ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/סג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עשה TriangleArrow-Left.png סג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שנת החמשים ונטשת. זו היא מ"ע דשמיטת קרקעות ביובל. כדכתיב יובל היא שנת החמשים שנה תהי' לכם. וכפי' הרמב"ן ז"ל שם שבה יובל כל איש אל אחוזתו עיי"ש. וכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. והנה הרמב"ם ז"ל מנה מצוה זו (בעשין קל"ח). וגם מנה (בעשין קל"ו) לקדש שנת החמשים. וביאר שם ענין המצוה. לשבות מעבודת קרקע ביובל ולהפקיר כל מה שתוציא הארץ ביובל כמו בשביעית. וזהו בכלל מה שאמר הכתוב וקדשתם את שנת החמשים שנה. והביא ראי' על זה ממה שאמרו בספרא. כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. כלומר ההשואה ביניהם בצווי כמו באזהרה עכת"ד עיי"ש. וכן כתב בקיצור מנין המצות שלו שבריש חבורו הגדול (עשין קל"ו) עיי"ש אבל בחבורו חזר בו מזה. וכתב (ברפ"י מהלכות שמיטה ויובל) מ"ע לספור שבע שנים ולקדש שנת החמשים. שנאמר וספרת לך וגו' וקדשתם את שנת החמשים. שתי מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל עיי"ש. ואם הי' דעתו כמש"כ בסה"מ שם דעשה דוקדשתם את שנת החמשים קאי על שביתת קרקע והפקר פירות. אין זו מסורה לב"ד הגדול בלבד אלא לכל ישראל. וע"כ צ"ל דס"ל כפירש"י עה"ת (בפרשת בהר) על קרא דוקדשתם וגו' שכתב דבכניסת השנה מקדשין אותה בב"ד ואומרים מקודשת השנה עיי"ש. וכן פירש"י (בפ"ק דר"ה ח' ע"ב) בד"ה שנים וכו' שכתב וז"ל כששנת היובל נכנסת מצוה על הב"ד לומר מקודשת השנה עכ"ל עיי"ש. וראיתי להסמ"ג (עשין קנ"א) דאע"פ שבפנים העתיק לשון הרמב"ם ז"ל כדרכו בכל מקום לימשך אחר הרמב"ם. אבל בריש מנין העשין ברמזי העשין בקצרה כתב בהדיא לקדש בשביתה עיי"ש וזהו כמש"כ הרמב"ם בסה"מ שם. וכן פירש הראב"ע ז"ל (בפרשת בהר) והחינוך ארכבה אתרי רכשי שבמצוה של"ב ביאר ענין המצוה כמש"כ הרמב"ם בסה"מ. והוסיף לומר וז"ל ומן הדומה שהיו הסנהדרין מתקבצין בקידוש שנה ומברכין עלי' לקדש שנים וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר לכאורה דס"ל דגם זה היא בכלל עשה זו. ומ"מ בסוף דבריו סיים כדרכו וכתב וז"ל. ועובר על זה ועובד אדמתו ביובל עבודה האסורה וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי בטל עשה זו וכו' עכ"ל עיי"ש. ולא כתב שאם עברו הב"ד ולא קידשו השנה עוברים בעשה זו. נראה דס"ל דלא קאי עשה זו אלא על היחיד ולא על הב"ד. וכדעת הרמב"ם בסה"מ והסמ"ג. וא"כ דבריו נבוכים ולפי הנראה נסתפק בזה. וכמו שנראה מלשונו שכתב ומן הדומה וכו'. וכיון דלא ברירא לי' לכן לא הי' יכול לכתוב כדבר מוחלט שאם לא קידשו עוברים בעשה:

ואמנם רבינו הגאון ז"ל השמיט לגמרי כאן עשה זו. והדבר צ"ע לכאורה טעמא מאי. דהרי אם דעתו כדעת הרמב"ם בסה"מ שם דקאי לעשה לשביתת הארץ ולהפקר מה שתוציא הארץ. ודאי הי' לו למנותה. דנהי דמשום הפקר לא הי' צריך למנותה כמו שלא מנה עשה זו גם בשביעית מטעם שכבר ביארנו לעיל (עשין ס"א) עיי"ש. מ"מ הי' לו למנותה משום מצוה דשביתת הארץ כמו שמנה עשה זו בשביעית מטעם שביארנו שם. אלא שכבר כתבנו דהרמב"ם ז"ל גופי' חזר בו בחיבורו הגדול. ולא הזכיר שם כלל עשה בשביתת הארץ ביובל. ובאמת דאין שום מקור לזה. והראי' שהביא שם הרמב"ם ז"ל מברייתא דספרא דקתני כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. ופירשה דהיינו לענין דשניהם שוין בעשה כמו שהשוה אותם הכתוב בל"ת. הוא תמוה דלא נאמרה בספרא שם לענין