ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רכח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וקרוביו במותם. (בפרשת אמור) ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא. והנה הרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנו בזה שני לאוין. על כל נפשות מת לא יבא להזהיר על טומאת אהל. ולאביו ולאמו לא יטמא. להזהיר על טומאת מגע ומשא. כמבואר בסה"מ (לאוין קס"ז קס"ח) עיי"ש. וכתב שם הרמב"ם ז"ל וז"ל ואפשר שתחשוב שזה ענין הקודם עצמו. ושאמרו לאביו ולאמו תוספת ביאור. אין הדבר כן. אבל הם שני לאוין לא יבא ולא יטמא. ולשון ספרא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ יש לתמוה לכאורה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל כאן בטומאת כה"ג אלא לאו אחד. מאחר דלהדיא מבואר בספרא דלוקה שתים משום טומאת אהל ומשום טומאת מגע. וא"כ ע"כ שני לאוין חלוקין הן. וכן מבואר בנזיר (פרק שלשה מינין מ"ב ע"ב) לענין נזיר דכתיבי בי' נמי שני לאוין אלו דחייב תרתי משום טומאה ומשום ביאה. ושם מבואר דמשכחת לה לעבור על טומאה וביאה בבת אחת עיי"ש. וראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו לספרא (פרשת אמור פ"ב) דלפי' הראשון מפרש שם דמאי דקתני התם חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. לא ללקות שתים קאמר כשני שמות. אלא לומר דגם על טומאת אהל מתחייב כמו על טומאת מגע. אלא דאח"כ הביא שם בשם יש מפרשים דהיינו לענין ללקות שתים אם עבר על שני הלאוין כאחת משום שהן שני שמות עיי"ש בדבריו. ולפ"ז לפי' הראשון אין הכרע משם שהם שני לאוין חלוקים. אלא דדברי הראב"ד ז"ל אלו נפלאים בעיני דהרי בהדיא מבואר בסוגיא דנזיר שם שהם שני לאוין חלוקין. ולוקין עליהן שתים כשני שמות כשעבר עליהן בב"א עיי"ש. ואע"ג דהתם לענין נזיר מיירי מ"מ אין מקום לחלק בזה כלל בין נזיר לכה"ג:

אמנם נראה דרבינו הגאון ז"ל לשיטחו אזיל דכל כיו"ב דשני הלאוין הם ענין אחד ממש אין נמנין אלא מצוה אחת. והכא נמי ענין המצוה בשניהם אחד הוא. שלא יטמא בכל ענין טומאת המת כלל. וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו (בדבור כבד) שלא מנה שם בכהן גדול כלל שום לאו דטומאה עיו"ש. ונמשך בזה שם אחר הבה"ג שגם הוא לא מנה בטומאת כה"ג שום לאו כלל. וכן הר"א הזקן ז"ל נמשך בזה כדרכו אחר הבה"ג ולא מנה בכה"ג שום לאו דטומאה. ולפי הנראה טעמם משום דס"ל דכה"ג בכלל לאו דטומאה דכהן הדיוט. דמשום שנתמנה לכה"ג לא גרע מכהן הדיוט. אלא דבכהן הדיוט נדחה איסור טומאה אצל קרובים משום מצית עשה דטומאת קרובים. משא"כ בכה"ג דגלי קרא דלא מידחי אלא לגבי מת מצוה. ולכן מנו איסור טומאה דכהן הדיוט וכה"ג במצוה אחת. אבל אין זה נכון ואין להאריך. וראיתי בה"ג כת"י רומי דשם נמנה במנין הלאוין לאו דלאביו ולאמו לא יטמא. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל עיי"ש. וזהו כדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל. ומש"כ שם עוד אח"כ ועל מת לא יבא עיי"ש. לא קאי אלא על כהן הדיוט. והוא דבר הלמד מענינו דמיירי שם לפניו ולאחריו בלאוין שבכהן הדיוט עיי"ש. ואף דבכה"ד לא כתיב בהדיא טומאת ביאה. אלא גמרינן לה בגז"ש מכהן גדול. מ"מ נקט לשון זה לצורך החרוז כדרכו ז"ל. וזה מוכרח בכוונתו. ודלא כמש"כ הרשב"ץ ז"ל שם (בזה"ר סי' ק"י) עיי"ש. דלפי דבריו לא מנה הרשב"ג בכה"ד שום לאו בטומאה כלל. וזה ודאי לא יתכן כלל. ואין להאריך בזה. ובמה שנוגע עוד לדברי רבינו הגאון ז"ל כאן כבר כתבנו לעיל (עשין קנ"ו) עייש"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.