ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/סד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה סד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וגם הרצוע בה יפקח. הוא מ"ע דשילוח עבדים מדכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה וגו' ואיש אל משפחתו תשובו. וכולל בה גם מצות תקיעת שופר דיחידים כמו שנתבאר לעיל. אלא דקשה לכאורה במאי דלא נקט רבינו במצוה זו אלא הנרצע בלבד. והרי גם שאר עבדים בין מוכר עצמו ובין מכרוהו ב"ד יוצאין ביובל אם פגע בו בתוך שש. כגון שנמכר שנה או שנתים קודם ליובל שיוצא ביובל. ואולי י"ל דלזה כתב רבינו וגם הרצוע בה יפקח. כלומר דשאר עבדים ודאי יוצאין ביובל. אלא אפי' הנרצע שלא רצה לצאת חפשי בזמנו וקנסתו תורה. דכתיב בי' ועבדו לעולם. אפי' הכי יוצא ביובל. דלעולם דכתיב בי' אינו אלא עד יובל כדדרשינן במכילתא. אלא דקשה דהרי בפ"ק דקידושין (ט"ו ע"א) עבדינן צריכותא. ואמרינן ואיצטריך למיכתב מכרוהו ב"ד ואיצטריך למיכתב נרצע. דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד משום דלא מטאי זמני'. אבל נרצע דמטאי זמני' אימא נקנסי'. ואי אשמעינן נרצע משום דעבד לי' שש אבל מכרוהו ב"ד דלא עבד לי' שש אימא לא צריכא עיי"ש. הרי דליכא שום רבותא בנרצע שיצא ביובל יותר ממכרוהו ב"ד ומוכר עצמו. ומיהו י"ל דמ"מ כיון דבנרצע כתיב בי' ועבדו לעולם. דלפום פשטי' דקרא ודאי לעולם ממש משמע. דהרי איצטריך לזה קרא יתירה (בפ"ק דקידושין שם) לאפוקי קרא ממשמעותי' ולומר דאין לעולם אלא לעולמו של יובל עיי"ש. להכי כתב רבינו וגם הרצוע אע"פ דכתיב בי' לעולם. מ"מ יוצא ביובל. ולשון יפקח הוא מלשון הכתוב (ישעי' ס"א א') לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח קוח. ועי' רד"ק שם.

ועדיין יש לעיין בזה דכיון דאית לן תלתא קראי ביציאת יובל. במוכר עצמו ובמכרוהו ב"ד. ובנרצע. כמבואר בספרא ובפ"ק דקידושין שם. אמאי לא נמנה בזה תלתא עשין במנין המצות. כל חד מצוה בפ"ע. מיהו נראה דאף אם יש מקום להקשות כן לשאר מוני המצות. אבל לדרכו של רבינו הגאון ז"ל לא קשה מידי. שכבר ביארנו שכן דרכו ז"ל בכל כיו"ב בשתי מצות שהן משם אחד שלא למנותן אלא במצוה אחת. כמו שמנה לאו דלא תגנוב דמזהיר על גנבת נפשות ולאו דלא תגנבו שמזהיר על גנבת ממון. בלאו אחד. אע"פ שכתוב בכל חד בקרא לאו בפ"ע והיינו משום דשם גנבה אחד הוא שלא לגנוב שום דבר לא ממון ולא נפשות. ולכן אין למנותם אלא במצוה אחת שלא לגנוב. והרבה כיו"ב. וא"כ גם כאן דענין המצוה אחד הוא ושם אחד לכולן. להוציא העבדים ביובל לחפשי. הילכך אין נמנין אלא מצוה אחת:

ואמנם בעיקר הדבר יש לי לדון ע"פ סוגיא דפ"ק דקידושין שם. דעלה דתניא ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וגו'. במה הכתוב מדבר אי במוכר עצמו הרי כבר אמור (עד שנת היובל יעבוד עמך). אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור (ושב אל משפחתו). הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו. פרכינן מאי משמע. ומשני אמר רבא ב"ש א"ק איש איזה דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה הוי אומר זו רציעה עיי"ש. וכתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל מאי משמע. יש מפרשים נימא איפכא ושב אל משפחתו בנרצע ושבתם איש אל אחוזתו במכרוהו ב"ד וכו'. ולא מחוור לן האי פירושא דמאי נפק"מ אי מפיק לה מ"מ חד למכרוהו ב"ד וחד לנרצע וכו' עכ"ל עיי"ש מה שתי'. והריטב"א ז"ל דחה פירושו והכריח כפי' הנך י"מ שהביא הרמב"ן. ומסיק שם וכתב וז"ל ונראה לפרש דה"ק מנ"ל לר"א