ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רצון מיום השמיני. הוא עשה דמחוסר זמן מדכתיב (בסדר אמור) שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'. ומנאוה גם הרמב"ם וסייעתו ז"ל. כמבואר בסה"מ (עשין ס') עיי"ש ובסמ"ג ובחינוך ובזה"ר להרשב"ץ. אבל הבה"ג וסייעתו לא מנאוה. ויש כאן מקום עיון דלדרכו של רבינו הגאון ז"ל שאינו מונה לאו הבא מכלל עשה במנין העשין כמו שיתבאר לפנינו. א"כ כאן בעשה זו דלית בה אלא לאו הבא מכלל עשה. מיום שמיני והלאה אין מעיקרא לא. וכמבואר להדיא בחולין (פרק אותו ואת בנו פ"א ע"א) עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בסה"מ שם) וז"ל שצונו שיהי' כל קרבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה או יותר ולא פחות מהם. וזהו מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו והי' שבעת ימים תחת אמו. וכבר נכפל זה הצווי בלשון אחר והוא אמרו שבעת ימים יהי' עם אמו וכו'. ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה יש ראי' שקודם זה לא ירצה. הנה כבר התאמתה האזהרה מהקריב מחוסר זמן. אבל הוא לאו הבא מכלל עשה. לפיכך אין לוקין עליו וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא א"כ הדבר תמוה לכאורה למה מנאה רבינו הגאון ז"ל כאן במספר העשין. והבה"ג וסייעתו ז"ל לשיטתייהו אזלי שאין דרכם למנות לאוין הבאין מכלל עשין במנין המצוות כלל. ולכן לא מנו ג"כ עשה זו דמחוסר זמן שאינו אלא לאו הבמכ"ע. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל צ"ע לכאורה. איברא דקושיא זו קשה גם להרמב"ם וסייעתו ז"ל. דידוע שאין דרכם למנות במנין המצות לאוין הבמכ"ע כלל. וא"כ אמאי מנו עשה זו. וכבר עמד בזה הרשב"ץ (בזה"ר עשין סי' פ"ב) על הרמב"ן והרמב"ם ז"ל עיי"ש. וגם כבר השיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם שמנה עשה זו ואינה אלא לאו הבא מכלל עשה. והכ"מ שם השיב על זה דבאמת כוונת הרמב"ם למנותה משום לאו הבא מכלל עשה עיי"ש. אבל באמת אין בזה תירוץ להשגת הראב"ד. דא"כ הו"ל למנות כל שאר לאוין הבמכ"ע. וע"כ אין דרכו של הרמב"ם למנות לאוין הבמכ"ע. וא"כ מ"ש מחוסר זמן שמנה. וכבר האריך הרחיב בזה הרב הספרדי ז"ל בדברי אמת (בקונטרס הלאוין) עיי"ש. וכתב שם דלדעת הרמב"ם יש בזה גם עשה גמורה בקום ועשה. שכשממתין מלהקריב עד יום השמיני מקיים מצות עשה. ומצד זה מנאוה הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ולא מצד לאו הבמכ"ע שבה עיי"ש בדבריו. וא"כ לפ"ז גם לדעת רבינו הגאון י"ל כן. דלהכי מנאה במנין העשין אף שהוא מונה לאוין הבמכ"ע במספר הלאוין ולא במנין העשין. אבל הדבר תמוה לומר כן. דלפ"ז היכי משמע לן מהך קרא לאו הבמכ"ע לקודם השמיני. והא כיון דהך קרא הוא מ"ע בקו"ע להמתין עד שמיני שוב ליכא למשמע מיני' לאו הבמכ"ע לקודם שמיני. דדילמא להמתין עד שמיני מצוה וקודם שמיני רשות. וכההיא דאמרינן ביבמות (פרק הבא על יבמתו נ"ד ע"ב) ודילמא לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות עיי"ש. ודוקא מדיוקא דרשות איכא למשמע מצוה. כמו דור שלישי יבא בקהל דדייקינן הא דור ראשון ודור שני אסורין ולאו הבא מכ"ע עשה. משום דדור שלישי יבא פירושו רשות. שרשאי לבוא. ומזה שפיר נשמע לאו הבמכ"ע לדור ראשון ושני שאסור. וכן