זה כלל. ועל הלאוין דלא תזרעו ולא תקצרו ולא תבצרו הוא דקתני לה התם. ועי' ביראים (סי' קפ"ט) ובסמ"ג (לאוין רע"ב) וברא"ם (פרשת בהר) עיי"ש. אבל גבי עשה דוקדשתם וגו' ליתא הכי התם כלל עיי"ש. אלא דמ"מ אפי' אם נימא דדעת רבינו הגאון כפירש"י והרמב"ם בהלכותיו. דעשה זו קאי על ב"ד הגדול שיקדשו את השנה בכניסתה לומר מקודשת השנה. אכתי קשה לכאורה אמאי לא מנאה. מיהו נראה דלרבינו הגאון ז"ל בזה שיטה אחרת לגמרי. וכבר הביא עשה זו לקמן במספר הפרשיות שכתב שם וז"ל וקדשתם שנת הדרור בהעברת שופר עכ"ל עיי"ש. ודבריו סתומים לכאורה. דלפי הנראה כוונתו למצות תקיעת שופר ביוה"כ של יובל. כדכתיב והעברת שופר תרועה וגו' ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם. וא"כ מאי ענין קדושה לכאן. אבל נראה דדעת רבינו הגאון ז"ל דכיון דכתב קרא וקדשתם את שנת החמשים וגו' ולא פירש הכתוב במאי מקדשים ע"כ הך קרא אדלעיל מיני' קאי. דכתיב והעברת שופר תרועה וגו' תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור וגו'. ופירוש הכתוב והעברת שופר תרועה ובכך וקדשתם את שנת החמשים להיות נקרא דרור בארץ לכל יושביה. וא"כ לדעת רבינו הגאון ז"ל מצות קידוש היובל היינו בתקיעת שופר. וכן נראה להדיא מפשטא דברייתא בספרא (פרשת בהר ריש פ"ב) דקתני וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת"ל לפי שנאמר בעשור לחודש שיכול אין לי שנה מתקדשת אלא בעשור לחודש. וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה. אמר ריב"ב לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם וכו' עד שהגיע יוה"כ. הגיע יוה"כ תקעו בשופר חזרו שדות לבעליהם ועבדים נפטרים לבתיהם עיי"ש. הרי להדיא דממאי דכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש וגו' בעי למילף שאין שנת היובל מתקדשת אלא בעשור לחודש. וא"כ מבואר מזה דתקיעת שופר של יובל היינו קידוש היובל. ויותר מבואר כן בפ"ק דר"ה (ח' ע"ב). דעלה דתנן באחד בתשרי ר"ה ליובלות. פרכינן יובלות באחד בתשרי הוא. יובלות בעשירי בתשרי הוא. דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר. ומשני הא מני ר"י בנו של ריב"ב היא. דתניא וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה. מכאן אר"י בנו של ריב"ב מר"ה ועד יוה"כ וכו' מכיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן עיי"ש. הרי דמדכתיב ביוה"כ תעבירו שופר פשיטא לי' דאין יובל מתחיל אלא מיוה"כ. והיינו משום דוקדשתם את שנת החמשים שנה היינו בתקיעת שופר. וכיון דאין תקיעת שופר אלא ביוה"כ א"כ לא נתקדשה השנה בקדושת יובל אלא מיוה"כ ואילך. ואין לומר דאדרבה כיון דמסקינן בברייתא מהך קרא גופי' דוקדשתם את שנת החמשים שנה דהשנה מתקדשת מתחילתה. א"כ ע"כ קידוש היובל אינו בתקיעת שופר. שהרי אין תוקעין עד יוה"כ. דזה ליתא שהרי כבר הכריח הר"ב ט"א שם דלר"י בנו של ריב"ב דאמר מתקדשת מתחלתה. היינו לומר דמתחילת השנה קדושת היובל מיתלא תליא וקיימא. אי תקעו ב"ד שופר ביוה"כ חיילא קדושת יובל למפרע מר"ה. ואי לא תקעו לא חיילא כלל. ודבריו מוכרחין עיי"ש בדבריו. והיינו דקאמר דמר"ה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ואין שדות חוזרות לבעליהן וכו'. והיינו משום דמיתלי תלי בתקיעת שופר שביוה"כ. שאם יתקעו ב"ד שופר ביוה"כ חיילא קדושת יובל מיד מתחילת השנה למפרע. והילכך מר"ה אין משתעבדין בהן ומ"מ אין נפטרין. וכן אין שדות חוזרות. דילמא לא יתקעו ב"ד ביוה"כ ולא תתקדש השנה בקדושת יובל אבל משתקעו ב"ד שופר ביה"כ חיילא קדושת יובל למפרע מר"ה. וזה נפקא לן מקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה. דהך שנה יתירא הוא. ואשמעינן דקידוש השנה בתקיעת שופר שביה"כ חייל למפרע מיד מתחילת השנה:

ובהכי נסתלק בפשיטות מה שהקשה הר"ן ז"ל (בחי' בר"ה שם) וז"ל שם יובלות באחד בתשרי הוא בעשרה בתשרי הוא. קשיא לי מאי קושיא אפי' את"ל שאין חירות מתחיל לעבדים עד עשרה בתשרי. אכתי מר"ה מתחיל יובל לענין איסור מלאכה שבשדה וכו' עכ"ל עיי"ש שנדחק בזה. וכן הקשה עוד שם לקמן וז"ל. מכאן אר"י בנו של ריב"ב וכו'. קשיא לי והיכי יליף מהכא דילמא קרא לאיסור עבודת קרקע מר"ה הוא דאיצטריך. ולא לענין שלוח עבדים עיי"ש. ולפמש"כ כל זה לק"מ דקרא דוקדשתם וגו' על קידוש שנת היובל בתקיעת שופר קאי. דמעכבת לרבי יוסי ולחכמים לקמן (ט' ע"ב) עיי"ש. ובלא תקיעה לא חיילא קדושת יובל כלל לשום דבר. וממילא לא נאסרה נמי בעבודת קרקע. וא"כ שפיר פריך יובלות בעשרה בתשרי הוא. דאין תוקעין אלא ביוה"כ. וא"כ משם ואילך הוא דמתקדשת השנה. והילכך מוקי לה כר"י בנו של ריב"ב דיליף מיתורא דקרא דבקידוש יובל שביוה"כ ע"י תקיעת ב"ד חייל יובל למפרע מאחד בתשרי. וכן ר"י בנו של ריב"ב שפיר מוכיח מייתורא דשנה דקידוש השנה שביוה"כ חייל למפרע גם לשלוח עבדים ולכל דבר. דליכא למימר דקרא לאיסור עבודת קרקע לחוד קאתי כמו שהקשה הר"ן. דהרי קרא בקידוש השנה ע"י תקיעת שופר בב"ד שביוה"כ קאי. ואם השנה מתקדשת למפרע פשיטא דלכל קדושת יובל היא מתקדשת למפרע כמו להבא. דהרי על קדושה זו שמתקדשת בתקיעת שופר להבא קמ"ל קרא דגם למפרע מתקדשת בכך. וא"כ אין שום מקום לחלק וזה ברור:

ומעתה א"כ מדוקדקים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל שם שכתב. וקדשתם שנת הדרור בהעברת שופר. דכוונתו בזה לעשה זו דוקדשתם את שנת החמשים שנה. דס"ל דהקידוש היינו בתקיעת שופר בב"ד ביוה"כ וכמו שנתבאר. ולכך מנאה במספר הפרשיות. משום דקידוש השנה בתקיעת שופר בב"ד תלוי. וכדקתני בברייתא (שם בפ"ק דר"ה) תקעו ב"ד שופר נפטרו עבדים לבתיהם וכו'. וכן אמרינן התם (לקמן ט' ע"ב) בברייתא תקיעת שופר מסורה לב"ד עיי"ש. וכל המסור לב"ד או לצבור מקומו במספר הפרשיות. ובהכי ניחא מאי דקתני תקעו ב"ד בשופר. וכן מאי דקתני באידך ברייתא תקיעת שופר מסורה לב"ד. והדבר קשה טובא לכאורה דהרי לקמן (בפרק בתרא דר"ה ל' ע"א) קתני בברייתא דביובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הי"א) עיי"ש. וא"כ אינה תלויה בב"ד אלא מסורה לכל. וכדגמרינן התם מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע עיי"ש. אבל נראה בזה עפמש"כ הריטב"א ז"ל שם עלה דאמרי' התם שאין היחידים תוקעין ביוה"כ של יובל אלא בזמן שב"ד יושבין. וביאר שם טעמא דמילתא. וכתב ז"ל משום דאיכא חיובא לתקוע ב"ד שופר ביובל בב"ד דנפקא לן מדכתיב והעברת שופר תרועה. ובתר הכי כתיב תעבירו שופר דהוי חיובא ליחידים ומשמע דתלויה תקיעת יחידים בשל ב"ד וכו' הא אין לך לומר אלא בזמן שב"ד יושבין עכ"ל עיי"ש. הרי שיש לנו ביובל תקיעת שופר של ב"ד מקרא דוהעברת שופר תרועה וגו' ותקיעת שופר ליחידים מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם. ובודאי ב"ד לא נפקי מכלל יחידים בעלמא דמחייבי בתקיעת שופר ביובל. אלא דמה שחייבן הכתוב לתקוע בשופר בתורת ב"ד. היינו משום דתקיעת שופר של ב"ד היא באה משום קידוש שנת היובל. כדכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו'. וקידוש זה היינו תקיעת שופר שביוה"כ של יובל. ובלא קידוש זה לא חיילא קדושת יובל. ולזה תליא בב"ד דוקא. ואינה מסורה אלא לב"ד הגדול. והיינו דקתני תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וכו'. דודאי קדושת יובל בקידוש ב"ד דהיינו בתקיעת שופר שלהם תליא. אבל ודאי גם יתידים איתרבו מקרא לתקיעת שופר ביובל. אלא דמצוה בעלמא היא. ואין קדושת יובל תלויה בה. דרק ב"ד הגדול הוא דמקדשי שנת היובל:

וכן נראה מוכרח מדאמרינן (בפ"ק דר"ה ט' ע"ב) ת"ר יובל היא אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא תקעו. יכול אע"פ שלא שלחו ת"ל היא דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר יובל היא אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא שלחו. יכול אע"פ שלא תקעו ת"ל היא וכו'. בשלמא לרבי יוסי כדקאמר טעמי'. אלא לרבי יהודה מ"ט. אמר קרא וקראתם דרור בארץ וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. ופירש"י וז"ל מקרא נדרש לפניו מיעוטא דהיא אקריאת דרור קאי דסליק מיני' ולא אתקיעת שופר הכתובה לפני פניו עכ"ל. ומסקינן עלה אמר רחב"א אמר רבי יוחנן זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי. אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו וקסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו עיי"ש. והיינו דקאי אלפניו אקריאת דרור שהוא שלוח עבדים. ואלפני פניו דהיינו תקיעת שופר. וגם על לאחריו. דהיינו שמיטת קרקעות דכתיב בתרי' ושבתם איש אל אחוזתו. ויש לתמוה לחכמים דאמרי דאפי' אלפני פניו דהיינו אתקיעת שופר קאי. וא"כ כ"ש דאית לן למימר דקאי על וקדשתם את שנת החמשים דכתיב בתר תקיעת שופר. וא"כ אמאי קאמרי דרק שלשתן מעכבות בו. ולא קאמרי דארבע מעכבות בו. דגם קידוש שנת היובל בב"ד דנפק"ל מקרא דוקדשתם אית לן למימר דמעכב קדושת יובל. וזה יקשה לכ"ע בין להסוברין דוקדשתם את שנת החמשים קאי על עבודת קרקע. ובין להסוברין דקאי על קידוש ב"ד. עכ"פ אית לן למימר דמעכב מכ"ש דתקיעת שופר דכתיב לפני וקדשתם. ואם לא פירשו מעבודת הארץ או שלא קידשו ב"ד שנת היובל בכניסתה לא חיילא קדושת יובל. וזו קושיא עצומה לענ"ד. ולא מצאתי מי שיתעורר בזה. אבל נראה דמזה ראי' לדעת רבינו הגאון ז"ל דוקדשתם את שנת החמשים אתקיעת שופר שלפניו קאי. דתקיעת שופר היא הקידוש. ולפ"ז ניחא שפיר. דודאי לחכמים קאי נמי אוקדשתם. ומ"מ ליכא אלא הנך תלתא. משום דתקיעת שופר וקידוש אחת הן. וזו ראי' מבוארת. ודברי רש"י והרמב"ם והסמ"ג והחינוך צ"ע אצלי טובא כעת. שוב ראיתי לרבינו חננאל ז"ל בפירושו לר"ה שם שכתב וז"ל אמר רבי יוסי וכי מאחר שהכתוב תולה אותה בתקיעת שופר. פי' דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה. כלומר כיון שתקעתם נתקדשה השנה וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דגם דעתו ז"ל כדעת רבינו דוקדשתם היינו בתקיעת שופר כמו שביארנו:

ובזה יש לפרש מש"כ התוס' (בפ"ג דע"ז מ"ז ע"א) בד"ה קרניה מהו לחצוצרות. שכתבו וז"ל תימא דהא תניא (פרק הקומץ רבה) חצוצרת היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכות פסולה וכ"ש של קרן. דבשלמא ההיא דקנים דתנן כשהוא מת קולו שבעה שתי קרניו שתי חצוצרות וכו' י"ל שהוא שופר של קדוש השנה כדאי' פרק במה מדליקין חצוצרות שיפורא אבל הכא במכשירי קרבן קמיירי דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפי שאינו מובן מה זה שופר של קדוש השנה שלחו יד להגיה ולשבש דברי התוס' שצ"ל של ראש השנה. אבל לפמש"כ אין כאן ט"ס כלל והדברים מתוקנים כמו שהם. וכוונתם לומר דבשלמא בההיא דקנים לק"מ דאפי' לכשתמצא לומר דמיירי התם לשופר של קדוש השנה של יובל אע"ג דכתיב בי' שופר בהדיא בקרא מ"מ ניחא. משום דאישתני שמי' וקרו לשופר חצוצרות. אבל הכא ליכא למימר הכי. וכ"ש אי מיירי בשופר של ר"ה דלק"מ דהרי בר"ה לא אשכחן בתורה שופר בהדיא. אלא דכדי לאלומי תירוצם וליותר רבותא כתבו דאפי' בשל קדוש השנה אע"פ שמפורש בו בפירוש שופר בקרא מיתוקם שפיר ולא תקשה מידי. וא"כ מבואר מזה דגם לדעת התוס' קדוש יובל היינו בשופר:

אמנם ראיתי בירושלמי (פ"ג דר"ה הלכה ה') דמייתינן התם ג"כ הך ברייתא דפליגי רבי יהודה ור"י. ומייתי נמי עלה מימרא דרבי יוחנן. והתם גרסינן בה הכי א"ר יוחנן זו דברי רבי יודה ורבי יוסה. אבל דברי חכמים קידוש ב"ד ותקיעת שופר והשמט כספים משמיטין. ופריך עלה התם ניחא קדוש ב"ד ותקיעת שופר. השמט כספים לא בסוף הן משמיטין וכו' עיי"ש מאי דמשני ובמפרשים שם. והנה מאי דמייתי מימרא דרבי יוחנן בשינוי ממה שהביאוה בתלמודא דידן. אין בזה קושיא. דכיו"ב אשכחן טובא בירושלמי כידוע. אלא דעכ"פ מתבאר מדברי הירושלמי אלו דקידוש ב"ד הוא לקושטא דמילתא מדברים המעכבין ביובל אליבא דחכמים דפליגי על רבי יהודה ורבי יוסי. וגם שמעינן מהתם דקידוש ב"ד מילתא אחריתא בפ"ע הוא. ותקיעת שופר בפ"ע. וזה דלא כדעת רבינו והר"ח ז"ל והתוס'. ומיהו גם לדעת הרמב"ם בסה"מ והראב"ע והסמ"ג קשה. דהרי לפי דעתם דוקדשתם את שנת החמשים קאי על עבודת קרקע. א"כ אין זה קידוש ב"ד. ולא אשכחן בקרא קידוש ב"ד כלל. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל בהלכותיו דוקדשתם היינו שיקדשו ב"ד את השנה בכניסתה לומר מקודשת השנה. אבל תקיעת שופר מצוה אחריתא בפ"ע היא. מיהו נראה דמ"מ כיון דתלמודא דידן לא הזכיר בדברי רבי יוחנן קידוש ב"ד. ע"כ מוכרח מזה דפליגא בהכי אירושלמי. וס"ל דתקיעת שופר היינו קידוש ב"ד והיא היא. וכמו שמוכרח ג"כ מעיקר טעמא דחכמים כמו שביארנו. וגם אפשר לומר דבעיקר הדבר ליכא פלוגתא בין תלמודא דידן והירושלמי. די"ל דודאי גם להירושלמי אין קידוש ב"ד אלא בתקיעת שופר. אלא דס"ל דגם תקיעת שופר דיחידים מעכבת. דהרי לפמש"כ הריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל תרי קראי כתיבי בתקיעת שופר. דקרא דוהעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש קאי על ב"ד. וקרא דביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם קאי על כל יחיד ויחיד. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות שמיטה ה"י) שכתב וז"ל מ"ע לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל. ומצוה זו מסורה לב"ד תחלה שנאמר והעברת שופר תרועה. וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר עכ"ל עיי"ש. וזהו ממש כדברי הריטב"א. וס"ל להירושלמי דלחכמים דס"ל דכולן מעכבין בו. דקרא דיובל היא מידריש לפניו ולפני פניו. מידריש נמי אתקיעת שופר דיחידים דלדידהו גם היא מעכבת. ואע"ג דלרבי יוסי דס"ל דתקיעת שופר בלבד מעכבת משמע דהיינו דוקא תקיעת שופר של ב"ד. מדקאמר טעמא משום דתקיעת שופר תלויה בב"ד עיי"ש. היינו משום דרק מסברא הוא דנפק"ל הכי. אבל לחכמים דטעמייהו משום דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו. ס"ל דקאי נמי אתקיעת שופר דיחידים. והיינו דקאמרי קידוש ב"ד ותקיעת שופר וכו'. דקידוש ב"ד היינו תקיעת ב"ד שהיא לשם קידוש שנת היובל. ועלה קאי קרא דוקדשתם את שנת החמשים. ותקיעת שופר היינו תקיעת שופר של היחידים שאין בה אלא מצות תקיעה בעלמא. כתקיעת שופר דר"ה וכמשכ"ל. אבל תלמודא דידן ס"ל דאפי' לחכמים לא אמרינן אלא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו. דהיינו