ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קעט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png קעט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ותצא גבול בשבת. כתיב (בפרשת בשלח) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ותניא (בפ"ד דעירובין נ"א ע"א) אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה. מנא לן אר"ח למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וכו' עיי"ש. ואמרינן (סופ"ק דעירובין) עלה דתנן התם ארבעה דברים פטרו במחנה וכו' ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. ופרכינן עלה והא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא וכל לאו שניתן לאזהרת מיתח ב"ד אין לוקין עליו. אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא. אל יצא כתיב עיי"ש. ומשמע ודאי דבתחומין דאלפים אמה מיירי. וכן מבואר מפירש"י שם שכתב וז"ל לוקין על עירובי תחומין דכתיב אל יצא איש ממקומו. ומהכא ילפינן תחומין בפרק מי שהוציאוהו עכ"ל. והרי התם בתחום אלפים אמה מוקמינן לקרא כמשכ"ל. וכן משמע מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן דכוונתו לתחומין דאלפים אמה מדנקט לשון גבול. וכוונתו למה שדרשו (בפ"ד דעירובין שם) בגז"ש דהו"ל כאילו כתיב הכא גבול וגבול היינו אלפים אמה כדילפינן התם. וכן באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור זכור) מנה לאו זה. וכתב שם בל יצא תצא תחומך עיי"ש. וסתם תחום בכל מקום הוא אלפים אמה. וגם באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל מנה לאו זה. וכתב שם בהדיא שהוא אזהרה לאלפים אמה עיי"ש. וגם באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל מנה לאו דתחומין וכתב תמוט רבת במצות גבול שבת עיי"ש ובמש"כ עליו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר שם סי' קי"ז) עיי"ש. ומשמע ג"כ דכוונתו לתחום אלפים אמה דילפינן בגז"ש דזהו גבול שבת. וידוע שהם הולכים תמיד בעקבות הבה"ג. וא"כ אין ספק שהי' כתוב לאו זה גם במנין הלאוין של הבה"ג שלפניהם. אבל במנין המצות של הבה"ג שלפנינו ליתא. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל לא מנה לאו זה. וגם הוא ז"ל מהנמשכים אחר הבה"ג. ונראה שהיתה לפניו בה"ג כנוסחא שלפנינו שלא נמנה שם לאו זה. אבל נראה מוכרח כנוסחת הר"י אלברגלוני והרשב"ג ז"ל. שהרי מבואר בה"ג (ריש הלכות עירובין) דס"ל דקיי"ל דתחומין דאלפים אמה מדאורייתא שהביא שם דברי ר"ע במתניתין (דריש פ"ה דסוטה) דס"ל דתחומין דאלפים אמה מדאורייתא. וגם מסיק שם וכתב וז"ל ומאן דמסגי אלפים אמה בשבת מלקינן לי' דתני ר"ח לוקין על עירובי תחומין דבר תורה עכ"ל עיי"ש. וכן הביא רבינו יהודא בר ברזילי הנשיא אלברצלוני ז"ל בספר העתים (סי' ל') דעת הבה"ג דתחומין דאלפים אמה מדאורייתא עיי"ש בדבריו. וא"כ ודאי לא יתכן שלא ימנה לאו זה במנין הלאוין. ובעיקר הדבר אם תחומין של אלפים אמה דאורייתא. נראה שכן דעת כל הגאונים ז"ל. שהרי כך היא גם דעת השאילתות שכתב (בפ' בשלח שאילתא מ"ח) וז"ל דאסור להון לדבית ישראל לסגויי ביומא דשבתא טפי מן תרי אלפין אמה דכתיב וכו'. ומאן דמסגי טפי מאלפים אמה בשבת מלקינן לי' דתאני ר"ח מלקין על עירובי תחומין מדברי תורה וכו' עכ"ל עיי"ש וזהו ממש כלשון הבה"ג שם. וכ"כ מר חפץ אלוף ז"ל (בספר והזהיר פרשת בשלח) עיי"ש. וכן דעת הפסיקתא זוטרתא על קרא דאל יצא איש ממקומו עיי"ש בדבריו. וכן מבואר בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' מ"ד) בשם רבינו האי גאון ז"ל שכתב בתשובה וז"ל מי שיצא חוץ לתחום בשבת במזיד מלקין לי' דתני ר"ח מלקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו עכ"ל עיי"ש:

והכי משמע ודאי מסוגיא (דסופ"ק דעירובין שם) דסתמא דתלמודא וכולהו אמוראי דהתם הכי ס"ל. וכבר נתקשה הרי"ף ז"ל שם וכתב וקשיא לן היכי אמרינן הכא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ואנן קיי"ל דליתא לדר"ע דאמר תחומין מדאורייתא. ורצה לתרץ ע"פ דברי הירושלמי (פ"ג דעירובין ה"ד) דאמרו דתחומין די"ב מיל כמחנה ישראל לכ"ע דאורייתא אלא שחזר ודחה. דכיון דאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה. וכיון דקאמר לוקין על עירובי תחומין ע"כ באלפים אמה מיירי. וא"כ ע"כ הא ליתא אלא כר"ע דאמר דתחומין דאלפים אמה נמי דאורייתא. ולכן הניחה בקושיא עיי"ש. והרא"ש ז"ל נדחק מאוד ליישב קושיא זו עיי"ש וכבר הביא הרמב"ן ז"ל (במלחמות שם) תי' זה ודחאו בשתי ידים עיי"ש בדבריו. והרמב"ן ז"ל גופי' נדחק שם מאוד לתרץ קושיא זו. וסוף סוף גם לפי דבריו ז"ל מבואר דההיא סוגיא וכולהו אמוראי דהתם ע"כ ס"ל דתחומין דאלפים אמה דאורייתא הוא עיי"ש בדבריו. ובליקוטי הרמב"ן ז"ל (ריש עירובין) תי' עיקר קושית הרי"ף ז"ל דמשום דקאמר לוקין על עירובי תחומין לא קשה. משום דודאי אפי' למ"ד