ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עשה TriangleArrow-Left.png קה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


אל המקום אשר אבחרה בו תביאו קרבני רצון. הכוונה למאי דכתיב (בפרשת ראה) כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכ' וזבחיכם וגו'. ודרשו מזה בספרי (פסקא ס"ג) שבא הכתוב לקבוע חובה להביא קרבנותיו ברגל ראשון. אבל בבל תאחר אינו עובר אלא אחר שלש רגלים. וכן מבואר בפ"ק דר"ה (ד' ע"ב) ולקמן (ו' ע"א) עיי"ש. וכן מבואר בירושלמי שם. וכן הוא בספרא (סדר אמור פרק ט"ו) עיי"ש ומנאה גם הבה"ג והר"א הזקן ז"ל וכן באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל. דזו היא כוונתו במש"כ ותן פן תלבט נדרים ונדבות. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר שם סי' ל"ח) הבין שכוונתו בזה לעשה דמוצא שפתיך תשמור עיי"ש. והוא תמוה דעשה זו מנאה הרשב"ג לקמן בפירוש. ועי' מש"כ הרשב"ץ גופי' (שם סי' נ"ט). וכן הבה"ג מנה עשה דמוצא שפתיך תשמור. ואח"כ מנה עשה דנדרים ונדבות עולות ושלמים. וכוונתו בזה לעשה זו דובאת שמה והבאתם שמה. וכן מבואר ביראים (סי' שט"ז) עיי"ש. והרשב"ג ז"ל כדרכו נמשך אחרי הבה"ג. ונקט לשונו ממש כדרכו. וכן מנאה הרמב"ם (עשין פ"ג). ועשה דמוצא שפתיך תשמור מנה לקמן (עשין צ"ד) עיי"ש. אבל באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל ראיתי שלא מנה במנין העשין לא עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא עשה זו עיי"ש. ודבריו צריכין תלמוד אצלי:

ובמש"כ רבינו הגאון ז"ל קרבני רצון. דמשמע דס"ל דעשה זו קאי רק על קרבנות נדרים ונדבות. שהם קרבני רצון. משא"כ קרבנות הבאים על חטא שאינם נקראים קרבני רצון ולא מצינו בקרא לשון ונרצה או לרצון אלא בעולות ושלמים ותודה הבאים בנדר ונדבה. וכן הבה"ג והרשב"ג והרא"ם ביראים נקטו בעשה זו רק נדרים ונדבות. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל כתב להעלות נדבות הדריך עיי"ש. ולא משמע הכי בפ"ק דר"ה (ד' ע"ב) דשם מתבאר דעשה זו איתא נמי בחטאות ואשמות עיי"ש. איברא דראיתי גם בפסיקתא זוטרתא (פרשת ראה) שכתב ובאת שמה והבאתם שמה מכאן אמרו הנידר והנידב כיון שעבר עליו רגל ראשון ולא הביאו עובר בעשה עיי"ש. אבל זהו נגד סוגיא דפ"ק דר"ה שם. וכן יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל (בפי"ד מהלכות מעה"ק הי"ג) שכתב וז"ל אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שג"כ לא הזכיר בכלל עשה זו חטאות ואשמות. וכבר נתעורר על דבריו במרכבת המשנה (ח"א בפ"א מהלכות בכורות הי"ג). אבל מש"כ שם בזה אין דבריו מספיקין כלל להמעיין בלשון הרמב"ם שם עיי"ש. וגם לא ראה שכדברי הרמב"ם כך הם דברי כל הראשונים ז"ל בזה. והנה בסוגיא דפ"ק דר"ה (ו' ע"א) דתניא מוצא שפתיך תשמור זו מ"ע וכו' כאשר נדרת זה נדר. לה' אלקיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. נדבה כמשמעו וכו'. ופרכינן עלה מוצא שפתיך זו מ"ע למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא עיי"ש. והקשה שם הר"ב ט"א הא בהאי קרא דובאת שמה והבאתם שמה כתיב עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם ותרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות ועלייהו קאי הך עשה דוהבאתם שמה. ואכתי לא שמעינן מינה עשה לחטאות ואשמות ועולות ראי' ושלמי חגיגה ושמחה שהן חובות הרגל. וקדשי בדק הבית וצדקה נמי לא שמעינן מינה. ומשום הכי כתב רחמנא קרא דמוצא שפתיך דמיני' שמעינן נמי כל הני. ומסיק דעיקר הקושיא היא משום דבקרא דמוצא שפתיך כתיבי נמי נדר ונדבה. ובהני קשה למה לי עשה. הא כבר נפק"ל עשה דידהו מובאת שמה והבאתם שמה עיי"ש בדבריו. והנה מש"כ דקדשי בה"ב לא שמעינן מעשה דובאת שמה והבאתם שמה. לא ראה דברי הריטב"א ז"ל שם במקומו שכתב דערכין וחרמין ושאר קדשי בה"ב הו"ל בכלל נדרים ונדבות דכתיבי בהאי קרא עיי"ש. ובלא"ה דבריו תמוהים דבסוגיא (שם ד' ע"א) מתבאר דגם חטאות ואשמות בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה כמשכ"ל. וגם אישתמיטתי' ברייתא דספרי (פרשת ראה פסקא ס"ג) דדרשינן התם עולותיכם עולת יחיד ועולת ציבור זבחיכם זבחי שלמי ציבור וזבחי שלמי יחיד וכו'. בכורות זה הבכור בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות עיי"ש. הרי בהדיא דמרבה בכלל הך קרא דובאת שמה והבאתם שמה גם עולות ושלמים של חובה וגם חטאות ואשמות. עכ"פ דברי הגאונים ז"ל תמוהים שלא כתבו עשה זו אלא בנדרים ונדבות. וגם יש לתמוה דהרי בהדיא כתיב בהך קרא נמי מעשרותיכם ואמרינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. והני ודאי לאו בכלל נדרים ונדבות נינהו. וגם בכורות דכתיב בקרא לא הוי בכלל נדרים ונדבות. והיכי כתבו עשה זו רק בנדרים ונדבות. והרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין פ"ג ובהלכות מעה"ק שם) כתב דעשה זו איתא נמי בצדקות ובלקט שכחה ופאה וערכין וחרמים ודמים עיי"ש. וראיתי להר"ב מל"מ שם שכתב שלא מצא מקום דבר זה שיהא באלו עשה. ופשטי' דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה. ותרומת ידכם היינו ביכורים עיי"ש. וכוונתו דביכורים נמי הו"ל מידי דהקרבה משום דביכורים טעונין קרבן. אבל מידי דלאו בר הקרבה אין לנו שיהא בכלל עשה זו. אבל דבריו תמוהים. דהרי בההוא קרא כתיב מעשרותיכם ודרשו בשני מעשרות הכ"מ אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. והרי מעשר דגן לאו מידי דהקרבה הוא. וגם ראיתי להרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) שכתב וז"ל ובגמרא ראש השנה ר"מ אומר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר. ואמרו שם מ"ט דר"מ דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה אמר רחמנא כי אתית אייתי. ורבנן ההוא לעשה הוא דאתא. הנה כבר התבאר שמה שאמר ובאת שמה והבאתם. מצות עשה הוא שיביא כל מה שחובה עליו מחוקי האל ויפטר מהם בכל רגל ורגל. ובין ממיני הקרבנות כולם ובין דמים ובין ערכין וחרמים והקדשות ולקט שכחה ופאה. יציאת ידי חובתו מאלו החלקים כולם ברגל ראשון שפגע בו מצות עשה. כמו שהתבאר בגמרא ראש השנה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דמקורו מסוגיא דפ"ק דר"ה (שם ד' ע"ב) וכוונתו מדאמרינן התם תנו רבנן חייבי הדמין והערכין והחרמין תטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלש רגלים עובר בבל תאחר וכו'. ר"מ אומר כיון שעבר עליהם רגל אחד עובר בב"ת וכו'. מאי טעמא דת"ק וכו'. ור"מ מ"ט דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. ורבנן ההוא לעשה. ור"מ כיון דא"ל רחמנא אייתי ולא אייתי. ממילא קם לי' בב"ת עיי"ש. ומדר"מ דיליף לכולהו הני דחשיב בברייתא שעובר עליהן ברגל אחד בב"ת מהך קרא ובאת שמה והבאתם שמה. נשמע נמי לרבנן דמוקי לי' לעשה. דכולהו הנך דחשיב להו בברייתא בכלל עשה זו נינהו. ואפי' חטאות ואשמות מעשר דגן ולקט שכחה ופאה וצדקות ואינך. ועוד דלמסקנא גם ר"מ מוקים לה לעשה אלא דמינה גמר נמי לבל תאחר. דכיון דא"ל רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בבל תאחר. וא"כ מבואר דכולהו הני איתנייהו בעשה ברגל ראשון זו היא כוונת הרמב"ם ז"ל. וא"כ הרמב"ם ז"ל גופי' הראה לנו מקורו מהיכן הוא. אלא דלפ"ז תקשה ביתר שאת על הרמב"ם ז"ל (בהלכות מעה"ק שם) שלא הביא גם חטאות ואשמות בכלל העשה. וגם מבכור קשה שלא הביא שם. אלא דבזה כבר עמד בברכת הזבח (סוף ערכין) עיי"ש מש"כ בזה. ועכ"פ מחטאת ואשם קשה ובסה"מ שם דברי הרמב"ם מדוקדקין. שכתב שם העשה בכל הקרבנות כולם עיי"ש. אבל דבריו שבהלכות מעה"ק צ"ע:

ואמנם לדברי רבינו הגאון ז"ל אפשר לומר דמש"כ קרבני רצון אין כוונתו לקרבנות נדרים ונדבות דוקא. אלא כל הקרבנות בכלל זה. כדאשכחן בפרשת מומין דכתיב ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר או בצאן תמים יהי' לרצון וגו' ודרשינן שם בספרא (סדר אמור פ"ו) מנין לרבות העולה ת"ל נדר. מנין לרבות את התודה וכו'. מנין לרבות את היולדת ואת הנזירות וכו'. מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל בצאן. מנין לרבות את המעשר ת"ל בבקר וכו' תמים יהי' לרצון מצות עשה עיי"ש. והביאה ג"כ הרא"ם ז"ל ביראים (סי' שפ"ג) ובסמ"ג (לאוין שט"ו) עיי"ש. הרי דכולהו קרבנות איתרבו בההיא פרשה. ועל כולן כתיב תמים יהי' לרצון. וכן במחוסר זמן דכתיב מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו' על כל הקרבנות קאי. ואפי' שעיר המשתלח מרבינן ביומא (ס"ג ע"ב) עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דכל הקרבנות כולן בכלל קרבני רצון הם. ואפי' חטאות ואשמות בכור ומעשר. אלא דאכתי קשה מש"כ עשה זו רק בקרבנות הא עשה זו איתא נמי במעשר דגן ובלקט שכחה ופאה כמשכ"ל. ואמנם ראיתי דדברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים ע"פ סוגיא ערוכה (ריש פרק בתרא דבכורות נ"ג ע"א). דתנן התם מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל. ואמרינן בגמרא עלה לימא מתניתין דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחו"ל ויקריבנו ת"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה. וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה. אפי' תימא ר"ע כאן ליקרב כאן ליקדש. דיקא נמי דקא נסיב לה והבאתם שמה ש"מ. ופירש"י וז"ל דיקא נמי דר"ע מהקרבה הוא דקא ממעט לה מדנסיב למילתי' מוהבאתם שמה דהיינו הקרבה עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דפסיקא לי' לתלמודא דלא מיירי הך קרא דובאת שמה והבאתם שמה אלא דוקא במידי דהקרבה וכדעת רבינו הגאון ז"ל. ולדעת הרמב"ם ז"ל צריך לדחוק דליקרב דנקט התם לאו דוקא הוא. אלא משום דקאי אמעשר בהמה דשייכא בי' הקרבה נקט ליקרב. אבל אין הכי נמי דמיירי נמי במידי דלאו בר הקרבה. כגון ערכין וחרמין דלית בהו אלא הבאה כדי למסרן לגזבר ומעשר דגן להביאו ולאכלו בירושלים וכל כיו"ב. ולא אתי אלא לאפוקי מעשר ליקדש דנוהג אפי' בחו"ל. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל הדברים נכונים ומדוקדקים. אלא דלשיטתו צריך לידחק בסוגיא דריש פ"ק דר"ה שם. ולומר דאע"ג דלא קאי הך עשה אלא על מידי דהקרבה דוקא. מ"מ כיון דמיהת שמעינן מיני' דבמידי דהקרבה ברגל אחד עובר בבל תאחר. ממילא אית לן נמי למימר בשאר כולהו מילי דאיתרבו לבל תאחר דזמנם ג"כ ברגל ראשון. משום דכולהו בעניינא דקרבנות כתיבי. וכההיא דאמרינן התם (לקמן ו' ע"א) לענין צדקה. עיי"ש ובמש"כ התוס' שם (לעיל ד' ע"א) בד"ה צדקות ובשאר ראשונים שם. ובההיא דלקמן שם עייש"ה. ואע"ג דמעשר דגן נמי כתיב בההוא קרא דלאו בר הקרבה הוא. מ"מ אפשר לומר דגם מעשר שני בכלל מידי דהקרבה הוא. משום דסתם מעות מעשר שני הוי שלמים. כמבואר בפ"ח דמנחות (פ"ב ע"א) ובפירש"י שם בד"ה המתפיס. ובתוס' שם בד"ה אינו בתורת ובירושלמי (פ"א דמע"ש ה"ב) עיי"ש. ועוד נראה ראי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל מסוגיא דפ"ג דתמורה (י"ח ע"ב). דתנן התם העיד ר"י ור"פ על ולד שלמים שיקרב שלמים. א"ר פפייס אני מעיד שהי' לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג. ואמרינן עלה בגמרא ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל אחד כל יום ויום עובר עליהם בעשה. (כ"ה גירסת רש"י שם. וכן הגיה הר"ב חק נתן בגמרא שם עיי"ש והוא מוכרח). מעצרת בעי מיכלי' וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל בכל יום עובר בעשה ובאת שמה והבאתם שמה. דמשמע ברגל ראשון שתבא שמא הבא כל נדרים שעליך עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דנקט עשה זו דובאת שמה והבאתם שמה דוקא בקדשים דהיינו קרבנות. כמשמעות לשון קדשים בכל מקום. ומזה מקור דברי רבינו הגאון ז"ל דנקט עשה זו רק בקרבנות. אבל דברי הבה"ג וסייעתו דנקטו רק נדרים ונדבות בלבד לא נתבררו אצלי כראוי. אם לא דנימא דלאו דוקא וה"ה לשאר קרבנות. וכן בפירש"י בתמורה שם נקט נדרים בלבד. וכן הוא בפי' הרמב"ם על רה"ש (ו' ע"א) במימרא דרבא שם עיי"ש ואין להאריך בזה:

והנה הרמב"ם ז"ל (עשין פ"ד) וכל הנמשכים אחריו מנו בזה עוד עשה אחת מדכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. ופירשו שעשה זו באה להזהיר שלא להקריב הקרבנות חוץ למקדש. וביאר שם הרמב"ם דזהו מאי דתנן במתניתין דסוף (זבחים קי"ב ע"ב) דהמקריב בחוץ בשעת איסור הבמות יש בו עשה ול"ת עיי"ש. וכן כתבו שאר ראשונים הנמשכים אחריו. אבל רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנאוה כלל. ולכאורה הדבר תמוה. אבל אחר העיון דבריהם ז"ל נכונים מאוד ודברי הרמב"ם וסייעתו בזה תמוהים הרבה לענ"ד. דהרי הך קרא דשם תעלה עולותיך ושם תעשה וגו' איצטריך לכדדרשינן (ריש פרק השוחט והמעלה ק"ז ע"א) להקיש שחיטה להעלאה לאזהרה לומר מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר אף שחיטה וכו' עיי"ש. ולא אייתר כלל לעשה יתירתא. ולא אשכחן שנזכרה עשה זו בשום דוכתא. ומה שהביאו מדתנן (בפרק בתרא דזבחים) דהמקריב קדשים בחוץ הרי הוא בעשה ול"ת. אין ראי' כלל. דנראה דההיא דהתם היינו מקרא דובאת שמה והבאתם שמה שכבר נמנה לעשה להביא כל קרבנותיו ברגל ראשון וכששחטן ומקריבן בחוץ הרי הוא מבטל עשה זו בידים דכתיב שמה תביאו ולא במקום אחר. וכן מתבאר בברייתא דספרי (פרשת ראה פיסקא ס"ג) דאמרו שם עולותיכם עולת יחיד ועולת ציבור וזבחיכם זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי ציבור וכו' עיי"ש. ומאי ענין עולת ציבור וזבחי שלמי ציבור לקרא דובאת שמה והבאתם שמה. דהרי הך קרא הוא עשה להביא כל קרבנותיו ברגל ראשון עמו בעלותו לרגל כמבואר בגמרא ובראשונים. אבל קרבנות ציבור לאו חובות היחיד נינהו. וגם זימנא קביעא להו. אי אקרבי' אקרבי'. ואם לאו כיון שעבר יומו בטל קרבנו. ומעוות שאינו יכול ליתקן הוא. כדתנן (ריש פ"ב דתמורה) ובשאר דוכתי. ואף דעולת ציבור משכחת לה נמי שאין קבוע לה זמן כגון פר הבא על כל המצות בשגגת ב"ד בע"ז דמייתו פר לעולה ואין קבוע לו זמן. ואפשר דרביי' קרא לקבוע זמנו ברגל ראשון. וגם זבחי שלמי ציבור משכחת להו כשאבדו והביאו אחרים תחתם. ואח"כ נמצאו הראשונים. דאזלי לקייץ המזבח ואפשר לומר דרבינהו קרא לקבוע להן זמן להביאן ברגל ראשון. אבל לא משמע הכי כלל מסתימת לישנא דברייתא. וגם זבחי שלמי ציבור משמע ודאי דגם השתא שלמים נינהו דומיא דשלמי יחיד דקתני בברייתא. וכשנופלים לקיץ המזבח עולות נינהו השתא ובכלל עולות ציבור נינהו. וע"כ מוכרח לומר דפירושו כפשטי'. ולא מרבינן עולות ציבור וזבחי שלמי ציבור אלא לענין שאם עבר והקריבן בחוץ מלבד שעובר בלאו עובר נמי בעשה זו כמו שביארנו. וא"כ מתבאר מזה דעשה דשחוטי חוץ ג"כ לא נפק"ל אלא מהך קרא דובאת שמה והבאתם שמה. שכבר נמנית במנין העשין:

