ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עולת בקר. וצאן. ועוף לרציון. מנה רבינו בזה שלש עשין האחת מעשה קרבן עולת בקר. והשנית מעשה קרבן עולת צאן. והשלישית מעשה קרבן עולת העוף לעשות כל אחת כמשפטה האמור בתורה. ובכל אחת באה בכתוב פרשה מיוחדת בפני עצמה. ולכן מנאה כל אחת מצוה בפ"ע. והרמב"ם ז"ל (עשין ס"ג) כללן כולן במצוה אחת. ולשיטתו אזיל כמו שביאר דעתו בשורש השביעי. וכבר ביארנו דעת רבינו הגאון ז"ל שיש לו דרך אחרת בשורש זה. וגם הוא ז"ל לשיטתו אזיל ויפה עשה לפי דרכו שמנאן כל אחת מצוה מיוחדת בפ"ע. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור הראשון) מנאן כל אחת בפ"ע עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (בשורש י"ב) יש לו בזה דרך אחרת לעצמו. ומצמצם החשבון עוד יותר מהרמב"ם במצות הקרבנות. ומסקנתו למנות עולה ושלמים ומנחה וחטאת ואשם כולם במצוה אחת מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם. שכולל בזה כל עבודת הכהונה בכל מעשה הקרבנות. אין הפרש לכהן בין שיעשה חטאת ואשם או עולה ושלמים ומנחה. ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם מצוה עשה אחת. והוא עבודת מתנה. עבודה ומתנה. עבודה לה' ומתנה להם. שיש להם בה שכר מחלק הגבוה. וטעמו ביאר שם וז"ל כי המעשים בדברי הקרבנות איך נמנה אותם אחר שמנינו מצוה כאשר נקריב אותם. וזה שנצטוינו להקריב על קצת החטאים חטאת ועל קצתם אשם ועל קצתם עולה ומהם ג"כ מנחה. והצוואה בהקרבתם היא במנין מצות עשה ארבע מצות. ועל כל פנים יצטרך הכתוב ללמדנו מעשה אחד מהם וכו'. א"כ איך נמנה חובת הקרבתם והמעשה שלהם בשתים. ועוד שנצטוינו עוד בקרבנות לקיים כל היוצא מפינו בעולה או בשלמים וזולתם. ולמד מעשה שלהם איך נתנהג בו בבואנו להשלים הנדר והנה החיוב והמעשה שהוא (הרמב"ם) עושה שתי מצות אחת הן. ואולי תחשוב כי המצוה בבעלי הקרבן הם ארבע מצות נמנים מיניהם. אבל מעשיהם מצות חלוקות שנצטוו בהן הכהנים מצוה עליהם לעשות מלאכת החטאת על ענין כך ומלאכת העולה על ענין אחר והשיאך בזה מה שייחד בהן פרשיות וכו'. וזה כולו השאה אין בו אמת. וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' מש"כ האחרונים ז"ל על דבריו ליישב דעת הרמב"ם ז"ל. ואין דבריהם מספיקים כלל. דעל מה שהשיב הרמב"ן ז"ל דכיון שכבר נמנה במנין העשין מצוה להביא חטאת ומצוה להביא אשם על קצת חטאים. הרי הוצרך להודיענו מעשה החטאת ומעשה האשם איך משפט הקרבתן. וכן אחרי שכבר באה במנין העשין מצוה להקריב עולה ע"כ הוצרך הכתוב ללמדנו מעשה הקרבת עולה. וגם נצטוינו מוצא שפתיך תשמור שכבר נמנית במנין. וע"כ הוצרך הכתוב ללמד מעשה העולה ומעשה השלמים אם בא לקיים נדרו להקריב כשנדר להביא עולה או שלמים או תודה. וא"כ איך נמנה חובת הקרבתם מצוה בפ"ע ומעשה הקרבתן מצוה בפ"ע. על זה שפיר השיבו דדעת הרמב"ם כמש"כ הרמב"ן בסוף דבריו. דודאי יש למנותן שתים שתים משום דחובת הקרבתן היא מצות הבעלים. ומעשה שלהם היא חובת הכהנים. כדכתיב והקריבו בני אהרן וגו' וערכו בני אהרן וגו' ומצות הכהנים היא. דקיי"ל כהני שלוחי דרחמנא נינהו. עיי"ש בדבריהם. ואני מוסיף לתמוה בזה על הרמב"ן ז"ל שדחה סברא זו בשתי ידים. והרי גם מצות ערכין שמנה