תחומין דאורייתא מהני עירובי תחומין. כמבואר להדיא במתניתין (פרק כיצד מעברין ס"א ע"א) דאפי' לר"ע דס"ל תחומין דאלפים אמה דאורייתא מהני עירובי תחומין עיי"ש. וכן מתבאר בסוגיא דפרק בכל מערבין (ל"ה ע"ב) עיי"ש וא"כ שפיר הי' מקום לומר דלא קאמר ר"ח לוקין על עירובי תחומין אלא בתחומין די"ב מיל. אלא דמ"מ הקשה שם דמסוגיא דהתם ודאי מוכרח דמיירי אפי' בתחומין דאלפים אמה. וא"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. ולבסוף מסיק דמוכרח לומר דרבי ינאי ור"ח כר"ע ס"ל דתחומין אפי' דאלפים אמה דאורייתא. ושאר אמוראי דהתם אליבייהו הוא דקאמרי. ולדידהו לא ס"ל הכי עיי"ש בדבריו. וכן תי' הרשב"א והריטב"א ז"ל (סופ"ק דעירובין שם) עיי"ש. ובודאי דזה דחוק טובא. ולא כתבו כן אלא מתוך חומר הקושיא לפי מאי דפסיקא להו ז"ל דאנן קיי"ל דלא כר"ע דאמר תחומין דאורייתא. אבל ודאי אכתי קשה טובא דהרי סתמא דתלמודא מייתי אוקימתא דרבי ינאי אמתניתין וכולה שקלא וטריא לא אזלא אלא למ"ד תחומין דאורייתא. וא"כ ע"כ הכי ס"ל. וגם דוחק טובא לומר דרב אשי לדידהו קאמר ולי' לא ס"ל הכי. ומהאי טעמא הוא שנתקשה בה הרי"ף ז"ל כל כך ורצה ליכנס בפרצה דחוקה לחלק בין תחומין דאלפים אמה לתחומין די"ב מיל ע"פ הירושלמי. וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל (בפכ"ז מהלכות שבת). והרבה משאר ראשונים ז"ל. ולבסוף הניחה הרי"ף בקושיא:

והנה החילוק שבין אלפים אמה לי"ב מיל כבר הכריחו הרמב"ן ז"ל בליקוטיו שם ובמלחמות. והרז"ה והרא"ש ז"ל וכן הרשב"א והריטב"א ז"ל מכמה דוכתי דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. אלא למ"ד תחומין דרבנן ליכא שום תחומין מדאורייתא כלל. ואע"ג דהאחרונים ז"ל שקלו וטרו בזה טובא ליישב רוב קושיות וראיות אלו. אבל כבר ראו הראשונים ז"ל דראיות אלו אינם מכריחות כ"כ ויש לדחותן. כמו הראי' שהביא הרמב"ן ז"ל שם מההיא דפרק כלל גדול (ס"ט ע"ב) שכבר תירצה הרמב"ן ז"ל גופי' בחי' לשבת שם עיי"ש. וכן הראי' שהביא מההיא דפרק בכל מערבין (ל"ו ע"א) דמבואר דלמ"ד תחומין דרבנן לית להו עיקר מה"ת. כבר תירצה הראב"ד ז"ל הובא ברשב"א ובריטב"א שם במקומו עיי"ש. וכבר ראה הרמב"ן ז"ל דברי הראב"ד ז"ל בזה. ולא הביאו ראיות אלו אלא משום דמ"מ מפשטא דסוגיות אלו לא משמע דס"ל כהירושלמי. ועיקר ראייתו של הרמב"ן ז"ל אינה אלא משום דבכולה תלמודין אין שום רמז לחלק בזה. ואם איתא ודאי לא הוה מישתמיט מלהזכיר חילוק זה בשום דוכתא. וכמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שם באורך וכן בליקוטיו שם שכתב וז"ל וגדולה שבראיות כולן שלא הוזכרו בתלמודנו שלש פרסאות בשום מקום. וכיון שנשנה מחלוקת ר"ע ורבנן בתחומין לר"ע תחומי אלפים מה"ת. ולדברי חכמים מדבריהם. וכל מקום שהוזכרו תחומים בענין זה נאמרו. ולא הוזכרו שלש פרסאות מעולם בתלמוד. היאך בא ר"ת ושנה סתם לוקין על עירובי תחומין מה"ת. והלא תחומין האמורים בכל מקום אלפים אמה הם. ולפרש המחלוקת הזה על השיעור המוזכר בירושלמי ואינו בגמרא כלל. הבל הוא ורעות רות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן הרשב"א ז"ל אחר כל הראיות בזה כתב וז"ל ואילו הי' חילוק זה כלל לדעת גמרתנו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות עכ"ל עיי"ש. וזו ודאי היא ראי' שאין עלי' תשובה:

ובעיקר הדבר הקשה הרמב"ן ז"ל שם קושיא עצומה. וז"ל ובודאי לפי גמרא שלנו אין הפירוש הזה מחוור (לומר דאל יצא איש ממקומו היינו שלש פרסאות) כמו שאמרנו. שא"א לומר שהכתוב מזהירן שלא לצאת ממחנה ישראל שהיא שלש פרסאות שהמחנה כעיר גדולה דמי ומהלכין את כולה וחוצה לה בתחומי שבת. כדאמרינן לקמן (בכיצד מעברין) מתיב ר"ח ויחנו על הירדן וגו' ואמר רבב"ח לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסא על תלתא פרסא. ותניא כשהיו נפנין אין נפנין אלא לאחוריהן. לומר שהן מהלכין מתחילת המחנה לסופו ויוצאין משם ונפנין. ומתרץ רבא דגלי אהלי מדבר קאמרת שאני התם כיון דכתיב ע"פ השם יחנו וע"פ השם יסעו כמאן דקבע מקום דמי. לומר שהמחנה כעיר. ואם תאמר דשיעור מקום בלבד גמרינן שהוא כמחנה ישראל. אף זה אינו מחוור וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לומר דכיון דכתיב אל יצא ממקומו ולא כתיב כמקומו. ודאי אי אפשר לפרש הכתוב אלא שלא יצא ממקומו דהיינו מן המחנה. וכיון דהמחנה הו"ל קבוע. כעיר גדולה היא ומהלכין את כולה. ואין התחום מתחיל אלא מחוץ למחנה. א"כ אין לנו ללמוד מכאן שיעור לתחום כלל. דאל יצא ממקומו סתם כתיב. דמשמע אל יצא כלל. ולכאורה אין דבריו ז"ל מובנים. דהרי ודאי דלפ"ז דברי הירושלמי שתלה שיעור שלש פרסאות במחנה ישראל אינם מובנים כלל מצד עצמן. ומה זה שכתב הרמב"ן ז"ל דלפי הגמרא שלנו אין הפירוש הזה מחוור. אבל נראה פשוט דכוונתו לומר דרבי אחא דקאמר בירושלמי (פרק בכל מערבין סוף ה"ד) אין לך מחוור מכולן אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אפשר לומר דס"ל דמחנה ישראל לא חשיבא קבוע אלא כיושבי צריפין דאין מודדין להן אלא מפתח בתיהן. וכבר איפליגו בהכי אמוראי בירושלמי (פרק כיצד מעברין ה"א) בהך ענין גופא. דאמרינן התם רב אמר עיר שהיא בנויה אהלים כל אחד מודד מאהלו וכו'. התיב אסי והכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה היאך היו נפנין לחוץ. ר"ח ברי' דר"ש מקשי היאך היו יוצאין לבית מדרשו של משה וכו'. א"ר יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדיבור כמי שהיו חונין לעולם. א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה עיי"ש. הרי דלר"י ס"ל כדמשני רבא בתלמודין דכיון דכתיב ע"פ השם יחנו וע"פ השם יסעו כמאן דקביע להו דמי. אבל ר"י בר"ב לא ס"ל הך סברא. אלא אדרבה מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ לא חשיבא קביעות. ומודדין להן מפתח בתיהן. וכן איפליגו התם בירושלמי בשבת (פרק כלל גדול ה"ב. ובר"פ הבונה. ובר"פ ואלו קשרים) עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דרבי אתא נמי כר"י בר"ב ס"ל. וא"כ אותן שהיו חונים בתחילת המחנה והיו רוצין לצאת אחורי המחנה היו צריכין לילך שיעור שלש פרסאות כאורך כל המחנה מפתח בתיהן. ועל זה הזהירן משה אל יצא איש ממקומו. כלומר מכל מקומו. דהיינו אותן שהיו צריכין ללכת אורך כל המחנה. שהיו חונים בראש המחנה. שיש מפתח בתיהן עד סוף המחנה שלש פרסאות. ושמעינן שפיר מזה דשיעור תחום שבת הוא שלש פרסאות כשיעור מחנה ישראל. ואע"פ שע"כ היו צריכין לצאת חוץ למחנה. כדכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה וגו'. מ"מ יש לומר דהאזהרה היתה שלא לצאת בלא עירובי תחומין. ומאי דפריך בירושלמי שם עלי' דרב היאך היו נפנין לחוץ. והכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה. איכא למימר דהירושלמי לטעמי' אזיל. דמבואר בכמה דוכתי דסתמא דתלמודא דירושלמי ס"ל דתחום אלפים אמה מדאורייתא. וכמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל (בלקוטיו שם) עיי"ש. וא"כ אי אפשר לעירוב שיתיר יותר מארבעת אלפים אמה. ולפ"ז ודאי קשה היאך היו נפנין מחוץ למחנה אותן שהי' מפתח אהליהם לחוץ למחנה יותר מארבעת אלפים אמה. אבל למ"ד תחומין דאלפים אמה לאו דאורייתא אלא י"ב מיל. הרי יכול להניח עירובו סוף י"ב מיל ויהי' מותר ללכת עוד י"ב מיל ממקום עירובו. ולזה קאמר רבי אחא דאזהרה דאל יצא איש ממקומו. היינו שלא יצא בלא עירוב מפתח ביתו י"ב מיל כמחנה ישראל:

ומעתה היינו דוקא למ"ד דאע"פ שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדיבור מ"מ מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ לא חשיבא אלא כישיבה לשעה. והו"ל כיושבי צריפין שאין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. אבל למ"ד דכיון דכתיב בהו ע"פ השם יחנו וע"פ השם יסעו כקביעי דמי. ואין מודדין אלא מסוף המחנה. והכי ס"ל לתלמודא דידן. א"כ ליכא שום סמך כלל לשיעור י"ב מיל. ואם תחומי שבת מדאורייתא אין לנו אלא שיעור אלפים אמה. כדיליף ר"ע מקרא (במתניתין דריש פרק כשם) וזהו שכתב הרמב"ן ז"ל דלפי גמרא שלנו אין הפירוש הזה מחוור. דלפי תלמודא דידן דהכי הוא מסקנא דמילתא דכמאן דקביעי דמי. ומחנה ישראל כעיר גדולה חשיבא שמהלכין את כולה. נפל פיתא בבירא. ואין שום שורש לתחומין די"ב מיל כלל. והיא ודאי קושיא עצומה לשיטה זו. והאחרונים ז"ל לא שמו לב לפרקה. לבד זה ראיתי מי שכתב לדחותה לפי המבואר בירושלמי (בכיצד מעברין שם) דבעיר שהיא בנויה אוהלים אם עשה לה שלשה בורגנין ושלשה צריפין מודדין מן החיצון. משום דבהכי חשיב קביעות. ובהכי משני התם לחד שינויא למאי דפריך היאך היו נפנין לחוץ דמשה עשה להם שלשה צריפין ושלשה בורגנין עיי"ש. וא"כ י"ל דהזהיר להם משה שלא יצא איש ממקומו אם לא יעשו שלשה בורגנין וצריפין. ואמנם מלבד דלפי מה שביארנו בכוונת הרמב"ן ז"ל אין בזה כלום. דהרי להירושלמי בלא"ה לק"מ. ולא הקשה הרמב"ן ז"ל אלא לפום תלמודא דידן דמסיק דדגלי מדבר כקבועין דמי. וא"כ גם בלא בורגנין וצריפין הוו חשיבי כעיר גדולה. בלא"ה הרי בהדיא מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל דאין קושייתו אלא למ"ד דכקבועין דמו גם בלא שלשה בורגנין וצריפין. וגם עיקר תקנה זו דשלשה בורגנין ושלשה צריפין. ודאי מוכרח מתלמודא דידן דלא ס"ל הכי. כמתבאר מסוגיא דכיצד מעברין שם. ומהאי טעמא לא הזכירוה כל הפוסקים כלל. ועוד כתב שם דכיון דלא חשיבא קביעות אלא משום דכתיב ע"פ השם יחנו וזה הי' רק ע"פ נס. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל גופי' שהתורה לא תסמוך באזהרותי' על הנס. כמש"כ (בפרשת אמור) על קרא דאיש מזרעך אשר יהי' בו מום עיי"ש. וא"כ י"ל דהאזהרה היתה אם לא יחנו ע"פ השם. וגם זה הבל. דאע"פ שהתורה לא תסמוך באזהרותיה על הנס. וכ"כ התוס' ותוס' ישנים (בסופ"ק דיומא כ"א ע"א) עיי"ש ובמש"כ בתוס' יו"ט (בפ"ק דדמאי מ"א) עיי"ש מ"מ היינו דוקא כשעדיין לא נעשה הנס בפועל בשעת האזהרה. כמו באזהרת בע"מ. דאע"ג דבאהרן גופי' לא יהי' בו מום ע"פ נס. מ"מ נאמרה האזהרה גם לו שלא יקריב אם יהי' בו מום. משום דאע"ג דעכשיו בשעת האזהרה לא הי' בו מום מ"מ אפשר שע"פ איזה סיבה בעתיד יפול בו מום אם לא יעשה לו נס להצילו. ועכ"פ עכשיו שעדיין לא נעשה הנס. וגם לא שייך בזה נם בפעם אחת לכל ימי חייו. שפיר שייכא האזהרה. ובזה הוא שכתב הרמב"ן ז"ל שם שהתורה באזהרותי' לא תסמוך על נס. וכן במש"כ התוס' שם ביומא במאי דכתב קרא בדשן מזבח החיצון ושמו אצל המזבח להטעינו גניזה ולאסרו בהנאה. אע"ג שהי' נבלע במקומו ע"פ נס ומאיליו הוא נגנז. מ"מ שפיר שייכא בו המצוה עכשיו קודם שנבלע. שאם לא יהא הנס צוה הכתוב לגנזו. וכן בכל כיו"ב. אבל כאן כיון דעיקר האזהרה לאוכלי מן נאמרה בעת שכבר היתה חנייתם ע"פ השם במדבר סין. וכבר הי' למחנה ישראל דין עיר גדולה שמודדין להם מסוף המחנה. וא"כ כשהזהירם ואמר להם אל יצא איש ממקומו ע"כ אין פירושו אלא שלא יצא מסוף המחנה והלאה. ודאי קושית הרמב"ן ז"ל עומדת בתקפה. דע"כ אין מקום כלל ללמוד משם שיעור שלש פרסאות ולא שום שיעור אחר לתחום שבת. אם לא שיעור אלפים אמה דיליף ר"ע מקראי דמגרשי הלוים בסוטה שם. ובלא"ה אף דאין התורה סומכת באזהרותי' על הנס היינו דוקא בנס הנעשה בלא שום הבטחה מעיקרא על זה. כמו בהבלעת הדשן ובמומין שבאהרן. שמעולם לא היתה על זה שום הבטחה בפירוש אלא שלך נעשה מאיליו. ואין זה ענין לכאן שכך נצטוו מעיקרא מאת השם ב"ה כי רק ע"פ השם יחנו וע"פ השם יסעו. כמתבאר מירושלמי (פרק כיצד מעברין סוף ה"א) כמו שפי' הר"ש יפה ז"ל בי"מ שם עיי"ש. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (פרשת בהעלותך) שלא היו רשאין בענין אחר ומוזהרין ועומדין בכך בעונש מיתה עיי"ש. ופשיטא דאין זה בכלל נס אלא נעשה להם כטבע. וכך הי' מנהגם ואי אפשר להם בענין אחר. ובודאי אי אפשר שיזהיר הכתוב בענין שלא אפשר להיות. וקושית הרמב"ן ז"ל עומדת כחומה נגד הסוברין לחלק בין תחומין של אלפים אמה לשל שלש פרסאות. אם לא שנתפוס להלכה כהירושלמי נגד תלמודא דידן:

והשתא עפ"ז יש להביא כמה ראיות דקיי"ל תחומין דאלפים אמה דאורייתא. חדא דהכי אזלא סתמא דתלמודא (בפרק בכל מערבין ל"ו ע"א) דפריך שבת נמי דאורייתא היא ומשני קסבר ר"י תחומין דרבנן עיי"ש. ופירש"י וז"ל שבת נמי דאורייתא היא אתחומין פריך. למימרא דתחומין דאורייתא וכר"ע במס' סוטה עכ"ל עיי"ש. ומבואר דסתמא דתלמודא ס"ל דקיי"ל כר"ע. אלא דמשני אליבא דר"י דקסבר תחומין דרבנן. ואע"ג דלעיל (ל"ה ע"ב) אשכחן איפכא דפרכינן וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתנן טמא שירד לטבול וכו'. ומשני קסבר ר"מ תחומין דאורייתא עיי"ש. הרי דסתמא דתלמודא הוה ס"ל דתחומין דרבנן. אלא דמשום דקשיא לי' דר"מ אדר"מ הוכרח לומר דקסבר ר"מ תחומין דאורייתא וא"כ משמע לכאורה דקיי"ל תחומין דרבנן. אבל ז"א דהתם לא משום דהוה ס"ל דקיי"ל תחומין דרבנן פריך. אלא משום דהוה פסיקא לי' דר"מ ס"ל תחומין מדרבנן. וכדפריך לי' בתר דמשני דקסבר ר"מ תחומין דאוריי' מדתנן אם אינו יכול להבליעו וכו'. והוכרח לשנויי הא דידי' והא דרבי' עיי"ש. אבל סתמא דתלמודא מעיקרא לא הוה משמע לי' למימר הכי. ולהכי הוה ס"ד למימר דע"כ קסבר ר"מ תחומין דרבנן. עד שלבסוף הוכרח לשנויי דס"ל לר"מ תחומין דאורייתא והא דידי' הא דרבי'. אבל הכא ודאי קשה דכיון דפלוגתא דתנאי היא אמאי פריך בפשיטות כ"כ שבת נמי דאורייתא היא. אלא ודאי ע"כ משום דהכי קיי"ל לא הוה בעי לאוקמי לרבי יוסי דלא כהילכתא. וגם כבר הביאו באור זרוע (ח"ב סי' קמ"ב) והרא"ש (בפ"ד דעירובין סי' ח') ראי' דתחומין דאורייתא מדשמעינן לי' לרבי יהודה (בפרק בכל מערבין ל"ה ע"ב) דס"ל דתחומין דאורייתא. ובסו"פ חלון (פ"א ע"ב) אמרינן כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ פ"ג דעירובין) במתניתין דנתגלגל חוץ לתחום דס"ל לר"י תחומין דאורייתא עיי"ש:

הן אמת דכבר תמהו קצת אחרונים מסוגיא דפרק בכל מערבין (ל"ז ע"ב) דאמרינן א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה. וכו'. ופריך ולימא לי' תנא דבי איו הוא. ומשני לא שמיעא לי' עיי"ש. והשתא הרי תנא דבי איו אליבא דרבי יהודה הוא דקתני לה (לעיל ל"ו ע"ב). ואם איתא דלר"י תחומין דאורייתא ס"ל מאי ראי' מהתם דס"ל דאפי' בדרבנן אין ברירה. ולזה הניחו בתימא דברי הרא"ש שם שכתב דרבי יהודה ס"ל תחומין דאורייתא. ואני אומר דלא הרא"ש לבד הוא שכתב כן. אלא גם הרמב"ם והאור זרוע כמש"כ. וכן כתב הסמ"ג (סוף הלכות עירובין) עיי"ש. ובודאי דהכי משמע מסוגיא דפרק בכל מערבין שם. ועיקר הקושיא ליתא דמאי דקא"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה. כל עיקרו לא אתי אלא לאשכוחי מאן האי תנא דלענין עירובי תחומין ס"ל