וראיתי להרמב"ם ז"ל שם שהביא ראי' לזה דקרא דשם תעלה ושם תעשה נמנה עשה בפ"ע. מדאמרינן בספרי (ראה פיסקא ע') שם תעלה עולותיך אין לי אלא עולות שאר קרבנות מנין. ת"ל שם תעשה כל אשר אנכי מצוך. ועדיין אני אומר עולה שהיא בעשה ול"ת. שאר קדשים מנין ת"ל ושם תעלה עולותיך. עולה הי' בכלל ולמה יצאת להקיש אלי'. ולומר מה עולה שהיא בעשה ול"ת אף כל שהוא בעשה הרי הוא בל"ת עיי"ש. והבין הרמב"ם ז"ל שם דהעשה דקאמר היינו מהך קרא גופי' דשם תעלה ושם תעשה עיי"ש. וכ"כ החינוך והרשב"ץ בזה"ר עיי"ש. אבל לענ"ד אינני רואה שום משמעות בהך ברייתא דהך קרא אתי לעשה מיוחדת בפ"ע. דשפיר אפשר לומר דעשה זו לא נפק"ל אלא מקרא דובאת שמה והבאתם שמה כדעת הגאונים ז"ל. ומהך קרא דשם תעלה לא באו אלא ללמוד דל"ת דהשמר לך פן תעלה עולותיך לא קאי על עולה בלבד. אלא הוא אזהרה לכל הקרבנות כולם. וכדגמרינן לה נמי בגמרא (בפרק השוחט והמעלה) מהך קרא. והרמב"ם ז"ל גופי' בפיה"מ (בפרק בתרא דזבחים) פי' דהא דתנן התם שאם הקריב קדשים בחוץ עובר בעשה ול"ת. היינו מקרא דובאת שמה והבאתם שמה. ואף דשם הזכיר קרא דשמה תביאו וגו'. מ"מ היינו הך אלא דהראשון קאי לשילה והשני לירושלים. כמו שפירש"י (בפרשת ראה) וכן מבואר בספרי (שם פיסקא ס"ח) עיי"ש. הרי שלא רצה ללמוד העשה דמתניתין מקרא דשם תעלה ושם תעשה. והיינו כמו שביארנו דהך קרא לא אייתר לעשה. אלא מקרא דובאת שמה והבאתם שמה. או מקרא דשמה תביאו דכתיב בשילה הוא דנפק"ל נמי עשה שלא להקריבן בחוץ:

ועוד נראה דאפי' כשתמצא לומר דקרא דשם תעלה ושם תעשה אתי לעשה מ"מ אינה עשה בשב ואל תעשה להזהיר שלא להקריב בחוץ. לומר שם תעלה ושם תעשה כל אשר צויתיך ולא בחוץ. אלא עשה חיובית בקום ועשה היא להקריב הכל בבית הבחירה. ואע"ג דכבר נפקא לן בזה עשה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה. וכן מקרא דשמה תביאו דכתיב בשילה. מ"מ איצטריך הך קרא דשם תעלה ושם תעשה לרבות גם את הפטורים מן הראיי' שאין חייבין לבוא ברגל לירושלים וגם קרבנות של אחרים שאינן מוטלין עליו להביאן דכשבא להקריבן חייבו הכתוב להביאן ולהקריבן בפנים. וכשמקריבן בחוץ הרי זה מבטל עשה בידים. דמקרא דובאת שמה והבאתם שמה לא שמענו אלא קרבנות נדרים ונדבות שלו. או שאר קרבנותיו שהפרישן על עצמו ונתחייב בהקרבתן. ואשמעינן מקרא דשם תעלה ושם תעשה דבכל ענין כל שבא להקריב חייב להביאן בפנים ולהקריבן שם. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל (ריש פרק י"ח מהלכות מעה"ק) שכתב שם וז"ל כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות מצות עשה להקריבן בבית הבחירה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן מחוץ לארץ לבות הבחירה שנאמר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא וגו'. מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חו"ל שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה המקריב קרבן חוץ לעזרה בטל מצות עשה ועבר על ל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש. ומלבד מה שמבואר מלשונו שכתב שכשמקריב בחוץ בטל מ"ע. דע"כ כוונתו דהו"ל עשה בקום ועשה שנתחייב להביאן ולהקריבן בפנים. דאל"כ לא שייך לשון בטל מ"ע. אלא הו"ל לומר עבר על מצות עשה. דאם איתא דלא בא הכתוב אלא לאסור שחיטתן והקרבתן בחוץ. נמצא כשמקריבן בחוץ הרי הוא עיבר על עשה זו כמו שעובר על הלאו דהשמר לך פן תעלה. ואמאי מחלק הרמב"ם ביניהם. דבלאו נקט לשון עובר. ובעשה לשון בטל. וכתב בטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר וכו'. אלא ודאי ע"כ מוכרח כדכתיבנא. דס"ל דהעשה היא עשה חיובית בקום ועשה שחייבו הכתוב להטפל בהם להביאן לבית הבחירה ולהקריבן שם. ולהכי כשעבר והקריבן בחוץ לא עבר בזה על העשה בידים. אלא הו"ל רק מבטל העשה בידים ע"י מעשה זו. משום דע"י זה שוב לא יהי' אפש' לו לקיי' חובתו המוטלת עליו להקריבן בפני'. ודוקא בלאו דהשמר לך פן תעלה וגו' הוא דשייך לומר עבר בל"ת. שהרי על מעשה זו הוא שבא הלאו להזהיר. שלא להקריבן בחוץ. ונמצא דכשעבר והקריבן בחוץ עבר בלאו זה. משא"כ בעשה שלא באה להזהיר שלא להקריבן בחוץ. אלא באה להטיל עליו חובה להביאן לירושלים ולהקריבן בפנים. הילכך אין כאן עבירת עשה אלא ביטול העשה ובלא"ה מדכתב בריש דבריו מצות עשה להקריבן בבית הבחירה. וכן ממה שכתב וכן מ"ע להיות כל אדם מטפל ומביא וכו'. מבואר דס"ל דגם מצות עשה זו הו"ל מ"ע חיובית בקו"ע דומיא דוקדשיך אשר יהיו לך וגו'. דמבואר בהדיא בספרי (ראה) ובפ"ג דתמורה (י"ח ע"א) דהו"ל מ"ע חיובית בקו"ע ממש כעשה דובאת שמה והבאתם שמה עיי"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם גופי' מדכתב להיות כל אדם מטפל ומביא וכו'. וכן מבואר בסמ"ג (עשין קפ"ח קפ"ט) עיי"ש. וכן בדברי הרמב"ן ז"ל (סה"מ עשין פ"ה) על מה שמנה הרמב"ם שם עשה דרק קדשיך אשר יהיו לך. וז"ל שם ואין זו המצוה לדעתי באה בחשבון. שאנחנו נצטוינו להביא כל הקדשים לבית הבחירה בין שהם בארץ או בחוץ לארץ. כל מקום שהם שם יובאו ויקרבו. והכל מצוה אחת. והמקראות מרבים והולכים וכו'. הכלל כי מזה הכתוב לדברי הכל אינו אלא לרבות קדשים במצוה שאמר שמה תביאו שם תעלה ושם תעשה ולא ימנה מצוה לעצמה עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דעשה דשם תעלה ושם תעשה היא ממש כעשה דרק קדשיך אשר יהיו לך. וזו בכלל זו. וא"כ ע"כ דגם עשה דשם תעלה ושם תעשה היא מצות עשה בקום ועשה. שאם לא היתה אלא מצוה בשב ואל תעשה. דהיינו שלא להקריב בחוץ מדיוקא דשם תעלה ושם תעשה ולא בחוץ א"כ איך תכנס בכללה עשה דרק קדשיך שהיא עשה גמורה חיובית בקו"ע כמבואר להדיא בספרי ובסוגיא דפ"ג דתמורה שם. כמו שהביא הרמב"ן ז"ל גופי' שם. אלא ודאי ע"כ מוכרח דס"ל דגם עשה דשם תעלה ושם תעשה אין ענינה אלא עשה גמורה בקום ועשה. שבאה לרבות גם מה שאינו בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה ובקרא דשמה תביאו כדכתיבנא לעיל. וקרא דרק קדשיך בא לרבות גם קדשי חו"ל שיהיו בכלל מצוה זו:

הן אמת שראיתי להרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין פ"ט) שכתב בהדיא דעשה דשם תעלה ושם תעשה אינה אלא כלאו הבא מכלל עשה עיי"ש. וכן כתב עוד בפיה"מ (פרק בתרא דזבחים) עיי"ש. אלא דשם כתב דנפק"ל מקרא דשמה תביאו. ולא כמש"כ בסה"מ שם מקרא דשם תעלה ושם תעשה עיי"ש. וזה ודאי נגד ברייתא דספרי שהבאתי. דשם מבואר בהדיא דעשה דשמה תביאו היא ממש כעשה דובאת שמה והבאתם שמה. אלא דזו קאי אשילה וזו אירושלים. ותרוייהו צריכי. ואע"ג דמיתניא בספרי שם בשם רבי. מ"מ ליכא מאן דפליג עלי' עיי"ש. וגם דבריו ז"ל סותרין למש"כ הוא גופי' (בסה"מ ובפי"ח מהלכות מעה"ק) כמשכ"ל. וע"כ צ"ל שחזר בו בחבורו הגדול. וכיו"ב אשכחן גם במקומות אחרים. כמו בעשה דנזיר קדש יהי' גדל פרע. שבסה"מ (עשין צ"ב) כתב דהו"ל לאו הבא מכלל עשה. ובחבורו הגדול (פ"א מהלכות נזירות ה"א וה"ג) כתב דהו"ל עשה גמורה בקו"ע עיי"ש. ועי' ג"כ בפי"ט מהלכות סנהדרין. ובמש"כ עליו הפר"ח בחי' על הרמב"ם (סוף פ"ט מהלכות יסוה"ת) עיי"ש ואכמ"ל בזה. ובזה יש לתמוה גם על הרמב"ן ז"ל דמאחר דס"ל דשם תעלה ושם תעשה הו"ל עשה גמורה בקו"ע ולא לאו הבא מכלל עשה. א"כ כמש"כ דעשה דרק קדשיך דמרבה קדשי חו"ל אינה נמנית מצוה בפ"ע משום דהו"ל בכלל עשה דשמה תביאו ושם תעלה ושם תעשה אלא שהמקראות מרבין והולכין הכי נמי ראוי לומר דעשה דשם תעלה ושם תעשה אינה נמנית מצוה בפ"ע מהאי טעמא גופא. דהו"ל בכלל עשה דובאת שמה והבאתם שמה. או עשה דשמה תביאו. אלא שהמקראות מרבים והולכים גם קדשים של אחרים וקדשי חו"ל בכלל העשה האמורה בענין. ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו שלא מנו עשה דשם תעלה ושם תעשה טעמם ונמוקם עמם ע"פ מה שביארנו. דס"ל דאין זו עשה פרטית מיוחדת בפ"ע שתבוא בחשבון העשין. אם מטעם שביאר הרמב"ן ז"ל גבי עשה דרק קדשיך (עשין פ"ה). או מטעם שביארנו לעיל דהך קרא לא מייתר לעשה כלל. דאיצטריך למאי דדרשינן מיני' (ריש פרק השוחט והמעלה. ובספרי. שהבאתי לעיל) יממתניתין דפרק בתרא דזבחים אין ראי'. משום דההיא עשה דהתם נמי אינה אלא מקרא דובאת שמה והבאתם שמה. או מקרא דשמה תביאו. כמו שפי' הרמב"ם בפיה"מ שם. וכן פי' הרע"ב שם לחד פירושא עיי"ש. וא"כ אין לנו בזה אלא עשה אחת שכבר נמנית. ולא מצינו בשום דוכתא נזכרת בזה עשה אחרת זולת עשה דובאת שמה והבאתם שמה בלבד:

ואמנם קשה לכאורה לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל. דאחר שמנה כאן עשה זו דובאת שמה והבאתם שמה שוב לא הי' לו למנות במספר הלאוין לאו דהשמר לך פן תעלה וגו'. שהוא אזהרה שלא להקריב בחוץ. שהרי כיון דבמקריב בחוץ אית בי' נמי עשה דובאת שמה והבאתם שמה. וכדתנן (בפרק בתרא דזבחים) דאית בי' עשה ול"ת. והיינו עשה זו כמו שנתבאר. ולפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב אינו בא במנין המצות אלא האחד משניהם. והרי כבר מנה העשה כאן ושוב אין הלאו בא במנין. מיהו אין בזה קושיא כלל. דאע"ג דבשחט והעלה בחוץ תנן במתניתין שם דהוא בעשה ול"ת. מ"מ היינו רק משום השחיטה לחוד. אבל בהעלאה ע"כ ליכא אלא ל"ת בלבד. דהרי אחר ששחט בחוץ שוב אינו מתקבל בפנים ולא שייכא בי' עשה דוהבאתם שמה. ואע"ג דכרת וחטאת איכא גם על העלאה. דקיי"ל כרבנן (ריש פרק השוחט והמעלה) דפליגי אריה"ג עיי"ש. אבל עשה ודאי ליכא בהעלאה דלא קרינן בי' ובאת שמה והבאתם שמה. ואפי' כששחט בפנים דשייכא בי' בהעלאתו בחוץ גם העשה. דהא שפיר קרינן בי' והבאתם שמה. מ"מ גם בזה משכחת לי' ללאו גם בלא העשה. כגון בהנך דאמרינן בהו אם עלו לא ירדו דהיינו נשפך דמה או לן דמה ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו והטמא והיוצא וכל כיו"ב שהי' פסולן בקודש דמחייב על העלאתן בחוץ כמבואר בפרק השוחט והמעלה (ק"ט ע"א) עיי"ש. ומ"מ העשה ודאי ליכא בהו. כיון דלא דלא קרינן בהו והבאתם שמה. מאחר דלכתחילה מיהת אסור להקריבן בפנים. וא"כ שפיר איצטריך למנות הלאו אע"פ שכבר מנה העשה. משום שיש מקום ללאו גם היכא דליתא לעשה. וגם איפכא לא תקשה דלא הי' לו למנות העשה כיון שמנה הלאו דהרי העשה נמי שייכא גם במקום דליתא ללאו. דהא העשה איתא נמי אפי' בלא שום הקרבה אלא שלא הביאן ברגל ראשון להקריבן במקדש. כמבואר בפ"ק דר"ה ובשאר דוכתי. וגם במקריב בחוץ משכחת לה דאיתא לעשה וליתא ללאו. כגון במעלה על האבן או על הסלע ולא בנה מזבח. דבזה לאו ליכא. משום דאין זה בכלל העלאה. כמבואר בזבחים (פי"ג ק"ח ע"ב) וברמב"ם (פי"ט מהלכות מעה"ק) עיי"ש. אבל העשה ודאי איכא. דהרי מ"מ עבר על והבאתם שמה. וכן המעלה מנחה שלא קמצה דפטור משום מעלה בחוץ כדתנן התם (ק"י ע"א) ומשמע ודאי דאפי' לאו לית בה כיון דטעמא משום דאינה מתקבלת בפנים עיי"ש. אבל העשה ודאי איכא בהכי. שהרי קרינן בה שפיר והבאתם שמה דמיחייב להביאה להקריבה בפנים כהילכתה וכן בכל כיו"ב וכיון שישנה לעשה במקום דליתא ללאו ויש מקום ללאו בלא העשה. גם לדרכו של רבינו הגאון ז"ל נמנין שניהם:

אלא דעדיין צריך ביאור מה שמנה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין לאו דבל תאחר. דכיון שכבר מנה עשה דובאת שמה והבאתם שמה שעובר עלי' ברגל ראשון. לא הי' לו למנות לאו דבל תאחר דליתי' אלא לאחר שלשה רגלים. ולית בי' נפק"מ אלא כדי לעבור עליו לאחר שלשה רגלים גם בלאו מלבד העשה. איברא דלכאורה אפשר לומר בזה ע"פ המבואר בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) דבין רגל לרגל אינו עובר בעשה אלא ברגל דוקא עיי"ש. וא"כ לפי המבואר בתלמודין (בפ"ק דר"ה ו' ע"ב) דמכיון שעברו עליו שלשה רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר עיי"ש. הרי ישנו ללאו דבל תאחר גם במקום דליתא לעשה. דהיינו בין רגל לרגל לאחר שעברו שלשה רגלים. דמשום העשה אינו מוזהר אלא ברגל. אבל משום הלאו עובר בכל יום וחייב להביאה מיד ואינו רשאי להמתין עד הרגל. מיהו אפשר לומר דאע"ג דקודם שעברו שלשה רגלים אינו עובר בעשה אלא ברגל. היינו משום דיש בו קולא לענין הלאו דבל תאחר. שאינו עובר עליו קודם שעברו עליו שלשה רגלים. אבל משעברו שלשה רגלים כיון דבבל תאחר עובר בכל יום ויום איכא למימר דכ"ש שעובר בעשה בכל יום ויום. ועוד דבתלמודא דידן (בפ"ג דתמורה י"ח ע"ב) מבואר דמכיון שעבר עליו רגל אחד. בכל יום ויום עובר בעשה. ואע"ג דבגירסא שלפנינו איתא שם בבל תאחר. ע"כ ט"ס הוא וצ"ל בעשה. וכמבואר בפירש"י שם עיי"ש. וכן הגיה בחק נתן שם כמשכ"ל. וא"כ תלמודא דידן פליגא בזה על הירושלמי. ותמיהני על הריטב"א ז"ל (בפ"ק דר"ה ו' ע"ב) בד"ה בשלמא רגלים וכו' שכתב בפשיטות דאינו עובר בעשה אלא בכל רגל ורגל עיי"ש. והיינו כהירושלמי. והוא נגד תלמודא דידן. ואין להאריך בזה. וא"כ מצד זה לא משכחת ללאו בלא העשה. מיהו בלא"ה איכא למימר עפמש"כ התוס' ורוב הראשונים ז"ל בההיא דאמר רבא (בפ"ק דר"ה ו' ע"א) דצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. דמחייב בבל תאחר קאמר עיי"ש. אע"ג דעשה ודאי ליכא מיהת עד רגל ראשון. מיהו אין זה ברור. די"ל דמה"ט דקיימו עניים הכי נמי בעשה עובר מיד. ועי' שם לעיל (ד' ע"א) בתוס' בד"ה צדקות וברשב"א שם. אבל אין צורך לזה. דבלא"ה י"ל דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דעשה דובאת שמה והבאתם שמה לא קאי אלא אקרבנות בלבד. וכמו שנתבאר לעיל. אבל לאו דבל תאתר כולל כולהו מילי כמבואר בברייתא שם. וגם בשבועות ונדרי איסור מבואר ברשב"א ובר"ן (בנדרים ס"ג ע"א). וכן כתב הרב נמוק"י שם בשם הרא"ה והרשב"א והריטב"א ז"ל דיש בהם לאו דבל תאחר וכן משמעות לשון רבינו הגאון ז"ל לקמן גבי לאו דבל תאחר עיי"ש. אע"פ שאין כן דעת הרמב"ן ז"ל בסה"מ (עשין צ"ד) עיי"ש. ועי' מש"כ בזה הריב"ש (בסי' תמ"ה) עיי"ש. ובירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) בעי למימר דגם במילה המאחרה לאחר זמנה עובר בבל תאחר. ואפי' למאי דמסיק דמילה ליתא בב"ת. היינו מטעמא דאינה בתשלומין ומשמע דשאר מצות כיו"ב ישנם בב"ת עיי"ש היטב. ועי' בתשו' מהרי"ט בראשונות (סי' קל"א) דס"ל דבכל נדרי מצוה איכא לאו דבל תאחר עיי"ש. וכ"כ בפשיטות הר"ב מחנה אפרים (הלכות נדרים סי' ט"ו) עיי"ש. אע"ג דבכל הני ודאי לא שייכא עשה דובאת שמה והבאתם שמה. וא"כ גם מצד זה ליכא שום קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן:

