ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קטו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קטו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לשרוף נותר לבקר. עשה דשריפת נותר. כתיב (בסדר בא) גבי פסח והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו. וגבי שלמים (בסדר צו) כתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ושנויה בסדר קדושים דכתיב והנותר עד יום השלישי באש ישרף. ובפרשת המלואים (בסדר תצוה) כתיב ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש וגו'. ומלבד זה מנו הרמב"ם ז"ל וסייעתו עשה בשריפת קדשים טמאים. מדכתיב (בסדר צו) ובשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. ויש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשה זו. ואמנם גם הבה"ג והר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל באזהרותיהם לא מנו עשה זו. והוא תמוה טובא. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' מ') שעמד בתמיהא על הרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנו בשריפת נותר אלא מ"ע אחת. ואמאי לא מנו בה שתי עשין. האחת בפסח. והשניי' בשלמים. וכמו שמנו בנותר במנין הלאוין ארבעה לאוין. בפסח ראשון. ובפסח שני. ובבשר. התודה. ובחגיגה כל אחד בפ"ע. ועוד הוסיף לתמוה אמאי לא מנו ג"כ מ"ע דשריפת חטאת הפנימית דמפורש בקרא עשה בשריפתה. והניח בצ"ע עיי"ש. ובקושייתו האחרונה דבריו תמוהים לכאורה דמאי קושיא. והרי בסוגיא דפרק כיצד צולין (פ"ב ע"ב) מבואר דלמסקנא חטאת הפנימית הו"ל לענין מצות שריפתה בכלל שאר פסולי דקודש. וקרא לא אתי אלא לומר דמקום שריפתה הוא בקודש עיי"ש. וא"כ אין כאן מצוה מיוחדת בפ"ע בחטאת הפנימית שתבוא במנין. אבל נראה דכוונתו ע"פ מאי דמסקינן התם דכולהו פסולי דקודש דבשריפה גמרא גמירי להו עיי"ש. והיינו ע"כ לכאורה משום דמשריפת נותר ליכא למילפינהו. ועל זה פרכינן התם השתא דאמרת כל פסולי דקודש ל"ש דקדשי קדשים ולא שנא דקדשים קלים גמרא גמירי להו בקודש באש תשרף (דכתיב בחטאת הפנימית) למה לי. ומשני ההוא מיבעי' לי' ששריפתה בקודש עיי"ש. והשתא כיון דבשאר פסולי דקודש דבשריפה חוץ מנותר לית לן בשריפתן קרא ולא נפקא לן מצות שריפתן אלא משום דגמרא גמירי לן. לזה שפיר הקשה הרשב"ץ ז"ל דנהי דהלכה לממ"ס אינה נמנית במנין המצות לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. מ"מ הו"ל למנות מיהת העשה המפורשת בקרא בחטאת הפנימית. דאע"ג דלדינא לא איצטריך הך קרא אלא להורות מקום שריפתה. הרי מ"מ מצות שריפתה מפורשת בקרא. וראוי למנותה במנין העשין. דודאי אם היתה מצות שריפת כל פסולי דקודש נמנית עשה כללית במנין העשין. שוב לא היינו צריכין למנות עשה דשריפת חטאת הפנימית בפ"ע. משום דגם היא בכלל שאר כל פסולי דקודש לענין זה. וקרא דכתיב בה לא לעשה פרטית כתיבא בדידה. אלא להורות מקום שריפתה. אבל מאחר דזולת זה לא אשכחן בקרא עשה בשריפת שאר כל פסולי דקודש. ולא נמנה בזה שום מצוה במנין העשין. ודאי עכ"פ יש למנות מיהת עשה זו דכתיבא בקרא בחטאת הפנימית. כן היה נראה לומר בכוונת הרשב"ץ ז"ל:

ואמנם שוב ראיתי כי הרשב"ץ ז"ל גופי' (בקונטרס אחרון) הרגיש בזה וכתב וז"ל ולא הוספנו במנין שריפת נותר דפסח ושריפת חטאת שלא ראינו להראשונים ז"ל מנאום ודעתם רחבה מדעתנו. ולנו אין ראיה ברורה להכניסם במנין. ואע"פ שהלאוין הנאמרים בהם כולם נכנסו במנין. אין דין העשה כדין הלאו בזה. וכו'. ובפרק כיצד צולין אמרינן כל פסולי דקודש בשריפה גמרא גמירי לה. והפסוקים הבאים בזה הוצרכו לדרשא. וא"כ אין בכאן אלא מצוה אחת לכולן והיא נמנית עכ"ל עיי"ש. הרי דהרשב"ץ ז"ל גופי' הרגיש בזה מסוגיא דפרק כיצד צולין. אלא דמש"כ לתרץ זה. לפי מה שביארנו אין דבריו מובנים לכאורה כלל. דמה זה שכתב דא"כ אין בכאן אלא מצוה אחת והיא נמנית. והיכן נמנית מצוה זו. והרי באמת לא מנו מוני המצות וגם הרשב"ץ ז"ל גופי' מצוה בשריפת פסולי המוקדשין כלל. אבל נראה דאפשר לומר בכוונתו ע"פ מאי דקשה לכאורה במאי דפרכינן התם השתא דאמרת כל פסולי דקודש בשריפה גמרא גמירי לה בקודש באש תשרף למה לי וכו' ומאי קושיא ודילמא איצטריך קרא למיקם עלה בעשה. כדמשני כהאי גוונא בפ"ב דבכורות (ט"ז ע"א) ובריש פ"ג דתמורה (י"ח ע"א) עיי"ש. וכבר עמדו בזה קצת אחרונים ז"ל אבל נראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה אמאי לא פריך נמי קרא דשריפת נותר למה לי. ותיפוק לי' דהו"ל בכלל כל שאר פסולי דקודש. ולכן נראה דמאי דאמרינן דגמרא גמירי לה דכל פסולי דקודש בשריפה. לא בעי למימר דכך נאמרה הלכה לממ"ס. אלא הכוונה בזה כעין שכתבו הרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל (בפרק כלל גדול ע"ג ע"א) דמאי דאמרינן מעביר ארבע אמות ברה"ר הילכתא גמירא לה. לאו הילכתא באנפי נפשה קאמרינן. אלא הילכתא גמירא דמעביר ארבע אמות ברה"ר הו"ל בכלל המוציא מרשות לרשות שהוא בכלל אבות מלאכות עיי"ש. והכא נמי איכא למימר דמאי דאמרינן כל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו לומר דגמירי דהו"ל בכלל מ"ע דשריפת נותר האמורה בתורה. ונותר דכתיב בקרא לאו דוקא. אלא כלומר פסול. וכל הפסולים בכלל. וכן מתבאר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל (ריש פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין.) שכתב שם וז"ל וכן הנותר מצות עשה לשרפו שנאמר וכו'. ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין עכ"ל עיי"ש. ובמש"כ שם בקרית ספר להמבי"ט ז"ל. וכ"כ החינוך (מצוה קמ"ג) בהדיא עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג (עשין ר"ז) וז"ל מצות עשה לשרוף את הנותר באש שנאמר והנותר וגו' באש ישרף. ופגול וכל פסולי המוקדשין למדנו ממנו ונשרפין. אמנם אמרינן בפרק כיצד צולין פסולי קודש בשריפה הילכתא גמירי לה עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו. דמתחילה הביא דברי הרמב"ם ז"ל שם. וכדרכו ז"ל להעתיק בסתם לשון הרמב"ם ז"ל. ושוב כתב להשיג בזה על הרמב"ם מסוגיא דפסחים שם. משום דמשמע לו דמאי דאמרינן התם דכל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו הילכתא באנפי נפשה. אבל הדבר ברור דדעת הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא. דמאי דאמרינן התם גמרא גמירי לה. היינו רק לומר דגמירי לה דכולהו בכלל נותר בעשה דשריפה. ואפשר דגם הסמ"ג לא בא להשיג על הרמב"ם אלא על מה שכתב סתם דפגול וכל פסולי המוקדשין בכלל נותר. דמשמע דאנן הוא דילפינן לכולהו מנותר בבנין אב וכיו"ב. ומסוגיא דפסחים שם מבואר דעל זה באה הלכה לממ"ס לומר שכולם הם בכלל שריפת נותר. ואי לאו הלכה זו אנן לא הוה גמרינן להו מנותר. אבל ודאי גם להסמ"ג אין זו הלכה באנפי נפשה. אלא כך נאמרה הלכה דכולהו בכלל מ"ע דשריפת נותר:

והשתא א"כ ניחא שפיר דלהכי לא פרכינן קרא דשריפה דגבי נותר למה לי. משום דודאי איצטריך קרא לעשה בנותר וכולהו פסולי דקודש בכלל' ועפ"ז מבוארים היטב דברי תוס' (בריש פ"ק דתמורה ד' ע"ב) בההיא דפליגי התם רבי יהודה ורבי יעקב. דלרבי יהודה לא לקי על לא תותירו משום דהו"ל ניתק לעשה דוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו. ולרבי יעקב משום שאין בו מעשה. ופרכינן התם ולרבי יעקב האי והנותר ממנו באש תשרפו למה לי עיי"ש. וכתבו על זה בתוס' שם וז"ל וא"ת והא איצטריך להורות לנו דין שריפה וכו' עיי"ש מה שנדחקו בזה. וכבר נתקשו כמה אחרונים ז"ל בדבריהם מסוגיא דפסחים שם דאמרינן דכל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. וא"כ לא צריך קרא להורות דין שריפה בנותר. דלא גרע משאר כל הפסולים. אבל לפי המבואר אין בזה מקום קושיא כלל. ודברי התוס' פשוטים כמבואר. והשתא ממילא ניחא נמי מאי דפרכינן התם קרא דבאש תשרפו למה לי. ולא משני דאיצטריך למיקם עלה בעשה. משום דכבר שמעינן עשה בכל פסולי דקודש מקרא דנותר דכולהו בכלל. ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דאחר שכבר נמנה במנין העשין עשה דשריפת נותר שוב אין למנות עשה דשריפת חטאת הפנימית כיון דגמרא גמירי לן דכולהו פסולי דקודש בכלל עשה דשריפת נותר. וקרא דחטאת לא אתי אלא להורות מקום שריפתה בלבד. וא"כ אין זה אלא אחד מדיני המצוה שאינו נמנה בפ"ע. ונראה דזו היא ג"כ כוונת הרשב"ץ ז"ל. אלא דהשתא דאתינן להכי ממילא מיתרצא נמי קושיא הראשונה של הרשב"ץ ז"ל. דאיכא למימר דלכך לא מנו עשה דשריפת נותר דפסח ודשריפת שלמים כל אחת בפ"ע כמו שמנו כל הלאוין האמורים בנותר. משום דהכא במ"ע דשריפה כיון דגמרא גמירי דעשה דשריפת נותר כוללת כל פסולי דקודש לא שנא קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים. וא"כ כ"ש דנותר גופי' דכל הקרבנות כולן בכלל עשה דפסח או דשלמים וא"כ אידך קרא אינו אלא כעשה כפולה דלא כתיבא אלא לדרשא ואינה נמנית בפ"ע. ואע"ג דאליבא דשאר מוני המצות אין זה ?מוסכם? כ"כ דלשיטתם כל היכא דאיכא עשה כללית ועשה פרטית באחד מן הפרטים הנכללים כבר בעשה הכללית נמנין שתיהן במנין העשין. וא"כ הכא נמי אפשר לומר כן. ונראה דמהאי טעמא לא ניחא לי' להרשב"ץ ז"ל לתרץ בזה גם קושיא הראשונה. מ"מ ודאי עכ"פ לשיטת רבינו הגאון ז"ל שפיר י"ל כן דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא העשה הכללית בלבד וכמו שביארנו בכמה דוכתי:

אמנם הא ודאי קשה מה שלא מנה עשה דשריפת קדשים טמאים. שהרי שם (בסוגיא דסו"פ כיצד צולין) מבואר דאינ' בכלל הילכתא דגמירא לה בכל שאר פסולי דקודש. משום דכולהו פסולי דקודש ליתנייהו בחולין. אבל טומאה בחולין נמי איתא. וכיון דבחולין נמי פסלה ואיתעביד בהו עובדין דחול אי לאו דכתיב בה קרא בהדיא הי' ראוי לומר דאין להן דין קדשים פסולין דבשריפה. אלא בקבורה סגי להו. וגם שאר כל פסולי דקודש לא נפקי מקדשים טמאים כדפירש"י שם בד"ה קדשים קלים ובתוס' שם בד"ה אבל נטמא וכו' עיי"ש. וא"כ ודאי ראוי למנות עשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף מצוה בפ"ע. דעשין חלוקין נינהו ואין להם ענין זה לזה. מיהו נראה דכיון דגמרא גמירא לן דכולהו פסולי דקודש בכלל עשה דשריפת נותר. ולא בדוקא נקט קרא נותר כמו שנתבאר. אית לן למימר דודאי גם פסולי טומאה בכלל. אלא משום שהיה מקום לטעות דמשום דטומאה בחולין נמי איתא. לאו בכלל פסולי דקודש נינהו. להכי אתי קרא דהבשר אשר יגע בכל טמא וגו' לגלויי דגם הני בכלל פסולי דקודש נינהו שהן בשריפה. וכן מבואר בתוס' (פרק בתרא דמכות י"ח ע"ב) בד"ה כל שבקודש וכו' ושם לעיל מיני' (ע"א) בד"ה ולילקי משום בשר וכו' דגם בשר קודש טמא הו"ל בכלל קרא דושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא עיי"ש בדבריהם. וכ"כ בתוס' רי"ד (פסחים מ"א ע"א) עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש תשיעי) ובזה"ר להרשב"ץ ז"ל שם עיי"ש. ולהכי שפיר עשו רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו גם עשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף וכללוה בכלל עשה דשריפת נותר שכוללת כל פסולי דקודש. וגם קדשים טמאים בכלל. ומה שלא הזכירו מצות שריפה אלא בנותר. היינו רק משום דלישנא דקרא נקטי ולאו דוקא. וכן בספרא (צו פי"ג) דרשו מהך קרא דושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא כל שבקודש טעון שריפה עיי"ש. וע"כ דנותר דהך קרא לאו דוקא. ועי' במש"כ הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) ובפי' הראב"ד ז"ל שם ואין להאריך בזה:

ומיהו כל זה לא יתכן אלא לפי' ר"י בסוגיא דסו"פ כיצד צולין (פ"ב ע"א) בתוס' ד"ה אבל נטמא וכו' וכן נראה מפירש"י שם בכולה סוגיא דהתם. דכל שקלא וטריא דגמרא שם אינה אלא למילף עיקר דין שריפה בשאר פסולי דקודש. ולפ"ז מאי דמסקינן התם דכולהו פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו נמי עיקר מצות שריפה. לומר דלא סגי להו בקבורה. וכן מבואר ברמב"ם וסמ"ג וחנוך עיי"ש. ולפ"ז שפיר אפשר לומר כמו שביארנו לדעת הגאונים ז"ל. אבל לשיטת הרשב"א ז"ל שהביאו בתוס' שם דמפרש דכולה סוגיא דהתם לא קיימא אלא על מיד דקתני (במתניתין שם) הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. ועלה הוא דשקיל וטרי בשלמא נטמא כתיב וכו'. אלא יוצא מנ"ל דנשרף מיד עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז ממילא מבואר דע"כ מאי דמסיק דכולהו פסולי דקודש גמרא גמירי להו. היינו רק לענין דישרפו מיד ואין טעונין עיבור צורה. וא"כ ע"כ הך הילכתא הלכה בפ"ע היא לגמרי. ולא לפרושי מצות עשה דשריפת נותר הוא דאתיא. ולא כמש"כ בשיטת הגאונים ז"ל וכמבואר. ועכצ"ל דהגאונים ז"ל קיימי בשיטת רש"י והר"י ז"ל. ודלא כשיטת הרשב"א ז"ל בזה. איברא דודאי לשון הגאונים ז"ל דחוק טובא לפ"ז. דכיון דמצוה זו כוללת כל פסולי דקודש כולן. לא הו"ל למינקט בלשונם נותר. ובפרט לשון רבינו הגאון ז"ל שכתב לשרוף נותר לבקר. דלשון זה ודאי לא משמע אלא נותר בלבד. דהא שאר פסולי דקודש שפסולן בגופן נשרפין מיד:

אמנם יש מקום לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דפסחים (כ"ח ע"א) תניא אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן וכו'. חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה. ופירש"י וז"ל אשם תלוי בא על ספק כרת וכו'. ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר"י ורבנן (בשילהי פרק בתרא דתמורה). לר"י בקבורה לרבנן בשריפה וכו'. ואתה אומר בקבורה אאשם תלוי קאי דקאמר ר"י יקבר. ואע"ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה ועונש כרת והוא בבל תותירו עכ"ל עיי"ש. וראיתי בצל"ח שם שכתב על פירש"י שהם דברי תימא. דמעולם לא איפליגו ר"י ורבנן באשם תלוי הבא כדינו שלא נודע ספיקו עד אחר זריקת דמים שהוא כשאר קרבנות כשרים ונאכל לכהנים. ואם אירע בו פסול שנטמא או שנתותר שדינו בשריפה ככל שאר קרבנות כיו"ב. ולא פליגי ר"י ורבנן בשילהי תמורה אלא באשם תלוי שבין שחיטה לזריקה נודע שלא חטא דבזה לר"י בקבורה משום חולין בעזרה. כמו שפירש"י גופי' במתניתין דתמורה שם. אבל מה שהכריחו לרש"י ז"ל בסוגיא דהכא לפרש באשם שנתותר. היינו מתרי טעמי. חדא מדקאמר שהם בבל תותירו ואי באשם תלוי שנידע קודם זריקה שלא חטא לא שייך בו בל תותירו. ועוד דאי לא מיירי בשנתותרו איכא למיפרך מה לאשם תלוי שכן אינו בכרת. ולזה הוכרח רש"י לפרש דמיירי שאירע בו פסול נותר. אבל פירושו תמוה כמש"כ. ולכן העלה שם דבר חדש דלא תותירו עד בוקר שייך בין בזבח כשר בין בפסול. שהרי שבירת עצם בפסח אי לאו דגלי קרא עצם לא תשברו בו. דדרשינן מיני' בו בכשר ולא בפסול. הוה אמינא דנוהג גם בפסול ומה ששנינו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. היינו לומר שחייב לשרפי מיד ואינו רשאי להותירו עד בוקר ומוזהר עליו בלאו דלא תותירו. ומה שחזר ר"י ודנו דין אחר מנותר. לא נותר ממש קאמר. אלא מקרבן שנפסל ביום זבחו שהוא בבל תותירו וחייב לשרפו מיד. ולהכי נותר קרי לי'. וליכא כרת באכילתו. וגם אשם תלוי שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא הו"ל בכלל קדשים שנפסלו. כמש"כ בתוס' יו"ט (ריש פ"ו דכריתות). וא"כ קאי עליו בבל תותירו. ואעפ"כ קאמר ר"י שהוא בקבורה. וא"כ שפיר השיבו רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח ודלא כפירש"י. ועפ"ז פירש שם כל הסוגיא דהתם עיי"ש בדבריו:

איברא דלדידי מה שדחה דברי רש"י ז"ל בזה בשתי ידים לא צדק בזה כלל. ואין ספק דדברי רש"י נכונים מאוד. דרבנן ור"י ודאי גם באשם תלוי הבא כדינו שלא נודע ספיקו כלל אפי' לאחר זריקת דמים נמי פליגי. כשנפסל משום איזה מן הפסולים שבקודש. אם הוא בשריפה כשאר קדשים פסולים. או בקבורה. משום דבכל ענין שאירע בו דבר הפוסלו ואינו ראוי להקריבו ולאכלו פליגי. דלמר בשריפה ולמר בקבורה. לא שנא נפסל משום שנודע לו בין שחיטה לזריקה שלא חטא. ול"ש נפסל מצד אחר. דבכל מקום שנזכרה פלוגתא זו דרבנן ור"י לא קתני אלא אשם תלוי סתם. כמו במתניתין דשלהי תמורה. ובתוספתא שם. ובספרא (צו פי"ג.) והיכי ניקום ונימא דבכל הני דוכתי לא מיירי אלא דוקא בענין שנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. ולא מישתמיט בשום דוכתא בגמרא לאוקמי פלוגתייהו בהכי. אלא ודאי הדבר ברור ומוכרח כדפירש"י ז"ל דבכל ענין פליגי. וכן מבואר בדברי הראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם) שכתב וז"ל ר"י אומר יכול חטאת העוף הבא עה"ס ואירע בה פסול ואשם תלוי שאירע בו פסול וחולין שנשחטו בעזרה יכול ישרפו ת"ל הוא וכו'. ולא ידענא טעמא אמאי פליג ר"י בהנך. דבשלמא וכו'. אלא פסולי חטאת העוף הבא עה"ס ואשם תלוי מאי טעמא. ונראה לי דטעמא דר"י משום דכולהו פסולי דקודש מנותר דמלואים קמרבינן להו. דהאי לא יאכל כי קודש הוא במלואים הוא דכתיב. הילכך כי מרבינן פסולי דקודש דומיא דמלואים בעינן דקדשים ודאי נינהו. ולמעוטי הנך דעל הספק באו מתחלה עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דעיקר פלוגתא דרבנן ור"י היא באשם תלוי הבא כדינו אלא שאירע בו מצד אחר דבר הפוסלו. כדפירש"י בפסחים שם. וגם ביאר לנכון טעמא דר"י. דאע"ג דכשלא נודע לו ספיקו אשם תלוי נמי קרבן גמור הוא לכל דבר כשאר קרבנות. מ"מ לא איתרבי בכלל שאר פסולי דקודש לענין שריפה. משום שעל הספק הוא שבא מתחלתו. אלא דמש"ר הראב"ד ז"ל דכולהו פסולי דקודש דבשריפה מנותני דמלואים קא מרבינן להו. תמוה לכאורה. דהרי בסוגיא דסו"פ כיצד צולין מסקינן דכולהו פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא להו. וא"כ ע"כ הא דילפינן להו שם בספרא מקרא דכי קדש הוא האמור בנותר דמלואים. אינו אלא אסמכתא בעלמא. וכמש"כ הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) עיי"ש. אבל נראה דס"ל להראב"ד ז"ל כמשכ"ל דמאי דקאמרינן התם הילכתא גמירא לה לאו הלכה בפ"ע היא. אלא נאמרה רק לפרש קרא דנותר. לומר דכולהו פסולי דקודש בכלל זה לענין שמצותן בשריפה. ולזה שפיר כתב אפי' למסקנא דסוגיא דגמרא שם דדוקא דומיא דנותר דמלואים הוא דמרבינן שאר פסולי דקודש. לאפוקי הנך שעל הספק באו מתחלתן. וראיתי להסמ"ג (עשין ר"ז ר"ח) דנראה מדבריו דס"ל דההיא ברייתא דספרא שם פליגא אתלמודין דמסקינן דכולהו פסולי דקודש הילכתא גמירא לה. וצ"ל דס"ל דאמוראי דתלמודין לא הוה שמיע להו ההיא ברייתא עיי"ש. אבל אין דרך זה מספיק אליבא דהראב"ד ז"ל. דא"כ אכתי יקשה לדידי' מה יענה לדידן דמסקינן התם דכולהו פסולי דקדש דבשריפה הילכתא גמירא להו ולא נפק"ל מנותר דמילואים. אבל לפי מה שביארנו לעיל דבריו נכונים מיהו מה שפירש הראב"ד ז"ל גם בחטאת העוף הבא על הספק דפליגי בה רבנן ור"י. דמיירי בשאירע בה פסול מצד אחר. הא ודאי תמוה טובא לכאורה למה הוצרך לזה. והרי בחטאת העוף הבעה"ם ודאי אפי' לא אירע בה שום פסול אינה נאכלת וע"כ יוצאת לבית השריפה או טעונה קבורה. והיינו דפליגי בה רבנן ור"י. ואולי אפשר לומר דאיצטריך לפרושי הכי משום דמשמע לי' דמסתמא חטאת העוף דומיא דאשם תלוי קתני לה ואשם תלוי ע"כ לא מיירי אלא בשאירע בו פסול. דאל"כ הרי הוא קרב ע"ג המזבח ונאכל לכהנים כשאר אשמות. ודומיא דהכי חטאת העוף הבעה"ס דקתני בהדי' נמי בכהאי גוונא מיירי. ואפי' הכי ס"ל לרבנן דבשריפה. ואין ה"נ דגם בשלא אירע בה פסול מצד אחר שייכא שפיר פלוגתא דרבנן ור"י:

ועכ"פ מבואר דס"ל להראב"ד ז"ל דאשם תלוי אפי' כשלא נודע לו ספיקו כלל. אלא שאירע בו פסול מצד אחר פליגי בי' רבנן ור"י. דלמר בשריפה ולמר בקבורה. כדפירש"י (בפ"ב דפסחים) ובודאי דהכי משמע מדנקט בברייתא אשם תלוי סתם. וגם משום דמסתמא אשם תלוי דומיא דחטאת העוף הבעה"ס מיירי. והרי בחטאת העוף הבעה"ס אפי' לא נודע לי ספיקו כלל פליגי בה רבנן ור"י. ועוד נראה דגם בההיא דשילהי תמורה ודאי הכי ס"ל לרש"י ז"ל. ואין שום סתירה כלל מדבריו דהתם למה שפירש בפסחים שם. דהרי בלא"ה כבר תמהו בתוס' יו"ט וברה"ז וצ"ק שם על מה שפירש"י שם וז"ל אשם תלוי ישרף אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא והשתא הו"ל חולין בעזרה. אבל אם לא נודע לו יאכל וכו' עכ"ל עיי"ש. ותמהו כולם על דבריו וכתבו דלא דק דהא ברישא דהך מתניתין ס"ל לרבנן דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. ועוד דלרש"י ז"ל גופי' בפרק דם שחיטה (כ"ג ע"ב) טעמא משום דאע"ג דחולין שנשחטו בעזרה בעלמא בקבורה כאן בשריפה משום דהו"ל כזבח פסול עיי"ש. ולענ"ד הפריזו על המדה לומר על רש"י ז"ל דלא דק בההוא מתניתין גופא דקאי בה. וגם שיהיו דברי עצמו סותרין זא"ז. ואדרבה הם לא דקו בזה כראוי. ואשתמיטתייהו תוספתא מפורשת במקומו (שם סוף תמורה). דשם מבואר בהדיא דת"ק דהכא היינו ר"ש דס"ל חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ברישא דההיא מתניתין גופא עיי"ש. ובהדיא כייל להו התם בתוספתא כהדדי. וקתני חולין שנשחטו בעזרה וחטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי רבי שמעון אומר בשריפה. ר"י אומר בקבורה עיי"ש. וכן מתבאר מברייתא דספרא שם. דמדנקט התם במילתא דר"י כולהו הנך תלתא בהדי הדדי מבואר דרבנן ור"י בכולהו הנך תלתא פליגי עיי"ש. וא"כ ע"כ לת"ק דר"י חולין שנשחטו בעזרה בשריפה. וממילא מבואר דאין כאן שום סרך קושיא לפירש"י בזה כלל ודבריו מדוקדקים היטב. דהתם בכריתות כיון דבההיא מתניתין גופא מבואר דאתיא כמ"ד חולין שנשחטו בעזרה בקבורה. כדקתני בהדיא בסיפא גבי אשם ודאי עיי"ש. וכדמוכחינן מינה בגמרא שם עיי"ש. להכי הוכרח רש"י ע"כ לפרש טעמא דרישא באשם תלוי דבשריפה משום דהו"ל כזבח פסול אבל במתניתין דסוף תמורה כיון דמפורש בתוספתא שם בהדיא דהך ת"ק דר"י היינו ר"ש דס"ל חולין שנשחטו בעזרה בשריפה לא איצטריך רש"י לזה. שהרי לדידי' הטעם פשוט ומבואר דכיון שנודע לו בין שחיטה לזריקה שלא חטא כלל הו"ל חולין שנשחטו בעזרה דלר"ש דקיימינן כאן אליבי' בשריפה. ואין שום גמגום בדברי רש"י כלל מצד זה:

אבל יש לתמוה לפירש"י שם מסוגיא דפ"ב דפסחים שם. דכיון דלפי פירש"י שם טעמייהו דרבנן משום דס"ל חולין שנשחטו בעזרה בשריפה. א"כ קשה מאי קאמרי לי' הכא רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה והוא בבל תותירו. והשתא לפירש"י איזה בלתותירו שייך בחולין שנשחטו בעזרה. ועוד יותר תמוה לפ"מ שפירש"י והרע"ב ז"ל (במתניתין דתמורה שם) דטעמא דמ"ד חולין שנשחטו בעזרה בשריפה משום דמיחלפי בקדשים פסולים ואתו למימר דקדשים פסולים בקבורה סגי להו עיי"ש. וא"כ אין זה אלא מדרבנן בעלמא דגזרו בהו אטו קדשים. וא"כ מאי קאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וכו'. והרי הכא בדאורייתא קיימינן. דלר"י מדאורייתא אין ביעור חמץ אלא בשריפה. והשתא הרי לפירש"י והרע"ב ז"ל מדאורייתא לכ"ע אין חולין שנשחטו בעזרה אלא בקבורה. ואמאי קאמרי ואתה אומר בקבורה. הרי טפי הו"ל לאלומי פירכא דידהו טפי ולמימר דליכא למ"ד דאשם תלוי מדאורייתא בשריפה. מיהו כל זה ליתא אלא לפי מה שהבינו האחרונים ז"ל שהבאתי בכוונת רש"י בשלהי תמורה שם דמש"כ שם והשתא הו"ל חולין שנשחטו בעזרה כו' היינו כדי ליתן טעם למאי דצריך שריפה. אבל באמת לא משמע הכי מלשון רש"י שם כלל. דהרי כ"ש אם לא הו"ל כחולין שנשחטו בעזרה ראוי' לומר שיהא טעון שריפה כדין קדשים פסולים שדינם לכ"ע בשריפה. ולמאי איצטריך למיכתב דהשתא הו"ל חולין שנשחטו בעזרה. אדרבה הו"ל לומר דרך רבותא דאע"ג דהו"ל חולין שנשחטו בעזרה ס"ל להאי תנא דבשריפה. אבל הדבר ברור דאין כוונת רש"י ז"ל בזה אלא ליתן טעם למאי דנפסל ואינו נאכל כדין אשם תלוי הבא כדינו. ולזה כתב דנפסל מצד איסור חולין שנשחטו בעזרה. וזהו שסיים רש"י וכתב שם אבל אם לא נודע לו יאכל כשאר אשמות וכו'. אבל מה שנשרף ולא סגי לי' בקבורה לת"ק. ודאי אין הטעם אלא משום דהו"ל כזבח פסול. כדפירש"י בכריתות שם. ולא נחית רש"י ז"ל להכי כאן בתמורה כלל. והכי ממש כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה ה"י). שכתב שם דחטאת העוף הבעה"ס נשרפת שמא אינה חייבת חטאת ונמצאת חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורין בהנאה עכ"ל עיי"ש. והרי הרמב"ם גופי' פסק (בפי"ט מהלכות פסהמ"ק) דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. ושם (בפ"ז ה"י) כתב דחטאת העוף הבעה"ס נשרפת משום דהו"ל ככל פסולי המוקדשין דבשריפה עיי"ש. וזהו ממש כדברי רש"י ז"ל. וגם על דבריו קשה כמו שהקשו האחרונים ז"ל לפירש"י דשלהי תמורה שם. אבל הדבר ברור דבהלכות מחוסרי כפרה לא בא אלא ליתן טעם לאיסורה באכילה. ומקור דבריו בזה הוא מברייתא דפ"ג דנזיר (כ"ט ע"א) עיי"ש. אבל לענין מאי דנשרפת ודאי ליכא טעמא אחרינא אלא משום דהו"ל כשאר פסולי המוקדשין דדינם בשריפה כמו שביאר (בפ"ז מהלכות פסהמ"ק.) כפירש"י והרע"ב שם לענין אשם תלוי כמו שביארנו. ולק"מ כל מה שהקשו האחרונים ז"ל שהבאתי. שוב ראיתי קצת מזה לאחד מהאחרונים ז"ל. ועי' ג"כ מש"כ בשעה"מ (ריש הלכות שחיטה) ואין להאריך:

ועפ"ז ממילא מתבאר דגם מסוגיא דפסחים שם ליכא שום קושיא. וגם ליכא שום סתירה מפירש"י דשלהי תמורה למאי דפירש"י בסוגיא דפסחים שם. דאפשר לומר דגם בתמורה שם ס"ל לרש"י דודאי רבנן ור"י איפליגו בכל ענין. דכל שנפסל אשם תלוי ואינו ראוי לאכילה וליקרב ע"ג המזבח בין שנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה ובין שלא נודע לו כלל אלא שנטמא או שנתותר לרבנן בשריפה ולר"י בקבורה. אלא משום שלא בא בפירש"י שם אלא לפרושי טעמא דאינו נאכל כדינו. ולזה כתב דנפק"מ בפלוגתייהו דרבנן ור"י לענין היכא דנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה דנפסל מהקרבה ואכילה. ומשום דההוא גוונא מפורש בהדיא במתניתין דר"פ בתרא דכריתות דנשרף. נקט רש"י נמי הך גוונא. אע"ג דודאי לאו בהך גוונא לחוד הוא דאיפליגו רבנן ור"י דהכי נמי דשייכא פלוגתייהו גם כשנפסל מצד אחר. כגון שנפגל ויצא ונתותר וכיו"ב. וגם להרמב"ם והרע"ב ז"ל (בפיה"מ דשלהי תמורה שם) שפירשו ג"כ כפירש"י שם דבנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה מיירי. אפשר לומר כן. דאין כוונתם לומר דבהך גוונא לחוד הוא דאיפליגו. וכן הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (סוף הלכות פסהמ"ק) כשמנה אשם תלוי בין הנשרפין נקט גוונא דנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה עיי"ש. איכא למימר דמהאי טעמא הוא דנקט הכי ולאו דוקא. וגם יתכן לומר דלא נקטו הך גוונא אלא משום רבותא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. דאע"ג דיש מקום לומר דהו"ל כחולין בעזרה. דאיכא למ"ד דאינו אלא בקבורה. קאמרי רבנן דבשריפה. אבל לעולם ודאי אין ה"נ דלר"י אפי' בפסול שמצד אחר קאמר דאשם תלוי בקבורה. וכדפירש"י (בפסחים שם) והראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם). וכן בסמ"ג (עשין ר"ז) נקט הך גוונא מה"ט. אלא דמש"כ שם בנודע לו אחר זריקה. הוא תמוה. דהרי בהך גוונא מפורש במתניתין (ר"פ בתרא דכריתות שם) דנאכל עיי"ש. ועכצ"ל דט"ס הוא שם. ועכ"פ מתבאר דליכא שום גמגום בפירש"י בפסחים שם. ולא כדברי הצל"ח שדחה דבריו בשתי ידים:

ומלבד כל זה אשתמיטתי' דברי הירושלמי במקומו (בפ"ב דפסחים שם סוף ה"א) דבברייתא דמייתי התם קתני חזר רבי יהודה ודנו דין אחר חמץ אסור באכילה ובהנאה ונותר אסור וכו'. אמרו לו נבילה תוכיח וכו' אמר להם חמץ אסור באכילה ובהנאה ונותר אסור וכו'. ואל תוכיח נבילה שאינה אסורה בהנאה. אמרו לו והרי שור הנסקל יוכיח וכו'. אמר להם חמץ אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. ונותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. ואל יוכיח חלב שור הנסקל שאין לו זמן. אמרו לו והרי אשם תלוי בשיטתך יוכיח שהוא אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן ואינו בשריפה ושתק ר"י עיי"ש. הרי מבואר להדיא כפירש"י דאפי' באשם תלוי שחייבין עליו כרת קאמר ר"י דבקבורה. והרי לא משכחת כרת על אכילת אשם תלוי אלא בשנתפגל או נעשה נותר. ובשלא נודע לו ספיקו כלל דבנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה שוב לא משכחת בו כרת אפי' כשנתפגל ונתותר. שהרי בזה כיון שלא קרב המתיר כמצותו שוב אין חייבין עליו לא משום פגול ולא משום נותר. וע"כ לא משכחת לה אלא באשם תלוי הבא כדינו בהכשר שלא נודע ספיקו. אלא שנפסל מצד אחר ע"י פגול ונותר. ולא יתכן לומר דמחלבו של אשם תלוי הוא דמוכיח. כדקאמר לענין יוכיח דשור הנסקל. דמלישנא דברייתא דהתם לא משמע הכי כלל. ובפרט לפי מה שביאר בצל"ח גופי' שם לקמן ע"פ סוגיא דרפ"ק דמעילה ודברי הרמב"ם ז"ל (רפ"ג מהלכות מעילה) ובכ"מ שם דאש' תלוי שנודע ספיקו בין שחיט' לזריקה אין בו איסו' הנאה מדאורייתא אלא מדבריה' עיי"ש בדבריו. וא"כ אפי' לכשתמצא לומר דמחלבו של אשם תלוי מוכיח אכתי ע"כ מוכרח דמייתי מאשם תלוי הבא כדינו שלא נודע לו ספיקו קודם זריקה. דאל"כ היכי קחשיב בין חומרותיו שהוא אסור בהנאה. כיון דאשם תלוי שנודע ספיקו קודם זריקה שוב אין בו איסור הנאה מדאורייתא. אלא ודאי ע"כ בשלא נפסל אלא משום פגול או נותר הוא דמיירי. וא"כ מבואר מזה כדברי רש"י והראב"ד ז"ל דגם בהך גוונא מיירי בפלוגתא דרבנן ור"י וקאמר ר"י דבקבורה. וגם מבואר מזה דנותר שדן ממנו ר"י. נותר ממש כפשוטו הוא דקאמר וכדפירש"י ולא זבח פסול. שהרי קאמר התם שחייבין עליו כרת ואסור בהנאה מדאורייתא. וזה מבואר ע"כ כפירש"י:

אלא דמ"מ אע"ג דבעיקר הדבר ודאי דברי רש"י ז"ל מוכרחין דגם באשם תלוי שלא נודע לו ספיקו כלל פליגי רבנן ור"י אם הוא בשריפה או בקבורה כשנפסל מצד אחר וכמו שנתבאר. מ"מ עיקר פירושו של הצל"ח בסוגיא דפסחים שם נכון הוא מטעמי אחריני. וכן מבואר כפירושו בדברי גדולי הראשונים ז"ל. שכן מתבאר מדברי רבינו חננאל ז"ל בפירושו לפסחים שם שכתב וז"ל אמרו לו חטאת העוף הבעה"ם ואשם תלוי לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו כדכתיב לא יניח ממנו עד בוקר. ואנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וכו'. פירוש אשם תלוי שנודע לו אחר שחיטה וחטאת העוף הבעה"ם שנודע לה אחר מליקתה דתנן בכריתות חטאת העוף הבעה"ס אם משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר. שתק ר"י עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ ר"ח ז"ל דחטאת העוף הבעה"ס דפליגי בה רבנן ור"י אם בשריפה או בקבורה. היינו בשנודע לה אחר מליקה שלא ילדה. וע"כ צ"ל לפ"ז דמתניתין דכריתות שם דקתני אם משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר. לא אתיא אלא כרבי יהודה. אבל לרבנן נשרפת. והוא תמוה טובא דהרי ברישא דההיא מתניתין גופא גבי אשם תלוי קתני דאם נודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. הבשר יצא לבית השריפה עיי"ש. והיינו כרבנן דרבי יהודה. והו"ל רישא רבנן וסיפא ר"י. ובודאי דאם איתא לא הוה משתמיט בגמרא מלמימר הכי. כאורחא דתלמודא בכל דוכתי כיו"ב למיפרך מרישא לסיפא ולשנויי הכי כל היכא דלא משכח פירוקא אחרינא. אלא ודאי ע"כ בכה"ג בחטאת העוף אפי' רבנן מודו דבקבורה סגי לה. וכן מבואר בגמרא שם בהדיא דמדינא אפי' קבורה נמי לא בעי. ולא אמרו דתקבר אלא מדבריהם בעלמא דמדאורייתא הו"ל חולין גמורים עיי"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות פסהמ"ק הי"א) שאע"פ שלענין אשם תלוי פסק כרבנן. מ"מ לענין חטאת העוף פסק שם כסיפא דמתניתין שם שאם נודע לה ספיקה לאחר מליקה תקבר עיי"ש. וגם צ"ע מה שנראה מדברי הר"ח ז"ל דבלא נודע לה ספיקה כלל כ"ע מודו דדינה בשריפה. ולהכי איצטריך הר"ח ז"ל לאוקמה דוקא בשנודע לה ספיקה לאחר מליקה. אבל לא משמע הכי כלל מסתימת מתניתין דשלהי תמורה ותוספתא שם וברייתא דספרא שם. אם לא דנימא דס"ל להר"ח ז"ל דבאשם תלוי לא קאמר ר"י דבקבורה אלא בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה דוקא. אבל בשלא נודע לו ספיקו קודם זריקה אלא שנפסל מצד אחר לא גרע מאשמות ודאין ושאר פסולי המוקדשין שדינן לכ"ע בשריפה. ולהכי משמע לו דמסתמא חטאת העוף הבעה"ס נמי דקתני בפלוגתייהו דרבנן ור"י דומיא דאשם תלוי מיירי. דהיינו בשנודע ספיקה לאחר מליקה. ואפי' הכי לרבנן דינה בשריפה. איברא ודאי דהא גופא קשיא. דמדפסיק וקתני אשם תלוי סתם משמע דאשם תלוי גופא נמי בכל ענין שנפסל פליגי בי' רבנן ור"י וכמשכ"ל:

ועכ"פ מבואר דלהר"ח ז"ל הא דקתני בברייתא אשם תלוי יוכיח היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וכן מבואר בערוך (ערך חט השביעי). שאחר שהביא שם ברייתא דפ"ג דנזיר (כ"ט ע"א) דקתני התם דאשם תלוי נאכל. כתב שם וז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן בפסחים אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס יוכיחו שהם בבל תותירו ואנו אומרים שהם בשריפה ואתה אומר בקבורה. לא קשיא הא דאמר אשם תלוי אינו נאכל מיירי בנודע לו לאחר שחיטה שחטא ודאי או שלא חטא כלל וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דמפרש מאי דאמרו לו רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח. היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וזהו כפי' הר"ח ז"ל. ולפירושם תמוה מאי קאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס יוכיחו שהן בבל תותירו וכו'. ואיזה בל תותירו שייך באשם תלוי כזה דאינו נאכל. וכן בחטאת העוף הבעה"ס. ומלבד זה יש לתמוה על הר"ח ז"ל שם שהביא גם דברי הירושלמי שהבאתי לעיל. ומשמע דגם בדברי הירושלמי הוא מפרש כן. דמאי דקתני התם אשם תלוי יוכיח היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וזה תימא דהרי בירושלמי קתני וחייבין עליו כרת. ואיזה חיוב כרת שייך בנודע לו ספיקו קודם זריקה. הן אמת דמלשון הר"ח ז"ל שם משמע דגירסתו בירושלמי שם וחייבין עליו סתם ולא כדאיתא בגירסא שלפנינו וחייבין עליו כרת. ולפ"ז לכאורה היה מקום לומר דחייבין עליו דקתני היינו מלקות. משום לאו דלא יאכל כי קדש הוא דדרשינן מיני' (בפ"ב דפסחים ובשאר דוכתי). כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. אבל מדברי הירושלמי שם מבואר דע"כ גם לגירסת הר"ח ז"ל סתמו כפירושו דחייבין עליו כרת קאמר עיי"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל להר"ח ז"ל דחייבין כרת על חלבו קאמר. אלא דאין זה במשמע לא בלשון הירושלמי ולא בלשון הר"ח ז"ל. ויותר נראה לומר שלא כתב הר"ח ז"ל לפרש כן אלא על דברי תלמודא דידן. דכל עיקר דבריו עלי' הוא דקאי. אבל לא בא לפרש כן גם בדברי הירושלמי שם. ולא נחית הר"ח ז"ל שם לפרש דברי הירושלמי כלל. ולא הביאו אלא להעיר על החילוק שבין נוסחת הברייתא שבירושלמי לנוסחת ברייתא זו שבתלמודא דידן. ואפשר דאין ה"נ דס"ל דלפי נוסחת הירושלמי לא מייתי יוכיח אלא מאשם תלוי שלא נודע ספיקו קודם זריקה ולא נפסל אלא מצד אחר כגון שנתפגל או שנעשה נותר וכיו"ב וכמו שיתבאר לפנינו:

ומ"מ מתבאר דלהר"ח ז"ל והערוך אשם תלוי יוכיח דקתני בברייתא בתלמודין היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וא"כ הדבר תמוה היכי שייכא בו אזהרת לאו דלא תותירו. אם לא דנימא דס"ל דאזהרת לא תותירו כוללת אחד זבח כשר ואחד זבח פסול. וממילא מתבאר לפ"ז דגם נותר שחזר ר"י ודן ממנו דין אחר. וקאמר נותר ישנו בבל תותירו וכו'. ע"כ לא נותר ממש קאמר אלא לזבח פסול קרי לי' השתא נותר. משום דקאי עלי' בבל תותירו לענין שלא להותירו מלשרפו עד למחר אלא חייב לשרפו מיד. וככל מה שביאר בצל"ח. דאל"כ קשה מאי דקאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס יוכיחו. והא איכא למיפרך מה להנך שכן אינם בכרת. לכך סגי להו בקבורה לר"י. תאמר לנותר וחמץ בפסח דבכרת דחמירי וכדהשיב להם ר"י לרבנן מעיקרא כשהשיבו לו שור הנסקל יוכיח. וראיתי למהר"ם חלאוה ז"ל בתי' שם שכתב וז"ל חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו. ה"ה דהוה מצי למימר אמר להם ר"י הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו. והכי איתא בתוספתא. אלא דהא קמ"ל דאפי' בחומר אחד סגי. דהיינו בל תותירו. ואי הוה מייתי כולהו חומרי נמי הוה מקשה חלב של אשם תלוי יוכיח. כדקא עביד נמי בתוספתא עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהביא מהתוספתא ליתא הכי בתוספתא שלפנינו. וכנראה דבתוספתא שלפניו נמצאת ברייתא כנוסחת הברייתא שהביא בירושלמי שהבאתי לעיל. וס"ל לפרש דמאי דקתני בהך ברייתא אשם תלוי יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת וכו'. היינו חלבו של אשם תלוי וחייבין עליו כרת משום חלב קאמר וכדכתיבנא לעיל. ומבואר מזה דאזיל ג"כ בשיטת הר"ח ז"ל והערוך דמאי דקתני אשם תלוי יוכיח היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. אלא דהוא ז"ל הרגיש מאי דקשה לפ"ז דהוה מצי להשיב להם מה להנך דליכא בהו כרת וכמו שהקשינו. ולזה תירץ דהיינו טעמא דשתיק להו ר"י לרבנן. משום דאכתי הוו מצי למיפרך לי' חלבו של אשם תלוי יוכיח שהוא בכרת ובבל תותירו ולשיטתך אינו בשריפה:

אלא דמלבד דגם לפ"ז אכתי יש לתמוה היכי שייכא באשם תלוי כזה אזהרת לאו דלא תותירו. קשה ג"כ מאי דקאמרי לי' אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס בשיטתך יוכיחו. כיון דליכא מזה שום יוכיח. דאיכא למימר מה להנך דליכא בהו כרת. כמו שהשיב להם כבר כשאמרו לו שור הנסקל יוכיח. והשתא ליכא למימר דאשם תלוי יוכיח דקאמרי לי' היינו חלבו של אשם תלוי. דהרי נקטו נמי חטאת העוף הבעה"ס דלית בה איסור חלב ובודאי דדומיא דהכי אשם תלוי דקאמרי היינו גופו של אשם תלוי ולא חלבו לחוד. ואע"ג דלפירש"י עיקר היוכיח אינו אלא מאשם תלוי לחוד ולא מחטאת העוף הבעה"ס. מ"מ ודאי מדנקטי תרוייהו משמע דאשם תלוי דומיא דחטאת העוף הבעה"ס מיירי. ובלא"ה כבר ביארנו דגם בירושלמי אע"ג דלא נקט התם אלא אשם תלוי בלבד. מ"מ דחוק מאוד לומר דאשם תלוי יוכיח דקאמר סתמא היינו רק חלבו של אשם תלוי. וגם לפירש"י קשה טובא מאי דקאמרי חטאת העוף הבעה"ס תוכיח שהיא בבל תותירו וכו'. והיכי שייכא אזהרת לא תותירו בחטאת העוף הבעה"ס שאין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח ואע"ג דלפירש"י עיקר היוכיח לא עבדי אלא מאשם תלוי לחוד. מ"מ היינו רק משום דעל חטאת העוף הבעה"ס איכא למיפרך דאינה בכרת. אבל הרי מ"מ בהדיא קאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי וחטאת הבעה"ס יוכיחו שהן בבל תותירו וכו' דעכ"פ מתבאר מזה דגם חטאת העוף הבעה"ס היא בכלל אזהרת לא תותירו. וזה מתמיה טובא אם לא דנימא דאזהרת לא תותירו כוללת אחד זבח כשר ואחד זבח פסול:

ועכ"פ מתבאר דלפי' הר"ח ז"ל והערוך ע"כ מוכרח דנותר דקאמר ר"י כשחזר ודנו דין אחר לא נותר ממש קאמר אלא זבח פסול קרי לי' נותר ומשום דקאי עלי' באזהרת לאו דלא תותירו אם לא ישרפנו מיד. ועפ"ז אתי שפיר כולה סוגיא דהתם. וניחא נמי בזה מאי דמייתו רבנן יוכיח מחטאת העוף הבעה"ם. דלפירש"י לא נקטה אלא אגב גררא. אבל לפר"ח והערוך ולפי מה שביאר בצל"ח אתי שפיר דבדוקא נקטי'. דהא לפום הך פירושא גם נותר שחזר ודן ממנו ר"י אין בו כרת. דלא בנותר ממש מיירי אלא בזבח פסול. וא"כ על זה שפיר השיבו לו רבנן דחטאת העוף הבעה"ס תוכיח שישנה בבל תותירו ואתה אומר בקבורה. וגם מדוקדק בזה שפיר הא דבברייתא שבירושלמי לא נקט יוכיח אלא מאשם תלוי בלבד. ובברייתא שבתלמודא דידן מייתי נמי מחטאת העוף הבעה"ס. והיינו משום דבלא"ה עכצ"ל דההיא ברייתא דירושלמי ברייתא אחריתא הוא. ומי ששנה זו לא שנה זו. דהרי בברייתא דידן קתני חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וכו'. אבל בברייתא דהתם לא קתני הכא הכי. ועוד דבברייתא דידן לא מייתי השתא אלא מחומרא דבל תותירו לחוד ובברייתא דהתם מונה והולך כולהו חומרי אכילה והנאה וכרת ובל תותירו. והיינו משום דלפום ברייתא דהתם לא חזר ר"י השתא לדון דין אחר לגמרי. כדאיתא בברייתא דידן אלא מהדר לקיים דינו הראשון שהביא מנוחר ממש שחייבין עליו כרת. ומאי דקאמרי לי' רבנן לפום ההיא ברייתא אשם תלוי יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת וישנו בבל תותירו היינו ע"כ אשם תלוי שלא נודע לו ספיקו אלא שנפסל מצד אחר. דאל"כ הרי אין בו כרת. וגם אינו אסור מדאורייתא בהנאה. לפמש"כ בצל"ח. ולהכי לא מצי למינקט יוכיח אלא מאשם תלוי לחוד. משום דבחטאת העוף הבעה"ס ליכא חומרא דכרת. וכיון דלפום ההיא ברייתא בא ר"י לדון מנותר ממש שחייבין עליו כרת. א"כ חטאת העוף הבעה"ס אינה ענין לשם כלל. אבל בברייתא דידן שחזר ר"י לדון דין אחר לגמרי. דהיינו מזבח פסול שאין בו חומרא דכרת ולא חומרא אחרת זולת חומרא דבל תותירו. שפיר מייתו יוכיח גם מחטאת העוף הבעה"ס:

ואמנם עיקר הך מילתא דאזהרת לא תותירו אם כוללת גם זבח פסול. נראה דתליא באשלי רברבא הר"י והרשב"א ז"ל בתוס' (פרק כיצד צולין) שהבאתי לעיל דלפי' הרשב"א ז"ל דפי' שם דמאי דמצרכינן התם קראי לפסולי המוקדשין שהן בשריפה היינו רק לענין שישרפו מיד אבל אחר עיבור צורה לא צריך קרא. משום דבלא"ה טעונין שריפה משום דהו"ל נותר עיי"ש. א"כ מבואר דס"ל דגם זבח פסול בכלל אזהרת לא תותירו. דכיון דהו"ל בכלל נותר להטעינן שריפה לאחר עיבור צורה. ממילא ישנן נמי בכלל הלאו דלא תותירו. אלא דאי לאו דשמעינן מקרא או מהילכתא דנשרפין מיד ה"א דבקבורה או בביעור אחר מן העולם נמי סגי להו ביומן. משום דשריפה בנותר לא אשכחן בקרא אלא למחרתו בבוקר אבל לפי' הר"י ז"ל דמפרש דעיקר חיובא דשריפה הוא דאתינן התם למילף מקרא או מהילכתא. ואפי' אחר עיבור צורה לא הוה שמעינן דין שריפה לקדשים פסולים מנותר. משום דנותר אינו אלא הראוי לאכילה ולא נאסר אלא משום שנתותר. כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו עיי"ש בדבריהם. וכן מתבאר מפירש"י שם לקמן (פ"ג ע"א) בד"ה נשדינהו וכו' עייש"ה. מבואר דס"ל דזבח פסול אינו בכלל נותר ולא בכלל אזהרת לא תותירו:

ובעיקר הדבר צ"ע לכאורה מדאמרינן בפ"ג דכריתות (י"ד ע"א) עלה דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וכו'. ופרכינן עלה ונתני חמש חטאות ונוקמה כגון דאכיל כזית פגול. ומשני בחדא בהמה קמיירי. ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא עיי"ש. ופירש"י ז"ל ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. הילכך לא חייל עלה נותר עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דאחר שנאסר ונפסל מחמת פסול אחר. דתו לא חזי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. תו לא חייל עלי' שם נותר. וכן מתבאר מתוספתא (פ"ה דזבחים) דקתני התם אי אפשר לומר פגול ונותר וטמא מזבח אחד שאין חייבין משום פגול ונותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים עיי"ש. מיהו מלשון התוספתא משמע דהיינו דוקא בפגול נותר וטמא. משום דבנותר וטמא בעינן ניתר לטהורי' וכל שעדיין לא היתה לו היתר לטהורים לא מיחייבי עלי' משום טמא ונותר. וגם לפגול בעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. כדאמרינן בפ"ק דמעילה ושאר דוכתי. אבל כשכבר נזרק הדם בהכשר ושוב נפסל משמע דחייל עלי' אח"כ שם נותר. ולפ"ז גם מסוגיא דכריתות שם אין לזה הכרע.

