ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רכז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רכז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ורחק אלמנה. שם (בפרשת אמור) אלמנה לא יקח. ולשון רבינו הגאון ז"ל באזהרה זו צ"ע לכאורה. מהו ורחק שכתב. הרי בקרא כתיב לא יקח דמשמע דמע קרא הוא מוזהר ועומד שלא לקחתה. אבל מלשון ורחק שכתב משמע דאין האזהרה אלא להרחיקה מאחר שכבר לקחה. וזה ודאי תמוה דאם הוא מוזהר להרחיקה אחר לקוחין כ"ש שהוא מוזהר על הלקוחין לכתחילה. וגם זה איפוך המבואר בקרא. וגם לומר דלרבותא נקט הכי דאפי' כבר לקוחה לו בהיתר הוא מוזהר להרחיקה מאתו כשנעשה כהן גדול. הוא תמוה טובא דהרי כל שאירסה בהיתר קודם שנתמנה להיות כה"ג. לא זו שאינו חייב להרחיקה ולגרשה משנתמנה להיות כה"ג. אלא מותר לכונסה לו לאשה אפי' לכתחילה. ומשנה ערוכה היא ביבמות (פרק הבא על יבמתו ס"א ע"א) דתנן אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס עיי"ש. וגם אין לומר דלא מיירי אלא כשהיו הלקוחין באיסור שכבר הי' אז כה"ג. דאכתי תמוה למה נקט האזהרה בענין זה ולא על עיקר הלקוחין מעיקרא כלישנא דקרא דכתיב לא יקח. ופשיטא שאם עבר ולקחה שחייב להתרחק ממנה ולגרשה. ואם אין זה פשוט כ"כ אכתי הא גופא מנ"ל. והא לא אשכחן אזהרה בקרא אלא על תחילת הלקוחין:

ואמנם נראה דבלא"ה יש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל דהרי יש כאן שני לאוין דכתיב לא יקח ולא יחלל זרעו בעמיו. ושתי אזהרות חלוקות הן. דלאו דלא יקח אינו מזהיר אלא על הקידושין. ולאו דלא יחלל אתי להזהיר על הביאה אפי' בלא קידושין. וכמבואר בפרק בתרא דקידושין (ע"ח ע"א) דאמרינן התם אמר ר"י כה"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל וכו'. אמר אביי קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל. רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה. משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל. ומודה רבא שאם בעל ולא קידש שלוקה. ולא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חילל עיי"ש. ופירש"י אמילתא דרבא. וז"ל בעל לוקה. בעל אחר קידושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפי' אחת עכ"ל עיי"ש. ולדעת רש"י וסייעתו ז"ל שם לאו דלא יחלל איתי' גם בכהן הדיוט בנשים האסורות לו שאם בעל ולא קידש לוקה משום לא יחלל כמבואר שם עיי"ש. ולדעת קצת ראשונים ז"ל כהן הדיוט ליתא בכלל אזהרת לאו דלא יחלל. אבל כה"ג איתי' בלאו דלא יחלל אפי' בגרושה חללה וזונה ולא באלמנה בלבד. אלא דלדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אין בכלל לאו דלא יתלל אלא כה"ג באלמנה בלבד. (בפי"ז מהלכות איסורי ביאה) עיי"ש. ועכ"פ מתבאר מזה דלא יקח ולא יחלל שתי אזהרות חלוקות הן. וכן מנאום הבה"ג והרמב"ם וסייעתם ז"ל בשני לאוין במנין הלאוין. וא"כ הדבר תמוה לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה אלא לאו דלא יקח בלבד. ואמאי השמיט לאו דלא יחלל. וכן באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תנאף) לא הזכיר אלא לאו אחד באלמנה לכה"ג. ולאו דלא יחלל זרעו לא מנה עיי"ש. וזה תמוה מאוד לכאורה:

אבל נראה דדעת רבינו הגאון ז"ל כדעת יש שפירש שהביא הריטב"א ז"ל (בקידושין שם) וז"ל רבא אמר בעל לוקה. יש שפירש לוקה אחת אע"פ שקידש. דמשום קידושין לא מיחייב לעולם. דלא יקח גררא דלא יחלל הוא. מה טעם לא יקח משום לא יחלל. וקשיא לן דהא אמרינן (בפ"ק דמציעא) דלמ"דיש שליח לדבר עבירה כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה חייב דשלוחו כמותו. ואילו הכא אמרינן דליכא לאו בקידושין אפי' מקדשה הוא עצמו. ולא מסתבר דתיתי ההוא כאביי לחוד. לכן נראה לי לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהנו מעשיו. אבל קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל וכו'. והשתא אתיא ההיא דב"מ לרבא בשקידש ע"י שליח ובעל. וכן פירש"י והרז"ה ז"ל עכ"ל עיי"ש. ואמנם מה שדחה הריטב"א ז"ל שיטה זו מסוגיא דב"מ שם משום דלא מסתבר לומר דתיתי ההוא סוגיא כאביי לחוד. כבר ראיתי להריטב"א ז"ל גופ' (בפ"ק דמציעא י' ע"ב) שכתב דאפשר לומר כן עיי"ש. וכ"כ בש"מ שם בשם הרמב"ן ז"ל. וכ"כ הר"ן ז"ל בחי' שם עיי"ש. וא"כ אין משם הכרע. אלא שראיתי להתוס' בב"מ שם (בד"ה דאמר לישראל וכו') שהכריחו כן עוד מסוגיא דפ"ק דתמורה (ה' ע"ב) דפרכינן התם לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. והרי אלמנה לכה"ג דרחמנא אמר אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום. ומשני שאני התם דאמר קרא לא יחלל זרעו. ולאביי נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל אחד לו ואחד לה עיי"ש. בפירש"י ובתוס'. הרי מבואר דאפי' לרבא איכא לאו בקידושין. דהרי התם אליבא דרבא קיימינן. ואפי' הכי קאמרינן דאי לאו דגלי קרא הו"ל לומר דלא תפסי קידושין משום דעבר בלאו דלא יקח. וע"כ היינו משום דכשבעל לוקה למפרע גם על הקידושין אפי' לרבא. וזו ראי' מוכרחת לכאורה:

אלא שראיתי להרשב"א ז"ל (בקידושין ס"ז ע"ב) שהי' לפניו גירסא אחרת בסוגיא דתמורה שם. וז"ל שם אימא אידי ואידי לבן הא לכתחילה הא דיעבד. ולא יקח ללאו הוא דאתי כלאו דאלמנה וגו' לא יקח. וא"ת והא קיי"ל כמ"ד בפ"ק דתמורה כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. ופריך לי' טובא ומשני להו. והתם נמי פרכינן והרי אלמנה לכה"ג דאמר רחמנא לא תעביד ותפסי בה קידושין. ומשני שאני התם דגלי בי' קרא לא יקח ולא יחלל. דאלמא אי לאו קרא לא תפסי בי' קידושין. ותירצו בתוס' דכיון דגלי קרא בלא יקח דכה"ג. ה"א דנילף מיני' ללא יקח דאשת אב דאע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני עכ"ל עיי"ש. הרי דלהרשב"א ז"ל בשם התוס' גרסינן שם שאני התם דגלי בי' קרא לא יקח ולא יחלל. ולפ"ז נראה דהא גופא קמשני. דרבא לטעמי' אזיל דאמר לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל. וא"כ בקיחה דקידושין ליכא שום איסורא. ולהכי תפסו בה קידושין. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמרינן שם ולאביי נימא קרא לא יחל וכו'. אע"ג דאביי לטעמי' אזיל דאמר קידש לוקה משום לא יקח וכו'. וא"כ ודאי לדידי' איצטריך קרא דלא יקת לגופי' ללקות על הקידושין. מ"מ נראה דפירכא אחריתא היא. והכי פריך דלרבא דמה טעם קאמר ולא יקח היינו קיחה דנשואין משום חילול. וכאילו כתיב שני פעמים לא יחלל. שפיר שמעינן אחד לה ואחד לו. דאל"כ נכתוב לא יחלל לחוד כיון דלא אסר קרא אלא בעילה. אבל לאביי חילול דידה מנ"ל. ועל זה משני דמלא יחלל לחוד שמעינן לה. דאל"כ נימא קרא לא יחל. ואף דהלשון קצר קצת לפ"ז. מ"מ גם לפירש"י ותוס' שם לישנא דתלמודא שם לישנא קטיעא וקשה עיי"ש היטב ובמש"כ האחרונים שם ואין להאריך. והשתא עפ"ז אדרבה משם ראי' לשיטה זו שהביא הריטב"א. ובזה נדחה נמי ההכרח שהביא המהרי"ט ז"ל (בקידושין ע"ח ע"א) לדעת רש"י ותוס' וסייעתם עיי"ש. וכבר הביא שיטה זו גם הרב המאירי ז"ל (בסוטה מ"ג ע"א) עיי"ש:

ומעתה נראה דזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל ולזה לא מנה אלא לאו אחד באלמנה לכה"ג. משום דבקידושין למאי דקיי"ל כרבא דאמר לא בעל אינו לוקה. ליכא שום לאו. דאפי' בעל אחר הקידושין אינו לוקה אלא על הביאה בלבד משום לאו דלא יחלל לחוד. וכדמפרש טעמא לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל. כלומר דליכא איסור אלא בבעילה שיש בה חילול ולא בקיחה דלית בה חילול. ולא הוי אלא כאילו כתיבי תרי לאוי בחילול. וכמו שביארנו סוגיא דתמורה שם. ואין להקשות דלפ"ז אכתי הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות שני הלאוין. אחד לאזהרה לחילול דידה. והשני לאזהרה דחילול דזרעו כיון דלרבא דקיי"ל כוותי' יש בכל אחד לאו בפ"ע. ואע"ג דלכאורה גם להרמב"ם ז"ל וסייעתו קשה. דהרי בסוגיא דקידושין שם פרכינן עלי' דרב יהודה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ומשני בשלא גמר ביאתו עיי"ש. הרי דכשגמר ביאתו לוקה נמי משום חילול דזרעו. וא"כ הו"ל למנות שלשה לאוין. דהרי אפי' להרמב"ם ז"ל דכל שני פרטים שנפרטו בלאו אחד אין נמנין אלא בלאו אחד. מ"מ כל שלוקין על כל פרט בפ"ע נמנין כל אחד בפ"ע. וא"כ כאן כיון שלוקה גם על החילול דזרעו. יש למנות גם לאו דחילול זרעו בפ"ע. אלא דבאמת הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הך דינא דלוקין על חילול זרעו. וכבר ביאר הה"מ ז"ל (בפי"ז מהלכות איסורי ביאה) טעמו בזה דס"ל דלית הילכתא הכי עיי"ש בדבריו. א"כ ניחא נמי מה שלא מנה אזהרה זו במנין הלאוין משום דכיון דחילול דידה ודזרעו בלאו אחד נאמרו אין נמנין לשיטתו אלא בלאו אחד. וגם להסמ"ג והרמב"ן ז"ל דלא אזלי במנין המצות בתר מנין המלקיות. ולעולם לשיטתם נמנה כל פרט ופרט בפ"ע. מ"מ היינו דוקא היכא שהפרטים מפורשים בהדיא בקרא. משא"כ כאן דלפום פשטי' דקרא אין כאן אלא אזהרה אחת בחילול זרעו בלבד. ולא נפק"ל חילול דידה אלא מדרשא מדהו"ל למיכתב לא יחל וכתיב לא יחלל. וכעין שכתב הר"ב דינא דחיי (לאוין פ"א) עיי"ש בדבריו. וכן מוכרח בכמה דוכתי:

אבל לפמש"כ בדעת רבינו הגאון ז"ל דלמאי דקיי"ל כרבא איכא תרי לאוי בחילול דידה ודזרעו הו"ל למנותן שתים. מיהו לק"מ דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דכיון דגם בלא תילול זרעו. וכגון שלא גמר ביאתו. עובר בלאו מיהת על ביאתו משום חילול דידה. וליכא נפק"מ בלאו דחילול זרעו אם גמר ביאתו אלא לענין להתחייב שתים. כל כיו"ב אין נמנין לשיטתו אלא בלאו אחד. כמו שנתבאר אצלנו בהרבה מקומות ובשרשים. ואין לומר דאכתי בלא"ה איכא נפק"מ בלאו דחילול זרעו לענין היכא שהיא כבר נתחללה. דבזה ליכא אלא משום חילול זרעו בלבד. דז"א דאכתי בזה כבר מוזהר עלה משום לאו דחללה. וא"כ תיפוק לי' משום לאו דחללה שכבר בא במנין. וגם אין לאו דאלמנה לכה"ג חל כלל על איסור חללה דקדים. כמבואר בפרק בתרא דקידושין (ע"ז ע"ב) עיי"ש. וכל כה"ג אינו בא במנין לשיטתו:

והשתא לפ"ז מדוקדק היטב לשון רבינו הגאון ז"ל באזהרה זו שכתב ורחק אלמנה. משום שבא לרמז לן בזה דלאו דלא יקח אינו בא במנין. משום שאינו אזהרת לאו כלל. ולא לקי משום לא יקח גם אחר שבעל. ואין בקידושין שום איסור כלל. דלא אסרה תורה אלא הבעילה בלבד מדכתיב ולא יחלל זרעו. וזהו שכתב ורחק אלמנה. כלומר דאין האזהרה אלא לרחק אותה אחר שכבר קירבה וקידשה. אבל על תחילת קירבתה. דהיינו הקידושין ליכא שום אזהרה בקרא כלל. ואע"ג דגם לדעת שאר ראשונים אין בקדושין גרידא שום איסור כלל לרבא. ואם קידשה וגירשה לא עבד שום איסורא בהכי. וכמבואר בסוטה (פרק משוח מלחמה מ"ד ע"א) עיי"ש. מ"מ אם כך היתה דעת רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו לשנות לישנא דקרא באזהרה זו דכתיב לא יקח. דכיון דלשיטה זו קרא דלא יקח הו"ל אזהרה גמורה על הקידושין מיהת לענין שאחר הביאה עובר למפרע גם על הקידושין משום לא יקח. ולוקה תרתי. אקידושין ואבעילה. א"כ הרי עכ"פ איכא אזהרת לאו בקידושין כמו בבעילה. אלא שתלה הכתוב בתנאי שיבעול אח"כ וכשבעל ?הרי דלקי למפרע על מעשה הקידושין. וא"כ הו"ל להביא האזהרה בקידושין כלישנא דקרא. אבל השתא לפי מה ?שכתבנו ניחא שפיר דלשיטתו אזיל דס"ל דליכא בקרא שום אזהרת לאו אלא על הבעילה בלבד. ואפילו כשבעל לא עבר אלא על לאו דלא יחלל שהוא אזהרה על הבעילה. ולזה שפיר כתב ורחק אלמנה. לימר דאפי' קידשה אינו מוזהר אלא על הריחוק בלבד. שלא יקרבנה יותר לבועלה. אבל זולת זה ליכא שום אזהרה כלל בדבר. ועי' ג"כ מש"כ בזה לעיל (לאו ד' ובלאו ו') ובמבוא (סי' ז' שורש רביעי) עיי"ש היטב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.