אבל יש להקשות מה שמנה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. לאזהרה שלא לשחוט את הפסח בחוץ. כמו שיתבאר במקומו. (לאוין קע"ד) והרי לפי דרכו אחר שמנה עשה דובאת שמה והבאתם שמה שיש בכללה גם איסור שחוטי חוץ כמו שנתבאר. שוב לא הי' לו למנות אזהרה זו לפסח במנין הלאוין. שהרי פשיטא דכל הקדשים כולן בכלל עשה דשחוטי חוץ כמבואר במתניתין (ר"פ בתרא דזבחים) ובברייתא דהתם (קי"ט ע"ב) עיי"ש. ובזה לא שייך מש"כ לעיל לענין לאו דמעלה בחוץ. שהרי כאן הלאו הוא בשחיטה. ולכאורה הי' נראה בזה ע"פ מאי דתנן (ריש פרק הזרוע ובריש פ"ב דבכורות) כל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדישן ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע וכו' השוחטן בחוץ חייב עיי"ש. ופירש"י והרע"ב שם דאתיא מתניתין כר"ע דאמר במתניתין דזבחים (פ"ד ע"א) דבע"מ שהביאן בפנים אם עלו לא ירדו ומוקמינן לה התם בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות לכתחילה. וכיון שמתקבלין בפנים חייבין עליהם בחוץ עיי"ש. וכן אמרינן בבכורות שם לקמן (ט"ז ע"א) אברייתא דרב הונא מתני השוחטן בחוץ חייב. ומוקי לה כר"ע ובדוקין שבעין עיי"ש. והנה לענין הלכה נראה לכאו' דאין הלכה כר"ע. אלא כת"ק דאית לי' במתניתין דזבחים שם דבע"מ אם עלו ירדו. ואף דמצינו לאחד מהראשונים ז"ל הובא בש"מ (בנדרים ז' ע"א) דהלכה כר"ע אפי' מחבריו עיי"ש. מ"מ רוב הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. ועי' מש"כ בזה בתשו' שמן רוקח (סי' ד') וכן פסקו הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפיה"מ דזבחים שם) דלא כר"ע עיי"ש. אע"פ שמדברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין) לא נתבאר כמאן פסק בזה להלכה. דאף דבהלכה ה' שם פסק דכל איסורי המזבח שעלו ירדו לפי שאינן ראויין מתחילתן עיי"ש. ומשמע לכאורה דגם בע"מ אפי' בדוקין שבעין בכלל. מ"מ אין הדבר ברור. משום דבכגון זה הו"ל לבאר דבריו בפירוש כדרכו ז"ל. כיון דאיפליגו תנאי בהכי במתניתין. וכבר אפשר לומר דכל איסורי מזבח שכתב הרמב"ם. כוונתו רק לאיסורים הכוללים בין הבהמה ובין העוף. אבל איסורים שאינן אלא בבהמה ולא בעוף. אפשר דגם בבהמה מיהת אם עלו לא ירדו כר"ע. הואיל וכשרין בעופות. וזו היא דעת הרב המגיה בדעת הרמב"ם שם שלא נתברר לו אם דעת הרמב"ם לפסוק הלכה כר"ע או כת"ק עיי"ש בדבריו. אלא דמ"מ לכאורה נראה שיש לנו לפסוק הלכה כת"ק ור"ח סגן הכהנים דקאי כוותי'. ולא כר"ע. אלא דאחר העיון יראה דיש לצדד הרבה בזה לומר דהלכה כר"ע. חדא מדשקיל וטרי רבי יוחנן אליבי' (בזבחים פ"ה ע"ב) וקאמר לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין וכו' והוא שקדם הקדשן את מומן ומודה ר"ע בעולת נקבה וכו' עיי"ש. משמע דהכי ס"ל. ועוד דסתמא דגמרא (בסוגיא דמנחות ע"ט ע"א) אזלא אליבא דר"ע. דאמרינן התם ור"מ מ"ש שחטה ונמצאת טריפה דהוי פסולו קודם שחיטה ומ"ש שחטה ונמצאת בע"מ דלא הוי פסולו קודם שחיטה. ומשני בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו. ורבי יהושע כי אמר ר"ע אם עלו לא ירדו בפסולא דגופי' וכו' עיי"ש. הרי דקטרח תלמודא לאוקמי לכולהו תנאי כר"ע. ומשמע דהיינו משום דס"ל דהכי הילכתא. דאל"כ הו"ל לומר ור"י לית לי' דר"ע. ועוד דאשכחן תרי סתמי כר"ע דבריש פרק הזרוע. ובפ"ב דבכורות (י"ד ע"א) סתם לן תנא דמתני' כוותי' כמשכ"ל. ועוד דלפי' הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפיה"מ (בזבחים פ"ד ע"א) דקתני בתר פלוגתא דר"ע ות"ק וכולן שעלו חיים לראש המזבח ירדו. אתיא כר"ע עיי"ש. וא"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דקיי"ל הלכה כסתם. ואע"ג דבצ"ק שם גמגם בדברי הרמב"ם והרע"ב אלו דמסוגיא דגמרא שם (לקמן פ"ה ע"א) מתבאר דלמסקנא אין הכרח לומר דסיפא דמתניתין לא אתיא אלא כר"ע עיי"ש. אין דבריו מוכרחין כמש"כ האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה:

ואע"ג דבמתניתין (דריש פרק בתרא דזבחים) תנן בע"מ בין קבועין בין עוברין שהקריבן בחוץ פטור עיי"ש. ולכאורה היינו דלא כר"ע. דהא לר"ע חייבין על בע"מ בחוץ. כדתנן (ר"פ הזרוע ובפ"ב דבכורות שם). וא"כ איכא נמי סתמא כרבנן דר"ע. וההיא סתמא עיקר דהו"ל בתרייתא. אבל הא ליתא. דהרי אף ר"ע לא אמר אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות. ומבואר דבשאר מומין גם ר"ע מודה דירדו. וכן פירש"י (בסוגיא דזבחים פ"ה ע"ב) בד"ה הואיל וכשרין וכו' דאפי' בעופות פוסלין שאר מומין עיי"ש ובמש"כ בפמ"א שם. ועדיפא מינה מבואר בפירש"י (במנחות ע"ט ע"א) בד"ה בדוקין וכו'. דלא מכשיר ר"ע אפי' בדוקין שבעין אלא דוקא במום עובר עיי"ש. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם (פ"ט דזבחים) דדוקא במומין שבעין הוא דמכשיר ר"ע עיי"ש בדבריו. וא"כ מתניתין דפרק בתרא דזבחים שם מיתוקמא שפיר כר"ע. ובשאר מומין דמודה בהו ר"ע דאם עלו ירדו. הן אמת שראיתי להראב"ד ז"ל בפי' לת"כ (פרשת צו פ"א) שכתב דלאו דוקא בדוקין שבעין קאמר ר"ע דאם עלו לא ירדו. אלא ה"ה לשאר מומין חוץ ממחוסר אבר. משום שכולן כשרין בעופות חוץ ממחוסר אבר עיי"ש. וכ"כ התוס' (בפ"ג דזבחים ל"ה ע"ב) בד"ה אלא עיי"ש. ולדבריהם מתניתין דפרק בתרא דזבחים לא אתיא אליבא דר"ע. ושוב אין לנו מזה הכרע דהלכה כר"ע. מיהו נראה דאפי' לדבריהם אינו מוכרח לאוקמי מתניתין דפרק בתרא דזבחים דלא כר"ע. דאפשר לפרש מתניתין גם לדבריהם אפי' אליבא דר"ע. עפמש"כ התוס' (בפ"ו דזבחים נ"ט ע"ב) סוף ד"ה עד שלא נבנה וכו' עיי"ש בדבריהם. וכיון שכן גם לדבריהם הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם כר"ע. מיהו מה דס"ל לרש"י במנחות שם דלא מכשיר ר"ע בדוקין שבעין אלא משום דהוי מום עובר. תמוה מאוד אצלי. דדבריו הם נגד משנה ערוכה (דריש פרק הזרוע ופ"ב דבכורות) שם דקתני כל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע וכו' והשוחטן בחוץ חייב עיי"ש. והיינו אליבא דר"ע ובדוקין שבעין. כמבואר בבכורות שם (לקמן ט"ז ע"א) עיי"ש. וכן פירש"י ושאר ראשונים שם. הרי להדיא דר"ע אפי' במום קבוע ס"ל הכי. ונפלאתי על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה. ודברי רש"י צע"ג אצלי כעת. אבל מ"מ מה שפירש"י והרמב"ם ז"ל דר"ע בדוקין שבעין דוקא מכשיר שלא ירדו. הכי משמע ודאי מלשון התלמוד בכל דוכתי. ועכ"פ לכ"ע נראה דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם כר"ע. ויש לנו הכרעה לומר דהילכתא כוותי' וא"כ אפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. ולפ"ז אתי שפיר דאע"ג שכבר מנה עשה דובאת שמה והבאתם שמה שיש בכללה גם איסור שחוטי חוץ. מ"מ שפיר מנה גם לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח. משום דנפק"מ לענין בע"מ דבכלל העשה ודאי לא הוי אפי' לר"ע. דלא קרינן בי' והבאתם שמה מאחר דלכ"ע עכ"פ לכתחילה אסור להקריבו בפנים. ומ"מ איתי' בכלל הלאו. כיון דאם עלה לא ירד וחייבין עליו בחוץ לר"ע דקיי"ל כוותי'.

