ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ק

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה ק

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ותפליא להזיר לרצון. לכאורה כוונת רבינו הגאון ז"ל למנות בזה מצות עשה להזיר נזירות להשם. מדכתיב (בפרשת נשא) איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. ואמרינן שם בספרי (פיסקא כ"ב) נזיר להזיר לה' המצוה להנזר לשם. אמר רבי שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזירות מעולם אלא אחד. כשבא אחד מן הדרום וכו' נאמתי לו כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום ועליך נתקיים איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר לשם עיי"ש. מבואר מהספרי דמצות עשה להזיר לשם. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (סוף הלכות נזירות) כתב וז"ל הנודר לשם דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח. ועל זה נאמר נזר אלקיו על ראשו קדש הוא לשם. ושקלו הכתוב כנביא שנאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים עכ"ל עיי"ש. ונראה דמש"כ הרמב"ם הרי זה נאה. מקורו מדתנן (ריש נזיר) האומר אהא נאה הרי זה נזיר. ואמרינן עלה בגמרא שם מילתא דעבירה היא ואמרינן לי' נאה. ומשני אין דאפי' לר"א הקפר וכו' עיי"ש. ונראה דהיינו משום דמצות עשה מן התורה להזיר לשם. ולפ"ז נראה דמאי דכתיב להזיר לשם הוא ציווי לומר כי יפליא איש לנדור נדר נזיר חובה עליו להזיר לשם. כלומר שיעשה כן לשם שמים. כעובדא דשמעון הצדיק. והיינו מאי דאמרינן (ריש פ"ק דנזיר ד' ע"ב) דפרכינן התם גבי נזיר נמי הא כתיב לה'. ומשני ההוא מיבעי לי' לכדתניא אמר שמעון הצדיק וכו' עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' עיי"ש. משמע ודאי דמוקי הך קרא למצוה להזיר לשם שמים כמעשה דשמעון הצדיק. דאל"כ למאי איצטריך הך קרא ומאי אשמעינן בי' דמוקי קרא להכי. אי לאשמעינן דמילתא מעלייתא ודבר הגון לעשות כן. פשיטא אטו בלא קרא לא ידעינן דדבר הגון שיעשה כל מעשיו לשם שמים. אלא ודאי כדכתיבנא שבא הכתוב לקבוע עליו חובה דאי לא עביד הכי עובר בעשה. וכן נראה מדברי הירושלמי (סופ"ק דנזיר) דמסיים עובדא דר"ש הצדיק ואמרתי לו בני כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל. עליך הכתוב אומר איש או אשה וגו' להזיר לה' עיי"ש. וכן הוא בתוספתא וכן הוא במדרש רבה (סדר נשא פ"י). הרי דקרי לי' עושה רצון המקום. והיינו משום שנצטוה על כך מאת המקום. ומש"כ רבינו הגאון להזיר לרצון. כוונתו בזה למה שדרשו בספרי שם כי יפליא לרצונו ולא אנום וכו' עיי"ש:

וכן ראיתי באזהרותיו שעל סדר עשרת הדברות (בדבור לא תחמוד) שמנה עשה זו שכתב שם ברוך דובר אמת בלבבו להזיר וכו' עיי"ש. ופשוט דכוונתו לעשה זו דכתיב להזיר לשם. ומשום דהמצוה היא רק להזיר כנזירות דעובדא דרבי שמעון הצדיק. כמבואר בספרי שם. והיינו משום דנזירות זו היתה מתוך יישוב הדעת ופיו ולבו שוין. כמבואר בירושלמי (סופ"ק דנדרים) שם. ובמדרש רבה (סדר נשא) עיי"ש. לזה כתב דובר אמת בלבבו להזיר. דרק בענין זה יש מצוה להזיר. ולאפוקי האומר אם אעשה כך או אם לא אעשה כך הריני נזיר וכיו"ב כמש"כ הרמב"ם (סוף הלכות נזירות) עיי"ש. וכן מתבאר שיש בזה מצוה ממדרש רבה שם. דאמרינן התם בא וראה כמה מצוות מעטרות את ישראל והלא גדול שער ניוול הוא לאדם שהוא אינו חופף ראשו ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו הה"ד כי נזר אלקיו על ראשו עיי"ש. הרי דקרי לה מצוה. ונראה דהיינו דאמרינן (סוף ברכות. ובריש סוטה) תניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין עיי"ש. ואינו מובן לכאורה. שהרי להזיר עצמו מן היין אין צריך לקבל על עצמו נזירות. דבלא"ה יכול לפרוש את עצמו משתיית יין. ואפי' את"ל דכדי לזרוזי נפשי' ראוי לאסור שתיית יין עליו. אכתי הרי יכול לאסור יין על עצמו בנדר או לישבע שלא לשתותו. ומאי ענין זה לפרשת נזיר דאין איסורו ביין לחוד אלא גם בטומאת מת ותגלחת. אבל עפמש"כ נראה דלפי שבפרשת נזיר כתיבא מצוה להזיר נזירות לשם. דהיינו כעובדא דרבי שמעון הצדיק שמקבל נזירות על עצמו כשראה יצרו גבר עליו ומבקש לטורדו מן העולם. כדי להכניע את יצרו. ולזה שפיר קאמר שנסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ללמדך באי זה ענין אמרה תורה שמצוה לקבל עליו נזירות. ועי' פ"ק דתענית (י"א ע"א) בתוס' ד"ה אמר שמואל. ובב"ק (פרק החובל צ"א ע"ב) בתוס' ד"ה אלא עייש"ה. והרמב"ן ז"ל (בסדר נשא) כתב וז"ל וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש חוטא נפשו במלאת הנזירות כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת השם. וראוי הי' לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו. כענין שנאמר וכו'. וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לשם. והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דקבלת הנזירות עליו מצוה גדולה היא עד שצריך להביא קרבן חטאת על עצמו ביום מלאת. משום שפורק מעליו עבודת השם. ואמנם לא ראיתי לשום אחד משאר הראשונים ז"ל מוני המצות שימנה עשה זו. ולהבה"ג וסייעתו ראיתי שבמנין הלאוין מנו כל הלאוין שבנזיר. אבל במנין העשין לא מנו שום עשה בנזיר. אלא שבמנין הפרשיות מנו פרשת נזיר עיי"ש. והדברים סתומים. שאם כוונתם לעשה שבנזיר הדבר יפלא. מדוע מנאוה במספר הפרשיות שאינם אלא חוקים ומשפטים המוטלין על הציבור. וראיתי באזהרות הר"י ב"ר אלברגלוני ז"ל שכתב במספר הפרשיות שלו. ונזיר להפרישו מיין חכליליו עיי"ש. נראה שהבין בפרשת נזיר שמנה הבה"ג במספר הפרשיות. שהמצוה על הב"ד להפריש את הנזיר בע"כ מן היין. ונפק"ל מדכתיב מיין ושכר יזיר. דקרא יתירא הוא. וס"ל דקאי על הציבור והב"ד להזהירם שיפרישוהו בע"כ אם אינו מפריש מרצונו. אבל לא נתבאר אצלי מקור דבריו אלו. שהרי לפי המבואר בספרי (נשא פיסקא כ"ג) ובמדרש רבה (נשא פ"י) ובתלמודין (ריש פ"ק דנזיר ג' ע"ב) לכ"ע מידריש הך קרא למילתא אחריתא. ולא אייתר קרא כלל עיי"ש. ואולי פירש כן מאי דאמרינן (בספרי שם) מיין ושכר יזיר אין נזירה בכל מקום אלא פרישה וכו'. אבל פשוט דאין מזה שום ראי'. דעל פרישת עצמו קאי. ולא אפרישת ב"ד. שלא נזכר שם ב"ד כלל. ולכן דבריו צ"ע אצלי:

ואמנם גם בדברי רבינו הגאון ז"ל יש כאן מקום עיון אמאי לא מנה במנין העשין עשה דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. ומנאוה הרמב"ם וסייעתו ז"ל ואין לומר דרבינו ז"ל לטעמי' אזיל דבכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אינו מונה אלא אחד מהן. וכיון שמנה במנין הלאוין לאו דתער לא יעבור על ראשו שוב לא הוצרך למנות העשה דגדל פרע. דזה ליתא דהרי הך עשה שייכא גם בגוונא דליתי' ללאו. כגון החופף באדמה או שהעביר על ראשו סם והשיר את השער. דלאו ליכא דלא הוי כעין תער. ואינו עובר אלא בעשה דגדל פרע וגו' כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ עשין צ"ב) בשם המכילתא עיי"ש. וכן הוא בילקוט (סדר נשא) בשם ספרי זוטא עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ה מהלכות נזירות הי"ב) עיי"ש. ובסמ"ג (לאוין ר"נ) עיי"ש. וכיו"ב כתבו התוס' בנזיר (פרק שלשה מינים ל"ט ע"ב) בד"ה ת"ר וכו' דלרבי יאשי' בכל שאר המעבירין שלא כעין תער ליכא לאו אלא עשה דקדוש יהי' גדל פרע. דלא מרבינן כל המעבירין ללאו אלא בכעין תער. אבל שלא כעין תער עשה הוא דאיכא ולא לאו עיי"ש. וכן מבואר בפי' הרא"ש לנזיר שם והביאו בש"מ שם עיי"ש. ואף דלרבי יונתן אפי' עשה לית בה. מ"מ בדברי הרמב"ם וסמ"ג שם מבואר דקיי"ל התם כרבי יאשי' לגבי רבי יונתן עיי"ש ובמש"כ בלח"מ (פ"ה מהלכות נזירות הלכה י"א). וכן ראיתי להרב המאירי ז"ל (בנזיר שם) שכתב דלרוב הפוסקים כל שגלח ושייר כדי לכוף ראשו לעיקרו. אע"ג שלא עבר בל"ת ואינו לוקה. מ"מ ביטל מצות עשה דקדוש יהי' גדל פרע עיי"ש בדבריו. וא"כ אע"פ שמנה הלאו הו"ל למנות גם העשה. וכדרך רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב. ולכאורה הי' נראה לומר בזה דנהי דליכא בזה לאו דתער לא יעבור על ראשו. מ"מ כיון דמיהת אית בה עשה דגדל פרע שער ראשו אית בה נמי לאו דלא יחל דברו. דהרי גם נזירות איתרבי לאזהרת בל יחל כנדרים. וכיון שכבר מנה במנין הלאוין לאו דלא יחל שוב לא הוצרך למנות עשה דקדוש יהי' גדל פרע. איברא דזה ליתא. דא"כ גם לאו דתער לא יעבור על ראשו לא הו"ל למנות מה"ט גופי'. כיון שכבר מנה לאו דלא יחל. כדרכו של רבינו ז"ל בכל כיו"ב. וגם לאו דיין לא ישתה ולאו דענבים לא יאכל לא הו"ל למנות. כיון שיש בזה אזהרת בל יחל שכבר מנה. ואין בזה איסור חדש. ועכצ"ל דכיון דאי לאו דכתב קרא בנזיר לאסרו בתגלחת וביוצא מן הגפן. ודאי לא הוה שמעינן לה מאזהרת בל יחל. שהרי לא פירש שמקבל עליו שלא לגלח שער ראשו ושלא ישתה ולא יאכל כל היוצא מן הגפן. אלא שאמר הריני נזיר. והתורה היא שפירשה לנו שכל המקבל עליו נזירות נאסר בתגלחת וביוצא מן הגפן. ואפי' לא אמר אלא הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים. הרי הוא נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו. כדתנן (בפ"ק דנזיר ג' ע"ב) עיי"ש. הילכך אע"פ שכבר נמנית אזהרת לא יחל. ע"כ הוצרך למנות גם כל האזהרות שנאמרו בנזיר. ולפנינו יתבאר עוד בזה מטעם אחר וא"כ גם עשה דקדוש יהי' גדל פרע צריך למנותה בפ"ע מהאי טעמא גופא. כיון שאינה נכללת בכלל לאו דתער לא יעבור על ראשו. ובלא"ה נראה דכל דליתא ללאו דתער לא יעבור על ראשו גם אזהרת לא יחל לית בי'. דלא איתרבי נזירות לאזהרת בל יחל אלא היכא דאיכא איסור גמור שעובר עליו גם בלאו המיוחד בו. אבל היכא דליכא איסור גמור שאינו עובר עליו באזהרת לאו המפורשת בו. ולא עבר אלא בעשה בלבד. לא רבינן לי' גם לאזהרת בל יחל. וכן מתבאר להדיא בריש פ"ק דנדרים. דאמרינן התם (ג' ע"ב) אמר מר ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר. בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר וכו'. אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה. כיון דאמר הריני נזיר הו"ל נזיר. אכל קם לי' בבל יאכל שתה קם לי' בבל ישתה. אמר רבא לעבור עליו בשנים עיי"ש. ופי' שם הרשב"א והר"ן ז"ל דקס"ד דכי היכי דבנדרים ליכא אלא חד לאו הכי נמי בנזירות דאי לא לא שוו אהדדי. ואנן מקשינן להו להדדי עיי"ש. וכן פירשו כל שאר הראשונים ז"ל שם עיי"ש. והוא מוכרח דאטו לא ידע דאיכא נפק"מ לעבור עליו בשנים. והשתא אם איתא דאפי' בגוונא דליכא מצד נזירות גופא אלא עשה גרידא. נמי איתרבי לאזהרת לאו דלא יחל. א"כ שפיר משכחת לה גם בנזירות דלא עבר בלאו אחר זולת לאו דבל יחל גרידא דומיא דנדרים. וכגון בתגלחת בגוונא דלא עבר בלאו דתער לא יעבור על ראשו אלא בעשה דקדוש יהי' גדל פרע לחוד. ואמאי מסקינן דבנזירות ליכא נפק"מ בבל יחל אלא כדי לעבור עליו בשנים. אלא ודאי דלא איתרבי נזירות לבל יחל אלא בשעבר על איסור גמור דנזירות. דאית בי' נמי אזהרת לאו האמור בו בהדיא בפרשת נזיר. אבל איסור קל דנזירות דלית בי' אלא עשה גרידא. לא מרבינן לי' גם לאזהרת בל יחל האמורה בנדרים. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם שם שכתב בהעביר על ראשו סם המשיר את השער דאינו לוקה אלא בטל מצות עשה דגדל פרע שער ראשו. ואם איתא תיפוק לי' דאכתי לקי משום לאו דבל יחל. ולא ביטול מצות עשה בלחוד אית בה. אלא גם אזהרת לאו. אלא ע"כ כדכתיבנא. וכן מתבאר מדברי המאירי שהבאתי עיי"ש. וא"כ ודאי צ"ע אמאי לא מנה רבינו עשה זו דגדל פרע שער ראשו. וביותר יש לתמוה דהו"ל למנות העשה לחוד. ולא הלאו דתער לא יעבור על ראשו. כיון דהעשה כוללת יותר מהלאו. דשייכא גם במקום דליתא ללאו. כמשכ"ל. וכדרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב. מיהו לזה אפשר לומר דלא תקשה. משום דהכי נמי שייך הלאו גם במקום דליתא לעשה. וכגון נזיר מצורע בימי חלוטי לפמש"כ הרמב"ם (סוף פ"ז מהלכות נזירות) דבטל העשה מאיליו משום שכבר נטמא וימי חלוטו אין עולין לו עיי"ש. ואף דכשנרפא מצרעתו אתי עשה ודחי גם הל"ת. מ"מ נפק"מ לקודם שנרפא דלאו איכא ועשה ליכא. וא"כ אינו מוזהר בתגלחת אלא משום הלאו בלבד. גם נפק"מ לענין המגלח. דקיי"ל דהמגלח כמתגלח. כמבואר בפרק שלשה מינים (מ"ד ע"א) דאמר קרא תער לא יעבור. קרי בי' לא יעבור הוא ולא יעבור לו אחר עיי"ש. אבל עשה דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. ודאי ליתא אלא בנזיר גופי' ולא במגלח. דהרי בטומאה ממעטינן התם מטמא מדלא כתיב אלא וטמא ראש נזרו. ולא כתיב בהדיא וטמאו לו ראש נזרו. וכפירש"י שם. אלא דבמגלח משמע להו מלשון לא יעבור על ראשו. בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים והוא אזהרה למגלח כמו למתגלח. דלישנא דהעברה משמע להו הכי. וכן מבואר בפי' הרא"ש שם עיי"ש. וכ"כ בכ"מ (פ"י מהלכות כלאים סוף הלכה ל"א) עיי"ש וא"כ הכא בעשה דכתיב גדל פרע שער ראשו. משמע ודאי שער ראשו שלו ולא ראש אחר. כמו וטמא ראש נזרו דממעט מיני' ראש נזיר אחר. וא"כ יש מקום ללאו גם במקום דליתא לעשה. להכי אפי' אם היתה העשה נמנית הוה צריך למנות גם הלאו. אבל מ"מ קשה אמאי לא מנה העשה כיון דיש מקום לעשה גם היכא דליתא ללאו:

והנה מלבד עשה זו דקדוש יהי' גדל פרע מנה הרמב"ן ז"ל ג"כ עשה דקדוש יהיה וגו'. עשה בפ"ע לאיסור שער נזיר. מדדרשינן (בפ"ב דפסחים כ"ג ע"א ובפ"ב דקידושין נ"ז ע"ב) קדוש יהי' גדל פרע. גידולו יהא קדוש. ולפ"ז צ"ל דקדוש יהי' גדל פרע היא עשה אחת לנהוג איסור הנאה בשער הנזיר כבקודש. וגדל פרע שער ראשו היא עשה שנית לעבור בעשה על גילוח שערו. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' נ"ט) שכתב להליץ בעד הרמב"ם שלא מנה עשה זו. משום דס"ל דאין זו מצוה בפ"ע אלא אחד מדיני העשה דגדול שער עיי"ש. וכך היא מסקנת הרשב"ץ גופי' כמבואר בדבריו בסוף ספרו עיי"ש. ונמשך אחריו בזה גם הר"ב מג"א על דברי הרמב"ן (בלאוין הנוספין לדעתו מצוה ו') עיי"ש אבל לענ"ד דבריהם תמוהים אצלי. מאי ענין איסור הנאה דשער לאיסור גילוח. דגילוח המעשה מצד עצמה אסר הכתוב. אע"פ שאינו רוצה אלא להקל שערו בלבד. והנאת השער אסר הכתוב אע"פ שכבר הותר לגלחו ועביד מצוה בגילוחו. כגון נזיר טמא ביום טהרתו או נזיר טהור במלאת ימי נזרו כמבוא' בנזיר (פ' שלשה מינים ובסוף תמורה) עיי"ש. ואמנם דברי הרמב"ן ז"ל בלא"ה צ"ע אצלי לכאורה. דלא אשכחן שום מצוה באיסור הנאה דשער נזיר אלא דהכתוב קראו קודש. ומזה ממילא שמעינן דחיילא קדושה עלי' והו"ל בכלל קודש ליאסר בהנאה כקודש. ומה"ט הוה בעינן למימר (בפ"ב דקידושין שם) שדינו לגמרי כהקדש. מה הקדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שיער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין. אלא דמדכתיב קדוש ולא קודש. ממעטינן מיני' קדושת דמים. כדמסקינן התם עיי"ש. ועכ"פ איסר הנאתו אינו אלא משום איסור הקדש. והו"ל בכלל אזהרת מועל בהקדש. וכבר נמנית אזהרה זו במנין הלאוין מיהו נראה דכוונת הרמב"ן דמ"מ כיון דכתיב קדוש יהי' גדל פרע. דדרשינן מיני' גידולו יהא קדוש. נמצא שנצטוינו בעשה לנהוג בשערו קדושה כבדבר קדוש. דהיינו שלא ליהנות ממנו. ואף דאיסור הנאתו הכא לא כתיב. מ"מ מבואר כאן בקרא המצוה לנהוג בו קדושה. ומצוה זו יש למנותה במנין העשין. אבל לענ"ד אין הכרע מלשון הכתוב שהוא ציווי. דא"כ הו"ל למיכתב קדוש יהי' לך. אלא ע"כ משמע שלא בא הכתוב אלא לומר דהשיער תחול עליו קדושה. וממילא הרי הוא כשאר הקדש לענין אסור הנאה. ואין כאן מצות עשה. איברא דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל. וגם שפיר השיג על הרמב"ם שלא מנה עשה זו משום דכיוצא בזו אשכחן בתמורה דכתיב בה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. וקרי לה עשה (בריש פ"ק דתמורה ד' ע"ב). דמה"ט חשיב התם לאו דתמורה לאו הניתק לעשה. ואי לאו משום דהו"ל תרי לאוי וחד עשה לא הוה לקי כדקאמר התם עיי"ש. ומה"ט מנאוה הרמב"ם והרמב"ן ז"ל והנמשכים אחריהם במנין העשין. וכמו שביאר הרמב"ם (בסה"מ עשין פ"ז) עיי"ש בדבריו. ואע"ג דהתמורה קדושה מאילי' משהמיר ואין בזה שוב שום מצוה לקיים. כבר ביאר בחינוך (מצוה שנ"ב) דגם בזה יש מצוה לקיים. שכתב שם וז"ל וזה הכתוב מ"ע הוא. כלומר שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהוג קודש בשתיהן וכו'. והעובר עלי' ולא נהג קדושה בשתי הבהמות בטל עשה מלבד העונש שיש בדבר שמועל בהקדש עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דהך לישנא דיהי' קודש משמע לשון ציווי. ולכן גם קדושת שיער נזיר יש למנותה מצוה מדכתיב בה קדוש יהי' גדול פרע. דהו"ל לשון ציווי לנהוג בו קדושה. ושפיר כתב הרמב"ן לשיטתו ושיטת הרמב"ם שיש למנותה במנין העשין. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שלא מנה עשה זו דתמורה. וטעמו משים דס"ל דאין זה לשון ציווי ולית כאן מצות עשה. אלא דהכתוב בא לומר ששתיהן קודש וממילא ידענו דאסור למעול בהן כשאר בהמת הקדש. ומסוגיא דפ"ק דתמורה שם דקרי לי לאו הניתק לעשה אין הכרח שיש בה מצות עשה לעשות. דדוקא לענין לאו הניתק לעש' דטעמא משום דכל שבאה עשה אחר הלאו הו"ל כאילו גלי קרא שאם עבר על הלאו זהו עונשו לקיים העשה ואין עליו עונש אחר. ולכך לא לקי. וכפירש"י (בפ"ג דמכות י"ד ע"ב) עיי"ש. והילכך בתמורה נמי אע"ג דליכא כאן שום קיום מצוה ואין יהי' קודש לשון ציווי. מ"מ שפיר יש לו דין לאו הניתק לעשה. דלהכי כתבי' קרא אחר הלאו לומר לך דזהו ענשו מה דשניהם קודש. וראוי לומר דאין עליו עונש אחר. אי לאו מטעמא דמפרשינן התם. אבל לענין מנין המצוה ודאי אין למנותו במנין העשין משום שאינו לשון ציווי. ואין בה שום קיום מצוה לעשות. ומה"ט באמת ס"ל לאביי דלא חשיב נמי לאו הניתק לעשה. משום דאין בזה קיום עשה בידים. וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה וכל לאו הנל"ע וכו' עיי"ש. וכ"כ התוס' בחולין (פ"א ע"א) בסוף ד"ה הנח למ"ז וכו' דניתק דתמורה לאו ניתק גמור הוא דאין שם מעשה לתקן הלאו. דיהי' קודש לאו עשיי' היא דמאיליו קדוש וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דלא כמש"כ החינוך דיהי' קדוש הוא לשון ציווי ויש בו מעשה לקיים. ולזה לא מנה רבינו הגאון עשה זו דתמורה במנין העשין. ואע"ג דבאזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות מנה עשה זו דתמורה (בדבור לא תגנוב). שכתב שם ותמורה לקדש עיי"ש. דנראה להדיא דדעחו שם כמש"כ החינוך. מ"מ כאן חזר בו מזה. וכן הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו עשה זו דתמורה במנין העשין. והיינו מטעם שביארנו. ועי' ג"כ מש"כ בזה לקמן (לאוין רי"ט) ויפה עשו רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו ג"כ עשה זו דקדוש יהי' גדל פרע לשיטתם:

וראיתי להרשב"ץ ז"ל שם שכתב עוד בזה וז"ל אבל הי' אפשר להוסיף בזה מצוה אחרת והוא שיקדש הנזיר גופו להזהר מהנאסר עליו. וכן אמרו בספרי קדוש הוא זו קדושת הגוף. או אינו אלא קדושת שיער. כשהוא אומר קדוש יהי' הרי קדושת שיער אמורה. הא מה ת"ל קדוש הוא לשם זו קדושת הגוף. ואני תמה מהם ז"ל שלא נתעוררו על זו העשה עכ"ל הרשב"ץ ז"ל עיי"ש. ונראה דלדרכו של רבינו הגאון ז"ל לכאורה לק"מ. דכיון דאין עשה זו אלא שיקדש גופו להזהר מכל הנאסר עליו. כמש"כ הרשב"ץ ז"ל גופי'. א"כ אחר שכבר נמנו במנין הלאוין כל הלאוין שבנזירות. ואין נפק"מ בעשה זו דקדוש הוא לשם אלא לעבור עליו בל"ת ועשה. והרי בכל כיו"ב אחר שנמנה הלאו שוב אין העשה נמנית לפי דרכו ז"ל. איברא דרבינו הגאון ז"ל לא מנה לאוין דטומאת נזיר במנין הלאוין שלו. והרמב"ם וסייעתו מנו בזה שני לאוין. לאו דעל נפש מת לא יבוא שהוא אזהרה לטומאת אוהל המת. ולאו דלאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. שהוא אזהרה למגע המת. ומבואר בפרק שלשה מינים (מ"ג ע"א) דמשכחת לה דלקי תרתי על כל לאו בפ"ע עיי"ש. ורבינו הגאון לא מנה אף אחד משני לאוין אלו. והדבר מתמיה מאוד מה ראה על ככה שלא למנות לאוין אלו המפורשים בתורה בפרשת נזיר. ואילו מנה עשה דקדוש הוא לשם. הי' מקום לומר דלטעמי' אזיל. משום דהך עשה משמע דעל טומאה קאי. דבענינא דטומאה הוא דכתיבא כמבואר בקרא וכן פירש"י קדוש הוא לשם קדושת הגוף מליטמא למתים עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג (לאוין רמ"ג) עיי"ש וכיון שנמנית עשה דקדוש הוא לשם שלא ליטמא למתים שוב אין צריך למנות לאוין אלו. דהעשה כוללת בין טומאת אהל ובין טומאת מגע. אבל מאחר שלא מנה גם את העשה יש להתפלא הרבה אמאי לא מנה לאוי דטומאה. ואף דשני הלאוין לא הי' צריך למנות לפי דרכו ז"ל. משום דלאו דלא יטמא להם במותם כולל כל טומאות המת בין במגע בין באהל. וכמבואר בסוגיא דנזיר שם. וליכא נפק"מ בלאו דלא יבא אלא כדי ללקות שתים ובכל כיו"ב אין דרכו למנות אלא את הלאו שכולל יותר. וכמו שביארנו בכמה דוכתי. וחוץ מזה כבר ביארנו בכמה דוכתי דכל שני לאוין או שתי עשין שהם ענין אחד אין נמנין לדרכו אלא במצוה אחת. וא"כ כאן דשני הלאוין מענין אחד ממש הם שלא יטמא בשום טומאה מטומאות המת. אין למנותן אלא במצוה אחת. וכן ראיתי באזהרות הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל ובסמ"ק שלא מנאום אלא באחת עיי"ש. אבל הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל מנאום בשתים כהרמב"ם וסייעתו ז"ל. מ"מ דברי רבינו ז"ל שלא מנה אפי' לאו אחד בטומאת נזיר צ"ע טובא לכאורה. ולפום ריהטא הי' נראה לומר ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ק דנדרים ד' ע"א) דנזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר ולוקה משום דקא מאחר נזירות דטהרה עיי"ש. ומבואר ברשב"א ובר"ן שם דמיד משנגע לקי משום לאו דבל תאחר עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (סוף פ"ה מהלכות נזירות) עיי"ש. וא"כ רבינו ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב שיש בדבר לאו כללי אע"פ שבא בתורה בדבר זה גם לאו פרטי. כיון דלא נפק"מ בלאו זה אלא לאפושי איסורי או מלקיות אינו מונה אלא הלאו הכללי בלבד. וא"כ כאן אחר שכבר מנה במנין הלאוין לאו דבל תאחר שכולל נדרים ונזירות. שוב לא הוצרך למנות לאוין דטומאת נזיר. כיון שכבר מוזהר בלא"ה על הטומאה משום אזהרת בל תאחר שכבר נמנה. ואע"פ שמנה לאו דשתייה ואכילת היוצא מגפן היין ולאו דתגלחת. אף שכבר מוזהר עלה משום אזהרת בל יחל שכולל נדרים ונזירות. התם היינו משום דאי לאו דגלי קרא בנזיר הנך לאוין לא הוה שמעינן איסורין אלו מאזהרת בל יחל. אלא דבתר דגלי לן קרא דדברים אלו אסורין לנזיר. אם עבר עליהן קאי נמי בלאו דבל יחל. דאיתקישו נזירות לנדרים לאזהרת בל יחל ובל תאחר. וממילא מבואר דאע"פ שנמנה כבר לאו דבל יחל. צריך למנות ג"כ לאוין אלו דתגלחת ואכילה ושתיית יוצא מן הגפן. משום דמאזהרת בל יחל ליכא למשמע איסורין הללו כמבואר. משא"כ איסור טומאת מת לענין אזהרת בל תאחר דאפי' אי לא גלי קרא שום אזהרה בטומאת מת דנזיר. כיון דמיהת מבואר בקרא דטומאה סותרת נזירות. והימים הראשונים יפלו וצרך למנות מחדש ימי נזירותו אחרי טהרתו. ממילא מבואר דהו"ל בכלל אזהרת בל תאחר. ואי טמא עצמו במזיד לוקה משום דמאחר נזירות טהרה. וא"כ גם בלא שום לאו דטומאה מת דנזיר ידענו שהוא אסור לטמא עצמו למת משום לאו דבל תאחר. לזה אחר שכבר נמנה לאו דבל תאחר שוב לא צריך למנות לאוי דטומאה. כדרכו של רבינו ז"ל בכל כיו"ב. ועפ"ז ממילא ניחא נמי מה שלא מנה עשה דקדוש הוא לשם דלא קאי נמי אלא לאיסור טומאה למת. ואחר שנמנה לאו דבל תאחר שכולל נמי אזהרת איסור לטומאת מת. שוב לא הוצרך למנות העשה לדרכו של רבינו הגאון ז"ל:

אמנם אין זה נכון. דאע"ג דלדרכו של רבינו כל שידענו עיקר האיסור מלאו אחר כללי שכבר נמנה שוב אין הלאו הפרטי בא במנין הלאוין בפ"ע. מ"מ כבר נתבאר אצלנו דהיינו דוקא היכא דלפום פשטי' דקרא נכלל איסורו שלהפרט בלאו הכללי. אבל היכי דלפום פשטי' דקרא אין איסורו של הפרט נכלל בלאו הכללי. אלא דנפקא לן באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן דגם אזהרתו של הלאו הכללי נוהגת בפרט זה שבאה עליו אזהרה מיוחדת בתורה בפ"ע. וכגון הכא דלפום פשטי' דקרא לא קאי לאו דבל תאחר אלא על נדרים בלבד ולא אנזירות. אלא דגמרינן מהיקישא להקיש נזירות לנדרים. מה נדרים עובר עליהן בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר עליהן בב"י ובבל תאחר. א"כ אין הנזירות בכלל אזהרת בל תאחר דנדרים. אלא דמהיקישא ילפינן דגם בנזירות עובר עליהן בבל תאחר. ומ"מ אינו נמנה מצוה בפ"ע לשיטת רבינו הגאון ז"ל מטעם שנתבאר בשרשים (מבוא סי' ז' שורש ב'). בכל כיו"ב דרכו של רבינו הגאון למנות במנין הלאוין מיהת הלאו המיוחד בפירוש בהך ענינא בקרא. ומעתה א"כ גם כאן אע"פ שכבר מנה לאו דבל תאחר דנדרים. מ"מ לא הי' לו להשמיט ממנין הלאוין לאו דטומאת מת דנזירות. והקושיא במקומה עומדת. וממילא גם תמיהת הרשב"ץ ז"ל עדיין קשה לדרכו של רבינו ז"ל כמו לשאר מוני המצוות. אמאי לא מנה כאן גם עשה דקדוש הוא לשם. מיהו נראה דתמיהת הרשב"ץ בלא"ה לענ"ד לק"מ לא לרבינו ז"ל ולא לשאר מוני המצוות. דבאמת לא אשכחן בשום דוכתא דהך קרא הוא מצות עשה על הנזיר לפרוש מטומאת מת או מאיסור אחר. וגם לא כתיב כלל בלשון ציווי דנימא שהוא אזהרת עשה. דלא קאמר קרא אלא שנתקדש גופו בנזירותו ונקרא קדוש וכן פי' בהגהת הספרי (דפוס וילנא) שמלוקט מן גדולי הראשונים ז"ל. על מה שאמרו בספרי שם קדוש הוא לשם זו קדושת הגוף עיי"ש. וכן מבואר במדרש רבה (סדר נשא פ"י) דאמרו שם כל ימי נזרו קדוש הוא לשם בא וראה שכל מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה זה לפי שמזיר עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול מה כהן אסור ליטמא לכל המתי' אף נזיר וכו' מה בכהן גדול כתיב כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אף בנזיר הוא אומר כי נזר אלקיו על ראשו. מה בכהן כתיב ויבדל אהרן להקדישו אף נזיר נקרא קדוש שנאמר כל ימי נזרו קדוש הוא לשם עיי"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות נזירות) שהבאתי לעיל עיי"ש. וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל. וא"כ אין לנו בזה שום מצוה. ויפה עשו הראשונים ז"ל שלא מנאוה. וגם מפירש"י לא משמע שיהא בו מ"ע. ומש"כ זו קדושת הגוף מליטמא למתים. אינו אלא לומר דבא הכתוב להשמיענו דחלה קדושת הגוף על גופו ככהן גדול שאסור לטמא עצמו לכל המתים כמו שביאר הכתוב. אבל ודאי אין כאן עשה שלא ליטמא. כיון דלא כתיב קרא דרך ציווי וגזירה אלא דרך הודעה בעלמא ודברי הרשב"ץ צ"ע אצלי:

ואמנם מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דגדל פרע ודאי תמוה טובא כמו שנתבאר. וכן יש לתמוה על הסמ"ק שמנה (בסי' צ"א) לאו דתער לא יעבור על ראשו דנזיר אבל עשה דקדוש יהיה גדל פרע שער ראשו לא מנה ולא הזכירה כלל. ואע"ג דדרכו של הסמ"ק בכל מצוה שיש ל"ת ועשה שלא למנות אלא הלאו או העשה בלבד. אם לא היכא שיש בכל חד איסור נוסף שאינו נכלל בשני. כמו שנתבאר בכמה דוכתי וכדרכו של רבינו ז"ל. מ"מ הרי כבר ביארנו דגם כאן יש בעשה מה שאין בלאו. וא"כ אמאי לא מנה העשה. ולכן נראה בכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (סופ"ז מהלכות נזירות) שהבאתי לעיל וז"ל שם. נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו הרי זה מגלח כל שערו. שהרי תגלחתו מצות עשה. שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו'. וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת וכו' יבא עשה וידחה את הל"ת. והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדש יהי' גדל פרע שער ראשו. ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות. מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו. והרי אינו קדוש בהן ובטל עשה מאיליו. ולא נשאר אלא ל"ת של תער לא יעבור על ראשו. ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ"ל עיי"ש. והאחרונים ז"ל האריכו ליישב השגת הראב"ד ז"ל שם מסוגיא דרפ"ק דיבמות. אבל כולם לא הערו מקור דברי הרמב"ם הללו שחידש לומר דבימי חלוטו של מצורע כיון שאין עולין לו לספירת ימי נזירותו ואינו קדוש בהן. בטלה עשה דקדש יהי' גדל פרע מאילי'. ומנ"ל הא. והנראה לי ברור דהרמב"ם ז"ל בזה לטעמי' אזיל שפסק (בפ"י מהלכות נזירות ה"ב) ששער נזיר שנצטרע מותר בהנאה עיי"ש. הרי דנזיר שנצטרע לא קרינן בי' קדוש יהי' גדל פרע וגו' ליאסר שערו בהנאה כדין שער נזיר. ועכצ"ל דמכיון שנצטרע בטלה קדושתו. ומאילי' בטלה ממנו עשה דקדוש יהי' גדל פרע. ולא קאי על המצורע. דלאו בקדושתו קאי כיון שאין ימי חלוטו עולין לו. והא דשער הנזיר אסור בהנאה. מהך קרא דקדוש יהי' גדל פרע הוא דילפינן לה. וכיון דאין המצורע בכלל הך קרא. ממילא אין שערו אסור בהנאה. אבל יש לתמוה לפ"ז דא"כ נזיר שנטמא טומאת מת אית לן למימר דכ"ש שאין שערו אסור בהנאה. שהרי טומאת מת חמירא טפי טובא מטומאת צרעת. דמצורע בימי חלוטו אע"פ שאין עולין לו. עכ"פ אינו סותר הימים הראשונים שכבר ספר קודם שנצטרע. כדתנן בנזיר (פרק כה"ג נ"ד ע"ב) דנזיר שנצטרע אינו סותר את הקודמים אפי' בימי חלוטו וספרו עיי"ש. וטומאת מת סותרת גם את הימים ראשונים. ואם מצורע בימי חלוטו וימי ספרו שערו מותר. כ"ש כשנטמא בטומאת מת דאית לן למימר דלא קרינן בי' קדוש יהי' גדל פרע ויהי' שערו מותר בהנאה. והרי הדבר מבואר איפכא במתניתין דסוף תמורה ובסוגיא דגמרא שם ובנזיר (מ"ה ע"ב). וכן מבואר בדברי הרמב"ם גופי' (בפ"ו מהלכות נזיר הי"ד ובסוף הלכות פסהמו"ק) עיי"ש:

והנה מקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה לא גילו לנו נושאי כליו. והר"ב קה"ע ופ"מ בירושלמי (פ"ח דנזיר ה"ב) הראו מקורו בירושלמי שם. אבל המעיין בירושלמי שם יראה דאדרבה שם מבואר להיפוך. דגרסינן התם שערו מהו ריב"א איתפלגון רבי יוחנן ורשב"ל. ר"י אמר שערו אסור ורשב"ל אמר שערו מותר. רבי זעירא בעי במצורע שנזר פליגין או בנזיר שנצטרע פליגין. אין תימר במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע דברי הכל הוא אסור. אין תימר בנזיר שנצטרע פליגין הא במצורע שנזר דברי הכל מותר. רבי ירמי' פשיטא לי' במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע דברי הכל אסור עיי"ש. הרי דלפי מאי דקפשיט רבי ירמי' בנזיר שנצטרע לכ"ע שערו אסור ואפי' במצורע שנזר ס"ל לרבי יוחנן דשערו אסור בהנאה. ומסתמא קיי"ל כוותי' לגבי רשב"ל דאמר שערו מותר וזה היפוך מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דאפי' נזיר שנצטרע שערו מותר בהנאה. ובש"ק שם רצה באמת להגיה בדברי הרמב"ם דצ"ל שער נזיר שנצטרע אסור בהנאה עיי"ש. ודבריו תמוהים ולא יתכנו כלל כמו שכבר הרגיש הוא בעצמו שם עיי"ש. גם דברי הפ"מ שם שמפרש דברי הירושלמי בספק מצורע. אבל ודאי נצטרע שערו מותר כמש"כ הרמב"ם עיי"ש. תמוה טובא דבספק מ"ט דמאן דמתיר. הרי כיון דשער נזיר מדאורייתא אסור בהנאה. הו"ל ספיקא דאורייתא ואיך מקיל להתיר מספק. ואיזה מקום יש כאן לחלק בין מצורע שנזר לנזיר שנצטרע. כיון דסוף סוף ספק נזיר הוא וספיקא דאורייתא לחומרא. ותמיהני על הר"ב מרכבת המשנה ח"ג (שם פ"י מהלכות נזירות ה"ב ובה"ז) שנמשך אחר הפ"מ ולא הרגיש דפירושו תמוה ולא יתכן. ולכן הי' נראה לכאורה דעכצ"ל דגירסא אחרת היתה לפני הרמב"ם ז"ל בירושלמי שם. דבלא"ה מבואר בקה"ע ופ"מ שם שהיתה לפניהם הגירסא בדברי רבי ירמי' ד"ה מותר. והם הגיהו במקום מותר אסור. ובאמת דלפי הגירסא שלפנינו בירושלמי שם דבריהם מוכרחים. אבל אפשר לומר דלפני הרמב"ם היתה הגירסא בירושלמי רבי יוחנן אמר שערו מותר ורשב"ל אמר שערו אסור. ועל זה מסיק רבי ירמי' פשיטא לי' בנזיר שנצטרע פליגין הא במצורע שנזר דברי הכל מותר. וטעיות כאלה נמצאים בהרבה מקומות בירושלמי. ולפ"ז יהיו נכונים דברי הרמב"ם ז"ל. אלא דבאמת נראה שאין צורך לזה. ודברי הרמב"ם ז"ל נכונים היטב גם לפי גירסת הירושלמי שלפנינו ולפי הפירוש הנכון והמוכרח של הר"ב קה"ע דהרי מה שמחלק הירושלמי בין מצורע שנזר לנזיר שנצטרע. הדבר פשוט דהיינו משום דנזיר שנצטרע כיון דמיד שנזר נתקדש שערו שוב לא פקע קדושתו גם אחר שנצטרע. אלא דהיינו דוקא באותו שער שגדל עד יום שנצטרע. אבל אם נתגלח באותו היום שנצטרע אם ברצון או באונס. באופן שהשער של עכשיו לא גדל בראשו אלא משנצטרע ואילך. ודאי הרי הוא מותר בהנאה דומיא דמצורע שנזר. דהרי לגבי שער זה הו"ל כמצורע שנזר. כיון דכבר הי' טמא מצרעתו קודם שצמח שערו. ובימי צרעתו לא קרינן בי' קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו שיאסר בהנאה. ומעתה ע"פ זה דברי הרמב"ם ז"ל נכונים. דודאי נזיר שנצטרע אחר שכבר הי' נזיר אותו שער שגדל בראשו עד יום שנצטרע כבר נאסר. ואי אפשר שיחזור ויהא ניתר. אבל כשנתגלח שוב לא חיילא קדושה על שערו מכאן ואילך ליאסר בהנאה כל הימים שלא יטהר מצרעתו וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל שם ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנאה מספק ששער נזיר שנצטרע מותר בהנאה. רצה לומר דשם מיירי בנזיר שהוא ספק מצורע בענין שלצאת ידי ספיקו צריך ארבע תגלחיות עיי"ש. ולזה כתב דשערו בכל תגלחת מאלו ארבעת התגלחיות אסור בהנאה. אפי' מתגלחת השנית ואילך. אע"ג דאחר תגלחת הראשונה כל השער שגדל על ראשו גדל בטומאה שכבר אז הי' מצורע. ואם ידענו ודאי דמצורע הוא הי' מותר. אבל השתא דספיקא הוא הרי הוא אסור בהנאה מספק. ואם כבר הי' ספק מצורע קודם שקבל נזירות על עצמו. גם בתגלחת הראשונה אין שערו אסור בהנאה אלא מספק. ואף דבירושלמי שם בעינן למימר מעיקרא דבנזיר שנצטרע פליגי. וא"כ לפ"ז מאן דמתיר ע"כ ס"ל דע"י צרעתו פקע קדושה למפרע. והותר אפי' שערו שגדל בקדושה קודם שנצטרע. מ"מ למאי דמסיק דדוקא במצורע שנזר פליגי אבל נזיר שנצטרע כ"ע מודו דאסור. עכצ"ל דהיינו משום דלכ"ע מכיון שחלה קדושה על השער קודם שנצטרע תו לא פקעה ע"י צרעת דבתר הכי. ואי אפשר דאחר שנאסר בהנאה יחזור להיות היתר. אבל מ"מ כשנתגלח שערו הנאסר בהנאה מקודם שנצטרע וחזר וגדל בו שער אחר לאחר שנצטרע שוב לא חיילא עלי' קדושה ליאסר בהנאה. דלא גרע ממצורע שנזר. דשרי למ"ד שערו מותר. אבל למ"ד אפי' מצורע שנזר שערו אסור ודאי אין חילוק בין שערו שגדל קודם צרעתו למה שגדל אחר צרעתו. דבכל ענין שערו אסור בהנאה:

איברא דלפ"ז צ"ל דהרמב"ם פסק כרשב"ל דשערו מותר. והדבר קשה לכאורה דהרי קיי"ל בעלמא כר"י לגבי ר"ל. אלא דלפי גירסא ישנה דגרסינן בדברי רבי ירמי' דברי הכל מותר. וע"כ מוכרח להגיה. וא"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר דצריך רק לסרס לישנא דרבי ירמי' ולומר דכצ"ל. רבי ירמי' פשיטא לי' בנזיר שנצטרע פליגין. הא במצורע שנזר דברי הכל מותר. וכטעות הרגיל בירושלמי כנודע ודלא כמו שהגיהו הקה"ע והפ"מ במקום מותר אסור. ולפ"ז פסק שפיר הרמב"ם כר"י לגבי רשב"ל. וכמו שביארנו. דכיון דבמצורע שנזר מודה ר"י דשערו מותר. א"כ גם בנזיר שנצטרע לא קאמר דשערו אסור אלא מה שגדל קודם שנצטרע דוקא. אבל מה שגדל אחר שנצטרע. לא עדיף ממצורע שנזר דשערו מותר לכ"ע. ולרשב"ל גם שערו שמקודם שנצטרע פקע קדושתו והותר בהנאה משנצטרע. אלא דלא קיי"ל כוותי' לגבי רבי יוחנן. ולפ"ז הא דנזיר טמא שערו אסור בהנאה. כמבואר סוף תמורה ובירושלמי (בפ"ג דערלה הלכה ב'). היינו דוקא בשחל עליו נזירות טהרה ואח"כ נטמא. דשערו מקודם שנטמא אסור בהנאה לרבי יוחנן דקיי"ל כוותי'. אבל טמא שנזר ודאי לכ"ע אין שערו אסור. מכ"ש ממצורע שנזר דלכ"ע שערו מותר אע"פ שאינו סותר את הקודמים. ובפ"ג דנזיר (י"ח ע"א) מסקינן דאם נזר בבית הקברות אפי' גילוח לא בעי עיי"ש. הרי דאין לשערו דין שער נזיר. ולריש לקיש דס"ל בנזיר שנצטרע דפקעה קדושת שערו אפי' מה שגדל קודם לצרעתו. צ"ל דכ"ש בטומאת מת דאפי' נזר ואח"כ נטמא כל שערו מותר אפי' מקודם שנטמא. וממתניתין (דסוף תמורה ופ"ג דערלה) לא תקשה עלי'. משום דבגמרא שם. וכן בירושלמי (בערלה שם). איכא אוקימתא אחריתא דמצי מיירי מתני' בנזיר טהור עיי"ש. ואיכא למימר דלר"ל כההיא אוקימתא ס"ל. אבל שער נזיר טמא מותר לגמרי. ואף דבברייתא (בפ"ו דנזיר מ"ה ע"ב) מפורש בהדיא דשער נזיר טמא אסור בהנאה וטעון קבורה. דקתני הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שגילח במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר"מ וכו' עיי"ש. מ"מ נראה דהירושלמי לטעמי' אזיל. דבירושלמי (פרק שלשה מינים ה"ח) מייתי הך ברייתא ולא מסיים בה מפני ששערו נקבר עיי"ש. ואין להאריך בזה. עכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים ומקורו מדברי הירושלמי שם. ואין לפקפק ממאי דבירושלמי נקט נזיר שנצטרע לענין השער שגדל קודם שנצטרע. והרמב"ם נקט הך לישנא ממש שער הנזיר שנצטרע לענין השער שגדל אחר שנצטרע. דכיו"ב אשכחן גם בדוכתי אחריני בלשון הרמב"ם. ועדיפא מינה בלשון הרמב"ם (פ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ג ובמש"כ הה"מ שם. ובפי"ב מהלכות סנהדרין ה"ב) ובמש"כ בכ"מ שם עייש"ה. וכ"כ מהר"י קורקוס ז"ל בביאורו להרמב"ם (פ"א מהלכות מע"ש ה"ח) עיי"ש:

ועפ"ז יש מקום ליישב גם השגת הראב"ד ז"ל (סופ"ז מהלכו' נזירות) שם. דבגמרא (ריש פ"ק דיבמות ה' ע"א) מפורש דבנזיר מצורע נמי איכא ל"ת ועשה. אלא דהיינו טעמא דמידחי מקמי עשה דמצורע משום דקיל דישנו בשאלה. וזה היפוך מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבנזיר מצורע ליכא אלא ל"ת גרידא עיי"ש. ודברי הכ"מ ושאר אחרונים בזה אינם מספיקים כמבואר להמעיין ואין להאריך. אבל עפמש"כ מתיישב בפשיטות דאפשר לומר דמאי דקאמר התם דבנזיר מצורע יש בו ל"ת ועשה היינו משום דמשמע לי' דקרא דראשו דמצורע אתי לרבות נזיר מצורע לתגלחת בכל ענין. אפי' נצטרע בתוך ימי נזירותו. והתיר הכתוב תגלחתו אע"פ שהשער כבר גדל קודם שנצטרע ובודאי אית בי' נמי עשה דקדוש יהי' גדל פרע. לפי מאי דקיי"ל כר"י דנזיר שנצטרע שערו אסור בהנאה. דהרי שער נזיר לא מיתסר בהנאה אלא מהך קרא דקדוש יהי' גדל פרע דדרשינן גידולו יהא קדוש. וכיון דנזיר שנצטרע שערו אסור בהנאה. והיינו שער שגדל קודם צרעתו כמו שביארנו לעיל. מבואר מזה ע"כ דנהי דשער שגדל בימי צרעתו כיון דלכ"ע מותר בהנאה ע"כ מוכרח דלא קרינן בי' קדוש יהי' גדל פרע. וא"כ לית בי' עשה זו אלא ל"ת גרידא דתער לא יעבור על ראשו. מ"מ שער שגדל קודם צרעתו שפיר קרינן בי' קדוש יהי' גדל פרע. דכבר חיילא עלי' קדושה קודם שנצטרע ותו לא פקעה גם משנצטרע. וא"כ אית בי' בגילוחו ל"ת ועשה. ולזה שפיר קאמרינן התם דבגילוח נזיר מצורע יש בה ל"ת ועשה. ולא מדחי מקמי עשה דתגלחת מצורע אלא משום דישנו בשאלה. אלא דהרמב"ם ז"ל לדינא לא סמך על ההיא סוגיא דרפ"ק דיבמות. כמש"כ הרשב"א ז"ל בתשו' (ח"ג סי' שמ"ג) דכל מה שאמרו שם ביבמות לאו בדוקא נאמר אלא דחוי בעלמא נינהו עיי"ש בדבריו. ואפשר דלדינא באמת אין עשה דמצורע דוחה איסור דתגלחת נזיר אלא דוקא במצורע שנזר. דכל שערו לא גדל אלא משנצטרע. דמעיקרא לא חיילא עלי' קדושה ולא קאי עלי' עשה דקדוש יהי' גדל פרע. או אפי' נזיר שנצטרע אלא דמיד משקבל עלי' נזירות נצטרע דלא גדל שערו אלא בימי צרעתו. דלא הו"ל בכלל עשה דקדוש יהי' גדל פרע. ולית בי' אלא ל"ת גרידא. ולכן הרמב"ם ז"ל מיסתם לה סתומי דלא מידחי נזירות מקמי עשה דגילוח מצורע אלא בגוונא דלית בי' אלא ל"ת גרידא. אבל כשנצטרע באמצע ימי נזירותו דאית בי' עשה ול"ת. לא דחינן איסור תגלחת דנזיר מקמי מצות גילוח מצורע. משום דלפי האמת אפי' עשה ול"ת שישנן בשאלה לא מידחו מקמי עשה. וכדעת התוס' והרשב"א והמאירי והחנוך שהבאתי לעיל. כדמוכרח מדקיי"ל דנדרים חיילי לבטל דבר מצוה וכן שבועות מיהת בכולל בשוא"ת. ואין צריך למש"כ הרשב"א ז"ל שם לחלק בין עשה דמצורע לשאר עשין משום דגדול השלום והו"ל עשה חמורה טפי. דלדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת צרעת) דמצורע בימי חלוטו מותר בתה"מ. לא יתכן לחלק כן לפמש"כ התוס' (בפ"ק דיבמות שם) סוף ד"ה ואכתי עיי"ש אלא דבפשיטות י"ל דלקושטא דמילתא לא מידחי נזירות מקמי צרעת אלא בגוונא דליכא בתגלחת נזיר אלא ל"ת גרידא. אבל היכא דאיכא נמי עשה דקדוש יהי' גדל פרע לא מידחי. וסוגיא דיבמות שם לא נאמרה אלא לדיחויא בעלמא כמש"כ הרשב"א ז"ל. ומשום שלא מצא הרמב"ם ז"ל דין זה מבואר בפירוש בשום דוכתא. לכן לא כתבו בפירוש אלא מיסתם לה סתומי. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב כנודע. ואין להאריך בזה. והנה הא דילפינן מקרא דקדוש יהי' גדל פרע וגו' דגידולו יהי' קודש. דהיינו שתחול עליו קדושה ליאסר בהנאה. אף דגדל פרע לשון ציווי הוא. והוא מצות עשה לגדל הפרע ולא לגלחו. נראה עפמש"כ הרמב"ם בסה"מ עשין צ"ב) בשם המכילתא וז"ל ולשון המכילתא קדוש יהי' גדל בקדושה גדל פרע מצות עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בעשה צ"ג מ"ע שלו היא שירבה הפרע בקדושה עיי"ש וא"כ פירוש הכתוב שמצוה לגדל הפרע בקדושה. ויש בכלל זה שחובה עליו לגדל הפרע וגידול זה צריך להיות דוקא בקדושה שלא יטמאנו. וכל שטמאו אע"פ שמגדלו ואינו משחיתו בגילוח עובר בעשה זו. וכ"ש כשמגלחו. וממילא שמעינן דקדושה חיילא עלי' ואסור בהנאה שהרי ציוה הכתוב שיגדלנו בקדושה ולא יטמאנו דע"י זה תתחלל קדושתו דאלמא קדושה יש בו. דמה"ט אמרינן דמצורע שנזר שערו מותר ומאיליו בטלה העשה דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. כמש"כ הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז ממילא מבואר דכשטימא עצמו בטומאת מת. מלבד מה שעובר בלאו דלא יטמא ובלאו דלא יבא עובר נמי בעשה דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו שהרי משנטמא נתחללה קדושת השער והותר בהנאה כמו שנתבאר. ועפ"ז אפשר לומר דזו היא כוונת הרשב"ץ שהבאתי לעיל שכתב דהרז"ל סובר דזו עשה אחת במנין עם המצוה לגדל השער עיי"ש. ואין כוונתו כדברי המג"א שהבאתי לעיל:

ומעתה נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן היא לעשה זו דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. ושיעור דברי רבינו כך הוא. תשמור מוצא שפתיך. (בנדרי גבוה כמו שנתבאר). כי תדור (וגם כאשר תדור נדרי הדיוט ככל היוצא מפיך תעשה). ותפליא להזיר לרצון (וגם כאשר תפליא להזיר. חובה עליך לשמור נזירותך. דהיינו לגדל השער בקדושה שלא לגלחו ושלא לטמאו. כדכתיב קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו.) ועפ"ז אתי שפיר הכל דשפיר מנה רבינו עשה זו דגדל פרע. וגם ממילא אתי שפיר נמי מה שלא מנה במניו הלאוין לאו דלא יטמא ולאו דלא יבא. משום דלטעמי' חזיל דאחר שמנה עשה דקדוש יהי' שיש בכללה מצוה שלא ליטמא שוב לא הוצרך למנות לאוי דטומאה. ומ"מ מנה במנין הלאוין לאו דתער לא יעבור על ראשו. אע"ג דבכלל עשה זו גם מצוה דגדול שער. משום דיש מקום ללאו גם במקום דליתא לעשה וכמו שביארנו לעיל. וכן יש מקום לעשה במקום דליתא ללאו כמו שנתבאר לעיל. ובפרט לפי המתבאר לנו עכשיו דעשה זו כוללת גם איסור טומאה. דאע"פ שגדל שער ראשו כל שלא גדלהו בקדושה ולא נזהר מטומאה בטל עשה זו. וכדדרשינן במכילתא קדוש יהיה גדל גדלהו בקדושה. וכן הוא בילקוט בשם ספרי זוטא עיי"ש. עוד אמרינן בספרי זוטא (הביאו בילקוט שם) מי שניזור בארץ טמאה ובא לארץ טהורה יכול יגלח וישלח פרע ת"ל קדוש יהי' גדל פרע וכו'. כי נזר אלקיו על ראשו מגיד שהנזירות בראש עיי"ש. הרי דעיקר איסור טומאה דנזיר הוא כדי שלא יטמא שער ראשו. שהרי הכתוב אומר לא יטמא כי נזר אלקיו על ראשו. וזהו כוונת הספרי זוטא דקאמר מגיד שהנזירות בראש. וכן מתבאר מפשטי' דקרא דכתיב בנזיר טמא וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו וגו' וקדש את ראשו ביום ההוא וגו'. ועל זה הוא שנאמר קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. דמצותו הוא שיגדל שערו בקדושה וקדושת הקדש גבוה על שער ראשו ואסור בהנאה כהקדש. וא"כ יש בעשה ענין חדש לגמרי מה שאינו בכלל אזהרת הלאו. דאף כשקיים הלאו ולא העביר תער על ראשו. מ"מ כשנטמא בטל העשה. ואף דעל הטומאה באו בתורה שני לאוין בפ"ע. מ"מ הרי לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאוין דטומאה במנין הלאוין יפה עשה שמנה כאן העשה. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. משום דהעשה כוללת יותר ממה שנכלל באזהרת לאוין אלו. דבכלל הלאוין ליכא אלא אזהרה על הטומאה אבל בעשה נכללה ג"כ מצות גדול השער אפי' בענין דליכא לאו דתער לא יעבור על ראשו וכמו שנתבאר:

ועפ"ז יתבארו ג"כ דברי הסמ"ק. ע"פ הידוע דדרכו של הסמ"ק למנות רק המצות הנוהגות בזה"ז בלבד. וכיון דבזה"ז כולנו טמאי מתים א"כ הא לא חיילא עלי' עשה דקדוש יהי' גדל פרע כלל וכמו שנתבאר לעיל. וכן מתבאר להדיא גם מדברי הספרי זוטא שהבאתי לעיל. ולא משכחת לה בזה"ז אלא אזהרת לאו דתער לא יעבור על ראשו. וגם אזהרת לאו דטומאת מת. דאף שכבר הוא טמא טומאת מת. מ"מ מוזהר על הטומאה וחייב מלקות על כל טומאה וטומאה בפ"ע. כמבואר בפרק שלשה מינים (מ"ב ע"ב) עיי"ש ובראשונים שם וברמב"ם (פ"ה מהלכות נזירות הט"ז) ובהשגת הראב"ד וכ"מ ולח"מ שם ואכמ"ל בזה. ולזה מנה הסמ"ק שני לאוין אלו שנוהגין גם האידנא. והשמיט עשה דקדוש יהי' גדל פרע דליתא האידנא וזה נכון מאוד בדעת הסמ"ק. איברא דדברי הסמ"ק בלא"ה תמוהים אצלי טובא שלא מנה כלל מכל הלאוין האמורים בנזיר באכילת ושתיית היוצא מן הגפן. והרמב"ם מנה בזה חמשה לאוין (מסי' ר"ב עד סי' ר"ו). וכן הוא בסמ"ג לאוין (מסי' רמ"ג עד סי' רמ"ז) עיי"ש. והבה"ג לא מנה בזה אלא ארבעה לאוין עיי"ש. ואכמ"ל בזה ויתבאר במקומו אי"ה. אבל הסמ"ק לא מנה אף לאו אחד מלאוין אלו. והוא תימא. שהרי פשיטא דלאוין אלו לא גרעי מלאוין דתגלחת וטומאה שנוהגין בזה"ז שלכן מנאן הסמ"ק:

ואמנם כדי שלא להניח דברי הסמ"ק אלו בלא פתרון. אפשר קצת לומר בדעתו ע"פ מה שנחלקו הראשונים ז"ל בנזירות. דקצתם ס"ל דנזירות איסור גברא הוא כמו שבועות. וזו היא דעת הריטב"א ז"ל (בשבועות כ"ב ע"ב) אליבא דרש"י שם וז"ל ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות איסור גברא דאי איסור חפצא הוא הא קיי"ל וכו'. וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליו מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסרו ביוצא מן הגפן ובטומאת מת כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בש"מ (פ"ב דנדרים י"ז ע"א) בשם הרנב"י תלמיד הרמב"ן ז"ל שכתב שם וז"ל שאר נדרים איסור חפצא אינון וכו'. אבל נדרי נזירות לאו איסור חפצא אינון אלא איסור גברא. שהרי הנזיר לא אסר על עצמו לא את הענבים ולא את היין. אלא מחוקת הנזירות הוא שמיד שקבל האדם על עצמו להיות נזיר נאסר בדברים אלו. דומה למי שנתגייר שמיד נאסר בכל איסורי תורה מבלתי שיאסרם עליו. אלא מחוקי הדין שכל מי שהוא ישראל נאסר באיסורי תורה ומצווה במצוותי'. וכך הנזיר מצווה על היוצא מן הגפן וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם דעת הרמב"ן ז"ל (במלחמות פ"ג דשבועות) דנזירות איסור חפצא הוא כמו נדרי איסור. והביא ראי' לזה מדברי הירושלמי (פ"ק דנזיר) עיי"ש בדבריו. וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה. וכן דעת הראב"ן ז"ל (בספרו דף קמ"ג ע"א) עיי"ש. והביא דבריהם הרב המגיה למאירי (ריש פ"ק דנזיר) עיי"ש בדבריו שהאריך בזה. וכן דעת הריטב"א ז"ל בביאורו על הלכות נדרים להרמב"ן ז"ל (סוף פ"ק). ונראה מדבריו שם דזו היא ג"כ דעת ר"ת ז"ל עיי"ש בדבריו. וכן כתב עוד שם (לקמן בפ"ב) על מתניתין דיש נדר בתוך נדר עיי"ש בדבריו. ואמנם הרנב"י ז"ל שהביא בש"מ בנדרים שם הביא ראי' מוכרחת לכאורה דנזירות איסור גברא הוא. וז"ל תדע דלאו איסור חפצא הוא שהרי הוא מוזהר על הטומאה ומצווה על הגילוח. והני ודאי לאו איסור חפצא אינון דלא שייך בהו למימר הכי. וכו' עכ"ל עיי"ש. וראי' זו הביאה ג"כ בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' נ"ג) וז"ל ועוד נהי דביין שייך בי' איסור חפצא אבל תגלחת וטומאה היכי שייך בהו איסור חפצא כלל. דהא לית בהו ממש עכ"ל עיי"ש. ולכאורה ראי' זו היא ראי' נצחת. אבל נראה לומר דלדעת הסוברין דנזירות איסור חפצא הוא היינו דוקא באיסורין דיוצא מגפן היין. דמשקבל על עצמו נזירות הרי זה כאוסר על עצמו בקונם כל היוצא מן הגפן. אבל תגלחת וטומאה הן איסורין שהטיל עליו הכתוב בע"כ. וכן משמע מפשטי' דקרא דכתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וגו'. כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו וגו'. כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וגו'. הרי דביין ושכר אמר קרא מיין ושכר יזיר. אבל בתגלחת ובטומאה לא כתיב יזיר. אלא כתב בהו קרא לשון אזהרה כשאר אזהרות שבתורה. שאינן תלויין בקבלה אלא ממילא חיילי עלי' והיינו משום דעיקר קבלת הנזירות היינו שמזיר את עצמו מן היין ואוסר כל היוצא מן הגפן על עצמו. וכדאמרינן נמי למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין. דנראה מזה דקבלת נזירות על עצמו היינו רק איסור היין. אבל שאר איסורין שבנזיר לא מקבלתו הן. אלא דממילא נאסר בהן מגזה"כ כשאר איסורין שבתורה. והיינו נמי מאי דמסיים קרא אחר השלמת תורת נזרו. ואחר ישתה הנזיר יין. ולא כתב כן לענין היתר טומאת מת. משום דאחר שאסר על עצמו כל היוצא מן הגפן הוה סד"א דעכ"פ אותו היין שכבר הי' בעולם בשעת קבלת נזירותו כיון דחייל עלי' איסור. תו לא פקע גם אחר השלמת ימי נזירותו קמ"ל דשרי. משא"כ טומאה דלא איהו אסר על נפשי' אלא ממילא מיתסר מגזה"כ. ואינו אלא איסור גברא כל ימי נזרו ודאי לא שייך אלא במשך ימי נזרו וכשכלו ימי נזרו ממילא הותר ולא איצטריך קרא להתירו. ואף דבפרק שלשה מינים ובספרי מידריש הך קרא למילתא אחריתא עיי"ש. מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ופשטי' דקרא משמע כדכתיבנא. ובזה ניחא שפיר דעת רוב הראשונים ז"ל דסברי דנזירות איסור חפצא הוא כנדרי איסור. ובאמת דלא אשכחן בדברי הראשונים ז"ל דכתבו דנזירות איסור חפצא הוא אלא לענין איסור היוצא מן הגפן בלבד. אבל שאר איסורי נזיר שפיר י"ל דלכ"ע איסורי גברא נינהו כנבילה וטריפה. וכגר דמשנתגייר ממילא מיתסר בכל איסורי תורה כמש"כ הרנב"י והריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל. ומה שהקשה עוד המהרי"ט ז"ל שם מדאמרינן דהאומר הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין דכל דקדוקי נזירות עליו. אע"פ שלא אסר היין עליו עיי"ש בדבריו. אין מזה הכרע כלל לדעתי. דפשיטא דגם אם אמר קונם ככר זה עלי ע"מ שאהא מותר באכילתו או ע"מ שאוכלנו וכי ס"ד דיש ממש בדבריו. והכא נמי גלי לן קרא דנזיר משמעו כל היוצא מן הגפן וכשחזר ואמר ע"מ שאהא שותה היין או ע"מ שאוכל ענבים או חרצנים דבריו כסותרין זא"ז ולא אמר כלום. ואכ"מ להאריך בזה:

ועפ"ז ניחא מאי דקשה לדעת הסוברין דנזירות אינו אלא איסור גברא וכמו שביאר הריטב"א שהבאתי לעיל לדעת רש"י וז"ל. דהא נזיר לא אסר עליו מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסרו ביוצא מן הגפן ובטומאת מת כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה עכ"ל. וכ"כ הרנב"י ז"ל שהרי הנזיר לא אסר על עצמו לא את הענבים ולא את היין אלא מחוקת הנזירות הוא שמיד שקבל האדם על עצמו להיות נזיר נאסר בדברים אלו. דומה למי שנתגייר דמיד נאסר בכל איסורי התורה מבלתי שיאסרם עליו אלא מחוקי הדין שכל מי שהוא ישראל נאסר באיסורי תורה ומצווה במצוותי' וכך הנזיר מצווה ביוצא מן הגפן עכ"ל. ולפ"ז הא דקיי"ל דנזיר עובר בבל יחל קשה הא תינח בתגלחת ובטומאה כיון שסותרין הנזירות בכך שייך שפיר אזהרת לא יחל דברו כמו בנדרים. משום דכיון שע"פ דברו קבל נזירות על עצמו ועכשיו במעשה זו הרי הוא סותר נזירותו והימים הראשונים יפלו. קרינן בי' לא יחל דברו. אבל באכילת ענבים ושתיית יין דאינו סותר נזירותו כלל. דאע"פ שאכל ושתה מכל היוצא מן הגפן לא בטלה נזירותו כלל ומשלים נזירותו כאילו לא עשה כלום אלא שלוקה משום שעבר בלאו דלא יאכל ולא ישתה. היכי שייכא בזה אזהרת בל יחל דברו. כיון דאיסור זה לא ע"פ דברו חייל עלי' אלא הו"ל כשאר איסורי תורה דרמיא תורה עלי' כאיסורי נבילה וטריפה. ואיהו לא קבל על עצמו אלא נזירות. והרי לא חלל בכך נזירותו. שהרי בנזירותו הוא עומד כדמעיקרא. ולא קרינן בי' לא יחל דברו. והרי בהדיא מבואר (ריש פ"ק דנדרים ג' ע"ב) דגם באכילת ושתיית היוצא מן הגפן עובר בלא יחל דברו עיי"ש. וכן מבואר בפרק שלשה מינים (ל"ח ע"ב) עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו ניחא שפיר דביוצא מן הגפן ודאי ע"פ דבורו נאסר. ואיסור חפצא הוא כשאר נדרי איסור דאסר חפצא אנפשי'. ושפיר קרינן בי' לא יחל דברו. וטומאה ותגלחת ע"פ דממילא נאסר בהו מגזה"כ ולא ע"פ דבורו. מ"מ שייכא בהו אזהרת לא יחל דברו שלא יעשה דבר המחלל דברו. ובהנך כיון דסותרין נזירותו שקבל בדבורו על עצמו. שפיר קרינן בי' לא יחל דברו שלא יעשה דבריו חולין. איברא דעפ"ז יש לדון במש"כ הרמב"ם (ריש פ"א מהלכות נזירות ה"ג). נדר בנזיר וקיים נדרו כמצוותו הרי זה עושה שלש מצות עשה. האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה וכו' עיי"ש. ומבואר דכל שלא קיים נדר נזירותו כמצוותו. באיזה ענין שיהי'. אפי' לא עבר אלא על אזהרת תגלחת או טומאה. עבר בעשה דככל היוצא מפיו יעשה. אבל לפי מה שביארנו לא שייכא עשה זו אלא באיסורי היוצא מן הגפן. דרק ע"פ דבורו היוצא מפיו הוא דחיילי. אבל טומאה ותגלחת דלא יצאו מפיו אלא ממילא חיילי מגזה"כ כשאר איסורי תורה. לא הו"ל בכלל עשה זו. ואם נטמא או גילח לא עבר אלא בלאוין שבהן. ולא בעשה דככל היוצא מפיו יעשה. ואפי' בענין שסותר נזירותו לא קרינן בי' ככל היוצא מפיו יעשה. שהרי הוא עושה את היוצא מפיו. שלא אכל ולא שתה מן היוצא מן הגפן. ואיסורין האחרים לא מפיו יצאו אלא התורה הטילתן עליו בע"כ. וגם במה שסתר נזירותו לא הפקיע מעליו איסור יוצא מן הגפן. ועדיין באיסורו עומד כדמעיקרא. והוא מקיים עדיין ועושה את אשר יצא מפיו שלא לאכול ולשתות מן היוצא מהגפן. אלא דגזה"כ הוא שחייב לחזור ולמנות הנזירות כולו מתחילה. ושפיר קרינן בי' ככל היוצא מפיו יעשה ולא עבר בעשה זו. ועכצ"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל כל איסורי נזיר כולם איסור חפצא נינהו ולא איסורי גברא. ובאמת דבלא"ה כבר הכריחו כן האחרונים ז"ל מלשון הרמב"ם (ריש הלכות נזירות) שכתב הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור שנאמר כי ידור נדר נזיר וגו' וכו' עיי"ש. והרב המגיה במאירי שם דחה ראייתם זו עיי"ש. אבל לפמש"כ זה מוכרח בלא"ה מצד אחר. מיהו אין זה מוכרח כ"כ. דלעולם י"ל דגם להרמב"ם ז"ל לא עבר בעשה דככל היוצא מפיו יעשה אלא דוקא כשאכל או שתה מן היוצא מן הגפן. מטעם שביארנו. אלא דקושטא דמילתא כתב שאם קיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה. האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה. והשניי' גדל פרע שער ראשו והרי גדל. והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו שנאמר וגלח וגו'. דודאי כל השלש עשין אינו מקיים אלא כשקיים נדרו כמצותו. אבל ודאי אין ה"נ דאפי' עבר על אזהרות דתגלחת וטומאה כל שלא עבר על אזהרת היוצא מן הגפן אכתי לא עבר בעשה דככל היוצא מפיו יעשה. תדע לך דהרי בעשה דגדל פרע שער ראשו ודאי פשיטא דלא עבר אלא בתגלחת לחוד. ואע"פ שעבר ונטמא או שאכל מן היוצא מן הגפן או שתה יין וא"כ אינו מקיים נזירותו כמצותו. מ"מ לא עבר בעשה דגדל פרע שער ראשו ואף דלפמשכ"ל לעיל גם בטומאה לחוד הוא עובר נמי בעשה דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. מ"מ אפי' לפ"ז עכ"פ באכילת ושתיית היוצא מן הגפן לא שייכא עשה זו כלל וא"כ עכצ"ל דאין כוונת הרמב"ם ז"ל אלא דכשמקיים נדרו כמצותו עושה הוא שלש מצות עשה אבל כשאינו מקיימו כמצותו נהי דאינו מקיים כל השלש עשין. מ"מ ודאי לא בכל ענין עובר על כל הנך שלש עשין שהרי עשה דתגלחתו והבאת קרבנותיו לא שייך בה שיעבור אלא כשהשלים נזירותו ואינו מתגלח ואינו מביא קרבנותיו. ובעשה דקדוש יהי' גדל פרע אינו עובר אלא דוקא בגילוח שערו או לפמש"כ גם בטומאה. וא"כ גם בעשה דככל היוצא מפיו יעשה אפשר לומר דגם להרמב"ם אינו עובר אלא באכל ושתה מן היוצא מן הגפן דוקא ולא בענין אחר כמו שביארנו. ואדרבה עפ"ז אתי שפיר מה שתמהו האחרונים ז"ל במש"כ הרמב"ם (סופ"ז מהלכות נזירות) דלהכי תגלחת הנגע דוחה לנזירות משום דכיון שכבר נטמא הנזיר בטלה עשה דקדוש יהי' גדל פרע מאילי'. ולא נשאר אלא לאו דתער לא יעבור על ראשו. ולפיכך עשה של תגלחת הצרעת דוחה אותו. ותמהי עליו דהרי אכתי איכא עשה דככל היוצא מפיו יעשה. והו"ל ל"ת ועשה ואיך דחי להו עשה דתגלחת מצורע. אבל לפמש"כ לק"מ דבתגלחת ליכא עשה דככל היוצא מפיו יעשה אלא עשה דגדל פרע לחוד ושפיר תירץ הרמב"ם דכיון שנטמא דבטלה עשה דקדוש יהי' גדל פרע לא נשאר אלא ל"ת גרידא. ושפיר דחי לי' עשה דתגלחת מצורע.

