ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תקריב אם תטמא בפתע. ועל תורת נזרך לעלצון. מנה בזה שתי מצוות האחת שיביא הנזיר קרבנות טומאה כשנטמא בתוך ימי נזרו. כדכתיב בפרשת נזיר וכי ימות מת עליו בפתע וגו' ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים או שני ב"י וגו' והביא כבש בן שנתו לאשם וגו'. והמצוה השנית להביא קרבנותיו ביום מלאת ימי נזרו בטהרה. כדכתיב שם וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו' והקריב את קרבנו וגו'. וזהו שכתב ועל תורת נזרך לעלצון. שעלז לבו בה' שהשלים נדר נזרו כראוי כאשר נצטוה. והבה"ג וסייעתו לא מנו שתי מצוות אלו אלא כללום לפי דרכם בפרשת נזיר שמנו במספר הפרשיות שלהם. ואין דרכם ז"ל בזה מובן. דהרי חובת היחיד הן. וראוי א"כ למנותן במספר שאר העשין שהן חובת כל יחיד. ולא במספר הפרשיות שהן מצוות המסורות לציבור. ורבינו הגאון ז"ל נטה בזה מדרכו של הבה"ג ולא מנה במספר הפרשיות שלו פרשת נזיר כלל. והרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין צ"ג) מנה עשה דתגלחת נזיר טהור וקרבנותיו. אבל מצות תגלחת נזיר טמא והבאת קרבנותיו לא מנה. וביאר שם טעמו וז"ל ומבואר הוא כי לנזיר שני גילוחים. גלוח טומאה וגלוח טהרה וכו'. ואין ראוי שימנו שני גלוחים אלו שתי מצות. לפי שגלוח טומאה הוא מדין מצות נזירות. כי מצות עשה שלו הוא שירבה פרע בקדושה כמו שבאר ודן אותו הכתוב בזה שאם נטמא הנזיר יגלח ויביא קרבן. ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כמתחילת מנין הנזירות שחייב נפשו. כמו שיש למצורע ג"כ שתי תגלחות והם מצוה אחת. כמו שאבאר במקומו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן דעת כל שאר מוני המצות הבאים אחריו. אבל דרכו של רבינו הגאון ז"ל היא בהיפוך מדרכו של הרמב"ם והנמשכים אחריו מקצה לקצה. דבנזירות מנה קרבנות טומאה וקרבנות טהרה. כל אחת מצוה בפ"ע. ובמצורע שמנה הרמב"ם טהרה ראשונה שלו מצוה בפ"ע (בסה"מ עשין ק"י). והבאת קרבנותיו בטהרה שניי' מצוה בפ"ע (עשין ע"ז) עיי"ש. לא מנאם רבינו הגאון ז"ל לקמן (עשין קצ"ד קצ"ה) אלא מצוה אחת. וגם לענין התגלחת שמנה הרמב"ם בנזירות מצוה אחת עם הבאת קרבנותיו. ובמצורע מנה תגלחתו והבאת קרבנותיו כל אחת מצוה בפ"ע ובעשין קי"א נדחק והאריך לחלק בזה בין נזיר למצורע עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל גם במצורע מנה תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת כמו בנזיר. וכבר השיג ה"ר דניאל הבבלי ז"ל (במעשה נסים סי' ח') בזה על הרמב"ם שם באריכות. והעלה דלפי מה שמנה הרמב"ם במצורע תגלחתו והבאת קרבנותיו בשתי מצוות. הכי נמי ראוי למנות בנזיר תגלחתו מצוה בפ"ע. והבאת קרבנותיו מצוה בפ"ע עיי"ש. ובאמת דדברי הרמב"ם ז"ל תמוהים מאוד בזה. שכתב שם וז"ל ובכאן אבאר לך מה הסיבה במנותנו תגלחת המצורע מצוה בפ"ע והבאת קרבנותיו מצוה בפ"ע. וזה כי המצורע טהרתו תלויה בתגלחתו וכו'. וכשגלח המצורע תגלחתו השני' טהור מלטמא כשרץ וכו'. וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסר כפורים וכו'. הנזיר אינו מחוסר כפרה. אבל המעשה ההוא בכללו. כלומר הגלוח והבאת קרבן יתיר לו שתיית היין ולא יספיק האחד בלתי חבירו. אבל הגלוח נקשר בקרבן והקרבן נקשר בגלוח. ובקבוצם יגיע לתכלית אחד. והוא שיותרו לו הדברים שהיו אסורים עליו בימי נזרו וכו' עכ"ל מבואר דעיקר החילוק בין הנזיר למצורע. דנזיר תגלחתו מעכבתו בשתיית יין כהבאת הקרבנות והבאת הקרבנות כהתגלחת. ועד שיתגלח וגם יביא קרבנותיו איננו מותר בדברים שאסורים לו בימי נזרו. וכיון דשניהם מעכבין בו כאחת הילכך חשיבי מצוה אחת. משא"כ במצורע דהתגלחת לחוד מטהרתו מלטמא כשרץ אע"פ שלא הביא עדיין קרבנותיו. אלא שעדיין יש עליו תורת מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו. וא"כ אין הקרבנות והתגלחת תלויין זה בזה. לכן יש למנות כל אחת מצוה בפ"ע. אבל דבריו ז"ל מתמיהים שהרי הוא גופי' פסק (בפ"ח מהלכות נזירות הלכה ה') שאין התגלחת מעכבת בנזיר. ומשזרק עליו אחד מן הדמים הותר לשתות יין ולטמא למתים אע"פ שלא גלח עיי"ש. ובמש"כ בכ"מ ובלח"מ שם. וא"כ גם בנזיר אין הבאת הקרבנות והתגלחת קשורים זה בזה. ויש למנותן שתי מצוות כמו במצורע. ומה שהביא הרמב"ם שם ראי' לדבריו וכתב וז"ל ובששי מנזיר אמרו גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. הנה התבאר לך כי התגלחת הוא מתנאי הזבח והזבח מתנאי' עכ"ל עיי"ש. הוא תמוה מאוד דהתם היינו טעמא משום שגלח קודם שהביא אף אחד מן הדמים. שהרי הזבח שהביא נמצא פסול ולאו כלום הוא. והרי זה כגלח בתוך ימי נזרו שסותר שלשים. ואיזה ראי' יש מכאן לומר דהתגלחת היא מתנאי הזבח ושמעכבין זא"ז כדי שנוכיח מזה דמצוה אחת הן. ומה שהביא שם עוד ראי' וז"ל ובתוספתא ג"כ התבאר שנזיר שכלו ימיו אסור לגלת ולשתות יין ולטמא למתים עד שיעשה מעשה ההוא כולו והוא תגלחת טהרה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו למאי דאמרינן בתוספתא (סופ"ב דנזיר) הביא קרבנותיו ולא גלח אסור לשתות יין ולטמא למתים וכו' עיי"ש. אבל דבריו נפלאים דהא הך ברייתא ע"כ אתיא כר"א דאמר תגלחת מעכבת. אבל אנן לא קיי"ל כוותי'. כמש"כ הרמב"ם גופי'. וזו היא השגתו של רבינו דניאל הבבלי ז"ל שם. וגם הר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם בתשובתו הודה לו שם בזה. ומה שרצה לצדד קצת בכוונת הרמב"ם בעיקר ראייתו זו דבריו תמוהים. וגם כבר כתב הוא ז"ל עצמו שם שאינו ברור אצלו דזו היא כוונת הרמב"ם עיי"ש בדבריו. ואין להאריך בזה. ומש"כ שם עוד וז"ל אמנם ראייתו ז"ל ממאמר המשנה גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. אינה ממין הראיות האחרות אבל ראי' פוסקת. כי נתבאר בה בפירוש כי דבוקים המה זב"ז. ואילו היתה התגלחת מצוה בפ"ע והבאת הקרבן מצוה בפ"ע לא היתה נפסדת אחת מהמצוות הנעשות כראוי בעבור שהקדימה למצוה אחרת אשר היתה ראויה להקדים עליה. הלא תראה כי עם היות הראוי בהקרבת תמידין ומוספין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אם הקדים שאינו תדיר כשר. מפני שהמה מצוות מובדלות. ומעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. מפני שהמה מצוה אחת. וא"כ נתבאר כי הראי' הזאת היא ראי' חותכת. ולא נצטרך עמה לזולתה. ולא תסחר בשום פנים מהפנים עכ"ל עיי"ש. ואחר כל הקילוס הזה דבריו אלו נפלאים מאוד בעיני. והתמיהא על ראייתו של הרמב"ם ז"ל משם במקומה עומדת דמאי דתנן התם דבנמצא הזבח פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו. אין זה משום שהקדים המאוחר. דומיא דמעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו. דאין בזה אלא