הרמב"ם (עשין קי"ד) שצונו לדון בדיני ערכי אדם והוא מי שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי. אם הי' זכר יתן כך ואם הי' נקבה יתן כך לפי השנים ולפי ענין המעריך כמו שבא בכתוב עיי"ש. ולא נחלק בזה הרמב"ן ז"ל. וגם לפי חשבונו נמנית במנין המצות. והשתא הרי גם בזה קשה קושית הרמב"ן ז"ל דכיון שכבר נצטוינו מוצא שפתיך תשמור הוצרך הכתוב ללמדנו אם נדר ואמר ערכי או ערך פלוני עלי איך יקיים נדרו. ומה היא המעשה אשר עליו לעשות כדי לקיים מוצא שפתיו. וזו היא ממש השגת הרמב"ן ז"ל כאן על הרמב"ם ז"ל איך נמנה החיוב והמעשה בשתים. וע"כ אין לנו בזה אלא לומר דכיון דהחיוב אינו אלא על הבעלים. והמעשה אינה אלא על הכהן. כדכתיב והעריך אותו הכהן וגו' יעריכנו הכהן וגו'. לכך נמנין כל אחד מצוה בפ"ע. ועוד דהרי עשה זו דמוצא שפתיך תשמור כוללת גם הנדבות למזבח ולבדק הבית. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל גופי' (עשין צ"ד) שמכיון שאמר בהמה זו קרבן או כלי זה לבדק הבית בזה בלבד הוא מחויב לקיים מה שהוציא מפיו בעשה אע"פ שלא הזכיר נדר עיי"ש. וא"כ שלש עשין שמנה הרמב"ם (עשין קט"ו קט"ז קי"ז) והודה לו הרמב"ן ז"ל. ומנאן גם הוא ז"ל במנין העשין. קשה החובה והמעשה איך יהיו נמנין שתי מצות. וע"כ גם שם הטעם משום דמצות הכהן הן כדכתיב בקרא והעריך הכהן אותה וגו' כערכך הכהן. וכתיב וחשב לו הכהן וגו'. וא"כ יש לתמוה על רבינו הרמב"ן ז"ל דלימא איהו לנפשי'. דלפי דבריו הי' לו לסלק ארבע עשין אלו ממנין המצות. ותמיהני על כל האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה:

ואמנם במש"כ הרמב"ן ז"ל בסוף דבריו וז"ל והקרוב יותר שנמנה כל מעשה הקרבנות אין הפרש לכהן בין שיעשה חטאת ואשם או עולה ושלמים ומנחה ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם מצות עשה אחת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם וכו' עכ"ל וכמשכ"ל. על זה לא השיבו האחרונים ז"ל כלום. ומש"כ על זה הר"ב מג"א וז"ל והפסוק שהביא מועבדתם עבודת מתנה וגו' אינה ראי' כי פשוטו הוא עליכם נתתי העבודה הזאת. ומלת העבודה היא סוג יכנסו תחתי' מינים רבים כחטאת עולה ושלמים עכ"ל. דברים תמוהים הם ואין בהם ממש דמה בכך מ"מ כיון שכללן הכתוב במצוה אחת ובשם אחד ודאי יש לנו למנותן מצוה אחת ופרטי הדינים במעשה החטאת והאשם העולה והשלמים והתודה והמנחה יש לנו לומר שאינם אלא דקדוקי המצוה הכללית שאינם נמנין מצוה בפ"ע כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש השביעי). ואמנם לענ"ד נראה דהך קרא דועבדתם עבודת מתנה וגו' אינה מצוה כלל. ולא נאמר כתוב זה אלא להבטחה וכמו שפירש"י (בפרשת קרח) עבודת מתנה במתנה תהי' לכם עיי"ש. וכתב הרמב"ן ז"ל גופי' בפירושו שם וז"ל עבודת מתנה אתן את כהונתכם במתנה תהי' לכם לשון רש"י. לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יהיה חייב מיתה. והנכון בעיני שיאמר ועבדתם עבודת הכהונה ואיננה לכם עבודת שיעבוד כעבודת עבדי המלכים. אבל עבודת מתנה גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי. כענין שדרשו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דבין לפירש"י ז"ל ובין לפי' הרמב"ן ז"ל גופי' אין בכתוב