ויותר נראה לומר בזה עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות איסורי מזבח ה"ח) וז"ל יש שם ארבע חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר מבחר נדריך ואלו הן וכו'. אם היה אחד מאלו בקדשים לא קרבין ולא נפדין. אלא ירעו עד שיפול בהן מום ואם הקריבן יראה לי שהורצו עכ"ל עיי"ש. והנה ודאי כל בהמה שיש בה אחד מאלו ארבע חלאים מדאורייתא אסור להקריבה מיהת לכתחילה. כנראה להדיא מלשון הרמב"ם שכתב הטעם משום שהכתוב אומר מבחר נדריך. וכן כתב בקרית ספר להמבי"ט ז"ל שם עיי"ש. ודלא כהמרכבת המשנה שם בח"א שכתב איפכא עיי"ש בדבריו שאינם נכונים כלל. ואין להאריך בזה. וא"כ ממילא מבואר דבהנך אין בהן עשה דוהבאתם שמה כיון דאסור מדאורייתא להקריבן בפנים לכתחילה. אבל לאו דשחוטי חוץ ודאי אית בהו וחייבין על שחיטתן בחוץ כרת וחטאת. כיון דבדיעבד אם הקריבן הורצו. ועדיפי טפי מדוקין שבעין אליבא דר"ע. דהתם פשיטא דאפי' בדיעבד אינן מרצין. אלא דאם עלו ס"ל לר"ע דלא ירדו. ולהכי מחייב עליהן בחוץ. וא"כ שפיר יש מקום ללאו דלא תוכל לזבוח את הפסח אפי' היכא דליתא לעשה דובאת שמה והבאתם שמה. ולזה אף שכבר מנה רבינו הגאון העשה הוצרך גם לפי דרכו ז"ל למנות גם הלאו. וראיתי למי שהקשה על דברי הרמב"ם ז"ל שם מסוגיא דזבחים (ע"ז ע"ב) בפלוגתא דר"א ורבנן באיברי תמימין שנתערבו באיברי בע"מ. שר"א אומר יקרבו ורואה אני למעלה כאילו הן עצים. וחכ"א לא יקרבו. ומוקמינן לה כר"ע ובדוקין שבעין דאמר אם עלו לא ירדו עיי"ש. והשתא להרמב"ם למה לי לאוקמי בהכי. טפי הו"ל לאוקמה בהנך ארבע חוליים שמנה הרמב"ם שם ואליבא דכ"ע. וכיו"ב יש להקשות גם בסוגיא דמנחות (ע"ט ע"א) עיי"ש. והניחה בתימא. ולדידי אין בה סרך קושיא כלל. דבהנך ארבע חליים כיון דבדיעבד הורצו פשיטא לי' לתלמודא דלכ"ע יקרבו. דהו"ל כדיעבד כדי שלא להביא איברי תמימין לידי פסול וגם ר"א לא הוה צריך לומר רואה אני את איברי בע"מ למעלה כאילו הן עצים. כיון דמרצין בדיעבד כקרבן כשר. ועוד דהנך ארבע חליים אינם בכלל בע"מ ולא הוה קרי להו תנא בע"מ סתם כיון דלא אסירי בהקרבה אלא משום דבעינן מבחר נדריך ובדיעבד מרצין. ובדקדוק קראן הרמב"ם ז"ל חלאים ולא מומין. כדי להורות שאינן בכל מומין סתם ובהכי ניחא נמי סוגי' דמנחות שם כמבואר. ואין להאריך:

והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו עשה מקרא דתמים יהי' לרצון ולאו מקרא דכל מום לא יהי' בו שבאו לאזהרה שלא להטיל מום בקדשים. כמבואר בספרא (פרשת אמור) ובפ"ב דביצה (כ"ז ע"ב) ובמנחות (נ"ו ע"ב) ובבכורות (ל"ג ע"ב) עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה לא העשה ולא הלאו. וזה תמוה טובא לכאורה. וראיתי להבה"ג דאע"פ שמנה במנין הלאוין לאו זה דכל מום לא יהיה בו. מ"מ העשה דתמים יהיה לרצון לא מנה במנין העשין שלו. וזה ג"כ תמוה לפי דרך הבה"ג בכל כיו"ב למנות שניהם ואמאי השמיט עשה זו. וגם ראיתי להר"א הזקן והר"י ב"ר ראובן אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיהם שלא מנו לא הלאו ולא העשה. ובלא ספק שכן היה לפניהם גם בנוסחת הבה"ג שלפניהם. שהם נמשכים תמיד אחר הבה"ג ואמנם הרא"ם ז"ל שגם ה א כידוע מהנמשכים אחר הבה"ג מנה העשה וגם הלאו ביראים (סי' שפ"ג) עיי"ש. וכנראה כן מצא בבה"ג שלפניו. איך שיהיה הדבר תמוה מדוע לא יבואו במנין לאו ועשה אלו. אמנם לפי מה שביארנו דעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דעשה דשחוטי חוץ ג"כ לא נפקא לן אלא מקרא דובאת שמה והבאתם שמה. דאף דלענין להתחייב להביאם ברגל ראשון להקריבם אין לנו מצוה אלא לבעלים בקרבנותיהם בלבד. מ"מ שמעינן מיני' נמי חובה לכל אדם דאסור לשוחטן ולהקריבן בחוץ דלענין זה אין חילוק בין בעלים לאחרים. דכששוחטן בחוץ הרי הוא מבטל מצות עשה דוהבאתם שמה. ולפ"ז הוא הדין כשעושה בהם מום שפוסלן מהקרבה על המזבח הרי זה כשוחטן ועובר ג"כ בעשה זו. שהרי גם בזה מבטל העשה בידים. דתו לא מתקיימת בהם העשה דלא קרינן בהו והבאתם שמה. ומעתה רבינו הגאון לטעמי' אזיל דלפי דרכו אחר שמנה עשה דובאת שמה והבאתם שמה לא הוצרך תו למנות לא העשה דתמים יהי' לרצון ולא הלאו דכל מום לא יהי' בו. דליכא נפק"מ בזה אלא לעבור בל"ת ושתי עשין. וכל כיו"ב אינו נמנה במנין המצות לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. ואע"ג דלפי מה שביארנו לעיל משכחת לה גוונא דליתא בעשה דוהבאתם שמה וכגון בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דקיי"ל כוותי' לדעת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ לכאורה יש נפק"מ בלאו ועשה דמטיל מום בקדשים לענין הך גוונא דלא שייכא בי' עשה דוהבאתם שמה. אבל הא ליתא לפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"מ בסוגיא דבכורות (פרק כל פסהמו"ק שם) דמותר להטיל מום בבעל מום. ואפי' בבע"מ עובר מבואר שם ברא"ש ובטור (יו"ד סי' שי"ג) דשרי להטיל מום לרבנן דקיי"ל כוותייהו עיי"ש. וא"כ כל שיש בהם מום אפי' בדוקין שבעין גם לאו ועשה דמטיל מום בקדשים ליכא בהו. ואפשר דאפי' בהנך ארבע חלאים שכתב הרמב"ם דבדיעבד אם עבר והקריבן הורצה. מ"מ כיון דלכתחילה אסור מדאורייתא להקריבן כמו שנתבאר לעיל לא קרינן בהו תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' כמש"כ הרא"ש שם לענין בע"מ עובר. ומותר מה"ת להטיל בהן מום קבוע לכתחילה ואפי' לכשתמצא לומר דבהנך אסור להטיל מום לדעת הרמב"ם ז"ל. מ"מ בעיקר דברי הרמב"ם שם אין אנו מוכרחין לומר אליבא דרבינו הגאון ז"ל דס"ל הכי. ואפשר דס"ל דגם בהני אפי' בדיעבד לא הורצה. דאף דהרמב"ם הכי מסתברא לו אבל אין לו לזה מקור בשום דוכתא. וממתניתין דבכורות (מ"א ע"א) לא משמע הכי כלל עיי"ש. וכבר עמד בזה הר"ב מרכבת המשנה שם עיי"ש שאין דבריו מספיקים ואין להאריך. וא"כ אפשר דרבינו הגאון לא ס"ל הכי. ומ"מ אתי שפיר מה שמנה לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח עפמשכ"ל דס"ל הלכה כר"ע. משום דסתם לן תנא כוותי'. וממתניתין דפרק בתרא דזבחים לא קשיא כמשכ"ל דאפשר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כפירש"י והרמב"ם דלא אמר ר"ע אלא בדוקין שבעין ולא בשאר מומין. ומיתוקמא מתניתין דהתם בשאר מומין. ואף דמדברי רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין בלאו דהקרבת בע"מ למזבח (לאוין ר"א ר"ב) משמע דס"ל דבעוף לא פסלי מומין כלל. מדכתב שם וז"ל מומי בהמה משחוט ומהקריב וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע להדיא דס"ל דליכא אזהרת הקרבת בע"מ אלא בבהמה דוקא. ומחוסר אבר דפסול בעוף ע"כ ס"ל דאיסור בפ"ע הוא ולא משום מום. דאינו נוהג בעוף כלל. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. ולא נפק"ל מחוסר אבר בעוף אלא מקרא דמן העוף ולא כל עוף לאפוקי מחוסר אבר. כדאמרינן בפ"ק דקידושין (כ"ד ע"ב) ובשאר דוכתי. ומה שלא מנה רבינו מצוה זו בעוף אע"פ שהוא מונה לאוין הבאין מכלל עשין. כמו שנתבאר במק"א. אפשר דס"ל דמהך קרא לא שמענו אלא שפסול למזבח. אבל לאו הבא מכלל עשה לאיסורא ליכא למשמע מהך קרא. וכן נראה דעת רש"י (בזבחים ל"ה ע"ב) בד"ה וכשרין בעופות עיי"ש. ומתורץ בזה לנכון קושית התוס' שם בד"ה אלא עיי"ש. דלפמש"כ כוונת רש"י להביא מקרא דהקריבהו נא לפחתך רק לענין איסורא. אבל עיקר פסולו של מחוסר אבר ודאי ליכא למילף מהך קרא דדברי קבלה. אלא מקרא דמן העוף שכתוב בתורה ואין כאן מקום להאריך בזה. ומ"מ מתבאר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דליכא בעוף פסול מומין כלל. ודוקין שבעין ע"כ לאו דוקא. מ"מ י"ל דלגבי בהמה לא מהני מאי דכשר בעוף אלא בדוקין שבעין דווקא. אבל בשאר מומין לא מהני להכשיר מהאי טעמא אפי' לר"ע. ואין להקשות לפ"ז מדאמרי' (בזבחים פ"ה ע"ב) בעי רבי ירמי' יש נרבע בעופות או אין נרבע בעופות. מי אמר כל היכא דאיתא ברובע איתא בנרבע כל היכא דליתא ברובע ליתא בנרבע. או דילמא הרי נעבדה בו עבירה. אמר רבה ת"ש ר"ע מכשיר בבע"מ וכו'. ואם איתא נכשיר נמי בנרבע הואיל וכשר בעופות ש"מ עיי"ש. והשתא אימא לעולם נרבע כשר בעופות. ומ"מ לא מכשיר ר"ע נרבע בבהמה כמו שאינו מכשיר שאר מומין בבהמה אע"פ שכשרין בעופות. דלק"מ דהחילוק שבין דוקין שבעין לשאר מומין פירש"י (במנחות ע"ט ע"א) דהיינו משום שאינו ניכר כ"כ עיי"ש. וא"כ כ"ש נרבע שאינו ניכר כלל דיש להכשיר בבהמה מטעמא דכשר בעופות אם איתא דכשר בעופות ושפיר מוכח. וא"כ שפיר י"ל לדעת רבינו הגאון ז"ל כפירש"י והרמב"ם ז"ל. ומתניתין דפרק בתרא דזבחים מיתוקמא בשאר מומין ואפי' אליבא דר"ע. ובלא"ה כבר ביארנו דאפי' להראב"ד והתוס' דס"ל דלאו דוקא בדוקין שבעין אלא ה"ה בשאר מומין מכשיר ר"ע מה"ט הואיל וכשרין בעופות. מ"מ אין הכרח לומר דמתניתין דר"פ בתרא דזבחים אתיא דלא כר"ע. וא"כ לכ"ע שפיר אפשר לומר דקיי"ל כר"ע. ועכ"פ דברי רבינו הגאון אתי שפיר גם מה שהשמיט עשה ול"ת דמטיל מום בקדשים. אבל דברי הבה"ג וסייעתו צ"ע כעת.