משום שינו הסדר בלבד. אלא משום דגלי קרא דימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת כמבואר בפ"ב דנזיר (י"ד ע"ב). וכל זמן שלא זרק עליו אחד מן הדמים הרי זה כאילו עדיין עומד בתוך ימי נזירותו. ולוקה על התגלחת ועל היוצא מן הגפן ועל הטומאה. כדגמרינן התם מדכתיב כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו. לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת. וכן מדכתיב כל ימי נזרו מגפן היין לא יאכל עיי"ש. ולהכי גם קרבנותיו שהביא מיד אתר תגלחתו זו לא עלו לו משום שסותר נזרו. והרי הוא מעכשיו כעומד בתוך מלאת ימי נזרו עד שיגדל פרע שער ראשו. ועדיין לא מטא זמן הבאת קרבנותיו. וכן פירש"י ותוס' (ספ"ו דנזיר מ"ו ע"ב) עלה דהך מתניתין עיי"ש. וא"כ אין מזה שום סרך ראי' לומר דגלוח והבאת קרבנותיו מצוה אחת הם. ולא הא בהא תליא כלל. וגם פשוט דלמאי דקיי"ל דאין תגלחת מעכבת. אין החגלחת באה כלל משום להתירו במה שהי' אסור בתוך ימי נזרו. אלא דמצוה בעלמא היא שיגלח במלאת ימי נזרו. ולא שייך כלל שתעכב משום שינוי הסדר. וגם מה שהחליט לומר דכל שהן מצוה אחת אם הקדימן זה לזה לא עשה כלום. והא דאם הקדים בהקרבה שאינו תדיר לתדיר כשר בדיעבד היינו רק משום דשתי מצוות הן. דבריו תמוהים מאוד אצלי. והם נגד דברי הרמב"ם ז"ל גופי' (סוף פ"ח מהלכות תמידין ומוספין) שכ' דאין המוספין מעכבין זא"ז ולא מנין העולות כולן מעכב. כיצד הרי שלא מצאו אלא ששה כבשים מקריבין ששה ואפי' לא מצאו אלא אחד מקריבין אותו בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' במצוה אחת אין מעכבין זא"ז אפי' בגוף המצוה. וכ"ש דסדרן אינו מעכב. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (ריש פ"ט מהלכות תמידין ומוספין) וז"ל עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואח"כ שוחט את התדיר או המקודש עכ"ל עיי"ש. הרי דלאו דוקא לענין הקרבת תמידין ומוספין שהם שתי מצוות אמרינן שאם קדם את שאינו תדיר לתדיר דכשר. אלא אפי' במוספין גופייהו אם קדם את שאינו מקודש כ"כ למקודש יותר נמי כשר. ואין שום חילוק בזה בין מצוה אחת לשתי מצוות. והוא מבואר בזבחים (פרק כל התדיר צ"א ע"א) עיי"ש. ובפרק לולב וערבה (מ"ז ע"א) ובמנחות (פרק התכלת מ"ד ע"ב) עייש"ה. וממילא מבואר דמש"כ דמאי דמעשה יוה"כ אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. היינו רק משום שהמה מצוה אחת. וכנראה דבריו לקוחים מדברי הרמב"ם (בסה"מ עשין מ"ט) שכתב וז"ל מצוה מ"ט היא שצונו לעשות עבודת היום. כלומר כלל כל הקרבנות והוידויין המתוקנין ביום צום כיפור וכו'. והראי' על היות הכלל כולו מצוה אחת. אמרם במס' יומא כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום עכ"ל עיי"ש. גם בזה דבריו תמוהים דכוונת הרמב"ם היא להיפוך. דלהכי אין למנות כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אלא במצוה אחת משום שמעכבין זה את זה. דכל מאי דמעכב. זה את זה ס"ל להרמב"ם דודאי מצוה אחת הן. אבל ודאי יתכן שיהיו מצוה אחת אפי' כשאין מעכבין זא"ז. אלא דכשמעכבין זא"ז לא יתכן מבלתי שיהיו מצוה אחת. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם (בשורש י"א) עיי"ש והובא לעיל (במעשה נסים סי' ה') עיי"ש. והא דמעשה יוה"כ האמור על הסדר מעכבין זא"ז. היינו משום דגלי קרא. כמבואר ביומא (פרק הוציאו לו ס' ע"א) עיי"ש. ואחר שידענו דמעכבין זא"ז למדנו מזה דכולם מצוה אחת הן. אבל משום דמצוה אחת הן ודאי אין שום הכרח מזה לומר דמעכבין. דכבר אפשר דאע"פ שהם מצוה אחת לא יהיו מעכבין זא"ז. כמו תכלת ולבן שאין מעכבין זא"ז. ואפי' הכי מנאן הרמב"ם מצוה אחת:

ומעתה לענין תגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו. אם היו מעכבין זא"ז ודאי הי' מוכרח למנותן מצוה אחת. אבל באמת אין מעכבין זא"ז כלל למאי דקיי"ל דאין תגלחת מעכבת. ובהבאת קרבנותיו בלבד כבר יצא ידי חובתו לגמרי. ומותר בכל מה שהי' אסור בימי נזרו אע"פ שלא יגלח כלל. אלא שלא קיים מצות גלוח. וכיון דגוף מצות גלוח אינה מעכבת כ"ש דאין הסדר מעכב. והא דתנן גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. לא משום שינוי סדרן הוא אלא מטעם שביארנו. ודברי הר"א מיימון ז"ל שרצה לומר דטעמא דמתניתין משום שינוי סדרן הוא. וא"כ ס"ל דסדרן מעכב אע"פ שאין עיקר מצות גלוח מעכבת. הו"ל יציבא בארעא וגיורא בשמיא. ודבריו מרפסן איגרא. ועי' יומא (מ' ע"א) עייש"ה. ואין להאריך. וא"כ דברי הר"ד הבבלי ז"ל נכונים במה שדחה ראייתו של הרמב"ם. וגם יפה כתב הר"ד הבבלי דאפי' לר"א דאמר דתגלחת מעכבת מ"מ כאן י"ל דהגלוח והבאת הקרבנות שתי מצוות הן. משום דאפי' ר"א לא קאמר אלא דגם התגלחת מעכבתו מלהיות מותר בנאסר לו בימי נזרו. אבל לכ"ע אין התגלחת והבאת הקרבנות מעכבין זא"ז. דנימא משום זה דמצוה אחת הם. דודאי אם הביא קרבנותיו אע"פ שלא גלח. קרבנותיו כשרים ועלו לו לשם חובה עיי"ש בדבריו. וגם מה שהביא הרמב"ם ז"ל שם עוד ראי' דמצוה אחת הן וז"ל ואתה תמצאם ברוב המקומות שיקראו הבאת הקרבנות תגלחת. ובבאור אמרו במשנה הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו'. רוצה בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות. והסיבה בזה. היותה חלק מהם ובקבוצם יסתלק דין הנזירות וישתה הנזיר יין עכ"ל עיי"ש. גם זה תמוה דהרי ודאי לדידן דקיי"ל כרבנן דבזריקת אחד מן הדמים מותר הנזיר בכל הנאסר לו בימי נזרו. ואין גלוחו מעכבו כלל אין להתגלחת שום חלק בסילוק דין הנזירות. וא"כ להרמב"ם עכצ"ל דאליבא דר"א נקט הכי. והרי אנן לא קיי"ל כוותי'. וא"כ אין מזה שום הכרח כלל. וגם אפי' אי הוה קיי"ל הכי. אכתי אין ראי' ממשמעות לשון זה אלא לומר דסתם לן תנא כר"א דגם התגלחת מעכבתו לנזיר שלא יסתלק דין הנזירות מעליו עד שיתגלח. אבל אכתי אין מזה הכרח שיהיו התגלחת והבאת הקרבנות מצוה אחת. כיון דמ"מ אין התגלחת והבאת הקרבנות מעכבין זא"ז. והקרבנות כשרים ועלו לו לשם חובה גם בלא הגלוח. וכמשכ"ל בשם הר"ד הבבלי ז"ל ובעיקר הוכחת הרמב"ם ממשמעות לשון המשנה שם כבר השיב הר"ד הבבלי שם וז"ל ואין אני רואה שיורה זה להיותן מצוה אחת כי לא נתחייב ממאמר הזה קרבנות אך בעבור שבא חיוב התגלחת אחרי הקרבנות ונעשה כאילו אמר על קרבנות נזיר המביאות אותו לידי גלוח או המחייבות אותו בגלוח עכ"ל עיי"ש. ודבריו ברורים. דודאי לא יתכן לומר דנקט הך לישנא אליבא דר"א דלא קיי"ל כוותי'. והר"א מיימון ז"ל שם לא השיב על זה כלום. אלא כתב שם בתשובתו וז"ל עצם הסברא היות תגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו מצוה אחת היא סברא אמיתית בלא ספק ולא יצטרך לראי' יותר חזקה מאמרם ז"ל תגלחת הטהרה כיצד הי' מביא שלש