ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאננה בנדריה ואסריה לאביה ואישה המלצון. לדון בהפרת נדרים האב לבתו והבעל לאשתו. והרמב"ם (עשין צ"ה) מנאן רק במצוה אחת. אע"פ שלדעתו גופי' דיניהם חלוקים. דהאב מפר כל נדרי בתו אבל הבעל אינו מפיר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש ושבינו לבינה בלבד. כמש"כ הרמב"ם (בפי"ב מהלכות נדרים) עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. ולטעמו אזיל (בשורש השביעי) דס"ל דכל כיו"ב אין למנות אלא במצוה אחת לדון בדין הפרת נדרים. ודיני האב והבעל והחילוקין שביניהם אינם אלא דקדוקי המצוה שאינם נמנין בפ"ע. אבל כבר ביארנו לעיל שאינו כן דרכו של רבינו הגאון ז"ל. אלא ס"ל דכל כיו""ב יש למנותן שתי מצוות בפ"ע. וראיתי באזהרות אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור כבד) דגם שם מנה רבינו הגאון ז"ל שתי מצוות אלו. אלא שהוסיף שם למנות גם היתר נדרים ע"פ חכם מצוה בפ"ע עיי"ש אבל זה תמוה טובא דהא תנן (בפ"ק דחגיגה י' ע"א) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו עיי"ש. וא"כ אין היתר נדרים ע"פ חכם מדאורייתא אלא מפי הקבלה וכפירש"י שם עיי"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל דאע"פ כן הוא נמנה במנין המצות. כיון דמ"מ מדאורייתא הוא. ודלא כהרמב"ם (בשורש שני) עיי"ש. או דס"ל כתנאי דפליגי אמתניתין ואמרי דיש להם על מה שיסמכו. משום דאמוראי בגמרא שם קיימי כוותייהו עיי"ש. איברא דמדברי הרמב"ם (בסה"מ עשין צ"ה) שכתב וז"ל ובאה הקבלה שחכם ג"כ מתיר הנדר וגם לשבועה. והרמז על זה באמרו לא יחל דברו הוא אינו מחל אבל אחרים מחלין לו. ובכלל הנה אין ראי' על זה מן הכתוב. והם אומרים היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו. אלא בקבלה האמתית עכ"ל עיי"ש. נראה מבואר דס"ל דגם שמואל דדריש לה מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מחל אבל אחרים מחלין לו ס"ל כמתניתין דהיתר נדרים אין להם על מה שיסמוכו. ומשום דלאו דרש גמור הוא אלא רמז בעלמא. ובאמת דהכי משמע נמי מפירש"י במתניתין דחגיגה שם עיי"ש היטב. אבל לא משמע הכי בגמרא שם דהרי ר"א פליג בברייתא שם אמתניתין. דאמרינן עלה תניא ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא וכו'. ר"י אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר וכו'. רבי יצחק אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר וכו'. חנני' בן אחי ר"י אמר יש להם על מה שיסמכו שנאמר וכו'. הרי דכולהו הנך תנאי מיפלג פליגי אמתניתין ואמרי דהיתר נדרים יש להם על מה שיסמכו בתורה. והך דרשא דר"א דדריש לה מקרא דכי יפליא ודאי דרשא גמורה היא. כמבואר בהדיא בפרק בתרא דנזיר (ס"ב ע"א) עיי"ש. וכיון דעלה קאמר שמואל דידי עדיפא מדידהו שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו. וקאמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית לי' פירכא עיי"ש. מבואר ודאי מזה דדרשא דשמואל נמי דרשא גמורה היא. ולא ס"ל כמתניתין דאין להם על מה שיסמכו. אלא כהנך תנאי דאמרי יש להם על מה שיסמכו ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי. וגם דברי הרע"ב והתוס' יו"ט שם תמוהים אצלי עייש"ה. אבל בדברי רש"י יש לדחוק קצת אלא שאין להאריך:

וראיתי להרמב"ן ז"ל בסה"מ (עשין צ"ו) שהשיג על הרמב"ם בזה וז"ל יראה במצות הפרת נדרים שלא תמנה לפי שהיא שלילות. שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק ע"פ ב"ד או האב והבעל עכ"ל עיי"ש. והסכים על ידו הרשב"ץ ז"ל. וכן התינוך (מצוה ת"ו) הסכים לדברי הרמב"ן וקלסי' עיי"ש. ולענ"ד דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים אצלי. דלדבריו גם מלות גירושין ראוי לומר שאין למנותה ואינה אלא שלילות. לפי שהוזהרנו על איסור אשת איש כתב קרא שאי אפשר לה להיות ניתרת לאחרים אלא ע"י גירושין בגט כריתות וכן מצות שחיטה שמנה הרמב"ם (עשין קמ"ו) ולא נחלק עליו הרמב"ן. ז"ל ראוי לומר מטעם זה שאינה נמנית. מפני שאינה אלא שלילות. לפי שהזהיר הכתוב על אבר ובשר מן החי ועל הנבלה ושלא נאכל בשר אלא ע"י שחיטה. וע"כ צ"ל שאין זה ענין להנך קראי שלא נאמרו אלא דרך שלילות ואינם נמנין במנין המצות כמו שהשריש הרמב"ם (בשורש שמיני). דדוקא בשלילות החיוב שאין בהן שום ענין מצוה. כגון בהני דריש פ"ק דסוטה לה יטמא. וקנא את אשתו. ולעולם בהם תעבודו. דלר"י הן רשות גמור משום דס"ל דאינן אלא שלילת החיוב. דלא נימא שאסור לטמאות לקרובים כשם שמוזהר על טומאת שאר מתים. קמ"ל קרא שאינם בכלל אזהרת טומאה ומותר לטמאות לקרובים. וכן בוקנא את אשתו קמ"ל קרא דשרי ואין זה בכלל אזהרת לא תשנא את אחיך. וכן בלעולם בהם תעבודו קמ"ל קרא שאינו בכלל אזהרת לא תחי' כל נשמה כדאמרינן התם עיי"ש. וכן בלא יבדיל האמור בחטאת העוף דאמר ראב"ש (סוף פ"ו דזבחים) שפירושו אינו צריך להבדיל. דאינו אזהרה אלא שלילות החיוב. משום דאי לאו קרא הי' ראוי לומר שחייב להבדיל. ולזה קמ"ל הך קרא שאינו צריך. כדאמרינן התם עיי"ש ובתוס' שם ד"ה אלא מעתה. וכן בכל כיו"ב. כמבואר בדברי הרמב"ם והרמב"ן (שורש שמיני) עיי"ש. שאין בהם שום ענין מצוה וחובה אלא שלילות החיוב. לומר שאינו אסור או שאינו חייב. אבל גירושין ושחיטה והפרה שהקפיד הכתוב שלא תתגרש אלא בספר כריתות שנכתב ע"י הבעל לשמו ולשמה. וכן בשחיטה שהקפידה תורה דוקא בשחיטה והלכותי'. ובהפרה שהקפיד הכתוב דוקא ביום שמיעה ובלשון הפרה. כדאמרינן בפרק נערה המאורסה (ע"ח ע"א) עיי"ש. א"כ דיני המצוה נמנין מצוה. שנצטוינו שאם בא לעשות דברים אלו לא יעשה אותם אלא ע"פ התנאים שהטיל בהם הכתוב. וכן כל כיו"ב. ואין זו שלילות בלבד אלא גם חיובא יש בה:

וראיתי להחינוך שכתב שם לדעת הרמב"ם וז"ל והעולה מכל זה לדעתו כי בהיתר החכם את הנדר כמצות התורה. או שלשה הדיוטות. ויעשו הענין כהוגן וכיושר ככל אשר תצוה התורה אז קיימו עשה. ואם התירו הנדר שלא כמצות התורה אע"פ שהתירם אינו היתר יש עליהם עונש ביטול עשה זו עכ"ל עיי"ש. וסיים שם וז"ל והעובר על זה והתיר את הנדר שלא כמצות התורה בצדדין שכתבנו אע"פ שאינו היתר בטל עשה זו עכ"ל עיי"ש בדבריו. מבואר מדבריו דס"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל מ"ע ממש כשאר עשין שבתורה יש בדבר. שאם מתיר הנדר כהלכה מקיים מצות עשה גמורה. ואם התירו הנדר שלא כהלכה מלבד מה שאין בדבריו כלום. ולא היתר הנדר ובאיסורו עומד כמעיקרא הרי הוא עובר ג"כ בעשה. ודבריו תמוהים אצלי. דמלבד דלא כן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל שם דבהדיא כתב שם וז"ל שצונו לדון בהפרת נדרים. כלומר התורה שהורונו לדון בדינים ההם. ואין הענין שנתחייב להפר עכ"פ וכו'. ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווים לדון בדין זה בדבר זה וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא מדבריו ז"ל שאין לדעתו שום מצוה לא בהיתר כהלכה ולא ביטול מצוה בהיתר שלא כהלכה. אלא דבזה הותר הנדר ובזה לא אמר כלום. ואין ענין המצוה אלא לדון בדינים ההם. וכך הוא לשונו במנין המצות הקצר שבריש חבורו הגדול עיי"ש. וגם בעיקר הדבר חידוש גדול הוא. ולא משמע הכי כלל בכמה דוכתי. דבפרק נערה המאורסה שם תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום עיי"ש. ואם איתא אמאי לא קתני נמי דעובר בעשה. ולאשמעינן דאיכא איסורא בהכי. וכן הא דאמר ר"י בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר כלום. אמאי לא קאמר שעובר בעשה. ומדלא קאמר אלא דלא אמר כלום. משמע ודאי דשום דררת איסור לית בה. אלא שאין הנדר מותר בכך. וכן מוכח בכמה דוכתי. וגם לא ידענא היכן מצא החינוך מצוה זו בתורה דכל פרטי דינים שבהתרת חכם ובהפרת בעל ואב לא אשכחן בהן שום לשון עשה בכתוב כלל. ולכן דברי החינוך בזה נפלאים בעיני. ובסמ"ק (סי' ק"ז) ראיתי שכתב וז"ל להפר נדרים דכתיב ואישה יפרנו. וכן דרשו רבותינו לעולם ידבק אדם לשלשה דברים לחליצה ולהבאת שלום ולהפרת נדרים עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל יותר מזה דיש מצוה להפר הנדרים שבידו להפר. וקרא דואישה יפירנו הוא לשון ציווי. שמחייבו הכתוב להפר נדרי אשתו. וכשאינו מפירם הרי זה עובר בעשה דואישה יפירנו. וגם זהו דבר מתמיה מאוד ולא מצאתי לו חבר בראשונים ז"ל. ולכאורה אפשר להביא ראי' לדבריו מדאמרינן (בפ"ב דנדרים כ' ע"א) אמר רב יוסף הואיל ואמרו רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזקקי לי' לא עביד שפיר. ופירשו הרשב"א והר"ן שם דקמ"ל דלא תימא הא דאמרו אין נזקקין לו היינו לומר שאין מחזירין אחריו שישאל על נדרו. אע"פ שמחזירין אחרי מי שלא עבר על נדרו. אבל אם בא לישאל על נדרו מעצמו נזקקין לו להתירו. דליתא אלא בי דינא דמזקקי לי' לא עביד שפיר עיי"ש. הרי דאיכא מצוה לחזור אחר הנודר כדי להתיר לו נדרו. אבל זה אינו ודברי הסמ"ק תמוהים. דע"כ קרא דואישה יפירנו אינו לשון ציווי. דהא כתיב בקרא אישה יקימנו ואישה יפרנו. וע"כ אישה יקימנו לאו מצוה היא. דאם ההפרה מצוה היא איך תהי' ההקמה מצוה. והוא תרתי דסתרי וע"כ אין פירושו אלא שבידו לקיימו ובידו להפירו. לומר דבבעל ואב תלי רחמנא נדרי האשה לקיים או להפר כרצונו. ואין כאן שום רמז למצוה כלל. וכן מוכרח מדכתיב ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה. ופי' הרמב"ן ז"ל שהפר אחרי יום שמעו. ואמר לה שהוא יום שמעו עיי"ש. ורש"י פירש שהפר לה אחר ששמע וקיים לה. וכן הוא בהדיא בספרי (פיסקא קנ"ו) עיי"ש. והשתא אם איתא דאיכא מצות עשה להפר ביום שמעו. ואם לאו עובר בעשה. א"כ מאי איריא עונה. דהיינו כשעברה ע"י כך על נדרה. מפני שהטעה אותה והיתה סבורה שהפר לה כהלכה והותר נדרה. ותיפוק לי' דבלא"ה הרי הוא נושא עון עצמו אע"פ שהיא לא עברה על נדרה. שהרי