אקריאת דרור שלפניו ועל וקדשתם שנת החמשים שלפני פניו. דהיינו תקיעת שופר של ב"ד דקאי עלה קרא דוקדשתם. ששנה עלי' הכתוב לומר שמסורה לב"ד תחלה שבזו מתקדשת השנה. אבל על תקיעת שופר דיחיד דנפקא מקרא דתעבירו שופר בכל ארצכם דכתיבא מקמי הכי. דהיינו לפני דלפני פניו. לא דרשינן לי'. ומשום דבירושלמי בעי לאשמעינן דגם תקיעת שופר דיחידים מעכבת להכי נקט תקיעת ב"ד בפ"ע. וקרי לה קידוש ב"ד כדי להבדיל בין תקיעת ב"ד לתקיעת יחידים. אבל בתלמודא דידן דס"ל דליכא עיכובא אלא בתקיעת ב"ד דוקא. להכי קרי לה תקיעת שופר סתמא. דממילא מובן דעל תקיעת ב"ד קאי שמסורה לב"ד תחלה. וא"כ אין שום סתירה מדברי הירושלמי לדעת רבינו הגאון והר"ח ז"ל. ואדרבה קצת יש להביא ראי' מהירושלמי שם לדעתם מדנקט בלישני' קידוש ב"ד ותקיעת שופר. דטפי הו"ל למינקט קידוש השנה סתמא. שהרי ליכא קידוש אחר אלא של ב"ד בלבד. ובתקיעת שופר הוא דהו"ל למינקט תקיעת שופר של ב"ד. דהרי איכא נמי תקיעת שופר של יחידים. אבל לפמש"כ הדברים מדוקדקים דקידוש ב"ד היינו תקיעת שופר של ב"ד. ותקיעת שופר היינו דיחידים. ולכך נקט קידוש ב"ד כלפי תקיעת שופר דיחידים שאינה לקידוש:

אמנם עדיין יש לעיין לדעת רבינו הגאון ז"ל שלא מנה מצות תקיעת שופר של יובל אלא במספר הפרשיות. שהם מצות המסורות רק לצבור או לב"ד. והיינו רק תקיעת שופר של ב"ד שהיא בשביל קידוש השנה. והרי כיון דנפקא לן מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם דכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. כדדרשינן בספרא ובריש פרק בתרא דר"ה. א"כ הו"ל למנותה ג"כ במנין שאר העשין המסורות לכל יחיד. דהא תרי קראי כתיבי בכל חדא בפ"ע. וגם תרי עניני נינהו. דתקיעת שופר של ב"ד היא לקידוש השנה. ותקיעת שופר דיחידים מצוה בעלמא היא כתקיעת שופר דר"ה. וא"כ הו"ל למנותה בפ"ע. איברא דלפי מש"כ הרמב"ם (בסה"מ עשין קל"ז) יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל. וז"ל הרמב"ם שם שצונו לתקוע בשופר בעשרה מתשרי בשנה זו לקרא דרור לעבדים ולצאת כל עבד עברי לחירות ביום העשירי מתשרי. והוא אמרו יתעלה והעברת שופר תרועה וגו' ואמר וקראתם דרור וכו'. וידוע כי התקיעה היא ביובל לפרסם החירות ושהוא מין הכרזה. והוא אמרו וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. ואין ענינה כענין תקיעת ר"ה. כי היא זכרון לפני ה'. וזהו להוציא את העבדים עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דעיקר תקיעת שופר של יובל אינה אלא להוציא את העבדים לחירות. ולטעמי' אזיל דס"ל דקידוש השנה מצוה אחריתא היא. ותקיעת שופר מצוה אחריתא היא להוציא את העבדים לחירות. ומה"ט לא מנה הרמב"ם עשה דשילוח עבדים במנין העשין. משום דס"ל דהיינו מצות תקיעת שופר שכבר מנאה. וכן כתב ברמזי המצות שבריש הלכות שמיטה ויובל. וז"ל לתקוע בשופר בעשירי בתשרי כדי לצאת עבדים חפשי עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לרמז בזה דהיינו גופא מצות עשה דוקראתם דרור בארץ. והילכך אינה נמנית מצוה בפ"ע. וכן כתב הסמ"ג (עשין קנ"ב) והחינוך (מצוה של"א) עיי"ש. וגם הם לטעמייהו אזלי דס"ל דמצות וקדשתם מילתא אחריתא היא ולא שייכא למצות שופר. אבל לרבינו הגאון ז"ל לא יתכן לומר כן שהרי ס"ל דמצות שופר דיובל משום קידוש היא ומנאה בפ"ע. אלא דהיינו דוקא לענין תקיעת שופר של ב"ד שעליהם לקדש השנה. ולכך מנאה במספר הפרשיות כמו שביארנו. אבל תקיעת שופר דיחידים לכאורה שפיר י"ל גם לדעת רבינו דאינה אלא לקריאת דרור להוציא העבדים לחירות. ולכך המצוה בכל הארץ כדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם כדי לפרסם החירות. כמש"כ בחינוך שם עיי"ש. והילכך מאחר שמנה רבינו לקמן בסמוך עשה דשילוח עבדים לא הוצרך עוד למנות עשה דתקיעת שופר דיחידים:

הן אמת דדברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו תמוהים אצלי טובא מנ"ל לומר כן דמצות תקיעת שופר אינה אלא כדי להוציא העבדים לחירות. דהרי בקרא הפסיק בקידוש השנה בין מצות תקיעת שופר ליציאת העבדים לחירות. והרי לדעת הרמב"ם וסייעתו מצות קידוש מצוה אחריתא בפ"ע וענין אחר היא לגמרי ואם איתא דקריאת דרור לעבדים ותקיעת שופר חדא מילתא וחדא מצוה נינהו היכי מפסיק להו קרא בינתים במצות קידוש. ועוד דהרי לרבי יוסי אע"ג דשילוח עבדים אינו מעכב את היובל. מ"מ תקיעת שופר מעכבת. ואם עיקר תקיעת שופר אינו אלא כדי להוציא את העבדים לחירות. א"כ תקיעת שופר בלא חירות העבדים לאו כלום היא. והיכי יתכן לומר דשילוח עבדים אינה מעכבת ותקיעת שופר מעכבת. וא"כ אם שלחו עבדים לחירות ולא תקעו בשופר לא חיילא יובל. ואם תקעו בשופר אע"פ שלא שלחו העבדים חיילא קדושת יובל. והו"ל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד דא"כ מאי קאמר התם רבי יוסי וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעיט מפני מה אני אומר יובל הוא אע"פ שלא שלחו ואין יובל אא"כ תקעו. לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר עיי"ש בפירש"י. והשתא אם איתא דאין תקיעת שופר אלא לצורך שילוח העבדים א"כ ודאי ראוי לומר דכשאין שילוח עבדים בעולם גם תקיעת שופר ליכא והא בהא תליא. והיכי קאמר דאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואי אפשר בלא תקיעת שופר. ועוד דלפי דברי הרמב"ם בסה"מ שם קריאת דרור גופא היינו תקיעת שופר שהיא כעין הכרזה לדרור כמש"כ שם וז"ל וידוע כי התקיעה ההיא לפרסם החירות ושהוא מין הכרזה והוא אמרו וקראתם דרור בארץ וכו' עיי"ש. וא"כ היכי אמרינן בגמרא שם בטעמא דרבי יהודה דאמר דשילוח עבדים מעכב ולא תקיעת שופר משום דאמר קרא וקראתם דרור בארץ וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו עיי"ש. והא כיון דקריאת דרור היינו תקיעת שופר. א"כ אכתי שמעינן מינה דתקיעת שופר היא שמעכבת דקריאת דרור היינו הקריאה לדרור שהיא תקיעת שופר. ולא דרור גופי' שהוא שילות עבדים. ולכן דברי הרמב"ם וסייעתו בזה לא נתבררו אצלי וצ"ע כעת:

אבל לדעת רבינו הגאון והר"ח ז"ל שפיר יש מקום לומר כן. דמעיקרא כתיב בקרא מצות תקיעת שופר דב"ד ותקיעת שופר דיחידים. והדר חוזר הכתוב ומפרש הטעם לשתי התקיעות אלו. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. דוקדשתם וגו' הוא טעם לתקיעת שופר של ב"ד. והדר כתב וקראתם דרור וגו' לטעם לתקיעת שופר דיחידים דכתיב בסיפא דקרא קמא תעבירו שופר בכל ארצכם. דהיחידים שבכל הארץ חייבים לתקוע שופר כדי לקרוא דרור בארץ לכל יושביה. ולפ"ז ממילא לא תקשה נמי מההיא דפ"ק דר"ה שם משום דרבי יוסי ורבי יהודה לא מיירי התם אלא בתקיעת שופר של ב"ד. וכדקאמר רבי יוסי התם בהדיא תקיעת שופר מסורה לב"ד. ותקיעה זו אינה אלא משום קידוש יובל לדעת רבינו והר"ח ז"ל. ואינה ענין לשילוח עבדים. ושפיר אפשר שתהא תקיעת שופר זו מעכבת את היובל אע"פ ששילוח עבדים אינו מעכב. ואין להקשות לפ"ז מדקתני בברייתא (בפ"ק דר"ה ח' ע"ב) תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות לבעליהם. וכן הוא בשבת (פרק רא"ד קל"א ע"ב)עיי"ש. והשתא הרי לא בתקיעת ב"ד נפטרים העבדים אלא