שוב ראיתי בתשו' נוב"ת (חיו"ד סי' נ"ג) שנשאל בזה לשיטתו מסוגיא דכריתות. והשיב שם דאע"ג דודאי גם זבח פסול בכלל אזהרת נותר. מ"מ כרת ודאי לית בי'. משום דבכרת דנותר כתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההיא וגו'. ובזבח פסול לא שייך חילול שהרי כבר הוא מחולל ועומד. עיי"ש בדבריו. ולהשואל וגם להמשיב אישתמיטתייהו דברי התוס' בפסחים שם. שהרי קושיא זו תקשה גם על דברי התוס' שם. ולא מיבעיא להרשב"א ז"ל דקשה. שהרי הכי ס"ל להרשב"א ז"ל דשם נותר חייל נמי אזבח פסול. אלא אפי' להר"י ז"ל שם. עכ"פ לא ברירא לי' מילתא כ"כ. ורק לחד תירוצא כתב דנותר ליתא אלא בזבח שראוי לאכילה. אבל בתירוצו הראשון ס"ל להר"י ג"כ כהרשב"א. וגם בתירוצו השני לא כתב כן אלא מסברא בעלמא. והדבר קשה דהרי גמרא ערוכה היא בכריתות שם דלא כהרשב"א ז"ל. ומ"מ שפיר תי' הר"ב נו"ב דלק"מ מסוגיא דהתם:

ועדיין יש לעיין בזה מסוגיא דזבחים (סו"פ טבול יום ק"ד ע"ב) דהתם מיבעיא לן פרים ושעירים הנשרפין מהו שתועיל בהן לינה. מי אמרינן כי מהניא לינה בבשר דבר אכילה. אבל הני דלאו בני אכילה נינהו לא. או דילמא לא שנא. ולא איפשיטא עיי"ש. ופירש"י ז"ל מהו שתועיל לפוסלן אם לנו וכו'. דלא אשכחן לה אלא או באכילת אדם או באכילת מזבח. כדכתיב לא ילין חלב חגי וגו' לא תותירו וגו'. אבל הני לשריפה קיימי עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא נמי בזבח פסול כיון דהשתא משנפסל לא קאי לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. תליא מילתא בהאיבעיא דהתם. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל. ומשום זה דחו דברי הצל"ח. אבל אישתמיטתייהו דברי התוס' (דסו"פ כיצד צולין שם) דגם לדבריהם תקשה הכי מסוגיא דזבחים שם. אבל נראה דההיא דהתם אינה ענין לכאן כלל. דעד כאן לא קמיבעיא לן התם אלא בפרים ושעירים הנשרפין. דמעיקרא לא ניתנו לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. ועיקר מצותן מעיקרא אינו אלא לשריפה. ולהכי בדידהו שפיר יש מקום לומר דלא שייכי בהו לאו דלא ילין ולא לאו דלא תותירו. ואין לינה מועלת בהן. אבל קרבנות שמעיקר מצותן קיימי לאכילת מזבח ולאכילת אדם אלא שאירע בהן איזה מן הפסילים שבקודש ונפסלו בכך מאכילת מזבח ואכילת אדם. שפיר איכא למימר דלא נפקי בכך מכלל אזהרות הללו כל כמה דלא אשכחן בהו קרא למעוטינהו כבשבירת עצם בפסח. ואפי' עונש כרת וחטאת היה ראוי להתחייב על נותר דידהו. אלא דלענין זה אימעיטו מקרא כמו שנתבאר לעיל. אבל לענין אזהרת לא תותירו ושאר דיני נותר דליכא מיעוטא בקרא. אית לן למימר שלא יצאו מן הכלל. ודינם לענין זה כזבח כשר:

ונראה לכאורה ראי' לזה מדתניא בספרי (חוקת פסקא קכ"ד) דאמרינן התם לענין פרה אדומה יכול שתהא נפסלת בלינה ת"ל והיתה לעדת ב"י למשמרת. מגיד שמשתמרת ימים על ימים ושנים על שנים עיי"ש. והכי נמי קתני בתוספתא (פ"ג דפרה) שאינה נפסלת בלינה עיי"ש. ופסקה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות פרה הי"ג) עיי"ש. ומתבאר מזה דאי לאו דאימעיטא מקרא דלמשמרת הו"ל למימר דגם פרה נפסלת בלינה. אע"ג דמעיקר מצותה לא קיימא לא לאכילת מזבח ולא לאכילת אדם. וא"כ כ"ש בקדשי מזבח שנפסלו דמעיקר מצותן לאכילת מזבח ולאכילת אדם קיימי. אלא שבדרך מקרה נדחו מאכילה והקרבה. דאית לן למימר דלא אימעיטו מאזהרת לאו דלא תותירו ומלחול עליהן שם נותר. איברא דודאי קשה טובא לכאורה מההיא דהתם על סוגיא דזבחים שם אמאי לא קפשיט איבעיא דפרים ושעירים הנשרפין מההיא ברייתא דספרי ותוספתא שם דמבואר דפרה אדומה אין לינה מועלת בה. הרי דאין לינה מועלת במאי דמעיקרא עיקר מצותו לשריפה. ונשמע מינה דה"ה לפרים ושעירים הנשרפין. ואין לומר דשאני התם דגלי קרא דלמשמרת כדאיתא בספרי. ומהתם ליכא למילף להנך. דא"כ נפשוט לאידך גיסא. דמדאיצטריך בפרה קרא למעוטי מכלל דבעלמא כיו"ב דליכא מיעוטא לינה מועלת. וקצת אפשר לומר דהא גופא קמיבעיא להו התם מי איכא למיגמר פרים ושעירים הנשרפין מפרה אדומה. או איכא שום פירכא. וכן מוכרח ע"כ מדברי הרמב"ם ז"ל. דאע"ג דפסק (בפי"ט מהלכות פסהמ"ק ה"ג) בפרים ושעירים הנשרפין לחומרא כאיבעיא דלא איפשיטא עיי"ש. מ"מ פסק (בפ"ד מהלכות פרה) כברייתא דספרי והתוספתא לענין פרה אדומה שאין לינה מועלת בה עיי"ש. ועי' ביומא (פרק טרף בקלפי מ"ב ע"א) ובתוס' שם ד"ה שאני פרה וכו'. ובפ"ק דחולין (י"א ע"א) בתוס' ד"ה חטאת עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ומ"מ מתבאר דמסוגיא דזבחים שם ליכא שום הכרע לנדון דידן:

ואמנם נראה ראיה לשיטה זו מדאמרינן בירושלמי (פ"ב דפסחים סוף ה"א) רבי בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר. משהגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה. ופירש בפ"מ וז"ל חלות תודה מן החמץ שבהן שנעשו נותר היאך דינן בי"ד. אם כשאר נותר שהוא בשריפה לכ"ע. או דילמא הואיל וחמץ הן דינן כשאר חמץ בי"ד דפליגי בה ר"י ורבנן במתניתין. ועל זה קאמר דמסתברא דעד שלא הגיע שעת ביעור חמץ א"כ גם נותר לא נעשו עדיין. שהרי ראויין לאכילה עדיין מן התורה ולא נאסרו אלא מדבריהם ודינן כשאר חמץ בי"ד. דגם ר"י מודה דקודם זמן ביעור מבער בכל דבר. ומשהגיע זמן ביעור חמץ מה"ת ונעשו עכשיו גם נותר מן התורה וא"כ אתה מבערן לכ"ע בשריפה משום נותר שנעשו עכ"ל עיי"ש. ודברים אלו כמו שהם תמוהים מאוד ואין להם שום ביאור לכאורה לא האיבעיא גופא ולא מאי דקפשיט במסקנא. דכיון שנעשו נותר פשיטא לכאורה דאית לן למיזל בתר חומר שבשניהם. ומאחר דנותר לכ"ע לא סגי לי' אלא בשריפה. מהיכא תיתי לן לומר שיהא רשאי לבערן בכל דבר. ומאי קמיבעיא לי'. וביותר תמוה מאי דקא פשיט. ואינו מובן כלל היכי תלי זמן נותר בזמן ביעור חמץ. ומהיכא תיתי לומר דעד שלא הגיע זמן ביעור חמץ גם שם נותר לא חייל עלייהו. ומשהגיע זמן ביעור חמץ חייל גם שם נותר הרי ידוע דנותר זמן מיוחד בפ"ע יש לו. דהנאכלין ליום ולילה לכ"ע אין נעשין נותר עד בוקר. וגם הנאכלין לשני ימים ולילה אחד. אע"ג דלהתחייב כרת על אכילתן ס"ל לרבי יוחנן (בפרק איזהו מקומן נ"ו ע"ב) דמיד בליל שני נעשין נותר להתחייב כרת. מ"מ לענין שריפה לכ"ע לא מינתיק לשריפה עד למחרתו בבוקר. וכדמפורש בקרא גבי שלמים. וא"כ מאי ענין זמן ביעור חמץ שהוא בחצות יום י"ד לזמנו של שריפת נותר שאינו אלא בבוקר. ובקה"ע שם משבש ומסרס גירסת הירושלמי שם כרצונו עיי"ש. ואחר כל זה עדיין אין איבעיא דירושלמי מובנת כלל. דאחר שנעשו נותר היכי תיסק אדעתין לומר שיתבערו בכל דבר. אבל לפי מה שנתבאר דברי הירושלמי מבוארים על נכון כפי הגירסא שלפנינו. וכפירשו של הפ"מ ואין שום צורך לשבש דברי הירושלמי. ומיירי בשעבר והביא תודה בע"פ. ומשהגיע זמן איסור חמץ הרי חלות חמץ נפסלין משום איסור חמץ. וקדשים פסולין הן שדינם בשריפה מיד. ושם נותר עליהן מיד משנפסלו. וכמבואר בברייתא שבתלמודא דידן בסוגיין דפ"ב דפסחים לפום פי' הר"ח ז"ל והערוך שהבאתי לעיל כמו שנתבאר. והיינו דקמיבעיא לי' בירושלמי מי נימא דדינן בשריפה כדין קדשים פסולים. או נימא כיון דאין פסולין אלא מצד איסור חמץ אין לנו לשנות שריפתן משאר חמץ בעלמא שביעורו בכל דבר. וקפשיט לי' דעד שלא הגיע זמן ביעור חמץ מדאורייתא אע"ג דכבר הגיע שעות דרבנן ונפסלו מיהת מדרבנן. מ"מ כיון דמדאורייתא אכתי לא נאסרו ולא נפסלו ממילא אכתי לא חייל עלייהו שם נותר. הילכך אם בא לבערן מותר לבערן בכל דבר. אבל משהגיע שעת ביעורן מדאורייתא. ונפסלו מדאורייתא משום איסור חמץ הו"ל בכלל פסולי המוקדשין דדינן לכ"ע בשריפה. ודברי הירושלמי ברורים. וא"כ מדברי הירושלמי אלו סייעתא נכונה לשיטת הר"ח והערוך שהיא כדברי הצל"ח. ועי' זבחים פרק דם חטאת (צ"ח ע"א) ובמנחות פרק התודה (פ"ג ע"א) בספרא (צו מכילתא דמלואים פ"א ברייתא ל"ד) ובפי' הראב"ד ז"ל שם עיי"ש היטב דגם משם יש מקום לדון בזה אבל יש לדחות ואין להאריך:

והשתא עפ"ז אתו שפיר ברווחא דברי הגאונים ז"ל דמאחר דגמרא גמירא לן דכולהו פסולי דקודש בכלל נותר לענין שריפה ודאי אין לנו בזה אלא עשה אחת הכוללת כולהו פסולי דקודש. וגם קדשים שנטמאו בכלל וכמו שנתבאר. ומאי דלא נקטו בלשונם בעשה זו אלא נותר. היינו משום דכולהו פסולי דקודש ג"כ בכלל נותר נינהו. ושם נותר עליהן. והו"ל בכלל אזהרת לאו דלא תותירו. וגם בברייתא שבתלמודא דידן (בפ"ב דפסחים שם) וסתם תלמודא דירושלמי שם נמי קרי להו נותר סתם כמו שנתבאר וזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב לשרוף נותר לבוקר. וכולל בזה כולהו פסולי דקודש. וגם קדשים טמאים בכלל. דכולם מיקרו נותר. משום שהם בכלל אזהרת לאו דלא תותירו לענין שחייבין לשורפן ביומן ולא להניח שריפתן עד למחר. ומהאי טעמא דקדק בלשונו וכתב לשרוף נותר לבקר. ולא כתב בבוקר. משום שיש חילוק בזה בין נותר ממש דקרבנות הנאכלין. לשאר הנותרים. דהיינו כל פסולי דקודש הנקראים ג"כ נותר ונכללים בכלל עשה זו. דנותר של קדשים הנאכלין אי אפשר לשרפו אלא למחרתו בבוקר. דהיינו אחר שעלה עמוד השחר. משום דמקמי הכי אכתי חזו לאכילה מדאורייתא בקדשים הנאכלין ליום ולילה. ואפי' בקדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד. מ"מ אין זמן שריפתן עד בוקרו של יום השלישי כמשכ"ל. אבל כולהו פסולי דקודש דמשום פסולן לא קיימי לאכילה אלא לשריפה. והוזהרו עליהן בלאו דלא תותירו שלא להשהות שריפתן עד בוקר. א"כ ע"כ חיובא רמיא עלי' לשורפן קודם שהאיר יום המחרת. דמכאן ואילך עובר עליהם בלאו דלא תותירו אם לא ביערן. וזהו שדקדק רבינו הגאון ז"ל בלשונו וכתב לשרוף נותר לבוקר. שהוא לשון דמשתמע לתרי אפי דמשמעו שישרפנו קודם הבוקר. שכשיגיע הבוקר יהיה כבר נשרף. וגם מתפרש שישרפנו לעת הבוקר דהיינו כשהגיע זמן הבוקר שכבר האור היום. ובזה שפיר נכללו כל הנותרים כולן. וכל חד כדינו. דנותר ממש. דהיינו נותר דקדשים הנאכלין. שריפתו בבוקר דהיינו משהאיר יום המחרת. ונותר דפסולי המוקדשין שריפתו עד סוף הלילה קודם לבוקר. וכולם בכלל עשה זו שעיקר ענינה הוא רק מצות שריפה. כלומר שיבערן מן העולם ע"י שריפה דוקא לא בענין אחר:

ומלבד זה עוד יש מקום אתי לדון בבאור דעת הגאונים ז"ל ע"פ מה שפירש"י ז"ל (במתניתין דסו"פ כיצד צולין) שם דתנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. ופירש"י וז"ל ישרף מיד ואין להשהותו עד הבוקר של ששה עשר שתעובר צורתו וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דהא דתנן ישרף מיד אין פירושו שחייב לשרפו מיד. אלא כלפי מאי דתנן התם בסיפא שאם נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר. דדוקא בששה עשר לאחר עבור צורתו. אבל מקמי הכי אסור משום שאין פסולו בגופו והו"ל כזבח כשר שאסור להפסידו. וטעון עבור צורה כדי שיפסל משום נותר. קתני הכא ברישא כשפסולו בגופו דמותר לשרפו מיד ואינו צריך להמתין עד ששה עשר. אבל חיובא ליכא לשרפו קודם עבור צורתו. וכן פירש"י לעיל (סוף פרק אלו דברים) בכולה סוגיא דהתם עיי"ש. ומה שפירש"י שם על מאי דקתני בברייתא כל שפסולו בגופו ישרף מיד. וז"ל כל שפסולו בגופו כגון פגול ונותר וטמא ויוצא ישרף מיד. ואין צריך להמתין עכ"ל עיי"ש. עכצ"ל דנותר לדוגמא בעלמא אגב גררא דשאר פסולים נקטי'. שהרי בנותר גופי' שכבר עברה צורתו ע"כ לא שייך לומר שאינו צריך להמתין. דעל מה יש לו עוד להמתין. ודוקא בפסולים אחרים דקחשיב הוא דשייכא המתנה עד שתעובר צורתן ותחול עליהן חובת שריפה משום נותר. כדפירש"י שם (לעיל ל"ד ע"א) בד"ה ותעובר צורתו עיי"ש.

ועכ"פ מבואר דלדעת רש"י ז"ל מאי דאמרינן כל שפסולו בגופו ישרף מיד. לא חיובא קאמרינן. אלא שמותר לשרפן מיד ואינו חייב להמתין להם עד שתעובר צורתן. ובאמת דהכי משמע פשטא דסוגיא דפ"ב דפסחים (ל"ד ע"א). מדפרכינן התם למה לי עבור צורה עיי"ש. ואם איתא דמאי דאמרינן בהנך דפסולין בגופן דישרפו מיד. חיובא לשרפן מיד קאמרינן. ואינו רשאי להשהות שריפתן. הו"ל לאקשויי דעדיפא מינה אמאי תעובר צורתן. מיד בעי למשרפינהו. ומדלא קפריך אלא למה לי עבור צורה. משמע ודאי דאפי' היכא דאמרינן ישרף מיד ליכא שום איסורא בשהייתו. ולהכי לא פריך התם אלא למה חייבוהו להמתין מלשרפו. שהרי כיון דפסולו בגופו רשאי לשרפן מיד ולמה לי עבור צורה. וכן נראה מוכרח לפי דברי הרשב"א ז"ל (סו"פ כיצד צולין) שם שהביאו בתוס' שפירש מאי דפרכינן התם בשלמא טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. אלא יוצא מנ"ל וכו' דאמיד דמתניתין קפריך. דבשלמא טמא כתיב וכו'. וכיון דכתיב בקרא ישרף אית לן למימר דהיינו מיד בלא עבור צורה. דאי בעבור צורה לשתוק קרא מיני' ואנא ידענא דהוא בשריפה. דהא הו"ל נותר. אלא יוצא מנ"ל דישרף מיד עיי"ש. והשתא הא תינח אם נימא דהא דתנן בנטמא ויצא ישרף מיד לאו תיובא קאמר שיהא אסור להמתין. אלא רשות הוא דקאמר שהרשות בידו לשרפו מיד ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתו. שפיר מוכח מדאיצטריך קרא למיכתב שריפה בטמא ש"מ שמותר לשרפו מיד. דאם איתא דאיכא איסורא בשריפתו קודם שעברה צורתו שחל עליו שם נותר. תיפוק לי' דנשרף מתורת נותר שמצותו בשריפה כמבואר בקרא. אבל אם איתא דמאי דתנן ישרף מיד היינו לומר דחייב לשרפו מיד דוקא. א"כ מאי הוכחה היא זו ודילמא לעולם בטמא נמי ליכא מצוה לשרפו מיד. ומ"מ שפיר איצטריך קרא למיכתב בי' מצות שריפה בדידי' גופי'. משום דאי לא הוה נפק"ל שריפתו אלא מתורת נותר הו"ל למימר דקודם שתעובר צורתו אסור למישרפי' כמו נותר. ולזה כתב רחמנא מצות שריפה בדידי' גופי' לאשמעינן דרשאי לשרפו מיד. אלא ודאי לשיטת. הרשב"א ז"ל קושטא דמילתא הוא דישרף מיד דקתני מתניתין. לאו חיובא קאמרינן אלא להתיר שריפתו מיד קודם שתעובר צורתו.

איברא דלפ"ז יש מקום להקשות לכאורה במאי דפרכינן התם בשלמא נטמא גלי בקדשים קלים וכ"ש בקדשי קדשים. אלא יוצא אשכחן קדשי קדשים. קדשים קלים מנ"ל עיי"ש בסוגיא. והשתא לפ"ז מאי קאמר בטמא דכיון דגלי קרא בקדשים קלים כ"ש בקק"ד כיון דלפי מה שנתבאר קרא דשריפת טמא לא לאחמורי אתי אלא לאקולי. דלא תימא דאסור לשרפו עד אחר שתעובר צורתו ויחול עליו שם נותר. קמ"ל דשרי להקדים ולשרפו מיד. וא"כ אדרבה איכא למימר דעד כאן לא אקיל רחמנא בהכי אלא בקדשים קלים ולא בקדשי קדשים דקדושתן חמירא טפי. ולאידך גיסא ביוצא כיון דאפי' בקדשי קדשים הקילה תורה להקדים שריפתן קודם עבור צורה. כ"ש בקדשים קלים שיצאו חוץ למחיצתן שאין צריך להמתין בשריפתן עד שתעובר צורתן. מיהו נראה דלק"מ דאנן הכי קאמרינן דכיון דבקק"ל גלי קרא דאע"פ שאין קדושתן חמורה כ"כ מ"מ טומאה פוגמתן כ"כ עד שהותר לשרפן מיד ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתן. כ"ש קדשי קדשים דקדושתן חמורה יותר אית לן למימר דטומאה פוגמתן ומתחללים לענין דמותר לשרפן קודם שתעובר צורתן. דכל שקדושתו גדולה יותר. הטומאה פוגמתו יותר. כדאשכחן דבחולין אין שני עושה שלישי. ובתרומה עושה שלישי ואין שלישי עושה רביעי. ובקדשים השלישי עושה רביעי. הרי דכל שקדושתו גדולה יותר הוא עלול ליפגם יותר ע"י הטומאה. וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי גירסת התוס' שם דלא גרסי וכ"ש בקדשי קדשים אלא והוא הדין בקדשי קדשים עיי"ש. וכן לענין פסול יוצא איכא למימר דכיון דלא אשכחן שהותר לשרפו קודם עבור צורה אלא גבי קדשי קדשים. איכא למימר דדוקא קדשי קדשים לגדולת קדושתן מיפגמי כ"כ כשיצאו חוץ למחילתן עד שהותרה שריפתן מקמי עבור צורה. אבל קדשים קלים אין פסול יוצא פוגמן כ"כ. ולא התיר הכתוב לשרפן עד שתעובר צורתן.

אלא דאכתי קשה לכאורה לפ"ז במאי דפרכינן התם לקמן לתנא דבי רב"א דאמר דאפי' פגול טעון עבור צורה מנ"ל דיליף עון עון מנותר ונילף עון עון מחטאת דאהרן וכו'. והשתא הרי כיון דתנא דבי רב"א לא אתי אלא לאחמורי שלא להתיר שריפתו עד לאחר שתעובר צורתו. ולא כתנא דמתניתין שמתיר לשרפו מיד. א"כ מאי קושיא. והא כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. וא"כ ודאי טפי אית לן למילף מנותר לחומרא שלא להתיר שריפתו אלא לאחר שתעובר צורתו מלמילף מחטאת דאהרן לקולא. מיהו נראה דגם הא לא קשה מידי. דהרי בלא"ה הקשו בתוס' שם להרשב"א ז"ל דלא שקיל וטרי בסוגיא דהתם אלא למילף מנ"ל דישרף מיד. א"כ מאי פריך ולתנא דבי רב"א דאמר אפי' פגול טעון עבור צורה מנ"ל יליף עון עון מנותר. ונילף עון עון מחטאת דאהרן וכו'. ולפי' הרשב"א מאי קושיא הא מסקינן דכל פסולי דקודש בשריפה הילכתא גמירי לה. וא"כ אפשר דהך תנא לא גמיר הך הילכתא. כיון דלפירושו אי לאו ההיא הילכתא לא הוה אמרינן דישרף מיד. ולמה לי גזירה שוה עיי"ש שהניחוה בקושיא. ויש להוסיף על קושייתם. דהרי בלא"ה עכצ"ל דלהך תנא דרב"א לא גמירא לי' הך הילכתא כיון דלפי' הרשב"א ז"ל הא דאמרינן דכל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו רק לענין דישרפו מיד. והשתא א"כ להך תנא כיון דאמר דאפי' פגול טעון עבור צורה. ממילא מבואר דע"כ איהו לא גמר ההוא הילכתא וא"כ ע"כ אית לן למימר דלא ישרפו עד לאחר שתעובר צורתן. וא"כ הדבר תמוה למה לי תו הך גזירה שוה:

והנראה לומר בזה ע"פ מאי דבלא"ה קשה טובא לכאורה היכי שייך למילף בגז"ש דעון עון מנותר לענין דניבעי עבור צורה לשריפתן. והרי הא דנותר גופי' אינו נשרף עד בוקר. ע"כ לא משום דבעי עבור צורה היא. אלא משום דמקמי הכי הוא ראוי לאכילה מדאורייתא. ולאו בר שריפה הוא כלל. וכנראה כבר הרגיש רש"י ז"ל בזה. ולזה שכל את ידיו שם לפרש. וז"ל וגמר פגול מנותר מה נותר כבר עברה צורתו אף פגול צריך עבור צורה עכ"ל עיי"ש. אבל אין זה מובן כלל היכי נילף מהתם שטעון עבור צורה. הרי אדרבה אית לן למימר מה נותר מיד משנפסל הוא בשריפה. דהרי עד בוקר אינו נפסל מדאורייתא. ומבוקר ואילך שנעשה נותר לא בעינן להשהות שריפתו כלל. אלא נשרף מיד אף פגול נמי מיד משנתפגל בר שריפה הוא. ולא בעינן להשהותו עד שתעובר צורתו ואין לומר דכיון דקרא דואוכליו עונו ישא דמיני' גמרינן גז"ש זו. בשלמים הוא דכתיב הנאכלין לשני ימים ולילה אחד. דנמצא שכבר נפסלו מסוף יום השני לשחיטתן וזריקת דמן. ואפי' הכי אין נשרפין עד למחרתו בבוקר של יום השלישי. א"כ שפיר יליף מינייהו לפגול דטעון עבור צורה. דזה ליתא דהרי ע"כ הא דנותר של שלמים אינו נשרף עד בוקר של יום השלישי אין זה משום דבעי עבור צורה. אלא משום שהקפידה תורה שלא יהא נשרף אלא ביום דוקא ולא בלילה. כדגמרינן מקרא רפ"ק דפסחים ובזבחים פרק איזהו מקומן (נ"ו ע"ב) עיי"ש. ומה"ט אפי' נותר שלא בזמנו אין שריפתו אלא ביום. כדמסקינן ביבמות (פרק הערל ע"ב ע"ב) עיי"ש. הרי דאע"ג שכבר עברה צורתו אפי' הכי אינו נשרף אלא ביום. וא"כ כ"ש בזמנו דאיכא קפידא בהכי שלא לשרפו בלילה אלא ביום דוקא. ולהכי הוא דקבע רחמנא זמן לשריפתו שלא לשרפו עד בוקר. אבל ודאי בר שריפה הוא מיד משנפסל משכלה זמן אכילתו. ואילו כלה זמן אכילתו מבעוד יום ודאי היה ראוי לשרפו מיד. אלא דכיון דאין זמן אכילתו כלה עד לערב שוב אי אפשר לשרפו עד בוקר. משום דאין זמן שריפה אלא ביום. וא"כ מינה נשמע לפגול דמשנתפגל ראוי לישרף ביומו מיד כיון דהו"ל יום. ואינו טעון עבור צורה. וקצת היה אפשר לצדד בזה ע"פ שיטת היש מפרשים שהביאו הרשב"א והריטב"א ז"ל (בפרק הערל שם). וזו היא ג"כ דעת מהר"ם מר"ב ז"ל בח"א מתשובותיו (סי' שכ"ד) ובח"ב (סי' כ"ב) והובא ג"כ בתשובות הרשב"א ז"ל (ח"א סי' תתע"ז) דהא דאמרינן התם ואפי' למ"ד דלא דרשינן וא"ו. וא"ו הא דריש. היינו וא"ו הא דוביום השמיני ימול. וא"כ יש מקום לומר דתנא דברי רב"א דהכא נמי כראב"ש ס"ל. וא"כ כיון דנותר שלא בזמנו לדידי' נשרף אפי' בלילה. שפיר אפשר לומר דהא דבזמנו אינו נשרף אלא בבוקר. היינו רק מטעם שטעון עבור צורה. הא לאו הכי לעולם אימא לך דודאי היה נשרף מיד בלילה משכלה זמן אכילתו. דהיינו אור ליום שלישי לשחיטתן וזריקת דמן של שלמים. ולהכי שפיר יליף נמי לפגול מהתם להצריכו עבור צורה. אלא דבאמת אין זה נכון. דאכתי מנ"ל דטעמא משום דטעון עבור צורה הוא. ולא משום דנותר בזמנו הקפידה תורה עליו שלא יהא נשרף אלא ביום. וכמו שהקפידה תורה במילה שלא למול אלא ביום בזמנה מיהת אפי' לראב"ש. אע"ג דלא שייכא בה עבור צורה כלל. ולעולם אימא לך דלא בעינן עבור צורה אפי' בנותר. ובפרט לפי מה שדחו הרשב"א והריטב"א ז"ל שם פי' מהר"מ מר"ב ז"ל בזה. והכריחו דהעיקר כפירש"י שם דלכ"ע נותר אפי' שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום עיי"ש. וא"כ לפ"ז מבואר אליבא דכ"ע דע"כ לא משום עבור צורה אמרה תורה לשרוף נותר בבוקר. וא"כ ודאי קשה טובא היכי גמר הך תנא מנותר לפגול דליבעי עבור צורה. ועוד קשה מדאמרינן בברייתא דרפ"ק דפסחים ובזבחים שם יכול ישרף מיד. ודין הוא זבחים נאכלין ליום ולילה וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד מה להלן תיכף לאכילה שריפה אף כאן תיכף לאכילה שריפה תלמוד לומר ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורפו בלילה עיי"ש. והשתא התם נמי אמאי לא נדרוש לאידך גיסא מה זבחים הנאכלין ליום ולילה אין נשרפין אלא לאחר עבור צורה בבוקר. אף זבחים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד אין נשרפין עד שתעובר צורתן. וכדאמרינן הכא אליבא דתנא דבי רב"א דיליף פגול מנותר דליבעי עבור צורה מהך טעמא וכדפירש"י. וע"כ אנו מוכרחין למימר כדכתיבנא לעיל דמנותר ליכא למילף לומר דטעון עבור צורה מטעם שביארנו. וא"כ קשה היכי אמרינן הכא אליבא דההוא תנא דבי רב"א דיליף עון עון מנותר לפגול דבעי עבור צורה:

ולכן נראה דהא דאמרינן דלתנא דבי רב"א דאמר אפי' פגול טעון עבור צורה יליף לה בגז"ש דעון עון מנותר לרווחא דמילתא הוא דקאמר הכי. ומשום דבלא"ה ההיא גז"ש איצטריכא למאי דדרשי' בפ"ב דזבחים (כ"ח ע"ב) ובשאר דוכתי. נקט לה נמי הכא אע"ג דלא איצטרכא להך מילתא. דודאי כיון דליכא שום הכרח לומר שתהא שריפתו מיד. בלא"ה אית לן למימר מסברא דאינו נשרף עד שתעובר צורתו שישרף משום שם נותר. וכדעת הרשב"א ז"ל. ורק כדי לאלומי קושייתו טפי נקט הכא הך גז"ש. לומר דאפי' לכשתמצא לומר דתנא דבי רב"א מגז"ש דעון עון גמר לה. מ"מ קשה דהא איכא למיגמר איפכא מגז"ש דחטאת דאהרן. ואע"ג דלעיל (סו"פ אלו דברים) נמי נקט טעמא דתנא דבי רב"א מגז"ש דעון עון מנותר עיי"ש. מ"מ כבר כתב בד"ס שם שאין הגירסא כן בכל הספרים המדוייקים. ושגם מדברי הראשונים ז"ל מבואר דלא גרסי הכי עיי"ש בדבריו. וא"כ ליכא קושיא מזה לשיטת הרשב"א ז"ל. וא"כ לא לבד דמה שהקשו התוס' לשיטתו לק"מ. אלא דאדרבה ע"פ שיטתו אתי שפיר טפי דלא תקשה תנא דבי רב"א מהיכן גמר לה. שהרי לקושטא דמילתא מנותר ליכא למשמע לפגול כמו שנתבאר אבל ע"פ שיטת הרשב"א ז"ל ניתא שפיר שהרי לשיטתו לפום קושטא דמילתא אין צריך שום ראי' לזה. דבלא"ה כיון דההיא הילכתא לא גמירא לי' להך תנא ממילא נשמע דאין לשרפו עד שתעובר צורתו וכמש"כ התוס'. וממילא מבואר דגם קושייתנו לשיטה זו לק"מ. דמאחר שנתבאר דבאמת מהך גז"ש דעון עון מנותר ליכא למשמע איסורא כלל שלא לשרוף פגול וכיו"ב קודם שתעובר צורתן. ואין מקום ללמוד מנותר אלא דרך גילוי מילתא בעלמא. לומר דכמו דבנותר כבר עברה צורתו בשעת שריפה. אף בפגול בעינן שתעובר צורתו בשעת שריפה. וכדפירש"י ז"ל שהבאתי לעיל. וגם לזה לא איצטריך אלא לרווחא דמילתא כדי לאלומי קושייתו כמו שנתבאר. א"כ שפיר פרכינן דליגמר מחטאת דאהרן איפכא. דלא שייך הכא למימר לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן. דהרי לפי מה שנתבאר באמת ליכא הכא ילפותא גמורה אלא מחטאת דאהרן לקולא. ואע"ג דלפום מאי דקיימינן השתא נקט המקשה גז"ש דעון עון מנותר כילפותא גמורה. מ"מ אפשר דלא סלקא אדעתי' הך כללא דלחומרא ילפינן. כדאשכחן כיו"ב בפ"ק דיבמות (ח' ע"א) ובקידושין (פרק האומר ס"ח ע"א) עיי"ש. וליכא מקום קושיא אלא על המתרץ. ועל זה שפיר י"ל דהיינו טעמא דלא משני לי' הכי משום דלקושטא דמילתא מגז"ש דעון עון מנותר ליכא למשמע מידי לחומרא אלא בדרך מה מצינו וגילוי מילתא בעלמא. ולהכי הוכרח לשנויי לי' דמחטאת דאהרן ליכא למילף לקולא:

ועפ"ז מסתלקת ג"כ על נכון תמיהת התוס' בסוגיא דפסחים שם בד"ה אבל נטמא וכו'. שכתבו וז"ל תימא לרשב"א נילף כולהו מטמא ואמאי צריך הילכתא עיי"ש. אבל למאי דכתיבנא ניחא שפיר. דהרי לפי מה שנתבאר הא דאמרינן דכולהו פסולי דקודש הילכתא גמירא להו דבשריפה. אין זה לענין עיקר דין שריפה אלא לענין שנשרפין מיד ואינן טעונין עבור צורה. אבל לעיקר מצות שריפתן בלא"ה שמעינן דמשתעובר צורתן כיון דהו"ל נותר הרי מפורש בי' בקרא מצות שריפה. ומעתה טמא כיון דשריפה דכתב בי' קרא איצטריך לגופי' דלא נימא הואיל דבחולין נמי מיפסל ואיתעביד בי' עובדין דחול לא בעי שריפה כלל ובקבורה סגי לי' כדאמרינן התם. א"כ אין לנו אלא דבעי שריפה לכשתעובר צורתו. דאי לאו דגלי קרא הו"ל למימר דאף לאחר עבור צורה אין מצותו בשריפה משום דאיתעביד בי' עובדין דחול. אבל לענין שיהא מותר לשרפו מיד קודם עבור צורה לא נפקא לן אלא מהלכה דגמירא לן דכולהו פסולי דקודש שהן בשריפה שריפתן מיד. וא"כ ודאי איצטריך הך הילכתא אפי' לטמא גופי' ואין מקום כלל לתמיהת הרשב"א ז"ל. ובלתי ספק שלא הקשה כן הרשב"א ז"ל אלא לשיטת הר"י ז"ל דכולה שקלא וטריא דסוגיא דהתם היינו לעיקר מצות שריפה. ולפ"ז גם מאי דמסקינן דכולהו פסולי דקודש גמרא גמירי להו. היינו לענין עיקר מצות שריפה ועל זה ודאי יש מקום לתמיהת הרשב"א ז"ל דנילף מטמא לכולהו פסולי דקודש להצריכן שריפה. וכוונת הרשב"א ז"ל להכריח מזה כשיטתו ולאפוקי משיטת הר"י ז"ל. ולזה תירץ לו הר"י ז"ל דגם לשיטתו ניחא וכמו שהביאו התוס' שם עיי"ש. אבל לשיטת הרשב"א ז"ל בלא"ה אין מקום לתמיהא זו כלל וכמו שנתבאר:

אמנם לפ"ז קשה לכאורה בההיא דאמרינן (פ"ב דשבת כ"ד ע"ב) עלה דתנן התם אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מאי טעמא ומסיק רב אשי אמר שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש. ומבואר מזה דבשריפת קדשים טמאים איכא עשה גמורה בקום ועשה. וכן פירש"י שם על מאי דקאמר מאי טעמא. דאי לאו דמיעט קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרפו ולידחי ל"ת דמלאכת יו"ט עיי"ש. והרי לפי מה שביארנו ליכא עשה גמורה בשריפת קדשים. לא בקדשים שנטמאו ולא בשאר פסולי המוקדשין עד שתעובר צורתן ויחול עליהן שם נותר. וזה לא שייך אלא בקדשים בלבד. אבל בשמן שריפה דהיינו שמן של תרומה טמאה דאיירי בי' במתניתין דהתם. דלא שייך בי' כלל תורת נותר. ואין שריפתו אלא מצד טומאה עצמה בלבד. והשתא הרי לפי מה שביארנו מצד טומאה מצד עצמה גם בקדשים גופייהו ליכא עשה חיובית בשריפתן. אלא שכשבא לבערן גלי קרא שאין להם ביעור אלא בשריפה. וא"כ פשיטא דאינן נשרפין ביו"ט ולא שייך לומר בזה אתי עשה ודחי ל"ת. וטעמא דכולהו הנך אמוראי דהתם. לא שייכי אלא לפרושי מאי דאין שורפין קדשים ביו"ט גם לאחר עבור צורתן. אע"ג דאז חייל עלייהו שם נותר. ויש עשה גמורה בשריפתן. ושפיר שייך לומר בהו אתי עשה ודחי ל"ת דמלאכת יו"ט. אבל בשמן שריפה דתרומה דלא שייך בי' נותר אין צורך כלל להנך טעמי. וכולה הך שקלא וטריא לא שייכא בהך מתניתין כלל. מיהו נראה דאי מההיא לא תקשה. דהרי בלא"ה מדינא ליכא שום איסור בהדלקת שמן של תרומה טמאה ביו"ט. שהרי מותר ליהנות ממנה בשריפתה. והדלקה מלאכה המותרת ביו"ט לצורך. אלא דאסרו רק משום גזירה תרומה אטו קדשים. כמש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש. וזה לא שייך אלא אם איתא דשריפת קדשים טמאים אסורה מדאורייתא בכל ענין ביו"ט. אבל כיון דשריפת קדשים טמאים גופייהו ליכא למיסר אלא קודם עבור צורתן. אבל לאחר עבור צורה דחייל עלייהו שם נותר ואיכא מצות עשה בקו"ע בשריפתן. שרי מטעמא דאתי עשה דשריפת נותר ודחי ל"ת דמלאכת יו"ט. שוב ממילא לא שייכא נמי גזירה דתרומה אטו קדשים. כיון דבקדשים גופייהו ליכא איסורא אלא דוקא כשנטמאו היום שעדיין לא עברה צורתן. אבל כשנטמאו מאתמול שרי. ועכ"פ אין מקום לאסור כלל הדלקת שמן שריפה דתרומה ביו"ט אלא כשנטמא היום דוקא. ולא כשנטמא מעיקרא. והרי מתניתין סתמא קתני אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. ומשמע ודאי דבכל ענין דינא הכי. ולזה שפיר קאמר מאי טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ וכו'. כלומר מנ"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט כלל אפי' לאחר עבור צורה ולא נימא דמיהת לאחר שתעובר צורתן אתי עשה דשריפתן ודחי ל"ת דיו"ט. ולזה איצטריכו שפיר כולהו הנך אמוראי דהתם לפרושי טעמא כל חד כדאית לי' דלא שייך הכא לומר אתי עשה ודחי ל"ת. ולרב אשי היינו טעמא משום דמלאכת יו"ט הו"ל עשה ול"ת ולא אתי עשה דשריפת נותר ודחי ל"ת ועשה. והשתא שפיר גזרו בזה תרומה אטו קדשים:

ובהכי מדוקדק היטב לשון רש"י ז"ל שם בד"ה מנה"מ וכו'. שכתב וז"ל דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרפו וידחה ל"ת כל מלאכה עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דהא אנן הכא בקדשים טמאים עסקינן. והרי בסוגיא דסו"פ כיצד צולין מבואר דקדשים טמאים ליכא למילף משאר פסולי המוקדשין למצות שריפה. וכ"ש שאינם בכלל עשה דבאש תשרפו האמורה בנותר. אלא קרא מיוחד בפ"ע כתיב בגופייהו. והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף והך קרא הו"ל לרש"י להביא כאן. אבל קרא דבאש תשרפו אין לו ענין לכאן. אבל לפי מה שביארנו דברי רש"י אלו מדוקדקים היטב. משום דבקדשים טמאים ליכא עשה גמורה בשריפתן אלא אחר עבור צורתן דחייל עלייהו שם נותר ואיכא בהו אז עשה דשריפת נותר. אבל קודם עבור צורה אין שריפתן חובה. וקרא דכתיב בהו לא אתי אלא לומר דכשבא לבערן אין להם ביעור אחר אלא שריפה. וא"כ לא שייך בזה אתי עשה ודחי ל"ת. ולזה הוכרח רש"י למינקט עשה דשריפת נותר מקרא דבאש תשרפו. לומר דאע"ג דקודם שבאו לכלל נותר. דהיינו קודם עבור צורה. לא שייך לומר בשריפתן אתי עשה ודחי ל"ת. מ"מ אחר דחייל עלייהו שם נותר מיהת. דאיכא בהו עשה גמורה דבאש תשרפו דכתיב בנותר. נימא דנשרפין אפי' ביו"ט. משום דהשתא שפיר שייך כאן לומר אתי עשה דבאש תשרפו ודחי ל"ת דלא תעשה מלאכה:

אלא דאי קשיא הא קשיא מדפרכינן התם לקמן ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מאי טעמא. אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה. היכן אמרה תורה מדרב נחמן דאמר ר"נ כו' עיי"ש. ולפי מה שנתבאר הדבר קשה דהא בקדשים טמאים גופייהו ליכא מצות עשה בשריפתן אלא דגלי קרא דשרי לשרפן גם קודם שתעובר צורתן. וגם דאין להם ביעור אלא שריפה. אבל מצוה ליכא בשריפתן אלא לאחר עבור צורתן דחייל עלייהו שם נותר. וא"כ בתרומה טמאה דלא שייכא בה תורת נותר כלל היכי שייכא בה מצות שריפה. מיהו לפי מאי דפירש"י שם דטעמא דמצוה לשרוף תרומה טמאה היינו משום דלא ליתי בה לידי תקלה עיי"ש. ודאי לק"מ דאיכא למימר דהכי נמי קאמר דאע"ג דטעמא דמצות שריפה בקדשים טמאים לא שייך בתרומה טמאה. מ"מ אית בה מיהת מצוה בשריפתה מדבריהם כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה. ובפירש"י שלפנינו כתב בזה עוד טעם אחר משום דדמיא לקודש עיי"ש. אבל מדברי התוס' וכל שאר ראשונים ז"ל שם מבואר שלא היה כתוב כן לפניהם בפירש"י עיי"ש. והנה התוס' ושאר ראשונים שם השיגו בזה על פירש"י דלפי טעמו נראה דלאו דוקא שריפה. אלא ה"ה קבורה ושאר ביעור סגי לתרומה טמאה. והרי במתניתין דשלהי תמורה קתני תרומה טמאה בהדי שאר הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו עיי"ש. ולפי מה שביארנו לק"מ די"ל דאחר שהוצרכו לתקן חובת ביעור לתרומה טמאה כי היכי דלא ליתו בה לידי תקלה. תקנו בה ג"כ שלא לבער אותה אלא בשריפה כקדשים טמאים משום דדמיא לקודש. מיהו משום הך טעמא לחוד לא הוה סגי לתקן בה חובת שריפה. משום דגם בקדשים טמאים גופייהו ליכא מצות שריפה אלא מצד נותר. דהיינו כשעוברה צורתן. וזה לא שייך כלל בתרומה. אלא דאחר דבלא"ה הוצרכו לתקן בה חובת ביעור מן העולם משום תקלה. תקנו לה ביעור כבקדשים טמאים משום דדמיא לקודש:

איברא דמ"מ הראשונים ז"ל שפיר הקשו לפי מה שהביאו שם מה שפירש"י (בפרק אלו עוברין) דלפי האמת תרומה טמאה סגי לה גם ביעור אחר עיי"ש. וא"כ שפיר הקשו על זה ממתניתין דשלהי תמורה. אלא דכבר הרגיש שם רש"י ז"ל גופי' במתניתין דתמורה בזה. וכתב שם דהיינו טעמא דלא יקברו משום דדילמא חפר אינש ומשכח לה ואיכא תקלה עיי"ש. וא"כ ביעור אחר זולת קבורה וכגון לפרר ולזרות לרוח או ליתנה לבהמתו אין ה"נ דשרי. משום דבהכי ליכא תקלה. ועיקר טעם זה לא כתב שם רש"י אלא משום תרומה טמאה. אבל שאר הנשרפין בלא"ה לא יקברו משום דמצותן בשריפה:

ובהכי ניחא נמי דלא תקשה למה שביארנו מההיא דאמרינן התם בסוגיא דשבת (לעיל כ"ג ע"ב) ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרינן שמא יטה עיי"ש. הרי מבואר דאיכא בשמן שריפה מצוה גמורה בקו"ע לשרפה. אבל עפ"ז לק"מ כמבואר. וכבר פירש"י ז"ל שם דמצוה עליו לבערו משום תקלה דאכילה עיי"ש. אבל כל זה אינו אלא לפירש"י דשריפת תרומה טמאה אינה אלא מדבריהם משום תקלה. אבל לפמש"כ התוס' שם לחד תירוצא דמדאורייתא היא. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל וכן דעת הרא"ה ז"ל הביאו בחי' הר"ן ז"ל שם עיי"ש. לכאורה ודאי קשה:

אבל נראה דגם לפי דעתם לא זו דלא ק' מידי אלא אדרבה מההיא דהתם איכא סייעתא מוכחת למה שביארנו. דהרי בלא"ה עיקר סוגיא דהתם תמוה טובא. דמלבד דעיקר תשובתו של רב אינה מובנת לכאורה כלל. וכבר כתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל לא ידעתי מה היתה תשובתו של רב בהא וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דהא לא הביא רב שום ראיה להתיר. ומה בכך שמצוה לשרוף. מ"מ מנ"ל דמותר ליהנות משריפתה. וכדפרכינן באמת בתר הכי והיכן אמרה תורה. ומייתו שם שאר אמוראי ראיות לזה מקראי עיי"ש. אבל רב דלא מייתי שום ילפותא לזה קשה מאי קאמר. בלא"ה קשה לשון התלמוד דקאמר הא בחול שפיר דמי מאי טעמא וכו'. דהול"ל מנ"ל או מנה"מ. כדאמרינן בעלמא בכל כיו"ב דבעינן לאשכוחי ילפותא מקרא להתיר. גם לישנא דרב דקאמר ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה. קשה מאי דהאריך כ"כ בלישני' ודייק לומר בשעת ביעורה. ולא הו"ל לומר אלא והתירה תורה ליהנות מביעורה:

אמנם נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן (בפרק כל הבשר קט"ו ע"ב) אמר ריש לקיש מנין לבשר בחלב שאסור תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאין ת"ל מבושל מה ת"ל מבושל לומר לך יש לך בשול אחר שהוא כזה ואיזה זה בשר בחלב. א"ל ר"י כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר וכו'. אי מההיא ה"א ה"מ באכילה אבל בהנאה לא קמ"ל עיי"ש. ופירש"י וז"ל קמ"ל מהאי קרא דכתיבא אזהרה דידי' גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה. דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אף זה אסור בהנאה עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה דהרי משנה ערוכה היא (בפרק כיצד צולין שם) הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד עיי"ש. הרי דכל שפסולו בגופו אין טעון עבור צורה אלא נשרף מיד וכדקתני התם עלה בברייתא זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד וכו' עיי"ש. והרי פסח שבשלו ודאי הו"ל פסולו בגופו ואיך כתב רש"י ז"ל שטעון עבור צורה. וכבר נתפלאו בזה קצת אחרונים ז"ל. ומהם רצו לומר דס"ל לרש"י דפסח שבשלו כיון דאין פסול זה נוהג אלא בפסח בלבד לא חשיב פסולו בגופו כיוצא וטמא שנוהגין בכל הקדשים. אבל לדידי זה ליתא דמלבד דאין שום טעם ושורש כלל לחילוק זה. ועוד דהרי רש"י שם כללא כייל דכל קדשים שאינם נאכלין תעובר צורתן. דמשמע ודאי דס"ל דכל הקדשים שאינם ראויין לאכילה. ובכלל זה כל פסולי המוקדשין. כך הוא דינם. ואין שום חילוק ביניהם. וזה ודאי לכאורה נגד מתניתין וברייתא דהתם. בלא"ה זהו נגד המפורש בהדיא בירושלמי (בפרק כיצד צולין ה"ב) דאמרינן התם נגע בחרסו של תנור פסול הגוף הוא לישרף מיד עיי"ש. וכ"ש מבושל גמור דפסולו מפורש בהדיא בקרא דחשיב פסולו בגופו לישרף מיד:

ובזה נדחה ג"כ מה שראיתי מי שרצה לומר בזה ע"פ מאי דקיי"ל שאם אכלו מבושל ביום פטור. ולפ"ז רצה לומר דמדאורייתא לכתחילה נמי שרי לאכלו מבעוד יום. וא"כ ביום י"ד לא שייכא בי' שריפה כיון שמותר באכילה. וגם בלילה אינו נשרף דאין שריפת קדשים פסולין דוחה יו"ט. וע"כ לא משכחת בי' שריפה אלא לאחר שתעובר צורתו. אבל לפמש"כ גם זה ליתא. חדא דהרי רש"י כללא כייל דכל קדשים שאינם ראויים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. וא"כ לאו דוקא בפסח וגם בחול הדין כן לדעתו. וגם אשתמיטתי' דברי הירושלמי שהבאתי דמבואר דנגע בחרסו של תנור ישרף מיד. וע"כ ביום י"ד מיירי. דבלילה הרי אין קדשים פסולין נשרפין ביו"ט. הרי מבואר מזה דגם ביום י"ד בר שריפה הוא ואינו נאכל. אע"פ שאין פסולו אלא משום שאינו צלי. ובלא"ה לפ"ז מאי ענין עבור צורה לכאן כיון דגם לאחר עבור צורה אינו נשרף משום יו"ט עד לאחר יו"ט בבוקר שני. גם לא שייך כאן לתלות הטעם בעבור צורה כלל. כיון דכל שפסולו בגופו אינו טעון עבור צורה. ומאי דאינו נשרף קודם עבור צורה אינו אלא משום איסור שריפת קדשים ביו"ט. וגם עיקר הדבר ליתא. דודאי כל שנפסל מפסח בבשולו נהי דמבעוד יום לא מיחייב עליו משום לאו דמבושל מ"מ שוב הו"ל בכלל לאו דלא יאכל כי קודש הוא דדרשינן מיני' (בפ"ב דפסחים כ"ד ע"א) ובשאר דוכתי דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו עיי"ש. וע"כ הא דאמרינן דכשאכלו מבושל מבעוד יום פטור. היינו רק משום לאו דמבושל בלבד. אבל ודאי חייב מיהת משום לאו דלא יאכל כי קודש הוא לדעת הריטב"א ז"ל וסייעתו (בפרק בתרא דמכות) דלא הוי לאו שבכללות. ולדעת הסוברין דהו"ל לאו שבכללות. כפשטות סוגיא דפ"ב דפסחים שם. בפשיטות ניחא דפטור לגמרי קאמר. אבל איסורא דאורייתא מיהת ודאי איכא עכ"פ משום לאו דלא יאכל כי קודש הוא. וא"כ ודאי מיד מבעוד יום בר שריפה הוא. וכדקאמר בירושלמי שם דישרף מיד. הן אמת שראיתי בתוספתא שנדפסה מקרוב מכת"י (בפ"ג דפסחים) דאיתא התם השוחט את הפסח בי"ד כשר לאכלו נא שלוק ומבושל עיי"ש. אבל בגירסת התוספתא דידן (במקומו בפ"ד) ליתא הכי עיי"ש. והעיקר כגירסת תוספתא שלפנינו. דבלא"ה גירסת הכת"י אינה נכונה. דמאי קאמר השוחט את הפסח בי"ד כשר לאכלו וכו' מאי השוחט דקאמר הרי זו עיקר מצותו לישחט בי"ד. ואין לך פסח נשחט אלא בי"ד. וגם מאי כשר דקאמר. הכי הו"ל לומר הפסח שבשלו או שלקו או עשאו נא מותר לאכלו בי"ד. אלא ודאי היא גירסא משובשת וגירסא דידן עיקר דלא מיירי אלא במחשבת אכילה בי"ד או שחשב לאכלו נא שלוק ומבושל עיי"ש ואין להאריך בזה.

ועפ"ז נראה במאי דאמרינן (בפ"ב דפסחים מ"א ע"ב) תניא יכול אכל כזית נא מבעוד יום יהא חייב וכו' תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא וגו' בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכו'. רבי אומר אקרא אני בשל מה תלמוד לומר מבושל שיכול אין לי אלא שבשלו משחשיכה. בשלו מבעוד יום מנין ת"ל בשל מבושל מ"מ. ופירש"י וז"ל אקרא אני בשל וכו' אין לי שיתחייב אלא א"כ בישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו. בישלו מבעוד יום ואכלו משחשיכה מניין עכ"ל עיי"ש. ותמה הרש"א ז"ל לפירושו חדא דאין זמנו בלילה אלא אכילתו אבל צלייתו זמנה אפי' ביום. ואמאי לא נימא דאיסור בישולו דומיא דהיתר צלייתו. ועוד קשה בנא דלא כתיב כפול לא ליחייב אא"כ עשאו נא משחשיכה ולא לישתמיט תנא מלאשמעינן הכי עיי"ש בדבריו דמשום זה נטה מפירש"י ופירש פירוש אחר דלא כפירש"י. אבל עם מה שביארנו אין כאן מקום קושיא כלל ודברי רש"י נכונים. דודאי אי לאו קרא הו"ל לומר דלא מיחייב משום מבושל אלא אם כן בישלו בלילה דוקא שהוא עיקר זמנו של איסור אכילת מבושל. ונמצא דכשמבשלו חיילי עלי' איסור מבושל ואיסור קדשים פסולים בבת אחת. אבל כשבשלו מבעוד יום. דאז אכתי לא מטא זמן איסורא דמבושל עד הלילה. ואיסור קדשים פסולים מלאו דלא יאכל כי קודש הוא חייל עלי' מיד משנתבשל ונפסל מפסח. היה ראוי לומר דאפי' בלילה שוב לא מתחייב עלי' משום מבושל. כיון דקיי"ל אין איסור חל על איסור. ואע"ג דאליבא דרבי קיימינן דקאמר בכריתות (כ"ג ע"ב) דבקדשים גלי קרא דאיסור חל על איסור אפי' קל על חמור עיי"ש. מ"מ הרי כבר ביאר הרמ"ע מפאנו ז"ל (בתשו' סי' קכ"ג) דהיינו דוקא בחד מהנך גווני דחייל בעלמא כגון בכולל או מוסיף באיסורין שווין וגלי קרא בקדשים דאפי' קל אחמור נמי חייל בכה"ג. אבל בענין אחר גם בקדשים נמי לא חייל איסור על איסור עיי"ש בדבריו. והוא מוכרח. דהרי לא גלי קרא אלא באיסור מעילה על איסור חלב דהו"ל איסור כולל. דאיסור הקדש אכולה בהמה חייל. וגם מוסיף איסור הנאה. וא"כ אי לאו דגלי קרא הכא דאע"פ שבשלו ביום הדר אתי איסור מבושל וחייל בלילה על איסור דקודש פסול שקדמו מבעוד יום ומיחייב גם משום מבושל אע"פ שאינו לא כולל ולא מוסיף. היה ראוי לומר דתו לא אתי איסור מבושל וחייל אלא דהא תינח במבושל. אבל בנא כיון דלא מיפסל בהכי כלל. דהרי בידו לגמור צלייתו ולאכלו בזמנו וכדאמרינן בפרק כיצד צולין (פ"ד ע"ב) עיי"ש. א"כ לא שייך בי' איסור דכל שבקודש פסול מצד לאו דלא יאכל כי קודש הוא. וא"כ ודאי גם בלא שום ריבויא דקרא כלל פשיטא לן דאפי' עשאו נא מבעוד יום חייב על אכילתו בלילה. משום דאיסור נא הוא דומיא דהיתר צלייתו וכמש"כ הרש"א ז"ל ולא קשה מידי:

ובהכי מיתרצא נמי קושית הצל"ח שם שהקשה דע"כ לרבי לית לי' דרשא דת"ק מקרא דכי אם צלי אש בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא. דאל"כ למה לי קרא לחייב כשבישלו ביום ואכלו בלילה. תיפוק לי' מדאיצטריך קרא למעט אכל נא מבעוד יום. ש"מ שאם אכלו בלילה חייב אע"פ שעשאו נא או בשלו ביום. דאל"כ תיפוק לי' דפטור משום שעשאו נא או בשלו ביום אפי' אכלו בלילה. והשתא א"כ קשה מנ"ל לרבי לפטור כשאכלו נא או מבושל מבעוד יום לפי פירש"י. ומה שתירץ שם לזה דמדאיצטריך ריבויא דבשל מבושל לרבות בשלו מבעוד יום ואכלו משחשיכה. ש"מ דעיקר קרא בשאכלו ובשלו משחשיכה מיירי. וא"כ די לנו לרבות בשלו ביום ואכלו משחשיכה. אבל אכלו מבעוד יום פטור עיי"ש. אין זה מוכרח כלל. דהרי קרא באכילת מבושל מיירי. ולא באיסור בישול. וא"כ אי לאו דאית לן קרא לפטרו בשאכלו ביום. היה ראוי לומר דכי רבי קרא לחייבו. היינו גם כשאכלו מבושל מבעוד יום. וא"כ קושייתו במקומה עומדת. אבל ע"פ מה שביארנו ניחא שפיר. דאי לאו דגלי קרא לחייב בשלו מבעוד יום ואכלו משחשיכה לא הוה ס"ד לפטרו אלא משום דלא אתי איסור מבושל וחייל אאיסור קודש פסול כמש"כ. והשתא א"כ נראה דהא בהא תליא. דאי לאו דגלי קרא דכ"א צלי אש הוה סד"א דזמן איסור אכילת נא ומבושל מתחיל מבעוד יום. ולהכי שפיר חייל עם איסור קודש פסול בבת אחת ביום. אבל השתא דגלי קרא דאין איסור מבושל חייל עד חשיכה ממילא נשמע דכשבשלו ביום ואכלו בלילה פטור. משום דאין איסור חל על איסור. משום דאיסור קודש פסול חייל מיד משעת בישולו. ולזה איצטריך שפיר ריבויא דבשל מבושל לחייבו. ואפי' כשתמצא לומר דמדרשא דכי אם צלי אש איכא נמי למשמע דאם אכלו בלילה חייב. מ"מ י"ל דלא איצטריך קרא דכי אם צלי אש אלא למעוטי נא. דודאי אפי' עשאו נא מבעוד יום חייב על אכילתו בלילה דלא שייך בי' טעמא דאין איסור חל על איסור כמשכ"ל. אבל מבושל לעולם אימא לך דכיון דאין איסורו חייל אלא משחשיכה פטור אפי' על אכילתו בלילה. משום דאין איסור מבושל דבלילה חייל על איסור קודש פסול שקדמו לחול ביום משעת בישולו אי לאו דגלי קרא דבשל מבושל לחייבו ולק"מ:

ועפ"ז מיתרצא לן נמי סוגיא חמורה בכריתות (סו"פ דם שחיטה) דאמרינן התם שאני קדשים דגלי קרא דאיסור חל על איסור. תדע שכן הוא דהא רבי ס"ל אחע"א וה"מ בחמור על קל אבל איסור קל על איסור חמור לא. ובקדשי' שמעינן לי' דאמר איסור קל על איסור חמור. דתניא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה. ומעילה איסור מיתה וקא חייל על איסור חלב דאיסור כרת. ש"מ בקדשים גלי קרא עיי"ש. והדבר תמוה מאוד מאי ראיה היא מהתם. דילמא התם לא גלי קרא אלא דאית בהו מעילה משום הנאה גם בלא אכילה. דלא שייך בה איסור חלב. ועוד דהא משכחת לה בשליח שעשה שליחותו דבעה"ב מעל. וכרת משום חלב ליכא אלא על האוכלו. וגם קשה לפי מאי דאמרינן בפ"ב דפסחים (ל"ג ע"א) מתקיף לה ר"פ ממאי דרבי כרבנן ס"ל דילמא כאבא שאול ס"ל דאמר יש בה שוה פרוטה אע"פ שאין בה כזית עיי"ש. וא"כ כיון דאליבא דרבי קיימינן שפיר משכחת לה בשאין בה כזית ויש בה שוה פרוטה. דמיתה משום מעילה איכא. וכרת משום חלב ליכא. וכבר עמדו בכל זה קצת אחרונים ז"ל ולא העלו בזה כלום. ואין לומר דא"כ פשיטא ולא איצטריך קרא לריבויי. דזה ליתא דהרי במעילה (ריש פרק קדשי מזבח) מבואר דאי לאו קרא הוה סד"א למעוטי קק"ל לגמרי ממעילה מדכתיב בה מקדשי השם. דמשמע דוקא המיוחדים לשם עיי"ש. וא"כ ודאי איצטריך קרא לרבות אימורי קק"ל למעילה. ואע"ג דעל הראי' דמייתי בגמרא שם ממילתא דרבי לא תקשה כ"כ. משום דאפשר לומר דמוכיח ממאי דסתים רבי ופסיק ותני לרבות אימורי קק"ל למעילה. דמשמע דלכל עניני מעילה קא מרבה להו. וא"כ אפי' באכילה ס"ל דאיתרבו למעילה. אע"ג דבאכילתן איכא איסור חלב דבכרת דקדים. מ"מ אמילתא דרבי גופי' תמוה. מנ"ל לרבות מהך קרא אפי' בכהאי גוונא. ודילמא לא אתי קרא לרבויינהו למעילה אלא בגוונא דליכא משום איסור כרת דאכילת חלב. אבל בענין דאיכא עלי' כבר חיוב כרת משום חלב לעולם אימא לך דגם בקדשים לא חייל איסור קל על איסור חמור כבעלמא. וזו תמיהא עצומה. אבל ע"פ מה שביארנו ארווח לן ממילא דלק"מ. די"ל דרבי לטעמי' אזיל הכא בברייתא דיליף מקרא דבשל מבושל לחייב אפי' בשלו ביום ואכלו בלילה. אע"ג דכבר איכא עלי' איסור לאו דכל שבקודש פסול נתן הכתוב ל"ת על אכילתו. ואיסורו חמור טפי מאיסור מבושל שאינו נוהג אלא בפסח בלבד. משא"כ לאו דלא יאכל כי קודש הוא שנוהג בכל הקדשים. וכה"ג חשיב איסור חמור. כמבואר בפרק גיד הנשה (ק' ע"ב) דאיסור גיד לגבי איסור טומאה. חשיב איסור חמור משום שהיה נוהג איסורו גם בבני נח עיי"ש ובמש"כ התוס' שם (לקמן ק"ב ע"א) בד"ה ור"י וכו'. וא"כ מינה שמעינן דבקדשים אפי' איסור קל חל על איסור חמור. ולזה איכא למימר דס"ל לרבי דכיון דאיתרבו אימורי קק"ל למעילה אפי' בדרך אכילה איתרבו. אע"ג דכבר רמיא עלייהו איסורא דחלב דבכרת. ושפיר פסיק ותני דבכל ענין איתרבו אימורי קק"ל למעילה. והא דבסוגיא דכריתות שם לא מייתי טפי מהך ברייתא דהכא. היינו משום דבברייתא דהתם מיפרשא מילתא טפי דהכי ס"ל לרבי. משא"כ בברייתא דהכא אינו מבורר כ"כ אם רבי ס"ל הך דרשא דר"א מקרא דלא יאכל כי קודש הוא לרבויי כל שבקודש פסול. ואע"ג דודאי מוכרח דהכי ס"ל לרבי כמו שביארנו. מ"מ לא מיפרשא מילתא כ"כ כמו בברייתא דהתם. ולהכי ניחא לי' טפי להוכיח מברייתא דהתם. אבל ודאי רבי גופי' עיקר סמיכתו אינו אלא אדרשא דבשל מבושל דהכא וכמו שנתבאר. ובזה יש מקום לדון על דברי הרמ"ע ז"ל שהבאתי לעיל וכמבואר. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דפסח שבשלו הו"ל בכלל כל שבקודש פסול אפי' כשבשלו ביום. וא"כ ודאי דברי רש"י בחולין שם תמוהים מאוד:

ומלבד זה תמוה טובא לפירש"י שם שכתב להכריח דפסח שבשלו אסור בהנאה מדכל הקדשים שאינם ראויים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. ומתבאר מזה דס"ל דהא בהא תליא. דכל שהוא בר שריפה אסור נמי בהנאה. וזה תמוה מאוד דהרי איפכא מבואר בסוגיא דשבת שם ובסוגיא דיבמות (פרק הערל ע"ג ע"ב) דבעינן התם למימר דשמן קודש שנטמא מותר ליהנות ממנו בשעת ביעורו. אלא דיליף בק"ו ממעשר הקל שאמרה תורה לא ביערתי ממנו בטמא קודש חמור לא כ"ש עיי"ש בכולה סוגיא. והשתא לפירש"י תיפוק לי' מדכתיב בי' שריפה. דהרי כיון דקודש הוא קרינן בי' אשר יגע בכל טמא וגו' באש ישרף. א"כ ע"כ אסור בהנאה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלאו הא בהא תליא. ומחיוב שריפה ליכא למשמע איסור הנאה. וראיתי להתוס' (בפ"ב דפסחים כ"ד ע"א) בההיא דאמרינן התם משמי' דריב"ל מנין לכל איסורין שבתורה דכי היכי דאסורין באכילה אסורין בהנאה. דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' שאין ת"ל באש תשרף ואם אינו ענין לגופו תניהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה. וכתבו בתוס' שם וז"ל ואם אינו ענין לאכילה. לא אתי שפיר דהיכי מצי לאוקמי באיסור אכילה הא כתיב באש תשרף ע"כ עיי"ש. וכ"כ שם בחי' מהר"ם חלאוה ז"ל לא גרסינן הכא ואא"ע לאכילה דלא מלא יאכל יליף אלא מבאש תשרף עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דס"ל ג"כ כדעת רש"י ז"ל דמדכתיב בה שריפה שמעינן דאסורה בהנאה. והדבר תמוה דזהו נגד סוגיא דשבת ויבמות שם. וביותר יפלא שהרי התוס' שם בההיא סוגיא גופא בד"ה היקישא הוא וכו' הכריחו דצריך קרא לקודש שנטמא דאסור בהנאה משום דממה שכתובה בו שריפה אין ראי' לאסרו בהנאה. והביאו שם ראיה לזה מסוגיא דשבת שם ומההיא דפרק הערל עיי"ש. וא"כ דבריהם סותרין זא"ז בההיא סוגיא עצמה. מיהו נראה דלזה אפשר לומר דאע"ג דודאי מחיוב שריפה ליכא למשמע איסור הנאה. היינו רק משום דאפשר לומר דשרי מיהת ליהנות ממנו בשעת ביעורו. אבל מ"מ אסור ליהנות ממנו הנאה אחריתא של כילוי בענין שלא יוכל שוב לקיים בו מצות שריפה. דעכ"פ כיון דכתיב בי' שריפה ע"כ אין לו ביעור אחר אלא שריפה דוקא. וזו היא כוונת התוס' דע"כ לשון אא"ע לאכילה לא אתי שפיר כאן. דכיון דמצותו בשריפה. ודאי עכ"פ אינו מאיסורי אכילה לחוד אלא גם הנאה של כילוי אסורה בו. וכיון שכן ממילא לא שייך כאן לומר כלל אם אינו ענין. דמאחר דעכ"פ מקרא דבאש תשרף דמוקמינן לי' לשאר אסורין שבתורה שמעינן דלא באכילה לבד אסורין. אלא גם בכל הנאה של כילוי. ע"כ ממילא שמעינן נמי מינה דאסורין נמי בכל שאר הנאות אפי' אינם של כילוי. דהרי שאר איסורין כיון דאינם בשריפה אין מקום לחלק בהן בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי. וא"כ כל מיני הנאה אסורין בהן. וע"כ בלא"ה מוכרח לומר כן דאל"כ קשה דכיון דהכא וכן לקמן יליף לשאר איסורין באם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה. נימא דכיון דליכא הוכחה אלא משום דאם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה א"כ די לנו לומר דאסר הכתוב הנאה דומיא דאכילה. דהיינו הנאה של כילוי. ומנ"ל לאסור שאר הנאות שאינם של כילוי. אלא ודאי היינו משום דשאר איסורין כיון דאין מצותן בשריפה אין מקום לחלק בהן בהכי. וכל שאסרן הכתוב בהנאה. כל הנאות אית לן למימר דאסר קרא בהן. כל שאין לנו הכרח לזה מקרא. כמו תרומה וטבל לדעת הסוברין דהנאה של כילוי אסורה בהן מדאורייתא. עי' מש"כ בזה המל"מ (בפ"ב מהל' תרומות הי"ד) עייש"ה:

והשתא כיון דמוקמינן קרא דבאש תשרף לשאר איסורין שבתורה ע"כ מוכרח מיני' דגם בהנאה אסורין. ולא שייך כאן לומר אם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה. משום דמהך קרא גופי' ממילא נשמע גם להנאה. זה נראה בכוונת התוס' ומהר"ם חלאוה ז"ל. אבל מדכתיב שריפה בדבר שמצותו בשריפה ודאי ליכא למשמע אלא לאסרו בהנאה של כילוי משום דבהכי מתבטלת מצות שריפה. אבל אפשר שמותר ליהנות ממנו בשעת ביעורו כל כמה דלא גלי קרא לאיסורא. וא"כ בדברי התוס' ומהר"ם חלאוה ז"ל ליכא בזה מקום קושיא אבל דברי רש"י שם ודאי מתמיהים:

אלא דאכתי יש לתמוה במש"כ התוס' (בפ"ב דפסחים שם לעיל כ"ב ע"א) בההיא דאמרינן התם דלרבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה אינם אסורין בהנאה מדאורייתא. וכתבו. בתוס' ד"ה חולין שנשחטו וכו' וז"ל וקשה לרשב"א דבת"כ (פרשת צו) גבי נותר דרש ר"י לא יאכל כי קודש הוא יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו תלמוד לומר הוא. מדאיצטריך למעוטי שאינם בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דס"ל דהא בהא תליא דכל שבשריפה בהנאה נמי אסור. ולהכי הוקשה להרשב"א ז"ל דכיון דצריך קרא למעוטי משריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא. דאם איתא דאין אסורין בהנאה מדאורייתא אי אפשר שדינם בשריפה ולא צריך קרא למעוטי. ובזה ודאי דבריהם מתמיהין שהם נגד סוגיא דשבת ויבמות שם. וראיתי לבעל י"ד שם שהקשה בזה על הרשב"א מתרומה טמאה דאע"ג שהיא בשריפה אפי' הכי מותר להסיקה תחת תבשילו. ולזה תירץ דס"ל להרשב"א ז"ל דאין שריפת תרומה טמא' אלא מדבריהם עיי"ש. אבל מלבד דאשתמיטתי' דברי התוס' בפרק כיצד צולין (פ"ב ע"ב) בד"ה אבל נטמא וכו'. דבהדיא מבואר שם דס"ל להרשב"א דשריפת תרומה טמאה מדאורייתא היא עיי"ש. בלא"ה לא הועיל בזה כלום. דאכתי קשה ביותר מסוגיא דשבת ויבמות שם דאפי' בשמן קודש טמא דמדאורייתא בשריפה בעינן למימר התם שיהא מותר ליהנות בו בשעת ביעורו. הן אמת שראיתי בדבריו (לקמן כ"ד ע"א) שכתב בפשיטות דלא כתיב שריפה בקדשים טמאים אלא בבשר ולא גמרינן שמן מיני' עיי"ש. ולטעמי' אזיל. אבל אין כדאי להשיב על דברים כאלו. דהדבר פשוט שאין מקום כלל לחלק בזה. וגם אשתמיטתי' דברי התוס' שם במקומו (כ"ד ע"א) בד"ה היקישא הוא וכו' שהבאתי לעיל דמבואר דפשיטא להו דאין חילוק בזה עיי"ש. וא"כ ודאי דברי התוס' בשם הרשב"א תמוהים. וגם יש לתמוה לכאורה מדאמרינן בההיא סוגיא גופא לעיל מיני' בסמוך (כ"א ע"ב) דפרכינן עלה דתנן ולא יסיק בו תנור וכירים. פשיטא. ומשני לא צריכא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה סד"א הואיל ואמר ר"י מצותו בשריפה בהדי דקשריף לי' ליתהני מיני' קמ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דלר"י חמץ מדאורייתא בשריפה. מ"מ בעי למימר שיהא מותר ליהנות ממנו בשעת שריפה:

איברא דלרש"י ז"ל לשיטתו ליכא קושיא מהתם. דאיכא למימר דלטעמי' אזיל דס"ל (בפ"ק דפסחים) דהא דתניא התם אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר שלא בשעת ביעורו היינו קודם שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי. ובשעת ביעורו היינו מתחילת שבע שהוא מוזהר עליו מדאורייתא עיי"ש. וא"כ לשיטתו הא דחמץ בשריפה לר"י. ע"כ אין זה מפני איסורו. שהרי בזמן שריפתו עדיין מותר הוא מדאורייתא. אלא דגזה"כ הוא שאם בא לבער את החמץ קודם זמן איסורו אין לו לבערו אלא ע"י שריפה דוקא. והילכך מחובת שריפה זו ע"כ לא שייך להוכיח איסור הנאה כלל. ולזה שפיר קאמר דהואיל ואמר ר"י אין ביעור חמץ אלא בשריפה ומצותו בשריפה אע"ג דרבנן אסרוהו בהנאה. מ"מ סד"א דבהדי דקא שריף לי' לא אסרו מליהנות ממנו כיון דמדאורייתא אכתי לא אתסר כלל קמ"ל. ואע"ג דאכתי יש להקשות לפ"ז דכיון דעכ"פ חזינן דמשכחת לה שחייבה תורה שריפה אפי' במאי שעדיין מותר לגמרי מדאורייתא. א"כ בשום דוכתא ליכא הוכחה דאסור ממה שחייבה תורה שריפה. דאפשר דגם שם אין חובת שריפתו משום איסורו אלא גזה"כ כך הוא אע"פ שמותר בהנאה. ושריפת חמץ תוכיח. מ"מ זה לא תקשה דאפשר לומר ע"פ מה שיתבאר לפנינו. דיש חילוק בין היכא דמצות שריפה היא מצוה בקום ועשה. להיכא דליכא שום חיובא בקו"ע. אלא שכשבא לבערו אין לו לבערו אלא בשריפה. וא"כ כאן בחמץ כיון דמדאורייתא עדיין מותר אפי' באכילה ודאי פשיטא דליכא חובה בקו"ע לשרפו. אלא שאם בא אז לבערו אינו רשאי לבערו אלא ע"י שריפה. אבל לדעת התוס' דמפרשי איפכא דלא אמר ר"י דחמץ בשריפה אלא אחר זמן איסורו מדאוריית'. אבל קודם זמן איסורו ביעורו בכל דבר. ודאי קשה טובא לכאורה. דהרי לאחר זמן איסורו ודאי חובת שריפתו היא בקו"ע. וא"כ היכי ס"ד לומר שיהא מותר ליהנות בו בשעת ביעורו. מיהו נראה דאיכא למימר דהתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו שם (לעיל ה' ע"א) בד"ה וכתיב וכו' דהא דתנן ולא יסיק בו תנור וכירים אינו אלא מדבריהם כיון דהנאתו אחר ביעורו. וכדתנן נמי גבי ערלה בישלה ע"ג גחלים הפת מותר עיי"ש. וא"כ לפ"ז לק"מ. דאפשר לומר דודאי כל שמצותו בשריפה אסור ליהנות ממנו בשעת ביעורו. אלא דלהסיק בו תנור וכירים הוה סד"א דשרי לגמרי אפי' מדבריהם כמו שמותר מה"ת. קמ"ל דאסרו מיהת מדבריהם. ועכ"פ דברי רש"י בחולין שם ודברי התוס' בפסחים שם בשם הרשב"א ז"ל תמוהים טובא לכאורה מסוגיא דפ"ב דשבת ודפרק הערל שם. מלבד מה שיש לתמוה על דברי הרשב"א ז"ל מתרומה טמאה. לפי מאי דס"ל לדידי' גופי' דמצותה מדאורייתא בשריפה:

לכן נראה דרש"י והרשב"א ז"ל לטעמייהו אזלי דס"ל דכולהו פסולי דקודש אע"פ שפסולן בגופן דנשרפין מיד. מ"מ ליכא חיובא לשרפן מיד. אלא שאם ירצה רשאי לשרפן מיד אבל חיובא ליכא עד לאחר שתעובר צורתן וכמו שנתבאר. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דאע"ג דודאי ממצות שריפה בקום ועשה שפיר איכא למשמע איסור הנאה. ולא מיבעיא הנאה של כילוי בענין שמבטל בכך מצות שריפה דאסור. אלא אפי' ליהנות ממנו בשעת ביעורו אית לן למימר דאסור. דכיון דרמיא עלי' מצוה בקו"ע לשרפו נמצאו כשמבערו לצרכו כדי ליהנות ממנו בשעת ביעורו אינו מקיים מצות שריפה שהטיל עליו הכתוב חובה. שהרי לצרכו הוא דמדלקה. מ"מ משריפה שאין בה מצוה בקו"ע. אלא שאינו רשאי לבערו אלא בשריפה. כמו בכולהו פסולי דקודש שפסולן בגופן קודם שעברה צורתן. אין הכרח לומר דאסורין בהנאה. כיון דאין השריפה רמיא עלי' חובה בקו"ע. וליכא ביטול מצוה בהנאתו מהן בשעת ביעורן:

ומעתה לפ"ז דברי הרשב"א ז"ל ברורים. דכיון דקרא דלא יאכל כי קודש הוא בנותר הוא דכתיב דאית בי' עשה גמורה בשריפתו. א"כ כיון דדריש רבי יהודה מיני' מיעוטא לחולין שנשחטו בעזרה מדכתיב בי' כי קודש הוא. משמע דבלא הך מיעוטא הו"ל למימר דגם חולין שנשחטו בעזרה בכלל מצות שריפה כנותר שיש בה מצות עשה גמורה בקו"ע. א"כ ע"כ מוכרח מזה דמיהת אסורין בהנאה כנותר. דאם איתא דעכ"פ מותר ליהנות מהן בשעת ביעורן. שוב לא תיסק אדעתין לומר שיהיו בכלל מצות שריפה דנותר. אבל בסוגיא דפ"ב דשבת ובפרק הערל שם דמיירי בקודש טמא דלית בי' מצות שריפה בקו"ע אלא לאחר עבור צורה משום נותר. כמו שביארנו מדברי רש"י והרשב"א ז"ל. שפיר יש מקום לומר שיהא מותר ליהנות ממנו בשעת ביעורו. ועפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשינו מסוגיא דרפ"ב דפסחים אפי' לדעת התוס' וסייעתם דלר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה משבע שעות ומעלה. דמלבד משכ"ל אפשר לומר עפמש"כ הרא"ש מלוניל ז"ל (הובא בתמים דעים סי' ק"כ) לפרש מאי דקאמרינן התם מהו דתימא בהדי דקא שריף לתהני מיני'. וז"ל שם פי' ולגמר חמץ מתרומה שנטמאת קמ"ל דלא גמרינן חמץ אלא מנותר עכ"ל עיי"ש. וע"פ דרכו אפשר לומר דהכי קאמרינן סד"א בהדי דקא שריף ליתהני מיני'. משום דלא קאמר רבי יהודא דחמץ מצותו בשריפה אלא קודם זמן איסורו דאורייתא. וכדעת רש"י ז"ל וסייעתו. וא"כ ע"כ אין שריפתו חובה בקו"ע כמו שנתבאר. וקילוף חמץ משריפת תרומה טמאה. דגם שריפתה אינה חובה בקו"ע. דודאי לא עדיפא בזה מקדשים טמאים קודם עבור צורתן. קמ"ל דלא גמר אלא מנותר ששריפתו חובה בקו"ע. ומזמן איסורו מדאורייתא הוא דקאמר ר"י דחמץ מצותו בשריפה. וכדעת התוס' בשם ר"ת ז"ל. וכיון שכן ודאי אסור להנות ממנו בשעת ביעורו וכמו שביארנו. וממילא מבואר דגם מתרומה טמאה ליכא שום קושיא להרשב"א ז"ל:

ומעתה דברי רש"י ז"ל בחולין שם ברורים ונכונים מאוד. שכיון דכל עיקרו לא בא שם אלא להכריח דפסח שבשלו אסור בהנאה. ממילא מבואר דע"כ לא הוה מצי להכריח כן מדנשרף מיד כדין כל שפסולו בגופו. דהרי אז עדיין לא רמיא עלי' מצות שריפה בקו"ע. אלא רשות גמור הוא עכשיו קודם עבור צורה. וכבר נתבאר דאין מזה שום הכרח לומר שיהא אסור בהנאה. ולזה ע"כ לא הוה מצי להוכיח כן אלא ממצות שריפתו לאחר עבור צורה. דכיון שנפסל בבשולו ונאסר באכילה הרי ודאי לעבור צורתו קאי אם לא ישרפנו מיד. ובודאי יהא אסור ליהנות ממנו אפי' בשעת ביעורו. שהרי אז מוטלת עליו מצות שריפה בקו"ע. וזהו שכתב רש"י ז"ל דפסח מבושל אסור בהנאה כיון דכל הקדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. ואפי' אותן שפסולן בגופן לא חיילא עלייהו מצות שריפה בקו"ע אלא לאחר עבור צורה. ומאז ודאי אסורין בהנאה. ואע"ג דמצי לשרפו מיד ואפשר דאז שרי ליהנות ממנו בשעת ביעורו. מ"מ אפי' לכשתמצא לומר כן. כיון דסתמא אקיש רחמנא בשר בחלב לפסח מבושל. אע"ג דאיכא לאקושי לקודם עבור צורה לקולא כיון דאיכא נמי לאקושי לאחר עבור צורה לחומרא. הא קיי"ל דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. וכ"ש הכא דגם קודם עבור צורה לא שמענו בו היתר הנאה. אלא דמשריפתו אין לנו הוכחה לומר דאסור בהנאה. אע"ג דודאי גם קודם עבור צורה לקושטא דמילתא אסור ליהנות ממנו בשעת ביעורו. דמידי דהוי אקודש טמא דאסור כמבואר בסוגיא דפ"ב דשבת ובפרק הערל שם. אלא דמ"מ רש"י ז"ל נקט הוכחה פשוטה יותר משריפתו שלאחר שתעובר צורתו. דמזה ודאי מוכרח ע"כ דעכ"פ אסור בהנאה לאחר עבור צורה. וא"כ עכ"פ מהך היקישא שמעינן שפיר לבב"ח שאסור בהנאה כמו שנתבאר:

ועדיין יש לעיין בעיקר יסוד זה מדתנן בפ"ב דקידושין (נ"ז ע"ב) המקדש בשער נזיר אינה מקודשת. וטעמא משום דאסור בהנאה ולאו בר דמים הוא. ואמרינן עלה בשער נזיר מנ"ל. אמר קרא קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. גדולו יהא קדוש. ופרכינן אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר תופס דמיו ויוצא לחולין. ומשני מי קרינן קודש קדוש קרינן עיי"ש. והכי נמי דריש בספרי נשא (פסקא כ"ה) קדוש יהיה גדל פרע לקדושת שער עיי"ש. והשתא לדעח רש"י והתוס' דמדין שריפה שמעינן איסור הנאה קשה לכאורה למה לי קרא דשער נזיר אסור בהנאה. ותיפוק לי' דכיון דשער נזיר מצותו בשריפה. והיא מצוה גמורה בקו"ע כמפורש בקרא. ממילא מבואר דאסור בהנאה. מיהו נראה דאפשר לומר דאין ה"נ ועיקר קרא לא איצטריך אלא לשער נזיר טמא. דלא כתיב שריפה אלא בשער נזיר טהור ביום מלאת ימי נזרו. אבל שער נזיר טמא אינו אלא מן הנקברין. כמבואר (בפרק שלשה מינים מ"ה ע"ב) ובשלהי תמורה עיי"ש וברמב"ם (פ"ח מהלכות נזירות) ובדברי הרב המאירי ז"ל בנזיר שם עיי"ש שע"פ דבריו מתורץ מה שהקשו האתרונים ז"ל על הרמב"ם שם ואכמ"ל בזה. והא דשער נזיר טמא בקבורה היינו לבתר דנפק"ל מקרא דאסור בהנאה. וכיון דשריפה לא כתיבא בי' ממילא הו"ל כשאר איסורי הנאה דבקבורה. וכן מתבאר מפירש"י סוף תמורה (ל"ד ע"א) בד"ה שיער נזיר וכו' עיי"ש ובדברי התוס' בנזיר שם בד"ה ר"מ. ובד"ה מפני וכו' ובמש"כ באו"מ שם עיי"ש היטב. אבל אי לאו דגלי קרא דאסור בהנאה היה ראוי לומר דמותר. וממילא בקבורה נמי ליתא:

אלא דעפ"ז קשה לכאורה בההיא דפ"ב דפסחים (כ"ג ע"א) דפרכינן התם למ"ד כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והרי נזיר דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין. ומשני אמר מר זוטרא שאני התם דאמר קרא נזרו שלו יהא. רב אשי אמר קדוש יהא גדל פרע שער ראשו. גידולו קדוש ואין דבר אחר קדוש. ופרכינן מידי ואין דבר אחר כתיב. אלא מחוורתא כדמר זוטרא. ופירש"י וז"ל גידולו שער שלו אסור בהנאה וטעון שריפה כדכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה מזה דס"ל לרש"י ז"ל דמאי דדרשינן מקרא דקדוש יהיה גדל פרע דגידולו קדוש. היינו נמי לשער נזיר טהור. והדבר קשה לכאורה דהא לרש"י גופי' עכצ"ל דלא איצטריך הך קרא אלא לשער נזיר טמא דלא הו"ל בכלל מצות שריפה. אבל שער נזיר טהור. כיון דמצותו בשריפה לא צריך קרא לאסרו בהנאה וכמו שנתבאר. אבל נראה דדברי רש"י ז"ל מדוקדקים היטב. ואדרבה גם שם לשיטתו אזיל דס"ל דממצות שריפה שמעינן איסור הנאה. ולזה לא צריך קרא לאיסור הנאה אלא לשער נזיר טמא שאינו בשריפה. אלא דהיינו רק לפי האמת דקרא דקדוש יהיה וגו' לא אתי אלא לאיסור הנאה דשער נזיר. אבל למאי דקיימינן השתא אליבא דרב אשי דהוה בעי למימר דהך קרא אתי למעוטי יוצא מן הגפן מאיסור הנאה. ודאי גם לנזיר טהור איצטריך קרא להך מיעוטא לומר גידולו קדוש ואין דבר אחר קדוש. למעוטי יוצא מן הגפן דלא מיתסר בהנאה.