עבר בעשה דואישה יפירנו במאי דלא הפר לה הנדר בזמנו. ומזה יקשה גם על החינוך דס"ל דכשמתיר הנדר שלא כהלכה עובר בעשה. א"כ כאן שהפר אחרי יום שמעו או אחר ההקם. הרי זה עובר בעשה. דאין לך הפרה שלא כהלכה יותר מזה. וא"כ הוא מצד עצמו נושא עון. אע"פ שהיא לא נכשלה על ידו ולא עברה על נדרה. ומדכתיב ונשא את עונה מבואר דרק משום תקלה דידה הוא נענש. אבל מצדו ליכא שום עבירה לא במה שהפר שלא כהלכה ולא במה שלא הפר בזמנו. וכן יש להקשות על הסמ"ק ממתניתין (דפרק בתרא דנזיר ס"ז ע"ב) דתנן חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרו אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו וכו' עיי"ש. והשתא הרי חומר זה יש בו נמי צד הקל דחייב להפר נדרי אשתו ואינו חייב להפר נדרי עבדו. וא"כ הכי נמי הוה מצי למיתני חומר בנשים יותר מבעבדים דחייב להפר נדרי אשתו ואם לא הפר עובר בעשה ואינו חייב להפר נדרי עבדו אלא שרשאי למחות בו כשירצה. גם הראי' שהביא הסמ"ק מדאמרינן לעולם ידבק אדם בשלשה דברים וכו' ובהפרת נדרים. הוא תמוה. דהרי אדרבה משם גופא איפכא מוכח שאין מצות עשה כלל בהפרת נדרים. דהרי הך מילתא היא ביבמות (פרק ב"ש ק"ט ע"א). והתם מפרשינן טעמא דהפרת נדרים משום דר"נ דאמר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עלי' קרבן עיי"ש. ומתבאר מזה דאי לאו האי טעמא ליכא מצוה בהפרת נדרים. ואע"פ דהוכחה זו יש לדחות די"ל דלא קיהיב טעמא אלא למאי שצריך לידבק בה יותר מבשאר מצוות. מ"מ אין מקום לראייתו של הסמ"ק. דאפשר לומר דליכא שום מצוה בהפרת נדרים. והתם אינו אלא משום דרבי נתן בלחוד. וגם בההיא דב"פ דנדרים פי' שם הר"ן טעמא משום דר"נ עיי"ש. אבל בהפרה מצד עצמה לעולם אימא לך דליכא שום מצוה. ומאי דכתיב ואישה יפירנו ודאי אינו אלא רשות כמו אישה יקימנו. ודברי הסמ"ק צ"ע אצלי. ואולי אפשר קצת לומר בדוחק דבאמת אין כוונת הסמ"ק בזה אלא למצוה מדבריהם משום דרבי נתן דהמקיימו כאילו מקריב בבמה. והסמ"ק לטעמי' אזיל שמונה גם מצות דרבנן. כמו נר שבת. והבדלה. ונטילת ידים. וקריאת התורה בזמנים ידועים. ומה שהביא מקרא דואישה יפירנו אין כוונתו אלא בדרך רמז ואסמכתא בעלמא. ואין להאריך בזה:

ועכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דהפרת נדרים אינה אלא שלילות שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו אלא ע"פ האב או הבעל או ע"פ ב"ד. תמוהים כדכתיבנא. ובלא"ה נראה דלא שייכא כאן שלילות כלל. משום דלפום פשטי' דקרא הוציא הכתוב אשה לגמרי מכלל אזהרת לא יחל ועשה דכלל היוצא מפיו יעשה. דהרי מתחילה כתיב איש כי ידור וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ואשה כי תדור וגו' ושמע אביה וגו' וקמו כל נדריה וכל איסר אשר אסרה על נפשה יקום וגו'. הרי דלא כתיב לאו דלא יחל ועשה דככל היוצא מפיו יעשה אלא באיש לבדו ולא באשה. ולכן באשה הוצרך הכתוב לחזור ולכתוב כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. משום דעשה דככל היוצא מפיו יעשה לא מיירי אלא באיש דוקא. וממילא ה"ה ללאו דלא יחל. אלא דבספרי (מטות פסקא קנ"ג) מרבה אשה ללאו דבל יחל מהיקישא. דאמרינן שם ואשה מקיש אשה לאיש מה איש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל יחל ועל ב"ת עיי"ש. הרי דלפום פשטי' דקרא אין לנו אזהרת בל יחל אלא באיש בלבד וא"כ ה"ה לעשה דככל היוצא מפיו יעשה. וא"כ היכי שייך כאן שלילות לומר דהפרת האב והבעל קאי על לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כיון דלא יחל וככל היוצא מפיו יעשה לא קאי אאשה כלל. ואף דמהיקישא ילפינן דגם אשה איתא בבל יחל. מ"מ ודאי קרא לא סמיך אדרשא. ועי' ב"ק (ג' ע"א) בתוס' סוף ד"ה לא עשרה. ובפ"ג דמכות (י"ד ע"א) בתוס' ד"ה ההוא מיבעי לי' וכו'. ובפ"ק דסוכה (י"ב ע"א) בפירש"י ד"ה כשרין וכו' עיי"ש. ובכמה דוכתי כיו"ב. הן אמת דנראה דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל (בפ' עה"ת בפרשת מטות) שכתב על קרא דואשה כי תדור וגו' וז"ל רצה הכתוב להזכיר האיסור תחילה. להגיד כי גם הנערה בלאו הנזכר שלא יחל דברו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דגם לפום פשטי' דקרא אשה איתא בלאו דלא יחל דברו. אבל מברייתא דספרי שהבאתי מבואר איפכא. דלא נפק"ל אלא מהיקישא. ובאמת דממש"כ בקרא האיסור תחילה אין הכרע לומר שהוא באזהרת בל יחל. אלא יש לומר דאיסור בפ"ע הוא שכתב קרא באשה. משום דאינה בכלל האיסור שכתב קרא לפני זה באיש. לומר דבאשה הכל תלוי באב ובבעל. שאם הקימו הנדר והאיסור קיים. ואם הפירו מופר. אלא דילפינן מהיקישא דגם האשה איתא בבל יחל כשקיימו לה אביה או בעלה או כשהחרישו ביום שמיעה. וא"כ אין כאן מקום כלל לשלילה. ומ"מ מבואר דאין כאן מצות עשה גמורה כשאר עשין שבתורה. כמו שנתבאר. אלא דיני המצוה היא המצוה הנמנית כאן שצותה תורה דנדרי ואסרי האשה שיש לה אב או בעל תלויין באב ובבעל. אם לקיים ואם להפר. וא"כ לא ההפרה בלבד היא המצוה אלא ההקמה עם ההפרה יחד היא המצוה. וכן ראיתי באזהרות אתה הנחלת שכתב ופצת פה בנדר להפר ולקיים עיי"ש. וכוונתו למצוה זו דנדרי אשה שתלה הכתוב באב ובבעל להפר ולקיים. ומדוקדקים בזה דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שלא הזכיר כלל הפרה. אלא כתב שאננה בנדריה ואסריה לאביה ואישה המלצון. כלומר נדריה ואסריה של אשה תמסרו ביד אביה ואישה שהם יהיו המליצים בעדה. שבידם הדבר תלוי אם להקם האיסור עלי' או להפר ולבטלו. אבל היתר חכם ס"ל לרבינו הגאון ז"ל כאן שאינו נמנה. משום דודאי אינו אלא שלילות דנפק"ל מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. ואם התירוהו הנדר בטל מעיקרו. וחזר בו כאן ממש"כ באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות למנות גם היתר חכם במנין המצות. ואע"ג דלפמשכ"ל הכא לא דמי להנך שאין בהן אלא שלילת החיוב. ואין בהן שום ענין מצוה. משא"כ כאן שהקפיד הכתוב דלא מהני אלא ע"פ תנאים ידועים. מ"מ היינו דוקא היכא דתנאים אלו כתיבי בקרא בהדיא. כמו בהקמה והפרה דאב והבעל. ובגירושין. ואפי' שחיטה עיקר שחיטה מיהת כתיב בקרא בהדיא והלכותיו מיהת נמסרו למשה בסיני בע"פ. אבל היתר חכם אין לנו אלא ממיעוטא דלא יחל דברו. דדרשינן הוא אינו מוחל. דאז הוא שישנו באזהרה. אבל אחרים מוחלין לו. כלומר דבזה לא הזהיר הכתוב ואין לנו בו איסור. והילכך אין בו שום ענין מצוה בקרא כלל ושלילה גמורה חשיבא. והילכך אין למנותו מצוה. ואין להאריך בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.