ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קפ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קפ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פטום שמן. וקטורת. ולא יסך. כתיב (בפרשת תשא) גבי שמן המשחה על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו. וגבי קטרת כתיב שם והקטרת אשר תעשה במתכנתה לא תעשו לכם וגו'. ומה שהפסיק רבינו הגאון ז"ל בקטורת בין אזהרות דמפטם השמן והסך ממנו דכתיבי בקרא כהדדי. נמשך בזה אחר לשון המשנה (ריש פ"ג דמכות י"ג ע"א וריש פ"ק דכריתות) דתנן המפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך בשמן המשחה עיי"ש. ובגמרא בריש כריתות (שם ג' ע"א) הביאו ראי' מזה דכל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חלק חטאת ביניהן. דאמרינן התם ארנב"י אף אנן נמי תנינא המפטם את השמן המפטם את הקטורת והסך בשמן המשחה. למה לי דתני המפטם את הקטורת במציעא. לאו הא קמ"ל מה קטורת לאו בפ"ע וחייבין עלי' כרת בפ"ע. אף מפטם שמן וסך נמי כיון דלאו בפ"ע חייבין עליו בפ"ע. וכי תימא דקבעי למיתני פיטומין בהדי הדדי. ניתנינהו איפוך המפטם את הקטרת והמפטם את השמן והסך שמן המשחה. אמאי פלגי' לשמן. לאו הא קמ"ל דיש חילוק חטאת ביניהן ש"מ עיי"ש. הרי דבדקדוק נקט תנא סדר זה. ומשום זה נקט תנא נמי הך סידרא במתניתין דמכות שם. אע"ג דהתם לא שייך הך טעמא. להכי דקדק נמי רבינו הגאון ז"ל למינקט סדר זה. וכן שמר רבינו הגאון ז"ל סדר זה גם לקמן במנין העונשין עיי"ש. וגם באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תרצח) שמר סדר זה עיי"ש. וגם הבה"ג נקט סדר זה במנין העונשין שלו עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל והסמ"ג ושאר מוני המצות לא דקדקו למינקט סדר זה. ואין להאריך בזה:

ואמנם יש לעיין בזה דלכאורה לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל לא הו"ל למנות לאו דעל בשר אדם לא ייסך. דהרי בלא"ה לכאורה בסיכת שמן המשחה איכא נמי אזהרת לאו דמועל בהקדש. דהא לא גרע משאר הקדש. ועכצ"ל דקרא דעל בשר אדם לא ייסך אתי להוסיף בו לאו בפ"ע מלבד לאו דמעילה דאיכא בכל שאר הקדש. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל דכל לאו דליכא נפק"מ באזהרתו אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין אינו בא במנין. לא הי' לו למנות לאו זה. איברא דאין הדבר ברור כ"כ אם שמן המשחה ישנו בכלל אזהרת מעילה. דאפשר כיון שיש בו היתר לכהנים ולמלכים שנמשחים בו. כדאמרינן בפרק בתרא דהוריות ובפ"ק דכריתות הו"ל כקדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהותרו לכהנים ויצאו מידי מעילה. וכדתנן (בריש פ"ק דמעילה) דכל שהי' לה שעת היתר לכהנים אע"פ שנאסרה אח"כ. כגון שלנה ושנטמאה ושיצאתה. שוב אין בה מעילה עיי"ש. ובשלהי פירקא ובשאר דוכתי. אלא דמדאמרינן (בפ"ה דמעילה י"ט ע"א) נפש אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשיח במשמע. ופרכינן עלה שיכול מאי. פשיטא נפש כתיב. ומשני מהו דתימא אמר רחמנא ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא. דהא אימשח בגווי' קמ"ל עיי"ש. ופירש"י וז"ל מהו דתימא אמר רחמנא גבי שמן המשחה ואשר יתן ממנו על זר. והאי משוח לאו זר הוא. דהא אימשח בגווי'. סד"א דלא הוי בכלל מעילה. קמ"ל נפש דגם משוח נמי בכלל מעילה הוי עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דשמן המשחה ליתא בכלל אזהרת מעילה. מאי סלקא דעתין לומר דמשום דליתא בכלל איסור שמן המשחה ליתא נמי בכלל חיובא דמעילה. ומאי ענין זה לזה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דודאי גם שמן המשחה איתי' בכל אזהרת מעילה ככל שאר הקדש. ואין זה בכלל שהי' לו שעת היתר לכהנים. כיון שלא הותר אלא למשיחה דוקא. וכן נראה להדיא מדברי התוס' (בפ"ק דכריתות ז' ע"א) בד"ה מנין לכה"ג שנטל וכו' עייש"ה. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמ"ה ז"ל שהביא בעין יעקב (פ"ק דכריתות) על הא דאמרינן (שם ה' ע"ב) ועל דבר זה הי' משה רבינו דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה עיי"ש בדבריו. והדבר צ"ע טובא. וכבר צדדו בזה קצת אחרונים ז"ל. ואין בזה ראי' מכרעת אצלי כעת. ולכן לא אאריך בזה:

ואמנם נראה דאפי' אם נימא דשמן המשחה ישנו בכלל אזהרת מעילה. מ"מ שפיר מנה לאו דעל בשר אדם לא ייסך. משום דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שלא מנה במנין הלאוין לאו דאזהרת מעילה כלל. וטעמא דמילתא היינו משום דלא אשכחן בקרא בהדיא אזהרת לאו במעילה. ולפי הגירסא שלפנינו בסוגיא דפ"ג דמכות (י"ח ע"ב) מבואר דילפינן לה בגזירה שוה דחטא חטא מתרומה. וכן פירש"י שם במתני' (לעיל י"ג ע"א) בד"ה הקדש וכו' עיי"ש. ובפירש"י עה"ת (פ' ויקרא) וכן הכריח הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. וכן הוא ברפ"ק דכריתות (ד' ע"ב) עיי"ש. וכן פירש"י (בפ"ב דפסחים ל"ג ע"א) ובפ"ג (מ"ז ע"א) ובשבועות (כ"ד ע"ב) עייש"ה ובסו"פ הנשרפין (פ"ד ע"א) ובפ"ז דמנחות (ע"ד ע"א) עיי"ש. ומה שרצו התוס' שם (בד"ה לאו דזרות). לומר דאזהרת מעילה נפק"ל מקרא דוזר לא יאכל כי קדש הם עיי"ש. כבר דחה הריטב"א ז"ל במכות שם עיי"ש. וגם דעת התוס' שם מכרעת כן עייש"ה. וזו היא ג"כ דעת הראב"ד ז"ל (פ"א מהלכות מעילה ה"ג) עיי"ש. ודעת הרמב"ם ז"ל שם ובסה"מ (לאוין קמ"ו) דאזהרת מעילה נפק"ל מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' נדריך אשר תדור. דדרשינן מיני' (בפ"ג דמכות י"ז ע"א) אזהרה לאוכל מבשר העולה עיי"ש. וכתב הרמב"ם ז"ל שם דה"ה לשאר כל קודש בין קדשי מזבח ובין קדשי בה"ב עיי"ש ובמל"מ שם שהאריך לבאר דבריו עיי"ש. וכבר הזכיר הריטב"א ז"ל שם גם סברא זו ודחאה עיי"ש בדבריו. וגם הרמ"ה ז"ל ביד רמה סנהדרין (סו"פ הנשרפין) כתב דאזהרת מעילה נפק"ל בגז"ש דחטא חטא מתרומה עיי"ש. וגם הרשב"ץ בזה"ר (לאוין סי' מ"ז) אחר שהביא דברי הרמב"ם שם כתב וז"ל אבל בסנהדרין למדו זה בגזירה שוה דחטא חטא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דבסנהדרין למדו אזהרת מעילה בגזירה שוה דחטא חטא. הוא תמוה טובא. דלא מצינו כן בגמרא שם כלל. אלא דרש"י פי' כן שם כמשכ"ל. ועכ"פ מבואר דס"ל להרשב"ץ דלא למדנו אזהרה דמעילה אלא בגז"ש מתרומה. ושכן גם דעת הרמב"ן ז"ל. וגם להרמב"ם ז"ל גופי' ראיתי בסה"מ (לאוין קל"ג) שכתב וז"ל שהזהיר כל זר מאכול תרומה והוא אמרו כל זר לא יאכל קדש. ורצה בקדש זה תרומה ובכורים. שהם נקראים תרומה וכו' וכן כל מועל בקדשים במזיד לוקה בלא ספק. והוא אמרם על מופלא סמוך לאיש שהקדיש אמרו (נדה מ"ו ע"ב) הקדיש הוא ואכלו אחרים ר"י ור"ל אמרי תרווייהו לוקין עכ"ל עיי"ש. נראה דס"ל דמועל בהקדש ג"כ מאזהרה זו דכל זר לא יאכל קדש נפק"ל דלקי. דאל"כ מאי ענין זה לכאן והוא