ומעתה עפ"ז אתו שפיר דברי הסמ"ק דיפה עשה שהשמיט לאוין דיוצא מן הגפן. לפי דרכו דאזיל בשיטת רבינו הגאון ז"ל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא הלאו או העשה בלבד. וא"כ כאן אחר שמנה (בסי' נ"ח) עשה דמוצא שפתיך תשמור. וכולל בה גם עשה דככל היוצא מפיו יעשה. דס"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו דשתיהן ענין אחד הן. משום דגם נדרי הדיוט בכלל קרא דמוצא שפתיך תשמור וכמשכ"ל. ולזה שוב לא הוצרך למנות בנזירות לאוין האמורים ביוצא מן הגפן. דכבר הו"ל בכלל עשה דמוצא שפתיך תשמור שכבר מנה. ולא מנה אלא לאו דתגלחת ולאו דטומאה. משום דהנך איסורין שבנזיר ודאי לא הו"ל בכלל עשה דמוצא שפתיך ולא בכלל קרא דככל היוצא מפיו יעשה וכמו שביארנו. וגם לא תקשה להסמ"ק לפי דרכו שאינו מונה הלאוין והעשין אלא האיסורין. ולכך במצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד משניהם. דא"כ כ"ש בשני לאוין כל דעיקר האיסור כבר נכלל בלאו האחד שוב אין לו למנות הלאו השני שנאמר בפרט אחד שכבר נכלל בלאו השני. וא"כ אחר שכבר מנה (בסי' פ"א) לאו דבל יחל עיי"ש. שוב לא הי' לו למנות כלל שום לאו מן הלאוין האמורים בנזיר. דהרי גם איסור תגלחת ואיסור טומאה יש בהן אזהרת בל יחל. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ברפ"א מהלכות נזירות ה"ב ובפ"ה ה"ח ובסוף פ"ה) עיי"ש. שוב לא הי' לו למנות בנזירות גם לאו דתער לא יעבור על ראשו ולא לאו דטומאה. דלק"מ לפ"מ שכבר ביארנו לעיל דגם לאו דלא יחל לא שייך בתגלחת ובטומאה לפי שיטה זו אלא בענין שסותר ימים הקודמים וצריך לחזור ולמנות מתחילת נזירותו. כגון שגלח רוב ראשו או שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עלי'. אבל על גילוח מיעוט ראשו. או שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דאינו סותר את הקודמים. אע"פ שאין ימי טומאה עולין לו לימי נזירותו. וכן כשנטמא אפי' בטומאה שהנזיר מגלת עלי' בשני ימים הראשונים של ימי נזירותו דאינו סותר אלא משלישי ואילך. לפי שיטת הרמב"ם (בפ"ו מהלכות נזירות) עיי"ש. ליכא לאו דבל יחל מטעם שביארנו לעיל. וא"כ אע"פ שכבר מנה הסמ"ק לאו דלא יחל שפיר הוצרך למנות לאו דתגלחת וטומאה דנזיר. דנפק"מ לענין תגלחת וטומאה שאין סותרין את הקודמים שאינן בכלל אזהרת בל יחל. ולא נאסר בהן אלא משום הלאוין שנאמרו בפירוש בפרשת נזיר. ולפ"ז ממילא מבואר דלאוין האמורין ביוצא מן הגפן לא הוצרך הסמ"ק למנותן גם מצד שכבר מנה לאו דלא יחל. שהרי באכילת ושתיית היוצא מן הגפן ודאי איכא אזהרת בל יחל כמו שנתבאר לעיל. כן נראה נכון אצלי בביאור שיטת הסמ"ק בזה:

אבל שיטת רבינו הגאון ז"ל אינה כן. שהרי אע"פ שכבר מנה כאן עשה דככל היוצא מפיו יעשה. וכן מנה במנין הלאוין לאו דלא יחל אעפ"כ מנה לאוין דתגלחת ואכילת ושתיית היוצא מן הגפן. וטעמו מבואר עפ"מ שכבר ביארנו בדעתו לעיל. ועוד שכבר ביארנו בלא"ה דכל היכא דלא שמענו עיקר המצוה או עיקר האיסור ממצוה אחרת שכבר נמנית ממשמעותא דגופי' דקרא. אלא ע"פ אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. כמו הכא דבנזירות גופא לא כתיב בקרא לא עשה דככל היוצא מפיו יעשה ולא לאו דלא יחל דברו אלא גבי נדרים ושבועות הוא דכתיבי. ונזירות ילפינן מהתם בהיקישא. כדאמרינן (ריש פ"ק דנדרים) בזה מונה רבינו הגאון המצוה המפורשת בקרא כאן במקומו. אע"פ שכבר נפק"ל עיקר המצוה מהעשה או הלאו דכתיבי בענין אחר משום דילפינן לה מהתם בהיקש או גז"ש וכיו"ב. והילכך אע"ג דבהך היקישא דנזירות לנדרים שמעינן דגם נזירות ישנה בעשה דככל היוצא מפיו יעשה ובלאו דבל יחל. מ"מ עיקר עשה דככל היוצא מפיו יעשה ולאו דלא יחל דכתיבי בקרא לא קאי אלא אנדרי' ושבועות בלבד ולא אנזירות ולזה אע"פ שכבר מנה עשה דככל היוצא מפיו יעשה ולאו דלא יחל האמורים בנדרים ושבועות שפיר חזר ומנה במנין הלאוין לאו דתגלחת ולאו דיוצא מן הגפן האמורים בנזירות. זו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל דעת הסמ"ק נראה דס"ל דע"י ההיקש הו"ל נזירות נמי בכלל עשה דככל היוצא מפיו יעשה ואזהרת לא יחל כמו נדרים ושבועות. ולכן שוב לא חזר ומנה לאוין האמורים ביוצא מן הגפן גבי נזיר אלא תגלחת וטומאה לחוד מטעם שנתבאר. דס"ל דלא שייכא אזהרת לא יחל דברו ועשה דככל היוצא מפיו יעשה גבי נזיר אלא לענין איסור אכילה ושתיית כל היוצא מן הגפן. ולא לענין איסורי תגלחת וטומאה כמו שביארנו בטעמו ושיטתו. ובאמת דמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א ובפ"ה מהלכות נזירות) דבתגלחת ובטומאה דנזיר נמי איכא אזהרת לא יחל דברו. לא נמצא מבואר בשום דוכתא. דבגמרא לא אשכחן דנזיר עובר בבל יחל אלא לענין אכילה ושתיית היוצא מן הגפן. כמבואר ריש פ"ק דנדרים ובפ"ו דנזיר (ל"ח ע"ב) עיי"ש. וכן הסמ"ג (לאוין רמ"ג וכו') דקדק בדבריו. ולא הזכיר שיש בנזיר עבירת לאו דלא יחל דברו אלא באיסור יוצא מן הגפן בלבד. אבל באיסורי תגלחת וטומאה לא הזכיר אלא לאוין המפורשין בפרשת נזירות לבד עיי"ש. ואמנם כבר ביארנו דגם להרמב"ם ז"ל שפיר יש לומר דלא בכל ענין תגלחת וטומאה יש עבירת לאו דלא יחל דברו. וא"כ לאוי דתגלחת וטומאה שפיר מנה הסמ"ק גם לפי דרכו ושיטתו:

ומיהו דברי רבינו הגאון ז"ל מלבד מה שביארנו יש מקום ליישב גם לפי שיטתו של הסמ"ק. דאע"פ שכבר מנה עשה דככל היוצא מפיו יעשה וגם לאו דבל יחל. מ"מ שפיר מנה לאו דתגלחת ויוצא מן הגפן משום דנפק"מ לענין נזירות שמשון. דנראה ודאי דנזיר שמשון ליתא בכלל עשה דככל היוצא מפיו יעשה ולא בכלל אזהרת לאו דבל יחל. דהא שמשון גופי' כיון דלא קיבל נזירות אנפשי' וגם אביו לא הזירו. אלא ע"פ מלאך הי' נזיר מן הבטן. לא קרינן בי' ככל היוצא מפיו יעשה ולא לא יחל דברו. שהרי לא יצאה נזירותו מפיו ולא ע"פ דבורו נתקדש בנזירותו. וממילא גם המקבל עליו נזירות שמשון ודאי לא חמיר טפי משמשון גופי'. דמה"ט נמי המקבל עליו נזירות שמשון מותר לטמא למתים. משום דגמרא גמירא לה דשמשון גופי' לא נאסר בטומאת מת. כדאמרינן בפ"ק דנזיר (ד' ע"ב) עיי"ש. ועוד דנזיר שמשון יצא לידון בדבר החדש שמותר בטומאת מת שלא כדין שאר נזירים. וקיי"ל כל דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. וא"כ אין לנו בו אלא מה שמפורש בו. דהיינו מאי דכתיב בהדיא בקרא אזהרת תגלחת ויוצא מן הגפן בלבד. אבל עשה דככל היוצא מפיו ולאו דבל יחל דכתיבי בפרשת נדרים מהיכא תיתי. וממתניתין (דרפ"ק דנזיר ד' ע"א) דתנן מה בין נזיר עולם וכו'. אין הכרע עיי"ש וא"כ איסור תגלחת ויוצא מן הגפן בנזיר שמשון לא הו"ל בכלל עשה דככל היוצא מפיו יעשה וגם לא בכלל אזהרת לאו דבל יחל. ולזה הוצרך למנות לאו דתגלחת ולאו דיוצא מן הגפן משום דיש מקום ללאוין אלו גם במקום דליתא לעשה דככל היוצא מפיו יעשה ולל"ת דבל יחל. ועפ"ז ניחא נמי שפיר מה שתמוה טובא על רבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאוין דטומאת מת דנזיר וכמו שהעירותי לעיל. אבל לפ"ז ניחא ברווחא. דכיון דלפ"ז עיקר מה שמנה לאו דתגלחת ויוצא מן הגפן אינו אלא משום דנפק"מ לנזירות שמשון. א"כ הא תינח לשני לאוין אלו דתגלחת ויוצא מן הגפן. אבל לאוי דטומאה דלא שייכי בנזירות שמשון שמותר בטומאת מת. ודאי לא הוצרך למנותם. ודברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים היטב. אלא דכבר נתבאר דאין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל. ובלא"ה דבריו נכונים ע"פ מה שביארנו לעיל:

אלא דלפ"ז צ"ע בדברי הסמ"ק. דאכתי תקשה דגם לפי מה שביארנו בשיטתו עדיין הו"ל למנות הלאוין האמורים ביוצא מן הגפן משום דנפק"מ לענין נזירות שמשון דליתא בכלל עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא בכלל אזהרת לאו דבל יחל. ואולי אפשר לומר דס"ל להסמ"ק בזה כדעת מהר"א ירושלמי ז"ל שהביא המהרי"ט (בראשונות סי' י"ט ובשניות חיו"ד סי' כ"ד) שכתב ע"פ הירושלמי דעיקר נזירות שמשון אינו אלא מדרבנן בעלמא עיי"ש ואף דהמהרי"ט ז"ל שם מחא לה מאה עוכלי בעוכלא. מ"מ כבר כתבו קצת אחרונים ליישב דבריו. וא"כ יתכן שזו היא דעת הסמ"ק. גם אפשר לומר שדעתו כמש"כ המהרי"ט (בראשונות סי' כ') בשם מהר"ם דעיקר נזירות שמשון אינו אלא מטעם נדר. דהו"ל כאילו אסר על עצמו בנדר תגלחת ויוצא מן הגפן. אבל נזירות אין כאן. דשמשון גופי' לא חוזר אלא ע"פ הדבור. ולא מהני בי' התפסה עיי"ש. ולפ"ז ודאי שייך בי' ל"ת ועשה דככל היוצא מפיו יעשה ובל יחל. ואדרבה לאוין המפורשין בפרשת נזיר לא שייכי בי' כלל. כיון דלאו נזירות הוא אלא נדר בעלמא. איברא שכבר דחה המהרי"ט שם סברא זו מכמה טעמי עיי"ש. אלא דיותר אפשר לומר בדעת הסמ"ק ע"פ המבואר בסוגיא דפ"ק דנזיר שם דלדידן לדינא עכצ"ל חדא מתרתי. או דמאי דכתיב כי נזיר אלקים יהי' הנער. מנוח הוא דקאמר לה. או דהאומ' הריני נזיר שמשון לא אמר כלום לפי מאי דקיי"ל דבעינן שידור בדבר הנדור. וכמש"כ בכ"מ (בפ"ג מהלכות נזירות הי"ג) עיי"ש ובמש"כ בלח"מ ושאר אחרונים בזה ואכמ"ל בזה. וא"כ לא מיבעיא אי נימא דקיי"ל כר"ש דלא חיילא נזירות שמשון כלל. אלא אפי' קיי"ל כר"י. מ"מ כיון דס"ל דשמשון אביו הדירו בנזירות. והאומר הריני נזיר שמשון חיילא משום דהו"ל מתפים בדבר הנדור. א"כ לפי דעת רוב הראשונים ז"ל דאפי' הדירו אחר הרי הוא בכלל אזהרת בל יחל. גם נזיר שמשון ישנו באזהרת לא יחל דברו. וא"כ גם משום נזירות שמשון לא הוצרך הסמ"ק למנות לאוין דיוצא מן הגפן מאחר שכבר מנה לאו דלא יחל:

איברא דמלבד מה שיש לפקפק בזה. עדיין קשה דאכתי איכא נפק"מ לענין עבדים. דמבואר (ריש פרק בתרא דנזיר) דאיתרבו מקרא דואמרת אליהם דחיילא עלייהו נזירות לכל תורת הנזיר. אלא שרבו יכול לכופו לעבור על נזירותו. וכל שלא הקפיד עליו הרי הוא נזיר גמור וכל דקדוקי נזיר עליו. כמבואר שם וברמב"ם (פ"ב מהלכות נזירות) עיי"ש. ומ"מ נראה ברור שאינו בכלל אזהרת לאו דלא יחל דברו ולא בכלל עשה דככל היוצא מפיו יעשה. דכיון דעיקר הך ל"ת ועשה בפרשת נדרים הוא דכתיבי. ועבדים אינם בכלל נדרים ושבועות. דאימעטו מקרא כמבואר (בפרק בתרא דנזיר ס"ב ע"ב) דמסקינן למה צריך רבו לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועות. מ"ט דא"ק להרע או להיטיב וכו' עיי"ש. וכיון דליתנייהו בנדרים ושבועות גופייהו כ"ש דליתנייהו באזהרת נדרים ושבועות לענין איסור נזירות. דהא עיקר ל"ת ועשה דלא יחל וככל היוצא מפיו יעשה לא שמעינן בנזירות אלא מהיקישא דנזירות לנדרים. וכיון דעבדים ליתנייהו בעיקר נדרים ושבועות. ע"כ לא שייך למיגמר מהתם בהיקישא לנזירות לעבור עלה באזהרה דנדרים. ואף דמבואר ברמב"ם (בפ"ב מהלכות נזירות הי"ח) דלא אימעיטו עבדים אלא מנדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה. אבל שפיר ישנם בכלל איסור נדרים ושבועות שאין בהן עינוי נפש ולא ביטול מלאכה עיי"ש. מ"מ נזירות דיש בה עינוי נפש וביטול מלאכה. ע"כ לית בה ל"ת ועשה דלא יחל וככל היוצא מפיו יעשה. כיון דליתנייהו בכלל איסור נדרים ושבועות כיו"ב ולא חיילי עלייהו כלל. ולא שייך בזה היקישא דנזירות לנדרים. ומעתה א"כ אע"פ שכבר מנה הסמ"ק עשה דמוצא שפתיך תשמור ולאו דלא יחל. אכתי הו"ל למנות בנזירות גם לאוין האמורים בפרשת נזיר ביוצא מן הגפן. משום דנפק"מ לעבדים דליתנייהו בל"ת ועשה דלא יחל וככל היוצא מפיו יעשה או מוצא שפתיך תשמור. גם יש לדון בהאומר הריני נזיר מן התגלחת או שאמר הריני נזיר מן הטומאה דקיי"ל דהרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו כדתנן (בריש פ"ק דנזיר ג' ע"ב) עיי"ש. ובזה כיון שלא קבל עליו נזירות אלא מן התגלחת או מן הטומאה בלבד. נרא' ודאי דליתי' מיהת באזהרת לא יחל דברו על היוצא מן הגפן. דלגבי יוצא מן הגפן לא קרינן בי' לא יחל דברו. דרחמנא הוא דרמי עלי' איסור זה. אבל איהו הא בהדיא אמר שאינו מקבל עליו נזירות מן היוצא מן הגפן. וכ"ש כשאמר בפירוש הריני נזיר חוץ מן היוצא מן הגפן. דגם בזה אמרינן התם לקמן (בפ"ב י"א ע"א) דהו"ל נזיר גמור לכל דבר עיי"ש. ואיך ילקה בזה על היוצא מן הגפן משום לא יחל דברו. כיון דאיסור זה לא ע"פ דברו חייל עלי'. וכן באמר הריני נזיר שעה אחת או יום אחד. דבע"כ הו"ל נזיר כל שלשים יום. לכאורה לא שייך בזה אזהרת לאו דלא יחל אלא על אותה שעה או אותו יום דקיבל עלי'. אבל שאר הימים מגזה"כ הוא דחיילי עלי' ואינם בכלל דבורו אלא קרינן בי' בהנך יומי לא יחל דברו. ולא מתחייב בהו אלא משום לאוין המפורש ן בפרשת נזיר בלבד. וכן בימים שלאחר מלאת דמסקינן (בפ"ב דנזיר ט"ו ע"א) דנזיר שכלו ימיו אם גילח או שתה יין או נטמא למתים קודם שהביא קרבנותיו הרי זה סופג את הארבעים עיי"ש. נראה דליתא מיהת בלאו דלא יחל. שהרי כבר שלם נדרו אשר יצא מפיו. אלא דמגזה"כ אסור בכל איסורי נזיר אף לאח"כ עד הבאת קרבנותיו. וכן ליתא בעשה דככל היוצא מפיו יעשה מהאי טעמא בכל הנך גווני. ועפ"ז מדוקדק לישנא דברייתא דהתם דקתני הרי זה סופג את הארבעים וקשה הרי איכא נמי בל יחל. ונמצא דלוקה שמונים. ובאמת הרמב"ם (בפ"ד מהלכות נזירות) השמיט הך סיומא דברייתא. ולא כתב אלא סתם הרי זה לוקה עיי"ש. וכנראה ס"ל דלאו דוקא. משום דאיכא נמי מלקות משום לא יחל דברו. ועי' בסוגיא דלקמן (שם ל"ח ע"ב) עייש"ה. אבל לפמש"כ הדברים מדוקדקים. משום דבזה ליכא אזהרת בל יחל. וכן מצאתי שוב לאחד מהאחרונים ז"ל דפשיטא לי' דליכא בזה לאו דבל יחל. איברא דלכאורה לא משמע הכי מסוגיא דנזיר שם. דקאמר אי משום בל יחל לאו שיורא הוא. כי קתני מידי דלא איתא בדוכתא אחריתא. לא יחל דברו איתא בנדרים עיי"ש. והשתא למה הוצרך לכך. ואמאי לא קאמר בפשיטות דלהכי לא חשיב מלקות משום בל יחל משום דלא פסיקא לי'. דמשכחת לה כמה גווני נזירות דלא מיחייב משום בל יחל. ובשלמא משום נזיר שמשון ומשום נזירות דעבדים. אפי' לפי מה שביארנו דליתנייהו בבל יחל. ליכא למימר דלא פסיקא לי'. משום דנזיר שמשון ונזירות עבדים מילתא אחריתא נינהו. ואינם בכלל נזירות סתם. ודינם חלוק מסתם נזיר. ועוד דאפשר דההיא ברייתא אתיא כמ"ד דנזירות שמשון לא חיילא כלל. ובנזירות דעבדים עיקר המלקות לאו מילתא פסיקתא היא שהרי בדעת רבו הדבר תלוי שיכול למחות בידו ולכופו לעבור על נזירותו. אבל משום הנך גווני דכתיבנא ודאי אפשר לומר דלא פסיקא לי' משום דבכולהו עניני נזירות משכחת בהו הנך גווני דלא מיחייבי משום בל יחל. אלא ודאי מוכרח מזה דגם בהנך גווני ישנן בכלל אזהרת בל יחל. מיהו אין זה מוכרח כ"כ ויש מקום לדחות ואין להאריך. אלא שראיתי בש"מ לנזיר שם שהביא גירסא אחרת בסוגיא דהתם. דגרסינן אי משום הא לאו שיורא הוא. לא יחל ליתא בנזירות אלא בנדרים עיי"ש. והדברים תמוהים טובא לכאורה ואין להם ביאור. אבל עפמש"כ הדברים מבוארים על נכון. דהכוונה לומר דלא מקשינן נזירות לנדרים לענין בל יחל אלא בענין שחל עליו מצד נדרו שיצא מפיו. דומיא דנדרים. אבל מה שאינו מצד נדרו אלא מצד גזה"כ דחיילא עלי' בע"כ. וכהנך גווני דכתיבנא שאין בהן צד נדר אלא משום נזירות. דגלי בי' קרא דאפי' בע"כ חייל איסורי' אע"פ שהוא בהיפוך ממה שיצא מפיו. ליכא בי' אזהרת בל יחל. משום דלא קרינן בי' לא יחל דברו שאין זה דברו אלא רחמנא הוא דרמי איסורא עלי'. והילכך לא פסיקא לי' למיתני בברייתא מלקות משום בל יחל. משום דמשכחת להו שיעבור על לאוי דנזיר בלא עבירת לאו דלא יחל. וגם י"ל דלא קתני אלא מלקות שמצד הנזירות עצמה. ולא מלקות דבל יחל שאינו אלא משום נדרו שהוציא מפיו. ובהנך גווני נזירות שלא הוציא מפיו ליתא לאזהרת בל יחל. ומעתה לפ"ז אדרבה מההיא סוגיא דהתם ג"כ מתבאר דבהנך גווני דכתיבנא ליתא לאזהרת בל יחל. ומינה נשמע נמי לעשה דככל היוצא מפיו יעשה דליתא בהנך. לפי גירסא זו והשתא א"כ לפ"ז עדיין דברי הסמ"ק צ"ע. דאף שכבר מנה עשה דככל היוצא מפיו יעשה. ולאו דלא יחל דברו. מ"מ לא הו"ל להשמיט מלהביא לאוין האמורים בנזיר ביוצא מן הגפן. דאיכא נפק"מ לכדאמרן. וצ"ע בזה כעת. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים מכל צד כמו שביארנו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.