כל כיו"ב. אבל מדיוקא דמצוה ליכא למשמע אלא רשות. וכבר ביארתי בזה באריכות במק"א. והשתא כיון דבגמרא מבואר דילפינן מהך קרא לאו הבמכ"ע לקודם שמיני ע"כ מוכרח שאין בזה שום מצוה בקו"ע. ואין לומר דכיון דתרי קראי כתיבי. דכתיב מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'. וכתיב ביום השמיני תתנו לי. אייתר חד קרא ללאו הבמכ"ע. דהרי הך קרא לא אייתר. דאיצטריך לכדרבי אפטוריקי דדריש מיני' התם (בפרק אותו ואת בנו) לילה לקדושה ויום להרצאה עיי"ש. ומיהו אפשר קצת לצדד בזה לפמש"כ התוס' שם בד"ה יום להרצאה וכו' דהך דרשא דרבי אפטוריקי לא אזלא אלא אליבא דר"ש דס"ל דנשחטה בלילה אם עלתה לא תרד עיי"ש. וא"כ לדידן דקיי"ל כר"י דאם עלתה תרד ליתא לדרבי אפטוריקי. ואייתר קרא ללאו הבמכ"ע. ובאמת הרמב"ם ז"ל השמיט הך דרבי אפטוריקי ולא כתבו בהלכותיו. וע"כ ס"ל דאתיא דלא כהילכתא. וכבר כתבו בזה האחרונים ז"ל. וגם מבואר בפ"ק דזבחים (י"ב ע"א) דלרבי אפטוריקי ס"ל לילה אינו מחוסר זמן עיי"ש. והרי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות חגיגה. ובפ"ג מהלכות מחוסרי כפרה) פסק דלילה מחוסר זמן כמש"כ בכ"מ ולח"מ שם עיי"ש. אבל באמת בהדיא מבואר בסוגיא דחולין שם דאפי' אליבא דרבי אפטוריקי איכא בזה לאו הבא מכ"ע. ומחד קרא שמעינן דרשא דרבי אפטוריקי. ומאידך ילפינן לאו הבמכ"ע עיי"ש. וא"כ ע"כ מוכרח דאין בזה מצות עשה בקו"ע כלל אלא קרא ברשות כתיב. ולהכי שמעינן מדיוקא לאו הבמכ"ע לקודם שמיני. וא"כ הראב"ד והרשב"ץ ז"ל שפיר הקשו:

ולכן נראה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל כפירש"י בסוגיא דחולין שם. דפרכינן התם ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. באותו וא"ב דמוקדשין. דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו' ולנדר לא ירצה לימד על כל הפסולין שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה. ומשני ר"ז הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. מאי טעמא דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה. מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ופירש"י וז"ל נתקו לעשה דמשמע בתוך זמנו בלא ירצה כדמרבינן מלנדר לא ירצה אלא הניחו לאחר זמנו וירצה. דע"כ עשה זו לאו מעיקרא משמע כי ההיא דשילוח הקן דאמרינן מעיקרא משמע שלח האם ולא תקחנה ולא הוי לאו הניתק לעשה ולוקין עליו. אבל כאן הלאו קודם לעשה שהלאו בתוך זמנו והעשה לאחר זמנו עכ"ל. וכתבו על זה בתוס' שם בד"ה הנח וכו' וז"ל פי' בקונטרס דלא דמי לעשה דשילוח הקן וכו'. משמע שרוצה לפרש כאן כמו שאר ניתק לעשה שבש"ס. ותימא דלא דמי לנותר וגזילה דהתם אחר שבא הלאו באה העשה לתקן מה שעבר. אבל כי ההיא דהכא לא מצינו. ומיהו מצינו עשה כה"ג בפרק אמר להם הממונה (ל"ו ע"ב) דאמר רבי ירמי' בלאו דנבלה קמיפלגי אי הוי ניתק לעשה במאי דא"ק לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. אבל אינה ראי' חדא דאביי פליג עלי' ואמר דלכ"ע לאו מעליא הוא. ואפי' לר"י כו' היינו התם דנכתב העשה מיד אחר הלאו. אבל עשה דמיום השמיני לא נכתב מיד אחר לאו דלא ירצה. ונראה לפרש הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה. ולא הוי בכלל שאר פסולים דהוו בלאו דלא ירצה. אלא נתקו לעשה