ובהכי ניחא מה שתמוה לכאו' ואינו מובן למה הוצרך רש"י להזכיר כאן כלל דין שריפה דשער נזיר. ומאי ענינו לכאן דלא מיירי בי' התם בגמרא כלל. ואמאי לא כתב כן רש"י בסוגיא דקידושין שם. אע"ג דהתם מיירי בעיקר דין איסור הנאה דשער נזיר. אבל בסוגיא דפסחים שם לא נזכר אלא אגב גררא בעלמא. אבל למה שנתבאר הדבר נכון מאוד. דרש"י ז"ל בא לתקן בזה מה שיש לתמוה היכי משמע לי' לר"א מהך קרא דיוקא דגדולו קדוש ואין דבר אחר קדוש. כיון דהך קרא איצטריך לגופי' לאיסור הנאה דשער נזיר. שלא שמענו ממקום אחר. ומנ"ל להוציא ממשמעו קרא דלא יאכל דכתיב ביוצא מן הגפן דאיסור הנאה נמי במשמע. ולזה ס"ל לרש"י דהיינו טעמא דרב אשי דס"ל דכיון דפשטי' דקרא ודאי בנזיר טהור מיירי. דהא כתיב בתרי' מיד על נפש מת לא יבא. ולהכי ודאי אנזיר טהור נמי קאי. וכיון דבנזיר טהור לגופי' לאיסור הנאה דשער לא איצטריך קרא. משום דתיפוק לי' מדמצותו בשריפה. ע"כ קרא לדיוקא איצטריך למעוטי גדולו קדוש ואין דבר אחר קדוש. וזהו שכתב רש"י גידולו שער שלו אסור בהנאה וטעון שריפה וכו'. כלומר וממילא שמעינן מזה דאסור בהנאה. וא"כ ע"כ קרא לדיוקא הוא דאתי למעוטי דבר אחר. אבל מ"מ בגמרא פריך עלה מידי ואין דבר אחר כתיב. משום דודאי ע"כ לא על נזיר טהור בלחוד קאי קרא אלא אנזיר טמא נמי קאי. וא"כ אכתי איצטריך לגופי' לשער נזיר טמא לאסרו בהנאה. ואף דקרא דסמיך לי' בתר הכי בנזיר טהור מיירי. מ"מ הך קרא דקדוש יהיה קאי נמי אנזיר טמא. ועכ"פ טפי עדיף לאוקמי לריבויי שער טמא דנזיר גופי' מלאוקמי' רק לדיוקא למעוטי דבר אחר ולאפוקי קרא דלא יאכל דכתיב ביוצא מן הגפן ממשמעו. ולרב אשי ס"ל דלהכי כתבי' קרא אצל נזיר טהור כי היכי דנשמע מיני' נמי מיעוטא לדבר אחר. אבל סתמא דתלמודא לא משמע לי' הכי. ולהכי מסיק מחוורתא כדמר זוטרא:

וראיתי בספרי נשא (פסקא כ"ה) דאמרינן התם קדוש יהיה זו קדושת שער וכו' קדוש יהיה למה נאמר לפי שהוא אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד. אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו אסור ואוסר גלחוהו לסטים מנין ת"ל קדוש יהי' מכל מקום עיי"ש. וכן איתא במדרש רבה (נשא פ"י) עיי"ש. ומבואר דהוקשה לו להספרי דכיון דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש וגו'. שמעינן כבר דשערו אסור בהנאה מדטעון שריפה. ולמה לי קרא דקדוש יהיה לקדושת שער. ולזה מתרץ דאי מהתם לא שמענו אלא כשמגלח כמצותו במלאת ימי נזרו. אבל גלחוהו לסטים בתוך ימי נזרו ה"א דשערו מותר. ולהכי אתי קרא דקדוש יהיה וגו' דגם בזה שערו אסור בהנאה. וכן פירשו המפרשים. ולפ"ז עיקר הקושיא מההיא דקידושין שם ליתא. דהתם נמי כיון דקתני במתניתין סתמא שער נזיר. דמשמע אפי' בנתגלח שלא כמצותו בתוך ימי נזירותו או שנשר מאיליו או נתלש וכיו"ב נמי אסור בהנאה. להכי הוצרך למינקט קרא דקדוש יהיה וגו'. משום דמקרא דונתן על האש לא שמענו אלא בנתגלח כמצותו. כדאיתא בספרי ובמ"ר. ואדרבה מההיא דספרי ומ"ר ראי' מבוארת לדעת רש"י והתוס'. דמדמצותו בשריפה שמעינן דאסור בהנאה. ודברי רש"י בפסחים שם ג"כ מתפרשים עפ"ז. דהרי בלא"ה מה שנראה מדברי רש"י דשער נזיר אינו אסור בהנאה אלא במתגלח כמצותו שהוא בשריפה. אבל שלא כמצותו אינו אסור. זהו איפוך ברייתא דספרי ומ"ר. ועכצ"ל דדברי רש"י שם הם רק אליבא דרב אשי. דע"כ ס"ל דהך קרא אייתר לדיוקא למעוטי דבר אחר. אבל סתמא דתלמודא דחה לדר"א משום דבאמת לא אייתר קרא כדאיתא בספרי. וכדרך שביארנו לעיל ואין להאריך:

עוד יש להקשות בזה לכאו' מדאמרינן (בפ"ב דפסחים כ"ב ע"ב) והרי ערלה דרחמנא אמר ערלים לא יאכל ותניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ת"ל וערלת' ערלתו וכו' טעמא דכתב רחמנא וערלתם ערלתו וכו' לעולם לא יאכל משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה. ושאני התם דכתיב לכם וסד"א הואיל וכתיב לכם שלכם יהא קמ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דעכ"פ צריך קרא דערלה אסורה בהנאה. ולשיטת רש"י ותוס' קשה למה לי קרא להכי ותיפוק לי' דכיון דערלה בשריפה כדקתני במתניתין דשלהי תמורה. וכתבו בפירש"י ובתוס' שם דנפק"ל בהיקש ערלה מכלאי הכרם עיי"ש. א"כ ממילא מבואר ע"כ דאסור בהנאה. דהא בהא תליא. מיהו נראה דגם מההיא לא תקשה משום שנראה דגם בערלה נהי דמצותו בשריפה. מ"מ היינו רק לענין שאין לה ביעור אלא בשריפה. אבל מצות עשה בקו"ע ודאי ליכא בשריפתה. וגם בכלאי הכרם גופייהו אין לנו אלא שביעורם אינו אלא ע"י שריפה. אבל מצוה בקו"ע ודאי לא אשכחן בהו. וא"כ הוא הדין לערלה. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בסוכה (פרק לולב הגזול ל"ה ע"א) שכתב דאשרה ועיר הנדחת הם בחיוב שריפה. משא"כ ערלה שאינה בחיוב שריפה אבל עומדת לכך עכ"ל עיי"ש. נראה דכוונתו ז"ל כדכתיבנא. דאשרה ועיר הנדחת איכא מצות עשה בקו"ע בשריפתן. משא"כ לערלה שאע"פ שאין לה ביעור אחר אלא שריפה. מ"מ עשה בקו"ע לא אשכחן בה. ולפ"ז מש"כ הריטב"א ז"ל שם עוד דתרומה טמאה היא בחיוב שריפה עיי"ש. עכצ"ל דס"ל דקדשים טמאים איכא מ"ע גמורה בקו"ע בשריפתן וכדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנו במנין העשין עשה דשריפת קדשים טמאים. ולהכי גם בתרומה טמאה דכתיב בה קודש ס"ל להריטב"א ז"ל דהו"ל נמי בכלל עשה דשריפת קדשים טמאים. וא"כ ס"ל להריטב"א ז"ל דאפי' במקום דאיכא בשריפתו עשה גמורה בקו"ע אין מזה הכרח לומר שיהא אסור בהנאה. או אפשר דס"ל להריטב"א ז"ל דבתרומה טמאה אית בה מיהת עשה דדבריהם בקו"ע למהר בשריפתה משום חשש תקלה כמו שיתבאר לפנינו. משא"כ לערלה וכלאי הכרם אף מדרבנן ליכא חיובא בקו"ע בשריפתן משום דבדילי מינייה ולא אתו לידי תקלה ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דמהתם נמי ליכא קושיא:

אלא דאכתי קשה לכאורה לאידך גיסא מדאמרינן (בפ"ב דקידושין שם) בכלאי הכרם מנ"ל דאסורין בהנאה אמר חזקיה אמר קרא פן תקדש פן תוקד אש. רב אשי אמר פן יהיה קודש. ופרכינן אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם תופס דמיו ויוצא לחולין אלא מחוורתא כדחזקיה עיי"ש. ומתבאר לכאורה מזה בהדיא דמדמצותו בשריפה אע"ג דליכא מצות עשה בקום ועשה נמי שמעינן איסור הנאה. דהא שריפה דכלאי הכרם לא שמענו אלא מדכתיב פן תקדש דדרשינן פן תוקד אש וא"כ אין לנו מזה אלא דאין ביעורן אלא בשריפה. אבל מצות עשה בקו"ע לא שמענו. וזה קשה טובא לכאורה דהרי עכ"פ היכא דליכא בשריפתו מצוה בקו"ע לכ"ע ליכא למשמע מינה איסור הנאה. אפי' לרש"י והרשב"א ז"ל וכמו שנתבאר. ואמנם נראה בזה ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מאכלות אסורות ה"ו) וז"ל כלאי הכרם אסורין באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם עכ"ל עיי"ש. וכך הם דברי הסמ"ג (לאוין קמ"ה) עיי"ש. וזה צ"ע טובא דנראה דנקטו דרשתם כרב אשי דדריש פן תקדש פן יהיה קודש. שיהיה מרוחק ונאסר כהקדש. והרי סתמא דגמרא דחי לה לדר"א ומסיק אלא מחוורתא כדחזקיה. וכבר עמד בזה בלח"מ שם עיי"ש. וכן יש להקשות על פירש"י והרמב"ן ז"ל (בסדר תצא) שגם דבריהם הם כדברי הרמב"ם וסמ"ג עיי"ש. וכן פירש הרשב"ם ז"ל שם עיי"ש. וכן בספרי (תצא) ובתרגום אונקלום מבואר כן עיי"ש. וכל זה תמוה לפום סוגיא דקידושין שם. וגם בפ"ק דקידושין (ל"ח ע"א) פירש"י בד"ה ואסורין בהנאה וכו' וז"ל דכתיב תקדש לשון הקדש עיי"ש. והיינו כרב אשי. והוא תמוה. וכבר עמדו שם בזה האחרונים ז"ל עיי"ש:

וראיתי עוד שם בספרי דאמרינן התם ומנין לכלאי הכרם שאסור בהנאה. נאמר כאן קודש ונאמר להלן קודש מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה. וקצת מפרשים הביאו שם בשם רבי' הלל ז"ל שמפרש דיליף בגז"ש ממעילה דכתיב בה תמעל מעל מקדשי ה' עיי"ש. ודבריו תמוהים לכאורה דא"כ קשה כדאקשינן בגמרא שם על דרשא דרב אשי אי מה הקדש תופס דמיו ויוצא לחולין וכו'. וראיתי למהר"ד פארדו ז"ל בפירושו על הספרי שנראה מדבריו דגם הוא מפרש כן. והרגיש שם במאי דקשה על זה מסוגיא דקידושין כמו שהקשינו. ועל זה כתב דהך תנא דספרי לא חשיב לה פירכא. ותדע דלאו כ"ע חשבי לה פירכא דהא התם נמי קתני המקדש בעגלה ערופה. ואמרינן התם מנ"ל אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ולא פריך שם כדלעיל דא"כ תהיה תופסת דמיה כהקדש. והיכי תנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אלא ודאי לא חשיב לה פירכא השתא דלאיסור הנאה איתקיש לפדיון לא איתקיש. ועוד דלעיל הבין המקשה דר"א רצה לומר כהקדש בדה"ב ולהכי פריך. ואינו מוכרח די"ל דלא מדמה אלא להקדש קדושת הגוף דאין לו פדיון ואינו תיפס דמיו עכ"ד שם עיי"ש. ולפי דבריו היה אפשר ג"כ לצדד בדברי הראשונים ז"ל. אבל כל דבריו אלו זרים ותמוהים ולא יתכנו כלל. דמאחר דבסתמא דתלמודא דחי מילתא דר"א משום הך פירכא. ומסיק משום זה אלא מחוורתא כדחזקיה היכי יתכן לומר דלאו פירכא היא. ובפרט דבהך סוגיא גופא לקמן בסמוך גבי עגלה ערופה לא חשיב לה פירכא וכאן דחי מילתא דר"א משום פירכא זו. ועוד דבתר עגלה ערופה גבי שער נזיר דיליף דאסור בהנאה מדכתיב קדוש יהיה גידולו יהא קדוש. חזר ופריך שוב האי פירכא אי מה קודש תופס דמיו וכו' עיי"ש. ונמצא דבהך סוגיא גופא מעיקרא גבי כלאי הכרם הוה חשיב לה פירכא ושוב בקר הכי גבי עגלה ערופה לא חשיב לה פירכא ובתר הכי גבי שער נזיר חזר וחשיב לה פירכא. ואין לך דברים זרים יותר מאלו. וגם עיקר הוכחתו מההיא דלקמן גבי עגלה ערופה אינה מכרעת כלל. וכבר הרגיש בזה בפירש"י שם. ועי' מש"כ הרש"ל והרש"א ובפ"י שם ובחי' לא נודע שמו שם. ואין להאריך בזה. וא"כ ודאי דברי רבינו הלל ז"ל תמוהים טובא לכאורה:

ואמנם נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן בחולין (פרק כל הבשר קט"ו ע"א) כלאי זרעים ליתסרו דכתיב לא תאכל כל תועבה דהא תיעבתי לך הוא. ומשני מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו. ופרכינן אימא כלאי הכרם אסורין בין באכילה ובין בהנאה. כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו. ומשני איתקוש לכלאי בהמה וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה פן תוקד וכו' כתבו וז"ל וא"ת והא איצטריך לאשמעינן דמצותו בשריפה אבל כלאי זרעים אין מצותן בשריפה. הא בהנאה אסירי. וי"ל וכו' דלכתוב פן תשרף. ומדכתיב פן תקדש. משמע דאתי לאסור בהנאה כקודש עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז למאי דמסקינן התם דהיתירא דכלאי זרעים לא נפק"ל אלא מהיקישא דכלאי בהמה. ולא צריך להכי קרא דפן תקדש דכתיב בכלאי הכרם. עכצ"ל דלגופי' איצטריך. דאע"ג דגם כלאי הכרם הו"ל למימר דהו"ל בכלל קרא דלא תאכל כל תועבה דנפק"ל מיני' אסור אכילה והנאה. מ"מ לבתר דנפק"ל מקרא דכלאי זרעים וכלאי בהמה שרו. סד"א דגם כלאי הכרם לא מיתסרי. אי לאו דגלי קרא דפן תקדש. ואע"ג דכבר שמענו דכלאי הכרם בשריפה. מ"מ מדמצותו בשריפה ליכא למשמע איסור הנאה כמו שנתבאר. והילכך אי לאו דגלי קרא. הוה סד"א דכיון דכלאי זרעים וכלאי בהמה לגמרי שרו ואפי' באכילה. אית לן למימר דכלאי הכרם מיהת שרו עכ"פ בהנאה. להכי איצטריך קרא דפן תקדש לומר דגם בהנאה אסירי כקודש. אלא דקשה לכאורה להתוס' והריטב"א ז"ל דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתה. מאי דפריך תלמודא בסוגיא דקידושין שם אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם נימא הכי. ואע"ג דכולה ההיא סוגיא דחולין קיימא אליבא דרב אשי דדריש התם איסור אכילה והנאה דבב"ח מדכתיב לא תאכל כל תועבה עיי"ש. מ"מ עכצ"ל לפי הגירסא שלפנינו התם דקים לי' לתלמודא דרב אשי גופי' הדר בי' לבתר דאיפריך מההיא פירכא דאי מה קודש תופס דמיו וכו'. או אפשר דההוא רב אשי דהתם אין זה רב אשי בתרא אלא ר"א הקדמון. וברא"ש (פרק גיד הנשה סי' י"ז) מבואר דהוה גריס שם רב אסי. וכן הגירסא בילקוט ראה עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הריטב"א והר"ן ז"ל שם אלא שיש שם ט"ס בדבריהם עייש"ה. וא"כ קשה מה בכך דדריש פן תוקדש. כיון דמ"מ איצטריך נמי למידרש פן תקדש לאיסור הנאה כקודש. אכתי קיימא הפירכא כדמעיקרא. ולכאורה היה נראה לומר ע"פ מאי דבלא"ה לכאורה קשה בסוגיא דקידושין שם לרב אשי דלא דריש פן תוקד אש מנ"ל שריפה בכלאי הכרם. ולזה היה נראה לומר דודאי בעיקר דרשא דפן תוקד אש רב אשי נמי לא פליג. ולא פליג אחזקיה אלא במאי דס"ל דמדמצותו בשריפה שמעינן נמי איסור הנאה. ועל זה פליג רב אשי וס"ל דמדמצותו בשריפה אין הכרח לומר שיהא אסור בהנאה. ולזה דריש איסור הנאה מלשון תקדש. דמשמע נמי פן יהיה קודש. דאל"כ הו"ל למיכתב פן תשרף. וכמש"כ התוס' והריטב"א ז"ל בחולין שם. ומ"מ סתמא דתלמודא פריך עלי' דא"כ נימא אי מה קודש תופס דמיו וכו'. ולזה מסיק אלא מחוורתא כדחזקיה דמדמצותו בשריפה שמעינן נמי איסור הנאה. והך דרשא דדייק רב אשי מדהו"ל למיכתב פן תשרף לא משמע לי'. ומיתרצא בהכי סוגיא דחולין אפי' אי נימא דרב אשי דהתם היינו ההוא גופי' דבסוגיא דקידושין שם. וא"כ אליבא דרב אשי לשיטתו שפיר קדייק מדגלי רחמנא איסור הנאה בכלאי הכרם מדכתיב פן תקדש. וכמו שפירשו בתוס' מדלא כתיב פן תשרף. אבל לחזקיה ולמאי דמסקינן דמחוורתא כוותי' אין הכי נמי דע"כ לא דרשינן מלישנא דקרא דפן תקדש שיהא כהקדש לאיסור הנאה מטעמא דמסקינן התם בסוגיא דקידושין:

אבל נראה דזה לא יתכן. דאכתי קשה לפ"ז מאי דקאמרינן התם בסוגיא דחולין מדגלי קרא בכלאי הכרם פן תוקד אש וכו'. והשתא הרי כיון דאליבא דרב אשי קיימינן התם ולדידי' מדמצותו בשריפה אין הכרח לומר דאסור בהנאה א"כ היכי מייתי התם מדרשא דפן תוקד אש ראי' לאיסור הנאה. ולדייק מינה למעוטי כלאי זרעים דשרו. ובאמת דגם בלא"ה יש להקשות כן לפמש"כ התוס' דמתוקד אש אין ראי'. משום דאיכא למימר דאיצטריך קרא לאשמעינן דמצותו בשריפה ונדייק מיני' הא כלאי זרעים אינם בשריפה. אבל בהנאה אסירי. וליכא למילף אלא מלשון פן תקדש דמשמע כקודש שאסור בהנאה מדלא כתיב פן תשרף. ות"כ הכי הוא דהו"ל לומר למימר מדגלי רחמנא בכלאי הכרם דכתיב פן תקדש פן יהא קודש מכלל דכלאי זרעים לאו כקודש הן ושרו. ומשום דלגופי' דכלאי הכרם לא איצטריך. משום דנפק"ל מלא תאכל כל תועבה. והילכך מיתוקים לדיוקא להתיר כלאי זרעים. אבל מדרשא דפן תוקד אש דמייתו התם הא לא מוכח מידי. וכקושית התוס' והריטב"א ז"ל. וגם אינו נכון כלל לומר דלחזקי' לא משמע לי' דרשא דתקדש מדלא כתיב תשרף דודאי משמע דדרשא גמורה הוא. וכיו"ב אשכחן טובא. ולכן נראה בכוונת התוס' דודאי חזקיה נמי דריש לישנא דקרא דפן תקדש דמשמע לאיסור הנאה כקודש. אלא משום דלא תקשה דנימא אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין וכו'. להכי דריש נמי פן תוקד אש. כלומר תאסר בהנאה ותוקד באש. ותרווייהו משמע לי' מהך קרא. ושוב ליכא למימר שתופס דמיו ויוצא לחולין. דלא אשכחן מידי דיוצא לבית השריפה ויש לו פדיון לצאת לחולין. וע"כ לקדשים פסולין אקשינהו רחמנא בענין דלא מהני להו פדיון. כגון לאחר שחיטה וזריקה דאין להם תקנה אלא שריפה. ולרב אשי דנפק"ל איסור הנאה מלשון קודש לחוד ולא דריש פן תוקד אש שפיר פרכינן עלי' בסוגיא דקידושין אי מה קודש תופס דמיו וכו'. כלומר וממילא נימא נמי דאינו טעון שריפה. שהרי כל שטעון שריפה אינו תופס דמיו לצאת לחולין. וזהו בכלל פירכת התלמוד ומשום זה מסיק אלא מחוורתא כחזקיה. דמשמע לי' מהך קרא דאקשי' קרא לפסולי קודש שאסורין בהנאה ואין להם תקנה אלא שריפה. ובסוגיא דחולין שם דמייתי דרשא דפן תוקד אש. לא משום דבעי לאוכוחי מדמצותו בשריפה. דודאי מזה לא איריא. וכמש"כ התוס' והריטב"א ז"ל שם. אלא דדריש נמי פן תוקדש אש לענין דאינו יוצא לחולין בפדיון. ולישנא דחזקיה נקט אע"ג דהתם הוה סגי לי' בדרשא דקודש לחוד דמזה עיקר ילפותא דהתם. כן מוכרח לומר לפי דברי התוס' והריטב"א ז"ל שם:

ובהכי אתי שפיר נמי מאי דבכל דוכתי לענין איסור כלאי הכרם נקט לשון מקדש ומקדשת וקידש וכיו"ב. כמו (בפ"ה ופ"ז דכלאים) ובשאר דוכתי. ועכצ"ל דלישנא דקרא דפן תקדש נקט. וא"כ מבואר מזה דלתנא דמתניתין מתפרש קרא מלשון קודש והקדש וקשה דהרי לחזקיה לא מתפרש קרא אלא מלשון תוקד אש. והכי מסקנת סוגיא דגמרא שם. אבל למאי דביארנו ניחא שפיר והשתא לפ"ז גם ברייתא דספרי ותרגום אונקלום וגם דברי הרמב"ם ורש"י ז"ל ושאר ראשונים הכל ניחא שפיר על נכון. ועפ"ז ממילא אין מקום גם למאי דאקשינן דמסוגיא דקידושין שם מוכח דמדמצותו בשריפה נשמע איסור הנאה. דלפי מה שביארנו לא זו דמשם לא מוכח מידי אלא אדרבה מסוגיא דחולין שם איפכא מוכח דממצות שריפה בענין זה ליכא למשמע איסור הנאה. דהרי להכי איצטריך למיכתב פן תקדש ולא כתיב פן תשרף לאשמעינן דאסורין בהנאה כהקדש. אבל ממאי דמצותו בשריפה לא הוה שמעינן איסור הנאה. משום דשריפת כלאי הכרם אינה מצוה בקו"ע. ובענין זה אפי' לדעת רש"י והתוס' אין בכלל שריפה איסור הנאה כמו שנתבאר. ועי' במש"כ הר"ב מע"מ בהלכות כלאים (סי' ג' ס"ק ס') דלכאורה דבריו אין להם ביאור וסותרים זא"ז ומוקשים מכל צד. אבל עם מה שביארני דבריו נכונים ומבוארים על נכון עייש"ה ואין להאריך.