ועדיין יש לעיין גם לרבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בסוגיא דבכורות שם דלרבנן דר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ לא מיתסר מדאורייתא ס"ל דריבויא דכל מום לא יהי' בו לרבות גרמא הוא דאתי. דתניא מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבילה או בצק ויניחנה על האוזן כדי שיבוא הכלב ויאכלנה ת"ל כל מום וכו' עיי"ש. והשתא נהי דקיי"ל כרבנן דשרי להטיל מום בבע"מ. אכתי הו"ל למנות לאו זה דכל מום לא יהי' בו משום שיש בו אזהרה לגרמא. דמשום עשה דוהבאתם שמה לא שמענו איסור לגרמא בעלמא. דמהיכא תיתי. דהרי גם במטיל מום אי לאו ריבויא דכל לא הוה אסרינן גרמא. וא"כ כיון שיש איסור נוסף בלאו דכל מום לא יהי' בו שאינו בכלל עשה דוהבאתם שמה הו"ל למנותו לאו במנין הלאוין. וראיתי להרא"ם ז"ל ביראים (סי' שפ"ג) דאחר שהביא שם סוגיא דבכורות כתב וז"ל. ור"מ דדריש לי' למטיל מום בבע"מ לית לי' איסור גרמא. הילכך לר"מ לקולא נמי דריש והילכך אע"ג דקיי"ל בכתובות הלכה כר"מ בגזרותיו. הכא כרבנן קיי"ל. דהא ר"מ להקל נמי דריש וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מתמיהין לכאורה. דמאי ענין גזירות לכאן. הרי הכא בדינא דאורייתא פליגי. דמר מוקי קרא לאזהרה דמטיל מום בבע"מ ומר מוקי לי' לגרמא. וכמש"כ הרא"ם ז"ל גופי' שם. והי' נראה לומר דס"ל להרא"ם ז"ל דהך דרשא לאו דרשא גמורה היא. ובין מטיל מום בבע"מ לר"מ. ובין גרמא לרבנן אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום גזירה אטו מטיל מום בתם לר"מ ואטו מטיל מום בידים לרבנן. וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ואע"ג דשקיל וטרי התם בהך דרשא ופריך ורבנן נמי הא כתיב כל מום וגו'. ומשני לגרמא הוא דאתי עיי"ש. דמשמע לכאורה דדרשא גמורה הוא. אין זה מוכרח. דאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי כמו בריש פ"ק דיומא (ג' ע"ב) ובב"ב (קמ"ז ע"א) ובמש"כ התוס' שם עיי"ש. שוב ראיתי דזה ליתא. דהרא"ם לטעמי' אזיל דס"ל דהא דאמרינן הלכה כר"מ בגזרותיו היינו בחומרותיו. ולא שנא בדאורייתא. ול"ש בדרבנן אמרינן הכי. כמתבאר מדבריו (בסי' קמ"ז) עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רש"י ז"ל (בעירובין מ"ז ע"א) בד"ה ומאי קושיא וכו' שכתב וז"ל איצטריך למיפסק בהא משום דהוי ר"מ מחמיר ואמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו בכל מקום שמחמיר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל ג"כ כהרא"ם ז"ל דמה שאמרו הלכה כר"מ בגזרותיו היינו בכל מקום שמחמיר. ונראה מדבריו להדיא דהיינו בין בדאורייתא ובין בדרבנן. אבל בכתובות (פרק אע"פ נ"ז ע"א) בד"ה בגזרותיו פירש"י וז"ל בגזרותיו בדבר שהוא מחמיר על דבר תורה באיסור והיתר ע"י גזירת דבריהם עכ"ל עיי"ש. וכן לקמן (שם ס' ע"ב) פי' בגזרותיו בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן עיי"ש. אלא שראיתי באס"ז (שם נ"ז ע"א) שהביא בשם פירש"י מהדורא קמא דגם שם פירש בגזירותיו בחומרותיו עיי"ש. מבואר דהכי הוה ס"ל לרש"י במהדו"ק אלא דאח"כ חזר בו. וא"כ פירושו בעירובין שם היינו למהדו"ק קודם חזרה. ומ"מ הרא"ם ז"ל הכי ס"ל. וכן הביא בהגהות מיימוני (ריש פ"ט מהלכות אישות) בשם הרא"ם ז"ל ביראים דהלכה כר"מ בגזירותיו פי' בחומרותיו ואפי' בדאורייתא עיי"ש. דבדאורייתא מיירי התם. והביאו ג"כ הר"ב העיטור (ח"א אות ק' קידושין ח"ב) והשיג עליו. וכתב וז"ל וביראים פסק כר"מ בחומריותיו ולא נהירא לן עיי"ש. ונראה שיש מקום להביא ראי' לדעת הרא"ם ז"ל מדאמרינן (בפ"ק דעירובין י"ג ע"ב) אר"א ב"ח גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שאין בדורו של ר"מ כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו. שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים עיי"ש. וא"כ הא תינח להקל. אבל להחמיר ודאי יש לקבוע הלכה כמותו. דלא יהא אלא ספק יש להחמיר. ועפ"ז אפשר לפרש מה שאמרו הלכה כר"מ בגזרותיו ולא אמרו בחומרותיו. משום שהי' מקום לומר דוקא בדאורייתא משום דספיקא דאורייתא לחומרא. ולזה אמרו דאפי' בגזרותיו דמדרבנן הלכה כמותו לחומרא. משום שראוי לקבוע בכל מקום הלכה כמותו. אלא דלקולא לא קבעינן הלכה כמותו משום שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו. אבל להחמיר נקטינן כוותי' אפי' בדרבנן. ויש להאריך בזה ואכ"מ. שוב ראיתי ביראים השלם (סי' ז' ובסי' ע"ט) דמפורש שם כן. עיי"ש. ועכ"פ מבואר דעת הרא"ם דלחומרא בין בדאורייתא בין בדרבנן קיי"ל כר"מ. אלא דהיינו דוקא היכא דר"מ מחמיר לגמרי. אבל היכא דהיא חומרא המביאה לידי קולא לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דפליגי עלי'. וזהו שכתב הרא"ם ז"ל כאן הכא כרבנן קיי"ל דהא ר"מ להקל נמי דריש. וא"כ אין ראי' לומר דלהרא"ם איסור גרמא במומי בכור אינו אלא דרבנן. אלא שראיתי בתשו' מהר"י ברונא ז"ל (סי' קס"ב) דדעתו נוטה לומר דגרמא לא מיתסר אלא מדרבנן. ומביא ראי' מדתנן (בפרק כל פסולי המוקדשין ל"ה ע"א) זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור. ומפרש בגמרא (שם ל"ה ע"א) לאתויי גרמא ומאי שנא גרמא מהטלת מום ממש. אלא עכצ"ל אסמכתא בעלמא הוא גזירה גרמא אטו מטיל מום ממש. עוד כתב שם וז"ל ואשכחן בפרק אלו עוברין דרבנן לא דרשי כל. דאמרי' בהדיא התם כל לא דרשי כי כל דרשי. ובכל התורה גרמא פטור. ולכל התירוצים בתוס' שם לא דרשינן כל לגרמא נגד כל התורה. כי היכי דלא דרשינן כל לחייב נשים נגד ההיקש. אלא ע"כ אסמכתא בעלמא היא עכ"ל עיי"ש. וכן ראיתי בתשו' בית אפרים (חיו"ד סי' ע"ה) שהאריך להוכיח גם לדעת הרמב"ם ז"ל דגרמא לא אסירא אלא מדרבנן. והביא ג"כ ראי' מסוגיא דפרק כל פסהמו"ק שם עיי"ש. ולא ראה שהקדימו בזה כבר הר"י ברונא ז"ל. אלא שהוא האריך והרחיב בראי' זו עיי"ש בדבריו. והראי' השניי' שהביא הר"י ברונא ז"ל דבריו תמוהים לכאורה. דאדרבה בדברי התוס' (במנחות נ"ו ע"ב) ד"ה אמר מום וכו'. מבואר דבההיא דרשא דכל מום לא יהי' בו לגרמא כ"ע מודו דדרשינן כל עיי"ש. וכ"כ התוס' בבכורות (ל"ד ע"א). אלא דהתם לא ברירא להו הכי אלא כתבו כן כמסתפקים עיי"ש. וקצת נראה לי ראי' למהר"י ברונא ז"ל מסוגיא דשבת (פרק כל כתבי ק"כ ע"ב) דאמרינן התם מאן תנא גרם כיבוי אסור רבי יוסי. ורמי דר"י אדר"י דתניא הרי שהי' שם כתוב על בשרו וכו' ר"י אומר לעולם יורד וטובל כדרכו וכו'. שאני התם דא"ק ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם עשיי' הוא דאסור גרמא שרי. ופריך אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' עיי"ש. דהכי הוא מסקנא דהתם דמדאורייתא גם הכא שרי גרמא. אלא דמדרבנן אסרו בשבת. והשתא קשה לכאורה מאי קושיא ודילמא התם במחיקת השם דלא כתיב כל לריבויי גרמא. אמרינן דעשיי' הוא דאסור גרמא שרי. אבל גבי שבת דכתיב כל מלאכה. מרבינן גרמא. כי היכא דמרבינן גבי איסור הטלת מום בקדשים מריבויא דכל דכתיב כל מום לא יהי' בו. אבל להר"י מברונא ז"ל ניחא שפיר דלא ניתא לי' לתלמודא לאוקמי לדרבי יוסי כמאן דדריש כל בכיו"ב דלא מסתברא. דבכל התורה לא מיתסרא גרמא. וכדאמרינן בסוגיא דפרק ואלו עוברין מאן תנא דדריש כל ר"א. מבואר דשאר תנאי לא דרשי כל בדבר שאין סברא לרבות. וכמו שפירשו התוס' שם. וזה מסייע לדעת מהר"י מברונא ז"ל דלדידן אין איסור גרמא מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ואין כמ"ל בזה. ועפ"ז הוה אתי שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל כאן כמבואר. אלא דצ"ע טובא בזה אצלי. ומדברי הראשונים ז"ל לא נראה כן. ויש הרבה לצדד בזה:

ואמנם נראה דבלא"ה לק"מ מזה לדברי רבינו הגאון ז"ל דודאי נראה ברור דאע"ג דלענין לעבור על ל"ת בעינן קרא לריבויי גרמא. וכל כמה דלא רבי קרא אית לן למימר דגרמא שריא. מ"מ לענין מבטל מצות עשה פשיטא דאפי' ע"י גרמא עובר בעשה. ולא בעיקרא לריבויי. משום דהתם בעבירת לאו שאסרה תורה לעבור על הדבר במעשה. כיון שהוא לא עבד מעשה זו. אלא שגרם לה שתהי' נעשית מאילי'. אית לן למימר דגרמא לאו כלום הוא ולא עבר בהכי אמימרא דרחמנא. משא"כ במצות עשה דרמיא אקרקפתי' דגברא חיובא לעשותה. נהי דהיכא דנאנס ולא עשאה קיי"ל אונס רחמנא פטרי'. מ"מ היכא דאיהו גופי' קגריס לכך שלא יוכל לקיים המצוה אח"כ כשיגיע זמנה אין זה אונס הפוטרו מעונש עבירת עשה שהרי הי' סיפק בידו לעשותה ומעשיו הוא שגרמו לו שלא יוכל לקיימה. ונמצא עובר על העשה במזיד וברצון. ובזה אין חיובו על הגרמא מצד עצמה. אלא על מה שלא עשה המצוה שהי' בידו לעשותה. ועדיפא מינה אמרינן בפסחים (פרק אלו דברים ס"ט ע"א). ערל שלא מל ע"פ וטמא שלא טבל וע"י כך לא עשה פסחו ענוש כרת עיי"ש. וברמב"ם (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ד). הרי דאע"ג דערל לאו בר מיעבד פיסחא הוא. וכן טמא רחמנא פטרי'. חייב כרת משום שהי' בידו למול ולהטהר כדי שיהא ראוי לעשות הפסח בזמנו. וא"כ כשעשה מעשה בידים וגרם לכך ע"פ מעשיו שלא יוכל לקיים המצוה לא כ"ש שיתחייב על ביטול העשה וזה ברור. ומלבד זה נראה דבעלמא ודאי גם בלאו קרא ראוי לחייבו משום גרמא. דהרי חזינן בסוגיא דשבת שם דמצריך קרא למעט גרמא. כדאמרינן התם לא תעשון כן. עשיי' הוא דאסירא הא גרמא שרי. אלא דגבי מטיל מום בקדשים מצרכינן קרא לרבות גרמא. משום דמפשטי' דקרא משמע דאימעיטא גרמא מדכתיב כל מום לא יהי' בו וקרינן יהי' בפתח. כדפירש"י בבכורות שם ובמנחות שם דמשמע רק הויה דהיינו עשיי' הוא דאסר קרא ולא גרמא. וזה מוכרח. דאל"כ קשה סוגיין אהדדי. דהכא בעי קרא לרבות גרמא והתם (בפרק כל כתבי) מצריך קרא למעוטי גרמא. אלא ודאי כדכתיבנא. וא"כ מבואר דבלא שום קרא אית לן למימר דגם גרמא בכלל. ובזה יש מקום לגמגם בדברי מהרי"ב ז"ל שהבאתי כמבואר ואין להאריך. ומעתה כאן דכתיב בעשה והבאתם שמה ודאי גם גרמא בכלל. וכל שגרם בידים לבטל העשה הרי זה עובר בעשה זו. וא"כ אין לנו בזה שום איסור נוסף בלאו מה שאינו נכלל בהעשה. וא"כ שפיר עשה רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו שלא מנה הלאו דכל מום לא יהי' בו אחר שמנה עשה דובאת שמה והבאתם שמה ועי' מש"כ עוד בענין זה לקמן (לאוין קע"ד) עייש"ה. ועי' ג"כ מש"כ בזה לקמן (לאוין ר"א ר"ב) עיי"ש היטב:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.