זה מצוה. אלא הכתוב מדבר דרך הודעה והבטחה לכהנים לחבב עליהם את העבודה ולהראותם לדעת כמה דבר גדול נתן להם במה שבחר בהם. ונתן רק להם הזכות לעבודה זו שאינה עבודה של שיעבוד. אלא עבודה כזו מתנה גדולה היא לכבוד ולתפארת שרק הם זכו בה מפני מעלתם והזר הקרב יומת. וכן מוכרח מלשון אתן את כהונתכם דכתיב בקרא שאינו אלא הבטחה לעתיד ולא לשון מצוה. וכן נראה מוכרח מדאמרינן בספרי (סדר קרח פיסקא קט"ז) ועבדתם שומע אני מעורבבים ת"ל עבודת מתנה. מה מתנה בפייס אף עבודה בפייס עיי"ש. ומבואר שבאו למעט שאסור לעבוד עבודה בלא פייס. והשתא אם איתא דקרא דועבדתם עבודת מתנה וגו' הוא מצות עשה להזהיר על חובת העבודה. א"כ היכי מייתינן מיני' איסורא לעבודה בלא פייס. והא כיון דקרא במצוה כתיב ליכא למשמע מיני' אלא דבעבודה שבלא פייס ליכא מצוה אבל איסור מנ"ל. ואע"ג דלכאורה הך דרשא אינה אלא אסמכתא. וכמש"כ בז"ר שם. משום דבריש פ"ב דיומא משמע דעיקר פייס אינו אלא מדרבנן. מ"מ אם איתא דקרא במצוה כתיב. גם בדרך אסמכתא לא שייך למילף מיני' איסורא. ובז"א שם כתב דדוקא בעבודת לילה אין הפייס אלא מדרבנן. אבל בעבודת יום הפייסות דאורייתא. ושכן משמע מפירש"י שם עיי"ש. ובספרי דבי רב כתב דאע"ג דפייס דרבנן מ"מ שלא יהיו מעורבבין הוא מה"ת ע"ש אלא ודאי נראה מזה דקרא לא במצוה כתיב אלא הודעה והבטחה לעתיד. ולזה שפיר דייק מיני' איסורא בלא פייס. לומר שאין להם זכות בעבודה אלא ע"י פייס אבל בלא פייס לא יהי' להם זכות בעבודה. וא"כ גם מצד זה אין מקום להשגת הרמב"ן ז"ל. אלא דמ"מ אין זה מספיק לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דלפי מה שהשריש (בשורש שביעי) דאפי' במקום דליכא מצות כללי' מפורש' בתור' שתכלול כל הפרטים כאחת. מ"מ כל שאפשר לנו לכוללם כולם בשם אחד יש לנו למנותם כולם מצוה אחת. משום שאין הפרטים אלא דקדוקי המצוה הכללית. כמשכ"ל (עשין ק"א ק"ב) עיי"ש. א"כ גם כאן יש לנו לומר דכל פרטי הקרבנות בין חטאת ואשם ובין עולה ושלמים ומנחה. כיון שכולם אינם אלא מצות עבודת מקדש שעל הכהנים. אינם אלא דקדוקי המצוה. אע"פ שדיניהם חלוקים זה מזה. ואין למנות אלא מצוה אחת על הכהנים שנצטוו לעבוד עבודת כל הקרבנות במקדש. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל אתי שפיר. דכיון שאין לנו בכתוב מצוה כללית לעבודת הכהנים יש לנו למנות לא לבד חטאת ואשם עולה ושלמים ומנחה כל אחד בפ"ע. אלא גם כל מין ממיני החטאות והאשמות וכל מין ממיני העולות והמנחות כל אחת מצוה מיוחדת בפ"ע:

והנה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"א) תמה על כל מוני המצות שלא מנו עשה דהעולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ומבואר בפ"ק דחגיגה (י' ע"ב) דהוא עשה להקטיר כל האיברים ופדרים של הקרבנות שנשחטו באותו יום כל הלילה על המזבח ואם עבר הלילה ולא העלן על המזבח עובר בעשה זו. והוא ז"ל הסכים למנותה במנין העשין. וכן מסיק בקונטרס אחרון שם. ומנאה במנין העשין שלו (עשין קל"ב) עיי"ש. ואמנם אין קושיא בזה אלא על הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמונים חטאות עשה בפ"ע. ומעשה האשמות בפ"ע. וכן עולות ושלמים ומנחות. דכיון דעשה זו כוללת לכל איברים ופדרים של