דושבתם בנרצע ואידך במכרוהו ב"ד אימא איפכא. וכ"ת מאי נפקא לן מיני' למידרש הכי או איפכא. אנן לא נפקא לן מינה אלא משום דחזינן דר"א קפיד בדרשא למדרש נרצע מושבתם. ומכרוהו ב"ד מושב אל משפחתו. אקשינן לי' מנ"ל למקפד בהא וכו' עכ"ל עיי"ש שנדחק טובא בזה. ולענד"נ בזה דאיכא נפק"מ טובא בזה אם נימא דקרא דושבתם קאי לנרצע או קרא דושב אל משפחתו משום דקרא דושבתם וגו' דכתיב ברישא דהך קרא וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהי' לכם ושבתם וגו' הו"ל עשה גמורה ונאמרה בלשון ציווי כשאר עשין. וכל שעבר ולא הוציאו חפשי ביובל הרי זה עובר בעשה. אפי' כשהעבד נתרצה מדעתו ורצונו שלא לצאת לחירות. אבל בקרא דושב אל משפחתו דכתיב בפרשה אחרת לא כתיב בלשון עשה בציווי. אלא קרא קמ"ל שהדין הוא שאינו משועבד לו יותר. אלא ביובל פקע שיעבודו עליו. ואינו יכול להשתעבד בו בע"כ. ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו. כלומר שיכול לצאת ולשוב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו. ומשמע דהמצוה על הב"ד שלא יניחוהו להחזיק בו. אבל להאדון לא אשכחן מצוה בהך קרא שיוציאוהו לחירות. וכן במוכר עצמו דנפק"ל התם מדכתיב כשכיר כתושב יהי' עמך עד שנת היובל יעבוד עמך. אין לנו אלא שאינו משועבד לו יותר מעד היובל. ואז פקע שיעבודו ממנו. והרי הוא כמחזיק בבן חורין בע"כ ומשתעבד בו דב"ד מוציאין אותו מתחת ידו בע"כ. אבל אם נתרצה מדעתו שלא לצאת אין האדון עובר עליו: משא"כ בנרצע דעובר בעשה ואפי' מדעתו. וכן מוכח לכאורה מדתניא בברייתא דמייתי לה בפרק המניח (ט"ו ע"א) מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו ועשה בו חבורה שהוא פטור. ת"ל לא תקחו כופר לשוב. לא תקחו כופר לשב. ופירש"י וז"ל דרוש בה לשב למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד עכ"ל עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה אמאי נקט דוקא נרצע ולא בכל העבדים שכלו להם ימי שיעבודם. כמו מכרוהו ב"ד או מוכר עצמו שכלו להם שש שנים משנמכרו שיוצאין לחירות. וכן אמה העבריה שהגיע זמנה לצאת ואינם רוצים לצאת. אבל נראה לפמש"כ התוס' שם דלהכי נקט שכלו לו ימיו. משום דאורחא דמילתא נקט. שאז רגילות לסרהב לפי שאינו יכול עוד להשתעבד בו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דלהכי נמי נקט נרצע משום דדוקא נרצע אינו יכול להשתעבד בו עוד משהגיע שנת היובל. אבל שאר עבדים כיון דהעבד מדעתו רוצה עוד להשתעבד אצלו למה יסרהב בו לצאת. ולאו אורחא דמילתא לסרהב בו לצאת. דאדרבה ניחא לי' להאדון שישמשנו כדמעיקרא. משא"כ נרצע דקאי עלי' בעשה אם לא הוציאו לחירות משהגיע יובל כדכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. ולכך אורחא דמילתא לסרהב בו שיצא מאחר שאינו יכול להשתעבד בו אפי' מדעת ורצון העבד:

איברא דראיתי בילקוט (פרשת מסעי) שהביא בשם ספרי זוטא דקתני ולא תקחו כופר וכו' הנמכר לשנים ושלמו שש. וחבלו בו ואמרו צא ולך. יכול יש לו חבל תלמוד לומר לשב עיי"ש. הרי דנקט לה ביוצא בשש. דהיינו מוכר עצמו ומכרוהו ב"ד ואמה העברי' שהם בכלל נמכר לשנים משום שיוצאים בשש. אלא דגם בההיא ברייתא קשה אמאי דקדק האי תנא למינקט נמכר לשנים ולא נקט לה בסתם עבד שכלו לו ימיו. שכולם בכלל בין יוצא בשש ובין היוצאין ביובל. וגם הנרצע בכלל. וגם לשון נמכר לשנים דנקט התם קשה. הרי כל העבדים נמכרים לשנים הם. ואפי' הנרצע כשנמכר לא הי' נמכר מעיקרא אלא לשנים. ועכצ"ל דנמכר לשנים אינו אלא מכרוהו ב"ד. וס"ל להאי תנא כמ"ד דמוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. כר"א