תמוה מאוד. שדבריו סותרין זא"ז. שהרי לקמן (לאוין קמ"ו) כתב דאזהרת מעילה נפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. ולא יתכן לומר דס"ל דמלבד לאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' אית בה נמי לאו דכל זר לא יאכל קדש. דמלבד דמדבריו דלקמן מתבאר ודאי דליכא באזהרת מעילה אלא לאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' בלבד עיי"ש. בלא"ה לא יתכן לומר כן. דלפ"ז מה זה שכתב כאן וכן כל מועל בקדשים לוקה בלא ספק. וגם הוצרך להביא ראי' לזה מסוגיא דנדה שם. הרי ודאי פשיטא דלוקה עכ"פ מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. אלא ודאי ע"כ כוונתו לומר שלוקה מלאו זה דלא יאכל קדש לבד ואין בה לאו אחר. וזו היא סתירה מבוארת למש"כ לקמן. וכן ראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סוף סי' נ"ג) שכתב ככל דברי הרמב"ם כאן עיי"ש. אלא דהוא ז"ל אזיל לטעמי' שכבר כתב לעיל דאזהרת מעילה בגז"ש מתרומה נפק"ל. ודלא כדעת הרמב"ם ז"ל. אבל דברי הרמב"ם ז"ל סותרים זא"ז. אם לא שנאמר שהוא אחד מן המקומות שחזר בו הרמב"ם ז"ל במהדורא אחרת מספרו ולא נתקן בפנים. ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. וכבר אשכחן כיו"ב גם במקומות אחרים בסה"מ. ועי' מש"כ הרשב"ץ (בזה"ר בסוף מנין הלאוין). ובפרט במש"כ הר"ב לב שמח (בשורש תשיעי) עייש"ה:

ואמנם בלא"ה עיקר דברי הרמב"ם ודברי הרשב"ץ שנמשך אחריו. תמוהים מאוד לכאורה. במה שהביאו ראי' מההיא דנדה (פרק יוצא דופן מ"ו ע"ב) דמועל בהקדש לוקה על לאו דכל זר לא יאכל קדש. וזהו נגד ההיא סוגיא גופא. דשם מבואר בהדיא דהמלקות משום לאו דלא יחל. דאמרינן התם אמר ר"ה הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. מתיב ר"ה ב"י לסיועי לר"ה דתניא לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן לגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל וזה הדבר. קתני מיהת לאיסר ולבל יחל חייב. ומשני אימא לאיסור בל יחל. ופריך איסור בל יחל מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ואי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא איסור נמי ליכא. ומשני הבמ"ע כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים. ופרכינן הניחא למ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין. אלא למ"ד אין לוקין מאי איכא למימר וכו'. ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. עד כאן הסוגיא בקצרה. הרי לכאורה מבואר בהדיא דלמ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין. היינו משום לאו דבל יחל. דהרי ברייתא דקתני שהשוה הכתוב הקטן לגדול לבל יחל. מוקי לה בשהקדיש הוא ואכלו אחרים שלוקין. ולא מיירי התם כלל מלאו דכל זר לא יאכל קדש:

איברא דבלא"ה כבר תמהו הרשב"א והר"ן ז"ל מההיא סוגיא על דברי הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ה מהלכות נדרים) שכתב וז"ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי נאסר על שמעון שיהנה מראובן. ואם עבר ונהנה אינו לוקה. שהרי לא אמר שמעון כלום עכ"ל עיי"ש. דמבואר דס"ל דכל שלא הוציא הוא עצמו הנדר מפיו אלא אחר הדירו אינו לוקה משום לאו דבל יחל דברו. דלא קרינן בי' לא יחל דברו. אלא כשנדר הוא עצמו. וכן מבואר עוד בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות נדרים