כל מיני הקרבנות כולם. הו"ל כעשה דעל כל קרבנך תקריב מלח. שביאר הרמב"ם שם (בשורש י"ב) שנמנית בפ"ע. ואינה כחלק מחלקי עבודת הקרבן. משום שכוללת כל הקרבנות כולם עיי"ש בדבריו. אבל להרמב"ן ז"ל שמנה מעשה כל הקרבנות כולם במצוה אחת מקרא דועבדתם עבודת מתנה וגו'. אין כאן מקום קושיא. דכיון דמעשה כל הקרבנות אין נמנין אלא מצוה אחת. א"כ אע"פ שעשה זו היא כוללת כל הקרבנות. מ"מ אין למנותה מצוה בפ"ע. דגם היא אינה אלא חלק מחלקי מצות ועבדתם שכוללת ג"כ כל הקרבנות כולם. הן אמת דגם על הרמב"ן ז"ל קשה דלפ"ז לא הי' לו למנות גם עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח משום שאינה אלא חלק מחלקי עשה דועבדתם. והרמב"ם ז"ל לא מנאה אלא משום שהוא מונה כל מין קרבן מצוה בפ"ע. ומצוה זו כוללת כל מיני הקרבנות כולם. אבל להרמב"ן דכל מיני הקרבנות נמנין מצוה אחת א"כ אינה אלא חלק מחלקי מצות העבודה. ואין למנותה מצוה בפ"ע. וכבר עמד בזה הר"ב מל"מ בפרשת דרכים (דרך מצותיך ח"א) והניחה בצ"ע לדעת הרמב"ן ז"ל עיי"ש. מיהו נראה די"ל דדעת הרמב"ן כדעת תלמידו הרא"ה ז"ל בבדה"ב (בית ג' שער ג') דגם חלק הכהנים והבעלים טעון מליחה עיי"ש. ואכילת הכהנים נמנה מצוה בפ"ע כמש"כ הרמב"ם (עשין פ"ט) והודה לו הרמב"ן בזה. והוסיף למנות גם מצות עשה באכילת הבעלים כמש"כ בעשין הנוספין (מצוה א') עיי"ש. והחינוך שכתב (במצוה ק"ב) שהרמב"ן מסלק מצוה זו. כבר תמהו עליו האחרונים ז"ל. וא"כ עשה דמליחה כוללת גם אכילת הכהנים ואכילת הבעלים שנמנו מצוה בפ"ע ולא קאי על הקרבת הקרבנות על המזבח בלבד. ולזה שפיר יש למנותה גם להרמב"ן ז"ל מצוה בפ"ע. מהאי טעמא גופא שכתב הרמב"ם ז"ל לפי דרכו. איברא דדברי הרא"ה ז"ל תמוהים. וכבר השיגו הרשב"א ז"ל (במשמרת הבית שם) עיי"ש. ויותר נראה דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל שכתב (בפרשת ויקרא) דמליחת הקרבן כשרה בזר. וז"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שנזכר בתחילת הפרשה. והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דאפי' לכתחילה המליחה כשרה בזר. מדכתב דעיקר מצות מליחה לא נצטוו בה אלא הבעלים וא"כ לדעתו אין המליחה ממצות המסורות לכהן כלל. וממילא מבואר דלא יתכן שתהי' חלק ממצות עבודת הכהנים דנפק"ל מקרא דועבדתם עבודת מתנה וגו'. שאינה אלא בעבודות המסורות לכהנים בלבד. ולכן מנאה מצוה בפ"ע. אבל דברי הרמב"ן ז"ל שם תמוהים וכבר עמדו על דבריו במגלת ספר (לאוין ש"ט) ובשעה"מ (פ"ג מהלכות יו"ט) עיי"ש בדבריהם. ואכמ"ל בזה. עכ"פ אנו רואים בזה מבוכה בין בדרכו של הרמב"ם ז"ל ובין בדרכו של הרמב"ן ז"ל. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר. ויפה עשה מה שלא מנה מצות עשה דהעלאת איברים ופדרים כל הלילה משום דלשיטתו אזיל. דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו בא במנין אלא אחד מהן. ובמצוה זו יש בה ג"כ לאו דלא ילין חלב וגו'. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דחגיגה שם וליכא נפק"מ בעשה זו אלא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה עיי"ש. וכבר מנה רבינו הגאון לאו זה לקמן (לאוין ר"ו) ולזה לא מנה העשה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.