דאמר הכי (בפ"ק דקידושין שם). ולכך נקט הנמכר לשנים. כלומר מכרוהו ב"ד שאינו נמכר אלא לשנים קצובין לא יותר משש. ולפ"ז קשה ביותר אמאי דקדק למינקטי' דוקא במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו. וגם אמאי דקדק למינקט הך דינא דוקא ביוצא בשש. ולא ביוצא ביובל כדנקט תנא דידן בההיא ברייתא דבגמרא שם. ובשלמא מאי דלא נקטי' בנרצע איכא למימר משום דהוה אפשר למיטעי דדוקא נרצע משום דקנסי' רחמנא שלא לשלם לו חבלתו כמו דקנסי' ברציעה ובעבודה עד יובל. משום שלא רצה לצאת בשש. ולזה אשמעינן דאפי' בשאינו נרצע דינא הכי. אבל הא ודאי קשה מאי דדקדק למינקטה דוקא במכרוהו ב"ד וביוצא בשש. ולא נקטי' סתמא שיהא בכלל גם מוכר עצמו והיוצא ביובל. ולכן נראה דגם האי תנא דקדק למינקט הכי מהאי טעמא דכתיבנא. משום דבמכרוהו ב"ד קאי עלי' האדון בעשה להוציאו חפשי אחר שש. דבפרשת כי ימכר לך דמיירי במכרוהו ב"ד כתיב ובשביעית תשלחנו חפשי מעמך. וזו עשה גמורה היא כמשכ"ל. משא"כ במוכר עצמו דבין יוצא בשש ובין יוצא ביובל לא קאי עלי' בעשה. ולאו אורחי' דאדון לסרהב בו כ"כ. אבל במכרוהו ב"ד כשיוצא בשש דקאי עלי' אדון בעשה אורחא דמילתא שיסרהב בו. ותנא דידן דלא נקטי' במכרוהו ב"ד שיוצא בשש דקאי נמי עלי' בעשה. איכא למימר דהיינו משום דס"ל דגם בדידי' כיון דכתיב בי' והגישו אדוניו אל האלהים ורצע וגו' ועבדו לעולם. מסתמא לאו אורחי' לסרהב בו עד שיחבול בו מאחר שיש לו היתר ע"י רציעה לעבוד בו עד יובל. אבל בנרצע דלית לי' היתר להשתעבד בו יותר כלל. אורחא דמילתא לסרהב בו אפי' עד חבלה:

איברא דלפי מאי דמוקי לה התם. אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשי'. בעבדא גנבא או בשמסר לו שפחה כנענית הדרא קושיא לדוכתה. דא"כ מאי שנא נרצע דנקט. וכן קשה בברייתא דספרי זוטא. דע"כ גם ההיא דהתם צריך לאוקמה בהכי אליבי'. וא"כ מ"ש מכרוהו ב"ד ויוצא בשש דנקט טפי מאחריני. מיהו אפשר לומר דלמסקנא דמיירי בגנבא או שמסר לו שפחה כנענית בלא"ה ניחא. דתנא דידן נקט נרצע משום דאורחי' בהכי. שכבר אמר בסוף שש אהבתי את אשתי לא אצא חפשי. הילכך גם השתא כשהגיע יובל מסתמא יאמר כן. מאחר שכבר הוה ניחא לי' לרצוע ולעבוד לעולם מלפרוש מאשתו השפחה. וכן למאי דמוקי לה בגנבא י"ל דנרצע נקט משום דקאי עלי' בעשה לשלחהו לחפשי. והילכך כיון דגנבא הוא מסתמא רוצה ליפטר ממנו מהרה אבל בשאר עבדים דליכא עשה בשיעבודו לא הוה חייש כ"כ על גנבתו. כיון דמאי דמפסיד ע"י גנבתו מרויח הוא במאי דמשתעבד בו ועושה מלאכתו בחנם. ולאו אורחא דמילתא הוא שיסרהב בו כ"כ עד שיחבול בו לעשות בו חבורה ולכך נקט נרצע שמפסיד בגנבתו. שהרי אסור הוא להשתעבד בו יותר. וגם אפשר דבעבד אחר דלא קאי עלי' בעשה כשמשתעבד בו מדעתו דעבד. לית לי' רשות לחבול בו. כיון דקיימינן השתא אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשי' במקום דלית לי' פסידא. והכא לית לי' פסידא חשיבא. כיון שמשתעבד בו בחנם תחת גנבתו. ובמכרוהו ב"ד ויוצא בשש לא בעי למינקט. משום דמכרוהו ב"ד כיון שנמכר בגנבתו א"כ הוחזק כבר בגנב. ואפי' הכי לקחו מן הב"ד הרי שלא חשש להפסיד מגנבתו. דמנא הוה קים לי' שיהי' אימתא דרבי' עלי' ולא יגנוב שלקחו לכתחילה. אלא ודאי לא חייש לזה. והילכך ליכא למימר דהשתא יהא לו רשות לחבול בו משום חשש גניבה. למאי דקיימינן השתא דלא עביד אינש דינא לנפשי' אלא במקום פסידא. ולאידך תנא דספרי זוטא אפשר דמיתוקים בעבדא גנבא. ולכך נקטה במכרוהו ב"ד דהו"ל גנב. וכיון דקאי עלי' בעשה אית לי' פסידא ועביד דינא לנפשי' דמצי למימר דמעיקרא