ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קסג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קסג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ונוגע בשרץ בדחוק. מ"ע שיהא הנוגע בשרץ טמא. כדכתיב בפרשת שמיני וזה לכם הטמא בשרץ וגו' כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. ודוקא בשמונה שרצים המנוים בפרשה. אבל שאר שרצים אין בהם שום טומאה כלל. והרמב"ם ז"ל (סופ"ד מהלכות שאר אבות הטומאה) כתב וז"ל שאר שקצים ורמשים כולן וכו' הרי הן טהורים מכלום. ואפי' כאוכלין טמאים אינן עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו דאין פוסלין אפי' את הגוויי' שלא לאכול תרומה וקדשים. כדין אוכלין ומשקין טמאין. כדתנן (בפ"ה דזבים) ובשאר דוכתי. וכן מבואר בתוס' (בפ"ג דכריתות י"ב ע"ב). דתנן התם אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין כדי אכילת פרס. וכתבו בתוס' וז"ל אוכלין טמאין וכו'. אית ספרים דגרסי שקצים ובטמאים מיירי. וא"ת תיפוק לי' מכי נגע בהו טמא. וי"ל שתחב לו חבירו בבית הבליעה עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דדוקא טמאים פוסלים את הגויי' אבל שאר שרצים אפי' את הגויי' לא פסלי. ודבריהם תמוהים אצלי דהרי בהדיא תניא בסיפרא (סוף פרשת שמיני) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ יכול יטמאו טומאה חמורה. תלמוד לומר ולא תטמאו בהם. יכול לא יהו פוסלים את הגוף ת"ל ונטמתם בם וכו' עיי"ש. הרי להדיא דאפי' שרצים טהורים שאינם מטמאים טומאה חמורה לטמא אדם וכלים במגע מ"מ פוסלים את הגויי'. וכן בפרק בתרא דיומא (פ' ע"א) יליף עיקר פסול גויי' מהך קרא עיי"ש. והרי הך קרא בשרצים טהורים מיירי. וא"כ עכצ"ל דאע"פ שאינם מטמאים טומאה חמורה לטמא אדם וכלים כשרצים טמאים. מ"מ מטמאין מיהת כאוכלין טמאין. דאל"כ לא שייכא בהו פסול גויי' לפי המבואר ברמב"ם גופי' שם (לקמן פ"ח ה"י) עיי"ש. ובכ"מ שם לא הראה מקור דברי הרמב"ם אלו במש"כ דאפי' כאוכלין טמאים אינן עיי"ש. ויש לתמוה שלא הרגיש שהם נגד ברייתא דסיפרא וגמרא דפרק בתרא דיומא שם. ובהכי מיתרצא ממילא קושית התוס' בכריתות שם. די"ל דבשרצים טהורים מיירי דבנגיעה לא נטמא אלא באכילתן. וניחא נמי בזה מאי דאמרינן בכריתות שם (לקמן י"ג ע"א) אמר רבנאי אמר שמואל אוכלין טמאים שקצים ורמשים ומשקין אפי' כל היום כולו ובלבד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דלדברי הרמב"ם והתוס' עכצ"ל דבשמונה שרצים טמאים מיירי. והרי שיעור שרצים בין לאכילתן ובין לטומאתן אינו אלא בכעדשה כמבואר (בפ"ד דמעילה ט"ז ע"ב) עיי"ש. והיכי נקט בהו כזית. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דבשרצים טהורין מיירי דאין דינם אלא כאוכלין טמאים. וגם שיעור אכילתן אינו אלא בכזית כמבואר שם וברמב"ם (פ"ב מהלכות מאכלות אסורות) עיי"ש. ועכ"פ דברי הרמב"ם והתוס' תמוהים טובא. וביארתי דבריהם במק"א ואכמ"ל בזה:

ומש"כ רבינו הגאון בדחוק. כוונתו שנוגע בגוף השרץ עצמו שאין דבר אחר מפסיק בינתים. אבל לא ע"י דבר אחר דהיינו במשא. דאין השרץ מטמא אלא במגע ולא במשא והיסט. והנה מצוה זו מנאוה גם הרמב"ם וסייעתו (עשין צ"ז). והבה"ג וסייעתו מנאוה במספר הפרשיות כדרכם. וכללוה בפרשה אחת עם טומאת נבלה וטהרתה עיי"ש. אבל באזהרות אתה הנחלת מנה טומאת שרץ מצוה בפ"ע עיי"ש. וכן נוגע ונושא מנה שם כל אחת בפ"ע. אלא דנבלת בהמה טהורה וטמאה כללן במצוה אחת. וגם לא מנה טומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה. כדרכו של רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו כמשכ"ל (מצוה קס"א קס"ב):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.