בהמות וכו'. וזאת היא ראי' ברורה ואמיתית כי הקרבנות דבוקים לתגלחת. ועיקר המצוה התגלחת והקרבנות עמה כאשר הניח (הרמב"ם). ולא יסתור זה מה שהסברא דהלכה כמותה שהתגלחת לא תעכב מלשתות יין עכ"ל עיי"ש. הנה לא השיב כלום על עיקר דברי הר"ד הבבלי בזה. אלא שבמקום שהביא הרמב"ם ראי' מלישנא דמתניתין (דפ"ב דנזיר י"א ע"ב) דקתני הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו' הביא הוא ראי' מלישנא דמתניתין (דפרק שלשה מינים מ"ה ע"א). דקתני תגלחת הטהרה כיצד וכו'. אבל לפי סברת הר"ד הבבלי גם מההיא מתניתין ליכא למשמע מינה מידי כמבואר. וביותר יש לתמוה על הר"א מיימון ז"ל דודאי הרמב"ם ז"ל דייק שפיר שלא הביא ראייתו אלא ממתניתין דפ"ב דנזיר שם. דלא מיירי התם אלא מהבאת הקרבנות וקרי לה גלוח עיי"ש. אבל ממתניתין דתגלחת הטהרה כיצד ליכא שום סרך ראי' כלל. דהרי התם קתני תגלחת הטהרה כיצד הי' מביא שלש בהמות וכו' ושוחט את השלמים ומגלח עליהן דברי ר"י. ר"א אומר לא הי' מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום וכו' עיי"ש. ומבואר להדיא דתגלחת ממש קאמר. שאין תגלחת הטהרה לר"י אלא על השלמים. ואם גילח מקמי הכי עובר בלאו דתער לא יעבור על ראשו. ותגלחתו פסולה וסותר נזירותו. ולר"א אינו ראוי להתגלח אלא על החטאת. וא"כ אין משם סרך ראי' כלל גם לולא דברי הר"ד הבבלי. ולא זכיתי להבין בזה דברי הר"א מיימון ז"ל כלל. ועכ"פ מתבאר דאין שום הכרח לומר בתגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו דמצוה אחת הם. איברא דודאי בלא"ה מסתברא דכל מה שהצריכתו תורה לעשות בהשלמת ימי נזירותו לא ימנה אלא מצוה אחת. דודאי גם תגלחתו אינו אלא פרט אחד מהמעשה אשר חייבתו תורה לתשלום נזירותו. וכמו דשלש הקרבנות שחייב להביא אינם נמנין אלא במצוה אחת. אע"פ שבאחד מן הדמים סגי לי' להתירו בכל מה שנאסר בימי נזרו. ה"נ תגלחתו אינה אלא לסילוק נזרו אע"פ שאינה מעכבתו בדיעבד. ובכלל המצוה היא. וגם הרמב"ם לא הוצרך בזה אלא כדי לחלק בין תגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו לתגלחת המצורע וקרבנותיו. שהוכרח ע"פ דרכו למנותן שתי מצוות. אבל ודאי מסברא נראה דבין בנזיר ובין במצורע אין למנות התגלחת והבאת הקרבנות אלא מצוה אחת מטעמא דכתיבנא. דגם במצורע ודאי מסתברא דכל מה שהצריכתו תורה לעשות לטהרתו כשנרפא. אין למנותו אלא במצוה אחת. דגם קרבנותיו שמביא לטהרתו הן דכל זמן שלא הביא קרבנותיו אסור בקדשים וחייב על ביאת מקדש. וכדתנן (בפי"ד דנגעים מ"ג) נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש ביולדת עיי"ש ואינן אלא חלק מחלקי המצוה. כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש י"א) עיי"ש. הן אמת דהרמב"ם שמנה טהרה הראשונה דמצורע מצוה בפ"ע. וטהרה שניי' מצוה בפ"ע. ראוי לו למנות גם התגלחת שניי' של המצורע שמטהרתו מלטמא כשרץ קודם הבאת קרבנותיו מצוה בפ"ע. והבאת קרבנותיו שמביא למחר שמטהרים אותו לגמרי לכל דבר. מצוה בפ"ע. וא"כ יש למצורע שנרפא שלש טהרות. הטהרה הראשונה בתגלחת וצפרים מטהרתו מלטמא בביאה ומשכב ומושב ומתירו ליכנס לפנים מן החומה. וטהרה שניי' לאחר ספירת שבע' היא תגלחתו השנית שמטהרתו מלטמא כשרץ. ועדיין הוא מחוסר כפורים ואסור בקדשים ובביאת מקדש. ולמחרתו כשמביא קרבנותיו נטהר לגמרי לכל דבר. וכל אחת מן הטהרות הללו מונה הרמב"ם וסייעתו מצוה בפ"ע. אבל רבינו הגאון ז"ל מנאן כולן מצוה אחת. שכולן אינן אלא חלקי מצות טהרת המצורע ביום טהרתו. ודרכו דרך ישרה וסלולה:

אבל קרבנות נזיר טמא ותגלחתו שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל מצוה בפ"ע. משום דאין לזה שום שייכות עם תגלחתו וקרבנותיו שבמלאת ימי נזרו. וגם אפשר לנזיר בלא תגלחת זו וקרבנות אלו כלל. דרק אם נטמא בדרך מקרה חייב בהן ביום טהרתו. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל (עשין צ"ג) שאין ראוי שימנו תגלחת הטומאה ותגלחת הטהרה שתי מצוות. לפי שגלוח טומאה הוא מדין מצות נזירות. דמצות עשה שלו היא שירבה פרע בקדושה. ולזה דן אותו הכתוב בזה שאם נטמא הנזירות יגלת ויביא קרבן. ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כמתחלת מנין ימי הנזירות שחייב נפשו. כמו שיש למצורע ג"כ שתי תגלחות והם מצוה אחת עכ"ל שם עיי"ש. וכן חזר ושנה דבריו אלו בקצור (סוף עשין קי"א) עיי"ש. אבל אין זה מוכרח כלל. דאע"פ שמה שנזיר שנטמא סותר נזירותו והימים הראשונים יפלו. ויחזור למנות מתחלת ימי נזירותו כשיטהר מטומאתו. ודאי הוא מדיני המצוה. וגם תגלחתו אפשר דשייכא לדיני המצוה משום שכך היא מצותו לגדל פרע שער ראשו בקדושה. וכשנטמא בטלה נזירותו וגם נתחללה קדושת ראש נזרו עד שיתגלח ויחזור לגדל פרע בקדושה. מ"מ קרבנותיו שפיר י"ל דמצוה אחרת בפ"ע היא. והרמב"ם ז"ל בזה לטעמו אזיל שהשריש (בשורש שביעי) שלו שאין ראוי למנות דקדוקי המצוות. וביאר הדבר וז"ל דע כי המצוה האחת משפט אחד מקובל ויתחייבו מאותה ההקדמה ציוויין ואזהרות רבות. הם דיני המצוה. המשל בזה החליצה והיבום הם שתי מצות עשה וזה מה שאין חולק בו. וכשהסתכלנו בדין שתי מצות אלו מה שיתחייב מהם לפי ההקדמות התוריות יתחייב שתהיינה קצת הנשים חולצות ולא מתייבמות. וקצתן מתייבמות ולא חולצות. וקצתן או חולצות או מתייבמות וקצתן לא חולצות ולא מתייבמות. וכן האנשים ג"כ. כלומר היבמין. קצתן חולצין ולא מייבמין מייבמין ולא חולצין. וקצתן או חולצין או מייבמין. וקצתן לא חולצין ולא מייבמין. וכן נמצא היבמות קצתן חולצות לזה ומתייבמות לזה. וקצתן חולצות לזה ולזה. ומתייבמות לזה ולזה ומהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן ומותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. ואסורות לאלו ולאלו ומותרות לאלו ולאלו. ואילו מנינו כל חלק דין מאלו הדקדוקים מצוה בפ"ע. הי' עולה מנין דיני מסכת יבמות לבדה יותר ממאה מצוות וכן מתחייב בכל מצוה ומצוה. ואחר שהי' כן וכו' הנה דקדוק המצוה גם כן כשיהי' כתוב בתורה אין ראוי למנותו כי לא מפני שביאר הכתוב ודקדק באותה מצוה או תנאים שבה נמנה אנחנו כל תנאי או כל פרט שהוא דקדוק ונאמ' שהוא מצוה וכו' עכ"ל עיי"ש ואמנם אע"פ שעיקר שורש זה ודאי הוא מוכרח ומבואר מעצמו. אבל דברי הרמב"ם ז"ל בזה צע"ג. ודבריו נפלאים בעיני. דהרי ודאי ברור שאין למנות במנין המצות אלא מה שבאה בתורה מצוה לעשותו או שלא לעשותו. וא"כ איזה הכרת מביא הרמב"ם מיבום וחליצה שלא נמנו כל הנך שחולצות ולא מתייבמות ומתייבמות ולא חולצות ושאינם לא חולצות ולא מתייבמות ושחולצות או מתייבמות כל אחת מצוה בפ"ע. שהרי לא מצינו בכל הנך שום מצוה ולא איסור מיוחד בקרא. דכולהו הנך דחולצות ולא מתייבמות או שאינן אלא מדרבנן