ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה פו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשר בהמה. ומעשר ראשון. ומעשר אביונים מדושים. מצות מעשר בהמה מדכתיב (בפרשת בחוקיתי) וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהי' קדש לה'. וענין הקדושה הוא כפירש"י ז"ל וז"ל יהי' קודש ליקרב למזבח דמו ואימוריו והבשר נאכל לבעלים. שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה. ולא מצינו בשרו נחון לכהנים עכ"ל עיי"ש. וא"כ ענין העשה הוא להפריש אחד מעשרה אשר יעבור תחת השבט ולהקריבו על המזבח ולאכול בשרו. והכל הוא בכלל העשה. ומפני שאין העשה מפורשת בקרא נחלקו בספרא (סוף פרשת בחוקותי) מנין שיש בה מצות עשה בקום ועשה. ותניא התם ומנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר. ת"ל יהי' קודש מלמד שמעשר בהמה בעשר תעשר. ריה"ג אומר והעברת מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. (ופי' הר"ש משאנץ ז"ל. והעברת כל פטר רחם בבכור כתיב ומצוה ליתן אותו לגבוה. וכן נמי מצות עשה לעשר בהמה. דילפינן העברה העברה מבכור עכ"ל עיי"ש.) ר"ע אומר עשר תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. רבי אומר אלה המצות מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר עיי"ש. ומפני שבשלשה אלו לא מצינו בתורה אזהרת עשה מפורשת. כי גם במעשר ראשון אין בתורה עשה מפורשת שיהא בעמוד ועשר. דהרמב"ם (בסה"מ עשין קכ"ז) כתב העשה מדכתיב (בפרשת בחוקותי) וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא קודש לה' עיי"ש. והוא תמוה דדבר הלמד מענינו הוא דבמעשר שני הכתוב מדבר שהרי כתיב בתרי' ואם גאל יגאל איש וגו'. והיינו מע"ש שיש לו פדיון. וכן פירש"י שם דבמע"ש דבר הכתוב עיי"ש. וכן מפורש בפ"ב דקידושין (נ"ג ע"א) עיי"ש. וכבר השיגו בזה הרמב"ן ז"ל (בשרש י"ב) והרשב"ץ בזה"ר (עשין נ"ו) עיי"ש. וכל מש"כ בזה האחרונים ליישב אין בו ממש דכל מה שדרשו מהך קרא לענין מע"ר אינו אלא אסמכתא בעלמא או מריבוייא. והרמב"ן ז"ל והרשב"ץ שם כתבו העשה מקרא דעשר תעשר שדרשו בשני מעשרות הכ"מ מעשר ראשון ומע"ש עיי"ש. וגם זה אינו מפורש אלא דרשא בעלמא. דעיקר הפרשה במע"ש הוא דמיירי. ואף דמש"כ המג"א (בשורש י"ב) להשיג על הרמב"ן דאין מפסוק זה ראי' שתהא בו מ"ע עיי"ש. אישתמיטתי' ברייתא דספרא (סו"פ בחוקותי) שהבאתי שמפורש בהדיא דלשון זה הוא עמוד ועשר. מ"מ ודאי אינו מפורש במעשר ראשון. ובספרא דרשוהו למעשר בהמה. וכן הוא בסוגיא דפרק בתרא דזבחים (קי"ט ע"א) עיי"ש. ובזה"ר שם כתב העשה ממה שדרשו בספרי והרמותם ממנו את תרומת ה' הרי זה בא ללמד ונמצא למד וכו' עיי"ש. והרמב"ם (ריש פ"א מהלכות מעשרות) כתב העשה מדכתיב (בפרשת קרח) כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' וגו' עיי"ש וכ"כ בסמ"ג (עשין קל"ח). אבל גם בזה לא מצינו לשון מצוה בעמוד ועשר כמבואר. וכן במעשר עני לא מצינו מצוה מפורשת בכתוב בעמוד ועשר דלא למדנו מעשר עני אלא מדכתיב (בפרשת ראה) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא וגו' ואין זה אלא דרשא. אבל פשטי' דקרא בביעור מעשרות הוא דמיירי. כמבואר בספרי (שם. ובפ"ה דמע"ש) עיי"ש. ולכן כתב רבינו הגאון ז"ל שלש עשין אלו רק בשמם. מע"ב ומע"ר ומעשר אביונים. ולא כתבן בלשון מצוה כדרכו בשאר עשין. ודבריו ז"ל מדוקדקין ומכוונים היטב כדרכו ז"ל:

והנה אע"ג דרש"י כתב דמצות מע"ב היא שיאכלום הבעלים בירושלים. לא כך היא דעת רבינו הגאון ז"ל כמבואר באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תגנוב). שכתב שם וז"ל לא כל מעשר הארץ ומקניה תקבעוני. הביאוהו טרף למשרתי וידידי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו למצוות מעשר ראשון ומעשר בהמה. ומצוה על הבעלים שיביאום ויתנום לכהן וללוי לפרנסתם חלף עבודתם במקדש. והם משרתיו וידידיו של מקום. ומבואר מזה דס"ל דמע"ב הוא ניתן לכהנים כבכור ושאר מתנות כהונה. ודלא כדעת רש"י. ולדעתי זו היא ג"כ דעת רבינו חננאל ז"ל שכתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל (בחולין קל"ו ע"א) בשמו שהכהנים פטורים ממעשר בהמה עיי"ש. ואם הוה ס"ל דמעשר בהמה הוא נאכל לבעלים ואין לכהנים חלק בו. מהיכא תיתי לפטור את הכהנים. אלא ודאי דעתו כדעת רבינו ז"ל דניתן לכהנים. והילכך ס"ל דהו"ל כשאר מתנות כהונה שאין טובלין. כראשית הגז וזרוע לחיים וקיבה דהכהנים פטורין. וכההיא דתנן (בפ"ח דערכין כ"ח ע"א) הכהנים אין מחרימין שהחרמין שלהם עיי"ש. וכן ראיתי בתשו' הרמב"ם ז"ל (סי' ס"ו) שכתב וז"ל על מה ששאלתם אם הכהנים חייבים במעשר בהמה או לא. ודאי חייבים ובחלה ובמעשר צריכא לאשמועינן דהא קס"ד מאחר שהכהן לוקח אותם יהי' פטור כמו שהוא פטור ממתנות כהונה ומפדיון הבן קמ"ל דלא. אלא הם חייבין (כוונתו לתרץ בזה מה שהקשה השואל שאם הכהנים חייבין במע"ב הי' להם לרז"ל לומר הכהנים חייבין במע"ב. כדאשמעינן בחלה ובמעשר. ולזה כתב דדוקא בחלה ובמעשר שהכהן והלוי נוטלין אותן. והוה קסד"א שהכהנים פטורין. להכי איצטריך לאשמעינן דחייבים. לאפוקי מהך סברא. אבל במעשר בהמה שאינו ניתן לכהנים פשיטא דהכהנים חייבין. ולא איצטריך לאשמעינן) אם הי' דבר שהבעלים חייבין ליתן לכהן אז הכהנים פטורין. אבל כגון זה שהוא לבעלים וכגון נטע רבעי ומעשר שני חייבים. דהא מעשר בהמה מקריב האמורים והבשר נאכל לבעלים. ולא מצאנו לו מקום פטור. ואף כי לא בא בכתובים וכו' עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. ומבואר מדבריו ז"ל שאין מקום כלל לומר דהכהנים יהיו פטורין ממעשר בהמה אם לא שיהא ניתן לכהנים. וכיון דדעת ר"ח ז"ל שהכהנים פטורין ממע"ב. עכצ"ל דס"ל דהוא ממתנות כהונה. וראיתי להרשב"א והריטב"א (בחולין שם) שהביאו ראי' דהכהנים חייבין במע"ב ממה שאמרו בשבת (נ"ד ע"ב) דראב"ע הוה מעשר תריסר אלפי עגלי מעדרי' בכל שנה. אע"ג דידוע דראב"ע כהן הוה עיי"ש. והמל"מ (בפ"ו מהלכות בכורות) הוסיף להביא עוד ראי' מדמיבעיא לן (סו"פ הגוזל עצים) נפלו להם עשר בהמות בגזל הגר מי מיחייבי לאפרושי מינייהו מעשר בהמה או לא יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו עיי"ש. הרי להדיא דחייבין הכהנים במעשר בהמה. ואי יורשין הוו היו חייבין ולא מיפטרי אלא אי מתנה הוי כישראל עיי"ש. וכבר הביא הרמב"ם ז"ל שתי ראיות אלו (בתשובתו שם) וסיים וכתב וז"ל מאלו המקומות נראה שהכהנים חייבים במעשר בהמה וזה פשוט עכ"ל עיי"ש. אבל לענ"ד אין מכל זה הכרע. דראי' הראשונה אין לה מקום לפמש"כ התוס' בשבת שם ובביצה (כ"ג ע"א) דיש לפרש דלאו משום מעשר בהמה הוה אלא משום מס המלך לארנונא עישר בהמותיו עיי"ש. ואף דהתוס' ביומא (ס"ו ע"א) בד"ה אין מקדישין ובבכורות (נ"ג ע"א) בד"ה אלא וכו' לא ניחא להו בפי' זה עיי"ש. מ"מ אינו מוכרח. וגם הראי' השניי' לענ"ד אינה מוכרחת לסתור דברי הר"ח ז"ל. די"ל דמסתמא מיירי בשנפלו הנך עשר בהמות מגר אחד. שכבר נתחייבו במעשר ביד הגר ותו לא פקע מהן חיובן אפי' לאחר שנפלו ליד כהן. אם הי' לו דין יורש. אם לא מטעם לקוח אי מקבלי מתנות נינהו. וזה פשוט לענ"ד ותמיהני על הרמב"ם ז"ל ואחריו המל"מ שהביאו ראי' זו. ואדרבה לענ"ד יש מקום להביא ראי' משם לדעת הר"ח ז"ל. דאל"כ קשה למה הוצרך למינקט התם איבעיא זו בנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר. והרי אפי' בשנפלה לו בהמה אחת או שתים שייכא איבעיא זו. דאם מקבלי מתנות נינהו הו"ל בהמה זו לקוח. ולאו בת עישורי היא. ואינה מצטרפת עם בהמותיו של הכהן כגון שהיו לו תשע בהמות שלו שיהא מחייב לעשרן. אבל אי יורשין הוו מצטרפת בהמה זו עם התשע של הכהן ונתחייב לעשרן. וא"כ לא הו"ל למינקט שום מספר באיבעיא זו. אלא סתמא הו"ל למינקט שנפלו לו בהמות או בהמה בגזל הגר יורשין הוו ובני עישור נינהו. או מקבלי מתנות הוו ולאו בני עישורי נינהו. אלא ודאי מוכח מזה דכהנים עצמן לא מיחייבי במעשר בהמה. ולכך אין מקום לאיבעיא זו אלא כשכבר חיילא חיובא דמעשר עלייהו ביד גר. ולכך נקט עשרה דמילתא פסיקתא הוא דודאי כבר נתחייבו ביד גר. אבל פחות מעשרה אפשר דלעולם אכתי לא חייל חיובא עלייהו וכגון שלא הי' לגר עשרה בהמות. דנמצא דגם ביד גר לא באו לכלל חיוב. וא"כ ממנ"פ פטירי דאפי' אם כהנים בגזל הגר יורשין נינהו נמי פטירי דביד כהן לא יתחייבו דכהן פטור ממע"ב. אמנם ראיתי בתוספתא (פ"א דבכורות) דשם מפורש דלא כדעת הר"ח ז"ל עיי"ש. ויש לתמוה על הרמב"ם שלא הביאה. שוב ראיתי להרב מהרי"ט אלגזי ז"ל (בבאורו להלכות בכורות להרמב"ן פ"א) שהביא דברי המל"מ והשיב על ראייתו כמש"כ. אלא שלא הרגיש דאדרבה משם יש מקום להוכיח איפכא כדכתיבנא. וגם לא ראה דראי' זו כבר הביאה הרמב"ם ז"ל. ואין כאן מקום להאריך בזה יותר:

ועכ"פ לכאורה מוכרח דגם דעת הר"ח כדעת רבינו הגאון ז"ל דמע"ב היא ממתנות כהונה. דהא בהא תליא כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בתשובתו שם). אלא שראיתי בערוך (ערך זכר) דגם דעתו כדעת הר"ח ז"ל דכהנים פטורים ממע"ב. ומ"מ מבואר שם דס"ל דמע"ב נאכל לבעלים עיי"ש. וכפי הנראה כל דבריו שם הם מפי' ר"ת ז"ל. וכדרכו ברוב המקומות כידוע. וא"כ מבואר דאין דעת הר"ח ז"ל כן. אבל ראיתי בפסיקתא זוטרתא (סו"פ בחוקותי) על קרא דלא יבקר שכתב וז"ל לא יבקר בין טוב לרע. שאע"פ שמצוה להביא מן המובחר שנאמר כל מבחר נדריכם וגו' יכול יהא מחפש ומוציא היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע. שהרי בבעלים מצוה זו תלויה להביא מן המובחר. אבל לא בכהן שיכנס לעדרו של ישראל לבקר (כצ"ל שם עיי"ש) הטוב שבצאן והמובחר ויטלנו שנאמר לא יבקר עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דמעשר בהמה ניתן לכהן. ולכך בא הכתוב להזהיר שימתין הכהן עד שיעשרו הבעלים ולא ילך מעצמו לעדרו של ישראל לבחור לו המעשר מהמובחר. הן אמת דעיקר דברי הפסיקתא זוטרתא אלו תמוהים לכאורה במאי דמבואר מדבריו דס"ל דלא יבקר בין טוב לרע הוא אזהרת לאו כשאר לאוין שבתורה. להזהיר שלא לבקר בין טוב לרע. וזה לכאורה נגד המפורש בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) איפכא. וכן הכריח משם הרשב"ץ ז"ל (בזהר הרקיע לאוין סי' נ"ג) עיי"ש. וכתב שם דמהאי טעמא אין לאו זה בא במנין המצוות. וע"כ צ"ל דזו היא דעת כל הראשונים ז"ל מוני המצוות שלא מנאוהו במנין הילאוין. איברא דמתלמודא דידן בפרק כל פסולי המוקדשין (ל"ו ע"ב) ובפרק מעשר בהמה (נ"ג ע"ב) דאמרינן וכי תימא דמפיק לי' בריש עשרה לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא עיי"ש. מבואר ע"כ דס"ל דאזהרת לאו הוא להזהיר שלא יבקר. וכן מתבאר בפירש"י ובתוס' שם לקמן (נ"ת ריש ע"ב) בד"ה ונוטל אחד וכו' עיי"ש. וא"כ תלמודא דידן פליגא בזה אדירושלמי. ולפנינו יתבאר דגם מהירושלמי אין הכרח לומר דלא ס"ל כתלמודא דידן בהכי. וא"כ בזה נכונים דברי הפסיקתא זוטרתא. אלא דאכתי תמוה דגם לפ"ז עכ"פ מבואר דלאו זה על הבעלים קאי. ולא כמש"כ בפסיקתא זוטרתא דעל הכהן הוא דקאי שלא יחפש ויבחור לעצמו את היפה שבעדרו של הבעלים. ומשמע דס"ל דלבעלים עצמן איכא מצוה להוציא המובחר מדכתיב כל מבחר נדריכם. והוא תמוה מי הביאו לידי כך. ואמאי לא פי' קרא כפשטי' דקאי על הבעלים. ולפנינו יתבאר בכל זה בס"ד. ועכ"פ מבואר דגם לדעת הפסיקתא זוטרתא מע"ב ניתן לכהנים:

והנה בספרי (פרשת נשא פיסקא ו') תניא ואיש את קדשיו לו יהיו משך הכתוב כל הקדשים ונתנן לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומע"ב ומע"ש ונ"ר שיהיו לבעלים עיי"ש. הרי להדיא דמע"ב לבעלים הוא. אבל ראיתי בפסיקתא זוטרתא שם שכתב וז"ל ואיש את קדשיו לו יהיו אלו תודה ושלמים ופסח ומעשר שני ונ"ר עכ"ל עיי"ש. הרי שדילג מעשר בהמה. ולטעמי' אזיל דס"ל דמע"ב הוא לכהן. ובודאי צ"ל שכן היתה גירסתו בספרי. וכן היא גירסת הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת (פרשת נשא) עיי"ש. וגם ראיתי להריטב"א ז"ל הובא בש"מ (פ"ק דמציעא ו' ע"ב) עלה דההיא דקפץ אחד מן המנויין לתוכה כולן פטורין. שהוקשו בתוס' שם תימא דליבטל ברובא וליחייבו כולהו. דהא דדבר שבמנין לא בטל היינו מדרבנן עיי"ש. וכתב הריטב"א שם וז"ל ותירצו בתוס' דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת. ואין זה מחוור דכי עקרו רבנן דבר מה"ת בשב וא"ת. היינו לעשות גדר או סייג לתורה. דאילו בכדי לא עקרו. והכא אמרינן פטורין מן המעשר ועבדי גזל השבט עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דמעשר בהמה לכהנים הוא. ואית בי' גזל השבט כבתרומה ושאר מתנות כהונה. וכן נראה דעת הראב"ע ז"ל (ביסוד מורא סוף שער עשירי. ובפירושו עה"ת פרשת בחוקותי) עייש"ה. ולכאורה מוכח הכי מדתנן (סו"פ איזה מקומן) הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם עיי"ש. משמע דניתן לכהן. דאל"כ מאי קמ"ל דנאכל לכל אדם כיון שאינו ממתנות כהונה. וראיתי להערוך (בערך זכר) שהביא מהתם ראי' איפכא דמעשר בהמה אינו ניתן לכהן עיי"ש. ולא ידענא מהיכן משמע לי' הכי. אדרבה איפכא משמע אף שיש לדחות. ועכ"פ ליכא למשמע מינה מידי. וכן מדקתני התם שינה באכילתן משמע שלא שינה אלא באכילתן. דבכור אינו נאכל אלא לכהנים ומע"ב נאכל לכל אדם. אבל לעולם אימא לך דבזה שוה לבכור שהוא מתנה לכהן. אלא דלא נאסר הזר באכילתו. והו"ל כזרוע לחיים והקיבה שהם ממתנות כהונה ולא נאסרו זרים באכילתן. וראיתי בפירש"י שם דאזיל לטעמי' דס"ל דמע"ב לאו ממתנות כהונה הוא. ולזה הרגיש שם במאי דמשמע ממתניתין איפכא. ולזה כתב שם וז"ל אע"פ שהשוה הכתוב את מתן דמם שינה באכילתן זה מזה. הבכור נאכל לכהנים כדכתיב וכו' והמעשר לכל אדם שלא מצינו לו בתורה שינתן לכהן עכ"ל עיי"ש. נראה שהרגיש לתרץ מאי דקשה מאי קמ"ל. וכתב דקמ"ל דסד"א דכיון שהשוה הכתוב מעשר לבכור לענין מתן דמן אימא שהשוה אותן גם באכילתן. אבל הוא תמוה דמהיכא תיתי. דכיון שאינו ניתן לכהן היכי תיסק אדעתין שלא יהא נאכל אלא לכהנים. איברא דמלשון רש"י משמע דהא גופא קמ"ל דאינו ניתן לכהנים. אבל קשה דא"כ לא הו"ל לאשמעינן הך דינא לענין אכילה אלא לענין עיקר דינא דהו"ל של כהן לגמרי. דבשלמא בבכור שפיר אשמעינן דנאכל לכהנים משום דסד"א דנהי דשל כהן הוא. מ"מ כיון דהו"ל קדשים קלים מותר נמי לזרים. אבל במעשר בהמה דכל עיקרו אתי לאשמועינן דאינו ניתן לכהנים. א"כ אינו ענין לאכילה ואינו ענין לכאן. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכפי הנראה הרגיש ג"כ בזה. וכתב וז"ל ומעשר בהמה שמקריבין ממנה האימורין ואוכלין הבעלים הנותר ואין לכהנים בו שום דבר אפי' חזה ושוק. והוא מה שאמר לכל אדם עכ"ל עיי"ש. וא"כ עיקר מאי דאתי תנא לאשמעינן היינו מה שנאכל כולו לכל אדם אפי' החזה ושוק. דלא תימא כיון דנאכל לבעלים כשלמים יהא טעון חזה ושוק לכהנים כשלמים קמ"ל. אבל הוא דחוק טובא דמלישנא דמתניתין דקתני שינה באכילתן. משמע ודאי דנחית לאשמעינן דלא תימא שהושווה באכילתו לבכור שכולו לכהן. דאל"כ מאי שינה באכילתן. פשיטא. שהרי אפי' את"ל שטעון חזה ושוק כשלמים אכתי שינה באכילתן. דבכור כולו אינו אלא לכהנים. אבל אם נימא דגם מעשר בהמה ניתן לכהן ניחא מתניתין שפיר כדכתיבנא. ומה שפירש"י דלא מצינו לו בתורה שינתן לכהן. וכ"כ רש"י (ריש פרק בתרא דבכורות נ"ג ע"א) בד"ה במומן וכו' דלא אשכחן קרא דליתבי' לכהן עיי"ש. אין מזה הכרע. דאפשר דילפינן העברה העברה מבכור. כדילפינן בכמה דוכתי. כמו בפ"ק דבכורות (י"ב ע"א) ובפ"ה (ל"ב ע"א) ובב"ק (פרק מרובה ע"ח ע"א) ובשאר דוכתי. וגם עיקר מצות עשה דמעשר בהמה לא נפק"ל אלא מהך גז"ש לריה"ג כמשכ"ל. וגם הא דמעשר בהמה נאכל לשני ימים ולילה אחד כבכור לא נפק"ל אלא בהך גז"ש לפירש"י שם (בפרק איזהו מקומן) עיי"ש. וא"כ אמאי לא נילוף נמי בהך גז"ש גופי' לענין שניתן לכהנים כבכור. כיון דלא אשכחן בקרא איפכא:

אמנם יש ראי' לכאורה ממשנה ערוכה דתנן (בפרק בתרא דבכורות) קפץ אחד מן המעושרין לתוכן כולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים עיי"ש. והכי נמי אמרינן (ריש פרק בתרא דבכורות) עלה דתנן במתניתין דהתם מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל וכו'. לימא מתניתין דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוץ לארץ ויקריבנו תלמוד לומר וכו'. אפי' תימא ר"ע כאן ליקרב כאן ליקדש וכו'. אי הכי מאחר שאינו קרוב אמאי קדוש. ומשני ליאכל במומו לבעלים עיי"ש. הרי להדיא דמעשר בהמה לבעלים הוא. מיהו יש לדחות דמאי לבעלים דקאמר לכהנים שהם הבעלים של מעשר בהמה. דכיו"ב אשכחן במתניתין (פ"ג דתמורה כ"א ע"א) דתנן תמורת הבכור והמעשר ולדן ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור ומעשר. ויאכלו במומן לבעלים עיי"ש. וכן (בריש פ"ה דבכורות) תנן כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש וכו' חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים עיי"ש והתם ע"כ לכהנים קאמר דבכור ודאי לכהנים. וא"כ הכא נמי אפשר לפרושי הכי. אלא דקשה לכאורה מדתניא בכמה דוכתי דכ"ד מתנות כהונה הן וחשיב להו כולהו בפרטיהן. בב"ק (פרק הגוזל עצים ק"י ע"ב) ובחולין (פרק הזרוע קל"ג ע"ב) ובתוספתא (פ"ב דחלה) ובספרי (פרשת קרח פיסקא קי"ט) ובירושלמי (פ"ד דחלה ה"ד). ואם איתא אמאי לא חשיב נמי מעשר בהמה. אלא ודאי מוכח מזה דמעשר בהמה לאו ממתנות כהונה הוא. מיהו יש לדחות דלא חשיב אלא הני דמיפרשי בקרא שהם לכהנים. משא"כ מעשר בהמה דלא אשכחן בהדיא בקרא. ולא שייך בי' מאי דקתני התם וכולן ניתנו לאהרן בכלל ופרט וברית מלח עיי"ש. ועוד דבלא"ה קשה בהאי חושבנא לפי גירסת תלמודין וירושלמי ותוספתא כמו שהרגיש רש"י (בחולין שם) בד"ה ומורם מאיל וכו' וכ"כ בב"ק שם עיי"ש. והרמב"ם (הלכות בכורים פ"א הט"ו). ומה שתי' כבר דחה בתוס' רי"ד (בב"ק שם) עיי"ש שהניח בקושיא. וא"כ ליכא למשמע מינה מידי. מיהו לפי גירסת הברייתא שבספרי שם לא תקשה עיי"ש ואין להאריך. ואדרבה לכאורה יש להוכיח דמעשר בהמה לכהן מדתניא בספרי שם לקמן. ואיש את קדשיו לו יהיו למה נאמר. לפי שהוא אומר ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הילולים. קודש לבעלים או קודש לכהן. ת"ל לו יהיו בנטע רבעי הכתוב מדבר שיהא לבעלים עיי"ש. והכוונה מבוארת כמש"כ הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ט מהלכות מעשר שני) וז"ל ובנטע רבעי הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קודש שלא נתפרש בתורה למי הוא חוץ מנטע רבעי עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הספרי. וכן מבואר להדיא בסמ"ג (עשין קל"ז) עיי"ש. והיינו לומר דכיון שכל הקדשים נתפרש דינם בתורה למי הם חוץ מנטע רבעי. הילכך ודאי הך קרא לא קאי אלא להך קודש שלא נתפרש דינו במקום אחר. דהיינו לנטע רבעי. לאשמעינן שהוא לבעלים. והשתא קשה. הרי גם מעשר בהמה לא נתפרש דינו בתורה למי הוא. וכמו שכתב רש"י (בזבחים ובבכורות שם) ובתשו' הרמב"ם שם. וא"כ דילמא קרא למעשר בהמה הוא דאתי. אלא ודאי מעשר בהמה לכהן הוא. דילפינן העברה העברה מבכור. והא דנאכל לכל אדם. אפשר דאיכא איזה מיעוטא מקרא להכי דנפק"ל מיני' דלענין זה לא גמרינן מבכור. ולהכי קרא דאיש את קדשיו לא מיתוקים אלא בנטע רבעי. מיהו יש לדחות דאין ה"נ דהך קרא מידריש לכל אותן שלא נתפרש דינם בתורה למי הם. ובין נטע רבעי ובין מעשר בהמה בכלל. וכ"כ באמת הרמב"ן ז"ל (פרשת נשא) עיי"ש. איברא דמ"מ לשון הרמב"ם והסמ"ג תמוהים. ואולי י"ל דס"ל כמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ת"א) וז"ל ומה הי' עושה מזה המעשר. עולה ואוכלו בירושלים דכתיב (בפ' ראה) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם. וכתיב בתרי' ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם. ותניא בספרי מעשרותיכם ר"ע אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתב הרשב"ץ ז"ל ביבין שמועה (בפירושו לאיזהו מקומן) עיי"ש. וכ"כ בז"ר (פרשת נשא) מדכתיב עשר תעשר ודרשינן בשני מעשרות הכ"מ אחד מע"ב ואחד מע"ד וכתיב בתרי' ואכלת עיי"ש. וא"כ לפ"ז דין מעשר בהמה למי הוא מפורש בקרא דלבעלים. ולכן שפיר כתבו הרמב"ם וסמ"ג דלא אשכחן קודש שלא נתפרש דינו בתורה במקום אחר אלא נטע רבעי. אבל תמיהא לי בהך דרשא שחידשו הרא"ם והרשב"ץ וז"ר. דהא בהנך קראי כתיבי נמי בכורות בקרך וצאנך דלכהן. ועכצ"ל דמאי דכתיב בתרי' ואכלתם וגו'. וכן קרא דואכלת. לא על בעלים ישראל בלחוד קאי. אלא בין על הכהנים ובין על ישראל קאי. דכל אחד בשלו יאכלנו במקום אשר יבחר ה'. וכ"כ הראב"ע ז"ל שם ואכלתם שם הכהנים והלוים עיי"ש. וכן על קרא דואכלת פי' שם שיאכלם מי שראוי לאכול עיי"ש. וא"כ אין שום ראי' משם. ובפרט דבקרא דואכלת מפורש בהדי' ואכלת מעשר דגנך וגו'. והיכי יתכן לומר דקאי נמי אמעשר בהמה. וגם י"ל דואכלת דקרא לא קאי אלא על תבואת זרעך דמפורש בקרא בהדיא. ולא על מעשר בהמה דלא נפיק אלא בדרשא. וכעין שכתבו התוס' (בב"ק ג' ע"א) סוף ד"ה לא עשרה וכו'. ובמכות (י"ד ע"א) בד"ה ההוא עיי"ש. ובכמה דוכתי כיו"ב. עכ"פ מבואר דמהך ברייתא דספרי אין הכרח לזה:

אבל יש ראי' לכאורה מדתניא התם בספרי לקמן רבי ישמעאל אומר קודש לבעלים. אתה אומר קודש לבעלים או אינו אלא קודש לכהנים הרי אתה דן מע"ש קרוי קודש ונטע רבעי קרוי קודש. אם במעשר שני למדת שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים והרי תרומה תוכיח וכו'. והרי בכורים יוכיחו וכו'. והרי בכור שקרוי קודש וטעון הבאת מקום ואינו אלא של כהנים. והוא יוכיח לנטע רבעי וכו'. אמרת הפרש אדון בשלשה לשונות כאחד מע"ש קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון. ונטע רבעי קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון. ואל תוכיח תרומה וכו' ולא בכורים וכו' ולא בכור שאע"פ שקרוי קודש וטעון הבאת מקום אבל אין לו פדיון. אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים וכו' עיי"ש ובמש"כ בז"ר שם. ומבואר משם שאם הי' נטע רבעי שוה בכל הדרכים לבכור הוה יליף לי' מבכור שניתן לכהן. והשתא א"כ מעשר בהמה שקרוי קודש וטעון הבאת מקום וגם אין לו פדיון כבכור. וא"כ בכל השלשה דרכים הוא שוה לבכור שפיר אית לן למילף מבכור שצריך ליתנו לכהן. מיהו גם זה יש מקום לדחות ואין להאריך:

וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין ס"א) שכתב וז"ל מ"ע לעשר מעשר בהמה וכו' ואין לכהנים כלום מזה הקרבן ולא מהפסח. אלא הדם למזבח והשאר לבעלים. ואני תמה מה שכר קבע השם לכהנים בשביל עבודה זו. שנראה מלשון הכתובים (בפרשת צו) שהמתנות הם בשכר העבודות. כגון שיירי מנחות וחזה ושוק ולחמי התודה ועור העולה ובשר חטאות ואשמות עכ"ל עיי"ש. ואמנם נראה דמפסח לא קשה די"ל דכיון דעיקר החג מחמת פסח קאתי ולכן חייבה עליו תורה כרת הילכך מה שיש להם לכהנים בקרבנות החג הוא השכר שלהם בשביל הפסח. כמש"כ התוס' (בפרק לולב וערבה מ"ו ע"א) בד"ה נכנס וכו' דכיון דסוכה מחמת החג קאתיא סברא הוא דזמן דידה פוטר זמן דחג אע"פ שבירך בחול. דזמן כי אתי מחמת מועד קאתי עיי"ש. ודעת בה"ג דזמן דכסא פוטר דלולב אע"ג דמיפסקי לילות מימים. והיינו ג"כ משום דלולב מחמת חג קאתי וכחדא חשיבי. ועי' ברא"ש שם (סי' ב' ובסי' ג') ובשאר ראשונים שם. והילכך דומיא דהכי מה שיש להם לכהנים בשעירי הרגלים הוא שכרן גם בשביל עבודת הפסח. וכיוצא בזה אשכחן בפ"ה דמנחות (נ"ז ע"ב) דשתי הלחם ולחם הפנים חשיבי יש מהן לאישים משום הכבשים הבאין עם שתי הלחם ומשום הבזיכין הבאין עם לחם הפנים. וקרינן בהו לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. דכיון שבאין עמהן כגופן דמו עיי"ש. אע"ג דלא דמי ממש לההיא דהכא. אלא דזה שייך בקרבן פסח. אבל במעשר בהמה ודאי קשה קושית הרשב"ץ ז"ל. ולכן נראה דגם מזה יש ראי' דמעשר בהמה הוא ממתנות כהונה. וא"כ אין כאן מקום קושיא כלל. והרשב"ץ ז"ל לטעמי' אזיל דהוא מהסוברים דמעשר בהמה הוא לבעלים ולכן יפה תמה תמיהתו זו. אלא שראיתי להרשב"ץ גופי'. ברמזים לפסקי מס' נדה שלו פרק בא סימן שכתב בפשיטות דמעשר בהמה ניתן לכהנים. ולפי דבריו שם מוכרח כן מסוגיא דגמרא שם עיי"ש. מיהו מסוגיא דגמרא אין הכרח לפמש"כ הריטב"א (שם נ' ע"א) עייש"ה. אבל מ"מ דברי הרשב"ץ סותרים זא"ז. וזה תימא. ואולי מחמת תמיהתו זו שבזה"ר שם חזר בו וס"ל דהו"ל ממתנות כהונה דלפ"ז הדבר נכון:

אלא דלכאורה מוכרח דמעשר בהמה הוא לבעלים מדתנן (בפ"ק דחגיגה ז' ע"ב) ישראל יוצאין י"ח בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות וכו'. וכן תניא לקמן (ח' ע"א) מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין וכו' ושאר ימות הפסח אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה. ופרכינן ביו"ט מאי טעמא לא. אמר ר"א דילמא אתי לעשורי ביו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סקרתא עיי"ש. וכן אמרינן תו התם לקמן ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק וכו' עיי"ש. וכן הוא בתוספתא ובירושלמי (פ"א דחגיגה) עיי"ש. ומבואר לכאורה מזה דמעשר בהמה אינו ניתן לכהנים אלא של בעלים הוא. ולכך יוצאין הם בו ידי חובת שמחה בחג. אבל באמת אין מזה הכרח. דאפשר לומר דאע"ג דודאי מעשר בהמה ניתן לכהן מ"מ כיון שמותר באכילה גם לישראל. וכדתנן (סו"פ איזהו מקומן) שנאכל לכל אדם. הילכך שפיר קתני דיוצא בו ידי חובתו. דהיינו אם הכהן נתנו לו. ומאי דאמרינן דילמא אתי לעשורי ביו"ט. לא משום דכשיעשר הישראל יוצא בו י"ח. אלא דכשיעשר ויתננו לכהן המכירו ודאי יסמוך על הכהן שיתן לו ממנו לצאת בו ידי חובתו ברגל. או דחיישינן שמא יעשר הישראל ביו"ט בשביל שיהא הכהן יוצא בו ברגל י"ח. ואדרבה משם יש קצת מקום ראי' איפכא. משום דאל"כ קשה אמאי לא קתני במתניתין ובברייתא נמי דינא דיוצאין י"ח שמחה בין משלו ובין משל אחרים. כדקתני בירושלמי (פ"א דחגיגה ה"ב) ובתוספתא שם עיי"ש. ומאי שייר דהאי שייר. אלא ודאי מעשר בהמה של כהן. ולא משכחת לה שיוצא בו הישראל ידי חובתו אלא ברשות הכהן. וא"כ היינו משל אחרים. ונמצא דהך דינא מבואר נמי במתניתין ובברייתא דידן ולא שיירי'. אלא משום דבאנפא רחיקא משכחת לה נמי שיהא של ישראל. וכגון בירושה מאבי אמו כהן. להכי תנא דתוספתא קתני להך דינא בהדיא אע"ג דכבר תני ברישא מעשר בהמה. אבל תנא דמתניתין ודברייתא דידן לא חש לה. משום דסתמא דמילתא מעשר בהמה אינו נאכל לישראל אלא ברשות כהן. והיינו של אחרים. ולא איצטריך למיתניי':

אבל יש להביא ראי' לכאורה מדאמרינן (בפ"ק דבכורות י"א ע"א) אמר רב נחמן אמר רבה ב"א ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו עיי"ש. והשתא נהי דתשעה מהן הן שלו. משום דמספק אין מוציאין מידו ליתנם לכהן. משום דדילמא לאו פטרי חמורים נינהו. מ"מ אחר שעישרן עכ"פ יש ליתן את זה שיצא בעשירי וחייל עלי' שם מעשר לכהן ממה נפשך. אם הוא פדיון פטר חמור הרי של כהן הוא. ואם איננו פדיון פטר חמור הרי הוא שייך לכהן. משום דהו"ל מעשר בהמה שניתן לכהן. ואין לומר דאכתי יש ספק שמא זה שיצא בעשירי איננו לא קדוש בקדושת מעשר וגם איננו פדיון פטר חמור. דאפשר שאחד מן הנשארים הוא פדיון פטר חמור ושל כהן הוא. וא"כ אין כאן עשרה שיין שיתחייב לעשרן. וממילא עשירי זה לאו מעשר הוא. וגם אפשר שאיננו פדיון פטר חמור ונמצא דמספק אין מוציאין אותו מיד הבעלים ליתנו לכהן. והילכך שפיר קאמר דכולן שלו. דלעולם יש ספק ואין כאן ממנ"פ. דזה ליתא. דהרי ע"כ כיון שאנו מחייבין לעשרן אין אצלנו שום ספק דהנך עשרה שיין שלו הן. ואפי' תקפן כהן מוציאין אותן מידו. דאל"כ הרי קיי"ל עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ומספק לא מיחייבינן לי' לעשרן. ואם הי' איזה ספק בדבר שמא אין כאן עשרה שיין המתחייבין להתעשר לא הוה צריך לעשרן. וא"כ ודאי קשה אמאי כולן שלו. עכ"פ העשירי יש לנו לחייבו ליתן לכהן אם איתא דמעשר בהמה דכהן הוא. אלא וודאי עכצ"ל דמעשר בהמה דבעלים הוא. וביותר יש להכריח כן מדאמרינן תו התם לקמן אמר ר"נ אמר רבה ב"א ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאי בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו עיי"ש. מיהו י"ל דמהא לא איריא. דכי היכי דאמרינן דהו"ל כאילו הורישו כהן השיין לענין שלא יתחייב ליתן אותן לכהן משום פדיון פטר חמור. וכאילו נפלו לו מבית אבי אמו כהן החמורים לעצמן והשיין לעצמן. כפירש"י שם עיי"ש. הכי נמי מהני לפטרו מליתן המעשר לכהן מהאי טעמא גופא. דהו"ל כאילו כבר זכה אבי אמו כהן בהנך עשרה טלאין וזכה במעשר שבהן לעצמו והורישו לישראל. והילכך הוא שלו. ואדרבה בזה אתי שפיר הא דנקט עשרה פטרי חמורים. דדוקא נקט עשרה. דלהכי אמרינן דהו"ל כאילו כבר זכה נמי במעשר. אבל אם היו פחות מעשרה. דאפי' אם הי' הכהן עצמו מפריש עליהן. לאו בני עישורי נינהו דליזכי כהן במעשר שלהן. והילכך כשבא זה היורש להכניסן לדיר שלו לעשרן. ודאי חייב ליתן המעשר שלהן לכהן. משא"כ השתא איכא עשרה דלעצמן בני עישורי נינהו. הו"ל כמורישו טבלין דמעשרן והן שלו. וא"כ אדרבה משם איכא הוכחה איפכא. אבל מאידך מימרא דר"נ בישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים. ודאי קשה לכאורה כדכתיבנא. ומיהו נראה דגם מההיא לא איריא. דכיון דעיקר טעמא דרב נחמן אינו אלא משום דתקפו כהן מוציאין מידו משום דאם הוה אמינא תקפו כהן אין מוציאין מידו. הו"ל ספק אם בני עישורי נינהו. והתורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק. ולא מיחייב לעשרן כלל כמשכ"ל. וזה מבואר בסוגיא (פ"ק דמציעא ו' ע"ב) עיי"ש. והנה הא דתקפו כהן מוציאין מידו. כתבו קצת אחרונים ז"ל דאע"ג דחזקת מרא קמא אינה חזקה המכרעת אלא מסברא דמאן דכאיב לי' אזיל לאסיא. כדאמרינן בב"ק (מ"ו ע"ב). וא"כ היכא שתקף אמאי מוציאין וחשבינן לי' כודאי של מחזיק הראשון אפי' לענין איסור שיעשר ויקריבנו ע"ג המזבח. מ"מ מתורת יאוש נגעו בה. דכיון דמסתמא אין הספק עומד להתברר לעולם. אמרינן דאייאושי מיאשי כהנים. ואפי' יבא אליהו ויאמר דודאי בכור הוא שוב אין מוציאין השה מידו. ומ"מ לא חשוב לקוח לענין שיפטר מלעשרן. דכיון דמעולם לא יצא מידו כלל. דמעיקרא אסוחי מסחו כהנים דעתייהו מיני'. אין זה חשוב לקוח ליפטר ממעשר. מעתה לפ"ז נראה דכיון שיש כאן עשרה טלאים דבני עישורי נינהו מעיקר דינא. ואם לא הי' שום ספק בהן ודאי הוה מעשרן והוה יהיב המעשר לכהן כדינו. אלא משום שהם ספק פדיון פטרי חמור דאפשר דשל כהן נינהו. אלא דאנן אמרי' דהוו ודאי שלו ואם תקפן כהן מוציאין מידו ומשוה"כ הוא דמחייב לעשרן. דאל"כ הו"ל עשירי ספק ופטור מדינא מלעשרן. והרי הא דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אינו אלא משום דאייאושי אייאוש כהנים מיני'. ונמצא דהו"ל כאילו באו לידו מידי הכהנים שכבר זכו בו. א"כ ממילא גם המעשר שלו הוא. דכיון שאם באו ליד הכהן נהי דהוה מיחייב לאפרושי מהן מעשר מ"מ הוא לעצמו. ולא בעי למיתבי' לכהן אחר. הילכך השתא נמי כיון דלא אמרינן דשלו הן מתורת ודאי כדי שיתחייב לעשר אלא משום דגם אם של כהן הן אייאושי נתייאשו מהן. א"כ הו"ל כלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם דאמרינן התם דמעשרן והן שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצו לאישתעי דינא בהדי' עיי"ש. ואע"ג דספיקא הוא ואפשר דלאו פטרי חמורים נינהו ושלו הן וחייב ליתן המעשר לכהן. מ"מ מספיקא אין מוציאין מידו ואפי' תקפו כהן מוציאין מידו:

ועפ"ז ניחא שפיר קושית התוס' (בפ"ק דמציעא שם ז' ע"א) בד"ה מפריש עליהן וכו' שכתבו וז"ל תימא דבפ"ק דבכורות אמרינן דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים. ומה צריך עשרה שיים. ותו מאי קמ"ל מתניתין היא הספיקות נכנסים לדיר להתעשר. ותו כיון דאמר מעשרן מה צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון דמעשרן הן שלו. דאילו היו של כהן לא הי' מעשרן דהו"ל כלקוח וכו'. ואי קמ"ל דאע"ג דמעשרן עדיין הם שלו. פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא עכ"ל עיי"ש. אבל לפמש"כ כל זה לק"מ. דבלא"ה קשה דאפי' את"ל דלעשרה פטרי חמורים צריך עשרה שיים. מ"מ למה לו למינקט מילתי' בעשרה פטרי חמורים. בחד נמי מצי לאשמעינן שנכנס לדיר להתעשר והוא שלו. אבל עם מה שביארנו ניחא שפיר. דטובא קמ"ל דכשהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיים אע"פ שאין צריך מעשרן והן שלו. כלומר כולם שלו ואפי' המעשר. שאם לא היו עשרה נמצא דאפי' היו ביד כהן לא זכה בהן לענין מעשר שלהן דלאו בני חיובא נינהו. וממילא גם הוא לא זכה במעשר שלהם כשיעשרן עם צאנו. אבל השתא דהו"ל עשרה הרי זה כזוכה מן הכהן טבלים ממורחין דהמעשר שלו כמו שביארנו. ונסתלקו כל קושיות התוס' וגם מה שהקשינו. וכבר הרגישו התוס' גופייהו קצת מזה בסוף דבריהם אלא שהוקשה להם דפשיטא דהמעשר נמי שלו. משום דמעשר בהמה של בעלים הוא. ולשיטתם שפיר הוקשו. אבל לדידן דקיימינן בשיטת הסוברין דמעשר בהמה של כהן הוא לק"מ וכמו שביארנו. ומעתה א"כ גם מההיא דהתם מוכח דמעשר בהמה של כהן הוא:

אמנם הדבר מבואר לכאורה בפ"ד דזבחים (ל"ז ע"א) דפרכינן בשלמא לרבי ישמעאל דמוקים לי' כולי' בבכור היינו דכתיב ובשרם יהי' לך. אלא לריה"ג דמוקי לי' נמי במעשר ופסח מעשר ופסח בעלים אכלי לי' וכו' עיי"ש. הרי להדיא דמעשר בהמה לבעלים הוא כפסח. איברא דמדקאמר אכלי לי'. משמע דעיקר קושייתו אינו אלא מפסח ולא ממעשר. דא"כ הו"ל למימר אכלי להו. אם איתא דקושייתו הוא מתרוייהו ותרוייהו בעלים אוכלין אותן. אלא מעשר אגב פסח נקטי'. ובמעשר אין עיקר קושייתו אלא משום דנהי דניתן לכהן אבל מ"מ לא מיתסר לזרים ונאכל לכל אדם. ואילו בקרא דבשרם יהי' לך כתיב כחזה התנופה וכשוק הימין. וא"כ בהנך דאסורין לזרים כתיב קרא. וכיו"ב ריש פ"ק דב"ק (ה' ע"א) דפריך אונס ומפתה ומוציא ש"ר דממונא הוא ליתני. וכתבו התוס' מוציא ש"ר לית בי' ממונא כלל אלא אגב אחריני נקטי'. עיי"ש. וא"כ אין מזה הכרח. אבל לכאורה יש להוכיח כן מפ"ק דזבחים (ט' ע"א) דפרכינן אימא שחטי' לפסח שלא בזמנו לשם מעשר ליהוי מעשר. למאי הילכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקא עלי' בלא יגאל. אמר קרא העשירי יהי' קודש זה מעשר ואין אחר מעשר. ואימא שחטי' לשם בכור ליהוי בכור למאי הילכתא דלא ליבעי נסכים. אי נמי דליתבי' לכהנים ומשני בכור נמי ממעשר גמר עיי"ש. הרי דבמעשר לא קאמר למאי הילכתא למיתבי' לכהנים כדקאמר גבי בכור. ואם איתא דמעשר נמי לכהנים גם במעשר הו"ל למימר הכי. מיהו גם מזה אין הכרח כ"כ. ועי' בתוס' שם ד"ה דלא ליבעי וכו'. ובד"ה אי נמי עייש"ה ואין להאריך. אלא דלכאורה מפורש כן להדיא בתוספתא (פ"ה דזבחים) דקתני התם יפה כת הכהנים מכח ישראל וכח ישראל מכח כהנים. יפה כח הכהנים בקדשי קדשים ובבכור שאין לישראל בהן כלום. יפה כח ישראל במעשר בהמה ובפסח שאין לכהנים בהן כלום עיי"ש. הרי לכאורה בהדיא דאין לכהנים במעשר בהמה כלום. וזו ראי' מוחלטת לכאורה. אבל כי דייקינן בה היטב נראה דלא זו שיש לה פירכא אלא אף זו דאדרבה גם מהתם יש מקום להוכיח כדעת הסוברין דמעשר בהמה של כהן הוא. משום דלכאורה אינו מובן היכי שייך לומר בזה יפה כח ישראל מכח כהנים. הרי כיון דמעשר בהמה ופסח אינם כלל ממתנות כהונה הרי הם ככל ממון ישראל ונכסיהם דפשיטא דשלהם הן לגמרי. ואין לשום אדם והכהנים בכלל. שום זכות בהם כלל. ולא שייך לומר בזה יפה כח הבעלים בשלהם יותר מכח אחרים. כיון שאין שום כח לאחרים בהם כל עיקר ולא שום שייכות כלל. ובשלמא מה שאמרו יפה כח כהנים מכח ישראל בקק"ד ובבכור ניחא. דאע"ג דעיקרן משל בעלים באו והם ג"כ מתכפרים בהם. וכן הבכור משל בעלים הוא שבא לידם וקיימו בו מצות נתינה לכהן. מ"מ יפה כח הכהנים בו יותר מהבעלים וזכו בו לגמרי. ואין לבעלים בו אפי' היתר אכילה. אבל מעשר בהמה ופסח דמעולם היו של בעלים כמו עכשיו. היכי שייך לומר בהו לשון יפה כח ישראל מכח כהנים. מאחר דמעולם לא הי' ולא יהי' להם בהן שום זכות כלל ולא שייך בהן כח כהנים כל עיקר. ומיהו בפסח אפשר לומר דכיון דפסח בשאר ימות השנה שלמים. וכן כשהפריש את פסחו ומת אין בנו מביאו אלא לשם שלמים. וכן כל מותר פסח. כגון הפריש מעות לפסחו והותיר או הפריש שתי בהמות לאחריות פסחו מביא המותר לשלמים. ויש בהן לכהנים חזה ושוק כשאר שלמים. וא"כ הרי יש איזה צד זכות לכהנים בפסח. ולזה שייך לומר יפה כח ישראל בו מכח הכהנים שבו. שהרי עכ"פ יש להם בו כח קצת. אבל מעשר בהמה. אם איתא דלאו ממתנות כהונה הוא. הרי אין שום זכות וכח לכהנים בו בשום צד כלל. אלא שחייב כשהוא תמים לזרוק דמו ולהקטיר אימוריו ע"ג המזבח. היכי שייך בו לומר יפה כח ישראל מכח כהנים. ולכן נראה דמזה ראי' דמעשר בהמה ממתנות כהונה הוא כמו בכור. והא דקתני שאין לכהנים בו זכות כלום. היינו רק לומר שאין לכהן קנין בגופו כלל וזכותו בו אינו אלא קנין ממון בעלמא כל זמן שהוא ברשותו. אבל משיצא מרשותן של כהנים הרי הוא חוזר לרשות ישראל לגמרי. ושוב לא נשאר לכהנים בו צד זכות כלל. משא"כ בכור וקדשי קדשים דאפי' יצאו מרשות כהנים באיזה ענין שיהי'. אכתי אי אפשר שיפקע קנין הגוף שיש להם בהן. שהרי אסורין באכילה לזרים. ואי אפשר שלא יחזרו לכהנים שלא הותרה אכילתן אלא להם. אבל במעשר בהמה אין לכהנים צד קנין הגוף כלל. ונתרוקנה רשותן לישראל לגמרי ואפי' בשום חלק מהם. דגם חזה ושוק אין להם בו וכולו מותר באכילה לישראל כחולין. והיינו דקתני בתוספתא יפה כח ישראל במעשר בהמה יותר מכח כהנים. דאפי' כשכבר זכו בו הכהנים אין זכייתם בו אלא זכות ממון אבל בגופ ן אין להם כלום וכל שפקע זכות ממון שהי' להם בו וחזר ובא ליד ישראל זוכה בו הישראל לגמרי כדמעיקרא קודם שהפרישו למעשר. ובטל זכותן של כהנים בו לגמרי. ואפי' בחזה ושוק שהוא חלק הכהנים בשאר קדשים קלים. שלא הותרו לאכילה אלא לכהנים. כאן במעשר בהמה גם החזה והשוק נאכל לישראל כשאר הבשר. ונמצא שיפה בו כח ישראל מכח הכהנים משחזר ובא ליד ישראל אבל בקדשי קדשים ובכור תם אי אפשר לעולם שיתבטל בהן זכותן של הכהנים. דאסורים לישראל. ואי אפשר כלל לישראל לחזור ולזכות בהן כלל שיהא לו בהן היתר אכילה. שיפה בהן כח כהנים מכח ישראל. ומיהו לכאורה יש להביא ראי' מדאמרינן (בפרק ראשית הגז קל"ו ע"ב) דר"ש דפטר את הטריפה מראשית הגז יליף צאן צאן ממעשר בהמה. מה מעשר טריפה לא. אף ראשית הגז טריפה לא. ופריך ונילף צאן צאן מבכור מה בכור אפי' טריפה וכו'. ומשני מסתברא ממעשר הו"ל למילף וכו'. ופריך אדרבה מבכור הו"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני כהן בקדושה ומכירה וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל בכור וראשית הגז נוהגין ביתום אבל מעשר לא. בכור וראשית הגז נוהגין בלקוח ובשותפות אבל מעשר פטור בלקוח. וכן שנתנו לו במתנה וכו'. בפני. בכור וגז נוהגין אף שלא בפני הבית וכו'. כהן. בכור וגז ממתנות כהונה הן ולא מעשר דנאכל לבעלים כשלמים עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דמעשר אינו ניתן לכהן אלא נאכל לבעלים. וכן פירש הערוך (בערך זכר) עיי"ש. מיהו נראה דגם מההיא לא איריא. ואדרבה קצת יש להוכיח איפכא. דהנה הא דאמרינן בקדושה ומכירה פירש"י וז"ל בקדושה בכור אין צריך להקדיש דקדושתו מרחם. וגז נמי אינו צריך להקדיש דאין קדושה חלה עליו. אבל מעשר מקדישו בשבט. לישנא אחרינא בקדושה בכור וגז נכסי כהן לקדש בו את האשה וכו' אבל מעשר אינו נכסי בעלים לקדש בו את האשה וכו' עכ"ל. והנה אע"ג דרש"י שם דחה הך לישנא בתרא. וכתב דלאו מילתא היא אלא במעשר מקדשין בו את האשה עיי"ש. מ"מ כבר תמהו כל האחרונים ז"ל על דברי רש"י אלו שהם נגד משנה ערוכה (ריש פ"ק דמעשר שני) דבהדיא תנן התם דמע"ב אין מקדשין בו את האשה עיי"ש ואכמ"ל בזה. וא"כ שני פירושים אלו אמת הם. ולפ"ז קשה לשני לשונות אלו דללשון ראשון קשה אמאי לא חשיב נמי קידושי אשה. וללשון שני קשה אמאי לא חשיב נמי הקדש. ולכן נראה דמזה מוכח דמעשר בהמה ניתן לכהן כבכור וראשית הגז. והא דקחשיב כהן בין דברים ששוו בהן בכור וגז ולא מעשר. היינו לא כפירש"י והערוך. אלא פירושו דבכור וגז נכסי כהן הן לקדש בהן את האשה. משא"כ מע"ב שאין מקדשין בה את האשה כמש"כ. ומאי דחשיב בקדושה. היינו כפי' ראשון של רש"י. דבכור וגז אין צריך להקדיש ומעשר צריך להקדיש. וא"כ איפכא מוכח משם דמע"ב ניתן לכהן:

ואמנם יש לכאורה להביא ראי' מסוגיא דריש פרק בתרא דבכורות דעלה דתנן מעשר בהמה נוהג במוקדשין. פרכינן התם בגמרא פשיטא לאו דידי' נינהו. ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג וכו' סד"א ליעשרו קמ"ל. ואימא הכי נמי. יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. ופרכינן טעמא דכתב רחמנא יהי' קדוש. הא לא"ה ה"א חיילא קדושת מעשר עלי'. השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא קדושה קלה אקדושה חמורה מיבעיא. מאי היא דתנן אחד קדשי מזבח וכו' אין משנין אותן מקדושה לקדושה אבל מקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן. ומשני מהו דתימא התם וכו'. למאי נפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל עיי"ש. והשתא אם איתא דמעשר בהמה ניתן לכהן קשה תרתי. חדא מאי פריך מהתם. והרי נהי דאין משנין מקדושה לקדושה. מ"מ כיון דבהך מתני' גופא קתני דמחרימין אותן דהיינו חרמי כהנים. א"כ מעשר בהמה לא יהא אלא כחרמי כהנים. דכיון דבמאי דמעשרן חייל עלייהו חיובא ליתן לכהן. דמעיקרא כשהיו שלמים נאכלין לבעלים ועכשיו משום קדושת מעשר מתחייב ליתנן לכהנים. א"כ כי היכי דגלי קרא דחרמי כהנים חיילי אקדשים הכי נמי קדושת מעשר יש לומר דחיילא אקדושת שלמים. כיון דבכך יתחייב ליתן לכהן. ותו מאי פריך מאי נפק"מ הרי איכא נפק"מ גדולה. דמעשר ניתן לכהן משא"כ שלמים. וא"כ אי לאו דגלי קרא דיהי' קודש למעט דאין מע"ב נוהג במוקדשין. הוה סד"א דנוהג. וא"כ חייב ליתנם לכהן. קמ"ל קרא דאינו נוהג וממילא הרי הן כמו שהיו ולא רמיא חיובא ליתנן לכהן. ומיהו קושיא הראשונה לק"מ דנהי דמחרימין אותן לכהנים. וגם נראה ברור דלריה"ג דקיימינן התם אליבי' דאית לי' קדשים קלים ממון בעלים הן ואיתנהו במכירה ונתינה לגבי בעלים כשאר ממונם. הכי נמי כשמחרים לכהנים קדשים קלים החרם חל על גופן ובשרן נאכל לכהנים ואין להם פדיון ועובר עליהם בלא ימכר ובלא יגאל כדין חרמי כהנים. שהרי שלמים שהזיקו גובה הניזק מבשרן והוא אוכל הבשר. אע"פ שהבעלים מתכפרים בהם כמבואר בפ"ק דב"ק (י"ג ע"א) עיי"ש. וא"כ לא גרעי חרמי כהנים מניזק הדיוט. וכן מבואר בפירש"י (סוף פ"ח דערכין כ"ח) עלה דתנן התם מחרים אדם את קדשיו בין קק"ל בין קק"ד אם נדר נותן את דמיהן ואם נדבה נותן את טובתן. ופירש"י וז"ל מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך הם מוחרמין והלא אינם שלו. אלא אם נדר הן וכו' הוא נותן כל דמי' לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו. דהא ודאי אית לה פדיון דלאו גופה החרים. דלאו דידי' היא. ואם נדבה היא דאינו חייב באחריותה וכו'. הא ודאי לא חייל חרם דלאו דידי' היא. אלא בכדי טובתה טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן בהא דתנן התם בסיפא הבכור בין תם בין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודים אותו וכו'. פירש"י וז"ל וכיצד פודין אותו דהבכור גופי' אינו מוחרם שהרי אינו שלו אלא לכהן וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ הא דתנן התם מחרים אדם את קדשיו בין קק"ד בין קק"ל אם נדר נותן דמיהן וכו' דמשמע ודאי דגם בכולהו קק"ל דינא הכי. עכצ"ל דהיינו דוקא בחרמי בדק הבית לכ"ע. או בחרמי כהנים ואליבא דמ"ד קק"ל ממון גבוה נינהו. וזה ברור ומוכרח. ודברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ערכין וחרמין הי"א) שסתם דבריו כלישנא דמתניתין צ"ע בזה. שהרי הוא גופי' פסק (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) כריה"ג עיי"ש. ומה שפסק (בפ"ד מהלכות מעילה ה"ח) דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום. כבר עמד בזה במל"מ שם. וכבר ביארתי במק"א דאין בזה סתירה. ויש פנים אחרים לדברי הרמב"ם שם בזה ואכמ"ל בזה. ובלא"ה יש בזה מבוכה בדברי הרמב"ם בכמה מקומות כידוע. ועכ"פ ודאי הדבר מוכרח כדכתיבנא. אלא דמ"מ היינו דוקא בחרמים דגלי קרא. דכתיב כל חרם קודש קדשים הוא לה'. דגמרינן מיני' במתניתין (דפ"ח דערכין) שם שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים עיי"ש. אבל במעשר בהמה אע"פ שהוא לכהנים. מ"מ לאו בכלל חרמים הוא אלא בכלל קדשים דגלי בהו קרא שאין משנין אותן מקדושה לקדושה. ולפי מאי דס"ד דמקשה דפסיקא לי' דגם קדושת מע"ב בכלל. פריך שפיר טעמא דכתב רחמנא יהי' קודש הא לאו הכי הוה אמינא חיילא קדושת מעשר עלי' השתא קדושה חמורה וכו'. דאין זה ענין לחרמי כהנים. דהתם גלי קרא. ולזה הוצרך לשנויי דשאני קדושת מעשר בהמה דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לא פקע איסורא דמעשר מינה. וא"כ מזה לק"מ וזה פשוט. אבל הא ודאי קשה מאי פריך למאי נפק"מ והוצרך לשנויי דנפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. תיפוק לי' דנפק"מ לענין שאם יחול עלה קדושת מעשר מיחייב ליתנה לכהנים. אבל שלמים נאכלין לבעלים ועורותיהן לבעלים. אלא וודאי מוכח מזה דגם מעשר היא לבעלים:

אבל גם מזה אין הכרח. דהרי בלא"ה צריך להבין מאי קפריך למאי נפק"מ. והרי ודאי נפק"מ טובא דשלמים תמורתן קריבה משא"כ מעשר שאין תמורתו קריבה. כדתנן (בפ"ג דתמורה כ"א ע"א) עיי"ש. וכן נפק"מ לענין מתן דמים. דשלמים טעונין ארבע מתנות ומעשר טעון מתנה אחת. וא"כ כשחל שם מעשר על השלמים הו"ל כנתערב מתן אחת במתן ארבע דקיי"ל כר"י שנתנין במתנה אחת. כדתנן (בפרק כל הזבחים פ' ע"א) עיי"ש. אבל נראה דהכי פריך למאי נפק"מ בקדושת מעשר לגבי קדושת שלמים שכבר חלה על בהמה. וכיון דליכא שום תוספת קדושה בקדושת מעשר על קדושת שלמים. הא קיי"ל דאין איסור חל על איסור ולא חיילא קדושת מעשר כלל על בהמה זו. והיכי אפשר שיהא מעשר נוהג במוקדשין. ועל זה משני דנפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. כלומר דבקדושת מעשר נתוסף איסור על בהמה זו למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. דמשום קדושת שלמים לא קיימא בלא ימכר ולא יגאל ומשקרא עלי' שם מעשר נתוסף בה הך איסורא ומגו דאיתוסף בה איסור זה חיילא נמי עלה קדושת מעשר לכל תורת מעשר. וכההיא דאמרינן (בפ"ג דכריתות י"ד ע"א) אקדשה מגו דאיתוסף איסור הנאה איתוסף איסור אכילה עיי"ש. והשתא א"כ ממילא מבואר דלא ק"מ. דליכא למימר דנפק"מ לענין דליבעי למיתבי' לכהן. דמה בכך מ"מ בקדושת הבהמה לא נתוסף כלום. והיכי תיסק אדעתין שתחול קדושה על קדושה. דליבעי קרא למעט. וכל כמה דלא אשכח קדושה רווחא למיחל לא משכחת לה שיחולו עלה כל הדינים הנוהגין בקדושה בתרייתא. לא לענין שיתחייב ליתנה לכהן ולא לענין שישתנה דינה לענין תמורה ולענין מתן דמים. אבל השתא דאיכא תוספת בקדושה בתרייתא על קדושה קמייתא שפיר הוה סד"א דתיחול. וממילא יהיו נוהגין בה כל דיני מעשר להחמיר עלי' יותר מבקדושת שלמים. קמ"ל קרא יהי' קודש דמשמע דהשתא הוא דחיילא עלה שם קודש ומעיקרא חולין היתה. ולא שכבר הי' עלי' שם קודש.

וקצת נראה ראי' דמעשר בהמה הוא לכהנים מתוספתא (סוף סוכה). דתניא התם התמידין והנדרים והנדבות והבכורות והמעשרות ומוספי שבת וחטאת ציבור ועולותיהם ועולת חובה של יחיד עבודתן ואכילתן במשמר הקבוע עיי"ש. והנה ודאי משמע דאכילתן דקתני אכולהו קאי. ובשלמא בנדרים ונדבות איכא למימר דעל אכילת חזה ושוק דשלמים קאי. וכ"ש בחטאות הציבור דכל הבשר נאכל לכהנים. ובעולות הצבור והיחיד אע"ג דליכא אכילת בשר. מ"מ י"ל דהעור שהוא של הכהנים קרי אכילה. משום דגם העור נאכל אגב בשר. כדאמרינן בזבחים (פרק טבול יום ק"ג ע"ב) בכל מקום העור מהלך אחר הבשר. חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן. קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותן. לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן עיי"ש. והכי נמי תנן במתניתין. (שם לעיל צ"ח ע"ב) כל שאין לו בבשר אין לו בעורות עיי"ש. ובכורות נמי הרי כולן לכהנים. אבל במעשרות אם איתא דלבעלים נינהו הרי לית בהו לכהנים כלום. דעורות קדשים קלים לבעלים האוכלין את בשרן. דהעור מהלך אחר הבשר. וגם אין טעון חזה ושוק. וא"כ לענין מאי קתני להו התם דאכילתן במשמר הקבוע. אלא ודאי מוכח מזה דמעשר בהמה הוא לכהנים. הן אמת דבעיקר הך ברייתא דתוספתא יש להקשות לכאורה. דבבכורות כיון שהם מתנה לכהן כתרומה שניתנין לכל כהן שירצו הבעלים. כל כהן שזכה בהן מן הבעלים בא ומקריבן בכל עת שירצה וכולו שלו. כמבואר בספרי (פרשת נשא פ"ו) ומייתי לה בפ"ז דמנחות (ע"ד ע"א) עיי"ש. והכי נמי תניא בפרק הגוזל עצים (ק"ט ע"ב) עיי"ש. איברא דלגירסת רש"י בלשון אחר דגרס בברייתא שאם הי' בעל מום עבודתה ועורה לאנשי משמר עיי"ש. אתי שפיר. דמיתוקמא ההיא ברייתא לענין זה שאם הי' אותו כהן שזכה בבכור. בע"מ דאז בכל השנה כולו לאנשי משמר הקבוע. ואשמעינן בברייתא דאפי' ברגל אע"ג דבחובות הרגל כל המשמרות שוין. מ"מ הבכור הוא לאנשי המשמר הקבוע. אבל לגירסת לשון ראשון של רש"י דגרס אם הי' בע"מ נותנה לבני המשמר ועבודתה ועורה שלו עיי"ש. א"כ קשה נהי דלענין הקרבתו ע"ג המזבח שפיר קתני בכור. דאנשי משמר הקבוע מקריבין אותו. מ"מ כיון דאכילתו לפי גירסא זו היא לבעליו הכהן. היכי קתני לי' בין הני דאכילתן למשמר הקבוע. והרמב"ם (בפ"ד מהלכות כלי המקדש ה"ז) מבואר שהיתה גירסתו כגירסת לשון אחר שבפירש"י. וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש היטב. וכן נראה שהיא גירסת הראב"ד ז"ל שם. מדלא השיג עליו בזה כמו שהשיג בשאר דברי הרמב"ם שם עיי"ש. ולפ"ז אתי שפיר. וגם מעשרות דקתני מיתוקמא שפיר בהכי. ובתוספתא (פרק בתרא דמנחות) מבואר כגירסת לשון ראשון שבפירש"י עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה אם לא שנאמר דמאי דקתני ואכילתן במשמר הקבוע לא קאי על בכורות ומעשרות דקתני לעיל. ולפי זה שוב אין משם ראי' כלל לנדון דידן. אלא דודאי קשה לפרש התוספתא כן. דמשמע ודאי דאכולהו הנך דלעיל מיני' קאי. וראיתי להרמב"ם שם (לעיל בהלכה ה') שהביא תוספתא זו. ולא הזכיר אלא נדרים ונדבות. ובכור ומעשר לא הזכיר כלל. וגם בנדרים ונדבות לא הזכיר אלא הקרבתן ולא אכילתן עיי"ש. ואין להאריך בזה כאן. ומ"מ מבואר דאין לנו בזה ראי' מכרעת לשום צד וצ"ע בזה. אלא דאין זה נוגע כ"כ לדברי רבינו דהכא. דהרי כאן לא גילה רבינו הגאון ז"ל דעתו אם מעשר בהמה לבעלים או לכהן:

אלא שיש בזה מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. דבמצוות אלו מלבד העשה יש בהן גם כן ל"ת דבמעשר בהמה איכא לאו דלא יגאל והוא אזהרה שלא לפדותו ושלא למכרו. ובמצות מעשר דגן אית בה נמי לאו דלא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. שהוא אזהרה שלא לאכול טבל. ורבינו הגאון ז"ל השמיט לאוין אלו במנין המצוות שלו ולא מנאם במנין הלאוין וכן במצות בכור בהמה טהורה שמנה לעיל (עשה ע"ט) אית בה נמי לאו לא תפדה לאזהרה שלא לפדותו. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה גם לאו זה. והוא תמוה מה ראה על ככה להשמיטם. ואמנם שני לאוין אלו שבמעשר בהמה ובבכור בהמה טהורה גם הבה"ג וסייעתו ז"ל באזהרותיהם השמיטום. והוא דבר מתמיה מאוד לכאורה מה ראו הגאונים ז"ל על ככה ומה הגיע אליהם להשמיט לאוין אלו המפורשים בתורה. והרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנו לאוין אלו במנין הלאוין שלהם. רק כל מוני המצוות שקדמו להרמב"ם לא מנאום. ובלתי ספק טעמם ונמוקם עמם. ונחזי אנן. והנה מגופי' דקרא ודאי אין הכרח כל כך לומר שיהיו הנך אזהרות לאוין. ואדרבה לפום פשטן דקראי משמע דלא בא הכתוב אלא לומר דמעשר ובכור אין להם פדיון אפי' בענין דבשאר קדשים יש להם פדיון. ובפרט בבכור דכיון דבכור אדם. וכן בכור פטר חמור. צוה הכתוב לפדותם. ועובר בעשה אם לא פדה אותם. הוצרך הכתוב לומר בבכור בהמה טהורה שאין בו מצות פדיון. וגם אין לו פדיון. כי קודש הוא ליקרב ע"ג המזבח. אבל שתהי' אזהרה שלא לפדותו לא שמענו. וכבר כתב החנוך (בפרשת קרח מצוה שצ"ג) וז"ל שלא נפדה בכור בהמה טהורה. מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור אולי יעלה על דעתנו לפדות ג"כ בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה בזה שלא נפדה אותו לעולם ואפי' עבר ופדהו אינו פדוי. ועל זה נאמר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר הרגיש בזה דלפום פשטי' דקרא לא בא הכתוב אלא לשלילה שלא יהא לבכור בהמה טהורה דין בכור בהמה טמאה שמצוה לפדותו בשה. ובודאי דהכי משמע פשטי' דקרא דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה וגו' אך בכור שור וגו' לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו'. הרי להדיא שבא הכתוב לחלק בזה בין בכור בהמה טמאה ובכור אדם לבכור בהמה טהורה. וא"כ אין לנו בזה אלא כאחד משאר לאוי השלילה. אבל מניעה דהיינו אזהרת איסור לא שמענו. וכמבואר כיו"ב בסוגיא דריש פ"ק דסוטה (ג' ע"א) עיי"ש. ודברי החינוך שהבאתי בזה בלא"ה תמוהים לכאורה במה שפירש ענין האזהרה שלא לפדות הבכור בבהמה אחרת. וכתב אולי יעלה על דעתנו לפדות ג"כ בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה וכו'. וזה תמוה שהרי על זה כבר באה אזהרה אחרת. דכתיב בכל הקרבנות לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' ואם המר ימיר בהמה בבהמה וגו'. ואיך יעלה על דעתנו לפדותו בבהמה אחרת. ואף דבככור בהמה טמאה גלי קרא שפודין אות בשה אינו ענין לכאן. דבהמה טמאה אינה בכלל אזהרת תמורה. דבאיסור תמורה כתיב בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' וגו'. וזה לא שייך בבהמה טמאה. וגם בהדיא הוציא הכתוב בהמה טמאה מן הכלל. דכתיב בתרי' ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' וא"כ פשיטא שאין ללמוד לענין זה בהמה טהורה מהטמאה. והיכי תיסק אדעתין לפדות בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת ולעבור על לאו דתמורה. דאפי' בע"מ מעיקרא בבכור הוא בכלל אזהרת תמורה. אלא שיש לומר בכוונת החנוך ע"פ סוגיא דתמורה (בפרק כיצד מערימין כ"ז ע"א) עיי"ש וברמב"ם (פ"ב מהלכות תמורה ה"ב) ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דמגופי' דקרא אין הכרח לומר דלא תפדה דגבי בכור בהמה טהורה ולא יגאל דמעשר בהמה אזהרות לאוין נינהו:

אלא דלכאורה הדבר מפורש בפ"ק דתמורה (ה' ע"ב) דפרכינן לאביי דאמר התם כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני והרי בכור דרחמנא אמר לא תפדה ותנן יש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר תיובתא דאביי. ומשני שאני התם דא"ק הם בהווייתיהן יהו. ופרכינן תו ולרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני האי הם למה לי. ומשני הם קריבין ואין תמורתן קריבה וכו'. ותו פרכינן התם לאביי והרי מעשר דרחמנא אמר לא יגאל ותנן יש להם פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני ותיובתא דאביי. ומשני שאני התם דילפינן העברה העברה מבכור עיי"ש. הרי לכאורה מבואר בהדיא דלא תפדה ולא יגאל אזהרות נינהו ורחמנא אמר לא תעביד הכי. ולרבא הא דלא מהני להו פדיון. בדיעבד מיהת היינו משום כללא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני. וגם לאביי אי לאו דגלי קרא בהדיא הו"ל לומר דבדיעבד יש להם פדיון משום דס"ל דמילתא דא"ר לא תעביד אי עבד מהני. הרי דלא תפדה ולא יגאל אינם אלא אזהרות לאוין שלא לעשות כן. דאם איתא דלא בא הכתוב אלא לומר שאינם צריכין פדיון או שלא יועיל להם פדיון. אינם ענין כלל לפלוגתא דאביי ורבא. ויותר מבואר כן (בפ"ק דזבחים ט' ע"א) דפרכינן התם אימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר. למאי הילכתא. למלקא עלי' בלא יגאל עיי"ש. הרי בהדיא דלא יגאל לאו גמור הוא במעשר ולוקין עליו. מיהו אי מהא לא איריא. דבשיטה מקובצת שם כתב דגירסת ספרים אחרים למיקם עלי' בלא יגאל עיי"ש. וגירסא זו ודאי היתה ג"כ לפני הרמב"ם ז"ל. שהרי כתב (בפ"ו מהלכות בכורות הלכה ה') דאינו לוקה על לאו דלא יגאל עיי"ש. וכבר העיר על דבריו במל"מ שם מההיא סוגיא דזבחים שם והניח בצ"ע עיי"ש. אבל אין ספק דגירסת הרמב"ם היא כגירסת הש"מ. וא"כ לא נזכר שם מלקות כלל. ולפ"ז אין ראי' משם גם לענין עיקר הדבר אם יש בו לאו כלל. די"ל דאפי' אזהרת לאו לית בי'. ומאי דקאמרינן למאי הילכתא למיקם עלי' בלא יגאל. היינו רק לענין שלא יועיל לו פדיון ומכירה. וכן פירש"י ורבינו גרשום מאוה"ג (ריש פרק בתרא דבכורות נ"ג ע"ב) דאמרינן התם נמי למאי נפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. ופירש"י וז"ל דשלמים הוו בני פדיון עכ"ל. וביותר ביאור כתב רגמ"ה ז"ל שם וז"ל למיקם עלי' בלא יגאל ולא ימכר. קק"ל אית להו פדיון ומעשר בהמה לית לי' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא פירשוה אלא לענין עיקר הדין דבמעשר בהמה לא מהני פדיון ולקדשים קלים אית להו פדיון. ולא פירשוה לענין לעבור בלאו על הפדיון. וא"כ גם בסוגיא דזבחים שם נפרש כן ולא שמעינן מהתם שיהא בו אזהרת לאו על הפדיון. ולכאורה מוכרח כן מפירש"י ורגמ"ה ז"ל שם. דאל"כ קשה אמאי נקטו הנפק"מ רק לענין דלא מהני פדיון. דבזה לא אשכחן חילוק אלא בבעלי מומין. אבל בתמימין הרי גם בקדשים קלים לית להו פדיון. יותר הו"ל למינקט נפק"מ לענין לעבור עלה בלאו על הפדיון. דבזה איכא נפק"מ גם בתמימין. דבשאר קדשים קלים אע"ג דלא מהני פדיון מיהא עבירת לאו ליכא בהו בפדיונן. משא"כ במעשר בהמה דאית בי' לאו דלא יגאל. אלא ודאי נראה דס"ל דגם במעשר בהמה לית בי' אזהרת לאו. וקרא דלא יגאל לא אתי אלא לאשמעינן דלא מהני לי' פדיון. ולזה ודאי ע"כ ליכא נפק"מ אלא לענין בע"מ בלבד. אבל בתמימין לא עדיף מע"ב משאר קדשים קלים. דאזהרת לאו ליכא בין במעשר ובין בקדשים קלים. והפדיון לא מהני גם בשאר קדשים קלים כמו במע"ב:

אבל מסוגיא דפ"ק דתמורה שם ודאי מוכרח לכאורה דיש אזהרת לאו בין במע"ב ובין בבכור בהמה טהורה. מיהו נראה דגם מההיא אין הכרע ואדרבה יש לדון מהתם ראי' איפכא. דבלא"ה כבר הקשו התוס' (שם לקמן ו' ע"א) בהא דאמרינן התם והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי וכו'. וכתבו התוס' שם וז"ל וקשיא לרבינו ברוך אמאי לא קאמר דפליגי בפדה בכור או מעשר או תרמים דלא מהני לכ"ע. כדמפרש בסוגיין דלאביי לא לקי כיון דלא מהני. דהכי אמר אביי לעיל דהיכא דלא מהני לא לקי. ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וצ"ע עכ"ל עיי"ש. והנה בקושית רבינו ברוך ז"ל מחרמים יש לפקפק. דכיון דליכא איסורא בפדיון חרמים אלא ביד הבעלים. דאילו ביד כהן תולין נינהו. וכדתניא (בפ"ח דערכין כ"ט ע"א) חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין עיי"ש. וכיון דחרמי כהנים ניתנין לכהנים כתרומה א"כ הו"ל לאו שניתן לתשלומין דקיי"ל דאין לוקין עליו. כמש"כ הרמב"ם (בפ"ד ה"ג מהלכות מלוה) ובשאר דוכתי עיי"ש. ומה"ט נמי באידך לאו דחרמים לא ימכר אם עבר ומכרן. כיון שניתן להישבון. שהרי הוא חייב ליתנן לכהנים. וב"ד מוציאין מידו בע"כ. אין בו מלקות אפי' לרבא. וכבר ראיתי בתשו' נו"ב (תנינא אה"ע סי' קכ"ט) שהעיר בזה לענין לאו דלא ימכר עיי"ש בדבריו. מיהו נראה דלאו דלא ימכר ודאי איסורא מצד עצמו הוא. שאפי' מכרן לטובת הכהנים ביוקר יותר מכדי דמיהן. ונותן הדמים לכהנים. הרי הוא עובר בלאו זה. דהרי לא ימכר סתמא כתיב. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (בסה"מ לאוין ק"י) דאפי' גזבר הממונה על הקדש ישנו בכלל אזהרה זו עיי"ש. ודבריו לקותים מברייתא דסיפרא (פרשת בחוקותי) עיי"ש. והרי גזבר לטובת ההקדש הוא מוכר. ואפי' הכי קאי באזהרה זו. וא"כ אין זה בכלל לאו שניתן לקשלומין. דכאן המעשה מצד עצמה אסורה ולא משום שנוטל לעצמו מה שאין לו רשות ליטלו. ואמנם גם לענין לאו דלא יגאל דחרמים לפמש"כ הר"ב פרי חדש (במים חיים פי"ח מהלכות סנהדרין) דע"כ לא אמרינן לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו אלא היכא דגלי קרא בהדיא שישלם. אבל בעלמא מילקא לקי עיי"ש בדבריו. ודבריו מוכרחין. דמ"ש מאוכל תרומה במזיד דקיי"ל דלוקה ואינו משלם. כמש"כ הרמב"ם (בהלכות תרומה פ"ו ה"ו) וכן בן לוי שנטל חלק בביזה שלוקה. כמש"כ הרמב"ם (בפי"ג מהלכות שמיטה ה"י) עיי"ש. הן אמת דהחנוך כתב באמת שאינו לוקה על הביזה משום שניתן להישבון והביאו במל"מ עיי"ש. ולטעמי' אזיל שכתב ג"כ (בפרשת משפטים) בלאו דלקיחת שוחד שאין לוקין עליו משום שניתן להישבון עיי"ש. אף דגם שם לא גלי קרא שישלם. ובאמת דדבריו צ"ע אצלי. דהרי לכאורה ודאי קיי"ל כר"י דאמר (בפרק אלו נערות) כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות נערה בתולה ובפ"ג מהלכות גנבה) וא"כ אין לנו לפטרו ממלקות אלא היכא דבפירוש רבתה תורה לתשלומין כמו בלאו דחובל בחבירו. וכמבואר בסוגיא דפרק אלו נערות עיי"ש. או בגזילה וגניבה וכיו"ב. דהו"ל ניתק לעשה דתשלומין. ומאי דאמרינן (בפ"ג דמכות ט"ז ע"א) כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. היינו ג"כ בכה"ג. וכמו שביארו שם בהדיא התוס' שם בד"ה התם וכו'. עיי"ש היטב. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ועי' מש"כ הר"ש אלגזי ז"ל (ביבין שמועה כלל ר"ב) על דברי הכ"מ (פרק י"ח מהלכות סנהדרין ה"ב) ודבריו ברורים. ועי' ג"כ בתשו' חות יאיר (סי' קצ"ג ובהשמטות שם) עייש"ה ואכמ"ל בזה. ודברי החנוך תמוהים. אם לא שנאמר דס"ל כשיטת תוס' רי"ד (בב"מ פרק הפועלים צ"א ע"א) עיי"ש היטב. דלפי שיטתו סוגיא דהתם אזלא אליבא דעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי עייש"ה. דלפ"ז אפשר דקיי"ל בזה כעולא לגבי ר"י. כיון דסתמא דגמרא ואמוראי דהתם קיימי כוותי'. אע"ג דבעלמא ודאי קיי"ל כר"י לגבי עולא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ובזה מתיישבים דברי החנוך ואין להאריך בזה יותר:

ומעתה לפ"ז נכונים דברי רבינו ברוך ז"ל דס"ל דבחרמים איכא מלקות מיהו בפדיון ודאי פשיטא דלכ"ע לא שייך לומר משלם ואינו לוקה. דכיון דלא מהני הפדיון הרי החרמים בעין והם של כהנים כדמעיקרא. ולא שייכי כאן תשלומין כלל. ואפי' הפסידן ואינם עכשיו בעין. מילתא אחריתא היא והשתא הוא דמפסידן. ואין זה ענין להפדיון דמעיקרא. ובשעתי' עבר בלאו דלא יגאל ולוקה לכ"ע. אלא דגם בלאו דלא ימכר אפי' את"ל דחשיב לאו שניתן להישבון. וכגון שמכרן לעכו"ם ואי אפשר להוציאן מידו. מ"מ ודאי רבינו ברוך ז"ל ס"ל דקיי"ל כר"י דלוקה ואינו משלם. וא"כ יש כאן מלקות. ואפי' כשתמצא לומר כדעת החנוך. וכמו שביארנו דבריו דקאי בשיטת התוס' רי"ד דקיי"ל כעולא דממונא משלם מילקא לא לקי. ונימא דסוגיא דתמורה שם נמי אזלא אליבא דעולא. ובפרט דאליבא דאביי ורבא קיימינן ולפי שיטת תוס' רי"ד שם אביי ורבא כעולא ס"ל עיי"ש. מ"מ נכונים דברי רבינו ברוך ז"ל. דהרי לפי שיטה זו אפי' לעולא לא אמרינן דמשלם ואינו לוקה אלא היכא דמדעתו משלם. ובזה ס"ל דתשלומין דוחין המלקות. אבל היכא דלית לי' לשלומי או דלא בעי לשלומי. לוקה כמבואר בתוס' רי"ד שם עיי"ש. וא"כ אכתי אפי' אליבא דעולא שפיר מצי למיעבד נפק"מ בין אביי לרבא במוכר חרמים ולית לי'. או לא בעי לשלומי. דלוקה לרבא. מיהו אכתי אפשר לומר דלהכי לא בעינן למימר התם דאביי ורבא בהכי פליגי. משום דלאביי בלא"ה ליכא בזה מלקות. אפי' אי הוה ס"ל בהא כרבא דאי עביד לא מהני. משום דלאביי לעולם אינו לוקה לפי סברת עולא אפי' לית לי' לשלומי כמבואר בסוגיא דב"מ שם ובתוס' רי"ד שם עיי"ש. וע"כ גם עולא גופי' הכי ס"ל. כמתבאר מסוגיא דפרק אלו נערות (שם ל"ב ע"א). דאל"כ לא הוה צריך עולא לאוקמי כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת עייש"ה. ואכמ"ל בזה. אלא דלרבא הוא דאית לי' סברא זו לשיטת תוס' רי"ד. מיהו גם לפ"ז אכתי דברי רבינו ברוך נכונים דאיכא למימר דלא ס"ל כדעת תוס' רי"ד בזה. אלא ככל שאר ראשונים ז"ל בסוגיא דב"מ שם. וגם בלא"ה כבר ביארנו דאין זה ענין כלל ללאו שניתן להישבון ע"פ הספרא ודברי הרמב"ם בסה"מ שהבאתי. הן אמת שראיתי להחנוך (מצוה שנ"ח) שהבין דברי הספרא והרמב"ם שם בדרך אחר. דמאי דאמרינן לא ימכר לגזבר היינו אזהרה לבעלים שלא ימכרו אפי' לגזבר עיי"ש. ולפ"ז אין ראי' משם. ועי' מה שביארנו בזה לקמן במנין הלאוין (ר"ל). ואכמ"ל בזה. מ"מ בעיקר הדבר ודאי נראה כמש"כ דלא ימכר איסור מצ"ע הוא ואפי' מכרן לטובת הכהנים עובר באזהרה זו וקרינן בי' לא ימכר. וא"כ אין לו ענין ללאו שניתן להישבון וכדכתיבנא:

איברא שראיתי להאחרונים ז"ל שהשיבו בעיקר קושית רבינו ברוך ז"ל בין בבכור ובין במעשר ובין בחרמים דכיון דבכולהו הני גלי קרא דלא מהני א"כ הו"ל לאו שאין בו מעשה. שהרי אין כאן אלא דבור בעלמא שאומר יהא זה פדוי על זה. והרי במימר אי לאו דבדבורו עביד מעשה לא הוה לקי כדאמרי' התם לעיל עיי"ש. וא"כ בהני כיון דבין לאביי ובין לרבא אין בדבריו כלום הו"ל לאו שאין בו מעשה דלכ"ע לית בהו מלקות. ומשום זה דחו דברי רבינו ברוך ז"ל. כמש"כ בחק נתן ונו"ב שם ושאר אחרונים עיי"ש. ואמנם לדידי נראה דגם בזה דברי רבינו ברוך נכונים. משום דלכאורה קשה בההיא דמצרכינן לעיל התם בתמורה לטעמא דבדבורא עביד מעשה. ותיפוק לי' דאית בה מעשה ממש. לפי מאי דאמרינן התם (לקמן כ"ז ע"א) א"ר אשי אפי' בבע"מ נמי משכחת לה לישנא דאחולי ומשכחת לה לישנא דאתפוסי ידו אקודש חול הוי ידו אחול קודש הוי. ופירש"י וז"ל הניח ידו אקודש ואמר זו תחת זו אידך דחולין ודאי לחולין קמתכוין וחול הוא. ידו אחול ואמר זו תחת זו אתפוסי הוא. דקודש בע"מ עושה תמורה. ואי הוה בעי האי לאחולי הוה מנח ידו על ההיא דקודש עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ב מהלכות תמורה ה"ב) וז"ל היו לפניו שתי בהמות אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום הניח ידו על בהמת חולין ואמר הרי זו תחת זו. הרי זו תמורה ולוקה. הניח ידו על בהמת הקדש ואמר הרי זו תחת זו הרי זה חיללה על בהמת החולין ואין זו תמורה. אלא כפודה בע"מ בזו הבהמה עכ"ל עיי"ש. ונמצא לפ"ז דאיכא בתמורה מעשה ממש בהנחת ידו על הבהמה. דודאי פשיטא דאין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא לענין מלקות. מיהו נראה דלק"מ דאכתי הוצרך לטעמא דבדבורי' עביד מעשה לענין היכא דליכא הנחת יד. וכגון שלא היתה לפניו אלא בהמה אחת של חולין. ואמר הרי זו תמורה תחת בהמה של קודש שבביתי. ובזה אי לאו דבדבורי' עביד מעשה לא הוה לקי. והתם קאי עלה דתניא כל ל"ת שבתורה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר וכו' אע"פ שלא עשה מעשה חייב. וע"ז קא"ל ר"י לתנא לא תתני מימר דבדבורו עשה מעשה עיי"ש. כלומר דבמימר לא משכחת לה שלא יעשה מעשה. ולעולם הוא לאו שיש בו מעשה ולא שייך למימר בי' אע"פ שלא עשה מעשה. דבדבורי' לחוד נמי עביד מעשה. אבל ודאי משכחת בי' נמי מעשה ממש כדכתיבנא. וגם אפשר לומר דבתמורה כיון דהנחת ידו היא על בהמה דחולין אין זו חשיבא מעשה לגבי בהמה דהקדש כדי שילקה. שהרי בבהמת הקדש מיהא לא עבד שום מעשה. ואי לאו דבדבורי' עביד מעשה דחיילא קדושה על בהמת חולין ע"י המרתו לא הוה חשיבא מעשה. אלא דהתינח בתמורה אבל בפדיון שפיר משכחת בה מעשה בהנחת ידו. דהא בפדיון מניח ידו על בהמת הקדש. ונמצא דבבהמת הקדש גופא קעביד מעשה. ושפיר הו"ל לאו שיש בו מעשה. ואתו שפיר דברי רבינו ברוך. ולחנם הרעיש בנו"ב שם בהשגתו זו על דברי רבינו ברוך ז"ל. ומעתה לפ"ז קושית רבינו ברוך ודאי קשיא טובא ולזה הניחה בצ"ע:

מיהו מה שהקשה מחרמים יש לדחות. דלא בעי לאוקמי פלוגתייהו דאביי ורבא בחרמים משום דלא פסיקא לי'. דהא חרמים דקרקעות אין נוהגין בזה"ז כלל מדאורייתא. ואם החרים קרקעותיו בזה"ז לא עשה ולא כלום כמבואר סופ"ח דערכין (כ"ט ע"א) עיי"ש. וגם במטלטלין ובמקרקעי דחו"ל דאמרינן התם דנוהגין בזה"ז. נראה דהיינו רק למ"ד דלא מקשינן מטלטלי דחרמים למקרקעי. אבל למאן דמקיש מטלטלי למקרקעי בחרמים. כי היכי דבמקרקעי אין חרמים נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג הכי נמי במטלטלין וכ"ש במקרקעי דחו"ל. והתם (לעיל כ"ח ע"א) איפליגי בה רבי יהודה ור"ש דלר"י מקשינן מטלטלי למקרקעי דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ואיתקשו להדדי. ולהכי ס"ל דכמו שאין הלוים מחרימין קרקעות מדכתיב כי אחוזת עולם היא להם. הכי נמי אין מחרימין מטלטלין. וכן נמי מה"ט ס"ל דכמו דחרמי קרקעות ניתנין לכהנים שבאותו משמר הכי נמי חרמי מטלטלין. אבל לר"ש לא מקשינן מטלטלין למקרקעי. והילכך ס"ל דאע"ג דאין הלוים מחרימין מקרקעי מחרימין מטלטלי. וגם ס"ל דחרמי מטלטלי ניתנין לכל כהן שירצו הבעלים עיי"ש. והרמב"ם (בפ"ו מהלכות ערכין וחרמין הלכה ה' ובה"ז) ובסמ"ג (עשין קל"ב) ובחנוך (מצוה שנ"ז) פסקו בזה הלכה כר"י דמקשינן מטלטלי למקרקעי עיי"ש. ועי' בתשובות חיים שאל (ח"ב סי' ל"א ס"ק ד' ה') שהאריך לבאר טעמם בזה עיי"ש היטב. וא"כ גם כאן לענין אם נוהגין בזה"ז למאי דקיי"ל כמאן דמקיש מטלטלין למקרקעי בחרמי כהנים. כי היכי דחרמי קרקע נוהגין רק בזמן שהיובל נוהג כדגמרינן מקרא. הכי נמי חרמי מטלטלי אין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג. ור"ש בן יוחאי דלא קאמר התם אלא דאין שדה חרמים נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג עיי"ש. דמבואר דבמטלטלין לא ס"ל הכי היינו משום דלטעמי' אזיל דס"ל לעיל דלא מקשינן מטלטלין למקרקעי. וכן עולא דס"ל התם הכי לחלק בין מטלטלין למקרקעי. ע"כ כר"ש ס"ל בהא. ומה"ט נמי ס"ל התם שניתנין לכל כהן. שירצו הבעלים. וקאמר אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים עיי"ש. אע"ג דהאידנא ליכא משמרות כהונה. ועי' בש"מ שם מש"כ בשם הרא"ש ז"ל בזה עייש"ה. והיינו משום דלמאן דלא מקיש מטלטלין למקרקעי הכי דינא בחרמי מטלטלי כמבואר התם (לעיל כ"ח ע"ב) כמשכ"ל. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דמקיש מטלטלין למקרקעי כמו דבמקרקעי אין חרמי כהנים נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג הכי נמי במטלטלין ואין שום חרמים נוהגין מדאורייתא בזה"ז כלל. ואם החרים אינן מוחרמים. ולהכי אתי שפיר דלא בעי למינקט פלוגתא דאביי ורבא בחרמי כהנים שאין נוהגין כלל בזה"ז מדאורייתא. הן אמת דחזינא להרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות ערכין וחרמין הלכה י"א) שפסקה להלכה דמטלטלין מחרימין אפי' בזה"ז. וגם כתב שם שניתנין לכל כהן. והיינו כעולא (סופ"ח דערכין שם). הרי דאע"ג דפסק כר"י דס"ל דמקיש מטלטלין לקרקעות. מ"מ בזה ס"ל דאין דין מטלטלי כמקרקעי. וכן דעת הסמ"ג והחנוך שם. והוא תמוה והדברים נראין כסותרין זא"ז וכמו שביארנו. וגם מש"כ דהמחרים מטלטלין בזה"ז יתנום לכהנים שבאותו מקום. הוא תמוה דהרי הרמב"ם גופי' פסק לעיל (בפ"ו) דגם מטלטלין ניתנין לכהנים שבאותו משמר. והיינו כמ"ד דמקשינן מטלטלין למקרקעי כמשכ"ל. וא"כ בזה"ז אפי' אם תמצא לומר שנוהגין. מ"מ אין להם היתר בנתינה לאיזה כהן שירצה. אלא אסורין לעולם בהנאה. כיון דליכא האידנא משמרות כהונה ואין הכהנים בקיאים במשמרותיהם. ועי' בפ"ב דתענית (י"ז ע"א) ובסופ"ב דסנהדרין וברמב"ם (פ"א מהלכות ביאת מקדש) עייש"ה ובמש"כ הרא"ש ז"ל הובא בש"מ שהבאתי לעיל וכבר הרגיש בזה בלח"מ שם. אלא דמש"כ שם וז"ל אע"ג דהיכא דב"ה קיים החרים מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר. השתא דליכא משמר יתנו לכהנים הנמצאים באותו מקום. וכדאמר עולא בגמרא שם עכ"ל עיי"ש. לא ידענא מהיכא תיתי לן לחלק בזה בין זמן הבית לזה"ז. וכיון דמקרא ילפינן דגם מטלטלין אין נתנין אלא לכהנים שבאותו משמר מהיכא תיתי לומר שנשתנה הדין בזה"ז. ועולא אפשר דס"ל דאפי' בזמן הבית מטלטלים ניתנין לכהן שירצה משום דלא מקשינן מטלטלי למקרקעי וכמשכ"ל. דהא בלא"ה הכי ס"ל לרחב"א לעיל כר"ש דלא מקיש עיי"ש. וא"כ אמאי לא יתכן לומר דגם עולא הכי ס"ל. וגם אפשר לומר כמש"כ בש"מ בשם הרא"ש שם דעולא דאמר הוה יהיבנא כולהו לכהנים. היינו לומר שהי' אומר להם שכך הדין שינתנו לכהנים. אבל ודאי אין להם תקנה בזה"ז דלא ידעינן כהנים של אותו משמר. וגם יתכן לומר דכוונתו שהי' מזכה אותן ע"י אחר לכהן שבאותו משמר בכל מקום שהוא. כדי להתירן בהנאה. דהו"ל כאילו באו ליד כהן. ועכ"פ אין שום מקום לחלק בזה בין זמן הבית לזה"ז. ודברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה תמוהים טובא לענ"ד:

וראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' שנ"ח) שכתב וז"ל צוה הקב"ה כל המקדיש נכסיו בלשון חרם וכו' צריך ליתן לכהן וכו'. וי"א לבה"ב וכו' דתנן (בפרק המקדיש) רי"א סתם חרמים לבדק הבית וכו'. וחכ"א סתם חרמים לכהנים. ואמר עולא סתם חרמים לכהנים. ורב יהודה אמר סתם חרמים לבדק הבית ועשה מעשה (בערכין סו"פ המקדיש) והצריך פדיון לההוא דאחרימנהו לנכסי'. הלכך חוששין לדברי רבי יהודה. והמחרים נכסיו צריך פדיון וכו'. וכיון שרב ועולא ס"ל לכהנים אם החזיק בהן כהן אין מוציאין מידן עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה במש"כ שחוששין להחמיר לדברי ר"י והילכך המחרים נכסיו צריך פדיון. שהרי זו היא חומרא דאתי לידי קולא. שהרי אם הם חרמי כהנים הרי הוא עובר בפדיי' זו על לאו דאוריי' דכתיב בחרמי כהנים לא ימכר ולא יגאל. ועוד דמאי מהני לי' פדיון זה הרי חרמי כהנים אין להם פדיון ואסורין בהנאה לעולם עד שיבואו לידי כהן. ולכאורה הי' נראה לומר בכוונתו דס"ל כמשכ"ל דלדידן דקיי"ל דמקשינן מטלטלין למקרקעי אין חילוק גם לענין זה בין מטלטלין למקרקעי. וכל חרמי כהנים אין נוהגין בזה"ז כלל. וגם ס"ל דדוקא חרמי כהנים אמרינן דאין נוהגין בזה"ז. אבל חרמי גבוה נוהגין בזה"ז. וכדעת הרמב"ם (בפ"ח דערכין וחרמין) וסייעתו. ולא כפירש"י בסוגיא דערכין שם עיי"ש ובמש"כ בלח"מ (שם פ"ח מהלכות עו"ח הי"א) עיי"ש. והשתא א"כ שפיר כתב הרא"ם ז"ל דחוששין לדברי ר"י להצריך פדיון. משום דלמ"ד סתם חרמים לכהנים לית כאן שום חששא. שהרי אין חרמי כהנים נוהגין בזה"ז כלל אפי' במטלטלי ובמקרקעות שבחו"ל והרי הם מותרין לגמרי כמו שהיו מעיקרא. אלא דלחומרא חוששין לדעת מ"ד דסתם חרמים לבדה"ב להצריכן פדיון. כן הי' נראה לכאורה בכוונת היראים. אלא דלפ"ז יש לתמוה במש"כ בסוף דבריו דכיון דרב ועולא ס"ל דסתם חרמים לכהנים אם החזיק בהן כהן אין מוציאין מידו. והשתא כיון דאין שום חרמי כהנים נוהגים בזה"ז אמאי אם החזיק בהן כהן אין מוציאין מידו. וגם דברים אלו מצד עצמן תמוהים. דמבואר מדבריו שאם לא החזיק בהן כהן הרי הם תחת יד הבעלים כדמעיקרא ומותרים להנות מהן. דאל"כ פשיטא שיכול כהן ליטלם. והיכי שייך לדון בהן אם מוציאין אותן מיד הכהן כיון דאסורים בהנאה לבעלים. ואין להם תקנה אחרת אלא ליתנם לכהן. אלא ודאי ס"ל דמותרים בהנאה לבעלים כדמעיקרא. והוא תמוה דהרי חרמי כהנים בבית הבעלים אסורים בהנאה כהקדש. ואולי לזה אפשר לומר קצת דבשלא החזיק בהן כהן יש להם לבעלים תקנה ליהנות בהן ע"י שיתנם לכהן ע"מ להחזיר. דקיי"ל דשמה מתנה. ומכיון שבאו ליד כהן הותרו בהנאה אע"פ שיחזור הכהן ויחזירם לבעלים. ואע"ג דבפ"ק דקידושין (ו' ע"ב) אמרינן דבתרומה כה"ג אע"ג דיצא ידי נתינה מ"מ אסור לעשות כן משום שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות עיי"ש. מ"מ כאן כיון דאיכא ספיקא דדינא אם סתם חרמים הוא לבדה"ב או לכהן אפשר דשרי אפי' לכתחילה לעשות כן. אלא דמ"מ אם החזיק בהן הכהן ולא החזירם אין מוציאין מידם אלא דזה דחוק טובא בכוונת הרא"ם ז"ל. דכיוצא בזה הו"ל לפרש ולא לסתום כ"כ. ומ"מ גם לפ"ז עכ"פ מתבאר דס"ל דחרמי כהנים מיהת במטלטלים ובמקרקעי דחו"ל נוהגין גם בזה"ז. וכדעת הרמב"ם וסייעתו. וא"כ דבריו תמוהים כדמעיקרא ולא יתכן לפרש דבריו על דרך שביארנו. ומיהו עם מש"כ לפרש סוף דבריו יתכן ג"כ לבאר תחילת דבריו דכוונתו שחוששין לדברי ר"י להצריך נמי פדיון מחשש הקדש בדה"ב. ולא סגי במאי שיתנם לכהן ע"מ להחזיר. דאין זה מוציא אלא מחשש חרמי כהנים בלבד. אלא צריך שיפדם תחילה ויפרש בהדיא דאין פדיונו אלא בתנאי אם הם קדשי בדה"ב. דבזה שום ליכא חשש עבירת לאו דלא יגאל. ובתר הכי יתנם לכהן כדי להפקיע מהן איסור חרמי כהנים במתנה עמ"ל. אבל כבר כתבתי דאין זה במשמע דברי היראים. ולכן דבריו צ"ע אצלי:

איך שיהי' עכ"פ דברי הרמב"ם וסייעתו תמוהים טובא אצלי. ושוב מצאתי לקצת אחרונים ז"ל שהעירו קצת בזה דמאי דאמרינן דחרמי מטלטלין נוהגין בזה"ז היינו רק למאן דלא מקיש מטלטלי למקרקעי ולהרמב"ם שפסק כמאן דמקיש ראוי לומר דגם בזה חרמי מטלטלין כחרמי מקרקע שאין נוהגין בזה"ז והניחוה בצ"ע. אבל עוד יותר תמוה מאי דמחלקים הרמב"ם וסייעתו בין מטלטלים בזה"ז לזמן הבית. ומאין שורש דבר זה. דכיון דאיתקישו מטלטלים לקרקע לענין זה שניתנין לכהנים שבאותו משמר מנ"ל דאישתני דינא בזה"ז לומר שניתנין לכל כהן שירצה. ואולי יש לדחוק ולומר דס"ל להרמב"ם וסייעתו דכיון דבסוגיין דהכא מחלקינן בסתמא בין מטלטלי למקרקעי ולא קאמרינן דהיינו דוקא למאן דלא מקיש מטלטלי למקרקעי. משמע דאליבא דכ"ע קאמרינן הכי. וע"כ אית להו איזה ילפותא מקרא דחרמי מטלטלי נוהגין גם בזה"ז. ואפקי' לענין זה מהיקישא דמקרקע. ולהכי נמי ממילא אישתני דינייהו דמטלטלי בזה"ז לענין שאין דינן כמקרקעי שניתנין דוקא לכהנים שבאותו משמר אלא ניתנין לכל כהן שירצה שהרי גם בזה"ב אי לאו דאיתקישו למקרקעי בקרא דמכל אשר לו ומשדה אחוזתו הוה אמינא דמטלטלי ניתנין לכל כהן שירצה. אלא דאתי הך היקישא ואקשינהו למקרקעי. והשתא א"כ בחרמים דזה"ז שאין נוהגין בקרקעות. אלא דבמטלטלי גלי קרא שינהגו בזה"ז אע"פ שאין נוהגין בקרקעות הדרינן לדינא שניתנין לכל כהן שירצה. כיון דהנך מטלטלי דזה"ז לא איתקישו למקרקעי וללמד על עצמן יצאו. ולפ"ז יש לדון ולומר דבחרמי כהנים דמטלטלי בזה"ז וכן במקרקעי דחו"ל שדינן כמטלטלי לית בהו נמי לאו דלא ימכר ולא יגאל. שהרי הנך לאוי דלא ימכר ולא יגאל בסיפא דקרא דמכל אשר לו ומשדה אחוזתו כתיבי. דכתיב כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל. וא"כ לא קיימי הנך לאוין אלא על הנך מטלטלי דאיתקישו למקרקעי. דהיינו שהוחרמו בזמן שהיובל נוהג. אבל שלא בזמן שהיובל נוהג כי היכי דאישתני דינייהו לענין שניתנין לכל כהן שירצה. הכי נמי לא איתרבו ללאוו דלא ימכר ולא יגאל. דמהיכא תיתי לן. והו"ל כעין דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. ואע"ג דלא דמי לגמרי להתם כמבואר. מ"מ ודאי הכא אית לן למימר הכי. דכי היכי שאנו מוציאין אותן מדין שאר החרמים לענין שאין צריך ליתנם לכהנים שבאותו משמר. הכי נמי יצאו מן הכלל לענין לאוי דלא ימכר ולא יגאל כל כמה דלא אשכחן דרבינהו קרא בהדיא. איברא דעיקר דעת הרמב"ם וסייעתו בזה אפי' לפי מה שביארנו צ"ע מסוגיא דפרק בתרא דפסחים (ק"כ ע"ב) דאמרינן התם א"ר אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו. ופרכינן פשיטא דכיון דאיתקיש לפסח כפסח דמי. ומשני מהו דתימא הא אפקי' קרא מהיקישא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' עיי"ש. דהו"ל ממש דומיא דהכא. וכי היכי דהתם אמרינן דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי'. הכא נמי אית למימר דלמילתא קמייתא אהדרינהו שיהיו לכל דיניהם כחרמים שבזמן שהיובל נוהג שלא ינתנו אלא לכהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ולענין שאר דיני חרמים. ויש אתי לדון בזה הרבה אלא שאכמ"ל בזה:

ועכ"פ לדעת הרמב"ם וסייעתו ודאי יש לדון דחרמי כהנים דמטלטלין ודמקרקעי שבחו"ל אינם בכלל אזהרות דלא ימכר ולא יגאל. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דלהכי לא בעי לאוקמי פלוגתייהו דאביי ורבא בחרמי כהנים. משום דהו"ל הלכתא למשיחא דלא מיבעיא לפי מה שנראה מן הסוגיא דשום חרמים אינם נוהגין בזה"ז בין דמטלטלי ובין דמקרקעי. וכמו שביארנו. אלא אפי' לפי דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. עכ"פ משמע דבחרמי כהנים בזה"ז לית בהו לאוי דלא ימכר ולא יגאל. וא"כ לא שייך מלקות בפדיון חרמים בזה"ז והו"ל הילכתא למשיחא. כיון דמדאורייתא אין דין זה נוהג האידנא כלל. ואע"ג דגם מלקות דאורייתא אינה נוהגת האידנא וא"כ עיקר קושית רבינו ברוך לכאורה ליתא. אבל זה אינו דלא מיבעיא להסוברים דגם האידנא נוהגת מלקות דאורייתא. כמבואר בקונטרס הסמיכה בתשובות רלב"ח עיי"ש. אלא אפי' לדעת החולקים איכא נפק"מ במלקות דאורייתא לכמה דברים גם האידנא. כמש"כ האחרונים ז"ל ביו"ד (סי' ס"ב) עיי"ש. אבל מ"מ מחרמי כהנים כיון דמדאורייתא אין נוהגים האידנא כלל. או דעכ"פ ליתא ללאו דלא ימכר ולא יגאל בחרמי כהנים בזה"ז. ודאי ליכא קושיא. אמנם מפדיון בכור ומעשר ודאי קושיא אלימתא היא לכאורה. דאע"ג דגם מעשר בהמה לא נהגא האידנא היינו רק מדרבנן בעלמא מחשש תקלה. אבל מעיקר דינא נוהגת מצוה זו בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית כדתנן (ריש פרק מעשר בהמה). ואם עישר בהמותיו ודאי חיילא קדושת מעשר עלייהו לכל דין מעשר בהמה וא"כ שפיר נפק"מ בזה גם האידנא. וא"כ מאי פריך אביי ורבא במאי פליגי:

ואמנם הנראה בזה לתרץ קו' רבינו ברוך ז"ל ע"פ מאי דבלא"ה תמוה טובא בעיקר סוגי' דהתם דפריך והרי בכור דרחמנא אמר לא תפדה ותנן יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר. אלמא לא מהני תיובתא דאביי. ומשני שאני התם דאמר קרא הם בהוויותיהן יהו. ופרכינן ולרבא האי הם למה לי'. ומשני הם קריבין ואין תמורתן קריבה. ולאביי האי סברא מנ"ל אם שור אם שה לה' הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה. ורבא אין ה"נ דמההוא קרא אלא הם למה לי לימד על בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין שקריבין לגבי המזבח וכו' עיי"ש ולכאורה מאי פריך לרבא האי הם למה לי'. והא שפיר איצטריך גם לרבא דהרי כיון דקדש הם הוא סיפא דקרא דלא תפדה. דכתיב לא תפדה קדש הם. ומאחר דאמרינן דקרא דקדש הם אתי לגלויי דבהווייתיהן יהיו שלא יועיל הפדיון. ודאי ראוי לומר דסיפא דקרא גלי לן ארישא דכולא קרא חדא מילתא קאמר. לא תפדה לא תוכל לפדותו אלא קדש הם בהווייתיהן יהו. ובודאי הכי משמע לישנא דקרא. דבשלמא בחרמים דכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש וגו' לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לשם. ודרשינן לעיל הוא בהוייתו יהא. ופרכינן התם לרבא האי הוא למה לי. ומשני למעוטי בכור שנמכר עיי"ש. ניחא שפיר. דהתם לישנא דקרא מוכיח דסיפא דקרא דכתיב כל חרם וגו' דבור בפני עצמו הוא. מדחזר וכתב כל חרם וגו' אף דכבר כתיב ברישא דקרא אך כל חרם אשר יחרים וגו'. ולזה התם שפיר יש לומר דרישא דקרא הוא אזהרת לאו שלא ימכר ולא יגאל. וסיפא דקרא אשמעינן שאם עבר ופדה לא מהני אפי' בדיעבד. ולזה שפיר פרכינן לרבא דאמר דכל מילתא דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני למה לי' הך קרא לומר דבהוייתו יהא. והוצרך לשנויי דאיצטריך למעוטי בכור דנמכר. אבל כאן בבכור דרישא וסיפא דקרא בדבור אחד נאמרו. לא תפדה קדש הם. כיון דאמרי' דהם אתי לאשמעינן דבהווייתיהן יהו. הו"ל דבר הלמד מעניינו דגם רישא דקרא בדינא דדיעבד מיירי. לומר שלא יועיל לו פדיון אלא לעולם בהווייתיהן יהו. ואין כאן אזהרת לאו כלל. והשתא א"כ ממילא ליכא שום קושיא לרבא האי הם למה לי'. דודאי איצטריך שפיר גם לדידי' לגלויי ארישא דקרא דלא אתי לאזהרת לאו. אלא הוא שלילה כשאר לאוי השלילה לומר שאינו בר פדיי' כשאר קדשים. ואי לאו דגלי הך קרא דהם הוה סד"א דהו"ל אזהרת לאו ללקות עליו כשעבר ופדאו. וקמ"ל הך קרא דהם דלא אתי קרא אלא לומר שאינו בתורת פדיון. אבל אזהרת לאו לית בה. מיהו נראה דאכשר לומר דודאי לאביי דאית לי' בעלמא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. וא"כ אי הוה קרא דלא תפדה האמור בבכור אזהרת לאו. הי' מקום לומר דבדיעבד אי עבד מהני. שפיר יש מקום לומר דסיפא דקרא דקדש הם אתי לומר בהווייתיהן יהו. ובזה ממילא גלי לן דרישא דקרא נמי לאו אזהרת לאו הוא דנימא אי עבד מהני. אלא בעיקר דינא דפדיון מיירי. לומר שאין הבכור בתורת פדיון כלל אפי' בדיעבד. אבל לרבא דס"ל בעלמא גם באזהרת לאו דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני. וא"כ לא שייך לומר לדידי' דסיפא דקרא דכתיב קדש הם אתי לאשמועינן דבהווייתיהן יהו דהרי גם מרישא דקרא אפי' את"ל דלאזהרת לאו אתי. כבר ידעינן דבהווייתיהן יהו אפי' בדיעבד. ואי בעי קרא לאפוקי דלא נימא דרישא דקרא אתי לאזהרת לאו. הו"ל לאשמעינן הך מילתא גופא בהדיא. אבל לא שייך לומר דאשמעינן דבהווייתיהן יהו. כיון דכבר שמעינן לה בלא"ה מרישא דררא לחוד. ולזה הוכרח לשנויי אליבי' דאיצטריך הך קרא למידרש מיני' הם קריבין ולא תמורתן. ולפ"ז צ"ל דלרבא לא תפדה אזהרת לאו הוא ולוקין עליו. דהרי לפ"ז לדידי' לא אשכחן גילוי בקרא לאפוקי קרא ממשמעות אזהרת לאו. אבל לאביי ודאי קרא אינו אזהרת לאו כדמוכח מסיפא דקרא כדכתיבנא. אלא דהיינו רק לפום ס"ד אבל לפי מאי דמסיק דלרבא קרא דקדש הם לימד על בכור ומעשר שנתערבו דמן בכל העולין שקריבין לגבי המזבח. ופירש"י דהכי משמע הם בהווייתיהן יהו אע"פ שנתערבו עיי"ש. וא"כ גם לרבא שפיר שייכא הך דרשא דבהווייתן יהו. וא"כ גם לדידי' שוב שפיר אית לן למימר דסיפא דקרא גלי לן ארישא דלא אתי לאזהרת לאו. אלא אתי לאשמעינן שאינו בתורת פדיון כשאר קדשים. אלא לעולם יהא בהווייתו בין בהיותו בעין ובין כשנתערב:

ובהכי מיתרצא תמיהת התוס' (בזבחים פ"א ע"ב) בד"ה ואין תמורתו וכו' וז"ל תימא כיון דתנאי היא אמאי הדר בי' בפ"ק דתמורה דקאמר ורבא אין ה"נ אלא הם למה לי כו' עכ"ל. עיי"ש שהניחוה בתימא. אבל לפי מאי דכתיבנא ניחא שפיר. דמשום דלאביי אין בפדיון בכור לאו כלל. וליכא שום איסור בפדיונו ולרבא אי הוה מוקי קרא דקדש הם לענין למעוטי תמורתן צ"ל דאית בה אזהרת לאו ולקי על פדיונו. וכמו שביארנו. ואנן לא אשכחן לאביי ורבא דליפליגו בהכי. ולא רמיזא בפלוגתייהו הך מילתא כלל. וכללא בידן דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ולכן אחר דמסיק דלאביי למעט תמורתן נפק"ל מקרא דאם שור אם שה להשם הוא ניחא לי' לומר דגם לרבא נפק"ל הך מילתא מהתם. וקרא דקדש הם דריש לי' כמו אביי דבהווייתיהן יהו לענין אם נתערב דמן בכל העולין. דלפ"ז שוב גם לרבא גלי סיפא דקרא ארישא דלא אתי לאזהרת לאו אלא לומר שאינו בתורת פדיון אלא בהווייתו יהא. וכמו שנתבאר. ולא איפליגו בזה אביי ורבא. דלכ"ע ליכא בזה אזהרת לאו. ועפ"ז ניחא נמי קושית התוס' שם לעיל גבי חרמים. דקאמרינן ולרבא האי הוא למעוטי בכור דתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא וכו'. וכתבו התוס' וז"ל וא"ת ולאביי דמוקי הוא בהווייתו יהא למעוטי בכור מנ"ל וכו' עכ"ל עיי"ש שנדחקו בזה טובא. ולפמש"כ אין כאן מקום קושיא. דודאי לפום מאי דס"ד דלא תפדה דכתיב בבכור אזהרת לאו הוא שלא לפדותו. איצטריך קרא למעט דמותר למכרו. דלא נימא דהרי הוא כחרמים שכשם שאסור לפדותן אסור למכרן. אבל למאי דמסקינן דלא תפדה דבכור אינו אזהרת לאו וליכא איסור בפדיונו אלא שאינו בתורת פדיון פשיטא דאפי' לרבא לא צריך קרא למעט בכור מאיסור מכירה כמו שאין צריך למעט שאר קדשים מאיסור זה. והוא דכתיב בחרמים ע"כ לא להכי אתי דבלא"ה מידריש הך קרא בספרא (פרשת בחוקתי פי"ב) למילתא אחריתא עיי"ש. ולאביי אפשר דס"ל דלהכי לא צריך קרא. ולא חשו לפרש. ובהכי ניחא מאי דמשמע בפ"ה דבכורות (ל"ב ע"א) דרבא לית לי' הך דרשא דהוא ולא הבכור עיי"ש. וכבר הרגישו בזה התוס' שם בד"ה הוא וכו' עייש"ה. וגם שם נדחקו התוס' בזה אליבא דאביי. אבל לפמש"כ ניחא שפיר:

ובהכי ניחא שפיר סוגיא דפ"ק דע"ז (י"ג ע"ב) דאמרינן התם עלה דתניא אם הקדיש בהמה בזה"ז תיעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפני' והיא מתה מאילי'. ופרכינן עלה ולישויי' גיסטרא. ומשני רבא מפני שנראה כמטיל מים בקדשים. ופריך נראה מום מעליא הוא. ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה. השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה. ופריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור. ומשני בע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי. ולאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי. ופירש"י וז"ל הרי מטיל מום בבע"מ דמעיקרא לא חזי להקרבה ופליגי בי' תנאי בבכורות לגבי בכור שאחזו דם. ואיכא למ"ד אסור להקיז אפי' הוא מת משום לא יהי' בו מום וכו'. לדמי חזי לחללו באחר ומקריב חילופיו וקרינא בי' תמים יהי' לרצון משום חילופיו. לאפוקי השתא כשאין בהמ"ק קיים דשום בהמה לא חזיא לא לגופה ולא לדמי וכו'. הילכך לא מתסר מדאורייתא וכו' עכ"ל עיי"ש. והדבר תמוה מאוד לכאורה דכיון דההיא דמטיל מום בבע"מ בבכור מיירי וכפירש"י. היכי קאמר דהתם נהי דלגופי' לא חזי לדמי חזי. והרי בכור בע"מ כתיב בי' לא תפדה ולאו בר פדיון הוא. וגם תמורתו מלבד דאית בי' לאו דלא ימיר. הרי אין תמורתו קריבה. והיכי קאמר דהתם חזי לדמי. וכבר עמד בזה הגרע"א ז"ל והניחה בצע"ג עיי"ש. ואמנם נראה דאע"ג דבכור אינו נפדה לענין שיצא לחולין לגמרי. ואין הפדיון נתפס בקדושת בכור. מ"מ כשיחליפנו בבהמה אחרת ויאמר זו תחת זו. באופן דלית בה משום תמורה. כמבואר בפרק כיצד מערימין שהבאתי לעיל. ויקדישנה למזבח. הרי שפיר יכול להקריבה ע"ג המזבח תחת בכור זה שהומם ונפסל מעל גבי המזבח ומי ימחה בידו. והיינו דקאמרינן דלא דמי קרבן בזמן שאין בהמ"ק קיים לבע"מ. אפי' דבכור. בזמן שבהמ"ק קיים. דהתם נהי דלגופי' לא חזי כשהומם ופסול מ"מ לדמי חזי. דאע"ג דלאו בר פדיון הוא לאפקועי' מקדושתו שיצא לחולין ופדיונו יהא נתפס בקדושתו. מ"מ הרי בידו להחליפו באחר להקריבו תחתיו ע"ג המזבח. משא"כ כשאין בהמ"ק קיים דאי אפשר בשום ענין כלל שיזכה המזבח ע"י קרבן זה בשום דבר באיזה ענין ואופן שיהי' והילכך גרע טפי דאפי' כמטיל מום בבע"מ בכור לא הוי. אלא דאכתי קשה דהרי גם זה אסור. דהא מוזהרין עליו בלאו דלא תפדה. וא"כ גם התם לא חזי בשום ענין אפי' לדמי. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דודאי ליכא בזה לאו למסקנא דסוגיא דתמורה כמו שביארנו. וא"כ ודאי חזי לדמי על דרך שביארנו. וכבר הרגיש הרא"ם ז"ל (ביראים סי' שפ"ג) בעיקר קושיא זו. אלא דמה שתי' שם הוא תמוה טובא עייש"ה ואכמ"ל בזה. ועי' בתשו' בית אפרים (יו"ד סי' ע"ה) ובבאורי מהריט"א על הלכות בכורות להרמב"ן (פ"ה סי' מ"ג) מש"כ בזה עייש"ה דגם דבריו אינם מעלים ארוכה לסוגיא דע"ז שם. דאין שום רמז לחילוקו שחילק שם. אף דעיקר פלוגתא דמטיל בבע"מ בבכור הוא דמיירי. ועלה הוא דקאמר דלדמי חזי עייש"ה ואין להאריך. ועכ"פ לפי מה שביארנו אתי שפיר בפשיטות:

ועפ"ז נראה ג"כ כוונת הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו שכתב במנין הלאוין שלו וז"ל מלגוז בכור צאן אף כי הומם וחללו וכו' עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה היכי שייך חלול בבכור דהתורה אמרה לא תפדה. איברא דכיו"ב כבר תמהו רבים על מה שפירש"י (בפ"ג דמכות י"ט ע"ב) בההיא דאמרינן התם כתיב לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וכו'. ופירש"י וז"ל ולהלן הוא אומר בבכור בע"מ שנפדה בשעריך תאכלנו ולעיל מיני' כתיב כי יהי' בו מום עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דהא בכור לאו בר פדיון הוא. אלא דלזה נראה די"ל בפשיטות דכוונתו דכיון דבכור ניתן לכהן. ובהך קרא דבשעריך תאכלנו משמע דעל כל ישראל קאי. ולא נזכר בו כהן כלל. והיינו משום דבכור בע"מ מותר באכילה לכל אדם. והילכך אע"פ שהבעלים חייבין ליתנו לכהן. מ"מ הרשות בידם לפדותו מן הכהן בדמים ולאכלו. וכיון דבהך קרא לא מיירי אלא בהיתר אכילתו. הילכך לא נזכר בו כהן. וכן כתב בפסיקתא זוטרתא (בפרשת ראה) וז"ל וכי יהי' בו מום נאכל במומו לכהן בשערים ואין הדם נזרק במזבח שנאמר על הארץ תשפכנו כמים. ואם רוצה בעליו פודהו מן הכהן ואוכלו עכ"ל עיי"ש. ופשוט דזהו ג"כ כוונת רש"י שם. ולא מיירי בפדיון לפדותו להוציאו מקדושתו. שהוא בכלל קרא דלא תפדה. אלא בפדיון מן הכהן שלא יצטרך ליתנו לו אלא הוא עצמו יאכלנו. ולפי שלא נזכר בקרא כהן. אלא לכל ישראל הכתוב מדבר. להכי כתב רש"י שנפדה. כלומר שנפדה מן הכהן. ונאכל לכל ישראל וכיו"ב כתב באור זרוע (ח"א סי' תשנ"ב סק"ז) וז"ל לא מיבעיא בבכור תם אלא אפי' בבע"מ שפדאו מכהן אסור למכור אותו לעכו"ם ולעבוד בו וכו'. והאריך שם ומסיק וז"ל הלכך אין היתר בבכור בע"מ שפדאו לא לגיזה ולא לעבודה. אלא לאכילה בלבד. וכן השיב מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא ברי' דמרנא ורבנא יעקב דבכור שנפל בו מום ופדאו מכהן דאסור בגיזה ועבודה. ואסרו למכרו לעכו"ם ואין בו אלא היתר אכילה. הלכך אותם בנ"א שמניחין לעכו"ם לעבוד בבכוריהם שהוממו ופדאום מכהן. עבירה גדולה היא בידם וכו' עכ"ל עיי"ש. ובפדיון כזה הם ג"כ דברי רש"י שם. ועפ"ז מתבארים ג"כ דברי מהר"ם ז"ל בתשובה שהביאה בהגהות מרדכי (ביבמות פרק האשה שהלכה) שכתב בתוך דבריו וז"ל ואם עבר ושחט טרם יפדה וטרם יומם אסור בהנאה וטעון קבורה וכו' עכ"ל עיי"ש. דמיירי בבכור. והם דברי תימא לכאורה. וביותר תימא דמשמע מלשונו לכאורה דאפי' בתמותו יש לו פדיון. אבל ברור דכוונתו רק לאפוקי כששחטו אחר שהומם ופדאו מכהן דאז לא מיבעיא שמותר בהנאתו אלא אפי' לאכלו מותר. אף דבלא פדיי' מכהן ודאי אסור לו משום גזל ממון כהן. אבל כששחטו טרם שהומם ופדאו מכהן אסור בהנאה וטעון קבורה וזה פשוט בכוונתו. ועל דרך זה יתפרשו ג"כ דברי רש"י והרע"ב במתני' (דסופ"ג דתמורה כ"א ע"א) דתנן התם תמורת הבכור והמעשר וולדן ולד וולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור ומעשר וכו'. ופירש"י והרע"ב ז"ל שלא ימכרו באיטליז לאחר שנפל בהם מום ונפדו עכ"ל עיי"ש. והדבר פשוט דמשום בכור כתבו כן. לומר דאפי' לאחר שנפדו מן הכהן דרשאין לאכלן ולמכרן. מ"מ אסור למכרן באיטליז כבכור. ולחנם תמהו בזה בתוס' יו"ט שם ובשאר אחרונים. ואמנם בדברי הר"א הזקן ז"ל לא יתכן לומר כן. דלשון חלול ודאי לא יתכן לפרשו על פדיון מן הכהן. אלא על חלול קדושתו כחלול הקדש ומע"ש. וזה הו"ל בכלל קרא דלא תפדה. אבל לפמש"כ בסוגיא דפ"ק דע"ז י"ל דכוונת הר"א הזקן ז"ל ג"כ על דרך זה. דאע"פ שהומם וחללו והקריב קרבן אחר במקומו ע"ג המזבח. מ"מ הזהירה תורה על גיזתו ועבודתו. משום שאינו יוצא מקדושתו לעולם ע"י חלול. אע"פ שבשאר קדשים כיו"ב יוצאין לחולין לגמרי וניתרין בגיזה ועבודה. כגון בע"מ מעיקרו. או דבבכור הי' ראוי לומר טפי שיהא ניתר ע"י פדיון בגיזה ועבודה. כמש"כ התוס' (בזבחים ע"ה ע"ב) בד"ה הפדו עיי"ש. וס"ל דאיסורא ליכא בהכי וכמו שביארנו דלמסקנא אין בזה אזהרת לאו. אלא דלא מהני להתיר גיזה ועבודה. דאם הי' בזה אזהרת לאו שלא לפדות וגלי קרא דאפי' בדיעבד לא מהני לאביי. ולרבא בלא"ה לא מהני בדיעבד משום דאמר רחמנא לא תעביד. כמו שנראה לכאורה מפשטות הסוגיא. א"כ אין זה ענין ללאו דלא תגוז ולא תעבוד. דהרי יש בזה לאו בפ"ע מדכתיב לא תפדה. אלא ודאי ס"ל דאין בזה אזהרת לאו ואין איסור לפדות. אלא דלא מהני הפדיון כמו שביארנו. ואין זה אלא דין מדיני גיזה ועבודה דגם בכה"ג אסור בגיזה ועבודה. ולכן הכניסה הר"א הזקן בכלל אזהרה דגיזה ועבודה. ולטעמי' אזיל שלא מנה במנין הלאוין לאו זה דלא תפדה. וכן מוכרח מדברי האו"ז שהבאתי. דאף שהאריך הרבה בדין זה דאפי' נפדה מן הכהן אסור בגיזה ועבודה. ומסיק דאותם שמניחין לעבוד בבכוריהם שהוממו ופדאום מכהן עבירה גדולה היא בידם וכמשכ"ל. ולא הזכיר כלום דכיון שפודין אותן על דעת להתירן בגיזה ועבודה נמצאו עוברין על עבירת לאו דלא תפדה אפי' בלא גיזה ועבודה. וזה תמוה טובא לכאורה היאך לא הזכיר כלל מעבירת לאו דלא תפדה. אבל לפי מה שביארנו ניחא שפיר. דבאמת למסקנא אין לנו בזה עבירת לאו. ובאמת דגם דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים אצלי. דאע"פ שהוא מנה לא תפדה דבכור במנין הלאוין שלו. מ"מ לא ראיתי בשום מקום בהלכותיו שיזכיר בפירוש איסור זה שלא לפדות בכור ושעובר בלאו על זה כמש"כ לענין מעשר בהמה (בפ"ו מהלכות בכורות הלכה ה'). דמש"כ (בפ"א מהלכות בכורות הלכה י"ז) הבכור אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור וגו' לא תפדה. וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם וכו'. אין משמעו אלא שאינו יכול לפדותו דומיא דמכירה שכתב ג"כ אין מוכרין אותו. ולית בה שום איסורא אלא שאין לכהן בו זכות כדי למוכרו. וזה תמוה אמאי לא הזכיר איסור זה בפירוש ושעובר עליו בלאו. ואדרבה בפירוש המשניות להרמב"ם (סופ"ג דתמורה) על מאי דתנן התם כל הקדשים יש להם פדיון ולחמורותיהם פדיון חוץ מן הבכור והמעשר. ופירש שם הטעם וז"ל אח"כ בא ר"ש לבאר מאיזה טעם לכשיפול בהם מום בבכור ומעשר אין להם פדיון ובשאר כל הקדשים יפדו. ואמר שהטעם בזה שהבכור והמעשר שנפסל אפשר ליהנות מהן כמות שהן. לפי שנאכלין במומן לבעלים. ולפיכך אין צריכין פדיון. ושאר כל הקדשים אם לא נפדו יהיו בטלים שלא יהיו ראויין לקרבן ולא יהא מותר לאכלן שאין הקדש יוצא בלא פדיון. וטעם ר"ש בזה אמת עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דס"ל דאין איסור בבכור ומעשר לפדותן. אלא דאין הפדיון מועיל בהם כמו שמועיל בשאר קדשים. ולא הזכיר בזה שום איסור כלל אלא שאין להם פדיון. וגם אם הי' אסור לפדותם אין בזה שום טעם דמשום שאין צריכין פדיון. מספיק רק לומר שלא יועיל להם פדיון שהוא ללא צורך. אבל משום זה לא שייך לומר שיגזור הכתוב איסור על הפדיון באזהרת לאו ושיתחייב על הפדיון מלקות. ואולי י"ל בזה דבפדיון ההקדש יש זלזול שמוציאו מקודש לחול. אלא דבשאר קדשים שיש צורך בזה לקדשים אלו. התירה בהם תורה הפדיון. אבל בבכור ומעשר שאין צורך בזה גזרה תורה עלה באיסור לאו. אבל מדברי הרמב"ם שם לא משמע הכי. ואין להאריך בזה.

ועכ"פ מבואר לפי מה שנתבאר דליכא אזהרת לאו בפדיון בכור וקרא דלא תפדה אינו אלא שלילה לומר דלא מהני לי' פדיון. ולא אשכחן בשום דוכתא דאית בה איסור לאו. ואם איתא ודאי לא הוה משתמיט תנא בשום דוכתא מלאשמעינן הך מילתא. וכן מוכח לדעתי מפירש"י ותוס'. דבברייתא דקתני בכמה דוכתי בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא וכו' פירש"י בכל דוכתי לענין שאין הבעלים יכולים לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין. כמו בסוגיא דריש פ"ק דתמורה (שם ה' ע"ב) ולקמן (ח' ע"א) בפירש"י ובתוס' עיי"ש. וכן בשאר דוכתי שנזכרה ברייתא זו. וכן משמע מפסיקתא זוטרתא (פרשת קרח) שכתב שם לא תפדה קדש הם מלמד שאפי' פדאו אינו פדוי עיי"ש. מדלא כתב לא תפדה מלמד שעובר בל"ת. קדש הם מלמד שאפי' פדאו אינו פדוי. משמע שבא לומר דקדש הם גלי לן דלא תפדה איננו אזהרת לאו. אלא בא לומר דלית בי' פדיון. ובספרי (שם פיסקא קי"ח) תניא לא תפדה יכול אם פדאו יהי' פדוי ת"ל קדש הם עיי"ש. ואם נפרש דס"ל דלא תפדה הוא אזהרה. וסיפא דקרא קדש הם בא ללמד שאם עבר ופדהו לא מהני א"כ יקשה הא תינח לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. אבל לרבא דאמר לא מהני גם מקרא דלא תפדה גופי' כבר שמענו דאינו פדוי בדיעבד. ולא איצטריך לזה קרא דקדש הם. וכמבואר בסוגיא דריש פ"ק דתמורה שם. ולכן נראה דהכי קאמר דכלפי מאי שצוה הכתוב בבכור אדם ובבכור בהמה טמאה לפדותן. הי' מקום לומר דמאי דכתיב הכא בבכור בהמה טהורה לא תפדה היינו לומר שאינו חייב לפדותו. אבל אם רצה לפדותו ופדאו יהא פדוי. ת"ל קדש הם דבהווייתו יהא. לומר דלא מהני לי' פדיון. ובזה אתי שפיר בין לאביי ובין לרבא. והכי נמי משמע מדלא קאמר לא תפדה מגיד שאם פדהו עובר בל"ת. וא"כ מוכח מכאן שאין בה אזהרת לאו. וכן נראה להוכיח מדקתני בספרי (פ' ראה פיסקא ע"א) ומניין לפסולי המוקדשין שאין נשחטים אלא על מום קבוע. אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הוולדות ויוצא לחולין שלא בפדיון אינו נשחט אלא על מום קבוע. קדשים שהם נוהגים בכל הוולדות ואינן יוצאים לחולין אלא בפדיון אינו דין שלא יהיו נשחטים אלא על מום קבוע וכו' עיי"ש. וכיו"ב איתא התם נמי לקמן (פיסקא קכ"ג) לענין אחר עיי"ש. ואם איתא דבבכור איכא אזהרה שלא לפדותו א"כ הדבר קשה מאי דחשיב קולא בבכור מה שיוצא לחולין שלא בפדיון. אדרבה קולא זו חומרא היא אצלו. שמוזהר עליו שלא לפדותו. וא"כ איכא למיפרך מה לבכור שכן מוזהר בל"ת על פדיונו ולוקה אם עבר ופדאו. והילכך חמיר נמי לענין זה שאינו נשחט במדינה אלא על מום קבוע. אבל שאר קדשים שמותר לפדותן במומן להוציאן לחולין. י"ל דנשחטין נמי על מום שאינו קבוע. אלא ודאי דגם בבכור לית בי' אזהרה שלא לפדותו אלא דלא מהני לי' פדיון. ואין לומר דאכתי השתא נמי איכא למיפרך דמה לבכור שכן לא מהני לי' פדיון להוציאו לחולין אפי' קדם מום קבוע להקדשו. משא"כ שאר קדשים שיוצאין לחולין בפדיון. די"ל דהיינו נמי מאי דפריך לי' התם. לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם. וקדושתו חלה עליו בבע"מ קבוע עיי"ש. דהיינו לומר דקדושתו מרחם והילכך חיילא עלי' קדושת הגוף אפי' במומו ולא מהני לי' פדיון. וכמו שפירש"י (בפ"ב דבכורות י"ד ע"א) ובחולין (ריש פרק הזרוע ק"ל ע"א) בד"ה חוץ מן הבכור וכו' עיי"ש. אבל אם איתא דאיכא אזהרת לאו שלא לפדותו ודאי קשה. אלא ודאי מוכח דאין כאן אזהרת לאו. וכמו שביארנו:

ולפ"ז ממילא מבואר דה"ה נמי לא יגאל דכתיב במעשר בהמה נמי לאו אזהרת לאו הוא. אלא לומר דלא מהניא בי' פדיון אפי' בגוונא דבשאר קדשים מהני פדיון להוציאן לחולין. דהרי הא דבמעשר בהמה לא מהני פדיון אפי' בדיעבד נפקא לן (בסוגיא דפ"ק דתמורה שם) בגזירה שוה העברה העברה מבכור. וא"כ כי היכי דבבכור נפק"ל מקרא דליכא איסורא בפדיון אלא דלא מהני לי' פדיון. הכי נמי במע"ב אית לן למימר הכי. אלא דלכאורה לא משמע הכי בר"פ כל פסוהמ"ק (ל"א ע"ב). דאמרינן התם עלה דתנן כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז וכו' חוץ מן הבכור והמעשר. בשלמא בכור באיטליז הוא דלא מזדבן הא בביתו מזדבן. אלא מעשר בביתו מי מזדבן. והא תניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי. במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ. ומוקי לה במעשר בהמה של יתומים ומשום השב אבידה. ורבא מוקי לה אפי' במע"ב דגדול ובהבלעה דעור גידין וקרנים וחלב. ואמר רבא מנא אמינא לה דכתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש לא יגאל. אימתי עושה תמורה מתיים. אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל. ורבנן הוא דגזרו בי' לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה וכו'. וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא עיי"ש. ומבואר מזה דלא יגאל דמע"ב אזהרת לאו הוא. דאסר הכתוב לפדותו. ובשלמא מסתמא דגמרא דפריך מעשר בביתו מי מזדבן. וכן מבריית' דקתני דאינו נמכר אין הכרח. דאפשר לומר דמדרבנן בעלמא הוא. דכיון דבבכור גלי קרא דרק פדיון הוא דלית בי' אבל מכירה שפיר מהניא בי'. דאף בזמן שבהמ"ק קיים אע"ג דאמרינן (בפ"ק דתמורה) דלא מהניא בי' מכירה. היינו רק מסברא כדאמרינן התם. דכיון דלהקרבה קאי לית לי' לכהן זכיי' בגווי' מחיים עיי"ש. אבל בקרא לא נזכר בי' אלא פדיי' דלא מהניא בי' דכתיב לא תפדה. ולזה לא אסרו בי' רבנן מכירה. אבל מע"ב דגלי קרא. בהדיא דלא מהניא בי' אף מכירה כדילפינן התם מקרא. הילכך אסרוהו רבנן במכירה לכתחילה. דמדאורייתא נהי דלא מהניא בי' מכירה. ואפי' מכרו באופן המועיל בעלמא. הכא לאו מכירה היא כמוכר דבר שאינו שלו. מ"מ אין איסור במכירתו. וכל שלא חזרו בהם מעשה המכירה קיימת לענין דמוכר מחזיק במעות והלוקח אוכל בשר המעשר. אבל מדרבנן אסרו למכרו לכתחילה. ואי עבר ומכרו איסורא דרבנן עבד. והיינו דקתני בברייתא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי. במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר וכו'. משום דמדכתיב לא יגאל גמרינן דליתי' במכירה. כדמפרש בגמרא שם לכל חד כדאית לי' עיי"ש. וא"כ מגופא דברייתא ומסתמא דגמרא לק"מ. אבל מדברי רבא ודאי מתבאר דמע"ב מדאורייתא אסור במכירה מיהת מקרא דלא יגאל. אלא דלאחר שחיטה גזרו רבנן אטו לפני שחיטה דאסור מדאורייתא. אמנם נראה דלרבא ודאי איסור מכירה דמע"ב דאורייתא הוא. דרבא לטעמי' אזיל דנפק"ל (שם לקמן ל"ב ע"א) איסור מכירה במע"ב מלאו דלא ימכר דכתיב בחרמים. וכדקאמרינן התם רבא אמר לא ימכר דחרמים לא צריך. (כגירסת רש"י. וכן הסכימו התוס' שם עיי"ש) דאיתנהו היכא אי בי בעלים הקדש נינהו. אי בי כהן חולין נינהו. דתניא וכו'. לא ימכר דחרמים דכתב רחמנא למה לי. אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר עיי"ש. הרי דלא ימכר דחרמים לרבא קאי אמעשר בהמה. ולא ימכר דחרמים ודאי לאו גמור הוא כדכתיבנא לעיל. וא"כ לדידי' ודאי איסור מכירה. דמע"ב ודאי מדאורייתא הוא. אבל קרא דלא יגאל דכתיב במעשר בהמה ודאי י"ל דגם לרבא איננו אזהרת לאו. ולא בא הכתוב אלא לומר דלא מהני לי' פדיון. וכן לרב ורבי יוחנן דילפי איסור מכירה במעשר בהמה בגזירה שוה מחרמים. דנאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים. מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו עיי"ש. ודאי מכירה דמע"ב עבירת לאו מדאורייתא הוא. אבל לרב אשי דאמר התם דלא יגאל דכתיב במעשר לא ימכר הוא עיי"ש. וא"כ לא יליף מכירה דמעשר מחרמים אלא מגופי' דקרא דלא יגאל האמור במעשר גופי' משמע לי' דהך גאולה היינו מכירה. ודאי צ"ל לפי דרכנו דס"ל דאיסור מכירה דמעשר אינו אלא מדרבנן. כיון דהך לא יגאל דמעשר היינו רק לומר דליתי' בגאולה ולא שיהא איסור בדבר וכמו שנתבאר:

ונראה דע"כ מוכרח כן מעיקר הסוגיא שם. דאמרינן התם עלה אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש לא יגאל. אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל. הא בעי העמדה והערכה. אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דלא יגאל דמעשר אזהרת לאו הוא. מאי ראי' היא מזה. ודילמא לעולם לא יגאל אינו אלא כמשמעו פדיון ולא מכירה. אלא דלא הזהירה תורה על פדיונו אלא מחיים. הא לאחר שחיטה מותר לגאול. ולית בה לאו. אלא דבלא"ה לא מהני בי' פדיון לאחר שחיטה. משום דבעי העמדה והערכה. אבל איסורא ליכא בהכי. ולא עבר בלאו דלא יגאל אם עבר ופדה. אלא ודאי מוכרח מזה דלרב אשי לא יגאל דמעשר אינו אזהרה אלא הוא שלילה. לומר דלא מהניא בי' גאולה. והשתא שפיר מוכיח דהך לא יגאל לא ימכר הוא. דאל"כ קשה דמשמע דקרא ממעט לאחר שחיטה. והיינו לומר דדוקא מחיים לא מהניא בי' גאולה הא לאחר שחיטה נגאל. ואם איתא דהך גאולה אינו אלא גאולה ממש דהיינו פדיי'. קשה דלפ"ז ע"כ אתי קרא לומר דלאחר שחיטה מהניא לי' פדיי'. וזה אי אפשר. דהא בעי העמדה והערכה. ואפי' למ"ד קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. אכתי מי איכא מידי דמחיים דאלים למיתפס פדיונו לא מיפריק ולאחר שחיטה דלא אלים למיתפס פדיונו מיפריק. אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא:

איברא דיש להקשות לדרכנו מדאמרינן התם אהא דרב ור"י דילפי איסור מכירה במעשר בגז"ש מלא יגאל דחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. מפני דאי לא מפני איכא למיפרך וכו'. לאיי אפנויי מופנה. לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר ממעשר מה מעשר קדוש ואינו נגאל אף חרמים וכו'. איכא למיפרך וכו'. אלא לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר מבכור מה בכור קדוש ואינו נגאל אף חרמים וכו'. לא יגאל דכתב רחמנא בחרמים למה לי. לאפנויי עיי"ש. והשתא אם איתא דלא יגאל דכתיב במע"ב. ולא תפדה דכתיב בבכור. לא אזהרות לאוין נינהו אלא הו"ל מלאוי השלילה שבאו לומר רק דלא מהניא בהו פדיי'. אבל איסורא ליכא. א"כ היכי יתכן לומר דלא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר ממעשר או מבכור. כיון דלא יגאל דחרמים ודאי אזהרת לאו הוא וכמשכ"ל. וכן רבינו הגאון ז"ל מנאה במנין הלאוין. וא"כ ע"כ איצטריך למיכתב לא יגאל דחרמים. דאי לא כתב בי' רחמנא לא יגאל אלא הוה ילפינן ממעשר או מבכור. לא הוה שמעינן מהתם אלא דלא מהני בחרמים פדיי' כמו דלא מהני במעשר ובבכור. אבל למיקם עלה באזהרת לאו ליכא למשמע מהתם. דהרי התם גופא ליכא לאו בפדייתן. וא"כ אכתי לא יגאל דחרמים לא מפני. מיהו נראה דאין מזה סתירה לשיטתנו. דאפשר לומר דלפום מאי דס"ד השתא הוה ס"ל כדס"ד התם (בסוגיא דרפ"ק דתמורה) מעיקרא דלא יגאל דמעשר ולא תפדה דבכור לאוין גמורין נינהו. דמשום הכי הקשה התם מינה לאביי דאמר כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עבד מהני. ומשום דהוקשה לו להמקשה דאיכא למיפרך. ולזה הוצרך לומר דהוא גז"ש מופנה. והוה ס"ד דליכא למימר דהו"ל מופנה אלא משום דאיכא למילף ממעשר או מבכור. לכן הי' סבור לומר דלרב ורבי יוחנן באמת ס"ל דלא יגאל דמעשר ולא תפדה דבכור אזהרת לאוין נינהו. כדהוה ס"ד מעיקרא התם. ומהאי טעמא שפיר הו"ל לא יגאל דחרמים מיותר לאפנויי. אבל במסקנא לא קאי הכי. דהרי התם פרכינן עלה דגם בבכור איכא פירכא מה לבכור שכן קדושתו מרחם. ומסיק אלא להכי הוי מופנה דלא יאמר לא יגאל במעשר וגמר העברה העברה מבכור. מה בכור קדוש ואינו נגאל אף מעשר וכו' עיי"ש. והשתא לפ"ז שוב לא צריך לומר דרב ור"י לא ס"ל כאביי ורבא ורב אשי. אלא שפיר איכא למימר גם לדידהו דלא יגאל דמעשר ולא תפדה דבכור אינם אזהרות לאוין. אלא שבא הכתוב לומר דלא מהני להו פדיון:

המבואר מכל זה דאין לנו ראי' מוכרחת לומר דלא יגאל דמעשר ולא תפדה דבכור אזהרות נינהו. ואדרבה יש מקום להוכיח איפכא מסוגיא דבכורות שם ומברייתא דספרי וכמו שנתבאר. וא"כ אתו שפיר דברי הבה"ג וסייעתו ורבינו הגאון ז"ל שלא מנו לאוין אלו במנין הלאוין. וגם להסמ"ק ראיתי דאע"פ שמנה שלשה לאוין בבכור. בסי' רנ"ג מנה שלא לתת מום בבכור דכתיב כל מום לא יהי' בו. ובסי' רנ"ד מנה שלא לעבוד בבכור דכתיב לא תעבוד בבכור שורך. ובסי' רנ"ה מנה שלא לגוז בכור צאן דכתיב ולא תגוז בכור צאנך. עיי"ש. מ"מ לאו דלא תפדה דכתיב בבכור לא מנה. ועכצ"ל דקאי ג"כ בשיטת הגאונים ז"ל בזה. איברא דלא על הסמ"ק בלבד אלא גם על רוב שאר ראשונים יש לתמוה טובא בזה אמאי לא הביאו בהלכות בכורות שלהם גם דין פדיון בכור בהמה שאסור לפדותו ועובר בלאו על פדיונו. ואם דעתם דאין בו לאו עכ"פ הו"ל להביא הדין שאין לו פדיון כשאר פסולי המוקדשין. אלא אפי' פדהו הרי הוא בקדושתו כמו שהי'. ואיך שיהי' הרי זה דין המפורש במשנה וברייתא ובגמרא בכמה דוכתי. והוא נוהג בזה"ז. ואמאי השמיטוהו. וראיתי לאחד מהאחרונים שהעיר על הפוסקים שהשמיטו כל הלכות תמורה שנוהגין גם בזה"ז בבכור. ותמורת הבכור דינה בכל דבר כבכור. כמבואר בזבחים (ע"ה ע"ב) ובמתניתין דתמורה (כ"א ע"א) עיי"ש. והניחה בתמיהא רבה. ובאמת שיש לתמוה ביותר על הסמ"ק שהוא מונה כל העשין והלאוין הנוהגין בזה"ז. ואמאי לא מנה גם לאו דתמורה שנוהג ג"כ בזמן הזה בבכור. ואמנם לדידי נראה דהא לא קשיא. דאפשר לומר דדעת כל הנך פוסקים כדעת רש"י בתמורה (פרק כיצד מערימין כ"ז ע"א) בד"ה ובעלת מום וכו'. דרע ברע. דהיינו בעל מום בבעל מום. אינו עושה תמורה. דלא כתיב אלא טוב ברע או רע בטוב. דהיינו תם בבע"מ או בע"מ בתם. אבל רע ברע לא כתיב דליעביד תמורה עיי"ש. וכבר כתבו התוס' שם דכל הסוגיא דהתם משמע הכי. ומה שהקשושם על זה מדאמרינן התם (בפ"ק ט' ע"א) א"כ נימא טוב ברע או רע עיי"ש. משמע דרע ברע תפיס בתמורה. נראה דכוונת התוס' לפירש"י גופי' שם בד"ה נכתוב וכו' שכתב וז"ל נכתוב לא ימיר אותו טוב ברע או רע בו. והוי משמע או רע לא ימיר לא בטוב ולא ברע עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דאי הוה כתיב טוב ברע או רע בו הוה משמע אפי' רע ברע. וא"כ מבואר דאפי' רע ברע תפיס. אבל באמת דברי רש"י שם במקומו תמוהים. דלקמן בסמוך על דברי רבא דקאמר נכתוב קרא לא ימיר אותו ברע או רע בו. פירש"י וז"ל או רע בו משמע או רע של חולין לא ימיר בטוב עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דהך לישנא או רע בו. לא משמע אלא רע בטוב. ובאמת בצ"ק שם הגי' בדברי רש"י אלו כעין דברי רש"י דלעיל עיי"ש. אבל בש"מ שם שהיו לפניו נוסחאות מדוייקות מכת"י מבואר שהי' לפניו כנוסחא שלפנינו. וגם לפי הגהתו יהי' דברי רש"י סותרין זא"ז. שהרי לקמן מבואר להדיא בדברי רש"י דרע ברע לא תפיס בתמורה. ויותר הי' לו להגי' בדברי רש"י דלעיל. וכן ראיתי לרבינו גרשום מאוה"ג ז"ל בפירושו שם שפירש דטוב ברע או רע משמע או רע בטוב. כאילו הוה כתיב או רע בטוב עיי"ש. וא"כ אין משם שום סתירה לרש"י כלל. ומה שהקשו שם עוד דזה לא מצינו. דבריהם ז"ל תמוהים אצלי דאדרבה בשום דוכתא לא מצינו דרע ברע עושה תמורה. ובכל דוכתי לא נזכר אלא מן התמימים על בע"מ ומן בע"מ על התמימין. כמו במתניתין דפ"ק דתמורה (ט' ע"א) ובספרא (פרשת בתוקותי פרק ט') עיי"ש. אבל בע"מ בבע"מ לא אשכחן בשום דוכתא מיהו בפירש"י עה"ת (פרשת בחוקותי) מבואר להדיא דרע ברע נמי בכלל ע"ש. ומעתה נראה דזו היא ג"כ דעת הפוסקים שלא כתבו הלכות תמורת בכור. משום דלפי המבואר בפ"ק דע"ז (י"ג ע"ב) דכל קרבן בזה"ז אפי' תמים גרע טפי מבע"מ בזמן הבית. כמו שהבאתי לעיל. דאמרינן התם דאפי' למאן דמחייב מטיל מום בבע"מ בזמן הבית. מ"מ מודה דמטיל מום בקדשים בזמן הזה ליכא איסורא מדאורייתא. משום דבע"מ בזמן הבית נהי דלגופי' לא חזי לדמי' חזי. לאפוקי תמים בזה"ז דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי עיי"ש ומה שמנה הסמ"ק לאו דכל מום לא יהי' בו שהוא אזהרה למטיל מום בקדשים כמשכ"ל. אע"פ שאין דרכו למנות אלא מצוות הנוהגות בזה"ז. נראה דהיינו משום דס"ל כדעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות איסורי מזבח ה"ז) דמטיל מום בקרבן בזה"ז אע"פ שאינו לוקה מ"מ עובר מיהא בלאו עיי"ש וכבר עמדו על דבריו בכ"מ ולח"מ שם שדבריו הם נגד סוגיא דפ"ק דע"ז שם דמבואר דאין בו אלא איסורא דרבנן. משום שנראה כמטיל מום בקדשים עיי"ש בדבריהם. אבל כן ג"כ דעת הסמ"ג (לאוין שט"ו) והחנוך (מצוה שפ"ז) עיי"ש. ועכ"פ מבואר דתמים בזה"ז מיגרע גרע מבע"מ בזמן הבית. והשתא כיון דבע"מ בבע"מ אינו עושה תמורה כ"ש בזה"ז אפי' תמים בתמים אינו עושה תמורה. דהרי זה גרע מבע"מ בבע"מ דפשוט דגם חולין אע"פ שבהיותו חולין חזי לדמי ולגופי'. מ"מ לגבי גבוה גרע מבע"מ דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי. ולעולם הו"ל רע ברע דלא תפיס בתמורה. וא"כ אין דין תמורה נוהג בזה"ז כלל. ויפה עשו הפוסקים שלא הביאו להלכה כל דיני תמורה שאינם נוהגין בזה"ז כלל. וראיתי להחנוך שכתב (במצוה שנ"א שנ"ב) דמצות תמורה נוהגת גם בזה"ז ואפי' למלקות עיי"ש. ועכצ"ל דס"ל כדעת התוס' ורש"י עה"ת שם דס"ל דרע ברע נמי עושה תמורה. אבל אין דעת שאר הפוסקים כן אלא כדעת רש"י ז"ל בסוגיא דתמורה שם וא"כ ודאי אין הלכות תמורה נוהגין בזה"ז כלל. והלכך לא כתבום בהלכותיהם:

ועפ"ז ניחא לי שפיר בהא דתנן (סופ"ב דחולין מ"א ע"ב) השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה. ואמרינן עלה בגמרא שם לשם תמורה אמר ר"א ל"ש אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימר אמורי אמיר. והא לא קאמר לשם תמורת זבחי. אמר רבי אבהו באומר לשם תמורת זבחי עיי"ש ובפירש"י. והנה הרא"ש שם והטור וש"ע הביאו כל הדינים דהתם והחילוקים שחלקו בגמרא שם ובתמורה לא כתבו אלא דינא דמתניתין דהשוחט לשם תמורה שחיטתו כשרה. אבל לא הביאו להלכה מאי דאמרינן עלה בגמרא שאם הי' לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה והוא תמוה לכאורה. ובש"ך (ביו"ד סי' ה' סק"ג) הביא הלכה זו. אבל לא נחית ליישב מה שהשמיטוה הרא"ש והטור. וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בתורת הבית הקצר (סוף שער ראשון) שהביא כל דינים אלו. ומ"מ הלכה זו השמיטה. ואע"ג דבתורת הבית הארוך הביאה. כאן חזר בו והשמיטה עיי"ש והוא תמוה. וגם הרשב"ץ ז"ל (בהלכות שחיטה שלו שבספרו יבין שמועה) השמיטה עיי"ש. אבל לפמש"כ הדברים נכונים היטב. דהרא"ש והטור לטעמייהו אזלי שהשמיטו דיני תמורה. והיינו משום דס"ל דרע ברע אינו עושה תמורה. ולא משכחת לה תמורה בזה"ז. וא"כ כאן אע"פ שיש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו כשרה. דהו"ל רע ברע דאינו עושה תמורה. ודבריהם מדוקדקים ויפה עשו שהשמיטוה. דהאידנא הך דינא ליתא. וזו היא ג"כ דעת הרשב"א ורשב"ץ ז"ל. וקצת פוסקים שהביאוה להלכה עכצ"ל דס"ל כדעת ר"י דרע ברע עושה תמורה. וראיתי לרבינו ירוחם ז"ל (בנתיב ט"ו ח"ג) שהביא דין זה להלכה. ולפ"ז לדידי' ודאי קשה דהו"ל להביא הלכות תמורה עם הלכות בכור בהמה טהורה שכתב (בנתיב עשרים) עיי"ש. אלא דעל רבינו ירוחם בלא"ה לא קשה כ"כ. שכן דרכו לפעמים לכתוב אגב גררא גם דברים שאינם נוהגין בזה"ז. כמש"כ (בנתיב י"ט ת"א) דין הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מעל. ובנתיב (י"ח ח"ג) כתב דיני איסור כולל ואיסור מוסיף. ובנתיב (כ"ג ח"ד) הביא דין כה"ג שבא על אלמנה עיי"ש. ובכמה דוכתי כיו"ב. ולזה אע"פ שדעתו כהרא"ש והטור וסייעתם דדין תמורה אינו נוהג כלל בזה"ז. מ"מ הביא בהלכות שחיטה אגב גררא גם דין זה. אע"פ שאינו נוהג בזה"ז. אע"ג דקצת קשה בזה דמ"מ לא הו"ל לכתבו. כיון דיש מזה נפק"מ לדינא בזה"ז. שאם הי' לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי הרי זה כשר לדעת הסוברים דאין דין תמורה נוהג בזה"ז כדכתיבנא. ולא הו"ל לרבינו ירוחם לכתוב שהוא פסול. אלא שיש לומר שכתב הדין כדאי' בגמרא. כיון שלא כתבו אלא אגב גררא כדרכו ז"ל ואין להאריך בזה:

אין שיהי' עכ"פ מהלכות תמורה לא תקשה לדעת רוב הפוסקים. אבל הא ודאי קשה אמאי לא הביאו כמעט כל הפוסקים הדין הפשוט ומבואר בכל דוכתי דאין פדיון לבכור ולדעת רוב הראשונים יש בה לאו דאורייתא. וראיתי לרבינו ירוחם בהלכות בכור בהמה טהורה (בנתיב עשרים ח"ב) שכתב וז"ל בכור בזה"ז לא התירו לכנסו לכיפה וכו' כיון שהוא קדוש מאיליו אסור משום בזיון קדשים. ואסור לפדות קדשים. כך כתבו התוס' (בפ"ק דע"ז) על ההיא דאין מקדישין וכו'. וכן הורה הרמ"ה לכהן אחד עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד אצלי דלפי המבואר כוונתו למש"כ התוס' (בפ"ק דע"ז י"ג ע"א) דתניא אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז. ואם הקדיש והחרים והעריך בזה"ז בהמה תיעקר. פירות כסות וכלים ירקבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. וכתבו בתוס' וז"ל תימא דאמרינן בערכין (סו"פ המקדיש) ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי' אתא לקמי' דר"י א"ל שקיל ארבעה זוזי ושדי בנהרא ולישתרו לך אלמא אית להו תקנה. ופי' ר"ת דשאני התם דמקרקעי שהן קיימות לעולם ואין יכולין לכלותם אי לא עבוד בהו רבנן תקנה וכו' עכ"ל עיי"ש. וזו היא כוונת רבינו ירוחם במש"כ בשם התוס' שם דאסור לפדות קדשים. כלומר דמטלטלין שהקדישן בזה"ז אסור לפדותן. אלא צריך לבערן מן העולם לגמרי כמש"כ ר"ת ז"ל. וכבר הביא רבינו ירוחם ז"ל דברי ר"ת אלו בפירוש לעיל (בנתיב י"ט ח"א) עיי"ש. אבל מה שהביאו כאן. לפי המבואר כוונתו לומר דמה"ט אסור נמי לפדות הבכור. והוא תמוה בתרתי. חדא דבכור כיון דאי אפשר להטעינו עקירה דהיינו להכניסו לכיפה מטעם דלא רצו להפסיד ממון כהן. א"כ הו"ל כקרקע דסגי לי' בפדיון מה"ט שאין יכולין לכלותן. ועוד ביותר תמוה דהא בכור ליתי' בפדיון כלל וגם יש בו איסור לאו דאורייתא שלא לפדותו. ומיהו לקושיא הראשונה אפשר לומר דס"ל לר"י דלא עביד רבנן תקנה בפדיי' אלא בקרקע דוקא. משום דאי לא עבוד בהו רבנן תקנה אתו לידי תקלה לעולם. וכמש"כ התוס'. משא"כ בבכור דניתר ע"י מום לגמרי ואז תו ליכא חשש תקלה שישחטנו ויאכלנו. הילכך לא שרו רבנן בפדיי' ומוטב שירעה עד שיפול בו מום. אבל אכתי הא ודאי תמוה דהא בבכור לא שייכא פדיי' כלל אפי' בזמן שבהמ"ק קיים וכ"ש כשהוא תמים. ועוד תמיהני במש"כ רבינו ירוחם (שם לקמן) וז"ל כהן שנולד לו בכור מבהמה טהורה לא יאכלנו בלא מום וכשיפול בו מום יפדנו לעצמו ויאכלנו דכהנים חייבים בבכור בהמה טהורה וכו'. כך כתב רבינו מאיר ז"ל עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דאפי' בכור שנפל בו מום לא הותר באכילה אפי' לכהן בבכור שלו אלא בפדיון. ומלבד דהדבר מצד עצמו תמוה טובא דהא מדאורייתא אין לבכור פדיון כלל. גם דבריו כאן לפ"ז אין להם שום ביאור כלל. ולכן דברי רבינו ירוחם אלו נפלאים בעיני. ועי' ברא"ש (פ"ק דע"ז סי' י"ג) דנראה דעיקר מקור דברי רבינו ירוחם אלו הוא משם. ושם דברים אלו שכתב רבינו ירוחם דאסור לפדות קדשים ליתא עיי"ש. והם הוספת רבינו ירוחם עצמו. ואולי ט"ס הוא וצ"ל ואסור לבזות קדשים. ומ"מ מדברי רבינו ירוחם דלקמן מבואר בהדיא דס"ל דבכור בע"מ אינו ניתר אלא בפדיון כמשכ"ל וזה תימא. ועי' מש"כ שם רבינו ירוחם לעיל לחלק בין בכור בהמה טהורה לטמאה לענין הקנאת אוזן לעכו"ם לפטור מבכורה. דבבהמה טהורה שרי משא"כ בטמאה משום דאית לה תקנתא בפדיי' או בעריפה עיי"ש. ומבואר דבכור בהמה טהורה לית לי' פדיון. אבל משם לק"מ דכוונתו שם דמיהת קודם שיפול בו מום אין לו פדיון. אבל בכור בהמה טמאה מיד יש לו פדיון. ואין סתירה משם לכאן. אלא דמ"מ הדברים מצד עצמן תמוהים. דודאי אין לבכור בהמה טהורה פדיון כלל כמפורש בקרא לא תפדה. ולכן דבריו צ"ע אצלי. וגם ראיתי בספר הפרנס (סי' רצ"ט) שכתב הכהנים והלוים חייבין בפדיון בכור בהמה טהורה וכו' עיי"ש. והוא תימא. וכן כתב עוד שם (בסי' ש"א) הלוקח בהמה מן העכו"ם ואין ידוע בעדות אם ביכרה אם לאו וכו' צריכה פדיון עכ"ל עיי"ש. וכ"כ עוד שם (בסי' ש"ב) אם עבר אדם ושחט הבכור טרם נפדה אסור בהנאה וצריך קבורה וכו' עכ"ל עיי"ש. מיהו לזה הי' מקום לפרש דבריו על דרך שכתבתי לעיל על דברי המרדכי (סוף יבמות) דמיירי בישראל וקאמר ששחטו טרם שנפל בו מום ופדאו מן הכהן. דבמום ופדיי' מן הכהן ניתר אפי' באכילה לישראל. אבל מש"כ לעיל בספק בכור הוא תימא. דספק בכור אין צריך ליתנו לכהן. אלא נאכל במומו לבעלים. ואפי' תקפו כהן מוציאין אותו מידו. וא"כ לא שייך בו פדיון מן הכהן. וע"כ אין כוונתו אלא לפדיון איסור שבו. וכמש"כ ג"כ לעיל דהכהנים חייבין בפדיון בכור בהמה טהורה. הרי דס"ל דאפי' לכהן עצמו בבכור בהמתו לא מישתרי לאכלו במומו אלא בפדיון. והוא תימא גדולה. גם ראיתי להראב"ן ז"ל (בספרו סי' נ') שכתב וז"ל אמרינן (בפרק בתרא דבכורות) מעשר של בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. ופרכינן אי הכי אפי' האידנא נמי לנהוג מעשר בהמה. ומשני הא דלא נהיג האידנא משום דחיישינן לתקלה שלא הי' יכול להקריבו לפי שאין מזבח צריך להשהותו עד שיפול בו מום ולפדותו ולהוליך פדיונו לים המלח. ודילמא אדמשהי לי' אתי בי' לידי תקלה וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תימא דהא מעשר בהמה לא יגאל כתיב בי'. והפודה מעשר בהמה עובר בלאו. ואפי' לפי מה שהבין הכ"מ (בפ"ו מהלכות בכורות הלכה ה') בדעת הרמב"ם דדוקא בתם יש בו אזהרת לאו דלא יגאל אבל בע"מ אינו אלא מדרבנן. ומאי דקתני בברייתא במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום. אסמכתא בעלמא הוא עיי"ש. וכן דעת החנוך (מצוה שס"א) עיי"ש. וא"כ ה"ה לענין פדיון דהא מחד לאו נפקי מכירה ופדיון לרב אשי. וגם לשאר אמוראי אין מקום לחלק בזה בין מכירה לפדיון. מ"מ הרי עכ"פ מדרבנן גם בע"מ אסור לפדותו. ואפי' לדעת הגאונים ז"ל כפי מה שביארנו דליכא איסורא בפדיון אפי' בתם. מ"מ הרי ודאי מיהת אין פדיון כלל למעשר בהמה. וכמבואר במתני' דריש פ"ה דבכורות ובריש פרק הזרוע. ובתמורה (כ"א ע"א) ובפ"ב דבכורות (י"ד ע"א) ועוד בכמה דוכתי. ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי. וגם דעת שאר הפוסקים שלא הביאו להלכה הך דינא בפירוש שאין פדיון לבכור צ"ע אצלי כעת. וראיתי בשאילתות ובספר והזהיר (פרשת במדבר) שהם הביאו הך דינא. וכתבו וז"ל בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין. דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. בכור בהמה טהורה אין לו פדיון. דכתיב אך בכור שור ובכור כשב ובכור עז לא תפדה קדש הם. כי תם קרב ע"ג המזבח. בע"מ נאכל לכהנים במומו עכ"ל עיי"ש. ומ"מ לא כתבו שאסור לפדותו ושעובר בלאו. נראה מזה דס"ל ג"כ כמו שהעלתי בדעת הגאונים ז"ל דאין בזה לאו. אלא דדינא הוא שאינו יוצא לחולין ע"י פדיון. ואין להאריך בזה יותר. ומ"מ נתבאר דאין בזה קושיא על הגאונים ז"ל שלא מנו במנין הלאוין לאו דלא תפדה דבכור ולא יגאל דמעשר בהמה:

ועדיין צ"ע מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' שהוא אזהרה לאוכל טבל. ומנאוהו הבה"ג וסייעתו והרמב"ם וכל סייעתו ז"ל. ורבינו הגאון ז"ל השמיטו ולא מנאו במנין הלאוין. הן אמת שראיתי לרבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין שמנה לאו כהני לא יחללו קדשי עיי"ש. ולכאורה יש מקום לומר דכוונתו בזה ללאו זה דלא יחללו את קדשי בני ישראל. אבל זה לא יתכן. דא"כ מה זה שכתב כהני לא יחללו. דהרי אזהרת טבל אינה ממצות שבכהנים. אלא כל ישראל בכלל אזהרה זו. ואינו נראה לומר דמשום רבותא כתב כן. לרמז דאפי' כהנים מוזהרים על הטבל. וכדדרשינן בספרי (פרשת קרח פיסקא קכ"א) והביאה הרמב"ם (בפ"א מהלכות מעשר הלכה ג') ובסמ"ג (עשין קל"ה) והרא"ם ז"ל ביראים (סי' קפ"ג). וכן מבואר בברייתא (דפ"ג דמכות כ' ע"א) דכהן לוקה על הטבל כישראל עיי"ש. וכן מבואר בפ"ב דקידושין (מ"ו ע"ב) ובירושלמי (פ"ק דחלה ה"א) עיי"ש ובמש"כ הר"ש (פ"א דחלה מ"א). אף שראיתי להראב"ן. (דף ע"ג ע"א) שמבואר בדבריו דמדינא אין הכהנים חייבים להפריש חלה אלא אוכלין העיסה בטבלה עיי"ש. אבל דבריו ז"ל תמוהים מאוד. ואפשר שלא כתב כן אלא בחלת חו"ל. שאינה טובלת. כיון דקיי"ל דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. עי' מש"כ הראב"ן לעיל (בסוף סי' נ"ד) דגם שם דבריו תמוהים בזה עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ הדבר פשוט דכהנים ישנם בכלל אזהרת טבל כישראל. אלא דמ"מ ממשמעות דברי רבינו הגאון ז"ל אינו נראה שיהי' כוונתו במאי דנקט באזהרה זו כהנים לרבותא בעלמא. אבל נראה ברור דכוונתו שם ללאו דולא יחלל את מקדש אלקיו שכתוב בפרשת אמור. והוא אזהרה לכהנים שלא יניחו העבודה ויצאו מן המקדש. ואף דכתיב אצל כהן גדול. מ"מ קיימא האזהרה על כל הכהנים. וכדעת הבה"ג שמנאו במנין הלאוין. ולא כדעת הרמב"ם שהשיג עליו. והרמב"ן ז"ל (בשורש חמשי) הכריע כדעת הבה"ג עיי"ש שהאריך בזה. ויבואר במקומו בס"ד ואכמ"ל בזה. וא"כ לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דטבל. והוא תמוה. ואע"ג שמנה טבל במספר העונשין. מ"מ הרי דרכו ז"ל למנות העונשין בפ"ע והאזהרות שעליהן באו עונשין אלו מונה בפ"ע. וא"כ אמאי השמיט לאו זה. ולכאורה הי' נראה בזה עפמש"כ בחינוך (פרשת שופטים מצוה תק"ז) דבאכילת טבל איכא ג"כ בטול עשה דהפרשת תרומות ומעשרות עיי"ש. וא"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב במצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה שניהם. אלא או הלאו או העשה. וא"כ אחר שכבר מנה כל העשין דהפרשת תרומה ודמעשר ראשון ודמע"ש ודמעשר עני. שוב לא הוצרך למנות לאו דאכילת טבל. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שכתבו בטעמו של הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות חו"מ ה"ז) שפסק דאין יוצאין י"ח במצה של טבל אע"ג דהיכא דלית לי' מצה אחרת ראוי לומר אתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל. ובפרט לדעת הרמב"ם גופי' (בפ"י מהלכות מאכלות אסורות) דטבול למעשרות לחוד ליתא במיתר אלא דלאו גרידא. מ"מ כיון דאית בה נמי עשה דהפרשת מעשרות וכשאוכל הטבל עובר בל"ת ועשה. הרי קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכתבו דזו היא ג"כ דעת התוס' (בר"פ לולב הגזול) דפסיקא להו דאי אפשר לצאת י"ח מצה בטבל משום דהו"ל מצוה הבב"ע. והיינו משום דלא שייכא בי' עשה דחי ל"ת. משום דהו"ל ל"ת ועשה. וא"כ גם לדעת רבינו הגאון י"ל דמטעם זה לא מנה ל"ת דטבל במנין הלאוין. אלא שיש לפקפק בזה. דהרי ודאי עשה דהפרשת תרומות ומעשרות לא רמיא אלא על הבעלים שהטבל שלהם. ואין רשאין לתרום ולעשר אלא הם או שלוחם. וא"כ נהי דודאי אין למנות לאו דטבל משום דנפק"מ לענין שלא יאכל טבל שלא ברשות הבעלים דליכא אלא לאו ולא עשה. דהרי בזה שוב הו"ל בכלל לאו דלא תגזל או לא תגנבו שכבר נמנו. אלא דמ"מ י"ל דנפק"מ לענין אם נתנו לו הבעלים רשות לאכול אבל לא נתנו לו רשות לתרום ולעשר דנמצא דעשה לית בה ולאו דטבל איכא. וכיון דיש מקום ללאו בלא העשה. גם לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל הי' לו למנותו. הן אמת דלפי המבואר במתניתין דפרק בתרא דדמאי ובירושלמי שם המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות יכול הוא לעשר. מ"מ לפי המבואר בירושלמי שם היינו רק משום דמסתמא אמרינן דרוצה בעה"ב שיהא לו נחת רוח. דהא על דעת כן הזמינו. וכמו שביאר הר"ש שם. וכ"כ בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' ק"נ) דבהפרשת תרומה ומעשרות כיון שאי אפשר לו שיאכל אם לא יתרום ויעשר. כל עצמו לא הזמינו אלא כדי שיאכל עיי"ש בדבריו. וא"כ כל זה בסתמא. אבל כשמפרש בהדיא שאינו נותן לו רשות אלא לאכול ולא לתרום ולעשר. נראה דלא מצי לתרום ולעשר. אלא שאין זה ברור די"ל דכל שנתן לו רשות לאכול הו"ל כמתנה. ובע"כ זכה בה לכל דבר. והרי היא שלו גם לתרום ולעשר. דכל מה שיש רשות לאכול שלו הוא. וכבר האריכו בענין זה האחרונים ז"ל בתשו' מהרי"ט שם. ובתשו' שמחת יו"ט למהריט"א (סי' מ"ט) ובשאר אחרונים. ואפי' במסוכן האוכל טבל של אחרים ואין הבעלים כאן. דפשיטא לי' להר"ב משל"מ (בפר"ד) דא"א לתקנו. כבר גמגמו האחרונים ז"ל בדבריו. והחליטו דכיון שיש לו רשות לאכול הרי הוא שלו. והו"ל כבעלים עליו גם לתקנו ולהוציאו מידי טבלו. וא"כ אפשר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. והילכך לא משכחת ללאו בלא העשה או בלא לאו דלא תגזל או לא תגנבו. ולזה לא מנה לאו זה דטבל. ועי' מש"כ בזה לעיל (עשין ס"ה ס"ו). ומש"כ כאן הוא עיקר:

ועפ"ז יש מקום אתי לומר דהיינו ג"כ טעמו של רבינו הגאון ז"ל במאי שלא מנה לאו דלא תפדה דבכור. ולאו דלא יגאל דמעשר בהמה. משום דעשה דבכור בהמה כוללת גם ההקרבה ע"ג המזבח ואכילתו וכן מעשר בהמה מצותו להקריבו ע"ג המזבח או לאכלו במומו. וכל שבא לפדותן הרי הוא בא לבטל גם העשה. ונמצא דבפדיונן עבר גם על העשה. אלא דגלי קרא דאפי' בדיעבד לא מהני הפדיון לאביי. ולרבא לא מהני משום כללא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ורחמנא הוא דבטלי' לפדיונו שלא יועיל. ועכ"פ מוזהר הוא שלא לפדותן לא משום הלאו בלבד אלא גם משום עשה שבהן. וגם משום איסור מכירה דמע"ב לרב אשי דהו"ל בכלל לא יגאל אין בלאו מה שאין בהעשה. דלפי דעת רוב הראשונים ז"ל דמצות מעשר בהמה להיות נאכל לבעלים. א"כ במכירתו הרי הוא מבטל עשה דהפרשת מעשר בהמה שנכלל בה גם אכילתו. ואף דדעת רבינו הגאון ז"ל באזהרות אשר על סדר עשרת הדברות דמעשר בהמה ניתן לכהן כבכור כמשכ"ל. מ"מ אפשר דכאן חזר בו מזה. כדאשכחן כיו"ב בכמה ענינים אחרים. והילכך אחר שמנה עשה דבכור ודמעשר בהמה. שוב לא הוצרך עוד למנות הלאוין שבהן וכדרכו ז"ל. ומיהו גם לפי דעתו ז"ל שם דמע"ב ניתן לכהן יש לצדד בזה אלא שאין להאריך בזה:

ואמנם לענין לאו דטבל נראה דאין צריך לזה דבלא"ה נראה ע"פ מאי דאמרינן (ביבמות פרק יש מותרות פ"ו ע"א) דתניא ר"י אומר יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר. הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון. מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין. ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף שעריך האמור כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל עיי"ש. הרי מבואר שיש לנו בטבל שני לאוין. האחד בטבל שלא הורם ממנו כל עיקר דנפק"ל מקרא דולא יחללו את קדשי ב"י וגו'. והשני בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ולא הורמו ממנו המעשרות דנפק"ל מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קנ"ג ובפ"י מהלכות מאכלות אסורות). וכ"כ החינוך (פרשת אמור מצוה רפ"ד) עיי"ש. וכן כתב בסמ"ג (לאוין קמ"ז) עיי"ש. ומ"מ אין אחד ממוני המצוות שימנה לאו זה דטבל הטבול למעשרות. אע"פ שמנו כל פרט ופרט שבלאו זה דלא תוכל לאכול בשעריך בלאו בפ"ע. כמבואר בסה"מ להרמב"ם (לאוין קמ"א ואילך) שמונה לאוין עיי"ש. וכן הוא בסמ"ג ובחנוך. וגם הרמב"ן ז"ל לא נחלק בזה על הרמב"ם אלא באזהרות דגן תירוש ויצהר של מע"ש. דהרמב"ם מונה אותן בשלשה לאוין. משום דמבואר (ריש פ"ק דכריתות) שלוקה על כל אחד ואחד. אבל הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי ובסוף סה"מ) ס"ל שאין נמנין שלשתן אלא בלאו אחד. משום שענין כולם אחד. אע"פ שיש חיוב מלקות על כל אחד ואחד. משום שאין הולכין במנין המצוות אחר המלקיות אלא אחר ענין האיסורין. וכאן ענין האיסור בשלשתן אחד הוא. שאסור לאכול מע"ש חוץ לחומה מאיזה מין שיהי'. אבל בכל שאר הפרטים שנפרטו בלאו זה גם להרמב"ן ז"ל נמנין כל אחד ואחד בלאו בפ"ע. כמבואר בדבריו שם עיי"ש. ומ"מ לאו זה דטבל הטבול למעשרות שנכלל ג"כ בהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך כולם לא מנאוהו. ואין אחד ממוני המצוות שימנה בטבל יותר מלאו אחד. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' קנ"ב) שהרגיש בזה. ותירצה כלאחר יד וז"ל שם התבואה שלא הורמה ממנה תרומה גדולה ותרומת מעשר היא קרויה טבל. והאוכל ממנה הוא במיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו את קדשי ב"י וכו'. ובגמרא מכות אמרו שבטבל שלא הורם ממנו לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר יש מיתה. אבל אם לא נטל ממנו מע"ר ומע"ש ומ"ע הוא בלאו ואינו במיתה. שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו'. וכבר נמנה לאו זה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לתרץ בזה דלהכי לא נמנה טבול למעשרות לאו בפ"ע משום שאין בו לאו מיוחד בפ"ע. אלא שנכלל בכלל לאו דלא תוכל לאכול בשעריך. והרי כבר נמנה לאו זה במנין הלאוין. ויש בכללו גם אזהרת טבל הטבול למעשרות ונמצא שכבר בא בחשבון הלאוין. אלא דהרשב"ץ ז"ל לטעמי' אזיל. שהוא אינו מונה לאו דלא תוכל לאכול בשעריך אלא בלאו אחד בלבד. ובירר לעצמו שיטה אחרת בזה דלא כהרמב"ם וסייעתו וגם דלא כהרמב"ן ז"ל. וכמו שביאר בסוף ספרו עיי"ש. וכן ברמזי מנין המצוות שבראש ספרו מנה במנין הלאוין לאו דלא תוכל לאכול בשעריך בלאו אחד (לאו קט"ז) וכלל בו כל הפרטים שבו באזהרה אחת עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג עיי"ש. ולזה שפיר כתב כאן דגם אזהרת טבל הטבול למעשרות נכללת בכלל לאו דלא תוכל לאכול בשעריך שכבר נמנה עם כל פרטיו באזהרה אחת. אע"פ שיש מלקות בכל פרט ופרט בפ"ע וגם ענינים חלוקים הם. וגם אזהרת טבל הטבול למעשרות היא אחת מפרטי לאו זה. ולזה אינה נמנית בפ"ע אע"פ שיש בה חיוב מלקות בפ"ע. כמבואר בפרק בתרא דמכות (ט"ז ע"ב) עיי"ש. אבל להרמב"ם וסייעתו שמנו כל פרט ופרט בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך בפ"ע. משום שלוקין על כל אחד ואחד. וכן להרמב"ן שהולך אחר חילוק הענינים. ומונה בו ששה לאוין כל ענין וענין בפ"ע. לא מיתרצא בהכי מה שלא מנו אזהרת טבל הטבול למעשרות בלאו בפ"ע כשאר הפרטים שבהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך. שהרי יש בה מלקות בפ"ע. וגם ענין חלוק לעצמה היא. מיהו נראה דלא מיבעיא לדרכו של הרמב"ם דלק"מ. משום דנהי דילפינן מגז"ש דבשעריך בשעריך דגם טבול למעשר עני בכלל לאו זה דלא תוכל לאכול בשעריך. מ"מ כיון שאינו מפורש בקרא בהדיא כשאר הפרטים. אין לנו בטבול למעשרות מלקות בפ"ע. דאע"ג דמפורש בסוגיא דמכות שם דלוקין על טבל של מעשר עני. מ"מ עדיין אין מזה הכרח לומר שיש בו מלקות בפ"ע. די"ל דהו"ל כלאו דנא ומבושל. דאע"ג דאכל נא לוקה ואכל מבושל לוקה. מ"מ כשאכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת על שניהם. משום שנכללו בלאו אחד. כמבואר סו"פ כל שעה. ואע"ג דבשאר הפרטים שנכללו בלאו זה מבואר בסוגיא דמכות (שם י"ח ע"א) דיש בהן מלקות בכל אחד ואחד בפ"ע. הרי מפרשינן התם טעמא משום דמכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלקיך במקום וגו'. לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם. מיפרש בהו רחמנא למה לי. אלא ליחודי להו לאוי לכל חד וחד. ופירש"י שם וז"ל קרא יתירא הוא. האי קרא דלא תוכל לאכול דקא מני לכולהו בגוי'. דמכדי כתיב לעיל מיני' והבאתם שמה וגו'. וכולהו בהאי קרא כתיבי. לכתוב רחמנא בתרי' לא תוכל לאכלם בשעריך וכו'. ולאו שבכללות לא הוי כיון דאכולהו קאי הוי לאו אכל חד וחד וכו'. מיהדר פירושי בכל חד למה לי. ש"מ לייחודי לאו לכל חד וחד. כאילו חזר וכתב בכל אחד לאו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בשורש תשיעי ובלאו קמ"ג) עיי"ש. וא"כ זה שייך רק בהנך פרטי שפרטן הכתוב בהך קרא. אבל טבל שלא נזכר כלל לא בקרא דואכלתם לפני ה' אלקיך. ולא בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. אלא דבגז"ש ילפינן לי' דגם הוא בכלל לאו זה. די לנו לומר שיש מלקות באוכל טבל של מעשר. אבל אין לנו הכרח לומר שיש בו מלקות בפ"ע. ואפשר לומר שאם אכל טבל למעשר עם אחד מהנך פרטי כאחת אינו לוקה אלא אחת. וממילא נמי מהאי טעמא אינו נמנה מצוה בפ"ע. כמו נא ומבושל אתנן ומחיר שאור ודבש וכיו"ב שאין נמנין לדעת הרמב"ם אלא אחת אחת. משום דבלאו אחד נאמר. ואע"פ שיש מלקות בכל חד. מ"מ כיון שאם עשה שניהם כאחת אינו לוקה אלא אחת אין נמנין אלא באחת. וא"כ לדעת הרמב"ם שהדבר תלוי במלקות ודאי לק"מ. אלא אפי' לדרכו של הרמב"ן ז"ל שאינו הולך במנין המצוות אחר מנין המלקות. כמש"כ בשורש תשיעי. אלא אחר חלוקת הענינים. שאם הפרטים הם ענינים חלוקים אע"פ שנאמרו בלאו אחד נמנין כל אחד בפ"ע. אע"פ שאין בכל אחד מלקות בפ"ע עיי"ש. וזו היא ג"כ דרכו של הסמ"ג כידוע. מ"מ יפה עשו מה שלא מנו בטבל של מעשר לאו בפ"ע כמו שמנו בשאר הפרטים שנכללו בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. משום דדוקא בהנך פרטים שנזכרו בקרא בפני עצמן הוא דס"ל דהו"ל כאילו כתב קרא הלאו בהדיא על כל פרט ופרט שנזכר בקרא בפ"ע. אבל טבל למעשרות שלא נזכר בקרא כלל וגם בגז"ש לא ילפינן בי' אזהרת לאו. אלא דילפינן גילוי מילתא בעלמא מגז"ש דכתיב הכא בשעריך וכתיב במעשר ואכלו בשעריך דמיירי הכא בלאו דלא תוכל לאכול וגו' גם בטבול למעשר. הילכך הו"ל כלאו דלא תאכלו על הדם ולאו דכל שבקודש פסול וכל כיו"ב שכולל דברים רבים ואין ענינם וטעם איסורם שוה. ואעפ"כ אינן נמנין אלא אחד אחד. כיון שלא נזכרו כולם אלא בשם אחד. כי רק לשון התורה יש לנו לתפוש במנין המצוות. כמו שביאר הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) עייש"ה. והכא נמי כיון שלא נזכר שם האיסור בקרא בפ"ע כשאר הפרטים אע"ג דיש בו מלקות דומיא דשאר הפרטים. מ"מ לענין מנין המצות אין לנו למנותו בפ"ע כמו שלא נזכר בקרא בפ"ע. דלשון התורה יש לנו לתפוש במנין:

וכל זה הוצרכנו לדרכן של הרמב"ם והסמ"ג ורמב"ן ז"ל. אבל לרבינו הגאון ז"ל אין אנו צריכין לזה. שהרי הוא ז"ל דרך בזה כעין דרכו של הרשב"ץ ז"ל שלא מנה קרא דלא תוכל לאכול בשעריך. עם כל הפרטים שנפרטו בו. אלא בלאו אחד במנין הלאוין. ואף דדבריו ז"ל בזה צ"ע טובא לכאורה. שהרי אע"ג דבלאוין שענינם אחד אע"פ שבאו בהם לאו בכל אחד בפ"ע מונה אותן רק מצוה אחת. וכ"ש בפרטים כאלו שנכללו בלאו אחד. אלא דהתינח בדגן ותירוש ויצהר אבל שאר הפרטים שבכלל לאו זה הו"ל למנות כל אחד בפ"ע. כיון שאין ענינם אחד. שכן דרכו ז"ל בכל כיו"ב. כמו שביארנו בכמה דוכתי. אלא שאין כאן מקום לעמוד בזה ויתבאר במקומו בס"ד. מ"מ חזינן דדעתו בלאו זה כדעת הרשב"ץ ז"ל שאינו נמנה אלא בלאו אחד עם כל הפרטים כולן שנפרטו בו לבד אוכל ומשקה שחלק לשתים. וא"כ כ"ש דטבל למעשרות נכלל בכלל לאו זה ואין למנותו בפ"ע. ומעתה לפ"ז ממילא ניחא נמי שפיר מה שלא מנה בטבל לאו כלל. אפי' בטבל הטבול לתרומה גדולה ולתרומת מעשר. דכיון שכבר מנה לאו דלא תוכל לאכול בשעריך שהוא אזהרה לטבל הטבול למעשר עני שהוא הקל שבמעשרות תו לא צריך למנות אזהרה לטבל גמור שלא ניטלה ממנו אפי' תרומה גדולה ותר"מ. ורבינו הגאון ז"ל בזה לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב שבאו בדבר שני לאוין. אחד כללי. ואחד פרטי על אחד מן הפרטים שנכללו בלאו הכללי. אינו מונה אלא לאו הכללי בלבד. וא"כ גם כאן כיון שמנה כבר לאו דלא תוכל לאכול בשעריך. שמזהיר אפי' על טבל הטבול למעשר עני אע"פ שאין בו אלא מלקות לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. כ"ש שיש בכללו טבל הטבול לתרומות שחייבין עליו מיתה. ובפרט דכאן שני הלאוין מענין אחד ושם אחד הן. דכל מין טבל אסר הכתוב. לכן לא מנה שוב לאו דלא יחללו וגו' שאינו אלא אזהרה על טבל שלא ניטלו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר:

ועדיין נשאר לנו לבאר טעמו של רבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאו דלא יבקר בין טוב לרע האמור במעשר בהמה. וכבר ביארנו לעיל דאע"ג דבירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) מבואר דאין בזה אזהרת לאו. ואינו אלא מלאוי השלילה שבא להתיר להפריש בע"מ. אע"ג דבעלמא מקדיש בע"מ למזבח עובר בל"ת. מ"מ בתלמודא דידן (בבכורות ל"ו ע"ב) ולקמן (בפרק בתרא נ"ג ע"ב) מבואר דס"ל בפשיטות דהו"ל אזהרת לאו כשאר לאוין שבתורה. דפריך בפשיטות וכי תימא דמפיק לי' בריש עשרה לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא עיי"ש. וכן דעת רש"י ותוס' שם (נ"ח ריש ע"ב) עיי"ש. וכן דעת הפסיקתא זוטרתא דלאו גמור הוא כמשכ"ל. ובאמת דדברי הירושלמי שם צ"ע אצלי. דכיון דמעשר בהמה נאכל במומו לבעלים א"כ אין כאן משום אזהרה דמקדיש בע"מ למזבח. דבמקדיש בע"מ כתיב בי' כל אשר בו מום לא תקריבו. וא"כ אין לנו אלא במקדישו לצורך הקרבה ע"ג המזבח. ואע"ג דמבואר (בפ"ק דתמורה ז' ע"א) דאפי' מקדישו לדמי ישנו בכלל אזהרה זו ולוקה עיי"ש. מ"מ היינו משום דמיהת הדמים למזבח קיימי ובזיא מילתא. אבל כאן דאין בו לא הרצאת גופו ולא הרצאת דמים למזבח. אלא נאכל כולו לבעלים. מהיכא תיתי לנו לומר דהו"ל בכלל אזהרת לא תקריבו דכתיב במקדיש בע"מ למזבח. והרי שם מבואר דאי לאו דרביי' קרא אפי' בהרצאת דמים למזבח לא הוה אמרינן דעובר בלאו דמקדיש בע"מ למזבח. ורבי דמוקי קרא למילתא אחריתא ס"ל באמת דבהרצאת דמים לא לקי עיי"ש. וא"כ כאן במעשר בהמה בע"מ דאפי' הרצאת דמים ליכא. היכי תיסק אדעתין לומר דהו"ל בכלל אזהרת לאו דמקדיש בע"מ למזבח. ועוד יש לתמוה דכיון דכתיב לא יבקר בין טוב לרע. משמע ודאי דבין על הרע ובין על הטוב קאי בלא יבקר. וא"כ הא תינח בביקור הרע איכא למימר דאיצטריך לאשמעינן שאין בו משום מקדיש בע"מ למזבח. אבל בביקור הטוב מהיכא תיתי לומר שיהא אסור. דאיצטריך קרא לאשמעינן דמותר. והרי אדרבא מצוה קעביד דכתיב מבחר נדריכם. אלא ודאי ע"כ מוכרח לומר כדס"ל לתלמודא דידן דלאו שלילה היא אלא לאו גמור הוא. ואם ביקר בין טוב לרע. אפי' ביקר את הטוב הרי זה עובר בלאו דלא יבקר. וכ"ש כשביקר ובירר את הרע דעובר בל"ת ומיהו אי משום זה הי' אפשר לכאורה לומר דאכתי משום הא גופא איצטריך קרא לאשמעינן דלא צריך לבקר בין טוב לרע לברר את הטוב מתוך הרע. דסד"א דבעינן מבחר נדריך. כדאמרינן (בפרק בתרא דכריתות כ"ז ע"א) מבחר נדריכם בעינן עיי"ש. וכן אמרינן (בפ"ג דיומא ל"ד ע"ב) ורבנן מאי אחד מיוחד שבעדרו. ורבי ממבחר נדריכם נפקא ורבנן חד בחובה וחד בנדבה וצריכא עיי"ש. וכן אמרינן שם (לקמן ע' ע"ב) וראבר"ש מאי אחד מיוחד שבעדרו. ורבי נפק"ל ממבחר נדריכם. ור"א בר"ש חד בחובה וחד בנדבה וצריכי עיי"ש ובפירש"י שם. הרי דלכ"ע בין בנדבה ובין בחובה בעינן מן המובחר מדאורייתא. וא"כ שפיר איצטריך הכא קרא דלענין מעשר בהמה לא הקפידה תורה אפי' לכתחילה דליבעי המובחר. אלא רשאי להקדיש בע"מ אפי' לכתחילה. ועיקר קרא דלא יבקר בין טוב לרע באמת אינו אלא לענין שאינו צריך לבקר את הטוב מתוך הרע משום מבחר נדריכם. ולזה הוא דסבירא לי' להירושלמי דאין הכתוב בא אלא לשלילה ולא לאזהרת לאו:

וביותר לפי מה שראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' מ"ז) שכתב בזה דבר חדש שאם אינו מביא מן המובחר עובר בלאו. שכתב וז"ל ומה שאמר ומבחר הנדרים וכו' ופירשו ז"ל שיביא מן המובחר. והרמב"ן ז"ל כתב שאם לא הביא מן המובחר שהוא בלאו. והכניסו במנין המצות. והפסוק שנאמר בזה הוא ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל בפשיטות דלהרמב"ן ז"ל דתורם מן הרעה על היפה עובר בלאו דלא תשאו עליו חטא וגו'. גם בקרבנות כל המביא קרבן שלא מן המובחר הרי הוא בכלל לאו זה דלא תשאו עליו חטא. והוא דבר חדש מאוד אצלי. ולא מצאתי לו חבר בזה. וגם דבריו תמוהים אצלי. דהרי אפי' להרמב"ן ז"ל ליכא לאו אלא בתורם מן הרעה על היפה. וכדתנן (בפ"ב דתרומות) אין תורמין מן הרעה על היפה וכו'. אבל מן הרעה על הרעה אפי' לכתחילה שרי. וא"כ מפריש קרבן לחובתו או לנדבתו אין לו ענין לשם כלל דהרי התם אפי' מפריש מן הגרוע אין זה מפריש מן הרעה על היפה. וכל שאינו מפריש מהרעה על היפה לית בה שום דררא דאיסורא אפי' בתרומה. ואולי אפשר לומר דכוונת הרשב"ץ ז"ל דכיון דכל המפריש קרבן מתחייב מה"ת להפרישו מן המובחר שבעדרו. כדכתיב מבחר נדריך. הילכך כשמפריש מן הגרוע שפיר הו"ל כמפריש מן הרעה על היפה. שהרי הוא בא לפטור את עצמו ברעה תחת היפה שנתחייב בה. משא"כ בתורם מן הרעה על הרעה דמעיקרא לא חיילא עלי' חיוב הפרשה אלא מן הרעה. כן נראה בכוונתו. אבל עדיין דבריו ז"ל צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. ומ"מ לפי סברתו אתו שפיר טפי דברי הירושלמי. דהרי איצטריך גבי מעשר בהמה למיכתב קרא דלא יבקר לאפוקי שאינו חייב לבקר כדי שלא יעבור בלאו דלא תשאו עליו חטא. ואין דינו בזה כשאר הקרבנות. וא"כ ליכא למשמע מיני' אזהרת לאו. אלא דאכתי צ"ע בזה אצלי מדתניא בספרי (פרשת ראה פיסקא ס"ח) מבחר נדריכם לרבות נדרים ונדבות שלא יביא אלא מן המובחר אין לי אלא נדרים ונדבות. מנין לרבות בכורות ומעשרות חטאות ואשמות. ת"ל וכל מבחר נדריכם עיי"ש. והדבר תמוה לכאור' בבכורות ומעשרות היכי שייך בהו לומר שלא יביא אלא מן המובחר. הרי בכור מרחם הוא קדוש. ומעשר הרי כתיב בי' לא יבקר בין טוב לרע. וראיתי בהגהת הספרי דפוס וילנא ודפוס ווין שהביאו משם הראב"ד ורבינו הלל ז"ל שהרגישו בזה. וכתבו לתרץ דשייך בהו שפיר להביאן מן המובחר לענין שצריך לפטמינהו דליהוי מן המובחר עיי"ש. והשתא אם איתא דעיקר קרא דלא יבקר בין טוב לרע דכתיב במעשר בהמה לא אתי אלא לאשמעינן דלא בעינן בי' מבחר נדריכם. ורשאי לכתחילה להקדישו בע"מ. א"כ מהיכא תיתי לן להצריך בו מבחר נדריכם לענין שצריך לפטמו. ואמאי לא נימא דכיון דגלי קרא להוציא מעשר בהמה מכלל מבחר נדריכם דאפי' בע"מ רשאי להפריש אע"ג דהו"ל מן הרעה על היפה. כ"ש שאין צריך לפטמו לעשותו שמן. ובפרט דכיון דקרא דכל מבחר לא אייתר. דהא איצטריך לרבות בכורות וחטאות ואשמות. א"כ מנ"ל לרבות גם מעשר בהמה לענין להצריכו לפטמו דליהוי מן המובחר. אחר שכבר מיעטי' קרא מדכתיב בי' לא יבקר וגו' דלא הצריך הכתוב להביאו ממבחר נדריך. ועכצ"ל דבמעשר בהמה שנאכל במומו לבעלים לא שייך בו מבחר נדריך. דכיון דכתיב בקרא וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'. אין לנו שעובר על וכל מבחר נדריכם אלא היכא דגם כשאינו מן המובחר הוא קרב לגבוה הרצאת הגוף. או עכ"פ מיהת הרצאת דמים. דקרינן בי' מבחר נדריכם אשר תדרו לשם אבל לא תדרו לשם מה שאינו מבחר. אבל מעשר בהמה במומו שאין בו לשם כלום אלא כולו נאכל לבעלים כצבי ואיל. לא קרינן בי' מבחר נדריכם אשר תדרו לשם. ולא איצטריך קרא לאשמעינן דמותר להפרישו בע"מ ושאין צריך לבקר בו בין טוב לרע. וקרא דלא יבקר בין טוב לרע ע"כ לאזהרת לאו הוא דאתי וא"כ לא אפקי' קרא מכלל מבחר נדריכם. דלעולם ודאי גם בלאו האי קרא הוה שרי להפרישו בע"מ. משום דאין זה בכלל מבחר נדריכם. כיון דנאכל לבעלים במומו וכדכתיבנא. ולא איצטריך קרא אלא למיקם עלה בלאו. ולזה שפיר איתרבי מעשר בהמה בהדי בכורות וחטאות ואשמות מריבויא דוכל מבחר מיהת לענין להצריך לפטמו. דבזה שפיר קרינן בי' מבחר נדריכם אשר תדרו לשם. כיון דאפי' לא פטמו ראוי הוא להרצאת גופו ע"ג המזבח. וא"כ עכ"פ מתבאר לנו דקרא דלא יבקר בין טוב לרע הו"ל אזהרת לאו ולא שלילה בעלמא. וכדס"ל לתלמודא דידן. ודברי הירושלמי תמוהים טובא לכאורה:

אלא דכל זה רק לפי מה שהבין הרשב"ץ ז"ל בכוונת הירושלמי שם. אבל לענ"ד מלבד זה יש לגמגם בפירושו טובא. וזה לשון הירושלמי שם רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה כתיב לא יבקר בין טוב לרע עבר וביקר מהו שיעבור. א"ל כל דבר שבא להתיר אינו עובר. מה בא להתיר. כאן התירה התורה להקדיש בעלי מומין. וראיתי לבעל קה"ע שפי' וז"ל עבר וביקר ובחר הטוב מהו שיעבור בלאו. כל דבר שבא להתיר כל לאו שבא להתיר אם עבר וסבר לעשות מצוה מן המובחר אינו עובר וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר לפי פירושו דפשיטא לי' לירושלמי דקרא דלא יבקר וגו' הוא אזהרת לאו ואם עבר וביקר והוציא בעל מום בעשירי עובר בלאו דלא יבקר. ולא מיבעיא לי' אלא בביקר ובחר בתם. דסבר לעשות מצוה מן המובחר אם הוא ג"כ עובר בלאו זה. ופשט לי' לקולא דבזה אינו עובר בלאו. וזה דלא כפי' הרשב"ץ. אבל אין מובן כלל לפי פירושו מאי דקאמר בירושלמי כל דבר שבא להתיר אינו עובר וכו'. ואמאי תלה הדבר בבא להתיר. והרי אין הטעם אלא משום דסבור למיעבד מצוה מן המובחר. ועוד מאי אינו עובר דקאמר והרי באמת הוא עובר בלאו. אלא שלא עבר אלא בשוגג שאומר מותר. ומה"ט ליכא למיחייבי' על עבירתו זו. אבל ודאי שגגת עבירה היא וצריך כפרה. ועוד דהרי סתמא נקט עבר וביקר מהו שיעבור. דמשמע ודאי דמיבעיא לי' בכל ענין אפי' בביקר ובחר ברע. ובעל פ"מ שם אע"פ דבעיקר פירושא דירושלמי דבריו קרובים לפירוש הרשב"ץ. מ"מ גם הוא נקט בפי' האיבעיא בעבר וביקר והוציא תמים בעשירי עיי"ש. ולא ידענא למה ומי הביאו לידחק בכך. והרי אפי' הוציא בע"מ שייכא איבעיא זו לפירושו זה דמיבעיא לי' אם לא יבקר הוא אזהרת לאו. או שלא בא אלא לומר שאינו צריך לבקר. ופשט לי' דכל דבר שבא להתיר. כלומר דצריך קרא לגופי' לומר שאינו צריך לבקר אע"ג דבעלמא אסור להקדיש קרבן בע"מ כאן שרי. אינו עובר. אין לנו לומר שעובר בזה בלאו. ולא קאמר קרא אלא שאינו צריך לבקר. וזהו פי' הרשב"ץ ז"ל. אמנם גם עיקר הך פירושא מלבד מה שכבר עמדנו בו. תמוה מאי ענין זה לסוגיא דהתם. דכולה סוגיא התם לענין לאו דבל תאחר מיירי. ואיזו שייכות יש ללאו דלא יבקר לענין דמיירי בי' התם. ועוד דכיוצא בזה בעי התם לעיל מיני' פסחים בזמנן מהו שיעבור עיי"ש. והיינו אם עובר בבל תאחר. וכן בעי התם בין רגל לרגל מהו שיעבור. והיינו אם עובר מיהת בעשה עיי"ש. וכן קבעיא לקמן כתיב ביום השמיני יבא עבר ולא הביא מהו שיעבור וכו' וגם זה לענין אם עובר בבל תאחר. וכמו שפירשו כל המפרשים שם עיי"ש. וכן עוד שם לקמן מיבעיא לי' כתיב ביום השמיני ימול עבר ולא מל מהו שיעבור. ובעיא זו ג"כ לענין אם עובר בבל תאחר עיי"ש. וא"כ הדבר מבואר דגם בעיא זו אקרא דלא יבקר לענין בל תאחר הוא דקמיבעיא לי':

ולכן נראה לי דודאי גם בעיא זו לענין בל תאחר היא. והכי קמיבעיא לי'. כתיב לא יבקר בין טוב לרע. והיינו בין תם לבע"מ. ושמעינן מזה דגם בע"מ נכנס לדיר להתעשר. דאל"כ לא שייכא אזהרה זו כלל. כיון דאין בעלי מומין נכנסין כלל לדיר להתעשר. ולא נמצאו שם בע"מ שיהא יכול לבקר בין תם לבע"מ. וכדילפינן לה בפ"ב דבכורות (י"ד ע"ב) ובפרק בתרא (נ"ז ע"א) עיי"ש. וכיון שאם יצא בע"מ בעשירי נמי יצא י"ח. אע"פ שאין בו לגבוה כלום אלא כולו נאכל לבעלים. יש מקום לומר דאע"פ שאם יצא מאיליו תם בעשירי ודאי ישנו בכלל אזהרת בל תאחר כשאר קרבנות. מ"מ היכא דבלא מעשיו הי' יוצא בע"מ בעשירי אלא שהוא עבר על אזהרת לא יבקר ובכוונה עשה שיצא תם במקום הבע"מ שהי' מוכן לצאת בעשירי. אינו עובר עליו בבל תאחר כשלא הביאו להקריבו ע"ג המזבח אפי' אחר שעברו עליו שלשה רגלים. ואע"ג דבנדרים ונדבות גלי קרא דעובר בב"ת אע"פ שלא הי' חייב בהן מעיקרא כלל. ומדעתו הוא דנדר ונדב. היינו משום דכיון שכבר קבל עליו בנדר או בנדבה. חייב לקיים מוצא שפתיו בלא איחור. אבל כאן דלא בדעתי' תליא מילתא. אלא דרחמנא רמי עלי' חיובא לעשר. ואי לאו דאיהו קגרים לא הוה נפיק בריש עשרה אלא בעל מום דלית בי' לגבוה שום זכיי' בגווי'. אלא דאיהו הוא דקגרים שיצא תמים בריש עשרה שיש בו חלק לגבוה. דדמו וחלבו קרבין ע"ג המזבח. שפיר אפשר לומר דלא עבר עליו בב"ת אפי' עברו עליו שלשה רגלים ולא הביאו להקריבו ע"ג המזבח. ואפי' המתין עד דנפל בו מום ואכלו. לא קעבר בלאו דב"ת. דלא עדיף לענין זה הך תמים מן הבעל מום שהי' יוצא בעשירי אי לאו איהו דקגרים בעבירה על לאו דלא יבקר להוציא התמים תחתיו. וקפשיט לי' דכל דבר שבא להתיר אינו עובר. מה בא להתיר. כאן התירה תורה להקדיש בע"מ. כלומר דכיון שהתירה תורה להכניס בע"מ לדיר להתעשר. וא"כ אע"פ שיצא בע"מ בעשירי יצא ידי חובתו. הילכך השתא נמי אע"ג דבגרמתו יצא תם במקום הבע"מ שהי' עומד לצאת. לא עבר עליו בב"ת. אבל ודאי עבר מיהא בלאו דלא יבקר בין טוב לרע. וכיו"ב בההיא דמיבעיא לי' התם לקמן ביום השמיני ימול אם עבר ולא מל מהו שיעבור. וקפשיט שאינו עובר עיי"ש. היינו שאינו עובר בב"ת. אבל ודאי עבר מיהת בעשה דביום השמיני ימול. ולפ"ז ממילא מבואר דאין לנו שום ראי' מהירושלמי שם לומר דפליג אתלמודא דידן וס"ל דלא יבקר וגו' איננו אזהרת לאו. אלא אפי' להירושלמי שפיר י"ל דלאו גמור הוא:

אמנם לכאורה נראה ראי' מוכרחת דקרא דלא יבקר אינו אלא שלילה לומר שאינו צריך לבקר. ואם ביקר אינו עובר בלאו מדתניא בספרא (פרשת בחוקותי פי"ג) מתוך שנאמר וכל מבחר נדריכם יכול יהא מרגל ומוציא את היפה. ת"ל לא יבקר בין טוב לרע. ולא ימירנו הא אם המיר סופג את הארבעים עיי"ש. ומבואר להדיא מזה דלהך ברייתא קרא דלא יבקר אינו אלא שלילה לומר דאע"ג דבעלמא בכל שאר הקרבנות בעינן שיפריש המובחר שבעדרו לכתחילה. מדכתיב מבחר נדריך. כאן גלי קרא לא יבקר שאינו צריך לבקר ולבחור את היפה שבעדרו. וכן מתבאר מדמסיים עלה ולא ימירנו הא אם המיר סופג את הארבעים משמע דעל לא יבקר ליכא מלקות. משום שאינו אזהרת לאו. וביותר לפי גירסת הילקוט שם ולא ימירנו הא אם המיר עובר בלא תעשה עיי"ש. מכלל דעל לא יבקר אינו עובר בל"ת. והיינו כדקתני ברישא משום שלא בא הכתוב אלא למעט שאין צריך כאן מבחר נדריך. אבל לא לומר שיהא איסור בדבר. וכבר עלה על דעתי לומר כן כמשכ"ל. וביארתי שלא יתכן לומר כן. משום דלא כתיב מבחר נדריך אלא בקרבנות העולים לגבוה. כדכתיב מבחר נדריך אשר תדור לשם. והיינו דכשיבחר הגרוע ג"כ יעלה להקרב ע"ג המזבח. אבל במע"ב כיון דכשיצא בע"מ בעשירי אין בו חלק לגבוה אלא נאכל לבעלים. לא שייך למעטי' ממבחר נדריך. וא"כ לכאורה יקשה בברייתא דספרא דס"ל לקושטא דמילתא דגם במעשר בהמה הוה בעינן ממבחר אי לאו דגלי קרא דלא יבקר. אבל נראה דלק"מ. דודאי בע"מ במעשר בהמה ליכא למעוטי מקרא דמבחר נדריך. וכמו שביארנו לעיל. אלא דהך תנא דספרא דייק בלישני' וקתני יכול יהא מרגל ומוציא את היפה וכו'. ולא קתני יהא מרגל ומוציא את התמים. משום דבע"מ דמעשר בהמה ודאי ליכא למעוטי מקרא דמבחר נדריכם. ולא קאמר אלא דהוה סד"א שיהא מרגל את היפה והשמן ביותר. וכן פירש הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לתורת כהנים שם) וז"ל שם פי' יכול יהא בוחר בשמנים ומוציאם בעשיריות עכ"ל עיי"ש. ועל זה שייך שפיר קרא דמבחר נדריכם אפי' במעשר בהמה. כיון דאפי' יצא בעשירי שאינו יפה ושמן כ"כ ג"כ קרב ע"ג המזבח כל שהוא תמים בלא מום הפוסלו. וקרינן בי' מבחר נדריכם אשר תדרו להשם. ואמנם לפ"ז עכצ"ל דהך תנא ס"ל דלא יבקר בין טוב לרע היינו בין שמן ויפה לכחוש ובלתי יפה. אבל לתלמודין דלא ס"ל הכי כמבואר (בפרק בתרא דבכורות שם) דילפינן מיני' דבע"מ נכנס לדיר להתעשר. וע"כ ס"ל דבין טוב לרע היינו בין תמים לבע"מ. וע"כ הכי ס"ל לתנא דמתניתין. דקתני התם הכל נכנסין לדיר להתעשר עיו"ש. והיינו ע"כ מהך קרא דלא יבקר בין טוב לרע. א"כ ע"כ ליכא למימר דקרא דלא יבקר אתי לאפוקי דלא צריך ממבחר נדריכם וכמו שנתבאר. וע"כ קרא למיקם עלה באזהרת לאו הוא דאתי. ובהכי אתי שפיר מה שכבר הבאתי לעיל מברייתא דספרי דמבואר בהדיא דגם מעשר בהמה בכלל קרא דמבחר נדריכם. והיינו כמו שפירשו הראב"ד ורבינו הלל ז"ל לענין דבעי לפטמינהו שיהיו שמנים. וזהו היפוך מברייתא דספרא דס"ל שאין צריך במעשר בהמה ממבחר נדריכם. אבל לפי מה שביארנו היינו משום דגם להאי תנא דספרי ס"ל דלא יבקר בין טוב לרע היינו בין תם לבע"מ. וקרא לאזהרת לאו הוא דאתי וליכא למעוטי מיני' דלא נבעי במע"ב מבחר נדריכם. אבל לתנא דספרא דס"ל דבין טוב לרע היינו בין שמן ובריא לכחוש ודל. שפיר מיעט מיני' דלא בעינן בי' מבחר נדריכם. וממילא אין לנו לדידי' הכרח מן המקרא שיהא בו לאו. דאינו אלא שלילה לומר דלא קפיד עלי' קרא להיות ממבחר נדריכם. ותלמודין דס"ל דקרא דלא יבקר הו"ל אזהרת לאו. לטעמי' אזיל דס"ל דבין טוב לרע היינו בין תמים לבע"מ כדכתיבנא. ולפ"ז ודאי מוכרח ע"כ דהך קרא לאזהרת לאו הוא דאתי כמו שנתבאר:

ועפ"ז יש לי מקום עיון על פירש"י (בפרשת בחוקותי) על קרא זה דלא יבקר. שכתב וז"ל לא יבקר לפי שנאמר כל מבחר נדריכם. יכול יהא בורר ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דנמשך אחר הספרא דקרא אינו אלא שלילה לומר שאינו צריך ממבחר נדריכם. מ"מ פירש דבין טוב לרע היינו בין תמים לבע"מ. ולפי מה שביארנו מבואר דזהו תרתי דסתרי. דלהאי תנא דספרא בין טוב לרע היינו בין שמן לכחוש. ולמ"ד דבין טוב לרע היינו בין תם לבע"מ לא אתי קרא לאפוקי דלא ניבעי ממבחר נדריכם. אלא לאזהרת לאו הוא דאתי. אלא דבלא"ה דברי רש"י אלו מגומגמים אצלי. דלא רישא סיפא ולא סיפא רישא. דבריש דבריו כתב דלא יבקר אתי לאפוקי דלא בעינן מבחר נדריכם. והדבר פשוט דאפי' היכא דבעינן מבחר נדריכם. מ"מ אין זה אלא לכתחילה. ולא לעכב בדיעבד שלא תחול עליו קדושה. וא"כ מאי האי דקמסיים בין תם בין בע"מ חלה עליו קדושה. וכי ס"ד דמשום מבחר נדריכם לא תחול הקדושה. ולכן נראה פשוט דמש"כ בין תם בין בע"מ וכו'. מילתא אחריתא היא. ולא קאי ארישא. אלא הוא פי' אחר. כמו דבר אחר. וכיו"ב אשכחן טובא בפירש"י עה"ת. כידוע לרגיל בו. וא"כ לפי' הראשון שהוא אליבא דתנא דספרא בין טוב לרע היינו בין שמן לכחוש וכמו שביארנו. והיינו דנקט בלשונו היפה ולא התמים. אבל פי' השני הוא אליבא דתלמודין ותנא דספרי דבין טוב לרע היינו בין תם לבע"מ. ונפק"ל מזה דבע"מ נמי נכנס לדיר להתעשר וחיילא עלי' קדושת מעשר. וכפירש"י. ולפ"ז באמת הך קרא ללאו הוא דאתי כמו שביארנו ותו לא מידי ואין להאריך. ועפמש"כ יתבארו קצת דברי הפסיקתא זוטרתא שהבאתי לעיל דמוקי קרא דלא יבקר לאזהרה על הכהן שלא יחפש ויוציא לעצמו את היפה עיי"ש. ומבואר שפירש כן ברייתא דספרא שם. והוא תמוה למה הוצרך לזה. ואמאי לא פירשה כפשוטה דעל הבעלים קאי. ולמעט שאין צריך במעשר בהמה מבחר נדריך. אבל עם האמור יראה דהוקשה לו דהנך ברייתות דספרא ודספרי סתרי אהדדי. דבספרא ממעט מעשר בהמה דלא בעינן ממבחר נדריך. ואילו בספרי מרבינן גם מעשר בהמה בכלל כל מבחר נדריכם. וגם הוקשה לו דבתלמודין מתבאר דלא יבקר הו"ל אזהרת לאו. ואילו מברייתא דספרא מתבאר דאינו אלא שלילה שאין צריך מבחר נדריך. ולזה ס"ל דבברייתא דספרא לא על הבעלים קאי. דודאי לבעלים גם במעשר בהמה איכא מצוה דמבחר נדריכם. כדמרבינן בספרי מקרא. אלא על הכהן קאי. ואף דבכהן לא שייכא מצוה דמבחר נדריכם. דלאו דידי' הוא. מ"מ אזהרת לאו הוא על הכהן שלא יחפש להוציא את היפה. וא"כ הך קרא כולל אזהרה לבעלים שלא יוציאו את הרע. ולכהן שלא יוציא את היפה. ותרתי ש"מ. אבל לבעלים איכא מצוה לעשות שיצא הטוב בעשירי. כן נראה לענ"ד בכוונת הפסיקתא זוטרתא שם. אע"פ שעדיין דבריו צ"ע אצלי. דלדידי' סכינא חריפא פסקי' לקרא. וגם עיקר דינו צ"ע ואין להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר דקרא דלא יבקר בין טוב לרע ודאי לאו גמור הוא. וא"כ הדבר תמוה על כל מוני המצוות שלא מנאוהו:

וראיתי להסמ"ג (לאוין שמ"ד) שכתב וז"ל שלא לבקר מעשר בהמה שנאמר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והי' הוא ותמורתו יהי' קדש לא יגאל. ותניא בת"כ לא יבקר מה ת"ל לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם יכול יהא בורר ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע בין תם בין בע"מ וכו'. במס' בכורות (בפרק כל פסולי) תניא בבכור נאמר וכו' במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט. ומפרש רב אשי דלא יגאל דמעשר לא ימכר הוא וכו'. להכי כתב רחמנא לא יגאל דלא איזדבוני מיזדבן ולא אפרוקי מיפרק עכ"ל עיי"ש. ולכאורה מתבאר מדבריו דכוונתו למנות לאו דלא יבקר. שהרי בהדיא כתב בריש דבריו שלא לבקר מעשר בהמה שנאמר לא יבקר וגו'. אבל מסוף דבריו מבואר דכוונתו למנות לאו דלא יגאל. וא"כ צ"ל ע"כ שהוא מונה לאו דלא יבקר עם לאו דלא יגאל בלאו אחד. והדבר תמוה מאוד מאי ענין זה לזה שיהיו נמנין בלאו אחד. וגם תמוה מה שמביא מברייתא דת"כ לראי' לדבריו. והרי מההיא ברייתא איפכא מוכח דלא יבקר אינו אזהרת לאו אלא שלילה. לומר שאינו צריך לבקר לברור היפה משום מבחר נדריכם. וכמו שביארנו לעיל. וגם תמוה מש"כ בין תם בין בע"מ וכו'. וזה ליתא בת"כ אלא כן הוא לשון רש"י (בפרשת בחוקותי) כמשכ"ל. ולתנא דת"כ ע"כ בין טוב לרע אין פירושו תם ובע"מ. אלא שמן וכחוש. כמו שפירש הר"ש משאנץ ז"ל כמש"כ לעיל. ואם כי יש אתי קצת לדחוק בזה עפמשכ"ל בכוונת רש"י. ועיקר כוונת הסמ"ג על סוף דברי רש"י. דלפ"ז ודאי לא יבקר אזהרת לאו הוא וכמו שביארנו. אבל מ"מ דברי הסמ"ג אלו מגומגמים הרבה. ובפרט במה שנכללו אצלו לאו דלא יבקר עם לאו דלא יגאל כאחת בלאו אחד. וגם בקצור סמ"ג נכללו שני לאוין אלו יחד עיי"ש. ואין לזה שום ביאור והוא דבר מתמיה הרבה. אבל ברמזי הלאוין שבראש ספרו לא מנה הסמ"ג אלא לאו דלא יגאל בלבד. ולא הזכיר לאו דלא יבקר כלל עיי"ש. ומ"מ הדבר צ"ע טובא על כל הראשונים ז"ל מוני המצוות שלא מנו לאו זה במספר הלאוין. כיון דסתמא דתלמודין ס"ל בפשיטות דהו"ל אזהרת לאו כמשכ"ל:

אמנם לדעת רבינו הגאון ז"ל נראה לומר דס"ל דאע"ג דלא יבקר הו"ל אזהרת לאו. מ"מ אינו בא במנין הלאוין בפ"ע. משום דהו"ל בכלל לאו דתמורה. דמפשטי' דקרא דאסמכי' ללאו דתמורה. כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וגו'. משמע דגם הביקור משום תמורה הוא דאסר קרא. והיינו משום דכיון דקיי"ל דעשירי מאיליו קדוש. ואפי' לא יצאו אלא תשעה. והעשירי נשתייר בדיר. הרי הוא קדוש מאיליו. כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות (נ"ט ע"א) עיי"ש. הילכך כשהי' אחד נכון לצאת בעשירי. והוא לא הניחו לצאת אלא גרם שיצא אחר תחתיו בעשירי. הו"ל כממיר העשירי באחר. וגלי לן קרא דלא יבקר דגם זהו בכלל אזהרת תמורה. ואע"ג דכל שעדיין יש יותר מבהמה אחת בדיר ודאי לא שייך לומר עשירי מאליו קדוש. כיון שלא נתברר איזו היא העשירית מאחר שנשתיירו כמה טלאים בדיר. מ"מ כיון דאי לאו דאיהו קא גרים שיצא זה הי' אחר יוצא בעשירי אסר הכתוב כממיר. כיון דהאחר הי' עומד להיות קדוש בקדושת מעשר מאיליו. אלא דבביקורו הכניס אחר בקדושה תחת זה. ואין להקשות לפ"ז מדאמרינן (בפרק בתרא דבכורות שם) אמר רבא עשירי מאיליו קדוש. מנ"ל לרבא הא. אילימא מהא דתניא וכו'. אלא מהא דתניא וכו'. עיי"ש דשקיל וטרי טובא מנ"ל לרבא הא. ואם איתא אמאי לא קאמר טפי דהכי נפקא לי' מגופי' דקרא דלא יבקר. דודאי דוקא אם עשירי מאיליו קדוש שייך לאסור לבקר משום דהו"ל כממיר. אבל אם איתא דאין עשירי קדוש אלא דוקא כשקרא עליו שם מעשר. ודאי לא שייך כאן דררא דאיסור תמורה כלל. דאטו כשבא להפריש קרבן והיתה לפניו בהמה זו ולא רצה בה אלא באחרת שבעדרו. יעלה על הדעת דיש בה דררת תמורה. פשיטא דאיסור תמורה לא שייך אלא בקודש אבל זו תולין היא. אלא ודאי עשירי מאיליו קדוש. וכיון דזו היתה מוכנת ועומדת לצאת בעשירי ולהתקדש מאילי' ובע"כ של בעלים. הילכך שפיר יש מקום לומר דבביקורו שלא הניח לזו לצאת. וע"י כך יצאה אחרת. הו"ל כממיר בהמת חולין בבהמת הקדש. ולזה הזהיר עלה הכתוב לא יבקר וגו'. דלק"מ דודאי בתר דנפק"ל ממקום אחר דעשירי מאיליו קדוש. מסתברא לומר דלא יבקר דכייל לי' קרא בהדי אזהרת תמורה דכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וגו'. ג"כ משום אזהרת תמורה הוא. כמו בקרא דלא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו'. דחילוף ותמורה אחת הן אע"ג שחלקן הכתוב בשני לאוין. וכל מוני המצוות לא מנאום אלא בלאו אחד. אבל כל כמה דלא שמעינן ממקום אחר דעשירי מאיליו קדוש. מהך קרא גופי' לא הוה מסקינן אדעתין לומר כן. אלא בע"כ היינו מוכרחין לומר דאיסור לא יבקר איסור בפ"ע הוא. דמהיכא תיתי לן לחידושי כהאי חידושא אדרבה מצד הסברא ראוי לומר דכיון דמעשר קריי' רחמנא הו"ל כמעשר דגן תירוש ויצהר דאינו קדוש אלא ע"פ הבעלים. ובפרט דאיתקיש מעשר בהמה למעשר דגן. כדאמרינן התם לעיל מיני' בסמוך עיי"ש. אבל השתא אחר דכבר ידעינן דעשירי מאיליו קדוש. ודאי ראוי לומר דאיסור לא יבקר משום אזהרת תמורה הוא. כדמשמע מפשטי' דקרא דכיילי' כחדא עם אזהרת תמורה. ומעתה נראה דלפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דכל שני לאוין חלוקין שהם משם איסור אחד וענין אחד. אע"פ שבפרטיהן כל חד בא להזהיר בדבר אחר. אינו מונה אותן אלא בלאו אחד. כמו שביארנו בכמה דוכתי כיו"ב. הכא נמי לאו דלא ימיר ולאו דלא יבקר דתרווייהו משום איסור תמורה נינהו כמו שנתבאר. להכי לא מנה כל אזהרת תמורה אלא באחת. ולטעמי' אזיל:

אבל להרמב"ם וסייעתו ז"ל ושאר מוני המצוות ודאי הדבר תמוה מה שהשמיטו לאו זה. וביותר יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל בחבורו הגדול דין זה המבואר להדיא בסו"פ כל פסולי המוקדשין (ל"ו ע"ב) ובפרק מעשר בהמה (נ"ג ע"ב) דאם יש בעדרו בע"מ אסור לאפוקי' בריש עשרה מדכתיב לא יבקר בין טוב לרע. כדאמרינן התם וכי תימא דמפיק לי' בריש עשרה לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא עיי"ש. ופשוט דדין זה איתי' נמי בתם דאסור לאפוקי' בריש עשרה מה"ט. אלא דמ"מ עכ"פ הו"ל להביא הדין המפורש בגמרא בבע"מ. ונראה קצת בזה ע"פ מאי דקשה לכאורה דלמה לי להכי קרא דלא יבקר. תיפוק לי' דבכה"ג לאו מעשר הוא כלל ולא יצא ידי חובת מעשר בהכי כלל. מדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט ולא שיעבירוהו כדדרשינן (לקמן נ"ח ע"ב) דאמרינן התם ת"ר באי זה צד מעשר כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן וכו'. אמותיהן מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן. ופרכינן עלה ולפקינהו אינהו. ומשני יעבור כתיב ולא שיעבירוהו עיי"ש. והביאה הרמב"ם (ריש פ"ז מהלכות בכורות) וז"ל ואמותיהן מעמיד מבחוץ והן גועות שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט שיעבור מעצמו ולא שיוציאו בידו עכ"ל עיי"ש. ובפשוטו אפשר לומר דהא דקאמר וכ"ת דמפיק לי' בריש עשרה. לא רצה לומר דמפיק לי' בידים אלא שיעכבנו עד שיצאו כל התשעה וממילא יצא זה אח"כ בעשירי מעצמו. ובכגון זה לא אימעיט מקרא דכל אשר יעבור וגו'. שהרי מעצמו עבר. אלא שיש בזה לאו דלא יבקר בין טוב לרע. אבל הרמב"ם ז"ל אפשר דנקט לישנא דסוגיא כפשטה דמפיק לי' בידים. וכההיא דפריך התם ולפקינהו אינהו דהיינו נמי בידים. ומשום שהוקשה לו אמאי לא נפקא לי' מדכתיב כל אשר יעבור וגו'. ס"ל דבאמת עיקר מילתא אקרא דכל אשר יעבור סמיך. וקרא דלא יבקר לאו דוקא נקט. דבאמת מהך קרא ליכא למשמע מידי. משום שאינו אלא שלילה לומר שאינו צריך לבקר בין טוב לרע. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי דנקט דרשה שאינה לפי האמת ושבק דרשה העיקרית. וכמש"כ התוס' (בפ"ב דסוכה כ"ד ע"ב ובשאר דוכתי) וא"כ אין הכרת משם שיהא איסור בדבר ולכן השמיטה הרמב"ם ולא הביאה להלכה. ועפ"ז ממילא ניחא נמי מה שלא מנה לא יבקר במספר הלאוין. אבל זה דחוק טובא ואינו נראה. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו צ"ע אצלי כעת ואין להאריך בזה יותר. ומ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל ליכא בזה קושיא כמו שביארנו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.