דלית בי' אלא עשה דמיום השמיני והלאה ירצה וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם אע"פ שהתוס' דחו פירש"י ז"ל. מ"מ לענ"ד נראה דכבר תיקן רש"י ז"ל גופי' דבריו בצחות לשונו. והנה כבר כתבו התוס' דאשכחן ניתק לעשה כה"ג בפרק א"ל הממונה. אלא שחזרו ודחו ראי' זו משום דאביי פליג התם וקאמר דלכ"ע לאו מעליא הוא. ודבריהם תמוהים אצלי דהרי מבואר התם בגמרא טעמא דאביי משום דלכ"ע העשה מעיקרא משמע. ופירש"י שם משום שאי אפשר ליתנה לגר אחר שאכלה. וע"כ מעיקרא משמע לא תאכלו כל נבלה אלא לגר תתננה עיי"ש. והוי כההיא דשילוח הקן שהביא רש"י כאן. אבל הכא במחוסר זמן אע"ג דההרצאה משמיני והלאה אי אפשר לאחר ששחטה והקריבה קודם יום שמיני. מ"מ ע"כ אין מציאות לעשה אלא לאחר זמנו של הלאו. דהרי אין הלאו נוהג אלא בתוך שבעה. וקיומה של העשה אינו אלא מיום השמיני והלאה. והילכך חשיב שפיר ניתק לעשה. אע"ג דאין העשה מתקן עבירת הלאו. דגם התם בלאו דנבלה אי לאו טעמא דמעיקרא משמע הוה חשבינן לי' לאו הניתק לעשה. וא"כ כאן דלא שייך לומר דזמנה של העשה יקדם ללאו. לכ"ע חשיב ניתק לעשה. וזה מבואר בדברי רש"י שכתב כאן וז"ל אבל כאן הלאו קודם לעשה. דהלאו בתוך זמנו והעשה לאחר זמנו עכ"ל. והיינו לומר דיש חילוק בין לאו ועשה הבאים כאחד בזמן אחד דאפשר לומר דהעשה מעיקרא משמע. דזמן חיובא דעשה קודם לזמן הלאו. משא"כ ללאו ועשה שתלויים בזמנים מתחלפים ואין זמן של העשה מתחיל אלא לאחר שעבר זמנו של הלאו. והילכך בזה אפי' ניתק כה"ג חשיב שפיר ניתק לעשה. ומש"כ התוס' עוד לחלק משום דהתם העשה סמוכה ללאו אבל הכא אין העשה סמוכה ללאו דלא ירצה. מלבד דאין שורש לסברא זו ואינה מוכרחת כלל. אפשר לומר דהכא כיון דכתיב והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' כמאן דכתיבא סמוך ללאו דלא ירצה חשיבא. דמאי דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו. היינו משום לאו דלא ירצה. דכל שבעת הימים מוכרח להיות תחת אמו. משום דקאי עלי' בלא ירצה. וכמאן דהדר וכתב לאו דלא ירצה סמוך לעשה חשיב. וכן ראיתי להרז"ה ז"ל בעל המאור (שם פרק אותו וא"ב) דמבואר דס"ל דגם למסקנא קאי אמחוסר זמן בלאו דלא ירצה עיי"ש. והיינו ע"כ כפירש"י דהך ניתק לעשה הוא כשאר ניתוק לעשה וגם במסקנא קאי בלאו דלא ירצה אלא דניתק לעשה. ועי' בתוס' ישנים ביומא שם עיי"ש היטב ואין להאריך:

איברא דקשה טובא לכאורה לפירש"י והרז"ה ז"ל מאי דאמרינן התם בחולין מאי טעמא דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה. מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולפירש"י והרז"ה אין לזה מובן כלל. דלאיזה צורך מסיק לה הכי. ולמאי איצטריך למידרש הך לאו הבמכ"ע. והרי איסורא לתוך זמנו שפיר ידעינן מעיקר הלאו דלא ירצה. ולא איצטריך אלא לומר דבהך קרא דמיום השמיני והלאה ירצה הו"ל לאו דלא ירצה ניתק לעשה ולהכי אין לוקין עליו. וע"כ מבואר מזה כפי' התוס' דמאי דקאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה אין פירושו כשאר ניתק לעשה. אלא לומר שהכתוב נתקו לגמרי מן הלאו ואוקמי' בעשה גרידא. והיינו דאיצטריך לאסוקי איזו איסור עשה יש למחוסר זמן מהך קרא דלא מיירי אלא משמיני והלאה. ולזה קאמר מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבמכ"ע עשה. אבל לפירש"י והרז"ה ז"ל אין לזה שום ביאור. אבל נראה דלק"מ דהדבר ברור דלא הי' כן בגירסת רש"י ותוס'. דאל"כ ודאי אין מקום לפירש"י וגם התוס' הי' סותרים בזה פירש"י. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שלא הי' כן בגירסתם עיי"ש היטב. וכן ראיתי בהדיא להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"א) שכתב וז"ל ובפרק אותו וא"ב אמרו הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. וזהו מענין לאו הבא מכלל עשה. שכן הוא שם בגמרא מיום השמיני ירצה הא מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ויש גורסים שם דנתוקי עשה הוא. והכל עולה לענין אחד. שמחוסר זמן דשבעה ימים יש בו איסור עשה עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא שיש שם חלופי גירסאות ויש ספרים דלא גרסי הכי. אלא גירסתם הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה מ"ט דא"ק מיום השמיני והלאה ירצה דנתוקי עשה הוא וגירסא זו הובאה גם בחי' הרמב"ן והר"ן שם ואף דהרשב"ץ ז"ל כתב דהכל עולה לענין אחד. היינו משום שנמשך אחר דברי התוס' שנדחקו לפרש דניתק לעשה דהכא אין פירושו כמשמעו כשאר ניתק לעשה שבש"ס. אבל לפירש"י והרז"ה ז"ל פירושו כפשוטו כמו בכל דוכתי. ואין שני הגירסאות עולים לענין אחד. אלא גירסא ראשונה היא לפי' התוס' והגירסא השניי' היא כפירש"י והרז"ה ז"ל. ואמנם קשה לכאורה לפירש"י והרז"ה מדאמרינן בפרק כל הבשר (קט"ו ע"א) אותו וא"ב ליתסר מכל מה שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. וכתבו התוס' דהיינו מדכתיב מיום השמיני והלאה ירצה דאמר לעיל בפרק או"ב דנתקו הכתוב לעשה עיי"ש. והשתא לפירש"י והרז"ה דאיסור מחוסר זמן לא נפק"ל אלא מלאו דלא ירצה. ומקרא דמיום השמיני והלאה לא נפק"ל אלא לאנתוקי ללאו דלא ירצה דלא לילקי. א"כ קשה מאי משני. והרי לאו דלא ירצה לא לאיסור מחוסר זמן בלחוד אתי אלא לכל הפסולין שבשור ושה כדקתני בברייתא דהתם. וא"כ אכתי דילמא לעולם אותו וא"ב אפי' להדיוט אסור וכ"ש לגבוה. וקרא דלא ירצה לשאר פסולין שבשור ושה אתי. איברא דאדרבה לפי' התוס' עוד יותר קשה דהרי קרא דמיום השמיני והלאה ירצה איצטריך לנתוקי מלאו דלא ירצה לעשה כדי שלא ילקה מלאו דלא ירצה. וא"כ מאי מוכיח מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. הרי קרא לא לאסור בא אלא אדרבה להקל עליו דלא לילקי. אבל לפירש"י והרז"ה ניחא. דמאי דאמר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה. לא קאי אלא על לאו דלא ירצה. דכיון דאיצטריך למיכתב עשה לאנתוקי ללאו דלא ירצה שיהי' לאו הניתק לעשה שלא ללקות עליו. מכלל דהו"ל מחוסר זמן נמי בכלל הלאו דלא ירצה ואם איתא דאסור להדיוט. למה לי למיסרי' לגבוה. אלא ודאי מותר הוא להדיוט אלא דזה ניחא לפירש"י והרז"ה דגם השתא הו"ל מחוסר זמן בכלל לאו דלא ירצה. אלא דחשיב ניתק לעשה דמיום השמיני והלאה ירצה שלא ללקות עליו. אבל לפי' התוס' דקרא דמיום השמיני והלאה ירצה אתי לנתקי' למחוסר זמן לגמרי מכלל לאו דלא ירצה. שאינו בכלל שאר הפסולים דקיימי בלאו דלא ירצה. ואין בו אלא לאו הבא מכלל עשה בלבד. א"כ ודאי קשה מאי ראי' מייתי מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. והרי לא כתיב איסור מחוסר זמן לגבוה בקרא. דלא אתי קרא דמיום השמיני