ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/סח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש סח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תחתם אביא גונבי קסוות. ובועל ארמית. כלומר תחת זוממי כהנת ובועלה. שהשמיטן ממנין העונשין מטעם שביאר לעיל. מנה להשלמת המנין של מחייבי מיתה בידי אדם גונב את הקסוה ובועל ארמית. דהלכה למשה מסיני שקנאים פוגעים בהם. אע"פ שלא נמסר דינם לב"ד כשאר חייבי מיתה. כמבואר סו"פ הנשרפין עיי"ש ובמה שביארנו בפתיחתנו להעונשין (מסי' י"ח והלאה) בכל הנוגע לענין זה. וראיתי באזהרותיו של רבינו הגאון ז"ל שע"פ עשה"ד (דבור לא תרצח) דאע"פ שגם שם השמיט זוממי בת כהן ובועלה. וכמשכ"ל (עונש ס"ז). מ"מ לא מנה שם לא גונב את הקסוה ולא בועל ארמית. אלא מנה רק פגיעת קנאים בארמית עצמה שנבעלה במזיד לישראל. וכתב שם וז"ל כל מקנאי לשמי פגוע בבת אל נכר זדויה וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא מתמיה מאוד לכאורה. דמלבד מאי דלפ"ז נמצא אחד חסר להשלמת מנין העונשין. עיקר הדבר מצד עצמו תמוה מאוד. דהרי גם הבועל בכלל עונש זה דפגיעת קנאים. ואדרבה במשנה דסו"פ הנשרפין ובגמרא שם בכל הסוגיא. לא נזכר אלא הבועל בלבד עיי"ש. גם תמוה אמאי לא מנה שם גונב את הקסוה דתנן נמי התם דקנאים פוגעין בו. וגם כתיבא ביה מיהת מיתה בידי שמים בקרא. ומיהו לזה אפשר לומר עפ"מ דקשה לכאורה על מתניתין דהתם גופא. וכן בכולה סוגיא דהתם דלא קאמר אלא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ואמאי לא קאמר נמי בה. דהא פנחס מה שעשה לא עשה אלא ע"פ הלכה זו שקבל ממשה מסיני דבועל ארמית קנאין פוגעין בו. וכמבואר שם ובירושלמי שם ושאר דוכתי. והרי פנחס פגע גם בה. וא"כ מבואר לכאורה דגם היא בכלל. אבל נראה דמזה ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב (פי"ב מהלכות איסורי ביאה ה"י) וז"ל ישראל הבא על ארמית בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה וכו'. כיון שבא על הארמית בזדון הרי זו נהרגה. מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת למשכב זכר הרוגו עכ"ל עיי"ש. והה"מ ז"ל שם כתב על זה וז"ל ישראל הבא וכו'. זה לא מצאתי מבואר. והפסוק הזה אינו מוכרח. דהתם אפי' לא נבעלה. כיון שהיו ראויות לביאה היו נהרגות. כמו שמפורש ביבמות וכו'. ומה שאמרו בסנהדרין גבי בהמה שהיא נסקלת מפני שבאה לישראל תקלה על ידה וכו'. היינו בבהמה. אבל ארמית לא אשכחן. ואיכא למימר שדעת רבינו דכיון דבנשי מדין וכו'. איכא למילף מינייהו בעלמא בנבעלה במזיד עכ"ל עיי"ש. ולדידי נראה דמקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה הוא מפסיקתא זוטרתא (פרשת פנחס) על קרא דויהי אחר המגפה וגו'. שכתב וז"ל ולמה נאמרה פרשה זו בכאן לפי שהיתה המגפה ונפלו כ"ד אלף מישראל. אמר הקב"ה בני נפלו מן המחטיאים והם המחטיאים לא יפלו. וכבר כתבתי בתורה ואת הבהמה תהרוגו ומה בהמה שאין בה דעת והואיל ובאת תקלה על ידיה תהרג. אלו המדינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה. לכך נאמר צרור את המדינים ויהי אחר המגפה זה בשביל זה עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל. ומעתה לפ"ז נראה דהיינו טעמא שלא הזכירו בהלכה דבועל ארמית אלא את הבועל בלבד. משום דהיא נהרגת מדינא דאורייתא ע"פ ב"ד. ולא מהלכה לממ"ס וע"פ קנאים:

והשתא עפ"ז נראה דזו היתה דעת רבינו הגאון ז"ל שם. דגונב את הקסוה ובועל ארמית דקנאים פוגעים בהם לא מנה. משום דהוה ס"ל דאין בהן מצוה לב"ד ורשות בעלמא נינהו אפילו להקנאים. והילכך לא מנה אלא הריגת הנבעלת בלבד. וס"ל דגם היא אע"ג דהריגתה ודאי מצוה גמורה היא ומפורשת בתורה. כמש"כ בפסיקתא זוטרתא והרמב"ם ז"ל שם. מ"מ אין הריגתה צריכה ב"ד דוקא. אלא ביד כל המקנא לה' להרגה. וכמעשה שהיה. דפנחס מעצמו הרגה שלא ע"פ סנהדרין. וגם כדין ב"נ שנהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו מפי קרוב. כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (נ"ז ע"ב). וגם שלא בהתראה כדאי' התם. וא"כ המקנא עצמו הוא העד והדיין. ועליו מצוה זו מוטלת כמו שעשה פנחס. וזהו שכתב שם כל מקנאי לשמי פגוע בבת אל נכר זדויה (כלומר שעשתה בזדון). ועל זה סיים שם וכתב כי שוחה עמוקה זונה באר צרה נכריה. והוא מקרא כתוב (משלי. כ"ג כ"ז). כלומר כי רב המכשול ותקלה גדולה באה ע"י הנכרית הזאת. אלא דעדיין הדבר תמוה שהחסיר שנים. ותחתם לא הביא אלא אחד. ונמצא אחד חסר במנין העונשין. ואולי אפשר לומר דמה שכתב שם (דבור לא תגנב) מוקש אדם ילע קדש. והוא מקרא כתוב (משלי. כ' כ"ה). ואינו מובן לכאורה מאי כוונתו בזה שם. שהוא שלא מענינו עייש"ה. כוונתו בזה לגונב את הקסוה. דהיינו גונב כלי שרת. וס"ל דבזה איכא מצוה על הקנאים לפגוע בו. דדוקא בבועל ארמית הוא שאמרו שהבא לימלך אין מורין לו. ובירושלמי (סו"פ הנשרפין) אמרו דשלא ברצון חכמים הוא. וגם פנחס רצו לנדותו עיי"ש. ולזה לא מנאה. אבל גונב את הקסוה משמע ודאי דהלכה למשה מסיני היא שמצוה לקנאים לפגוע בו. ולכך מנאה. ונמצא חשבונו מכוון. ואין להאריך בזה יותר. ומ"מ כאן חזר בו מדרכו זו וס"ל כמו שביארנו בפתיחתנו שם דגם פגיעת קנאים דבועל ארמית הו"ל דבר שבמנין. וממילא שוב אין למנות מיתה דידה. כמו בכל העריות דעונש הבועל והנבעלת חד חשיבי במנין העונשין. ואין להאריך בזה יותר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.