לקחו משום דשכרו יותר על הפסדו הוה בההיא שעתא מה שיוכל להפסיד בגנבתו משא"כ עכשיו דאסור להשתעבד בו יותר ואפי' מדעתו. הו"ל ודאי מקום פסידא אבל נרצע לאו סתמא דמילתא שיהא גנב. וניחא לי' טפי למינקט במכרוהו ב"ד דודאי גנב הוה. וכל זה אם נימא דבנרצע שיוצא ביובל הוא דאיכא עשה. אבל בשאר עבדים ליכא עשה באדון להוציאם ביובל לחפשי כדכתיבנא. אבל אם נימא דבכולהו איכא עשה באדון להוציאם לחפשי. ואפי' משתעבד בהם מרצונם עובר בעשה אע"ג דאין ב"ד נזקקין לו. א"כ הדרא קושיא לדוכתה בין לתנא דידן בין לאידך תנא דספרי זוטא:

ומעתה אתיא שפיר סוגיין דפ"ק דקידושין. דאיכא נפק"מ טובא לדינא במאי דמיתוקם קרא דושבתם בנרצע וקרא דושב אל משפחתו במכרוהו ב"ד. ולא איפכא. דהשתא דמוקמינן קרא דושבתם בנרצע אית בי' עשה על האדון דאפי' אי בעי להיות משועבד לאדון מדעתו אין האדון רשאי להשתעבד בו ביובל ועובר בעשה. אבל מכרוהו ב"ד לית בי' עשה. ואע"ג דבע"כ לא מצי להשתעבד בו וב"ד מוציאין אותו מידו. מ"מ כשהעבד מדעתו אינו רוצה לצאת ולהפקיע שיעבודו. אין נזקקין לו. אבל אי הוה מוקמינן להני קראי איפכא. הוה הדר דינא דבנרצע לא הוה עשה אלא במכרוהו ב"ד. ולהכי שפיר פרכינן מאי משמע. ונסתלקה קושית הראשונים ז"ל:

והשתא ממילא ניחא שפיר דאע"ג דאיכא תלתא קראי ביציאת עבדים ביובל. במוכר עצמו ובמכרוהו ב"ד ובנרצע. מ"מ יפה עשה רבינו הגאון ובדקדוק נקט עשה דיציאה ביובל רק בנרצע בלבד. משום דקושטא דמילתא הוא דליכא עשה על האדון אלא בנרצע בלבד וכמו שנתבאר. ועדיין צ"ע בזה:

והנה הבה"ג יש לו בכל זה דרך אחרת שהוא ז"ל השמיט במנין העשין כל העשין שביובל. דמה שמנה במנין העשין שילוח עבדים. אין כוונתו אלא לעשה דשילוח עבדים בשנה השביעית. שסמוכה לעשה דהשמטת כספים שמנה הבה"ג קודם לעשה זו בסמוך. ולכך סמך לה מיד אח"כ עשה דהענקה כמו שהוא לנכון בנוסחת הבה"ג כת"י רומי. ולא כנוסחת הדפוס שלפנינו שהפסיק בעשה אחרת בינתים. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל. שדרכו לימשך אחר הבה"ג. ובהרבה מקומות לשונו כמעט כלשונו ממש. כתב ג"כ במנין העשין שלש אלו יחד. השמטת כספים שילוח עבדים והענקה עיי"ש. והיינו כסדר שהם כתובים בתורה. וא"כ ביובל לא מנה הבה"ג שום עשה כלל במספר העשין. אבל הלאוין דיובל מנה כולם במנין הלאוין שלו. אלא דבמספר הפרשיות מנה פרשת יובל. ודבריו סתומים מאוד לכאורה. דהרי עשה דשילוח נרצע עכ"פ ודאי עשה גמורה היא שמוטלת על כל יחיד. וכן עשה דשמיטת קרקעות. דהיינו חזרת קרקעות לבעליהם. עשה גמורה היא המוטלת על כל יחיד. וכן תקיעת שופר דכל יחיד ויחיד חייב. כדגמרינן (בספרא. ובסוף ר"ה) מקרא דתעבירו שופר בכל ארצכם. והו"ל למנותן בין העשין המוטלות על כל יחיד. ואמנם לפי מה שביארנו אפשר לומר בדעת הבה"ג דס"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דמצות תקיעת שופר דיובל אינה אלא כדי להוציא העבדים לחפשי. ומה"ט מנאוה מצוה אחת עם הוצאת העבדים. והנה כבר עמדנו במה שיש להעיר על דעתם זו. וגם מה שקשה לדעתם. דהרי ודאי מקור דבריהם בזה הוא מדאמרינן בברייתא דספרא ומייתי לה בפ"ק דר"ה (ח' ע"ב) מר"ה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם וכו'. תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם. הרי דתקיעת שופר מוציאה העבדים לחירות. וא"כ לפ"ז יש לתמוה דהרי קתני נמי בהך ברייתא ושדות חוזרות לבעליהן. וא"כ לדעתם ראוי לומר דגם חזרת שדות בכלל עשה דתקיעת שופר היא. ואינה מצוה בפ"ע. ואמאי מנאוה כולם במנין העשין עשה בפ"ע. ומאי שנא משילוח עבדים. וכ"כ רש"י והר"ן בר"ה (פרק ראוהו ב"ד כ"ו ע"ב) דתקיעת שופר דיובל אינה אלא לסימן שילוח עבדים והשמטת שדות עיי"ש. וזה הוא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וכבר ביארנו לדעת רבינו הגאון והר"ח ז"ל דתקיעת שופר דיובל אינה אלא לקידוש שנת היובל. וזו היא מ"ע דוקדשתם את שנת החמשים. א"כ הא דקתני תקעו ב"ד בשופר נפטרו העבדים וכו' אינו אלא משום דבתקיעה מתקדשת השנה וחיילי כל המצות שביובל למפרע מתחלת השנה. וכל זמן שלא נתקדשה השנה בקדושת יובל אכתי לא חיילי מצות אלו וכמו שביארנו לעיל. וא"כ אין מזה שום ראי' לומר דמצוה אחת הן. ומ"מ לדעת הרמב"ם וסייעתו ראוי לומר דכמו דמצות שילוח עבדים לא נמנית מצוה בפ"ע. משום דבכלל עשה דתקיעת שופר היא. הכי נמי חזרת שדות אין למנותה מצוה בפ"ע. משום דהו"ל בכלל עשה דתקיעת שופר:

ומעתה א"כ נראה בדעת הבה"ג דס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דשילוח עבדים ביובל לא נמנית מצוה בפ"ע. משום דהו"ל בכלל עשה דשופר. אלא דס"ל מה"ט דגם חזרת שדות אינה נמנית מצוה בפ"ע כמש"כ. והנה כבר ביארנו לעיל (עשה נ"ז) דכל מצוה שתלויה בציבור אע"פ שהיא מצוה המוטלת על היחיד. דרכו של בה"ג למנותה במספר הפרשיות עיי"ש. והשתא א"כ שילוח עבדים והחזרת שדות התלויות בתקיעת שופר דב"ד הגדול יש למנותן במספר הפרשיות. וכבר ביארנו דגם לדעת רבינו הגאון ז"ל תקיעת שופר ביובל דיחידים אינה אלא כדי להוציא העבדים לחירות. ונמנית מצוה אחת עם שילוח עבדים. ולכך אחר שתקעו ב"ד בשופר ונתקדשה השנה. תוקעין היחידים כדי להוציא העבדים. וא"כ אפשר דדעת הבה"ג בזה כדעת רבינו הגאון והר"ח דתקיעת שופר של ב"ד לקידוש השנה היא. וזו היא עשה דוקדשתם. ומ"מ כיון דקתני תקעו ב"ד בשופר נפטרו העבדים וכו'. וא"כ שילוח עבדים וחזרת שדות תלויין בתקיעת שופר דב"ד. אין נמנין אלא מצוה אחת. ונמצא לפ"ז דאין כאן אלא מצוה אחת באה במנין העשין המוטלות על הציבור. והיא עשה דוקדשתם את שנת החמשים שנה. וזו היא פרשת יובל שמנה הבה"ג במספר הפרשיות. איברא דאכתי קשה מה שלא מנה הבה"ג עשה דהפקר פירות ביובל דכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה. כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית. כלה מן השדה כלה מן הבית. כמבואר בספרא (פרשת בהר פ"ג) עיי"ש. הרי שנאמר ביובל כמו שנאמר בשביעית. וא"כ כמו שמנה הבה"ג במספר העשין הפקר שביעית. הכי נמי הו"ל למנות הפקר יובל. הן אמת דלפום פשטי' דקרא ליכא למשמע מיני' אלא מצות ביעור ביובל. וכדדריש בספרא כלה מן השדה כלה מן הבית. אבל הפקר שקודם זמן הביעור אינו מפורש בקרא בהדיא. אלא דאיכא למשמע מיני' בלאו הבא מכלל עשה מן השדה ולא מן הבית. כלומר שאסור לאסוף התבואה לבית כבשאר השנים. ולא כתיב בה עשה בפירוש כדכתיב אצל שביעית. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. ואע"ג דלאו הבא מכלל עשה עשה. מ"מ הרי ידוע דדרכו של הבה"ג שלא למנות שום לאו הבא מכ"ע במנין המצות שלו. אלא דמ"מ קשה דעכ"פ הו"ל למנות עשה דביעור יובל. וכמו שמנה הבה"ג עשה דביעור שביעית. לפום נוסחת הבה"ג שלפנינו. ואע"ג שכבר כתבתי לעיל (עשה ס"א) דהעיקר כנוסחת הבה"ג כת"י רומי דליתא שם ביעור שביעית במנין העשין של הבה"ג עיי"ש. מ"מ כבר ביארנו שם דהיינו משום דביעור שביעית הו"ל בכלל הפקר שביעית שכבר מנה. וא"כ היינו דוקא בשביעית. אבל ביובל שלא מנה הבה"ג במנין העשין הפקר דיובל מטעם שביארנו הי' לו למנות עכ"פ עשה דביעור יובל. ולדעת הרמב"ן (בפי' עה"ת פרשת בהר) הך קרא הוא עשה גמורה להפקר שביעית שכתב שם וז"ל אמר לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהי' לכם מן השדה תביאו את התבואה ותאכלו שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה לא שיהי' לכם עת קציר ובציר ותאספוה לכם אל הבית והאוצרות כתבואת שאר השנים וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו דהו"ל עשה גמורה בקו"ע. ועכ"פ הו"ל להבה"ג למנותה. ואמנם לדעת רבינו הגאון שלא מנאה לא קשה. שלא מנאה ג"כ בשביעית מטעם שביארנו לעיל שם. ולטעמי' אזיל. דהך טעמא שייך נמי הכא גבי יובל. אבל להבה"ג קשה. מיהו גם הרמב"ם לא מנאה. ואע"ג דבסה"מ כתב דהו"ל בכלל עשה דוקדשתם שמנאה. מ"מ הרי כבר כתבנו דבחבורו הגדול חזר בו. וס"ל דעשה דוקדשתם לא קאי אלא על הב"ד שיאמרו מקודשת השנה כדעת רש"י. וא"כ הו"ל למנות עשה זו בפ"ע. והרי ברמזי המצות שבריש הלכות שמיטה ויובל לא מנאה:

עוד יש לתמוה על הבה"ג שלא מנה עשה דשביתת הארץ בשמיטה דכתיב ושבתה הארץ. שבת שבתון יהי' לארץ. והיא עשה מפורשת בתורה ומוטלת על כל יחיד ויחיד. וכדאמרינן נמי בהדיא (בפ"ק דע"ז) דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. ומאי שנא עשה זו משאר עשין שבשמיטה שמנה כולן במנין העשין חוץ מזו. אלא שבמספר הפרשיות מנה פרשת שמיטה. וע"כ אין כוונתו בזה לעשה זו. שהרי עשה זו כיון שמוטלת על כל יחיד ויחיד אין מקומה במספר הפרשיות. שאינם אלא מצות המוטלות על הצבור. או עכ"פ שתלויות בצבור או בב"ד לפי דרכו של הבה"ג. משא"כ בעשה זו דהו"ל כשאר עשין שבשביעית שמנה. שאינן מסורות דוקא לציבור ולא תלויות בציבור. וגם אינו מובן לאיזו מצוה נתכוון הבה"ג בפרשת שמיטה שמנה במספר הפרשיות. וראיתי באזהרות ר"א הזקן ז"ל דדבריו בזה הם ממש כדברי הבה"ג. שמנה בשמיטה רק עשה דהשמטת כספים והפקר שביעית והשמיט עשה דשביתת הארץ. וגם ביובל לא מנה שום אחת מן העשין שביובל ובמספר הפרשיות מנה פרשת שביעית ופרשת יובל עיי"ש. וכן ראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שלא מנה במנין העשין אלא שמיטת כספים והפקר שביעית. והשמיט ממנינו עשה דשביתת הארץ בשביעית. ועשין דיובל לא מנה כלל. ובמספר הפרשיות נטה מדרך הבה"ג. ולא מנה פרשת שביעית אלא של יובל בלבד. וגם הוסיף בה ביאור. וכתב וז"ל וביובל לפטור עבדים וכו' עיי"ש. הרי שביאר בהדיא דפרשת יובל מנה משום מצות שילוח עבדים. וראיתי לבעל נתיב מצותיך שהוסיף מדעתו גם פרשת שביעית עיי"ש. וכן לא יעשה. דאפשר שבכוונה עזב פרשה זו משום שאין לה שום ביאור לכאורה כדכתיבנא. וכן הוסיף שם מדעתו בדברי הר"י אלברגלוני מצות ביעור שביעית. וגם בזה לא יפה עשה. שכבר ביארנו דלשיטת הבה"ג אינה נמנית. וגם בנוסחת הבה"ג כת"י ליתא. וכן שאר בעלי אזהרות הנמשכים אחר הבה"ג לא מנאוה. וכן עשה בהרבה מקומות שהוסיף מצות מדעתו. ולא זו הדרך הנכון. כי מי הגיד לו שכן היא דעת מחבר האזהרות. ואם חסר לו החשבון אפשר שחסרו מצות אחרות. וכבר ראינו בכמה מקומות שנטה הר"י אלברגלוני ז"ל מדעת הבה"ג. אע"פ שברוב המקומות נמשך אחריו. ואם נבוא להגיה בדברי הר"י אלברגלוני. יותר הי' נכון להגיה עשה דשביתת הארץ במקום ביעור שביעית. דעפ"ז אתי שפיר מה שלא מנה פרשת שביעית. משום דאין מצוה אחרת להכניסה בכלל פרשה זו אלא עשה דשביתת הארץ. והרי מצוה זו מסורה לכל יחיד. ואין מקומה בין מספר הפרשיות. והילכך השמיטה משם ומנאה במנין העשין שעל כל יחיד. אלא דבאמת גם זה אי אפשר להגיה מדעתנו כל כמה שלא נתבררה בברור גמור דעת בעל האזהרות ואין להאריך בזה:

איך שיהי' דברי הבה"ג וההולכים בעקבותיו תמוהים מאוד בזה. מיהו נראה דהא דלא מנה הבה"ג עשה דהפקר יובל. או ביעור יובל. אפשר לומר דהיינו נמי מטעם שביארנו למאי דלא מנה שילוח עבדים וחזרת שדות. דהרי ודאי מאי דקתני בברייתא תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן. לאו דוקא הני. אלא ה"ה שאר מצות שביובל תלויות ועומדות עד שתתקדש השנה ע"י ב"ד בתקיעת שופר. וא"כ כמו שלא מנה הבה"ג עשין דשילוח עבדים וחזרות שדות משום שתלויות בתקיעת שופר של ב"ד. הכי נמי מה"ט לא מנה עשה דהפקר יובל או ביעור יובל. דמשום דכל זמן שלא תקעו ב"ד בשופר ביוה"כ ולא נתקדשה שנת היובל עדיין לא חיילי מצות שביובל. וכשתקעו ביוה"כ חיילי למפרע מתחילת השנה. ונמלא דתליא בב"ד. לכך כללה במספר הפרשיות בכלל עשה דוקדשתם את שנת החמשים. ואע"ג דגבי פסח שני אע"פ שמנאה במספר הפרשיות משום שתלויה בציבור אם עשו רוב הציבור פסח ראשון. מ"מ מנה מיהת פסח שני מצוה בפ"ע. שאני התם דעיקר מצות פסח ראשון הוא מצוה המסורה לכל יחיד. ולכך מנאה הבה"ג במנין שאר העשין שעל כל יחיד. אלא דמצות פסח שני תלויה בציבור אם עשו רוב הציבור את הראשון. לכך יש למנותה במספר הפרשיות מצוה בפ"ע. וכמו שביארנו במקומו. משא"כ כאן דמצות אלו תלויות במצות וקדשתם את שנת החמשים. שאינה אלא מצות הציבור דהיינו ב"ד הגדול. ועם קיומה של מצוה זו חיילי נמי שאר המצות שביובל. לכך כללם הבה"ג בכלל מצוה זו שמקומה במספר הפרשיות. וגם י"ל בפשיטות לדרכו של הבה"ג דכיון דקיי"ל כחכמים דשלשתן מעכבות בו. וא"כ אם עכ"פ רוב הציבור לא שלחו את עבדיהם לחירות או לא החזירו שדות לבעליהם או לא תקעו ב"ד בשופר ביוה"כ של יובל. מתבטלת קדושת יובל ולא חיילא כלל נמצא דכל מצות שביובל הו"ל מצות התלויות בציבור. ולכך מקומן במספר הפרשיות. והו"ל ממש כפסח שני שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במספר הפרשיות מהאי טעמא כמו שנתבאר. ומ"מ מה שמנאה רק במצוה אחת עכצ"ל כדכתיבנא. אבל מה שלא מנה הבה"ג עשה דשביתת הארץ בשביעית. הוא ודאי דבר מתמיה וביותר תמוה מה שנמשכו אחריו בזה כל סייעתו דגם הר"י אלברגלוני והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל כולם לא מנאוה. ואם כוונתם למנותה במה שמנו במספר הפרשיות פרשת שביעית. הדבר יפלא מאי ענין מצוה זו. שהיא מסורה לכל יחיד ויחיד. במספר הפרשיות שהן מצות המסורות לציבור. ומאי שנא עשה זו משאר עשין שבשביעית שמנאום במנין שאר העשין. וגם רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת לא מנה בשביעית אלא מצות שמיטת כספים והפקר ספיחי שביעית. אבל עשה דשביתת הארץ בשביעית לא מנאה. אלא שמנה מצות שמיטים. וזהו ממש כהבה"ג. וכוונתו במצות שמיטים לפרשת שביעית שמנה הבה"ג. אלא שביובל מלבד מה שמנה מצות יובלות. שכוונתו בלא ספק לפרשת יובל שמנו הבה"ג וסייעתו. מנה ג"כ עשה דוקדשתם את שנת החמשים. וא"כ ע"כ לא ס"ל כמו שהעלתי בדעת הבה"ג. ומ"מ כיון שלא מנה עשה דתקיעת שופר ביוה"כ של יובל. נראה דס"ל דעשה דוקדשתם היינו בתקיעת שופר. כדעת רבינו הגאון והר"ח ז"ל. וכמש"כ ג"כ בדעת הבה"ג. וגם מנה עשה דחזרת שדות ביובל ועשה דשילוח עבדים. דזו היא כוונתו במש"כ שם לשוב לאחוזה ולמשפחה עיי"ש. והיינו מדכתיב ביובל ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. אלא שיש לתמוה מה שמנה שם עוד קריאת דרור. ושלוח חפשי. וחפוש הנרצע ביובל. וזה תמוה דקריאת דרור. דהיינו עשה דוקראתם דרור וגו' וחפוש הנרצע ביובל ועשה דואיש אל משפחתו תשובו. הכל אינו אלא מצות עשה אחת דכל זה בנרצע מיירי. כמבואר בסוגיא דפ"ק דקידושין שהבאתי. וגם עשה דשילוח חפשי שמנה. לכאורה אי אפשר לפרש אלא ביציאת העבדים ביובל דיציאת העבדים בשנה