בעלמא. כגון חייבי לאוין. דאע"ג דמה"ת אתי עשה דיבום ודחי ל"ת. מ"מ אסרו לייבם משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניי'. או שאינן מתייבמות מדאורייתא. כגון חייבי ל"ת ועשה דקיי"ל דאין עשה דחי ל"ת ועשה ואעפ"כ חולצות. ולא אמרינן בהו כל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה משום דרבי קרא מדכתיב ועלתה יבמתו השערה. שאין ת"ל יבמתו אלא לומר לך יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה אע"פ שאינה עולה ליבום כמבואר בפ"ב דיבמות (כ' ע"ב) עיי"ש ובמש"כ הראשונים ז"ל שם. או הספיקות דחולצות מספק ואינן מתייבמות דדילמא לא רמיין ליבום וקפגע באיסור אשת אח. ובכל הנך פשיטא דליכא שום מצוה שתכנס במנין המצות אפי' כשנמנה גם דקדוקי מצוה במנין המצוות. דהנך שאינן מתייבמות מדבריהם משום גזרה אטו ביאה שניי' או שניות. הרי מדאורייתא חזיין ליבום או לחליצה כשאר היבמות. ומשום איסורין שמדרבנן לא שייך להכניסן בשום ענין במנין המצוות כמו שביאר הרמב"ם גופי' בשורש ראשון. והנך שאינן מתייבמות מספק פשיטא דלא שייכי במנין המצות בפ"ע כלל. ואין לדון בזה אלא בחייבי עשה או ל"ת ועשה. דכיון דגלי בהו קרא יתירה שלא לפטרם בלא כלום אלא בעו חליצה. לכאורה יש קצת מקום לימר שאם נמנה דקדוקי המצוה יש למנותה מצוה בפ"ע. אבל פשוט דגם זה ליתא. דהרי מה שאינן מתייבמות היינו רק משום איסור לאו ועשה שבהן. כגון אלמנה לכה"ג מן הנשואין שיש בה ל"ת דאלמנה לא יקח ועשה דבתולה מעמיו יקח ולא בעולה דלא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת ועשה דאלמנה. וא"כ איסורי יבום שבה כבר נמנו. שהרי ל"ת ועשה דאלמנה כבר נמנו במנין המצוות. וכן באיסורי עשה דמצרי ואדומי הרי כל איסור יבום שלהן אינו אלא משום העשה שבהן דאין עשה דוחה עשה ואין עשין אלו נמנות לדעת הרמב"ם. וגם מה שחולצות לא שייך למנות. שהרי אין כאן אפי' דקדוק מצוה בפ"ע. אלא דגלי קרא דגם הנך בכלל מצות חליצה נינהו אע"פ שאסור לייבמן. דרבינהו קרא מייתורא דיבמתו. וכן ביבמין שקצתן חולצין ולא מייבמין מייבמין ולא חולצין וכו'. הכל הוא ע"פ דרך זו. או מדרבנן או משום ספק או מטעם אין עשה דוחה עשה. וכן ביבמות שקצתן חולצות לזה ולזה או חולצות לזה ומתייבמות לזה ואינך הכל הוא רק מהנך טעמי. ואין בהן שום צד למנותן במנין המצות. כיון שלא בא בכתוב בהן שום ציווי או אזהרה. אלא דמדרבנן אסרו היבום. או מצד איסור אחר שמעכב וכבר נמנה איסור זה במנין המצות. או שאין ראוי למנותו ע"פ השרשים. או מצד חסרון שבגופם שממילא אינם ראוים לקיים המצוה:

ומעתה א"כ יש להתפלא על הרמב"ם ז"ל שהוציא מזה תולדה דגם דקדוק המצוה שכתוב בתורה אין ראוי למנותו. ועפ"ז כתב שם וז"ל וכבר טעו רבים בזה. וכל מה שמצאו כתוב מנו מבלתי הסתכלות בשורש המצוה ולא לדקדוקיה או תנאיה. המשל בזה חייב הכתוב (בספר ויקרא) למטמא מקדש וקדשיו והנזכרים עמו קרבן חטאת. וזו מצות עשה בלא ספק. ואת"כ דקדק הכתוב בזה הקרבן מה יהי'. ואמר כשבה או שעירה. ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא שתי תורים או שני בני יונה. ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא עשירית האיפה סלת. זהו קרבן עולה ויורד וכו'. א"כ אין ראוי שנמנה אותו שלש מצות וכו'. כי אינן שלשה ציוויין אלא אחד. והוא שיקריב קרבן על שגגתו. ואותו הקרבן הוא כך או כך אם אי אפשר כך וכו' עכ"ל עיי"ש. ומאי ענין זה לזה. דשם כיון דכל פרט ופרט נאמר בו ציווי בתורה בפ"ע. שפיר י"ל דכל אחד נמנה מצוה בפ"ע. שהרי מי שנצטוה בקרבן זה לא נתחייב בזה. דהעשיר לא נתחייב בקרבנו של עני והעני לא נתחייב בקרבן העשיר ושניהם לא נתחייבו בקרבן האמור בדלי דלות. וכן להיפוך. ובודאי אילו הי' כתוב בקרא על כולם בדרך כלל שחייבין להביא קרבן חטאת. ואח"כ הי' הכתוב מפרש והולך איזה קרבן חטאת יביא כל אחד ואחד הי' מקום לומר דאין זה אלא דקדוקי המצוה שבאה בכתוב תחלה. אע"פ שגם על זה אין לנו שום הכרח מהדקדוקים שבמצות יבום וחליצה מטעם שביארנו. אבל מאחר שלא באה בכתוב מצוה כללית על כולם. אלא בכל אחד נאמרה מצוה מיוחדת לגמרי בפ"ע. אמאי לא נוכל לומר דכל אחת מצוה בפ"ע היא ובאה במנין המצות בפ"ע. מפני שנתחלפו במיני הקרבן ומי שנתחייב בקרבן זה לא נתחייב בזה כדכתיבנא. וזו היא באמת דעת רבינו הגאון ז"ל שמנה לקמן (בעשין קמ"ד קמ"ה קמ"ו) קרבן עולה ויורד בשלש עשין. וכן מנה לקמן (עשין קצ"ד קצ"ה) קרבנות טהרה של המצורע בשתי עשין קרבן עשיר וקרבן עני עיי"ש. וגם מש"כ שם עוד הרמב"ם וז"ל ומזה המין ג"כ הוא שגגת מצוה. והוא שהכתוב אמר שמי ששגג ועבר על מצות יקריב קרבן והוא מצות עשה. והוא שיקריב השוגג חטאת. ובתנאי שתהי' השגגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ויהי' בו מעשה ויהי' מצות ל"ת וכו'. אח"כ דקדק הכתוב בתאר זה הקרבן ואמר. אם הי' השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה. ואם הי' נשיא יקריב שעיר. ואם הי' כהן גדול יקריב פר. ואם הי' השגגה בע"ז יקריב השוגג שעירה. בין שהי' נשיא או כה"ג או הדיוט. ולא בהתחלף מיני בעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד. שהוא קרבן שוגג. וישוב מצות הרבה. ואילו הי' זה כן מתחייב ג"כ שנמנה אמרו כשבה או שעירה בשתי מצות. ואמרו שתי תורים או שני בני יונה בשתי מצות. ואין הענין כן. אבל הציווי בקרבן הוא מ"ע. והיות זה מביא אותו קרבן [וזה מביא אותו קרבן הוא תנאי] ואין כל תנאי מתנאי המצוה ימנה מצוה עכ"ל עיי"ש. וגם בזה דברי הרמב"ם תמוהים אצלי. דכיון שלא באה בכתוב מצוה כללית שיהי' כל מי ששגג בדבר שזדונו כרת מביא קרבן חטאת. ואח"כ יפרש לן בכל אחד איזה קרבן הוא מביא לחטאתו. אלא בכל אחד כתב קרא מצוה מיוחדת בפ"ע. בנשיא בפ"ע ובכה"ג בפ"ע ובהדיוט בפ"ע ובשגגת ע"ז בפ"ע. היכי יתכן לנו לומר שאינם אלא דקדוקי מצוה שאינה כתובה בתורה ואין לנו במנין המצות אלא מה שכתוב בתורה. וכיון שאין לנו בכתוב מצוה כללית שתכללם כולם יחד. כדי שנוכל לומר שפרטים אלו אינם אלא דקדוקי ותנאי אותה המצוה הכללית. ע"כ יש לנו לומר דכל חדא וחדא מצוה בפ"ע היא כמו שחלקן הכתוב כל חדא בפרשה בפ"ע. וגם קרבנותיהם מתחלפים זמ"ז. ומש"כ הרמב"ם ז"ל שלא בהתחלף מיני בע"ח שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד וישוב מצות הרבה. כבר מצינו כיו"ב להרמב"ם גופי' (בעשין ע"ז) שכתב שראוי הי' למנות כל קרבנות מחוסרי כפרה כולם מצוה אחת. אחר שיש להם ענין אחד יכללם. והוא מחוסר כפרה. וכתב שם וז"ל השם יודע שהי' זה ראוי בלי ספק. אם הי' קרבן כל אחד מאלו ארבע מחוסרי כפרה אחד ולא ישתנה וכו'. אמנם מצד התחלפות קרבנם. התחייב למנות כל קרבן ביחוד בהכרח. כי הדבר שתשלם בו טהרת