ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מילואים/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג מילואים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה.

לסוף עשה נ"ח. ועדיין יש לי מקום עיון בזה במה שראיתי להרמב"ם ז"ל (הלכות לולב פ"ח הלכה י"ב) שכתב וז"ל אע"פ שכל המועדים מצוה לשמוח בהם. בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וכיצד היו עושין ערב יו"ט הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה וכו'. והאיך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דס"ל דקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים הוא מצות עשה מיוחדת לשמחה יתירה במקדש בחג הסוכות. מלבד שמחת הרגל שנוהגת בגבולין בחג הסוכות כבשאר הרגלים. והיינו שמחת בית השואבה שבמקדש שמבוארת בפרק החליל. וצ"ע לכאורה לפ"ז אמאי לא מנאה מצוה בפ"ע במנין העשין שלו:

איברא דעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אלו נפלאים מאוד אצלי ותמיהני מאוד לא על נושאי כליו בלבד. אלא גם על כל האחרונים ז"ל שלא נתעוררו כלל על דבריו הללו. דמלבד שלא הערו את מקורו. אלא גם לא הרגישו בעיקר דבריו אלו שהם מתמיהים מאוד לכאורה. וגם דבריו סותרים זה את זה. דמבואר להדיא דס"ל דשמחה זו שנקראת בתלמוד בכל מקום שמחת בית השואבה. מעיקר דינא מדאורייתא לא שייכא למצות ניסוך המים שבחג כלל. אלא מצוה מיוחדת בפ"ע היא במקדש משום חובת היום בחג הסוכות. מלבד שמחת הרגל הנוהגת במדינה בכל הרגלים. ועל זה קאי קרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. שבא הכתוב לצוות על שמחה יתירה זו שלפני ה' במקדש. בשבעת ימי חג הסוכות בלבד. ולא בשאר הרגלים. והדבר מבואר מאליו דמהאי טעמא לא הזכיר הרמב"ם ז"ל כלום משמחה זו שנקראת בכל מקום שמחת בית השואבה. במקומה בהלכות נסוך המים בחג (בהלכות תמידין ומוספין פ"י). שכתב שם כל הלכות נסוך המים כולן. ומשמחה זו לא הזכיר שם כלום. אפילו ברמיזא בעלמא. ולא הביא מצות שמחה זו אלא כאן. סוף הלכות לולב. וגם לא קרא שם שמחה זו היתירה כמו שנקראת בכל מקום בדברי רז"ל שמחת בית השואבה. ולא רמז על שם זה כלל. ולא הזכיר כלום שהיתה בשעת שאיבת מי הנסוך. כמבואר להדיא במשנה ערוכה במקומה (פרק החליל נ"א ע"א) עיי"ש. והיינו משום דלשיטתו מעיקר דינא דאורייתא שמחה זו לא שייכא לנסוך המים כלל. ומצוה בפ"ע מצד עצמה היא. ונפקא מקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. אבל מצות נסוך המים לא נפקא מקרא כלל ואינה אלא הלכה למשה מסיני. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בהלכות תמידין ומוספין שם ה"ו) עיי"ש ובכ"מ שם. אלא שנהגו לעשותה בעת שאיבת מי הנסוך ובמקומה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפיה"מ (ריש פרק החליל). וז"ל ובית השואבה שם המקום שהיו מתקנין לשמחה זו. וקראו לו זה השם משום ושאבתם מים בששון עכ"ל עיי"ש. אבל מעיקר דינא אינם ענין זה לזה כלל. ובהכי ניחא שפיר מה שקראה שמחת בית השואבה. ולא קראוה שמחת השואבה. ומקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה לפי הנראה הוא מדאמרינן (פרק החליל נ"א ע"א) מחלוקת בשיר של שואבה דריב"י סבר שמחה יתירה נמי דוחה שבת. ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה שבת עיי"ש. ומדקרי לה שמחה יתירה. משמע דשייכא למצות עשה דשמחת הרגל שהיא רק באכילת שלמי שמחה ושתיית יין וכיו"ב. אלא שבמקדש בחג הסוכות הוסיף הכתוב וצוה על שמחה נוספת ויתירה בשיר וריקודים ומחולות וכיו"ב. והכי נמי לעיל (נ' ע"ב) אמרינן אבל שיר של שואבה דברי הכל שמחה יתירה היא ואינה דוחה את השבת. כן היא גירסת רש"י ופסקי רי"ד והריטב"ח ותוס' הרא"ש והרב המאירי ז"ל שם. וכן הוא בש"ס כת"י כמש"כ בדק"ס שם עיי"ש. וכבר נדחק רש"י ז"ל שם לפרש מאי דקרי לה שמחה יתירה. וכתב שם (בד"ה דברי הכל) וז"ל דברי הכל שמחה יתירה היא ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת עכ"ל עיי"ש. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ודאי דאורייתא היא. ונפקא מקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. אלא משום שלא צוה עלי' הכתוב אלא לשמחה יתירה לא דחיא שבת. והיינו דלא קאמר תלמודא שיר של שואבה דרבנן הוא ואינה דוחה שבת. דהרי ודאי שום מצוה דרבנן אינה דוחה שבת. אפילו אינה משום חבוב מצוה לחוד. ועי' בפסקי סוכה להרי"ד שם שהרגיש בזה. ותירץ. אבל מ"מ לישנא דתלמודא דחוק לפ"ז. וזהו שקראה הרמב"ם ז"ל כאן שמחה יתירה. אבל שיטתו זו חדשה היא מאוד. ותמיהני מאוד שלא שמו לבם עלי' לא הראשונים ז"ל ולא אחד מן האחרונים ז"ל:

אבל עיקר דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים ונפלאים מאוד אצלי דמלבד דעיקר הך דרשא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים לשמחה יתירה שבמקדש לא נתבאר מקורה. ודברי הרב המגיד ז"ל שכתב שם על דברי הרמב"ם וז"ל דברי רבינו עד השמחה שישמח אדם וכו'. מבוארים בפרק החליל בבאור וכו' עכ"ל עיי"ש. תמוהים מאוד אצלי. שלא הרגיש דבזה אין שום מקור לדברי הרמב"ם ז"ל מההיא דהתם. ואדרבה לפום פשטן של דברים בכל הסוגיא דהתם לא משמע הכי. וגם בכל דוכתא מבואר דקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים על מצות לולב שבמקדש הוא דקאי. ומהך קרא הוא דנפקא לן הא דתנן פרק לולב הגזול (מ"א ע"א) ובפרק לולב וערבה (מ"ב ע"ב) ובשאר דוכתי דבמקדש המצוה ליטול לולב כל שבעה מדאורייתא. וכמבואר בספרא (פ' אמור פט"ז) ובברייתא פרק לולב וערבה (מ"ג ע"א) ובשאר דוכתי. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל גופי' שם בהלכות לולב גופא לעיל מיני' (פ"ז הלכה י"ג) עיי"ש. וא"כ דבריו ז"ל סותרים זה את זה במקומן. דהרי לפי המבואר שם לא מיירי ההוא קרא במצות שמחה כלל. אלא במצות לולב הוא דמיירי. וגם הוא דבר הלמד מענינו דבהכי הוא דמיירי הך קרא:

איברא שלפי הנראה ברור אצלי מקורו של הרמב"ם ז"ל בזה הוא מדאמרינן בירושלמי (פרק בתרא דר"ה הלכה ג') ובסוכה (פרק לולב הגזול הלכה י"א). כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר. אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר עיי"ש. ובודאי מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר. לא ממש בשלמי שמחה קאמר. דהא מצות שלמי שמחה כבר נפקא לן מדכתיב ושמחת בחגך ושאר קראי. ועוד דהרי הך קרא במקדש מיירי. כדכתיב ביה לפני ה' אלקיכם ואין מקום אכילת שלמים במקדש. אלא נאכלין בכל העיר. אלא ודאי ע"כ שמחה יתירה נוספת על מצות שלמי שמחה. שהיא מצות שמחת הרגל שנוהגת במדינה בכל הרגלים. הוא דקאמר. ורק לאפוקי שמחת לולב דאידך תנא הוא דקרי לה שמחת שלמים. כלומר שמחה יתירה הנוספת במקדש בחג הסוכות על שמחת שלמים שבמדינה. וזהו כדברי הרמב"ם ז"ל כאן. ובלתי ספק שמקורו מהתם הוא. ונקט לעיקר כמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר. ולא כמ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר. דהיינו במצות לולב שבמקדש כל שבעה. אלא דלפ"ז התמיהא בדברי הרמב"ם ז"ל בולטת עוד יותר. דבפלוגתא דהני תנאי סתם דבריו כאן כמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר. ולעיל (בפ"ז) סתם כמ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר. וארכבה אתרי רכשי דנקט כמר וכמר. אע"ג דמיפלג פליגי אהדדי. וזו תימא גדולה לכאורה:

ואמנם בלא"ה אין שום ביאור לדברי הירושלמי שם. דעל מאי דתנן התם במתניתין בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. אמרו בירושלמי שם כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר. אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר. מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה. וריב"ז מתקין על דבר תורה. מאן דאמר בשמחת לולב הכתוב מדבר ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים מדבריהם. וריב"ז מתקין על דבריהן ויש תקנה אחר התקנה. עכ"ד הירושלמי שם (בר"ה ובסוכה שם). ודברים הללו סתומים וחתומים ואין להם פתרון לכאורה כלל. ומפרשי הירושלמי שם הפכו וסרסו סוגיא זו דירושלמי. והגיהו שבמקום מ"ד בשמחת שלמים הכ"מ צ"ל בשמחת לולב. ובמקום מ"ד בשמחת לולב צ"ל בשמחת שלמים. וגירסא שלפנינו כתבו שאינה אלא גירסא מוטעת מטעות המעתיקים עיי"ש. אבל מלבד דגירסא שלפנינו נאמרה ונשנית בר"ה ובסוכה. והדבר קשה לתלותה בטעות המעתיקים בשני מקומות. בלא"ה גם לפי גירסתם אין פירושם מספיק כלל. וגם תמוה מאוד מאי דמבואר לפי גירסתם ופירושם דלההוא תנא דאמר בשמחת שלמים הכ"מ מצות לולב כל שבעה אפילו במקדש אינו אלא מדבריהם. וריב"ז התקין תקנה זו גם במדינה משחרב בהמ"ק זכר למקדש עיי"ש. ומי יתן ונדע טעם תקנה זו הראשונה שבמקדש לחדש מצוה חדשה כזו. שבגבולין אע"ג דיום ראשון מצותו מדאורייתא מ"מ מכאן ואילך ליכא שוב שום מצוה אפילו מדבריהם. אלא מתקנת ריב"ז משום זכר למקדש. ובמקדש דלההוא תנא אפילו ביום ראשון ליכא מצוה מדאורייתא. אתו רבנן ותקינו ליטול לולב כל שבעה. וזו פליאה נשגבה לדעתי. גם לא ידענו מי הוא שתיקן תקנה זו. ולא ביארו בזה בירושלמי שם כלום:

ולכן היה נראה בביאור דברי הירושלמי אלו לדעתי כמו שהם בגירסא שלפנינו. ע"פ מה שנחלקו רש"י והרמב"ם ז"ל במתניתין דפרק לולב הגזול (מ"א ע"א) דלרש"י ז"ל וסייעתו הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. גם ירושלים בכלל מדינה. שאף היא כגבולים עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ שם) פירש שם דירושלים בכלל מקדש היא. ומדינה אינה אלא שאר עיירות עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (פ"ב מהלכות שופר ה"ח). והראב"ד ז"ל השיג עליו שם ודעתו בזה כפירש"י עיי"ש. וגם כאן לענין לולב אף שלא ביאר הרמב"ם בהדיא כן במקומו (פ"ז מהלכות לולב). כבר כתבו האחרונים ז"ל לנכון שסמך עצמו בזה על מה שכבר ביאר לעיל (בהלכות שופר שם). אבל פשיטא ודאי שכן דעתו גם לענין לולב. כמבואר בדבריו בפיה"מ כאן. וכן כתב לדעתו רבינו מנוח ז"ל בביאורו על הלכות לולב להרמב"ם ז"ל שם. והביא ראיה לדעתו מדברי הירושלמי (פ"ג דסוכה ופ"ד דר"ה שם) דאמרינן התם ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים בירושלים עיי"ש. וכ"כ הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא (פרשת אמור) ראיה זו מירושלמי שם וכ"כ הרא"ם ז"ל בפירושו לסמ"ג אליבא דהסמ"ג עיי"ש. וכבר האריכו האחרונים ז"ל במה שיש להעיר בזה מכמה דוכתי ואכמ"ל בזה. אבל לדידי תמיהא לי טובא בעיקר דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו בזה ממשנתנו גופא. דהרי פשיטא ודאי דמצות לולב דמקדש הו"ל מ"ע גמורה בקום ועשה ממש כמצות עשה דלולב בגבולין. ואין שום חילוק ביניהן אלא במאי דבגבולין אינה נוהגת אלא ביום הראשון מדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ובמקדש נוהגת כל שבעה מדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. והחובה מוטלת על כל אחד ואחד לעלות למקדש בחג הסוכות ולקיים מצות עשה זו כל שבעת ימי החג. כמו שנתחייב ביום הראשון בגבולין. וא"כ ממילא מבואר דלדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דגם ירושלים בכלל מקדש היא. גם עכשיו משחרב בהמ"ק עדיין חובת מצות עשה זו דאורייתא עדיין במקומה עומדת כדמעיקרא בזמן שבהמ"ק היה קיים. שהרי לדעת הרמב"ם ז"ל גופי' (הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד וט"ז). קדושת ירושלים והמקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא עיי"ש. וכן בכל קדושת מחיצות ס"ל שקידשה גם לעתיד לבוא. אע"פ שנפלו המחיצות. כמבואר בדבריו (פ"ב הט"ו מהלכות שמיטה ויובל) עיי"ש. וכן העלו בספר התרומה (הלכות א"י) ובסמ"ג (עשין קל"ו קנ"ד קס"ג) דאפילו מע"ש נאכל עכשיו בירושלים אם בנו שם מזבח. ומשום דמע"ש איתקיש לבכור דבעינן ביה מזבח. אבל קדושת המחיצות קיימת גם בזה"ז אע"פ שאין חומה אפילו למ"ד קדושה הראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. וכיו"ב כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות מע"ש ה"א) דמה שאין מע"ש נאכל בזה"ז בירושלים אינו אלא משום דאיתקיש לבכור עיי"ש. וזהו ע"פ הסוגיא דפרק בתרא דמכות (י"ט ע"א) ותמורה (כ"א ע"א) עיי"ש ובשאר ראשונים שם. וא"כ כל מי שאינו בא אפילו בזה"ז לירושלים בחג הסוכות לקיים מ"ע דלולב כל שבעה הרי זה עובר במצות עשה דאורייתא דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. דאע"פ שכולנו טמאי מתים. ואי אפשר לנו להטהר. מאחר שאין לנו אפר פרה. ואנחנו אסורים לבוא למקום המקדש. מ"מ הרי לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו קיימינן דמצוה זו לא תליא במקדש. אלא בירושלים נמי יוצאין ידי חובתן. ומלבד דהדבר תמוה מצד עצמו שלא נתעוררו בזה הפוסקים כולם. וגם הרמב"ם ז"ל והסמ"ג לא כתבוהו. ומדבריהם (בהלכות לולב) לא משמע הכי כלל עיי"ש. בלא"ה הדבר יפלא מאוד דא"כ למה תיקן ר"י בן זכאי שיהא לולב ניטל כל שבעה זכר למקדש. כיון דמצות לולב דמקדש כל שבעה מדאורייתא נוהגת גם האידנא בזה"ז כדמעיקרא בזמן שבהמ"ק היה קיים. והיכי שייך בזה תיקון זכר למקדש. מאחר שלא נשתנה לענין זה כלום עכשיו שחרב בהמ"ק ממה שהיה בזמן שבהמ"ק קיים. וזו תמיהא גדולה ונפלאה על הראשונים והאחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה כלל. ואין לומר דאפי' להסוברים דמקדש כולל נמי ירושלים. היינו דוקא בזמן שבהמ"ק קיים. דמשום בהמ"ק שבתוכה קרינן גם בירושלים לפני ה' אלקיכם. אבל משחרב בהמ"ק שוב לכ"ע לא קרינן בה לפני ה' אלקיכם. ואין מצות ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים מתקיימת בזה"ז בירושלים. דזה אינו דא"כ בסוגיא דמכות ותמורה שם וזבחים (ס' ע"ב) למה הוצרכו למילף בהיקש דמע"ש לבכור לאסור אכילת מע"ש בירושלים בזה"ז ותיפוק ליה מדכתיב במע"ש גופי' ואכלת שם לפני ה' אלקיך וגו'. והשתא שחרב הבית לא קרינן בי' ואכלת לפני ה' אלקיך. ועוד דכיון דלדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו קדושת המקדש גם השתא לא בטלה. והנכנס שם חייב כרת כבזמן הבית. א"כ שפיר קרינן בה גם בזה"ז ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים כבזמן שבהמ"ק קיים. והדבר פליאה נשגבה וצע"ג:

וקצת היה מקום לומר בזה עכ"פ לתרץ תקנת ר"י בן זכאי לפי המבואר בסוגיא דפ"ק דמגילה (י' ע"א) ופ"ב דשבועות (ט"ז ע"א) ובזבחים (ק"ז ע"ב) דחיכא תנאי דס"ל דגם בקדושת ירושלים והמקדש קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. אלא דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו לא קיי"ל כוותייהו. ופסקו להלכה כהנך תנאי ואמוראי דס"ל התם דבקדושת ירושלים והמקדש קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא עיי"ש. וא"כ יש מקום לומר דלריב"ז ס"ל כהנך תנאי דס"ל בקדושת ירושלים והמקדש דלא קידשה לעתיד לבוא. וא"כ משחרב הבית וחרבה ירושלים בטלה קדושתן. וממילא בטלה ג"כ מצות לולב כל שבעה דמקדש. ולכן שפיר הוצרך ריב"ז לתקן בגבולין ליטול כל שבעה זכר למקדש. או דנימא דהא דתנן משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז וכו'. היינו משחרב המקדש וירושלים עמו. שהרי ידוע שאחר חורבן ביהמ"ק. (שיבנה בב"א). נחרבה גם ירושלים ונחרשה העיר ע"י אדרינוס ש"ט. כדתנן (פ"ד דתענית כ"ג ע"ב) עיי"ש. וגזירה יצאה מאתו שלא ידרוך כף רגל ישראל על אדמת עיר הקודש. וגזירה זאת היתה קיימת זמן רב עד שחזרה ונתבטלה ברבות הימים. ומעט מעט חזרה ונבנתה. ומעט מעט ניתנה רשות לישראל להתיישב בה. וא"כ נתבטלה אז במשך זמן זה מצות לולב דמקדש כל שבעה. אף ע"ג דקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה. ולא היה הלולב ניטל אלא יום ראשון של חג בגבולין במקום שהיו ישראל מצויין שם. ובאותו הזמן הוא שהתקין ריב"ז שיהא הלולב ניטל כל שבעה זכר למקדש. שהרי בזמנו נתבטלה מצות לולב כל שבעה דמקדש לגמרי:

אלא דבזה לא סרה התמיהא ועדיין הקושיא העצומה במקומה עומדת. דהרי עכ"פ לפי מאי דקיי"ל בקדושת ירושלים והמקדש שקידשה לשעתה ולעתיד לבוא. ולאחר שנבנתה ירושלים וחזרו ישראל ונתיישבו בה ברשות המלכות. שוב אין מקום לתקנת ריב"ז בגבולין זכר למקדש. כיון שעדיין עיקר מצות לולב כל שבעה דמקדש נוהגת מדאורייתא בירושלים כדמעיקרא. ולא שייכא בזה כלל תקנה זכר למקדש. וממילא בטלה תקנת ריב"ז. דהרי מעיקרא לא תיקנה ריב"ז אלא משום זכר למקדש. וא"כ עכשיו שאין מעתה שום מקום לעשות בזה זכר למקדש כלל. כיון דמצות מקדש גופא לא בטלה. ונוהגת גם עכשיו כבזמן המקדש. שוב תקנתו אזדא לה מאיליה. ובכל כיו"ב לא שייך לומר כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. כמבואר פ"ק דביצה (ה' ע"א) בתוס' שם (ד"ה כל דבר וכו') ובשאר ראשונים שם עיי"ש היטב. והרי הדבר מבואר בכל דוכתי. והלכה רווחת היא דגם עכשיו קיי"ל כתקנת ריב"ז. ומעיקר משנתנו מוכרח כן. דהרי רבי דסתמה למתניתין. בזמן שכבר חזרה ונתיישבה ירושלים ע"י ישראל הוה. ואיהו גופי' וכולהו רבנן דמתיבתי' בירושלים הוו. ואפי' הכי שנה תקנת ריב"ז במשנתנו להלכה ולמעשה. וא"כ הסערה לא שקטה לדממה. ועדיין הפליאה נשגבה. אם לא דנימא שאחר שחזרו ונתיישבו ישראל בירושלים חזרו וקבלו חכמי ישראל עליהם תקנת ריב"ז שתהא נוהגת גם מכאן ואילך. אע"פ שבטל הטעם דזכר למקדש וכמו שנתבאר:

ומעתה עפ"ז נראה לפרש דברי הירושלמי שהוקשה לו כדאקשינן על מה ששנה רבי במשנתנו משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. שהרי בזה"ז אין עוד מקום לתקנה זו כלל. דהאידנא שוב לא שייך בזה זכר למקדש כלל. וראוי לומר דהדרינן לדמעיקרא שלא ליטול לולב בגבולין אלא יום ראשון בלבד. ולזה קאמר עלה בירושלמי אית תניי תני בשמחת לולב הכ"מ. אית תניי תני בשמחת שלמים הכ"מ. מ"ד בשמחת שלמים הכ"מ ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה. וריב"ז מתקין על דבר תורה. כלומר דלמ"ד דקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים בשמחת שלמים הכתוב מדבר. א"כ אין לנו מן התורה שום חילוק בין גבולין למקדש. וגם אין לנו במקדש מצוה מיוחדת בפ"ע בלולב כלל. כיון דסיפא דקרא דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם. לא מיירי אלא בשמחת שלמים. ולא אלולב קאי. ולדידיה ע"כ ס"ל דמאי דתיקן ריב"ז שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה. לא תקנה בעלמא משום זכר למקדש תיקן. אלא דרש והתקין מדאורייתא. כההיא דאמרינן התם (פרק לולב הגזול) ובמנחות (ס"ח ע"ב) לענין תקנת ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור בחדש עיי"ש. והיינו משום דס"ל דמאי דמסיים קרא שבעת ימים אתרוייהו קאי. על שמחת שלמים וגם על מצות לולב דרישא דקרא. דמאי דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. היינו ביום הראשון ומשם ואילך כל שבעה. (ועי' מה שביארנו בזה לעיל עשין נ"ב נ"ג). וא"כ שפיר נוהגת תקנתו זו גם האידנא. שהרי לדידי' מדאורייתא היא. ומ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר. ולדידי' ע"כ בגבולין אין הלולב ניטל אלא ביום הראשון מדאורייתא. שהרי חלק הכתוב מצות לולב דמקדש ממצות לולב שבגבולין. ושתי מצות חלוקות הן בפ"ע. רישא דקרא לא קאי אלא על מצות לולב דגבולין שאינה נוהגת אלא ביום הראשון בלבד. וסיפא דקרא ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. לא קאי אלא על מצות לולב שבמקדש. וקבע לה זמן כל שבעת ימי החג. וא"כ לדידי' תקנת ריב"ז תקנה דרבנן ממש היא משום זכר למקדש. כדתנן במתני'. ולדידי' ודאי איכא לאקשויי כדאקשינן. ועל זה קאמר בירושלמי ויש תקנה אחר התקנה. כלומר דאע"ג דודאי כיון דמעיקרא לא תיקן ריב"ז תקנה זו אלא משום זכר למקדש. תקנה זו עכשיו ממילא בטלה. מ"מ ב"ד שלאחריו חזרו וקבלוה עליהם גם מכאן ואילך. אף ע"ג דמעכשיו לא שייך בזה זכר למקדש. והיינו משום דכיון דמעיקרא היתה התקנה משום זכר למקדש. עמדו והתקינו שתהא תקנה זו קיימת עד שיבנה המקדש וירושלים תבנה ותתכונן על מכונה כמקדם. וא"כ נכונים דברי הירושלמי כמו שהם:

גם אפשר לפרש על דרך זו עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (במלחמות ר"פ לולב הגזול) ובשאר ראשונים ז"ל שם דכולהו משניות דפרק לולב הגזול מיירו במצות לולב כל שבעה דאורייתא. עד הך משנה דהכא דתנן בראשונה היה הלולב ניטל וכו' ובמדינה יום אחד וכו'. ולהכי קתני לעיל באתרוג ניקב וחסר כל שהוא פסול. וקפסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש בשאר הימים. כדאמרינן בסוגיא דגמרא (ריש פרק לולב הגזול) אע"ג דלקמן (שם ל"ו ע"ב) אמרינן דרבי חנינא מטביל בי' ונפיק בי'. ואמרינן התם עלה דהיינו דוקא ביו"ט שני. והיינו ע"כ משום דמשנתנו במצות לולב דאורייתא כל שבעה מיירי. ובזה ודאי אין חילוק בין יו"ט ראשון לשאר הימים. אבל ר"ח במצות לולב דגבולין מיירי. דמיום שני ואילך אינו אלא מדבריהם. לכך מחלק בזה בין יום ראשון לשאר הימים עיי"ש שהאריך בזה. ואמנם הדבר דחוק טובא. דהרי כולהו הנך מתני' סתמא תנינהו. ובודאי משמע דבחד גוונא ובחד ענינא מיירו כולהו. וגם ודאי מסתמא כולהו אמצוה דגבולין קיימי. כשאר כולהו הילכתא דקתני במתני'. כל כמה דלא מפרש בהדיא מקדש. ואמנם יתכן לומר דהיינו דהוקשה לירושלמי שם דבכולהו מתני' קמייתא משמע דאפי' בגבולין מצות לולב כל שבעה דאורייתא מדפסיל כולהו פסולי לולב כל שבעה ולא מחלק כלל בין יום ראשון לשאר הימים. דודאי בדרבנן לא נראה להחמיר כ"כ. וכדקאמר התם בתלמודין בההיא דר"ח. והכי נמי קאמר בירושלמי (פרק לולב הגזול הלכה ו') עיי"ש. ואילו הכא בהך מתני' תנן דבמדינה אינו ניטל מדאורייתא אלא יום ראשון בלבד. וכדי לשנויי רומיא דהנך מתני'. קאמר עלה אית תניי תני וכו'. מ"ד בשמחת שלמים הכ"מ ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה. וריב"ז מתקין על דבר תורה. (היינו כדפירשנו לעיל דס"ל דריב"ז מן התורה הוא דדרש והתקין ליטול בגבולין כל שבעה. ומתני' קמייתא דפרק לולב הגזול אתי כוותיה. ובגבולין). מ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר. ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים מדבריהם. וריב"ז מתקין על דבריהן. ויש תקנה אחר התקנה. והיינו נמי כמו שפירשנו לעיל. דלהך תנא ריב"ז מדרבנן הוא דתיקן בגבולין ליטול כל שבעה משום זכר למקדש. דאילו מן התורה אין המצוה אלא ביום הראשון. אלא משום דהשתא שוב לא שייך בזה זכר למקדש. ובטלה תקנת ריב"ז. לזה קאמר שיש תקנה אחר התקנה. וכמו שביארנו לעיל. ובניחותא. ולא כדפירשו המפרשים דבתמיה הוא דקאמר עיי"ש. ומ"מ לא מיתרצא בהכי אלא מה שהקשינו לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו מתקנת ריב"ז. דעל זה שפיר משני בירושלמי לפי מה שביארנו. אבל מאי דקשיא לן לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו בלא"ה. על מה שלא כתבו להלכה דמצוה דאורייתא בזה"ז עכ"פ לכל מאן דאפשר לו לעלות על חג הסוכות לירושלים לקיים מצות עשה דאורייתא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. לפי מאי דקיי"ל כמ"ד בשמחת לולב הכ"מ. ודאי קשיא טובא וצע"ג כעת. ועכ"פ דברי הירושלמי שם מתבארים על פי זה שפיר בגירסא שלפנינו:

אלא דאכתי אין זה מספיק כל צרכו. דלפ"ז נמצא דלמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר לית ליה במקדש שום מצוה בפ"ע בלולב. וכן נקטו ג"כ כל מפרשי הירושלמי לפי גירסתם ופירושם. וזה לא יתכן. דבספרא ובכל דוכתי. וגם בירושלמי גופא בההיא סוגיא גופא (לקמן בסמוך. ובפרק החליל ה"א). קאמרינן הכי בפשיטות כדבר הפשוט ומוסכם אליבא דכ"ע דבמקדש נוהגת מדאורייתא מצות לולב כל שבעה. וגם לפי מה שביארנו נמצא דלמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר ס"ל דבגבולין נוהגת מצות לולב כל שבעה מדאורייתא. ולא משמע הכי בשום דוכתא שיהי' בזה פלוגתא דתנאי. וגם בירושלמי גופא (פרק לולב הגזול ה"ד ובה"ו) משמע שהדבר פשוט ומוסכם לכ"ע דרק יום ראשון הוא דאורייתא ושאר כל הימים אינם אלא מדבריהם עיי"ש:

ולכן נראה בזה ע"פ מה שכבר עמדו כל הראשונים ז"ל על החקירה בברכת לולב היכי נעביד. דכיון דקיי"ל שצריך לברך כל הברכות עובר לעשייתן. וקודם שנטלו בידו אי אפשר לברך עליו. משום דבעינן שתהא המצוה מזומנת בידו לעשותה בשעת ברכה. וכדאמרינן (בפרק הקומץ רבה ל"ה ע"ב) תפילין מאימתי מברך עליהן. משעת הנחה עד שעת קשירה עיי"ש. ומשנטלו בידו כבר יצא בזה ידי חובתו. כדאמרינן (סו"פ לולב הגזול) מדאגבי' נפיק ביה. והו"ל אחר עשייתה. ואנן קיי"ל כשמואל דאמר (פ"ק דפסחים ז' ע"ב ובשאר דוכתי) כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ושקלו וטרו בה קמאי דקמאי טובא. כמבואר בעיטור (הלכות לולב ח"ד) ובס' המנהיג לאבן ירחי (סי' ל"ג ל"ד) בשם רבינו הגאון ז"ל ושאר גאונים ז"ל. ובמחזור ויטרי (סי' שע"ד דף תל"ה) ובספר האורה לרש"י ז"ל (ח"א סי' צ"ז) ובפרדס הגדול (סי' קצ"ד). ובתוס' (סוכה ל"ט ע"א) ד"ה עובר וכו' ובשאר ראשונים. וברא"ש (סו"פ לולב הגזול) עיי"ש. וקצתם רצו לומר דמשום הנענועים חשיבא עדיין עובר לעשייתה גם אחר נטילתו. אלא שהוקשה להם לפ"ז דא"כ מאי פריך בסוגיא דסו"פ לולב הגזול (מ"ב ע"א) והא מדאגבהי' נפק בי'. והא בהגבהה לחוד לא נפיק ביה כל כמה שלא נענע. ועכצ"ל דהנענועים אינם אלא שירי מצוה בעלמא למצוה מן המובחר ולא מעכבי. ובהגבהה לחודה נפיק ידי חובתו עיי"ש בדבריהם. ואמנם לדידי דבר זה צ"ע טובא. דהרי ודאי מדתנן (ריש פרק לולב הגזול) לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר. משמע דכל שאינו ראוי לנענוע פסול. וא"כ ע"כ דהנענועים מעיקר המצוה הם ומעכבי. וכבר הרגיש בזה הרב המאירי ז"ל (בפסקיו לסוכה ל"ז ע"ב) בשם יש מקשים ומה שתי' שם שלא אמרו כדי לנענע בו אלא לשיעורא בעלמא דבעינן שיהא בו שיעור ארבעה טפחים שראוי לנענע בו. אבל יוצא בו י"ח גם בלא נענוע. עיי"ש בדבריו וכ"כ בעל העיטור (הלכות לולב ח"ד) עיי"ש היטב. אבל לענ"ד דבריהם צ"ע אצלי דא"כ למה הזכיר נענוע כלל התם. ולא הו"ל למימר אלא לולב שיש בו ארבעה טפחים כשר. אלא ודאי עכצ"ל דטעמא קמ"ל. דאותו טפח הרביעי בעינן כדי לנענע בו. וא"כ ודאי משמע דהנענוע מעכב. וכן ראיתי להר"ב שבולי הלקט (השלם סי' שס"ז) שהביא ראיה מהך מתניתין דאין נטילת לולב בלא נענוע כלל עיי"ש. והכי נמי משמע מדתנן (סו"פ לולב הגזול מ"ב ע"א) קטן היודע לנענע חייב בלולב עיי"ש. ואם אין הנענועים אלא מצוה מן המובחר ושירי מצוה בעלמא. היכי תלי עיקר המצוה לענין חנוך הבנים בשירי מצוה בעלמא דלא מעכבי כלל. אלא דודאי קושית הראשונים ז"ל מדפרכינן התם והא מדאגבהי' נפיק ביה. והכי נמי אמרינן (פ"ק דפסחים שם) בפשיטות לקושטא דמילתא עיי"ש. קשה טובא:

ובעיקר חקירה זו של כל הראשונים ז"ל תמיהא לי טובא לכאורה דכיון דמאי דמחלקינן במשנתנו (סו"פ לולב הגזול) במצות לולב בין מקדש למדינה. דבמקדש כל שבעה דאורייתא. ובמדינה יום הראשון בלבד. ושאר הימים אינם אלא מדבריהם. היינו כדילפינן בברייתא בגמרא שם ובספרא מדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. דרישא דקרא ביום הראשון היינו אפילו במדינה. וסיפא דהך קרא דכתיב שבעת ימים היינו במקדש. כדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם וגו'. ולפ"ז נראה ברור לכאורה דבין מצות לולב שבמדינה למצות לולב שבמקדש לא במשך זמן המצוה לבד יש חילוק ביניהן. דזו אינה נוהגת אלא ביום הראשון. וזו נוהגת כל שבעת ימי החג. אלא גם בעיקר המצוה אף ביום הראשון יש חילוק גדול ביניהן. דבגבולין כיון דכתיב בה ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' אמרינן מדאגבהי' נפיק ביה. דמכיון דאגבהי' היינו לקיחה וקרינן ביה ולקחתם כמו שפירש"י ז"ל (סו"פ לולב הגזול מ"ב ע"א) ד"ה ה"ג הא מדאגבהי' וכו' עיי"ש. וכן כתב בארחות חיים (הלכות לולב סי' כ"א) עיי"ש. אבל במקדש דכתיב בה ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. ודאי בהגבהה כל שהוא לחודה לא שייכא בה שמחה כלל. ואינו יוצא ידי חובתו אלא א"כ יעשה גם הנענועים. שגם הם מכלל עיקר המצוה. דהנענועים משום שמחה נינהו. וכמש"כ בפרדס הגדול לתלמידי רש"י ז"ל (סי' קפ"ט) וז"ל שם ונענע רבינו שלמה לאחר שהוליך והביא שניהם והעלה והוריד. וטעמו משום שמחה רקדו כאילים היינו נענוע עכ"ל עיי"ש. וכ"כ במעשה הגאונים (סי' נ"ב) ובשבולי הלקט השלם (סי' שס"ז) עיי"ש. וכן כתב הרב המאירי ז"ל (בסוכה ל"ז ע"ב) דהנענועים הם להתעוררת שמחה עיי"ש. וכיון דאפקה קרא בלשון ושמחתם אינו יוצא ידי חובתו בלא נענועים. וגם נראה דההקפה נמי למ"ד דמקיפין בלולב. בכלל מצות לולב דמקדש היא. דגם הקפה משום שמחה היא. כמש"כ הלבוש והב"ח (בסי' תר"ס) דמהאי טעמא כתב בכלבו דאבל אינו מקיף משום שאסור בשמחה עיי"ש. ולפ"ז אחר שתיקן ריב"ז משחרב בהמ"ק שיהא הלולב ניטל גם בגבולין כל שבעה זכר למקדש. ודאי דומיא דמקדש תיקן. ולא נפיק בהגבהה כל דהוא בעלמא ידי חובתו עד שיעשה גם הנענועים. וממילא מתבאר לפ"ז דאין שום קושיא מסוגיא דסו"פ לולב הגזול דפרכינן והא מדאגבהי' נפיק ביה. דאפילו אם נימא דגם טועה במצוה דרבנן חשיב טועה בדבר מצוה לפטרו מקרבן. מ"מ כיון דמתניתין דהתם אע"ג דבגבולין מיירי. כמבואר שם. מ"מ הרי בזמן המקדש מיירי. ולענין לפטרו מן הקרבן. ובלא"ה כתבו כן הריטב"א והר"ן ז"ל שם עיי"ש. וא"כ היינו קודם תקנת ריב"ז בגבולין. ולהכי שפיר קאמרינן דמדאגבהי' נפיק ביה. אבל בתר תקנת ריב"ז ודאי בהגבהה בעלמא לא נפיק ידי חובתו. ואפילו ביום ראשון דאורייתא. דכיון דבכל שאר הימים ודאי דומיא דמקדש הוא שתיקן. כיון דמשום זכר למקדש הוא. ממילא ודאי גם ביום הראשון דאורייתא נמי. לענין זה נכלל בכלל תקנת ריב"ז שלא יצא ידי חובתו אלא בנענועים. ולא בנטילה בעלמא. דודאי לא יתכן להחמיר בגבולין בשאר הימים שכל עיקר מצותן אינו אלא מדבריהם. יותר מבמצות לולב דיום הראשון דאורייתא. וההיא דפ"ק דפסחים שם דמשני אליבא דמ"ד על מעיקרא משמע. ההיא דתניא נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב משום דמדאגבי' נפיק ביה עיי"ש. אפילו את"ל דההיא ברייתא בזה"ז מיירי לאחר תקנת ריב"ז. מ"מ כיון דמשמע מלישנא דההיא ברייתא דבנטלו לצאת בו ביום ראשון מיירי עיש"ה. וא"כ עכ"פ ידי מצוה דאורייתא ודאי מיהת יוצא בהגבהה בעלמא. הילכך שפיר שייך ביה לישנא דעל אפילו אם מעיקרא משמע. אבל ודאי אכתי חשיבא עובר לעשייתה כיון דמדרבנן מיהת אינו יוצא ידי חובתו עד שינענע אפילו ביום ראשון. וכ"ש בשאר הימים דבלא נענוע לא עשה ולא כלום. וממילא מבואר עפ"ז ההיא דתנן לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר. דלא מיבעיא לדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו דס"ל דכולהו מתניתין קמייתא דפרק לולב הגזול במקדש מיירי כמשכ"ל. והרי כבר נתבאר דבמצות לולב דמקדש הנענועים מעיקר המצוה הן ובודאי מעכבי. אלא אפילו לשאר ראשונים דמיירי נמי במצות לולב דגבולין אחר תקנת ריב"ז. הרי מ"מ מדרבנן מעכבי. הילכך שפיר תלו הכשר לולב בנענועים. וכל שאין בו שיעור כדי לנענע. פסול מיהת האידנא אפילו לדידן מדרבנן אפילו ביום ראשון. וכן מתניתין דקטן שיודע לנענע חייב בלולב. מתיישבת עפ"ז. דכיון דעכ"פ מדרבנן אינו יוצא ידי חובתו בלא נענועים. ובמקדש אפילו מדאורייתא. הילכך שפיר תלו חנוך דדבריהם בלולב ביודע לנענע. כיון דגדול אינו יוצא ידי חובתו אלא בנענוע דוקא. וא"כ נתיישרו בזה כל המעקשים בענין זה. וא"כ הדבר תמוה מאוד לכאורה על כל הראשונים ז"ל שנבוכו ונסתבכו בזה ב"כ לדינא. והרי לכאורה הדבר פשוט ומוכרח כדכתיבנא. ואע"ג דודאי יש מקום לעיקר חקירה זו בזמן הבית בגבולין קודם תקנת ריב"ז. מ"מ לדידן אחר חורבן הבית אין מקום לכאורה להסתבך בזה כלל:

ואמנם נראה בזה בדעת רבותינו גדולי הראשונים ז"ל. ומקודם הנני אומר שע"פ דברינו אלה שביארנו בזה יתבארו על נכון דברי הירושלמי שעמדנו לעיל עליו שאין לו ביאור. אבל ע"פ מה שנתבאר נראה דמלבד מה שכבר ביארנו לעיל אפשר לומר דהנך תנאי דמייתי בירושלמי בהכי פליגי. דלמ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר הדבר מבואר כמו שביארנו דבין מצות לולב שבמדינה למצות לולב שבמקדש יש חילוק בשתים. חדא דבמדינה אינה נוהגת אלא ביום הראשון בלבד. ובמקדש כל שבעת ימי החג. שנית דבמדינה כיון דלא כתיב בה אלא ולקחתם לכם. אין לנו אלא לקיחה. דהיינו נטילה בעלמא. ומדאגבהי' כל דהוא נפיק בי'. אבל במקדש. כיון דאפקי' קרא בלשון ושמחתם לפני ה' אלקיכם וגו'. לא נפיק בי' בנטילה בעלמא. דלא שייכא שום שמחה כלל בהגבהה כל שהוא. ואינו יוצא ידי חובתו אלא בנענועים דאית בהו התעוררת לשמחה כמשכ"ל. ושפיר קרינן בה ושמחתם לפני ה' אלקיכם וגו'. אבל למ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר. אע"ג דודאי דבר הלמד מענינו הוא דאין הכתוב מדבר אלא במצות לולב. כמפורש בקרא בהדיא. עכצ"ל דהיינו משום דס"ל דבמצות לולב לא שייך בה לשון שמחה. ואפילו בנענועים והקפה לא שייכא שמחה בלישנא דקרא. להכי מוקי לה לשמחת שלמים. דהיינו כמו שביארנו לעיל לשמחה יתירה במקדש. ואע"ג דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ופשטי' דקרא ודאי במצות לולב שבמקדש מיירי. מ"מ כיון שבלולב לא שייכא שמחה. מוקי לה באם אינו ענין ללולב תנהו ענין לשמחה ממש. יתירה על שמחה שבגבולין. ומ"מ מאי דכתיב לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. על מצות לולב במקדש נמי קאי. דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי נפקי לן מהך קרא להאי תנא. מצות שמחה במקדש. ומצות לולב שבעת ימים. וכיו"ב כתבו הראשונים ז"ל בכמה דוכתי. כמש"כ בסמ"ג (לאוין א') דל"ת דלא יהיה לך אלהים אחרים אע"ג דבמכילתא מוקי ליה לאזהרה על קיום אלילים אע"פ שנעשו ע"י אחרים. מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכולל נמי אזהרה לשתוף שם שמים ודבר אחר עיי"ש. וכן כתב עוד שם לקמן (לאוין קצ"ה קצ"ו) דאע"ג דקרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות מוקמינן ליה (רפ"ק דסנהדרין) שלא לחייב מיתה ע"פ הכרעת דיין אחד. מ"מ כתב שם וז"ל ומפני שאמרו רבותינו שבכל התורה כולה אע"פ שהדרשה אמת מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר כפטיש יפוצץ סלע שהפטיש מתחלק לכמה ניצוצות. שגם בפשוטו צריך לדרוש אם ראית רשעים מטי משפט אל תאמר הואיל והם רבים אלך אחריהם. לא תהיה אחרי רבים לרעות עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתב עוד שם (לאוין שי"ד) עיי"ש ובשאר דוכתי. וכיו"ב פירש"י ז"ל (פ"ק דסוטה ו' ע"א) ד"ה ועד אין בה עיי"ש. וכזה כתבו ג"כ התוס' בפ"ו דיומא (ס"ב ע"ב) ד"ה מוסיפין עיי"ש. ויותר מזה ביאר הרמב"ן ז"ל בתשו' המיוחסות לו (סי' רפ"ח) במשפט החרם שלו בכלל זה. והביא ראיה מוכרחת לזה עיי"ש בדבריו ובמש"כ עוד בזה בנמוקיו עה"ת (סוף פ' בחקותי) ובחי' הר"ן (סנהדרין כ"ז ע"ב) עייש"ה ואכמ"ל בזה יותר. וא"כ הכא נמי אע"ג דמשום דבמצות לולב לא שייכא שמחה מידריש הך קרא על שמחה ממש במקדש בשבעת ימי החג. יתירה על שמחת הרגל שבגבולין. מ"מ על מצות לולב שבמקדש כל שבעה נמי קאי. דקיי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי ש"מ. וקרא מתפרש שפיר כעין מש"כ רבינו מנוח ז"ל (פ"ז מהלכות לולב הי"ג) שהבאתי לעיל (עשין נ"ב נ"ג). וז"ל ההוא קרא דולקחתם מרישי' לסיפא מידריש ומסופי' לרישי' מידריש. והכי קאמר קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף ע"ע וערבי נחל. פרי עץ הדר כפת תמרים וענף ע"ע וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים עכ"ל עיי"ש. והכי נמי מתפרש הך קרא למ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר. דמשום דשמחה לא שייכא בלולב מוקי לה בשמחה יתירה. והכי קאמר קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל (מצות לולב בגבולין). פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל (מצות לולב דמקדש). ושמחתם (מצות שמחה במקדש) לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וסיפא דקרא אתרוייהו קאי. דבין מצות לולב ובין מצות שמחה נוהגת במקדש שבעת ימים:

ומעתה לפ"ז כיון דשמחה דהך קרא. לא על לולב קאי להך תנא. אלא על מצוה בפ"ע. דהיינו מצות שמחה יתירה במקדש. נמצא דאין לנו שום חילוק בין מצות לולב שבמקדש למצות לולב שבגבולין אלא במשך זמן המצוה בלבד. שבמקדש נוהגת כל שבעה ובגבולין יום ראשון בלבד. אבל בעיקר המצוה כי היכי דבגבולין מדאגבהי' נפיק ביה. אף במקדש אין מצותו אלא בלקיחה. ומדאגבהי' נפיק ביה. והיינו דקאמר בירושלמי מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה. וריב"ז מתקין על דבר תורה. כלומר דלהך תנא בגבולין לדידן אחר תקנת ריב"ז אין שום חילוק בין יום ראשון לשאר הימים בעיקר מצות לולב כלל. דכמו דביום הראשון דמדאורייתא. מדאגבהי' נפיק ביה הכי נמי בשאר הימים שאינם אלא מתקנת ריב"ז. להאי תנא לא תיקן אלא לקיחה בעלמא. ומדאגבהי' נפיק ביה כדין תורה ביום הראשון. דהרי אע"ג דריב"ז משום זכר למקדש הוא דתיקן. הרי להאי תנא כיון דס"ל דושמחתם דקרא בשמחת שלמים הכתוב מדבר. גם במצות לולב דמקדש מדאגבהי' נפיק בי' כמו שנתבאר. וא"כ לא תיקן ריב"ז אלא להוסיף בזמן המצוה. שתהא נוהגת גם בשאר ימי החג כביום הראשון דאורייתא. והיינו כשאר תקנות רז"ל שבאו להוסיף ולגזור דבר על דבר תורה. אבל למ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר. כיון דלדידי'. גם בעיקר המצוה יש חילוק בין מקדש למדינה. דאף דבמדינה כיון דלא כתיב בה אלא ולקחתם. מדאגבהי' נפיק בי'. מ"מ במקדש דכתיב בה ושמחתם. לא נפיק בלא הנענועים. א"כ ריב"ז כיון שתיקן בגבולין בשאר הימים זכר למקדש. ודאי כעין מצוה דמקדש הוא שתיקן. ונמצא דלא לבד שהוסיף על דברי תורה. שאין המצוה נוהגת מדאורייחא אלא ביום הראשון והוא גזר והוסיף לעשות המצוה גם בשאר כל ימי החג. אלא הוסיף גם בעיקר המצוה שאינו יוצא ידי חובתו בהגבהה בעלמא כביום הראשון מדאורייתא. אלא א"כ עשה ג"כ הנענועים. וא"כ הו"ל כתקנתא לתקנתא. דעיקר הנטילה לגבי המצוה דיום הראשון שמן התורה. תקנתא היא. והוספת הנענועים הו"ל כעין תקנתא לתקנתא. והיינו דקאמר בירושלמי למ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים מדבריהם ויש תקנה אחר התקנה. ובניחותא קאמר. שיש בזה כעין תקנה על תקנה לגבי עיקר מצות לולב שבגבולין. דהיינו ביום הראשון דמדאורייתא. כלומר דלהך תנא אינו יוצא ידי חובתו מתקנתא דריב"ז אלא א"כ יעשה ג"כ הנענועים וכמו שנתבאר. ואין צריך לומר דבתמיהא קאמר הכי. כמו שנדחקו מפרשי הירושלמי לפי גירסתם ופירושם. ועפ"ז נכונים ומבוארים היטב דברי הירושלמי אלו בלא שום הגהה ותקון גירסא הישנה שלפנינו. והדברים ברורים:

ומעתה עפ"ז נכונים היטב גם דברי הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות לולב) שעמדנו עליהם לעיל. והדבר מבואר כמשכ"ל דמקורו של הרמב"ם ז"ל שם הוא מסוגיא דירושלמי שם. ופסק כמ"ד דקרא דושמחתם וגו' בשמחת שלמים הכתוב מדבר. וכמו שביארנו דהיינו בשמחה יתירה שבמקדש. מלבד מצות שמחת הרגל שנוהגת בגבולין. ומשום דסוגיא דתלמודא דידן (ריש פרק החליל) דקרי לה שמחה יתירה. הכי משמע דאזלא אליבא דההוא תנא. ומהך קרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים הוא דשמעינן הך שמחה יתירה. כמו שביארנו לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל. והכי נמי מפשטא דסוגיא דפ"ק דפסחים שם משמע דקיי"ל דמדאגבי' נפיק ביה. אע"פ שאפשר לדחות כמשכ"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות לולב ה"ט) בהדיא עיי"ש ובמש"כ הה"מ שם וכ"כ הרבה משאר הראשונים ז"ל. ובטור (או"ח סי' תרנ"א) עיי"ש. והיינו כמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר כמו שנתבאר. דלמ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר ע"כ לא יתכן לומר דמדאגבהי' נפיק ביה כמשכ"ל. וליכא שום סתירה בדברי הרמב"ם ז"ל למש"כ שם לעיל (פ"ז הי"ג) דקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים קאי על מצות לולב שבמקדש. משום דבהכי כ"ע מודו. דאפי' מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר לא קאמר הכי אלא על קרא דושמחתם לחוד. ועיקר קרא על מצות לולב דמקדש נמי קאי כמו שביארנו לעיל. ותרתי שמעינן מההוא קרא. אלא דלשון שמחה לא קאי לדידי' אלא על שמחת שלמים. ועפ"ז אתי שפיר מש"כ בהגהות מיימוני (פ"ז ה"ו) בשם רשב"ם ז"ל דשפיר מצי לברך על הלולב אחר הנטילה וחשיב עובר לעשיי' משום דעיקר מצותו היא הניענוע עיי"ש. וכן כתב מהרי"ל ז"ל בשם רב פלטיאל. והוא תמוה אצלי מאוד מאין הרגלים לומר דעיקר מצות לולב היא הנענועים. והיכא רמיזי נענועים בקרא. והא לא אשכחן בקרא אלא ולקחתם לכם. ואין בכלל זה אלא נטילה בעלמא. ובהדיא אמרינן התם דמדאגבהי' נפיק ביה. וכבר הביא שם בהגה"מ בשם רבינו שמחה ז"ל ראיה מההיא דפ"ק דפסחים דאמרינן דמעידנא דאגבהי' נפיק ביה נגד דעת הרשב"ם ז"ל עיי"ש. והיא תמיהא עצומה לכאורה על הרשב"ם ז"ל. ועיקר הדבר מתמיה עוד יותר מאיזה צד יתכן להעלות על הדעת דעיקר המצוה אינו אלא הניענוע. אבל ע"פ מה שביארנו הדבר מבואר דס"ל להרשב"ם ז"ל דקיי"ל כמ"ד בירושלמי בשמחת לולב הכתוב מדבר. ולדידי' ודאי במקדש עיקר המצוה היינו הנענועים כמו שנתבאר. וממילא אחר תקנת ריב"ז דעבדינן השתא זכר למקדש גם לדידן הדין כמו במקדש. ואפי' ביום ראשון דאורייתא כמשכ"ל. ומה שפסק כמ"ד בשמחת לולב הכ"מ. היינו משום דמדקרי בכל דוכתא לשמחה שבמקדש שמחת בית השואבה. משמע ליה שאין שמחה זו מצוה דאורייתא מצד עצמה. אלא משום חבוב מצות ניסוך המים בעלמא היא. וכדעת רש"י ז"ל זקנו וסייעתו. אבל מצות שמחה דאורייתא במקדש לא אשכחן בתלמודא דידן בשום דוכתא. וע"כ היינו משום דנקטינן בתלמודא דידן כמ"ד בשמחת לולב הכ"מ. ולא רמיזא בקרא שום מצות שמחה במקדש כלל. והכי קיי"ל. וממילא מתבאר דמהנך סוגיות דפ"ק דפסחים שם וסו"פ לולב הגזול דאמרינן מדאגבהי' נפיק ביה. ליכא שום קושיא לשיטת הרשב"ם ז"ל כמו שביארנו לעיל. ועי' בארחות חיים (הלכות לולב סי' כ"א) שכתב דלהכי מברכין על נטילת לולב ולא על הנענוע. משום שהנטילה היא עיקר המצוה כדכתיב ולקחתם לכם עיי"ש. וכ"כ בכלבו (סי' ע"א) עיי"ש. ולהרשב"ם ז"ל נראה דהיינו טעמא דמברך על הנטילה משום שעיקרה מדאורייתא בגבולין. והנענועין אינם אלא מדבריהם מתקנת ריב"ז. וכיו"ב כתב באבודרהם שאין מברכין על הנענוע שהוא מדרבנן אלא על הנטילה שהיא מדאורייתא עיי"ש. ועכ"פ ע"פ מה שביארנו מבוארת על נכון שיטת הרשב"ם ז"ל ומקורו. וממילא מבואר עפ"ז גם מה שעמדנו לעיל בדברי הגאונים ז"ל ושאר כל הראשונים ז"ל שנסתבכו הרבה בברכת הלולב היכי נעביד שתהא עובר לעשייה. שלכאורה דבריהם תמוהים כמשכ"ל. אבל עפ"ז דבריהם נכונים דאפשר לומר דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם ז"ל דקיי"ל כמ"ד בירושלמי שם דבשמחת שלמים הכתוב מדבר. ולדידי' ודאי אפי' במקדש ליכא אלא מצות לקיחה. ומדאגבהי' נפיק ביה. ושפיר עמדו על חקירתם בענין זה. והוצרכו לתרץ כל חד כדרכו:

ועכ"פ מתבאר דלשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו מלבד מצות עשה דושמתת בחגך שנוהגת מדאורייתא בגבולין בכל הרגלים. איכא ג"כ מצות עשה מיוחדת בפ"ע בשמחה שבמקדש בחג הסוכות בלבד. ומלבד דאין מצות עשה זו נוהגת אלא בחג הסוכות בלבד. ואינה כעשה דושמתת בחגך שנוהגת בגבולין בכל הרגלים. אלא גם בעיקר ענין המצוה אין מצות עשה זו כענין מצות עשה דושמחת בחגך. דעשה דושמחת בחגך היינו באכילת שלמי שמחה ובשתיית יין וכיו"ב. אבל מצות עשה דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים אינה אלא בריקודים ומחולות בכלי שיר וכיו"ב. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל שם ושאר מקומות. וא"כ לכאורה ודאי מצוה זו מצוה מיוחדת בפ"ע היא. והדבר צ"ע על הרמב"ם ז"ל גופי' והחנוך דקאי ג"כ בשיטתו שלא מנאוה במנין העשין שלהם מצוה בפ"ע. איברא שראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין נ"ד) שכתב וז"ל שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה ושמחת בחגך וכו'. וענין הראשון הרמוז בזה אלינו בצווי זה הוא שנקריב קרבן שלמים עכ"פ. ואלו השלמים וכו' הנקראים בתלמוד שלמי שמחה וכו'. ובכלל אמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ וכו' לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים וכו'. ולשחוק בכלי נגון ולרקד במקדש לבד. והיא שמחת בית השואבה. זה כולו נכנס באמרו ושמחת בחגך וכו' עכ"ל עיי"ש. וכזה ממש כתב גם בחנוך (מצוה תפ"ח) עיי"ש. וא"כ כבר ביארו הם ז"ל שאין זו מצות עשה נמנית בפ"ע. משום שנכנסת בכלל עשה דושמחת בחגך שכבר נמנית. אבל דבריהם ז"ל מתמיהים בעיני הרבה. דהרי מלבד דשני עניני שמחה חלוקים הם. וגם חילוק מקומות ביניהם. דזו נוהגת בגבולין. וזו אינה נוהגת אלא במקדש בלבד. ומי שאינו יכול או אינו רשאי ליכנס למקדש אינו חייב בה. בלא"ה הרי שמחה זו דמקדש אינה נוהגת אלא בחג הסוכות דוקא אבל עשה דושמחת בחגך נוהגת בכל הרגלים כולן. ואיך אפשר שתכנס שמחה זו דמקדש בכלל עשה דושמחת בחגך. ובאמת דמלשון הרמב"ם בסה"מ והחנוך שם משמע בהדיא שגם בשאר הרגלים נוהגת מצוה זו שבמקדש מלבד שמחה דגבולין. וזו תמיהא גדולה בפ"ע. ובפרט דבהדיא כתבו דזו היא שמחת בית השואבה. והרי אע"פ שכבר הבאתי לעיל מש"כ הרמב"ם בפיה"מ שנקראת כן רק על שם המקום שהיו מתקנין לשמחה זו. מ"מ הרי בכל מקום מבואר שלא היתה נוהגת שמחת בית השואבה אלא בחג הסוכות בלבד. והיכי כתבו כן בכל הרגלים. גם יש לתמוה שהרי לפי המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (סוף הלכות לולב שם) מצות שמחה דמקדש כתיב בה קרא מיוחד באנפי נפשה מדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולא מקרא דושמחת בחגך נפקא. וא"כ ודאי יש למנותה מצוה בפ"ע במנין העשין. ודברי הרמב"ם ז"ל והחנוך שם תמוהים מאוד. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' כ"ח) שגם הוא נמשך בזה אחר דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם. וכתב דגם שמחת בית השואבה בכלל עשה דושמחת בחגך עיי"ש. והוא תמוה כדכתיבנא. וראיתי באזהרות אתה הנחלת שמנה במנין המצות מצות שמחת בית השואבה. ואח"כ מנה מצות סוכה ולולב וערבה. ומצות נסוך המים. ובסוף האזהרות מנה שם מצות עשה דשמחת הרגלים. והיינו עשה דושמחת בחגך עיי"ש. ומבואר מזה דמלבד מאי דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם ז"ל והחנוך והרשב"ץ ז"ל דשמחת בית השואבה אינה משום נסוך המים כדעת רש"י ז"ל וסייעתו. אלא מצוה בפ"ע היא. אלא שעשאוה בבית השואבה. ולכך קראוה שמחת בית השואבה. דאם לא כן לא היה מפריד בינה לבין מצות נסוך המים במצות אחרות. וגם לא היה לו למנותה כלל. כיון שלא היתה אלא משום חבוב מצות נסוך המים כדפירש"י. אלא יותר מזה הננו רואים שמנאה מצוה מיוחדת בפ"ע. מלבד מה שמנה עשה דשמחת הרגלים. וזה ודאי נכון ומוכרח לפי שיטה זו כמו שביארנו. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. אבל דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ. ודברי החנוך והרשב"ץ ז"ל שהכניסוה בכלל עשה דושמחת בחגך שכוללת כל הרגלים כולן. כמש"כ הם עצמם שם. (ועי' מש"כ בזה לעיל (עשין נ"ח) עייש"ה). ודאי תמוהים מאוד כמשכ"ל. וגם תמוה מה שלא מנאוה מצוה בפ"ע במנין העשין. דודאי ראוי למנותה מצוה בפ"ע מטעם שביארנו:

והנה לפי מה שביארנו לעיל דלפי מה שהביא הר"ב העיטור דברי רבינו הגאון ז"ל ושאר גאונים דס"ל דבלולב מדאגבהי' נפיק בי' גם לדידן בתר תקנת ריב"ז. מבואר מזה דע"כ ס"ל דקיי"ל כמ"ד דמאי דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים בשמחת שלמים הכתוב מדבר. א"כ ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דשמחת בית השואבה מצות עשה דאורייתא היא. ונפק"ל מהך קרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם וגו'. מלבד מ"ע דושמחת בחגך שנוהגת בגבולין בכל הרגלים. וא"כ גם לרבינו הגאון ז"ל קשה אמאי לא מנה מצות עשה זו שבשמחה שבמקדש מצוה בפ"ע במנין העשין כמו שמנאה רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת. ולא דמיא למצות לולב שבמקדש דלדעת רבינו הגאון ז"ל אינה נמנית מצוה בפ"ע. אלא נכללת בכלל מ"ע דלולב שבגבולין במצוה אחת. דהתם היינו משום דמצוה דגבולין ושבמקדש כללן הכתוב בדבור אחד. וגם מענין אחד ושם אחד הם. וכמו שביארנו בפנים (סוף עשין נ"ב נ"ג) עיי"ש. וגם לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו ניחא שפיר כמו שנתבאר אצלנו שם עיי"ש. משא"כ כאן דמצוה דגבולין ודמקדש נפק"ל משני מקראות חלוקים. וגם שני עניני שמחה חלוקים הן כמו שביארנו. ודאי ראוי למנותן כל אחת מצוה בפ"ע. והר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת מנה באמת גם מצות לולב דגבולין ושבמקדש בשתי מצות חלוקות בפ"ע. כמשכ"ל בפנים שם במקומו עיי"ש. ולשיטתו אזיל גם כאן שמנה גם מצות שמחה דגבולין ושבמקדש בשתי מצות חלוקות. וכ"ש הוא מהתם. אבל לרבינו הגאון ז"ל והרמב"ם ז"ל וסייעתו אע"ג דשם מנאום במצוה אחת. מ"מ כאן ראוי למנותן שתים מטעם שנתבאר. ומיהו להרמב"ם ז"ל אפשר לומר דלשיטתו אזיל דכל שני פרטים שנכללו בדבור אחד אין למנותן אלא במצוה אחת. כמו שביאר בשרשיו (שורש תשיעי). וא"כ הכא נמי כיון דשמחה יתירה שבמקדש נכללה עם מצות לולב דמקדש כאחת. לכן לא מנאה מצוה בפ"ע. אבל אין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ לדידי' לא מיתרצא בהכי והדבר צ"ע לכאורה:

איברא דגם בדברי הרמב"ם ז"ל יש לי בזה מקום עיון. דהרי בהדיא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ברכות (פי"א ה"ח) וז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה. וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד העושה סוכה או לולב וכו' אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה. או לולב וכו'. ואימתי מברך. בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר וכו' עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מזה להדיא דגם להרמב"ם ס"ל דעיקר מצות לולב אינה בהגבהה כל דהו בעלמא אלא בנענועים כמו הישיבה בסוכה ושמיעת קול השופר בשופר. וכל זמן שלא נענע לא נפיק ידי חובתו. וא"כ ע"כ ס"ל כמ"ד ושמחתם לפני ה' אלקיכם וגו' בשמחת לולב הכתוב מדבר. וא"כ שמחת בית השואבה לא רמיזא בקרא ולאו דאורייתא היא. ונמצאו דבריו סותרים זא"ז למש"כ סוף הלכות לולב שם. מיהו לפ"ז בלא"ה הדבר תמוה. שהרי שם במקומו (בהלכות ברכות שם) לקמן (הלכה ט"ו) כתב וז"ל נטל את הלולב מברך על נטילת לולב. שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו. אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דס"ל דבהגבהה לחודה כבר יצא ידי חובתו. וא"כ דבריו במקומו סתרי אהדדי. וכן כתב בהלכות לולב (פ"ז ה"ט). ושם ביאר דבריו יותר. שכתב שם וז"ל. משיגביה ארבעה מינים אלו בין שהגביהן כאחת. בין בזא"ז בין בימין בין בשמאל יצא וכו'. ומצוה כהילכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבהגבהה כל דהו יוצא ידי חובתו והנענועים אינם אלא שירי מצוה. ואינם מעכבים. והיכי כתב כאן דאינו מברך אלא כשינענע הלולב. וזהו כדברי הרשב"ם ז"ל דעיקר מצות לולב היא הנענוע כמשכ"ל. ובהדיא כתב הרמב"ם ז"ל שם (לעיל פ"ז ה"ו) דכשהוא נוטלם לצאת בהן הוא מברך עיי"ש. והיכי כתב שם דכשינענע הוא מברך. ועכצ"ל שדבריו (בהלכות ברכות שם) לאו דוקא. ואין כוונתו במש"כ כשינענע. אלא לאפוקי שעת עשייה. ורצה לומר בשעת קיום המצוה. ואפילו בשעת הנענונים עדיין יכול לברך אע"ג דכבר יצא ידי חובתו בהגבהה כל דהו. וכמש"כ (שם הלכה ט"ו) דגם אחר שנטל הלולב ויצא ידי חובתו משהגביהו. מ"מ מברך מיהת על נטילת לולב עיי"ש. אלא דמ"מ עדיין צ"ע ממש"כ הרמב"ם (שם הלכה ה') העושה מצוה ולא בירך אם היא מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה. ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית. או שלבש תפילין. או שישב בסוכה ולא ברך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף וכו'. וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין. ואחר שישב לישב בסוכה. וכן כל כיוצא באלו עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם בלולב ע"כ מדכתב שמברך גם אחר נטילה ובשעת נענוע. מבואר דס"ל דגם אחר נטילה עדיין עשיית המצוה קיימת בנענועים. וא"כ ס"ל דהנענועים הם מכלל עיקר המצוה אע"פ שאינם מעכבים. והדבר קשה נענועים מהיכי תיתי לן. הא ודאי עכ"פ לאו דאורייתא נינהו אפילו במקדש. כיון דלדעת הרמב"ם ז"ל קיי"ל כמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר כמו שנתבאר. וא"כ ע"כ אין בהם שום צד חיובא כלל. וא"כ מאיזה טעם נימא דמשום זה חשיבא עדיין עשיית המצוה קיימת כעטיפה בציצית ולבישה בתפילין וישיבת הסוכה. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי כעת:

אמנם דברי רבינו הגאון ז"ל יש ליישב ולומר דלשיטתו אזיל כמו שביארנו במבוא (סי' ז' שורש שני) דכל מצוה שלא נאמרה בקרא מיוחד בפ"ע בפירוש. או ע"פ דרשא מדאייתר ההוא קרא. או שידענו ע"פ אחת משאר המדות שהתורה נדרשת בהן דבהך מצוה מיירי ההוא קרא. אלא שרמזה הכתוב בכלל מצוה אחרת דמיירי בה פשטי' דקרא. אין מצוה כזו נמנית לשיטתו בחשבון המצות בפ"ע. שאין לנו לשיטתו בחשבון המצות אלא לשון התורה. וכיון שבתורה לא באה מצוה זו בפ"ע אלא נספחה למצוה אחרת. גם בחשבון המצות אין לנו למנות אלא אותה המצוה שנאמרה בההוא קרא בפירוש. ובכללה גם המצוה שרמז הכתוב באחת מן הדרשות שהתורה נדרשת בהן בכלל אותה המצוה. וא"כ גם בזה כיון דפשטי' דקרא לא מיירי אלא במצות לולב שבמקדש. אלא משום דלמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר ס"ל דבמצות לולב לא שייכא כלל שמחה. מוקי לה לשמחה יתירה במקדש. על דרך שביארנו לעיל ע"פ דברי רבינו מנוח ז"ל. וא"כ מצות שמחה יתירה זו לא נאמרה בתורה בפ"ע אפילו דרך דרש אלא שנספחה למצות לולב דמקדש הילכך לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין למנותה בחשבון המצות בפ"ע אלא נכללה בכלל מצות לולב דמקדש כמו שנכללה בקרא. ויפה עשה לפי שיטתו שלא מנאה. ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שעמדנו בפנים (עשה נ"ג) מה שלא מנה רבינו הגאון מצות לולב דגבולין ושל מקדש בשתי מצות חלוקות בפ"ע. אבל ע"פ שורש זה אתי שפיר על דרך שביארנו שם בפנים דעת הרמב"ם ז"ל בזה עיי"ש היטב ואין להאריך בזה יותר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.