והלאה ירצה אלא כדי שלא נאמר דהו"ל בכלל לאו דלא ירצה ולילקי עלי'. וקמ"ל שאינו בכלל שאר פסולים ואינו לוקה. אבל לעולם אימא דאפי' להדיוט אסור. וא"כ אדרבה מההיא דהתם ישראי' לפירש"י והרז"ה ז"ל. והיינו לפמש"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל (בסוגיא דפרק אוא"ב) שם דגבי מחוסר זמן דאותו וא"ב גופי' גלי קרא שנתקו הכתוב לעשה מדרשא דסיפרא שהביאו שם עיי"ש. ולפ"ז שפיר מוכח מדאסר מחוסר זמן לגבוה בלאו דלא ירצה. כדמוכח מדהוצרך לנתקו לעשה שלא ילקה ש"מ דלהדיוט שרי אפי' מחוסר זמן דאותו וא"ב. ולפמש"כ הר"ב מל"מ (פ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"ח) לפרש הא דאמרי' מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה וכו'. בלא"ה אין משם מקום קושיא לשיטת רש"י והרז"ה ז"ל עיי"ש בדבריו ואין להאריך:

ועפמש"כ מתיישבת על נכון גם מה שהקשו התוס' שם עוד על פירש"י מסוגיא דזבחים דפרכינן ולילקי נמי לילקי משום לאו דלא תעשון אלמה אמר ר"ז הכתוב נתקו לעשה. ולפי' הקונטרס כי היכי דלא ירצה הוי ניתק לעשה הכי נמי לא תעשון ומאי פריך עיי"ש. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דודאי לענין לאו דלא ירצה חשיב העשה סמוך ללאו מטעם שביארנו. דכיון דכתיב והי' שבעת ימים תחת אמו. והיינו משום איסור לאו דלא ירצה. הו"ל כאילו הלאו כתיב אצל העשה דמיום השמיני והלאה ירצה. משא"כ לאו דלא תעשון. דהו"ל ענין אחר לגמרי אלא דאיכא למילף מיני' גם לכל עניני מחוסר זמן. הילכך הו"ל הלאו רחוק מהעשה ולא מינתק בהך עשה. ושפיר פריך דלילקי. ובלא"ה עלה על דעתי לומר בעיקר קושית התוס' על פירש"י ע"פ המבואר בריש פ"ק דתמורה לחד גירסא (בסוגיא שם ד' ע"ב) דאפי' כשניתק לעשה רק מקצת הלאו נמי חשיב ניתק לעשה לכולו עיי"ש. וא"כ כאן דגם מקדיש הפסולים בכלל לאו דלא ירצה. כדאמרינן (בריש פ"ק דתמורה). והביאה בפירש"י כאן עיי"ש. וכיון דלענין איסור דמקדיש מחוסר זמן שפיר שייך ניתק לעשה ממש כמו בנותר ושאר לאוין הניתקין לעשה. דהיינו שאם עבר והקדיש מחוסר זמן זו היא תקנתו שימתין מלהקריבו עד יום השמיני. וזהו תיקונו כמו שריפה לנותר והשבה לגזילה וכיו"ב. ואע"ג דהלאו דלא ירצה עבר בהקדשו בלבד. וכיון דלענין איסור' דהקדישו שפיר שייך ניתק לעש' ממילא נמי לענין שחיטתו והקרבתו דלא לילקי אע"ג דלזה ליכא תקנתא. וממילא ניחא בזה נמי קושייתם מסוגיא דפרק בתרא דזבחים שם. משום דלאו דלא תעשון בהקרבה לחוד מיירי. ולזה לא שייך תיקון כלל. והילכך ליכא למימר דליחשב ניתק לעשה כמו שכתבו התוס'. משא"כ בלאו דלא ירצה שכולל בין מקדיש ובין שוחט ומקריב וכיון שניתק לענין מקדיש ניתק נמי לענין שחיטה והקרבה. ושוב ראיתי לקצת אחרונים שקדמוני בזה. אבל יש לפקפק בזה. ויותר נכון כמשכ"ל ואין להאריך בזה יותר:

ועכ"פ מתבאר לפ"ז ע"פ שיטת רש"י והרז"ה ז"ל דקרא דמיום השמיני והלאה לא מידריש ללאו הבא מכלל עשה. אלא עשה גמורה היא משמיני ואילך ואית בה נמי לאו דלא ירצה אלא שניתק לעשה דמיום השמיני והלאה ירצה. ומעתה א"כ נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל שמנאה במספר העשין משום דעשה גמורה היא ולא לאו הבא מכלל עשה לחוד. ולענין לאו דלא ירצה יתבאר במקומו בס"ד ואכמ"ל בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.