האחד. זולת הדבר שבו תשלם טהרת הדבר האחר עכ"ל עיי"ש. הרי דגם שם אע"ג שהי' ראוי למנות כולן מצוה אחת. ופרטיה הם רק כדקדוקי מצוה לדרכו של הרמב"ם ז"ל. מ"מ משום התחלפות קרבנותיהם מנאן כל אחד מצוה בפ"ע. והכא נמי נתחלפו קרבנותיהם. והדבר שתשלם בו כפרת האחד זולת הדבר שתשלם בו כפרת האחר. לזה יש למנות כל חד מצוה בפ"ע. ומה שהוכיח הרמב"ם ז"ל ואמר דא"כ הי' לנו למנות גם מה שכתוב כשבה או שעירה. וכן שתי תורים או שני בני יונה בשתי מצות. הוא תמוה דמאי ענין זה לזה דהתם ודאי מצוה אחת היא. אלא שנתנה לו תורה רשות לקיים מצותו בכשבה אי בשעירה בתורים או בבני יונה. אבל כאן הם אישים מתחלפים וקרבנות מתחלפים כפרתו של זה אינה כפרתו של האחר ודאי יש למנותן כל אחד מצוה בפ"ע. וכן הוא באמת דרכו של רבינו הגאון ז"ל שמנאן בשלש מצוות לקמן (בעשין ק"מ קמ"ב קמ"ג) עיי"ש. אבל דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים מאוד כמו שכבר ביארנו לעיל (עשה ע"ו) באורך. וכבר הבאתי שם דברי הר"ד הבבלי ז"ל שהרגיש בזה והשיג על דברי הרמב"ם אלו. ומה שהשיב לו הר"א מיימון ז"ל לתרץ דברי הרמב"ם בזה. דבריו תמוהים ביותר. כמו שנתבאר שם אצלנו. וגם דברי הר"ד הבבלי ז"ל אינם מספיקים בזה כמש"כ שם וגם כבר הבאתי שם הרבה מצות כיו"ב שהם ממש דומיא דקרבן הנשיא וכה"ג וההדיוט. ומ"מ מנאום הרמב"ם וסייעתו ז"ל כל אחת מצוה בפ"ע עיי"ש היטב. כי אין לכפול הדברים שכבר נתבארו שם על נכון. וכן ראינו להרמב"ם ז"ל שמנה חמש עשין במיני הקרבנות לעשות אותן כמשפטן הכתוב בהן בתורה. בעולה ובחטאת ובאשם ובשלמים ובמנחה. משפט כל אחד מצוה בפ"ע. כמבואר במנין העשין שלו (מן עשה ס"ג עד ס"ז) עיי"ש. ולפי מה שהשריש הי' ראוי למנותן רק עשה אחת. לעשות כל קרבן כמשפטו. ופרטי כל קרבן אינם אלא דקדוקי המצוה. וכן ראינו להרמב"ם במנין הלאוין (קי"ז קי"ח קי"ט ק"כ) אזהרות שלא להותיר מבשר פסח ראשון. ומבשר החגיגה. ומבשר פסח שני. ומבשר התודה. כל אחת לאו בפ"ע. ולפי מה שהשריש הי' ראוי למנותן רק מצוה אחת. שלא להותיר מקדשים הנאכלין לאחר זמן אכילתן. ואע"פ שבאו בתורה בכל אחד אזהרה בפ"ע. אין זה אלא דקדוקי המצוה. וכן עשה הרמב"ם באמת במצוה דשריפת נותר שכללן במצוה אחת. אע"פ שבאו בתורה בזה שתי עשין. בשלמים (בפרשת צו) ובפסח (בפרשת בא). והרמב"ם לא מנה אלא עשה דשלמים (בעשין צ"א) וכלל בה כל הקרבנות וגם הפסח בכלל. ובזה כבר הרגיש הרשב"ץ בזה"ר (עשין סי' מ') עיי"ש. וכן בכמה מצוות אחרות יש בזה מבוכה בדברי הרמב"ם ז"ל גופי' ע"פ שורש זה. ועי' ג"כ לקמן (עשין ק"ז ק"ח ק"ט) מש"כ בזה:

עוד כתב הרמב"ם ז"ל שם וז"ל ואילו הי' ראוי שימנה דקדוק המצוה בעבור שנזכר בתורה. הי' מתחייב לנו שלא נמנה מכה נפש בשגגה גולה מצוה אחת. כי הכתוב כבר דקדק במצוה הזאת. והיינו מונים ג"כ מאמר הכתיב ואם בכלי ברזל הכהו מצוה אחת. והמצוה השנית אמרו ואם באבן יד הכהו וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם לפי מה שכבר ביארנו לדעת הגאונים ז"ל דכל שבאה בתורה מצוה כללית. ואח"כ מוסיף הכתוב בביאורה. והולך ומפרש תנאיה ופרטיה ודאי אין לנו אלא למנות עיקר המצוה הכללית בלבד ולא דקדוקיה ופרטיה אבל כשלא באה בתורה מצוה כלליית שתכלול כל הפרטים יחד. אין לנו אלא לשון התורה לענין מנין המצות. וכל פרט ופרט שבא בתורה נמנה מצוה בפ"ע. ואין לנו לעשות מדעתנו מהרבה פרטים כלל אחד ולמנותן מצוה אחת. תחת אשר בתורה נתחלקו למצות רבות. וכל אחת תלמדנו ענין חדש שאינו נכלל בשני'. ולזה ברוצח שיש לנו בתורה מצוה כללית להורג בזדון. וכן להורג בשגגה דכתיב (בפרשת משפטים) מכה איש ומת מות יומת. ובהורג בזדון דבר הכתוב כמו שהולך הכתוב ומפרש. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה וגו'. ובהורג בשגגה כתיב שם ואשר לא צדה וגו' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. אלא שבפרשת מסעי הולך הכתוב ומפרש לנו מי הוא אשר לפי ענין הרציחה יש לנו לשפטו בחזקת מזיד. ומי הוא אשר יש לנו להחזיקו בשוגג. ובפרשת שופטים הוסיף הכתוב ביאור בזה בכמה פרטים. וכל אלו ודאי אינם אלא דקדוקי המצוה. ולא תבא במנין העשין אלא עיקר המצוה הכללית הכתובה בתורה בלבד אבל במצות צרעת וכיו"ב שלא באה בתורה מצוה כללית שתכלול כל מיני הצרעת. אלא כל מין ממיני הצרעת ומשפטיו ודיניו המיוחדים בו כתוב בתורה בפ"ע. אין לנו אלא למנות כל אחד מצוה בפ"ע. כמו שחלקן הכתוב. וזו היא דרכו של רבינו הג' ז"ל כמו שיתבאר לפנינו ולא כמו שכ' הרמב"ם ז"ל שם לקמן. וז"ל ובעבור שנעלם מזולתנו השרש הזה במצות צרעת שמנה י"א מצוות ולא ידע כי הם מצוה אחת. ושכל מה שנזכר בכתוב אמנם הוא דקדוק ותנאי וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל לפמש"כ לא נעלם השרש הזה מכל הראשונים ז"ל שקדמו להרמב"ם. אלא דלא שמיעא להו ולא ס"ל מטעם שנתבאר. וכן מש"כ הרמב"ם ז"ל שם עוד וז"ל וזה כמו אמרנו כי הקרבת בע"מ מוזהר ממנו ואם הוא מצות ל"ת. נשאר עלינו לדעת מה הם המומים. התראה שנחשוב כל מום ומום מצוה. וכמו שלא נמנה המומים מה מהם מום ומה מהם אינו מום. אבל האזהרה שהזהירנו מבעל מום. כמו כן אינו ראוי למנות סימני הצרעת וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שביארנו אין ענין זה לזה. ואין הנדון דומה לראי'. דשם בבע"מ למזבח כתובה בתורה בראש הפרשה מצוה כללית שכוללת אזהרה לכל המומין דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו וגו' ואיש כי יקריב זבח שלמים וגו' תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו. ואח"כ הולך הכתוב ומפרש כל מיני המומים לפרטיהם. וכתב עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וגו'. ובזה ודאי אין מי שחולק לחשוב ולמנות כל מום אזהרה בפ"ע. ואין לנו אלא אזהרה הכללית שתבוא במנין הלאוין. אבל פרטי מיני המומין לא באו בכתוב אלא לפרש האזהרה. ולהודיע איזה מומין הם בכלל אזהרה זו. ומה הוא החשוב מום או לא נחשב מום. ואין ספק דכל כיוצא בו אינו אלא פירוש וביאור המצוה ולא שייך כלל למנותה מצוה בפ"ע:

וראיתי לה"ר דניאל הבבלי ז"ל (במעשה נסים סי' ג') דגם הוא השיג בזה על הרמב"ם ז"ל. ודחה ראייתו זו בדרך אחר. וכתב וז"ל אך מה שנראה לי כי זה המאמר מחוייב אם המקרא חלק חלוקים וכולם חלקי מצוה אחת ודן בכולם דין אחד. ואז אין ראוי לומר כי כפי מנין הפנים השונים אשר יפלו בערכם חטאי החוטא יהיו ג"כ מנין המצוות. מפני כי הדין בהם דין אחד. כמו הדמיון אשר הביא ז"ל והוא מנין המקרא בתארי השגגה ברציחה ותוארי המזיד. באמרו ואם בכלי ברזל. או באבן יד. או בכלי עץ. ואם בשנאה. ושאר המאמר ובעבור כי עונשם אחד לא ימנו מצוות שונות. וכמו שצוה יתברך כי כל חוטא בשגגה באחת ממצות ל"ת שיש בה כרת שיקריב קרבן חטאת. אז לא ימנו מצוה כל קרבן חטאת נגד כל עבירה. אך מצות קרבן אחת. אמנם בחלופי הדינים אז יתכן כי כל חלק מהחלקים מצוה בפ"ע. דרך משל גזר יתברך על הנשיא בשעיר. ונאמר מצוה על הנשיא להקריב שעיר כאשר מצוה על ההדיוט להקריב כשבה או שעירה. וכזה מצוה על כהן גדול להקריב פר ומצות צבור ג"כ בפר. וכ"ש כשיתחלפו דיני הקרבנות בצורת הקרבתם. כי קרבן ההדיוט על מזבח החיצון. ושעיר של נשיא מזין מדמו בפנים ונשרף חוץ לעזרה וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל לחלק דהיכא שכל הדקדוקים דינם אחד. כמו הדקדוקים שפרט הכתוב אצל רוצח. אז אינם אלא דקדוקי המצוה ואינם נמנין כל אחד מצוה בפ"ע. אבל היכא שדיניהם חלוקים ושונים זה מזה. כמו קרבן עולה ויורד בעשירות ודלות ודלי דלות. או כגון חטאת הדיוט ונשיא ומשיח וצבור. אז יש למנות כל אחד מצוה בפ"ע. ואמנם מש"כ דשעיר נשיא מזין מדמו בפנים ונשרף חוץ לעזרה. דבריו מתמיהים מאוד והוא נגד המפורש בתורה דשעיר נשיא כל מעשיו כשאר חטאת היחיד. ואין לך שעירים הנשרפין אלא שעירי ע"ז של צבור בלבד. אבל שעיר נשיא הוא מן החטאות הנאכלות. ויש לתמוה גם על הר"א מיימון ז"ל שם שנראה משתיקתו שהודה לו בזה. ועי' ברמב"ם (פ"א מהלכות מעה"ק הט"ז) ובהשגת הראב"ד ובכ"מ ולח"מ שם עיי"ש. ואין להאריך בזה. ובעיקר החילוק שחילק בזה הר"ד הבבלי. השיב עליו הר"א מיימון ז"ל שם דא"כ יש למנות גם חטאת ההדיוט שהוא בכשבה או שעירה בשתי מצוות מפני החילוק שביניהן. ואם משום שאין זה אלא משום שנתן לו הכתוב הרשות בידו לבחור בין כשבה לשעירה כמש"כ הר"ד הבבלי. א"כ גם יבום וחליצה וכן פדי' ועריפה אין למנותן אלא מצוה אחת מהאי טעמא. עיי"ש בדבריו שהם תמוהים. דהרי קושיא זו מיבום וחליצה ומפדי' ועריפה גם להרמב"ם גופי' תקשה ביתר שאת. לפי מה שהשריש בשורש השביעי. וכבר הקשה כן הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ (עשין פ"ב) ולא מצא מענה עיי"ש. ומה שנתרץ להרמב"ם נתרץ גם להר"ד הבבלי. וכבר כתבתי בזה לעיל (עשין ע"ו) עיי"ש:

עוד השיב הר"א מיימון ז"ל בזה וז"ל לפ"ז היינו צריכים למנות מוסיף ר"ח שתי מצות מפני שהכתוב חילק בחלקיו. כי קצתם עולה וקצתם חטאת. וידוע חילוף דין שני קרבנות אלו והבדלם. וכן מוסף פסח ומוסף עצרת וזולתם וכו' עכ"ל. ודבריו אלו נפלאים בעיני. כי אין זה ענין כלל לכאן דהת' לא יצאו ידי חובת המוספין אלא בעולות עם החטאת ואין העולות והחטאת אלא חלקי מצות המוסף. וכל כיו"ב ודאי אין נמנין אלא מצוה אחת. כמו שהשריש הרמב"ם (בשורש י"א) באורך עיי"ש. אבל כאן קיימינן בשורש השביעי של הרמב"ם לענין דקדוקי המצוה שכל דקדוק מדקדוקי המצוה נעשה בפ"ע. ובדקדוק זה בלבד יוצא ידי חובת המצוה. וכגון קרבן עולה ויורד שהרמב"ם איננו מונה אותו אלא מצוה אחת. אע"פ שיש כאן שלשה קרבנות חלוקים ושונים זה מזה. דהעשיר מביא קרבן אחר. והדל קרבן אחר. ובדלי דלות קרבן אחר. וכל אחד יוצא לגמרי ידי חובתו בקרבנו בלבד. ומשום דס"ל להרמב"ם דאין כאן אלא מצוה אחת. שיביא חטאת על שגגתו. ומה שחילק הכתוב בין העשיר והדל. והדל ביותר. אין זה אלא דקדוקי המצוה ואינם נמנין בפ"ע. וכן חטאת ההדיוט והנשיא והכהן המשיח. אע"פ שהצריך לקרבן זה אינו צריך לקרבנו של זה. מ"מ העלה הרמב"ם בשרשו זה דאין כל זה אלא מצוה אחת. והחילוק שבין ההדיוט והנשיא והכהן המשיח אינו אלא מדקדוקי המצוה. ואין נמנין כל אחד מצוה בפ"ע. ועל זה הוא שחולק הר"ד הבבלי כאן. וס"ל דכל כיו"ב יש למנות כל אחד מצוה בפ"ע כיון שיש חילוק בדיניהם זה מזה. ולא דמי להדקדוקי' שכתב הכתוב ברוצח שהביא הרמב"ם ז"ל ראי' משם. משום דהתם בכל הדקדוקים הדין שוה. והילכך אין זה אלא פירוש וביאור המצוה. ואין למנות כל דקדוק בפ"ע. אבל חלקי המצוה שאין המצוה נעשית אלא בקבוץ כולם. כמו העולה והחטאת של המוספין. דמצות המוסף היא להקריב עולות עם חטאת. ובשתיהן יחד מתקיימת המצוה. זו ודאי מצוה אחת היא. אע"פ ששני מיני קרבנות הם. משום דכל אחד אינו אלא חלק מחלקי המצוה וכל חלק צריך למצוה זו. ולזה ייחד הרמב"ם שורש בפ"ע (שורש י"א) כמו שביאר שם באורך עיי"ש. ואינו ענין לכאן כלל. והר"א מיימון ז"ל עירבב שני שרשים אלו יחד. ובאמת לא קרב זה אל זה. ואין דבריו אלא מן המתמיהין. ועכ"פ הדבר פשוט שאין מזה שום תשובה לדברי הר"ד הבבלי ז"ל. עוד כתב שם הר"א מיימון ז"ל וז"ל וכן דין ערכי אדם היו ראוים להיות שמונה מצות. ערך בן חודש וערך בן עשרים וכו'. ארבע בזכר וכנגדם ארבע בנקבה. מפני שכולם חלקים חלקם הכתוב וחילק בדיניהם. ויחוייב למנות כל אחת מהם במצוה לפי דעתך וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם בזה לא זכיתי להבין דבריו. דשם ודאי אין שום חילוק דין ביניהם. דבכולם הדין שוה שישלם לפי ערכו של הנערך לא פחות ולא יותר. אלא שהודיענו הכתוב כמה הוא ערכו של אדם לפי שנותיו. שאם הוא קטן מבן חודש עד בן חמש שנים אינו שוה אלא חמשה שקלים לזכר ושלשה לנקבה. ואם הוא גדול יותר הוא שוה יותר. ולכן כשאמר ערך של זה עלי. עליו לשלם לעולם כפי ערך שיש לו לפי שנותיו. וגם לא שייך כאן כלל לומר דכל ערך יהי' נמנה מצוה בפ"ע. שהרי אין בזה שום חילוק בין האישים. לומר שהמחוייב במצוה זו אינו מחוייב בזו. אלא איש זה עצמו כפי נדרו חייב לשלם. והבחירה בידו לנדור כך או כך שאם ירצה יאמר ערך קטן בן חודש עלי. ואם ירצה יאמר ערכו של בן עשרים עלי. וככל אשר יצא מפיו עליו לעשות. ולא הודיענו הכתוב אלא כמה הוא הערך לפי שנות האדם. ואדרבה אם יש מקום להקשות משם אין קושיא אלא על שרשו זה של הרמב"ם. דלפי דרכו בשורש זה לא הי' לו למנות בדיני הערכין ארבע עשין שמנה בסה"מ (עשין קי"ד קט"ו קט"ז קי"ז). בערכי אדם וערכי בהמה וערכי בתים וערכי שדות עיי"ש. אלא הי' לו למנות כל אלו רק למצוה אחת לדון בדין ערכין וכל החילוקים שבמיני הערכין אלו כולם אינם אלא דקדוקי המצוה. שאין למנותם כל אחד מצוה בפ"ע לפי שורש השביעי של הרמב"ם ז"ל. וזה ודאי צ"ע לדרכו של הרמב"ם ומסייע לדעת החולקים. עכ"פ אין לנו בזה שום סתירה לדרכו של הר"ד הבבלי ז"ל. וגם ראייתו של הרמב"ם מהקרבת בע"מ גם כן מסתלקת ע"פ דרכו של הר"ד הבבלי. משום דגם שם בכל המומין הדין אחד. ולכן הו"ל ממש דומיא דדקדוקים הכתובים ברוצח שאינם נמנין כל אחד מצוה בפ"ע:

עוד כ' הרמב"ם ז"ל שם וז"ל ומזה המין ג"כ אמרו יתעלה שנערה המאורשה שזנתה בסקילה ובת כהן בשריפה. זה השלמת דקדוקי משפט אשת איש. וכבר טעה בזה כל מי ששמעתי בו ימנה אשת איש מצוה. ונערה מאורסה מצוה. ובת כהן מצוה. ואין הדבר כן. אבל הוא כמו שאבאר. והוא כי מצוה אחת מכלל המצוה הוא אמרו יתעלה לא תנאף וכו'. אח"כ ביאר הכתוב שיהרג עובר על לאו זה. והוא אמרו מות יומת הנואף והנואפת. אח"כ השלים הכתוב דקדוק זה ותנאי זאת השאלה והמשפט. והתנה בו תנאים ואמר שאמרו מות יומת הנואף והנואפת יש בו חילוק. שאם היתה א"א בת כהן תשרף ואם היתה נערה המאורשה בתולה בסקילה. ואם היתה בעולה ואינה בת כהן בחנק. ולא בהתנותו בדיני המות יתרבו המצות שאנחנו בכ"ז לא יצאנו מאיסור אשת איש. ובביאור אמרו (בסנהדרין) הכל היו בכלל הנואף והנואפת. הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשריפה. בזה ירצו שאסור אשת איש כולל כל מה שאמר הכתוב בהם מות יומת הנואף והנואפת. אבל הבדיל הכתוב במיתה זו. ושם קצת האישים בשריפה וקצתם בסקילה עכ"ל עיי"ש. והנה בזה גם לפי מה שביארנו לחלק בין כשהמצוה הכללית באה מפורש בקרא. דאז אין הדקדוקים נמנין מצוה בפ"ע משום שלא באו אלא לפרש ולביאור עיקר המצוה שבא כבר בדרך כלל. ובין היכא שאין בכתוב מצוה כללית שכוללת כל הפרטים שכתובים בענין. דאז כל פרט ופרט נמנה מצוה בפ"ע. א"כ כאן שבאה אזהרה כללית לכל מיני אשת איש וגם בעונש מיתה כללן הכתוב. ודאי הי' ראוי לומר כמש"כ הרמב"ם ז"ל דהחילוק שבין בת ישראל לבת כהן ונערה מאורסה. אינו אלא מדקדוקי המצוה הכללית. ואין למנותן כולן אלא במצוה אחת. ומ"מ אין מזה שום קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו. שהרי באמת לא מנה במנין הלאוין אלא אזהרת אשת איש סתם שכוללת כל מיני א"א. ולא הזכיר במנין הלאוין לא בת כהן ולא נערה מאורסה. אלא שבמספר העונשין מנה אשת איש בת ישראל במנין הנחנקין. ומנה אשת איש בת כהן במנין הנשרפין ונערה מאורסה במנין הנסקלין. וזהו לפי דרכו ז"ל שמנה העונשין בפ"ע למצוה על הב"ד. כמש"כ בפירוש בריש מספר העונשין. אלה שבעים ואחד המומתים מצותם שנית לב"ד החזרתי עיי"ש והיינו משום דס"ל דכל עונש ועונש שכתוב קרא יש למנותו מצוה על הב"ד לקיים עונשין אלו בעוברי עבירה. אע"פ שכבר נמנו במנין הלאוין כל הלאוין שעל עבירתן באו עונשין הללו. ומשום שהלאוין הן מצוה על כל אדם להיות נזהר שלא לעשות מעשים אלו. והעונשין אינם אלא מצוה על הב"ד לענוש את העוברים על לאוין אלו. ולזה אע"פ שאזהרת אשת איש כבר מנה במספר הלאוין. חזר ומנה אשת איש גם במספר הנחנקין שבמנין העונשין. למצוה על הב"ד. לדון משפט חנק בעוברין על אזהרת א"א. וכיון דעונש שריפה דנשואה בת כהן. ועונש סקילה דנערה המאורסה כתיבי בהדיא בקרא. מנה אותן כל אחת מצוה בפ"ע על הב"ד במנין העונשין. ואע"ג דגם בעונש כתיב מות יומת הנואף והנואפת. והו"ל מצוה כללית לעונש כל מיני אשת איש. זה ליתא. דכיון דכל סתם מיתה האמורה בתורה אינה אלא. חנק. הו"ל כאילו מפורש חנק בהך קרא. וא"כ אין לנו בזה מצוה כללית לכולן. אלא מצות חנק לא"א בת ישראל. ומצות סקילה לנערה המאורסה. ומצוות שריפה לבת כהן. ומאי דאמרינן הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה וכו'. היינו לומר דאי לאו שהוציאן הכתוב היו כולן בחנק בכלל קרא דמות יומת הנואף והנואפת. וכן פירש"י (בפרק ארבע מיתות נ"א ע"ב) עיי"ש. ולכן שפיר מנאן רבינו הגאון ז"ל בשלש מצות כל אחת בפ"ע וכמו שביארנו. איברא דעל דברי הבה"ג לא יתכן לומר כן לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג דמה שמנה העונשין אין כוונתו אלא למנות האזהרות שבאו עליהן עונשין אלו. כמו שביאר בשורש י"ד עיי"ש. ולפ"ז ודאי יש מקום להשגת הרמב"ם על הבה"ג בזה. אלא דבלא"ה יש כמה תמיהות עצומות בדברי הבה"ג לפי הבנת הרמב"ן ז"ל בדעתו. ויבואר במק"א בס"ד ואכמ"ל בזה:

ואמנם לפי מה שחילק הר"ד הבבלי ז"ל. גם לפי הבנת הרמב"ן בדעת הבה"ג ניחא. דכיון שאין דין הפרטים שוה. יש למנות כל אחד מצוה בפ"ע. וכבר השיב הר"ד הבבלי ז"ל שם על דברי הרמב"ם אלו וכתב שם על דבריו אלו וז"ל. אמנם אמרם הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה ואת בת כהן לשריפה. לא יתחייב מזה שנאמר כי הכל מצוה אחת כי הם כבר אמרו באוב וידעוני כמו זה. אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו. ואמרו ג"כ שלמים בכלל כל הזבחים היו. וכמוהם רבים אין צורך לי לספרם. עם כל זאת כל אחת מהם מצוה בפ"ע. ועם כל שרשו שהשריש אנחנו רואים כי מנה ענפים היוצאים משורש אחד אף כי אינם מפורשים בתורה. וזהו כי טמא ששימש במיתה. והקבלה כבר עשתה דין טבול יום ומחוסר כיפורים כדינו מפני שהמה משותפים לו בשם באיזה מקומות וכו'. ואמרו אם אינו ענין לטמא דנפק"ל מוינזרו. תנהו לענין טבול יום. והוציאו ג"כ כי מחוסר כיפורים מחלקי הטמא וכו'. ואע"פ שאלו שתי החלוקות לא נתפרשו בכתוב ואינם חלוקים בדינם. ועם כל זאת מנאם ז"ל בשלש מצוות וכו'. ואשת איש אשר חלוקותיה מחולפי הדין. וחילוקי' מפורשים בכתוב כ"ש שראוים להמנות בשלש מצוות וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל שדבריו סותרים זא"ז. דבאוב וידעוני שאמרו בהן ג"כ (בפרק ארבע מיתות ס"ז ע"ב) אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו להקיש אליהן וכו' עיי"ש. ומ"מ מנה הרמב"ם (בסה"מ לאוין ל"ד) אזהרת מכשף. וגם מנה לעיל (לאוין ח') אזהרת אוב. ובלאוין ט' אזהרת ידעוני עיי"ש. הרי דהרמב"ם גופי' מנה הדקדוקים כל אחד בפ"ע. והיא תמיהא גדולה על הרמב"ם ז"ל. והר"א מיימון ז"ל עבר עלה בשתיקה ולא השיב על זה בתשובתו כלום. וגם לא הזכירה כלל. והיא מתמיה מאוד. אבל ראיתי להר"ב כנה"ג בספרו דינא דחיי בביאורו על הסמ"ג (לאוין צ"ז) שעמד ג"כ על דברי הרמב"ם בזה ונדחק לתרץ עיי"ש בדבריו. וכן ראיתי להרב הספרדי ז"ל בדברי אמת (קונטרס ששי) שעמד בזה והניחה בקושיא עיי"ש בדבריו. ואכמ"ל בזה. ומה שהקשה הר"ד הבבלי ז"ל ממה שאמרו שלמים בכלל כל הזבחים היו. דבריו סתומים. וכנראה כוונתו למה שאמרו (בריש פ"ק דכריתות ובפ"ק דיבמות ז' ע"א) שלמים בכלל כל הקדשים היו וכו' עיי"ש. ורצה להקשות בזה כמו שהקשיתי לעיל על מה שמנה חמש עשין במעשה הקרבנות כמשפטן והו"ל למנותן כולן ע"פ מה שהשריש כאן במצוה אחת לעשות הקרבנות כמשפטן. ופרטי כל הקרבנות למיניהם אינם אלא דקדוקי המצוה. כמו שאמרו שלמים בכלל כל הקדשים הי'. וכן שאר הקרבנות. וגם על זה לא השיב הר"א מיימון ז"ל ולא הזכיר מזה בתשובתו שם כלום. ועל מה שהקשה הר"ד הבבלי ז"ל מטמא וטבול יום ומחוסר כיפורים ששימשו שמנאן הרמב"ם בשלש מצוות בפ"ע. אע"פ שאין דיניהם חלוקים וגם אינם מפורשים בתורה. ולא חשבן הרמב"ם כדקדוקי מצוה שאין למנותם בפ"ע. וכ"ש אשת איש ובת כהן ונערה מאורסה שמפורשין בתורה. וגם דיניהן חלוקין. שיש למנות כל אחת בפ"ע. השיב על זה הר"א מיימון ז"ל בתשובתו שם וז"ל. ואמנם מה שהקשית על דעתו ז"ל הצודקת אשר מנה טבול יום ומחוסר כפורים זולת טמא. וחשבת כי המה ענפים מטומאה זהו טעות נגלה. כי הטומאה מסתלקת בטבילה. כאשר אמר יתברך