. ובמה נפקע מעלי' איסור אשת איש. וכן מצות שחיטה שמנה הרמב"ם (עשין קמ"ו) ולא חלק עליו הרמב"ן ז"ל. ראוי לומר דאחר שאסר הכתוב הנבילה וגם אסר אבר ובשר מן החי הוצרך להודיענו דאין נבילה ואבר ובשר מה"ח אלא בלא שחיטה אבל השחיטה אינה בכלל זה. ועכצ"ל דאעפ"כ זה שהודיענו הכתוב דע"פ דרכים אלו נעשית אשת איש לכל דבר. וכן מה שהודיענו הכתוב תורת גירושין שע"פ זה נפקע מעלי' איסור אשת איש. נמנה במנין המצות. וכן בשחיטה. מה שלמדנו הכתוב תורת השחיטה והלכותי' שע"י כך הבשר מותר לאכילה נמנה במנין המצות והחוקים והמשפטים הנכללים בתורה צוה לנו משה. וא"כ גם דיני הטומאות לא גריעי מאלו. והראי' שהביא הרמב"ן ז"ל מדיני המומין שאין נמנין כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בשורש שביעי). דבריו תמוהים מאוד אצלי. דבמומין לא כתיב בתורה שום דין ומשפט בפ"ע. שיהא נמנה מצוה בפ"ע. אלא באזהרה עצמה נפרטו כל המומין בכלל ופרט. שלא להקריב בהמה שנמצאו בה אחד מן המומין המבוארים בכתוב. כדכתיב עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' וגו'. וא"כ אין לנו בקרא אלא אזהרת לאו זה שנמנה במנין הלאוין. וגם העשה דתמים יהי' לרצון האמורה בענין. נמנית להרמב"ם וסייעתו. ומה יש בכתוב עוד בזה למנות ולא מנינו. אטו נעשה מצות מדעתנו שלא נאמרו בתורה. ואין לנו במנין המצות אלא לשון התורה בלבד. כמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' בסוף ספרו ובמקומות אחרים עיי"ש. אבל דיני הטומאות שנאמרו בתורה כל חדא בפרשה מיוחדת בפ"ע. אלא דממילא שמעינן מזה נפק"מ לענין טומאת מקדש וקדשיו. שפיר יש לנו למנות תורת כל חדא מצוה בפ"ע כמו שנאמרו ונתנו לנו בתורה. אע"פ שאין בהן מצוה בקו"ע. ואין זה ענין לזה כלל. ודברי הרמב"ם (בשורש שביעי) שרמז עליהן הרמב"ן שם. מיירי לענין אחר עיי"ש היטב. אבל גם דבריו ז"ל שם תמוהים. ולא דרכיו דרך רבינו הגאון ז"ל בשורש זה. כמו שביארנו בשכבר. ויתבאר עוד לפנינו בס"ד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.