השביעית למכירתן מנה שם בהדיא בפ"ע עיי"ש. וא"כ מאי כוונתו במצוה זו דשלוח חפשי. ואם כוונתו בזה למוכר עצמו ומכרוהו ב"ד. וס"ל דהם נמנין מצוה בפ"ע משום דכתבה בהן תורה קרא מיוחד בפ"ע. א"כ הו"ל למנותם שתי מצות מיוחדות בפ"ע. דהרי לפי המבואר בפ"ק דקידושין שם אית בהו תלתא קראי. חד לנרצע. וחד למוכר עצמו. והשלישי למכרוהו ב"ד עיי"ש. ומיהו כנראה נמשך בזה אחר הבה"ג שגם הוא מנה מוכר עצמו ומכרוהו ב"ד ונמכר לגוי במספר הפרשיות פרשה מיוחדת בפ"ע לפי נוסחת הבה"ג כת"י רומי עיי"ש. וכן הוא באזהרות הר"י אלברגלוני. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"א הזקן ז"ל. אלא שהוא מנה נמכר לגוי פרשה בפ"ע עיי"ש. וכוונתם בזה למצוה המוטלת על הב"ד להוציאם לחפשי בשנה השביעית למכירתן בע"כ של האדון. דנפק"ל מקרא דפרשת משפטים דקאי על הב"ד כמשכ"ל דכתיב בה בשנה השביעית יצא לחפשי חנם. וזו היא ג"כ כוונת בעל אתה הנחלת במש"כ לקמן צאת עבד עברי בשנה השביעית וכו' עיי"ש. ומש"כ כאן שלוח חפשי. כוונתו למ"ע שעל האדון. דכתיב (בפרשת עשר תעשר) כי ימכר לך אחיך העברי וגו' ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. אבל מה שמנה עשה דאיש אל משפחתו תשובו ועשה דוקראתם דרור ועשה דחפוש הנרצע ביובל. הוא ודאי תמוה. דכולהו חדא נינהו כמבואר בפ"ק דקידושין שם. אלא דבלא"ה יש לתמוה כיו"ב בכמה מצות אחרות. כמו מה שמנה תקיעה בראש השנה ועינוי נפש ביוה"כ. וחזר ומנה לקמן העברת שופר ברה"ש ועינוי נפש ביוה"כ. ודבריו סתומים מה ראה למנות שתי עשין אלו שני פעמים אלא דאפשר לומר קצת בכוונתו בזה דתחילה מנה מ"ע דתקיעת שופר דאורייתא שמוטלת על כל יחיד. ושוב חזר ומנה מצוה שמדבריהם לתקוע בצבור דוקא על סדר הברכות. וכדאמרינן סוף פרק בתרא דר"ה (ל"ד ע"ב) כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר הברכות. במד"א בחבר עיר וכו' עיי"ש. הרי דבצבור המצוה לתקוע על סדר הברכות משא"כ יחיד. ומצוה זו מנאה בפ"ע. ובעינוי יוה"כ מנה העשה דתענו את נפשותיכם בפ"ע. ול"ת דעינוי בפ"ע. דאע"ג דלא כתיב בה לאו בקרא בפירוש מ"מ רבינן לי' לאזהרה מקרא. כמבואר בפרק בתרא דיומא. ותנא מני לה בין הלוקין (בפ"ג דמכות). וכן הרמב"ם ושאר מוני המצות מנאוה בין העשין וגם בין הלאוין. אלא דזולת זה יש לעמוד בדבריו בכמה דוכתי כיו"ב ואכ"מ להאריך בזה:

ועכ"פ מה שלא מנו הבה"ג וכל סייעתו עשה דשביתת הארץ בשביעית וכן עשה ר"ש הגדול באזהרות אתה הנחלת. הוא דבר מתמיה טובא לכאורה. ואמנם נראה בדעתם ז"ל דמשום דעשה זו תלאה הכתוב בארץ שתשבות. כדכתיב ושבתה הארץ שבתון יהי' לארץ. ומה"ט מוזהר כל אחד לא על שדהו בלבד אלא על כל הארץ כולה. דלא כתיב ארצך. וגם מוזהר לא על עצמו בלבד. אלא אפי' על אחרים. וכדאמרינן (בפ"ק דע"ז) דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. דאפי' על עבודת אחרים בשדהו עובר בעשה זו. ונמצא דמצוה זו לכל ישראל נאמרה. שמוזהרין על כל השדות של כל ישראל. וכן מוזהר כל אחד בין על עבודה שלו בין של חבירו. ולזה ס"ל להבה"ג וסייעתו דמצוה זו הו"ל בכלל חוקים ומשפטים המסורים לציבור. שאין מקומה בין שאר העשין המוטלות על כל יחיד ויחיד בפ"ע. אלא במספר הפרשיות שחובתן מוטלת על הציבור. וזו היא כוונתם במה שמנו במספר הפרשיות פרשת שביעית. דהיינו עשה דשביתת הארץ. שלא הזהיר בה הכתוב את היחיד אלא לכל ישראל על כל ישראל ועל שדות של כל ישראל. וכזאת מצות הציבור חשיבא לדרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואמנם אין זו דרכו של רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.