תמיד ורחץ במים וטהר. ואם נאמר עליהם בשילוח מה שיורה שהם טמאים. אין הכוונה אך כי חסר להם הטהרה השלימה אשר תשלימם באיזה ענינים וכו' עכ"ל עיי"ש. ודברי שניהם תמוהים מאוד אצלי דבאמת דבמחוסר כפורים לא מנה הרמב"ם ז"ל שום לאו כלל. ולא מנה אלא שני לאוין. האחד בטמא ששימש (בלאוין ע"ה) מדכתיב ולא יחללו את שם קדשי. והשני בטבול יום מדכתיב ולא יחללו שם אלקיהם (לאוין ע"ו) עיי"ש. ואדרבה בהדיא כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ד) דמחוסר כפורים ששימש אינו לוקה עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם ובתשובות הרדב"ז (ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' ק"ו) עיי"ש. וא"כ מבואר להדיא דס"ל דליכא לאו בעבודת מחוסר כפורים כלל. ולא כמש"כ הר"ד הבבלי. ונמשך אחריו הר"א מיימון ז"ל. שהרמב"ם מנה בזה שלש מצוות. וגם מש"כ הר"א מיימון ז"ל שהטומאה מסתלקת בטבילה. כדכתיב תמיד ורחץ במים וטהר. אינם אלא דברי תימא. דאדרבה ברוב הפעמים כתיב ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. וגם ידוע דטבול יום מדאורייתא הוא טמא ומטמא תרומה וקדשים. כמבואר בכמה דוכתי. ובפ"ק דשבת (י"ד ע"ב) פרכינן טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר ומשני סמי מכאן טבול יום עיי"ש. ובפרק הערל (ע"ד ע"ב) ובסוטה (פרק כשם כ"ט ע"ב) ושאר דוכתי וברמב"ם (ריש פ"י מהלכות אבות הטומאה) עיי"ש. וא"כ עכ"פ שפיר הקשה הר"ד הבבלי בעיקר קושייתו. דלפי שורש זה לא הי' לו להרמב"ם למנות טמא וטבול יום בשני לאוין. שאין הטבול יום אלא מדקדוקי המצוה. דהרי גם הוא משום טומאתו הוזהר על העבודה. ולא הי' לו למנותו מצוה בפ"ע. אלא להכניסו בכלל אזהרת הטמא. ותשובתו של הר"א מיימון ז"ל על זה אינה מספקת כלל כמו שנתבאר:

מעתה מתבאר לנו הדבר נכון כנכון היום. דאע"ג דודאי הדבר ברור בלא ספק שאין למנות דקדוקי ופרטי המצוה למצוה בפ"ע. מ"מ היינו דוקא כשנאמרה בתורה מצוה כללית הכוללת כל אותן הדקדוקים והפרטים בדרך כלל. ושוב באו בתורה כל דקדוק ודקדוק ופרט ופרט בפ"ע להורות בדרך פרט. כל פרט בפ"ע. לתוספת ביאור הדינים המיוחדים לכל פרט. ואז ודאי אין למנות הפרטים כל אחד מצוה בפ"ע. כיון שלא נאמרו אלא בדרך פירוש ותוספת ביאור לעיקר המצוה הכללית שכבר נמנית. אבל כל שלא באו בכתוב אלא פרטים. כל פרט ופרט בפ"ע. אע"פ שאפשר לנו להכניסם כולם בכלל אחד ולעשות מהם מצוה אחת כללית בדרך כלל. מ"מ אין לנו בזה אלא למנות כל פרט ופרט מצוה מיוחדת בפ"ע כמו שניתנו בסיני ונאמרו בתורה. שאין לנו במנין המצות אלא כמו שנצטוינו ע"י משה מפי הגבורה. ואמנם היינו דוקא בפרטים ודקדוקים שכל אחד ואחד הוא ענין בפ"ע לגמרי. ואין לו שום הצטרפות והתחברות עם הפרטים האחרים. אלא כל פרט הוא מעשה ופעולה בפ"ע אשר בה מתקיימת המצוה לגמרי בלא צרוף שאר הפרטים. וכגון חטאת ההדיוט בכשבה או בשעירה. או חטאת הנשיא שהוא בשעיר וכל כיו"ב. דההדיוט מקיים המצוה שעליו להביא קרבן חטאת על שגגתו בכשבה או בשעירה. כמו שהנשיא מקיים מצוה זו עצמה בשעיר לבד. וכן בקרבן עולה ויורד שהעשיר מביא קרבנו והדל קרבנו. וכל אחד לא נתחייב אלא בקרבנו בלבד. וכן במשפט הבהרת ומשפט השאת ומשפט הנתק שלכל אחד מנגעים אלו משפט מיוחד לעצמו. אבל בחלקי מצוה אחת שהמצוה נעשית בצרוף וקבוץ כל החלקים ביחד. וכגון מצות ציצית שהמצוה נעשית על ארבע כנפות בלבן ובתכלת. וכן תפילין שנעשית בצרוף ארבע פרשיות יחד כאחת. וכן טהרת המצורע שהיא בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים כולם כאחת ביחד. וכל כיו"ב. ודאי אין נמנין אלא במצוה אחת. ועפ"ז תתבאר על נכון דרכו של רבינו הגאון ז"ל. דטהרה הראשונה והשניי' של מצורע. כיון שאין המצורע יוצא מטומאתו לגמרי אלא ע"י שתי הטהרות הללו עם פרטי דיניהן יחד. לכן לא מנאן אלא במצוה אחת. וגם התגלחות בכלל. בין התגלחות הראשונה ובין השניי'. שגם הן אינן אלא חלק מחלקי טהרתו שהטהרה נשלמת בצרופן עם שאר חלקי הטהרה יחד. אבל קרבנות נזיר טמא שפיר מנה מצוה מיוחדת בפ"ע. משום דכמו דקרבנות נזיר טהור בהשלמת נזירותו בטהרה נמנין מצוה בפ"ע. הכי נמי קרבנות שמביא על טומאתו יש למנותן מצוה בפ"ע. ואע"ג דתגלחתו יש לומר כמש"כ הרמב"ם ז"ל שאינה אלא מדקדוקי ודיני הנזירות. משום דהמצוה היא לגדל פרע בקדושה. וכשטמא ראש נזרו חייבתו תורה לגלחו ולחזור לגדלו בקדושה כמתחילה והימים הראשונים יפלו. והרי זה מדיני המצוה שלא תתקיים אלא בכך. מ"מ הבאת הקרבנות על טומאתו מילתא אחריתא היא. ואף דלפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות נזירות הט"ו) כרבנן דאמרי (בפ"ג דנזיר י"ח ע"ב) דחטאתו מעכבתו מלהתחיל נזירות טהרה. ולעולם לא חיילא עלי' נזירות טהרה עד שיביא חטאתו עיי"ש. יש מקום לומר דגם חטאתו אינה מצוה בפ"ע. אלא כך הוא דין הנזירות שאי אפשר לו להשלים הנזירות בטהרה כשנטמא בלא חטאת העוף כמו שאי אפשר לו בלא טהרה בטבילה ותגלחת. ואין זה אלא מדיני הנזירות. מ"מ אכתי אשמו ועולתו שאין מעכבין מלחול עליו נזירות טהרה לרבנן. שפיר י"ל דמצוה בפ"ע נינהו. אבל עיקר פסק הרמב"ם ז"ל בזה אינו מוכרח. דהרי סתם לן תנא גבי הילכתא פסיקתא (בפ"ב דכריתות ט' ע"א) כר"י ב"ר יהודה דס"ל דמשביעי חיילא עלי' נזירות טהרה. כמבואר בריש פ"ק דכריתות. ושם (ט' ע"ב) ובסוגיא דנזיר (י"ח ע"א) עיי"ש. וכן בפ"ז דנזיר (נ"ד ע"א) מוקמינן סתם מתניתין דהתם דלא כרבנן. אלא כרבי דס"ל נמי שאין שום קרבן מעכבו מלחול עליו נזירות טהרה. ואף דס"ל דלא חיילא עלי' נזירות טהרה אלא בשמיני ביום הראוי להבאת קרבנותיו. מ"מ מודה לר"י בר"י שאין שום אחד מהקרבנות מעכבין נזירות טהרה. ואף דלפירש"י שם מוקמינן מתניתין כרבנן דאמרי דחטאתו מעכבת נזירות טהרה עיי"ש. מ"מ מדברי התוס' ופי' הרא"ש שם מבואר כמש"כ. וכן מוכרח מגוף סוגיא דהתם עיי"ש היטב. ודברי רש"י בלא"ה תמוהים שם. ואף דראיתי לקצת אחרונים שהרגישו בזה. אבל מש"כ בזה אינו נכון כלל ואין להאריך כאן בזה. ועי' במש"כ הרב קה"ע בתוספותיו לירושלמי (פ"ז דנזיר ה"ב) עייש"ה. וגם בפיה"מ להרמב"ם וברע"ב ז"ל (פ"ז דנזיר מ"ב) מבואר דס"ל ג"כ דלמסקנא אתיא מתני' כרבי. אלא דאזלא סוגיא אליבא דמ"ד לילה לאו מחוסר זמן ומשעת הערב שמש בשביעי חשיב ראוי להביא קרבן. עי' לעיל (שם י"ח ע"ב) עיי"ש היטב. ומ"מ מבואר שאין הכרעה ברורה למיפסק הילכתא כרבנן. אדרבה הדברין מטין יותר להלכה כר"י ברבי יהודה או כרבי ור"א דפליגי ארבנן וס"ל דאין אחד מכל קרבנותיו מעכבין מלחול עליו נזירות טהרה אחרי טהרתו. וא"כ אפשר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. ושפיר מנה קרבנות הטומאה מצוה בפ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.