הי"ב) עיי"ש. והשיגו עליו הרשב"א והר"ן ז"ל (בפ"ב דנדרים ט"ו ע"א) וז"ל הרשב"א שם. ועוד דקונמות כהקדשות נינהו והקדיש זה ואכלו אחרים לוקין. ובהדיא תניא (בפרק יוצא דופן) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל. ואוקימנא לאיסור בל יחל. וכגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים שאחרים לוקין על הקדישו משום בל יחל אלמא לא יחל דברו לאו דוקא וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הר"ן ז"ל שם וז"ל הרמב"ם ז"ל כתב וכו' וליתא וכו'. דאע"ג דכתיב לא יחל דברו. לא יחל הדבר קאמר. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק יוצא דופן וכו' ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקין על הקדשו משום בל יחל. אלמא מודר לוקה אע"ג דלא אמר מידי עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהביאו הרשב"א והר"ן ז"ל אוקימתא דלאיסור בל יחל קאמר. דבריהם ז"ל תמוהים מאוד. דהרי כדמוקמינן לה בשהקדישו הוא ואכלו אחרים וכמ"ד הקדישו הוא ואכלו אחרים לוקין. מיתוקמא ברייתא כמות שהיא. והדרינן לדמעיקרא דלאיסור ולבל יחל קאמר. דהנך שאכלו קיימי בלאו גמור דבל יחל ולוקין עליו אבל למאי דמוקים לה מעיקרא לאיסור בל יחל לית בה אלא איסורא בעלמא מדרבנן. וכמבואר בסוגיא שם עיי"ש. וא"כ הרשב"א והר"ן ז"ל דקיימי לאוקימתא דמוקי לה במסקנא בשהקדישו הוא ואכלו אחרים ולענין מלקות. ואפי' הכי הביאו אוקימתא קמייתא דלאיסור בל יחל קאמר. דבריהם סותרין זא"ז. וגם אין דבריהם מובנים כלל למה הוצרכו לכך. ותמיהני מאוד על הכ"מ (בפ"י מהלכות נדרים) שהביא דברי הר"ן ז"ל אלו ולא הרגיש כלום עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דמההיא סוגיא הביאו הרשב"א והר"ן ז"ל ראי' מוכרחת דלא כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבנדר של אחרים לא שייכא אזהרת בל יחל דברו.

ולכאורה הי' נראה לומר בפשיטות לפי המבואר בתוס' שם (בד"ה לאותן המוזהרין וכו') דבלא"ה עכצ"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך עיי"ש. וא"כ אף אנן נימא לדעת הרמב"ם ז"ל. דודאי בשהקדישו אחרים לא שייך לאו דלא יחל דברו באותן שאכלו. ואין הכי נמי דלפי מאי דמוקי לה בהקדיש הוא ואכלו אחרים הוה מצי למיפרך דנהי דשייך בה מלקות משום לאו דמעילה. דקיי"ל הזיד במעילה באזהרה. מ"מ אין כאן מקום ללאו דלא יחל בהקדש של אחרים מיהת. אלא דבלא"ה פריך שפיר הניחא למ"ד וכו'. ולמסקנא דקאמר דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ניחא לכ"ע. ולק"מ קושית הרשב"א והר"ן ז"ל מסוגי' דהתם. ועפ"ז ממילא ניחא נמי דברי הרמב"ם והרשב"ץ ז"ל שהבאתי. דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דבנדר של אחרים לא שייכא אזהרת בל יחל לגבי העובר כלל. דבל יחל דברו כתיב ואין זה דברו. ועכצ"ל דלוקין משום לאו דמעילה קאמרי. והיינו הוכחת הרמב"ם והרשב"ץ ז"ל דלוקין על מעילה בהקדש. ומשום דפסיקא להו דליכא אזהרה אחרת למועל בהקדש אלא מקרא דוכל זר לא יאכל קודש. והיינו משום דגמרינן לה בגז"ש חטא חטא מתרומה. להכי הכריחו מזה דמועל בהקדש נמי לוקה מהך לאו דכל זר לא יאכל קדש. ובהכי מדוקדקים היטב דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם שהוכיח ראייתו מדקאמרי ר"י ור"ל התם דהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין. ולא הביא מהמוקדם בסוגיא דהתם מעיקרא. דמוקי סתמא דתלמודא התם לברייתא בשהקדיש הוא ואכלו אחרים שלוקין עיי"ש. וכן הרשב"א והר"ן ז"ל הביאו ראייתם משם עיי"ש. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דמשום דלפי הך אוקימתא לא אתינן עלה ללקות אלא משום לאו דבל יחל. ולמסקנא גם לאו דבל יחל לית בה כמו שנתבאר. וכיון דעיקר הוכחת הרמב"ם ז"ל היינו רק לענין שלוקה מועל בהקדש משום אזהרת מעילה. לזה לא הוה מצי להוכיח כן אלא מדקאמרי ר"י ור"ל הכי לדינא דאיכא מלקות במעילה בהקדש. וע"כ היינו מקרא דוכל זר לא יאכל קדש. משום דלאו דלא יחל דברו ודאי לא שייך בזה לשיטת הרמב"ם ז"ל. ומאי דהוה בעי מעיקרא בס"ד למימר דלוקה משום בל יחל לא קאי במסקנא כמו שנתבאר:

הן אמת דאכתי קשה לכאורה דאם איתא דבהקדיש הוא ואכלו אחרים לא שייכא אזהרה דלא יחל דברו. ואוקימתא דחויה היא מעיקרא והוה מצי למימר ולטעמיך. דאפי' למ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין לא מיתוקמא ברייתא בהכי משום דלא שייכא בהו אזהרה דלא יחל דברו. טפי הו"ל לאוקמי בשאכל הוא גופי' לאחר שהגדיל. דבזה שפיר שייכא אזהרה זו. דקרינן בי' שפיר לא יחל דברו. וכבר הקשו התוס' שם (בד"ה כגון שהקדיש וכו') אמאי לא מוקי לה בהכי. אלא דמה שתירצו דניחא לי' לאוקמי בשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו עיי"ש. לא שייך לפום שיטת הרמב"ם ז"ל. דהרי כיון דלפ"ז בהקדיש הוא ואכלו אחרים לא שייכא בהו אזהרת לא יחל דברו. לא מיתוקמא ברייתא בהכי. דהא קתני בה בל יחל. וטפי הו"ל לאוקמי בשאכל הוא גופי' כשהגדיל דשייך בי' שפיר לא יחל דברו. אע"פ שאינו סמוך לנדרו. מיהו נראה דלק"מ. דהרי גם לשיטת הרמב"ם עכצ"ל דלמאי דמוקי לה בשהקדיש הוא ואכלו אחרים הוה ס"ד דגם זה הו"ל בכלל אזהרת לא יחל דברו. אלא דס"ל דלקושטא דמילתא ליתא. והו"מ לומר ולטעמיך. אבל מ"מ לפי סברתו שפיר איכא למימר כמו שתירצו התוס'. דלפ"מ דס"ל השתא דאכלו אחרים נמי קיימי בלא יחל דברו שפיר י"ל דניחא לי' לאוקמי טפי בשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו:

ובלא"ה נראה דלא יתכן לומר דמועל בהקדש הו"ל בכלל אזהרת לא יחל דברו. דהרי איהו לא אסרי' עלי' אלא מתנדב הדבר לגבוה. ומשזכה בו גבוה ממילא חייל עלי' איסור הנאה. ורחמנא הוא דרמי עלי' איסורא שלא ליהנות מממון גבוה. ואפי' התנה בפירוש שלא יחול עליו איסור הנאה לאו כלום קאמר. ובע"כ מתסר בהנאה משזכה בו גבוה. ולא אשכחן בשום דוכתא שתהא במועל בהקדש אזהרה דלא יחל דברו. ועוד דא"כ בתרומה וחלה וביכורים נמי נימא שישנן בכלל אזהרה דלא יחל דברו. ולדעת הרשב"א והר"ן ז"ל וסייעתם אפי' אחרים יהיו מוזהרים על אכילת תרומה וחלה וביכורים בלא יחל דברו. ולא משמע הכי כלל. אלא ודאי הא ליתא מטעמא דכתיבנא. ועכצ"ל דהא דקאמר ר"ה הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכו'. הכי קאמר דכי היכי דשמעינן מקרא דאיתי' בבל יחל על נדרו. הכי נמי איתי' באזהרת מעילה על הקדשו. אבל ודאי בהקדש לא שייכא אזהרת לא יחל דברו מטעם שנתבאר. ומעתה א"כ גם בברייתא דמייתי התם לסיועי לר"ה דקתני לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן וכו'. הכי קאמר לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל. וא"כ ממילא איתי' ג"כ באזהרת לאו דמעילה על הקדשו ללקות אם הזיד במעילה. יכול יהא חייב גם קרבן בשגגת מעילה כגדול. ת"ל וזה הדבר. ומאי דמוקי לה בכגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים. היינו סיפא לחוד דמיירי בהקדש ובאזהרת מעילה. אבל רישא דמיירי באזהרת לאו דלא יחל דברו. ודאי לא מיתוקמא אלא בשאכל הוא גופי' אחר שהגדיל. דומיא דזדון שבועה דקתני בהדה. דודאי לא שייך אלא בדידי' גופי' אחר שהגדיל. וכמש"כ התוס' שם (בד"ה כגון שהקדיש) עיי"ש בדבריהם. ובהכי מסתלקת שפיר השגת הרשב"א והר"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל מההיא סוגיא. ואין מזה מקום קושיא כלל. וממילא מיתרצי נמי דברי הרמב"ם בסה"מ ודברי הרשב"ץ שהבאתי לעיל דודאי מאי דאמרינן התם הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין. לא משום לא יחל דברו הוא. אלא משום אזהרת מעילה הוא דאתינן עלה וכמו שנתבאר:

ועכ"פ מתבאר דלדעת רוב הראשונים ז"ל לא נפקא לן אזהרת מעילה אלא בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה. ונראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל והיינו טעמא שלא מנה לאו דמעילה במנין הלאוין שלו. ואע"פ שמנה לקמן לאו דלא יחל דברו. מ"מ מלבד מה שכבר ביארנו דלא יתכן לומר דאזהרת מעילה נפק"ל מהך לאו דלא יחל מטעם שנתבאר. בלא"ה הרי איכא הקדש שקדוש מאיליו כגון מעשר בהמה דקיי"ל עשירי מאיליו קדוש. וכן בכור אע"פ שמצוה להקדישו. מ"מ אם לא הקדישו קדוש מבטן מאיליו. וא"כ פשיטא דלא שייכא בהו אזהרה דלא יחל דברו. דקדושתן לא משום דברו היא ואפי' הכי מועלין באימוריהן. וע"כ אזהרת מעילתן לא מן השם הוא זה אלא ממקום אחר נפקא. וכן תמורת כל הקרבנות שמועלין בהן. וע"כ לא משום אזהרת לאו דלא יחל הוא. דכיון דקיי"ל דתמורה חיילא אפי' בטעות גמור. כמבואר בפ"ב דתמורה (י"ז ע"א) ובריש פ"ה דנזיר (ל"א ע"א) עיי"ש. א"כ פשיטא דלא שייך כאן לאו דלא יחל דברו. דדבור בטעות לאו כלום הוא וע"כ קדושתן גזה"כ היא ולא משום דיבורו. ופשיטא דלא קרינן בה לא יחל דברו. וכ"ש לב"ש דס"ל דכל הקדש בטעות הוי הקדש. כדתנן בנזיר שם. דודאי פשיטא דלא יתכן לומר דאזהרת מעילה נפק"ל מקרא דלא יחל דברו מהאי טעמא. וא"כ מדב"ש נשמע לדידן. ועוד דכיון דקיי"ל דהקדש חייל אפי' במחשבה. כדגמרינן מקרא (בפ"ג דשבועות כ"ו ע"ב). א"כ אכתי מנ"ל אזהרה למועל בהקדש שהקדיש במחשבתו דלא שייכא בי' אזהרה דלא יחל דברו. וע"כ איכא אזהרה מיוחדת למועל בהקדש. ואמאי לא מנאה רבינו הגאון ז"ל לא כאן ולא באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות. ואע"פ שיש קצת מקום לכאורה לומר דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דאזהרת מעילה נפק"ל מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן. מ"מ אין זה נראה ואכמ"ל בזה. והעיקר נראה כמש"כ דס"ל דאזהרת מעילה נפק"ל מגז"ש דחטא חטא מתרומה. וא"כ ניחא שפיר מה שלא מנאה משום דלטעמי' אזיל דס"ל דכל כיו"ב אינו בא במנין הלאוין וכמו שביארנו בכמה דוכתי:

והשתא עפ"ז ניחא שפיר מה שמנה כאן לאו דעל בשר אדם לא ייסך. אפי' אם תמצא לומר דגם בלא"ה סיכת שמן המשחה הו"ל בכלל אזהרה דמועל בהקדש. משום דכיון דלא מנה אזהרה דמעילה בהקדש ע"פ שיטתו משום דלא נפק"ל אזהרתה אלא בגז"ש כמו שביארנו. א"כ ממילא מבואר דעכ"פ יש לו למנות הלאו דעל בשר אדם לא ייסך המפורש בקרא בסיכת שמן המשחה. ועי' מה שכבר כתבתי בזה לעיל (עשין קפ"א) עיי"ש היטב. והעיקר כמש"כ כאן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.