בתקיעת היחידים. כיון דלפ"ז רק תקיעת היחידים הוא משום קריאת דרור לעבדים. הן אמת דבגירסת הברייתא שבספרא (פ' בהר) ליתא תקעו ב"ד. אלא סתמא קתני התם תקעו בשופר נפטרו העבדים עיי"ש וכן הוא ביראים (סי' קפ"ו) ובסמ"ג (עשין קנ"ב) ולפי גירס' זו אפשר לפרש דבאמת לא קאי אלא אתקיעת שופר דיחידים אלא דבגמ' הגירסא תקעו ב"ד בשופר. וכן גירסת הרמב"ם (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הי"ד). וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (פרשת בהר) עיי"ש. וא"כ משמע לכאורה דקריאת דרור לעבדים תליא בתקיעת שופר של ב"ד. וכדעת הרמב"ם וסייעתו. אבל אין מזה הכרע. די"ל דאע"פ שקריאת דרור ודאי בתקיעת שופר דיחידים תליא. מ"מ אין תקיעת שופר דיחידים אלא אחר שתקעו ב"ד בשופר וקידשו היובל. וכ"כ הרמב"ם (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל ה"י) שמצוה זו מסורה לב"ד תחלה ועיי"ש. ובקרית ספר להרב המבי"ט שם פירש הטעם משום דכתיב והעברת שופר והדר תעבירו שופר בכל ארצכם עיי"ש בדבריו. וא"כ שפיר קתני בברייתא תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם. דמכיון שתקעו הב"ד אז מתחיל קריאת הדרור. שהיחידים תוקעין בשופר להוציא העבדים לחירות. ואדרבה לדעת הרמב"ם וסייעתו קשה מההיא דהתם. דכיון דקתני התם תקעו ב"ד בשופר נפטרו העבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם עיי"ש. א"כ מבואר דכי היכי דשילוח עבדים תליא בתקיעת שופר ה"נ החזרת שדות תליא בה. וא"כ כי היכי דתקיעת שופר ושילוח עבדים לדעתם אינן נמנין אלא מצוה אחת. משום דתקיעת שופר לצורך שילוח עבדים היא. הכי נמי אית לן למימר דגם שמיטת קרקעות דהיינו החזרת שדות לבעליהן בכלל עשה דתקיעת שופר היא. מהאי טעמא גופא. ואמאי מנאוה מצוה בפ"ע. אלא ודאי ע"כ צ"ל דאע"ג שתלויה בתקיעת שופר מ"מ מצוה אחרת בפ"ע היא. וא"כ גם בשילוח עבדים אית לן למימר הכי. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שעל סדר עשרת הדברות (בדבור זכור) שכתב וז"ל ושנת חמשים יובל להשמט. תעבירו שופר בה לשרור. כולך הוצגת לחפש בה עבדים. והמוכר שדה לרעהו מצרור. והיתה לו עד שנת הדרור. עכ"ל. ודבריו מתאימים עם דבריו כאן. וכוונתו שם במש"כ שנת חמשים יובל להשמט. לשמיטת קרקע מעבודה. ובזה כוונתו למנות לאוין דלא תזרעו ולא תקצרו את ספיחי' שמנאם רבינו גם כאן במנין הלאוין. ומש"כ תעבירו שופר בה לשרור. כוונתו בזה למצות תקיעת שופר של ב"ד הגדול. וזהו שכתב לשרור. כלומר להשרים אשר המשרה בידם. דהיינו סנהדרין גדולה. ומש"כ כולך הוצגת לחפש בה עבדים. כוונתו לעשה דוקראתם דרור בארץ לכל יושביה וגו' ואיש אל משפחתו תשובו. ומש"כ והמוכר שדה לרעהו מצרור והיתה לו עד שנת הדרור. הוא מ"ע דהחזרת שדות מדכתיב כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו' והי' ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל וגו'. ומש"כ מצרור. כוונתו מתוך צרה ועוני. ורמז בזה למה שדרשו בספרא מדכתיב כי ימוך שלא ימכור אא"כ העני עיי"ש. וא"כ גם שם לא מנה מ"ע דוקדשתם. משום דס"ל דהיינו עשה דתקיעת שופר של ב"ד שכבר מנאה. ומצות תקיעת שופר דיחידים כללה עם מצות שילוח עבדים. כשיטתו כאן וכמו שביארנו. והמבאר שם שפירש לשרור ליתן חרות עיי"ש. כתב כן ע"פ דברי הרמב"ם דתקיעת שופר אינה אלא כדי להוציא העבדים לחירות. וזה ליתא. דהרי רבינו הגאון מנה שם שילוח עבדים מצוה בפ"ע. ואין דרך הגאון דרכו של הרמב"ם ולא קרב זה אל זה כמו שביארנו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.