ועוד יש להעיר בזה מההיא דיליף בספרא (תזריע פי"ד) איסור הנאה לבגד המנוגע מדכתיב בי' צרעת ממארת היא תן בו מארה שלא תהנה ממנו עיי"ש. והובא ג"כ בפירש"י שם. והדבר צ"ע דכיון דבגד מנוגע טעון שריפה למה לי קרא לאיסור הנאה. תיפוק לי' דכיון דמפורש בקרא דמצותו בשריפה ממילא ידעינן דאסור בהנאה. וע"כ מוכרח לכאורה מזה דאין איסור הנאה בכלל מצות שריפה. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפיה"מ (סוף פי"א דנגעים) וכ"כ הר"ש והרע"ב ז"ל שם. דהא דתנן התם המוחלט שקצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנאה. היינו משום דכוון דשריפה בעי ודאי אסור בהנאתו. מבואר בדבריהם דבכלל מצוה דשריפה גם איסור הנאה. וכבר תמה בתוס' יו"ט שם על דבריהם אלו דהרי בתורת כהנים שם מבואר דלא נפק"ל איסור הנאה אלא מקרא דצרעת ממארת ולא מדמצותו בשריפה. ועוד דהרי אשכחן דין שריפה בתרומה טמאה ואעפ"כ מותרת בהנאה עיי"ש. והנה מה שהביא מתרומה טמאה לכאורה אין מזה הכרע דאפשר דס"ל דשריפת תרומ' טמאה מדרבנן בעלמא היא. ומדאורייתא לאו בת שריפה היא. איברא דמדברי הרמב"ם (בפיה"מ פ"ב דשבת ובפרק לולב הגזול) משמע דס"ל דשריפת תרומה טמאה מדאורייתא היא עיי"ש. וכן מבואר דעת הרע"ב ז"ל (בשלהי תמורה) עיי"ש. וא"כ לדידהו גופייהו יפה הקשה בתוס' יו"ט. אבל מ"מ עדיפא הו"ל להקשות מקדשים טמאים דמפורש בקרא דמצותן בשריפה. ומ"מ הוה בעינן למימר (בסוגיא דפ"ב דשבת ובפרק הערל שם) שיהא מותר ליהנות מהן בשעת ביעורן. וההיא ראי' הביאו התוס' (בפ"ב דפסחים כ"ד ע"א) וכמשכ"ל:

וראיתי לקצת אחרונים ז"ל שרצו לדחות הוכחת התוס' יו"ט מתרומה טמאה דשאני התם דגלי קרא להתירה בהנאה. אבל אין בזה כלום. דמ"מ כיון דחזינן דבתרומה טמאה אע"פ שהיא בשריפה מ"מ שריא בהנאה. שוב אין להכריח בשום דוכתא איסור הנאה מדמצותו בשריפה. דהרי איכא למימר תרומה תוכיח שמצותה בשריפה כשנטמאה ומ"מ בהנאה שריא. ובלא"ה כבר נדחקו האחרונים ז"ל בסוגיא דשבת וביבמות שם לתרץ למה לי קרא בתרומה טמאה כלל להתירה בהנאה. ומהיכא תיתי לן לאיסורא. עיי"ש מה שתירצו בזה. עכ"פ שמעינן מהתם דודאי לאו הא בהא תליא. גם ראיתי לקצת אחרונים שהניחו דברי התוס' יו"ט בתמיהא שדבריו סותרים למש"כ הוא גופי' (ריש פ"ח דכלאים) דאיסור הנאה דכלאי הכרם נפק"ל מדמצותן בשריפה עיי"ש. ואין בזה שום תימא. אבל יש כאן העלמת עין. דאשתמיטתייהו דברי המע"מ שהבאתי לעיל שכבר ביאר שם הוא ז"ל גופי' שחזר בו ממש"כ ברפ"ח דכלאים עיי"ש:

ואמנם בעיקר קושית התוס' יו"ט על הרמב"ם והר"ש והרע"ב. כבר תירצו לנכון קצת אחרונים ז"ל דודאי גם להרמב"ם ז"ל וסייעתו לא תלי איסור הנאה בשריפה. ושם במתניתין דנגעים לא באו אלא ליתן טעם למאי דברישא תנן התם במוסגר שאם קצצו ועשאו מוכין טהור ומותר בהנאתו. ואילו במוחלט קתני דטמא ואסור בהנאתו. ולזה כתבו דבמוחלט היינו טעמא משום דהא בעי שריפה ולהכי אין לו תקנה אחריתא אלא שריפה דוקא ולא עשיית מוכין. משא"כ במוסגר דאע"ג דגם מוסגר אסור בהנאה. מ"מ כיון דאינו בשריפה. כשקצצו ועשאו מוכין מתבטלת טומאתו ובטל איסורו. ולפי זה צ"ל דאע"ג דבספרא שם דריש מקרא למעוטי מוסגר שאין דינו כמוחלט להיות טמא ואסור בהנאה כשקצצו ועשאו מוכין. והובא בתוס' יו"ט שם עיי"ש. מ"מ היינו רק כי היכי דלא נימא דכיון דעיקר איסור הנאה דמוסגר נפק"ל מריבויא דקרא דמוחלט. לכולא מילתא איתרבי. שגם אם קצצו ועשאו מוכין יהא טמא ואסור בהנאתו במוחלט. ולהכי איצטריך קרא למעוטי. וכן איתא בהדיא שם בספרא עיי"ש. אבל הרמב"ם והר"ש והרע"ב ז"ל לא באו אלא להסביר טעם הדבר שחלק הכתוב בזה בין מוסגר למוחלט. ובודאי סברתם ברורה. ויש ראי' לסברא זו מדאמרינן בע"ז (נ"ג ע"ב) דהקשו שם על מה שאמרה תורה אשריהם תשרפון באש. מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו עיי"ש. ומאי קושיא נהי דביטול בעלמא סגי להו. מ"מ אשמעינן קרא שאם לא ביטלן מצותן בשריפה. אלא ודאי עכצ"ל דפשיטא להו שאם היה להן איזה תקנה אחרת לא היה מטיל עליו הכתוב חובת שריפה. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו שם דמוחלט כיון דמצותו בשריפה לא מהניא לי' תקנתא דקציצת מוכין. משא"כ למוסגר דאינו בשריפה. ולעולם לעיקר איסור הנאה דבגד המנוגע ודאי לא הוה שמעינן מדמצותו בשריפה אי לאו דגלי קרא דממארת כדילפינן בספרא. וא"כ עכ"פ מתבאר מזה דאין איסור הנאה בכלל מצות שריפה:

ולכאורה הי' נראה לומר בזה עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (ריש פט"ז מהלכות טומאת צרעת) וז"ל בית המנוגע וכו'. וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר. או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו וכו'. כולן אסורין בהנאה. ואם שרפן ועשה מהן סיד הרי זה אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו עכ"ל עיי"ש. וכתב שם הרב המבי"ט ז"ל (בקרית ספר) וז"ל וכולן אסורין בהנאה ואם שרפן וכו' כדילפינן גבי צרעת ממארת דכתיב בבגדים תן בו מארה ואל תהנה בו ואפי' עשאן סיד. והכא נמי בבתים כתיב צרעת ממארת עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו דס"ל דכשם שנגעי בתים אפרן אסור אף נגעי בגדים כן. ואדרבה בנגעי בגדים הדבר פשוט יותר דמשם יליף לבתים. הן אמת דיש לתמוה לפ"ז דבבגד מנוגע הרי אפי' תימא דאפרו אסור היינו דוקא מוחלט. אבל מוסגר ודאי דלא עדיף אפרו מקצצו ועשאו מוכין דתנן התם דטהור ומותר בהנאה. וא"כ הרי הרמב"ם שם כולל שם אבנים של בית המוסגר עם אבני בית שבנתיצה דהיינו המוחלט. ועל שניהם כתב שאם שרפן ועשה מהן סיד שאסורין בהנאה מדכתיב צרעת ממארת. ונמצא דלדברי הרב המבי"ט הבא מן הדין. דהיינו בית המנוגע. חמור מהנדון. דהיינו בגד המנוגע. מיהו נראה דאפי' אבנים שחלצו מבית המוסגר דמיירי מהן הרמב"ם ז"ל שם. אע"ג דהבית הו"ל מוסגר. מ"מ האבנים עצמן אשר בהן הנגע וטעונין חליצה ודאי דין מוחלט יש להן. וכמתבאר מדברי הרמב"ם (שם ה"ג) שכתב דהאבנים אשר בהן הנגע מטמאין מאחוריהן כמוחלט. אע"ג דמוסגר אינו מטמא אלא מתוכו ולא מאחוריו עיי"ש. והוא מהתוספתא. וא"כ לא מיירי הרמב"ם ז"ל אלא במוחלט לחוד. ועכ"פ מתבאר מזה דבגד המנוגע אפרו אסור. ונפק"ל זה מקרא דצרעת ממארת. וכן מבואר להדיא בתוספתא (פ"ק דערלה) דקתני התם אפר בגדים שנתנגעו ואפר בתים שנתנגעו אסורין בהנאה עיי"ש. והר"ב מלמ"ל (ריש פי"ב מהלכות נגעים) נסתפק בזה עיי"ש. ואשתמיטתי' תוספתא זו. וגם לא ראה דברי המבי"ט בק"ס שם. ומעתה אפשר לומר דאע"ג דמדמצותו בשריפה שמעינן לנגעי בגדים דאסורין בהנאה. מ"מ איצטריך קרא דצרעת ממארת לענין איסורא דהנאת אפרן. דאע"ג דבעלמא קיי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר. הכא ילפינן מהך קרא לאיסורא:

איברא דאכתי יש לעיין בזה. דלכאורה מדברי הירושלמי (פ"ג דערלה ה"ג) שהביא במל"מ שם מוכח איפכא. דמדאיצטריך התם למילף בגז"ש דנתיצה נתיצה דאפר בית המנוגע אסור בהנאה. משמע דבגד המנוגע דליכא גז"ש אפרו מותר. אלא דלפ"ז צ"ע בדברי הרמב"ם ז"ל שם דלענין בית המנוגע מביא ראי' לאיסור הנאה דאפרו מקרא דצרעת ממארת. והרי בירושלמי שם לא יליף לה אלא בגז"ש דנתיצה נתיצה מע"ז. ויש בזה נפק"מ לדינא דלילפותא דהרמב"ם גם בגד מנוגע אפרו אסור בהנאה. מהאי טעמא גופא דגם בדידי' כתיב צרעת ממארת. משא"כ לפום ילפותא דהירושלמי דוקא בית המנוגע אפרו אסור בהנאה דאיכא גז"ש דנתיצה נתיצה. אבל בגד המנוגע דליכא גז"ש אפרו מותר בהנאה. ואמנם דברי הירושלמי גופי' שם צריכין ביאור. דגרסינן התם אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מטומאתן ואית תניי תני לא עלו מטומאתן. מ"ד עלו מידי טומאתן הרי אלו מותרות. ומ"ד לא עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות. אפי' כמ"ד עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות. דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה ואל יהנה ממנו. רבי אבהו בשם ר"י כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז. התיב רבי חייא בר יוסף קומי רבי יוחנן הרי אפר הבית הרי אינו בא מחמת ע"ז ואת אמר אסור. א"ל שנייה היא דכתיב בה נתיצה נתיצה עיי"ש. מבואר מזה דדברי הרמב"ם ז"ל שם כהווייתן מפורשים בירושלמי שם דיליף לה מעיקרא מדכתיב צרעת ממארת. ולא כמש"כ בכ"מ ובק"ס שם דהרמב"ם יליף לה מנגעי בגדים. וכבר רמז על זה במל"מ שם. אבל דברי הירושלמי צ"ע. דמעיקרא יליף לה מדכתיב צרעת ממארת. ובתר הכי מייתי לה מגז"ש דנתיצה נתיצה. ומלבד זה תמוה מאי דפריך והרי אפר הבית וכו' והא בית המנוגע אינו כלל מהנשרפין. דלא כתיבא בי' אלא נתיצה. ורבי יוחנן לא קאמר אלא בנשרפין. ומאי ענין בית המנוגע למילתא דרבי יוחנן. וגם קשה למה לי קרא דצרעת ממארת וגז"ש דנתיצה נתיצה. תיפוק לי' דהו"ל מהנקברין דאפרן אסור. וגם מאי ס"ד מעיקרא לומר דלמ"ד עלו מטומאתן מותרות. והי' נראה לכאורה לומר דמזה ראי' לדעת קצת אחרונים בא"ח (סי' תמ"ה) דס"ל דאפר הנקברין לא מתסר אלא מדבריהם. אלא דלפ"ז מאי דבעי התם לומר דלמ"ד עלו מותרות. צ"ל דהיינו רק מדאורייתא. אבל ודאי מדרבנן מיהת אסורות כאפר כל הנקברין. והוא דוחק. וגם מדברי התוס' בסוף תמורה (ל"ג ע"ב) בד"ה הנשרפין. נראה דס"ל דאפר הנקברין אסור מדאורייתא עייש"ה. וכן מתבאר מדברי התוס' (בפ"ב דפסחים כ"ז ע"ב) בד"ה חוץ מעצי אשרה עיי"ש ובפ"י שם. וכן מבואר בדברי מהר"ם חלאוה ז"ל שם עיי"ש. וכן דעת רוב האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. ועוד קשה במאי דקמשני שנייה היא דכתיב נתיצה נתיצה. והרי הא דאמר רבי יוחנן חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז. היינו ע"כ בע"ז כאשרה שהיא בשריפה. דהרי בנשרפין הוא דמיירי. ומימרא זו דירושלמי בשם ר"י מייתי לה בתלמודא דידן (בפ"ב דפסחים כ"ז ע"ב) ובשלהי תמורה בשם ברייתא. וקתני בה בהדיא אפר אשרה עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (פ"ק דערלה) עיי"ש. וא"כ מאי קאמר שנייה היא דכתיב בה נתיצה נתיצה. כלומר והו"ל בכלל אפר הבא מחמת ע"ז דקאמר. והרי בהך אפר ע"ז דמיירי בי' ר"י דהיינו אפר אשרה לא כתיב בי' כלל נתיצה. דהא דינו בשריפה. והיכי יתכן לומר דמשום הך גז"ש דנתיצה נתיצה הו"ל אפר רבית בכלל אפר ע"ז דקאמר ר"י. וגם לשון הירושלמי דקאמר שנייה היא דכתיב נתיצה נתיצה לא אתי שפיר. דלשון זה לא שייך אלא על קרא דכתיב בהדיא. אבל על גז"ש לא שייך לומר דכתיב אלא הו"ל לומר דגמר או יליף נתיצה נתיצה:

והיה נראה לכאורה לומר בזה עפמש"כ התוס' (סוף תמורה) דהא דהנשרפין אפרן מותר היינו משום דכיון שמצוה לשרפן הו"ל כדבר שנעשה מצותו שאין מועלין בו. והכא נמי כיון שנעשה מצותו הלך איסורו אבל הנקברין דאין מצותן בשריפה משוך איסורן לעולם עיי"ש. ולפ"ז נראה לכאורה דגם בית המנוגע דמצותו בנתיצה הו"ל אחר נתיצתו כדבר שנעשה מצותו והלך איסורו. ונתיצה דידי' במקום שריפה דנשרפין קיימא. ולפ"ז היה מקום לומר דמאי דקאמר ר"י חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז לא על אשרה דוקא דבשריפה קאי. אלא כולל גם מצבותיהם ומזבחותיהם וכיו"ב שבשבירה ונתיצה. דהו"ל ג"כ בכלל הנשרפין אם לא שהוציאן מכללן. דשריפה לאו דוקא נקט אלא כל כיו"ב שנעשה מצותן. וזה נראה כוונת הפ"מ שפירש שם כל סוגית הירושלמי בשכתשן לסיד. ולא ניחא לי' לפרש בששרפן עיי"ש. משום דגם בנתיצה כיון דמצותו בכך הו"ל כשרפה בנשרפין. וא"כ פריך שפיר לר"י מאפר הבית. דנתיצה דידי' במקום שריפה קאי והו"ל בכלל הנשרפין דקאמר ר"י דאפרן מותר. ועל זה שפיר משני שנייה ההיא דכתיב נתיצה נתיצה. והו"ל בכלל אפר הבא מחמת ע"ז דקאמר ר"י לאיסורא. אלא דמלבד דאכתי אין זה מספיק ליישב כל דבר הקשה בדברי הירושלמי כמבואר. וגם אינו נכון לומר דהנתצין נמי בכלל נשרפין הן. דודאי משמע דנשרפין דוקא קאמר. וכן מבואר בע"ז (מ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה אמרו לו וכו' דחמץ לרבנן דס"ל מפרר וזורה לרוח הו"ל בכלל הנקברין דאפרן אסור לאחר פירור וזריי' לרוח. אע"ג דחמץ מצותו בכך לרבנן. ומקיים בהכי מצות תשביתו. וא"כ נעשה מצותו ומ"מ הו"ל בכלל הנקברין ולא בכלל הנשרפין. וכן מוכרח מסוגיא דסוף תמורה. דעלה דתנן ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח וכו'. קאמר בגמרא סתם לן תנא כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה עיי"ש. ואם איתא הרי כרבנן נמי אתיא. ומ"מ חשיב לי' בהדי הנשרפין משום דגם בפרור וזריי' לרוח נעשה מצותו כשרפה בנשרפין. וכל עיקרו לא קתני לי' במתניתין אלא משום סיפא דקתני כל הנשרפין לא יקברו וכו'. והיינו משום דנשרפין אפרן מותר כדקאמר בגמרא. מיהו אין זה מוכרח דאיכא למימר דודאי לא משום דקחשיב לי' בהדי נשרפין קדייק דסתם לן תנא כר"י. אלא משום דבהדיא קתני חמץ בפסח ישרף. וכן משמע קצת מלישנא דגמרא שם עיי"ש. וראיתי להר"ב העיטור (בהלכות ביעור חמץ) שכתב באמת דמתניתין דהתם מצי אתיא כרבנן. והא דקתני ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח אינו אלא למעוטי שאינו בקבורה כשאר איסורין דקחשיב התם עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי בתרתי. חדא דבהדיא קתני מתניתין חמץ בפסח ישרף. ועוד דבגמרא קאמר בהדיא עלה סתם לן תנא כר"י ואכמ"ל בזה. ובלא"ה ע"כ א"א לומר דנגעי בתים בנתיצה תשיב נעשה מצותו למיפקע איסורו כמו שריפה בנשרפין. דהא בהדיא כתיב ונתץ את הבית וגו' והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. הרי דגם לאחר נתיצה עדיין בטומאתו הוא. וכיון דטומאתו לא פקעה כ"ש דלא פקע איסורו. דהרי טומאה קילא טפי מאיסורא. דמה"ט אפי' למ"ד עלו מטומאתן קאמר בירושלמי שם דמאיסורן לא עלו. והכי נמי אמרינן בתלמודא דידן (סוף תמורה) לענין בשר המת שנפרך דטהור ואסור עיי"ש. וא"כ ודאי קשה למה לי קרא דצרעת ממארת וגז"ש דנתיצה נתיצה. וגם היכי קאמר עלו מטומאתן. והא מפורש בקרא דלא עלו מטומאתן בנתיצה. ובודאי ע"כ מוכרח לפרש דמאי דקאמר בירושלמי אבנים מנוגעות שעשאן סיד היינו דוקא בששרפן. ולא כדפי' בפ"מ בשנתצן. וכן מאי דפריך מאפר הבית לרבי יוחנן היינו בששרפו לאפר. וכמבואר ברמב"ם שם שהביא דין זה דירושלמי בששרפן. וגם נראה דהנך תנאי דמייתי בירושלמי דפליגי אם עלו מטומאתן היינו הנך תנאי דאיפליגו בתוספתא (פ"ז דנגעים). דקתני התם שריפתן מטמא בביאה ור"ש מטהר עיי"ש. וא"כ ודאי דברי הירושלמי צריכין ביאור.

ואמנם הנראה לי בביאור דברי הירושלמי הוא עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (סוף סדר תזריע) ובסה"מ בעשין הנוספות לדעתו מצוה י"ד) שהביא שם דברי הירושלמי אלו. ומבואר שהיתה שם לפניו גירסא אחרת. וז"ל שם ובשלישי ממס' ערלה בגמ' דבני מערבא אמרו אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תנו עלו מידי טומאתן ואית תניי לא עלו. מ"ד עלו מותרות ומ"ד לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה אל תהנה בו. רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר ע"ז. התיב רבי חייא ברבי יוסי קומי רבי יוחנן הרי אפר הבית אינו בא מחמת ע"ז ותימא אסור. א"ל שניא היא דכתיב בי' נתיצה עכ"ל עיי"ש. וגירסא זו נראה עיקר. דלפ"ז יתבארו היטב כל דברי הירושלמי על נכון. והכי פירושו. מ"ד לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה אל תהנה בו. וכיון דבית המנוגע הו"ל מהנקברין ואסרה תורה הנאתו. ממילא הו"ל כשאר איסורי הנאה הנקברין דאפרן אסור. ומה"ט ס"ל דלא עלו מטומאתן דכיון דאיסורן לא פקע גם טומאן לא אזלא מינייהו. ומ"ד עלו מטומאתן ומותרות ס"ל דבשריפתן פקעה טומאתן. וממילא פקע גם איסורן. דס"ל דבנגעים האיסור תלוי בטומאה מדכתיב צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא. וכן בנגעי בגדים כתיב צרעת ממארת הוא הנגע טמא הוא. דמשמע דאיסור דנפק"ל מקרא דצרעת ממארת תלוי בטומאתו. וכיון דפקעה טומאתו אזלא נמי איסור הנאתו. ולפ"ז אפשר דמאי דמסיק בירושלמי דכתיב צרעת ממארת וכו' אתרווייהו תנאי קאי. דהרי ודאי לכ"ע אבנים מנוגעות אסורות בהנאה מעיקר דינא מקרא דצרעת ממארת. אלא דמ"ד עלו מטומאתן ס"ל דכיון דמהך קרא הוא דנפק"ל. ממילא כשנשרפו כשם שעלו מטומאתן עלו ג"כ מאיסורן. דמהך קרא נמי שמעינן דאיסורו בטומאתו תלי. ולא דמי לשאר נקברין ולהכי נמי מ"ד לא עלו מטומאתן לא עלו מאיסורן. וראי' מוכחת לגירסא זו ממה שאמרו בספרא (תזריע סו"פ י"ד) צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו. אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין. ת"ל כי צרעת. ואי מה מוחלט קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנאתו יכול אף מוסגר ת"ל כי צרעת עיי"ש ובמתניתין (סוף פי"א דנגעים). ולגירסא שלפנינו בירושלמי דטומאה ואיסור לא תלוי זב"ז. ואפי' למ"ד עלו מטומאתן אסורות בהנאה. קשה התם נמי כיון דאי לאו מיעוטא הוה סד"א דמוסגר כמוחלט לענין שאם קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנאה. א"כ השתא נמי נהי דמיעטי' למוסגר. די לנו לאוקמי מיעוטא לטומא' לחודה. לענין דעולה מטומאתו בקציצ' ועשיית מוכין דאיירי בה קרא. אבל לענין איסור הנאה כדקאי קאי. אבל לגירסת הרמב"ן ז"ל וכפי מה שביארנו ניחא שפיר. ועי' בנקודות הכסף (ביו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה) שדבריו תמוהים מאוד. וכנראה לא עיין בגוף הירושלמי אלא כפי מה שהובא בדברי הרמב"ן ז"ל עיי"ש. ואין להאריך כאן בזה. וע"פ גירסא זו מתבאר שפיר גם סוף דברי הירושלמי דהיינו גופא דקמשני לי' רבי יוחנן שניא היא דכתיב בי' נתיצה. כלומר ואינו כלל מן הנשרפין. אלא מן הנקברין דאפרן אסור. ואנן בנשרפין דוקא הוא דקיימינן. וכל הנשרפין ודאי אפרן מותר חוץ מאפר ע"ז. והמקשה הוה ס"ד לומר דנשרפין דנקט לא אתי אלא למעוטי נקברין שאין בהן אלא קבורה. אבל אותן שהם בנתיצה אפשר דהו"ל בכלל הנשרפין וכמשכ"ל בשם בעל העיטור. אבל ר"י השיב לו דדוקא בנשרפין הוא דקאמר אבל התם נתיצה הוא דכתיב בי' ולא שריפה. כן נראה ברור ונכון בביאור דברי הירושלמי. ועפ"ז ניחא שפיר כל מאי דאקשינן:

ונמצא השתא לפ"ז דאין לנו שום ילפותא לא מקרא ולא מגז"ש לאיסור אפר בית המנוגע. אלא דכיון דאסור בהנאה שוב ממילא הו"ל בכלל הנקברין דאפרן אסור. ועפ"ז ניחא נמי דברי הרמב"ם ז"ל שם. דמש"כ שנאמר צרעת ממארת וכו'. לא אדסמיך לי' קאי. אלא על עיקר איסור הנאה דבית המנוגע. וגם ארישא שכתב וכולן אסורים בהנאה קאי. וממילא נשמע דאסור אפי' עשאן סיד. משום דהו"ל בכלל הנקברין דאפרן אסור. ועפ"ז מתיישבת ג"כ תמיהת המל"מ (רפט"ז מה' טומאת צרעת) על הרמב"ם ז"ל שלא ביאר שכששרפן ועשאן סיד אם עלו מטומאתן. כיון דבירושלמי שם מבואר דאליבא דכ"ע אסורים בהנאה. וכי פליגי אם עלו מטומאתן עיי"ש. דאין מקום לתמיהתו אלא לפי הגירסא שלפנינו בירושלמי שם. דלפ"ז ודאי אע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל שם דאסורים בהנאה. מ"מ הו"ל להביא ג"כ דין עלייתן מטומאתן. כיון דמבואר בירושלמי דבהנאה אסורין לכ"ע ובהעלאתן מידי טומאה פליגי תנאי. אבל לפי גירסת הרמב"ן ז"ל וכפי מה שביארנו הרי מבואר דפשיטא לי' להירושלמי דלכ"ע הא בהא תליא. וטומאה ואיסור הנאה חד נינהו. ולמ"ד דלא עלו מאיסורן גם מטומאתן לא עלו. ולאידך מ"ד דס"ל דעלו מטומאתן עלו ג"כ מאיסורן ומותרין בהנאה. א"כ אחר שביאר הרמב"ם ז"ל דאסורין בהנאה שוב לא הוצרך לבאר דלא עלו מטומאתן. דהיינו הך. וכמו דבירושלמי לא הזכירו הנך תנאי אלא חדא דהיינו טומאה. אע"ג דפליגי נמי באיסור הנאתן. והיינו משום דהיינו הך. ונקטי חדא וה"ה לאידך. וגם אפשר לומר דלענין טומאתן סמיך הרמב"ם ז"ל על מש"כ אח"כ בסמוך וכולן משלחין אותן חוץ לעיר וכו' עיי"ש. אלא דלפ"מ שנתבאר אין צריך לזה דבלא"ה ניחא שפיר. ועפ"ז ממילא מתבאר דאפר בגד המנוגע מותר בהנאה. דהרי כיון שביארנו דאפר בית המנוגע לא מתסר אלא משום דהו"ל בכלל הנקברין דאפרן אסור דלא כתיב בי' אלא נתיצה. א"כ בגד המנוגע דכתיב בי' שריפה הו"ל בכלל הנשרפין דאפרן מותר. ואע"ג דלפי המבואר בתוספתא דערלה שהבאתי לעיל אפרן אסור. מ"מ אין מזה הכרע. משום שאין הגירסא כן בגירסת תוספתא כת"י. דשם איתא עפר בגדים שנתנגעו ואפר בתים וכו' עיי"ש. וגירסא זו עיקר לפ"מ שביארנו. דודאי אפר בגדים מנוגעים מותר. ולא קתני לאיסורא אלא עפר. דהיינו שנרקבו ונעשו עפר. והיינו משום דכיון דמצותן בשריפה. כל זמן שלא נשרפו כמצותן לא פקע איסורן. וכמש"כ הרמב"ם והר"ש והרע"ב ז"ל (סוף פי"א דנגעים) לענין קצצן ועשאן מוכין כמשכ"ל אבל בתים דלא כתיב' בהו אלא נתיצ'. אפרן נמי אסור בהנא'. ולפ"ז מהך תוספתא אדרבה מתבאר איפכא. דמדנקט בבגדים עפר ובבתים אפר מבואר דאפר בגד המנוגע מותר בהנאה. ולכאורה מדקתני בתוספתא (סוף פ"ז דנגעים) חומר בבגדים שאין בבתים ובבתים שאין בבגדים וכו' עיי"ש. ולא קתני נמי חילוק זה דאפר בגדים מותר בהנאה ואפר בתים אסור. מוכח דאין חילוק בזה בין בגדים לבתים. ומיהו לפי הגירסא שלפנינו בירושלמי שם דטומאה ואיסור לא תלו זב"ז היה אפשר לומר דהתם היינו טעמא דלא קתני לה משום דבחומרי טומאה מיירי באיסור הנאה לא קמיירי. אבל לגירסת הרמב"ן ז"ל דטומאה ואיסור הנאה חדא נינהו ודאי קשה לכאורה. מיהו נראה דאדרבה לפי גירסת הרמב"ן ז"ל אתי שפ ר טפי. דאפשר לומר דהך תוספתא אתיא כהך תנא דאמר גם בבתים שאם שרפן ועשאן סיד עלו מטומאתן ומותרין בהנאה. וליכא בזה חומר בבתים מבבגדים. אבל לגירסא שלפנינו קשה דכיון דקחשיב ואזיל חומר שבבתים מבבגדים הו"ל למיחשב נמי הא. אע"ג דלמ"ד עלו מטומאתן ליכא חומר בבתים מבגדים אלא לענין איסור הנאה. מיהו קצת יש מקום לדחות ע"פ דברי הר"ש ז"ל (סוף פי"ג דנגעים) עיי"ש היטב. ואכמ"ל בזה יותר:

ומעתה לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דכיון דבבגד המנוגע שריפה כתיבא בי'. אם איתא דבכלל שריפה גם איסור הנאה במשמע. למה לי קרא דצרעת ממארת לאשמעינן דאסור בהנאה. תיפוק לי' מדמצותו בשריפה שמעינן דאסור בהנאה. אלא ודאי מוכח מזה דלאו הא בהא תליא. ואע"ג דכבר ביארנו לעיל שיש חילוק בזה בין היכא דאין השריפה מצוה בקו"ע אלא שכשבא לבערן אין להם ביעור אחר אלא שריפה. דבכל כיו"ב ליכא למשמע איסור הנאה. להיכא דהשריפה היא מצוה בקו"ע. דבזה הוא דבכלל שריפה איסור הנאה נמי במשמע. וא"כ הכא בשריפה דבגדים מנוגעים אפשר לומר דאין בהן בשריפתן מצוה בקו"ע. אלא דאין להם ביעור אלא בשריפה. והילכך אע"ג דכתיב בהו שריפה איצטריך בהו קרא לאיסור הנאה. אלא דלכאורה משמע דשריפת בגד מנוגע הו"ל מצוה גמורה בקו"ע. וכן מבואר בחינוך (מצוה קע"ב) עיי"ש בדבריו. וא"כ הדבר קשה טובא לכאורה. מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ק"ב) ובחבורו הגדול (ריש הלכות טומאת צרעת) ובדברי הרמב"ן ז"ל (בסוף סה"מ) וכן בדברי הרשב"ץ ז"ל (בקונטרס אחרון בזה"ר) מבואר דלא ס"ל הכי עיי"ש היטב. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל (בעשין הנוספות מצוה י"ד) עייש"ה. וכבר רמז בזה הר"ב מל"מ (בדרך מצותיך) על דברי החינוך שם עיי"ש בדבריו. וכן משמע מדתניא בספרא (תזריע ריש פט"ז) יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפה. ת"ל באש תשרפנו את אשר בו הנגע. לימד על כל הקרעים שהם טעונין שריפה עיי"ש. משמע מזה דלא אתי קרא אלא לומר שאין להם ביעור אחר זולת שריפה. אבל מצוה בקו"ע ליכא בהכי. וכן מתבאר מדברי הפסיקתא זוטרתא שם שכתב באש תשרף אין לו טהרה בכבוס עיי"ש. משמע דאתי לומר דאין שריפה זו מצוה גמורה בקו"ע. ולא בא הכתוב אלא לומר שאין לו שום תקנה אחרת. לא כבום ולא השלכה לאשפה אלא שריפה. וא"כ ליכא מקום קושיא מהתם. ויש עוד להתעורר בזה מכמה מקומות בבבלי ובירושלמי. אבל הכל הולך אל מקום אחד ע"פ החילוק שחלקנו בין היכא דמצות שריפה היא מצוה גמורה בקו"ע להיכא דליכא מצוה בקו"ע אלא דאין לו ביעור אחר זולת שריפה. ובזה נתיישר כל העקוב בענין זה. ועי' בירושלמי (ריש פ"ג דערלה. ובפ"ב דפסחים) ובפ"מ וגם בקה"ע שם. והעיקר כפי' הקה"ע שם עיי"ש היטב. ועי' בירושלמי (פ"ה דע"ז הי"ב) ובפירש"י בפרק בתרא דע"ז (ע"ד ע"א) בד"ה ושער נזיר וכו' ובריש פ"ו דתמורה (כ"ח ע"א) בד"ה ושער נזיר. ובאור זרוע הלכות ע"ז (סי' רפ"ד) עיי"ש היטב:

והנה כבר נתבאר לעיל מדברי רש"י והרשב"א ז"ל דבקדשים טמאים ליכא בשריפתן מצוה בקום ועשה אלא אחר עבור צורה. וממילא מבואר דכ"ש בתרומה טמאה. אפי' לדעת הסוברים דשריפתה היא מדאורייתא. דליכא בה מצוה בקו"ע כלל. דהרי עבור צורה לא שייך בה. ובירושלמי (רפ"ב דשבת) דעלה דתנן אין מדליקין בשמן שריפה. ומפרש התם טעמא כבתלמודא דידן. משום שאין שורפין קדשים ביו"ט וכ"ש בשבת. אמרינן התם עלה מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה. ומשני א"ר יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל. כמו דרבי ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה. כך (תרומה) עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה. ופריך תו ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה. ומשני אר"י בן פזי מכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה. ופי' בקה"ע דפריך הא לא דמו להדדי דשמן שריפה הרי אין לו זמן ולעולם לא ישרפו אותו אלא ביום. ומשני מכיון שנטמא הרי הוא כאילו עבר זמנו דמצותו לשרפו מיד עיי"ש. ומשמע לכאורה מזה דתרומה מיד משנטמאה איכא מצוה בקו"ע לשרפה. ואי לא שרפה מיד עובר בעשה. והלכך הו"ל כעבר זמנה ונשרפת מכאן ואילך בין ביום ובין בלילה. דאם איתא דליכא בשריפתה מצוה בקו"ע. היכי שייך בשריפתה עבר זמנה לענין דמשום זה תשרף בין ביום בין בלילה. וא"כ כ"ש לקדשים טמאים דאית לן למימר דשריפתן מצוה בקו"ע. אבל נראה דלק"מ דמש"כ בקה"ע דמצוה לשרפה מיד. אינו מוכרח מדברי הירושלמי כלל. ואדרבה משמעות לשון הירושלמי הוא איפכא. דמשמע שבא לומר דמעיקרא משנטמאה הו"ל כעבר זמנה. דדוקא במצו' שקבוע לה זמן הוא שהקפיד' תורה לעשיתה ביום ולהכי כשעבר הזמן דתו אין לעשייתה זמן קבוע נעשית אפי' בלילה וא"כ תרומה טמאה שאין לשריפתה זמן קבוע כלל דינה לעולם כעבר זמנה שנשרפת אפי' בלילה. והדבר מוכרת דאל"כ הול"ל דעכ"פ כשבא לשרפה מיד משנטמאה אין לשרפה אלא ביום. וא"כ הדרא קושית הירושלמי לדוכתה מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה מיהת מיד משנטמאה. וכן מבואר בהדיא מדקאמר מכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה. דמשמע ודאי דמעיקרא משעה שחל עלי' מצות שריפה הו"ל כמי שעבר זמנה. והשתא א"כ היינו דוקא בתרומה טמאה. אבל בקדשים טמאים דעכ"פ לאחר עבור צורה חייל עלייהו שם נותר שזמנו קבוע לשריפתו בבוקר. א"כ איכא מצוה בקו"ע לשרפו באותו יום. ומעתה א"כ אדרבה מדברי הירושלמי אלו מוכח כמו שביארנו לדעת רש"י והרשב"א ז"ל. דאל"כ קשה מאי דפריך מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה. ומשמע דמיהת בקדשים טמאים פסיקא לי' שאין שורפין אותן בלילה. והרי לפי מאי דמסיק דמכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה גם בקדשים טמאים שייכא הך סברא גופא. והו"ל למימר דג"כ חשיבי כעבר זמנם ונשרפין גם בלילה. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא:

ומעתה לפ"ז מתפרשת שפיר סוגיא דפ"ב דשבת שעמדנו עליה לעיל. דאיכא למימר דמעיקרא הוה ס"ד דתרומה טמאה הו"ל שריפתה מצוה בקו"ע. וכיון שנתבאר דבכלל מצות שריפה בקו"ע גם איסור הנאה במשמע. שפיר פריך ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מאי טעמא. וממילא מיתרצא בהכי תמיהת התוס' שם שכתבו תימא מהיכא תיתי דתרומה טמאה אסורה בהנאה דבעי מאי טעמא עיי"ש. אבל לפ"ז ניחא שפיר בפשיטות דלפי מאי דקאי השתא בסברא דשריפת תרומה טמאה הו"ל מצוה בקו"ע. ממילא מבואר דבהנאה נמי אסורה. ובהכי מדוקדק שפיר מאי דקאמר מאי טעמא ולא קאמר מנ"ל. והיינו משום דלפי מאי דס"ד השתא איכא ראי' מוכחת דאסורה ליהנות בה בשעת ביעורה. ולהכי עיקר דינא קשיא לי' מאי טעמא. אמאי שרי. דודאי אית לך למימר דאסור. ועל זה קאתי רב לשנויי וקאמר כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. כלומר דשריפת תרומה טמאה לא עדיפא משריפת קדשים טמאים דמצד עצמן ליכא בהו מצוה בקו"ע בשריפתן. אם לא לאחר עבור צורה דאז יש להן תורת נותר. ומשום שם נותר הוא דאיכא בשריפתן מצוה בקו"ע. וזה לא שייך בתרומה טמאה כלל. וכיון דבקדשים מצד טומאה ליכא בשריפתן מצוה בקו"ע. כ"ש תרומה דאין עיקר שריפתה אלא משום דמיקריא קודש. וכמש"כ הראשונים ז"ל שם. ולא יהא הלמד חמור מהמלמד. והיינו דמדייק רב בלישני' וקאמר. ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה. לומר דודאי מצוה בקו"ע ליכא בשריפתה. אלא דבשעה שבא לבערה אין לו לבערה אלא בשריפה. וא"כ איכא למימר דאז רשאי ליהנות ממנה. ומשום דאע"ג דלפום סברתו השתא דבשריפת תרומה טמאה ליכא מצוה בקו"ע. שוב אין הכרח לומר דאסורה בהנאה. מ"מ אכתי אין משום זה הכרח גם לאידך גיסא. לומר דמותרת בהנאה לזה קאמר רב שכן אמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה. ועל זה קאמר והיכן אמרה תורה. ואמרי' מדר"נ דאר"נ ואני נתתי לך וגו'. ולא משום דצריך קרא להתיר. אלא דקושטא דמילתא קאמר רב דשמעינן לה מן התורה וגם מזה איכא למשמע דליכא בשריפת תרומה טמאה מצוה בקו"ע. דא"כ לא הוה מותרת בהנאה. ולא כדהוה ס"ד מעיקרא. ואין מקום לקושית התוס' כאן. ומיהו לקמן בדברי ר"א דדריש לה מקרא יתירא דממנו ודאי יש מקום לקושית התוס' וצ"ל כתירוצם:

ועפ"ז מיתרצא שפיר תמיהת הרשב"א ז"ל שם שכתב וז"ל אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף את התרומה. לא ידעתי מה היתה תשובתו של רב בהא. דלא הו"ל למימר אלא משים דר"נ אי נמי משום דר"א עכ"ל עיי"ש שנשאר בתימא. אבל לפי מה שביארנו הדבר נכון מאוד. דהרי לפי דברינו הא דפריך מאי טעמא לא אתי למיפרך מנ"ל מקרא דשרי בחול אלא פריך אעיקר דינא מאי טעמא דשרי. דהו"ל לומר דאסור בהנאה משום דכיון דמצותה בשריפה אית לן למימר דאסורה בהנאה. ועל זה שפיר משני רב דזה ליתא דהכא דאין בשריפתה מצוה בקו"ע אין איסור הנאה במשמע. ומאי דקאמר רב ואמרה תורה וכו'. ודאי לא הוצרך לזה הכא. ולא קאמר הכי אלא לרווחא דמילתא וכמו שביארנו. והשתא עכ"פ מתבאר מזה דמהך מילתא דרב לא זו דאין סתירה לשיטת רש"י והרשב"א ז"ל. אלא אדרבה מינה איכא סייעתא לשיטה זו אפי' לדעת הסוברים דשריפת תרומה טמאה מדאורייתא היא:

ומעתה ע"פ מה שנתבאר לעיל יתבארו על נכון דברי הגאונים ז"ל וסייעתם שלא מנו מצות שריפה אלא בנותר בלבד. וגם לשונו של רבינו הגאון ז"ל מדוקדק היטב. דהרי לפי מה שביארנו לפי שיטת רש"י והרשב"א ז"ל אין לנו מצות עשה בשריפת פסולי דקודש אלא בפסול נותר בלבד משום דכולהו שאר פסולי דקודש אע"ג דמצותן בשריפה. מ"מ ליכא מצות עשה בשריפתן אלא אחר עבור צורה דחייל עלייהו שם ניתר. וא"כ אין מצות עשה דשריפתן אלא העשה האמורה בנותר. אלא דאתאי הילכתא לאגמורי לן דרשאי לשרפן אפי' מיד משנפסלו. ואין צריך להמתין עד לאחר שתעובר צורתן. אבל צד מצוה ליכא אלא משום נותר. דהיינו לאחר עבור צורה דהו"ל נותר. ואפי' בקדשים טמאים נהי דכתיב בהו קרא מיוחד בפ"ע בשריפתן. מ"מ היינו רק כי היכי דלא נימא דאפי' לאחר עבור צורתן אינם בכלל עשה דשריפה משום דאיתעביד בהו עובדין דחול כמבואר בסוגיא דסו"פ כיצד צולין שם. ואתי הך קרא ואהדרינהו לכלל שאר כולהו פסולי דקודש בכלל עשה דשריפת נותר לאתר שתעובר צורתן. וממילא נמי הו"ל בכלל ההלכה שנמסרה בכל פסולי דקודש להיותן מותר לשרפן גם קודם עבור צורה. וא"כ גם בקדשים טמאים אין לנו אלא עשה דשריפת נותר בלבד. וא"כ נכונים היטב דברי הגאונים ז"ל וסייעתם שלא מנו בכל פסולי המוקדשים אלא עשה דשריפת נותר. משום דקדשים טמאים נמי לא בא הכתוב שנאמר בהם אלא לגלויי דגם נותר דידהו לא נפיק מכללא דשריפת נותר דשאר כל הקדשים אע"פ שנטמאו ואיתעביד בהו עובדין דחול. ומדוקדק בזה שפיר גם לשון רבינו הגאון ז"ל. שכתב בלשון עשה זו לשרוף נותר לבוקר. אע"פ שכולל בה גם קודש טמא וכולהו שאר פסולי דקודש. משום דבכולם אין לנו בשריפתן עשה אחרת זולת עשה דשריפת נותר לאחר עבור צורתן. דאז חייל עלייהו שם נותר וכמו שנתבאר:

אלא דעדיין צריך ביאור דלפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל מצוה שיש בה עשה ול"ת שלא למנותן אלא במצוה אחת ואינו מביא במנין אלא העשה או הלאו. איזה משניהם שכולל מענין המצוה יותר. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. וא"כ כאן כיון דבכלל מצות עשה דשריפה גם איסור אכילה והנאה במשמע. וכמבואר (בפ"ב דפסחים כ"ד ע"א) דאמרינן א"ל ר"י רבך מהאי קרא קאמר לה דכתיב ואם יותר מבשר המלואים וגו'. שאין ת"ל לא יאכל וכו'. אם אינו ענין לגופו. דהא כתיב ושרפת את הנותר באש וכו' עיי"ש. וכמו שביארנו כבר דבכלל מצות עשה דשריפה זו גם איסור הנאה במשמע. וא"כ אחר שמנה כאן עשה דשריפה שכוללת גם כולהו פסולי דקודש וגם קודש טמא שוב לא היה לו למנות לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל שמנה לקמן (במנין הלאוין לאו ר"י) עיי"ש. מיהו נראה דלק"מ דכיון דבכולהו פסולי דקודש ליכא עשה אלא לאחר עבור צורה. וכן קודש טמא בכלל וכמו שנתבאר. אבל מקמי הכי אע"ג דמותר לשרפן מ"מ מצוה ליכא. א"כ שפיר איצטריך למנות הלאו משום שכולל אזהרה גם קודם עבור צורתו. דמיד משנטמא קאי עליו בלאו דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. אבל עשה דשריפה אכתי ליכא עד שתעבור צורתו:

ועפ"ז ממילא ניחא מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דאכילת נותר. והוא תמוה טובא לכאורה. ובשלמא מה שלא מנה לאו דאכילת פגול לא תקשה. דהיינו משום דלשיטתו אזיל. דבכל כיו"ב שלא בא בכתוב הלאו מפורש בתורה. אלא גמרינן לי' בגזירה שוה או בהיקישא וכיו"ב ממקום אחר. אינו נמנה לדעתו בפ"ע במנין המצות. אלא הוא נכלל בכלל אותה האזהרה המלמדת עליו. כמו שלא מנה אזהרת לאו דשחוטי חוץ מהאי טעמא שלא נאמר בהם בתורה בפירוש לאו מיוחד. אלא גמרינן לי' מהעלאה בחוץ. כמבואר בזבחים (ריש פרק השוחט והמעלה) עיי"ש. ולכן לא מנה אלא לאו דמעלה (לקמן לאוין ר"ז). ונכלל בו גם לאו דשוחט עיי"ש מש"כ בזה. וכן לא מנה לאו דערל בתרומה. משום שלא נאמר בו לאו בפירוש. אלא גמרינן לי' מג"ש מפסח. ולכן לא מנה אלא לאו דערל לא יאכל בפסח (לקמן לאוין קע"ו). ונכלל בו גם אזהרת לאו דתרומה כדרך שכללן הכתוב. וכן בכל כיו"ב כמו שנתבאר אצלנו בשרשים (מבוא סי' ז') ובכמה דוכתי. אבל לאו דאכילת נותר שמפורש בקרא תמוה לכאורה מה שלא מנה אותו במנין הלאוין. והנה גם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו שני לאוין אלו דאכילת פגול ונותר. אלא שטעמם מבואר משום שכבר מנו פגול ונותר במנין העונשין שלהם במספר חייבי כריתות. אלא דאין זה נכון רק לפי שיטתם שהם מונים העונשין במקום הלאוין של העונשין. אף דגם לדידהו אין זה מספיק. משום שיש בזה מבוכה רבה בדבריהם כמו שביארנו בכמה דוכתי ובפרט בפתיחה למנין העונשין לקמן. אבל עכ"פ לשיטת רבינו הגאון ז"ל שהוא מונה כל הלאוין של העונשין בפ"ע במנין הלאוין. מלבד מה שהוא מונה העונשין משום המצוה שבהן על הב"ד. כמו שיתבאר לפנינו במקומו. ודאי קשה טובא לכאורה מה שלא מנה עכ"פ לאו דאכילת נותר שמפורש בקרא ושרפת את הנותר באש לא יאכל. אבל ע"פ מה שנתבאר לעיל הדבר נכון מאוד. דכיון דעשה דשריפה כוללת ג"כ איסור אכילה והנאה. א"כ כיון שמנה כאן עשה דשריפת נותר שוב לא הוצרך למנות לאו דלא יאכל האמור בנותר. ולשיטתו אזיל דבכל כיו"ב אחר שמנה העשה שוב אין הלאו נמנה:

ואמנם אכתי קשה דאין זה מספיק אלא לענין אזהרת נותר. אבל הרי מדסיים בהך קרא וכתב כי קודש הוא דרשינן מיני' (בפ"ב דפסחים שם) ובשאר דוכתי דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וא"כ הרי אזהרה זו כוללת כל פסולי דקודש להזהיר על אכילתן. וא"כ נהי דמשום נותר גופי' לא הוצרך למנות לאו זה מטעם שביארנו. מ"מ עדיין הו"ל למנותו משום שאר כולהו פסולי דקודש שנכללו בו ואע"ג דכולהו פסולי דקודש בכלל עשה דשריפת נותר נינהו. וא"כ כי היכא דאיסור אכילת נותר הו"ל בכלל עשה דשריפתו הכי נמי איסור אכילת שאר כל פסולי דקודש בכללה. מ"מ הרי כבר ביארנו דהיינו דוקא לענין אחר עבור צורתן ויבואו לידי נותר. אבל משנפסלו עד שתעובר צורתן ליכא בכל פסולי דקודש עשה דשריפה. וממילא לא שמענו בהן איסור אכילה והנאה אלא מדרבינהו קרא דכי קודש הוא בכלל אזהרת לאו דלא יאכל. וא"כ אכתי הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנותו במנין הלאוין משום אזהרה זו שנכללה בו. כמו שמנה לאו דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מהאי טעמא כמו שנתבאר לעיל. וכזה יש להקשות גם על הבה"ג וסייעתו ז"ל. דאע"ג דמשום אזהרת נותר לא הוצרכו לשיטתם למנות לאו זה מטעם שביארנו לעיל. מ"מ אכתי הו"ל למנותו משום שאר כל פסולי המוקדשין שנכללו בו ואין בהן כרת. כגון פסול יוצא ולן דמו ונשפך דמו וכיו"ב. ואין לנו אזהרת לאו בהנאתן אלא מהך קרא דלא יאכל כי קודש הוא דאיתרבי מיני' אזהרה לכל שבקודש פסול. מיהו להבה"ג וסייעתו ז"ל אפשר לומר דס"ל דכולהו הנך פסולין כבר נכללו בכלל לאו דלא תאכל כל תועבה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בהלכות פסולי המוקדשין פי"ח ה"ג) עיי"ש. ובסה"מ (לאוין ק"מ). וכבר כתב החינוך (מצוה קמ"ד) דלאו דלא יאכל כי קודש הוא ולאו דלא תאכל כל תועבה הם מהלאוין הכפולים. משום דשניהם באו להזהיר על ענין אחד. וכל מה שבכלל זה נכלל בזה עיי"ש. ובמש"כ עוד בזה שם לקמן (מצוה תס"ט). ובמש"כ בזה הברה"ז (סוף מנחות) על דברי הרמב"ם. ובשעה"מ (הלכות יסוה"ת) ובשאר אחרונים. וכיון שכבר מנו הבה"ג וסייעתו לאו דלא תאכל כל תועבה במנין הלאוין. לזה שוב לא מנו לאו דלא יאכל כי קודש הוא כשאר לאוין הכפולין שאין נמנין. אבל לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה גם לאו דלא תאכל כל תועבה. ונראה דטעמו משום דס"ל דהך קרא לא אתי אלא למה שדרשו (בפרק בתרא דע"ז ס"ו ע"א) לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זה עם זה. ושאר דרשות שדרשו ממנו בספרי (ראה) אינם אלא אסמכתא בעלמא. ואפי' פליגי ס"ל דהעיקר כדדריש בע"ז שם משום דרבי יוחנן קאמר לה משום ר"מ. ומשמע דהכי ס"ל. ואע"ג דבגירסא שלפנינו איתא התם רבי יהודה משום ר"מ. מ"מ ביראים (סי' קכ"ט) הביא הגירסא רבי יוחנן עיי"ש. והכי איתא בירושלמי (פ"ב דערלה ה"א. ובפ"ו דנזיר ה"א) עיי"ש ובמש"כ במרה"פ שם בזה לענין הלכה. וכן הביא בד"ס (בע"ז שם) שכן הגירסא בש"ס כת"י עיי"ש. ולזה כיון שלא בא הך קרא להזהיר על ענין חדש אלא בא ללמד על כל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה למלקות אין זה לאו הבא במנין בפ"ע לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ועי' מש"כ בסמ"ג (לאוין רנ"ט) בזה. ועכ"פ כיון דרבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו דלא תאכל כל תועבה ודאי קשה דהו"ל למנות לאו דלא יאכל כי קודש הוא משום אזהרת אכילה והנאה דשאר כל פסולי דקודש:

מיהו נראה בזה לפי המבואר בספרא (צו סופ"ח) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לא תאכל באש תשרף ר"א אומר כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו עיי"ש. והובא גם בסה"מ להרמב"ם (לאוין קל"ט) ובחנוך (מצוה קל"ט) ובזה"ר להרשב"ץ ז"ל (לאוין סי' קי"א) וגם בשרשיו (שורש תשיעי) עיי"ש. וכן הגירסא בילקוט שם ובפי' הראב"ד ז"ל לספרא שם עיי"ש. ולא כמו שראיתי מי שרצה לשבש דברי הספרא אלו. משום שהוקשה לו מההיא (פ"ב דפסחים ופרק בתרא דמכות) דדריש ר"א התם הך מילתא מקרא דלא יאכל כי קודש הוא. אבל לא ראה שכגירסא שלפנינו בספרא כך היא גירסת כל הראשונים ז"ל. ועיקר קושייתו לק"מ דאפשר לומר דר"א אתי להוסיף עוד לאו אחד בדבר מקרא דחטאת הנשרפת מלבד קרא דנותר. ולעבור עלה בשני לאוין. וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ ז"ל (בשרשיו שם) עיי"ש. ומעתה לפ"ז כיון שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן (לאו קפ"ט) לאו זה שוב לא הוצרך למנות לאו דלא יאכל כי קודש הוא גם לאזהרת שאר פסולי דקודש. כיון דלא אתי אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין. ומה שמנה לאו דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. אע"ג דהו"ל ג"כ בכלל אותן שטעונין שריפה. וא"כ הו"ל בכלל לאו דחטאת הנשרפת. איכא למימר דהיינו משום דכיון דאי לאו דגלי קרא הול"ל דקדשים טמאים אפי' בכלל עשה דשריפת פסולי המוקדשים נמי ליתא. משום דאיתעביד בהו עובדין דחול. הילכך השתא נמי נהי דגלי קרא דהו"ל בכלל העשה. אין לנו אלא חידושו. דהיינו העשה דגלי קרא. אבל בלאו דלא גלי קרא. אי לאו דכתיב בי' לאו מיוחד בפ"ע היה ראוי לומר דלא נאמר לאו זה אלא בהנך דהו"ל דומיא דחטאת הנשרפת דלא איתעביד בהו עובדין דחול. ולא בקדשים טמאים דאיתעביד בהו עובדין דחול. וממילא מבואר לפ"ז שראוין לבא במנין הלאוין בפ"ע. אע"פ שכבר נמנה הלאו הכללי דחטאת הנשרפת. ואע"ג דלענין לאו דלא יאכל כי קודש הוא מבואר בתוס' ותוס' רי"ד וברמב"ן שהבאתי לעיל דגם קודש טמא בכלל עיי"ש. איכא למימר דאפי' אם תמצא לומר דגם רבינו הגאון ז"ל ס"ל הכי. מ"מ היינו דווקא בלאו זה משום דכתיב עם העשה הכללית דשריפת נותר כאחת. והילכך כיון דגלי קרא דהעשה כוללת גם קודש טמא אית לן למימר דהו"ל נמי בכלל הלאו שנאמר עם העשה בדבור אחד. משא"כ הלאו דחטאת הנשרפת דלית לן גילוי בקרא. לית לן למימר דגם קודש טמא בכלל מטעמא דכתיבנא:

איברא דלפ"ז לכאורה קשה דטפי הו"ל למנות לאו דלא יאכל כי קודש הוא שכולל כל פסולי דקודש וגם קודש טמא. ותו לא הי' צריך למנות לאו דקודש טמא וגם לאו דחטאת הנשרפת. מיהו נראה דכיון דלפי המבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות פסהמ"ק הי"ג ובפי"א מהלכות מעה"ק ה"ג) וכן מבואר בחנוך (מצוה קל"ט) דלדידן דקיי"ל (בזבחים פ"ב ע"א) כרבנן דפליגי עלי' דריה"ג וסברי דקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' קאי על חטאת החיצונה הנאכלת. היינו רק לומר דעל חטאת החצונה נמי קאי. אבל ודאי עיקר קרא ?גם לדידהו מיירי בחטאת הפנימית. וכמש"כ בלח"מ (בהלכות מעה"ק שם) ובמרכבת המשנה (שס בח"ג) ובשאר אחרונים שם עיי"ש. א"כ ע"כ צריך למנות לאו זה משום חטאת הפנימית שאינה בכלל לאו דלא יאכל כי קודש הוא שאינו כולל אלא פסולי המוקדשין. אבל זו כשרה היא ומצותה בכך. וכיון דבכלל אזהרה זו גם כל פסולי דקודש הטעונין שריפה. ממילא שוב ליכא נפק"מ בלאו דלא יאכל כי קודש הוא אלא לענין קודש טמא שלא שמענו מלאו דחטאת לזה ודאי נכון יותר למנות הלאו האמור בפירוש בקודש טמא. ושוב אין למנות לאו דלא יאכל כי קודש הוא. ואע"ג דאכתי איכא נפק"מ בלאו דלא יאכל כי קודש הוא לענין פסח מבושל ביום דלא נפק"ל איסור אכילתו אלא מלאו זה. אבל מקרא דחטאת לא שמעינן אלא הטעונין שריפה. וזה עדיין לא טעון שריפה. וראוי לאכילה ביום אי לאו מקרא דכי קודש הוא וכמשכ"ל. אפשר לומר דס"ל לרבינו הג' ז"ל כגירסת הסמ"ג (עשין ע"ד) בשם ריב"א בסוגיא דעירובין (מ"ו ע"ב) הלכה כרבי אפי' מחבריו עיי"ש. וכ"כ בד"ס שם שכן הגירסא בש"ס כת"י עיי"ש. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כמשכ"ל (עשין נ"ז) עיי"ש. וא"כ לפי המבואר במכילתא (פרשת בא) דרבי ס"ל דגם ביום חייבין על פסח שבשלו עיי"ש. ולפי מה שפי' הרש"א בפ"ב דפסחים (מ"א ע"ב) גם התם פליג רבי את"ק שמיעט מבושל מבעוד יום עיי"ש. וא"כ אפשר דלרבינו הגאון ז"ל כרבי קיי"ל וא"כ מבושל אפי' ביום הו"ל בכלל לאו דבשל מבושל שכבר נמנה לקמן (לאוין קס"ט) עיי"ש. והילכך משום זה לא היה צריך למנות לאו דלא יאכל כי קודש הוא. ועפמש"כ ממילא ניחא נמי מה שלא מנה לאוין דאכילת פגול ונותר. דמלבד משכ"ל. בלא"ה הו"ל בכלל לאו דחטאת הנשרפת שכוללת כל הטעון שריפה. וא"כ גם פגול ונותר שטעונין שריפה בכלל. ובהכי ניחא נמי לדעת רבינו הגאון ז"ל מה שלא מנה לאו דמחשבת חוץ למקומו. כמש"כ הרמב"ן (בלאוין הנוספין לדעתו מצוה ה') עיי"ש. אבל לפ"ז ניחא כמבואר. ועדיין צ"ע בכל זה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.