דאין ברירה. וכדפירש"י שם עיי"ש. וכן כתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל שם דקאי על הברייתא דמייתי בתר הכי. דקתני אמר לחמשה הריני מערב לשבתות של כל השנה וכו' עיי"ש. וא"כ שפיר פריך ולימא לי' תנא דבי איו היא. דעכ"פ מבואר דס"ל דבעירובי תחומין אין ברירה. ואע"ג דאליבא דרבי יהודה היא דס"ל תחומין דאורייתא. מ"מ הא גופא מנא לך דהך ברייתא דאמר לחמשה וכו' דקתני דמשחשיכה אין עירובו עירוב משום דאין ברירה בעירובי תחומין. היינו משום דס"ל דאפי' בדרבנן אין ברירה. ודלמא היינו משום דס"ל דתחומין דאורייתא ואתיא כתנא דבי איו אליבא דר"י. והרי בלא"ה עכצ"ל כן דהא אפי' את"ל דלא שמעינן לי' לרבי יהודה בהדיא היכי ס"ל בתחומין אם דאורייתא או דרבנן. מ"מ יקשה מאי דפריך ולימא לי' תנא דבי איו היא. ומנ"ל דטעמא דתנא דבי איו אליבא דר"י היינו משום דס"ל דאפי' בדרבנן אין ברירה. ודילמא היינו טעמי' משום דס"ל דתחומין דאורייתא. ואמאי איצטריך לומר דלא שמיעא לי'. ודילמא שפיר שמיעא לי' אלא דלא קים לי' אי ס"ל דאפי' בדרבנן אין ברירה. משום דאפשר לומר דלעולם אימא לך דס"ל דבדרבנן יש ברירה אלא דס"ל תחומין דאורייתא. אלא ודאי מוכרח דכיון דעכ"פ שמעינן מהך ברייתא דס"ל לתנא דבי איו אליבא דר"י דבתחומין אין ברירה. שפיר מיתוקמא ברייתא דאמר לחמשה וכו' כוותי'. אי מטעמא דתחומין דאורייתא אי משום דאפי' בדרבנן אין ברירה. וא"כ אין כאן שום סרך קושיא גם לדברי הראשונים ז"ל דפסיקא להו דס"ל לרבי יהודה תחומין דאורייתא וכמו שביארנו. וגם בלא"ה אפשר דההיא סוגיא דהתם אזלא אליבא דמאן דלית לי' לדאיו אליבא דר"י. אלא ס"ל דתנא אחר אמרה ולא רבי יהודה. וכמש"כ התוס' (בפרק בתרא דביצה ל"ט ע"א) סוף ד"ה ואר"י בשם הר"ש משאנז ז"ל עיי"ש. אלא דאין צורך לזה. דבלא"ה אין כאן מקום גמגום על דברי הראשונים ז"ל. ופשטא דסוגיא דהתם (לעיל ל"ה ע"ב) ודאי הכי משמע:

והשתא א"כ הראי' שהביאו הסמ"ג והאור זרוע והרא"ש ז"ל דקיי"ל תחומין דאורייתא. ודאי ראי' נכונה היא. ולא מצאו מקום לדחותה אלא ע"פ מה שהכריחו דס"ל לאמוראי בתראי דקיי"ל כמ"ד תחומין דרבנן. וא"כ ע"כ אין זה בכלל מה שאמרו דבכל מקום ששנה רבי יהודה בתחומין הלכה כמותו. אבל לפנינו יתבאר דלדעת הגאונים ז"ל אין מזה הכרע. וא"כ ממילא מבואר דאין לנו להוציא הדברים מפשוטן דכל מקום ששנה ר"י בעירובין הלכה כמותו וגם זה בכלל דתחומין דאורייתא. ואע"ג דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. מ"מ היינו דוקא היכא דמוכחא מילתא. אבל מסתמא ודאי דוקא הוא אפי' במקום שלא נאמר חוץ. וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרא"ש והר"ן ז"ל (ר"פ שבועת הדיינין) עיי"ש. וכן מבואר בסוגיא דברכות (ר"פ כיצד מברכין ל"ו ע"א) ובסוגיא דפ"ק דמנחות (ו' ע"ב) עייש"ה ובמש"כ שם בתוס' הרי"ח ותוס' הרא"ש ז"ל (בברכות שם) ובחי' הרשב"א (מנחות שם) עיי"ש. וכן מוכרח מסוגיא דרפ"ק דמנחות (ד' ריש ע"ב) עיי"ש. ובפרט לדעת קצת ראשונים ז"ל דהא דאין למדין מן הכללות היינו דוקא בכללות שבמתני' ודברייתא. אבל לא במימרא דאמוראי. דאמורא צריך לפרש ובודאי בדוקא קאמר. וא"כ הך כללא דכל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו דמימרא דשמואל היא (סו"פ חלון. ובסו"פ כל גגות). אית לן למימר דבדוקא היא:

וכי יש להביא ראי' מפרק במה מדליקין (ל"ד ע"א) דאמרינן הא גופא קשיא אמרת עם חשיכה מערבין. הא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מערבין. והדר תני ספק חשיכה ספק אינה חשיכה מערבין. א"ר אבא אמר רחב"א א"ר ל"ק כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות. ופירשו רש"י ותוס' דבעירובי תחומין דאפי' למ"ד תחומין דרבנן מ"מ אסמכינהו רבנן אקרא תיקון מעליא הוא. והילכך אין מערבין בספק חשיכה. אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא ואפי' בספק חשיכה מערבין עיי"ש. ולדידי תמיהא לי הרי גם לעירובי חצרות אשכחן דאסמכינהו רבנן אקרא. כמבואר במכילתא (פרשת בשלת פ"ב) דקתני והי' ביום הששי והכינו מכאן שמערב אדם מערב שבת לשבת ועיי"ש. והיינו עירובי חצרות. וכן תרגם יונתן ויערבון בבתיא וישתתפון בדרתהון עיי"ש. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא שם והכינו את אשר יביאו. את אשר יאכלו לא נאמר אלא את אשר יביאו מכאן לעירובי חצרות מן התורה. שיערב אדם מערב שבת בפת או בשום מאכל כדי שיטלטל מבית לבית ומחצר לחצר וכו' עיי"ש. ועכצ"ל דמאי דמחלקינן בין עירובי חצרות לעירובי תחומין. היינו משום דעירובי תחומין מדאורייתא ודרשא דאלפים אמה דרשא גמורה היא. משא"כ עירובי חצרות דמדרבנן הן וקרא אסמכתא בעלמא. וכדאמרינן בהדיא בירושלמי (סו"פ במה מדליקין) ומערבין א"ר חייא בר אשי הדא דתימר בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן עיי"ש. והיינו רבי חייא בר אשי גופי' דאמר הכי התם בתלמודא דידן. ומבואר דטעמי' משום דעירובי תחומין דאורייתא. ומוקי סתם מתניתין כר"ע דס"ל הכי. ומדברי התוס' שם מבואר דס"ל דגם הירושלמי מתפרש על דרך זה. דמאי דקאמר עירובי תחומין דבר תורה הן היינו לומר שיש להן סמך מקרא. ועכצ"ל דס"ל דתלמודא דידן והירושלמי פליגי על דרשת המכילתא ותרגום יונתן. וס"ל דלעירובי חצרות ליכא אסמכתא מקרא. אבל הדבר קשה לומר כן. והרמב"ן ז"ל בלקוטיו (ריש עירובין) הבין דברי הירושלמי שם כפשוטן עיי"ש. וא"כ יש לנו מזה ראי' נכונה דקיי"ל תחומין דאורייתא. וגם ראיתי להאחרונים ז"ל שהביאו ראי' דתחומין דאורייתא מדאמרינן בשבת (פרק ר"ע פ"ז ע"ב) ששי למאי רבא אמר ששי לחנייתן ראב"י אמר למסען. וקמיפלגי בשבת דמרה וכו' מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומר סבר אתחומין נמי איפקוד עיי"ש. ומבואר דמיהת אח"כ בסיני לכ"ע איפקוד אתחומין. וא"כ מבואר דתחומין לכ"ע דאורייתא. ואע"ג דהתוס' שם כתבו דתחומין לאו דוקא אלא כלומר הוצאה עיי"ש. הוא דחוק טובא. אלא דהאחרונים ז"ל רצו להכריח מזה כדעת הסוברין דתחומין די"ב מיל לכ"ע דאורייתא. ולומר דהתם בתחומין די"ב מיל מיירי. דמרפידים עד מדבר סיני הי' יותר מי"ב מיל. דאל"כ קשה דהרי רבא דקאמר התם ששי למסען ס"ל (בפרק מי שהוציאוהו) דתחומין דרבנן דקאמר התם (מ"ו ע"א) דעירובין דרבנן עיי"ש. ותקשה דרבא אדרבא. אבל זה לא יתכן לפי מה שהכריחו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דע"כ תלמודא דידן לית לי' תחומין די"ב מיל כמו שנתבאר. וגם מה שהכריחו דרבא ס"ל תחומין דרבנן אע"ג שגם הרמב"ן ז"ל ושאר ראשונים הוכיחו כן. מ"מ לפנינו יתבאר דאין דעת הגאונים ז"ל כן:

וראיתי להרמב"ן ז"ל (בחי' לשבת שם) שכתב וז"ל והני אמוראי כר"ע אמרי דאמר תחומין דאורייתא. משום דלרבי יוסי איירינן ורבי יוסי שמעינן לי' (בפרק בכל מערבין) דאמר תחומין דאורייתא. וי"א דתחומין דהכא היינו הוצאה דארבע אמות ברה"ר ורשויות דיחיד ורבים תחומין מיקרי ועוד פירשו תחומין אלו בשלש פרסאות וכדברי רבינו אלפסי ז"ל שאמר דלכ"ע של שלש פרסאות דאורייתא כדברי הירושלמי. ואינו כלום עכ"ל. הרי מבואר דס"ל דע"כ לא מתפרשת סוגיא דהתם אלא כפשטה בתחומין דאלפים אמה. וס"ל דתחום אלפים אמה דאורייתא. אלא שכתב דהיינו משום דקיימינן התם אליבא דרבי יוסי דשמעינן לי' (בפרק בכל מערבין) דס"ל תחומין דאורייתא. וכן כתב בחי' הריטב"א שם וז"ל ומר סבר אתחומין נמי איפקוד. וא"ת והא קיי"ל תחומין דרבנן. יש לומר דלרבי יוסי ס"ל דתחומין דאורייתא וכדאיתא בפרק בכל מערבין עכ"ל עיי"ש. ועי' במרדכי (סופ"ק דעירובין ובפרק הדר) בשם רבינו יואל ודבריו תמוהים אם לא דנימא בכוונתו כמש"כ הרמב"ן והריטב"א וכוונתם לסוגיא דפרק בכל מערבין (ל"ו ע"א) דאמרינן קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי. דאמר במתניתין ספק עירוב כשר וגבי טומאה דרבנן ספק טבל ספק לא טבל קתני דר"י מטמא ומשני אר"ה ב"ח שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת ופרכינן שבת נמי דאורייתא היא. ומשני קסבר ר"י תחומין דרבנן. ואיבע"א הא דידי' והא דרבי'. דיקא נמי דקתני אמר ר"י אבטולמוס העיד משם חמשה זקנים שספק עירוב כשר עיי"ש. וס"ל להרמב"ן והריטב"א ז"ל דלפום שינויא בתרא. שהוא העיקר. מדקאמר דיקא נמי ממתניתין כהך שינויא. ס"ל לרבי יוסי גופי' תחומין דאורייתא. וכדקאמרינן מעיקרא שבת נמי דאורייתא. אלא דבשינויא קמא בעי למימר דקסבר ר"י דתחומי שבת לאו דאורייתא אבל השתא דקמשני בשינויא בתרא הא דידי' והא דרבי'. ולא קאמר ר"י ספק עירוב כשר אלא משמי' דרבי'. אבל איהו גופי' ס"ל ספק עירוב פסול. הדרינן לדמעיקרא דס"ל לר"י תחומין דאורייתא כר"ע. וכדאמרינן לעיל אליבא דר"מ דהיינו טעמא דס"ל ספק עירוב פסול משום דס"ל תחומין דאורייתא. וזה דלא כפירש"י שם דמבואר דס"ל דגם לשינויא בתרא ס"ל לרבי יוסי תחומין דרבנן עיי"ש:

ועכ"פ מבואר לפ"ז דאין ראי' מסוגיא דהתם לומר דקיי"ל תחומין דאורייתא. אבל תמיהני דמלבד דלפירש"י ז"ל אפי' לשינויא בתרא לא אשכחן לר"י דסבר תחומין דאורייתא כמש"כ. אלא אפי' להרמב"ן והריטב"א ז"ל דלשינויא בתרא ס"ל לר"י תחומין דאורייתא. מ"מ הרי בתר שינויא בתרא אמרינן התם. רבא אמר התם היינו טעמא דר"י העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל וכו' עיי"ש ובפירש"י שם. ומבואר מזה דלרבא ס"ל דלית לן למימר הא דידי' הא דרבי'. אלא ר"י נמי כרבי' ס"ל דספק עירוב כשר. אלא דגבי טומאה דדבריהם מחמיר בספק ומטמא משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו. ואע"ג דאמרינן דיקא נמי. מ"מ לא חייש רבא להכי משום דלא מוכח ממתניתין אלא דהא דאמר ר"י ספק עירוב כשר קיבלה מרבו אבטולמוס שאמר משום חמשה זקנים. אבל מ"מ נראה דר"י גופי' נמי הכי ס"ל. והשתא א"כ בסוגיא דשבת שם קשה טובא היכי קאמר רבא גופי' אליבא דר"י דאתחומין נמי איפקוד. כיון דלרבא אליבא דר"י ס"ל דתחומין דרבנן. ודברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל תמוהים מאוד לכאורה. מיהו נראה דאפשר לומר דגם בזה ס"ל דלא כפירש"י שם אלא כמש"כ הריטב"א ז"ל שם. וז"ל התם היינו טעמא דר"י קסבר העמד טמא על חזקתו. פי' אבל במשנתנו העמד עירוב על חזקתו דקאי בחזקת טהור. ובתר חזקת העירוב אית לן למיזל דעלה אתינן למידן. ולא בתר חזקת גברא וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז איכא למימר דלרבא אע"ג דגם לר"י גופי' כרבי' ס"ל דספק עירוב כשר. מ"מ ס"ל דתחומין דאורייתא. וטעמא דמכשיר בספק לא משום דספיקו לקולא. דהא ספיקא דאורייתא הוא. אלא משום דאיכא חזקה לקולא דהעירוב בחזקת טהרה קאי:

איברא דלפ"ז אכתי קשה נהי דגם לרבא אפשר לומר דגם לרבי יוסי תחומין דאורייתא אע"ג דס"ל ספק עירוב כשר. מ"מ אם איתא דקיי"ל תחומין דרבנן אמאי טרח רבא לאוקמי לר"י דנימוקו עמו שלא אליבא דהילכתא. טפי הו"ל לומר ששי למסען. ומשום דליכא מדאורייתא איסור תחומין כלל. כדקיי"ל תחומין דרבנן. וע"כ יהי' מוכרח מזה דקיי"ל תחומין דאורייתא. ולהכי בעי לאוקמי נמי לרבי יוסי אליבא דהילכתא משום דנימוקו עמו. ואליבא דמ"ד תחומין דאורייתא משמע לי' לרבא דכבר איפקוד אתחומין בהדי עיקר מצות שבת כאחת. וא"כ אכתי לא הועילו הרמב"ן והריטב"א ז"ל בדבריהם כלום במה שרצו לדחות שלא יקשה מסוגיא דהתם למאי דקיי"ל לפי דעתם ז"ל דתחומין דרבנן. לומר דהתם משום דאליבא דר"י קיימינן דס"ל תחומין דאורייתא הוא דאיפליגו רבא וראב"י אי איפקוד או לא איפקוד אתחומין. דהרי אכתי לרבא גופי' עכ"פ ליכא שום הכרח לומר דס"ל לר"י תחומין דאורייתא. וא"כ הקושיא לדעתם במקומה עומדת. דע"כ מהתם מוכרח דקיי"ל תחומין דאורייתא כמו שנתבאר. וקצת אפשר לומר בזה עפמש"כ הריטב"א ז"ל (בסוגיא דעירובין שם) בהא דפרכינן שבת נמי דאורייתא וז"ל. פירש"י ז"ל כר"ע דאמר תחומין דאורייתא. וקשה לי מנ"ל דר"י כר"ע ס"ל ודלא כרבנן. וי"ל דס"ד דכיון דאוקימנא לר"מ כר"ע ה"ה נמי לר"י. דאי בתחומין פליגי ליפלגי בעלמא. ופרקינן דודאי ר"י תחומין דרבנן ס"ל עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דמסתמא ודאי אית לן למימר דכיון דר"מ ס"ל תחומין דאורייתא. ר"י דפליג עלי' דספק עירוב כשר נמי הכי ס"ל. דליכא למימר דפליגי אי תחומין דאורייתא או דרבנן. דא"כ ליפליגי בעלמא בעיקר הך דינא. אלא ודאי בהכי לא פליגי ומדר"מ נשמע לר"י דאיהו נמי ס"ל תחומין דאורייתא. אלא דמ"מ מכח ההכרח דתקשה דר"י אדר"י הוכרח בע"כ לומר דר"י בהא נמי פליג אדר"מ וס"ל תחומין דרבנן. אע"ג דלא משמע הכי מטעם שנתבאר. והשתא לפ"ז לפום שינויא דרבא דעכ"פ שוב אין הכרח לומר דלר"י תחומין דרבנן. הדרינן לדמעיקרא לומר דע"כ בהא לא איפליג ר"י אדר"מ. אלא גם איהו מודה בזה לר"מ דתחומין דאורייתא. והשתא א"כ שפיר כתבו הרמב"ן והריטב"א ז"ל גם אליבא דרבא דבפרק בכל מערבין שמעינן לר"י דאית לי' תחומין דאורייתא. ועכ"פ מתבאר לפ"ז דלפי דברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל ליכא ראי' מסוגיא דהתם לומר דתחומין דאורייתא. אבל לפירש"י ודאי מוכרח מהתם דקיי"ל תחומין דאורייתא:

עוד מביאים ראי' מההיא דאמרינן (בפרק החולץ מ"ז ע"ב) ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו. אמר ר"א מאי קרא דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. אמרה לה אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד וכו' אסיר לן ע"ז וכו' עיי"ש. ובודאי משמע דלא אמרה לה אלא איסורין דאורייתא. דלא שבקה נעמי אסורין דאורייתא ונקטה איסורין דדבריהם. וכן בייחוד דקדק רש"י ז"ל שם לפרש ייחוד דאשת איש עיי"ש. והיינו משום דייחוד פנוי' דרבנן הוא. ובתר הכי הוא דגזרו. וא"כ דומיא דה"נ תחומין דאורייתא אמרה לה. וא"כ מבואר דס"ל לר"א דתחומין דאורייתא. ולפי מה שהכריחו הרמב"ן והרשב"א והרז"ה והריטב"א ז"ל דלתלמודין לית לי' כלל תחומין די"ב מיל. א"כ ע"כ ר"א על תחומין דאלפים אמה קאי וכר"ע. ונראה דאפי' לדעת י"א שהביא הרמב"ן ז"ל בשבת שם דגם מעביר ארבע אמות ברה"ר ורשויות דיחיד ורבים תחומין מיקרו. כמו שהבאתי לעיל. מ"מ כאן ע"כ תחומין ממש קאמר. דעל מעביר ארבע אמות ברה"ר ומוציא מרה"י לרה"ר לא שייך באשר תלכי אלך. דזה לא שייך אלא בתחומין דאין האיסור אלא בהליכה מצד עצמה. אבל בארבע אמות ברה"ר ומוציא מרשות לרשות ליכא שום איסור מצד ההליכה עצמה אלא הטלטול הוא האיסור. ועי' מש"כ בזה הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש ראשון) עייש"ה:

ועוד הביא הרמב"ן ז"ל ראי' מההיא דפרק כיצד מעברין (נ"ה ע"ב) דמתיב רב חסדא עלי' דר"ה דאמר יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהן. מדכתיב ויחנו על הירדן וגו'. ואמר רבב"ח אר"י לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי. ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחוריהן עיי"ש. וע"כ ס"ל דתחומין דאורייתא. דאל"כ מאי פריך. ודילמא בההיא שעתא אכתי לא גזור אתחומין. ותי' (שם בלקוטיו) וז"ל לאו קושיא היא. דכיון דקרא מפורש שהיו מהלכין במחנה יותר משני אלפים ש"מ יושבי צריפין כיושבי העיר דמי ויש להם תחומין המפורשין בתורה לר"ע ור"מ ור"ח. ובודאי מינייהו נשמע לרבנן עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם. אלא שהוסיף עוד וכתב וז"ל ולפי שיטת הירושלמי קושיין לדברי הכל שהירושלמי סובר דכל חוץ לשלשה פרסאות תחומין דאורייתא לדברי הכל עכ"ל עיי"ש וכבר הרגיש הרמב"ן ז"ל גם בזה. והוסיף בקושייתו וכתב דהא אפי' שלש פרסאות מה"ת מותרין הן עיי"ש. וכוונתו דהא כבר הכרחנו דלתלמודא דידן לא ס"ל ההיא דירושלמי ואין חילוק לדידן בין תחומין דאלפים אמה לתחומין די"ב מיל. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי לכאורה. דאפי' אי הוה ס"ל לתלמודא דידן כהירושלמי בזה מ"מ ע"כ מוכרח דהך סוגיא אזלא אליבא דמ"ד תחומין דאלפים אמה דאורייתא. שהרי כבר הכריח הרמב"ן ז"ל (שם בליקוטיו לעיל) דעירוב מהני אפי' לתחומין דאורייתא. לא שנא תחומין דאלפים אמה למ"ד דאורייתא ול"ש תחומין די"ב מיל להירושלמי אליבא דכ"ע. וא"כ ע"כ ההיא סוגיא ס"ל תחומין דאלפים דאורייתא. דאל"כ עיקר קושיא ליתא. שהרי אפשר שעירבו סוף י"ב מיל והיו רשאין לילך ע"י העירוב שלש פרסאות מחוץ למחנה. אלא ודאי ע"כ ס"ל תחומין דאלפים אמה דאורייתא. וא"כ אי אפשר להתיר ע"י עירוב יותר מארבעת אלפים אמה. ופריך ר"ח שפיר היכי הלכו מתחילת המחנה בכל אורך המחנה שלש פרסאות לחוץ למחנה. דלזה אין תקנה אפי' ע"י עירוב. ומיהו אפשר לומר דלא כתב כן הרמב"ן ז"ל אלא לרווחא דמילתא ולאלומי קושייתו. משום דקושטא דמילתא הכי הוא דלתלמודא דידן לא ס"ל בזה כהירושלמי. אבל ודאי דאפי' לסברת הירושלמי ע"כ ההיא סוגיא לא אזלא אלא אליבא דמ"ד תחומין דאלפים אמה דאורייתא. אבל דברי הריטב"א ז"ל ודאי תמוהים. שהרי כתב בהדיא דלפי שיטת הירושלמי קושיין לדברי הכל. אם לא שנאמר דהריטב"א לא ס"ל בזה כהרמב"ן ז"ל. שיהא עירוב מועיל לתחומין דאורייתא. אבל זה לא יתכן. שהרי דברי הרמב"ן מוכרחין ומפורשינן בהדיא במשנה ובגמרא כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. ובודאי שאין מקום כלל לחלק בזה בין תחומין דאלפים אמה למ"ד דאורייתא. ובין תחומין די"ב מיל להירושלמי אליבא דכ"ע. ואין להאריך בזה:

ועכ"פ מבואר דהך סוגיא אזלא למ"ד תחומין דאורייתא. אלא דהרמב"ן ז"ל דחי לה דאע"ג דודאי קיי"ל דתחומין דרבנן. מ"מ פריך שפיר דכיון דמקרא מוכח שהלכו יותר מאלפים אמה. וא"כ ע"כ למ"ד תחומין דאלפים אמה דאורייתא צריך לומר דיושבי צריפין מודדין להן מן האחרון. א"כ מיני' נשמע נמי לדידן. והוכרח ע"כ לשנויי דדגלי מדבר שאני. אלא דכבר הרגישו כל האחרונים ז"ל דאכתי קשה לפ"ז דא"כ למאי הוצרך שם להביא הברייתא דתניא כשהן נפנין אין נפנין אלא לאחוריהן. תיפוק לי' דבלא"ה שפיר איכא תיובתא מאותן שחנו באמצע המחנה. דבכל צד שהלכו לחוץ למחנה הו"ל הרבה יותר מארבעת אלפים אמה והיאך הלכו בשבת. אם איתא דמונין להם מפתח בתיהן. ולכן החליטו כולם דמזה מוכרח דודאי הך סוגיא אזלא לדידן דקיי"ל תחומין דאלפים אמה לאו דאוריייתא. אלא דס"ל כשיטת הירושלמי דתחומין די"ב מיל לכ"ע דאורייתא. ומותיב מברייתא דכיון שאין נפנין אלא לאחוריהן א"כ המהלך בראש המחנה והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות. וזה לכ"ע אסור מדאורייתא. וכתבו דמזה סייעתא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דגם לתלמודא דידן תחומין דשלש פרסאות לכ"ע דאורייתא. אבל לדידי דברי הרמב"ן ז"ל נכונים היטב ומוכרחין. דודאי מלבד מה שכבר הכריחו הרמב"ן ז"ל וסייעתו דלא יתכן כלל לומר דתלמודא דידן נמי קאי בשיטת הירושלמי כיון שלא הזכירו חילוק זה בשום דוכתא כלל. כמו שהאריך הרמב"ן (במלחמות ובלקוטיו שם). בלא"ה מתחומין דשלש פרסאות ל"ק מידי כמשכ"ל. וע"כ מוכרח לומר דלא אזלא הך תיובתא אלא אליבא דמ"ד תחומין דאלפים אמה דאורייתא. ומ"מ שפיר הוכרח להביא ברייתא דכשהן נפנין וכו' משום דבלא הך ברייתא אין כאן מקום קושיא כלל. דהרי יש כאן מצות עשה לצאת מחוץ למחנה. מדכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ומנאוה כל מוני המצות במנין העשין. וא"כ קשה טובא לכאורה מאי פריך. והא אע"ג דמונין להם מפתת בתיהן ויש כאן איסור תחומין דאורייתא. מ"מ הרי אין כאן אלא לאו דאל יצא איש ממקומו. וא"כ אית לן למימר דאתי עשה דויצאת שמה חוץ ודחי לאו דאל יצא איש ממקומו. ושפיר היו רשאין לצאת. הן אמת שראיתי להריטב"א ז"ל (סופ"ק דעירובין) דכתב דלמ"ד תחומין דאלפים אמה דאורייתא אית בהו נמי לאו הבא מכלל עשה מדכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה. דדריש לי' ר"ע (ריש פ"ה דסוטה) לתחומין עיי"ש. ולפ"ז כיון דקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה הו"ל תחומין ל"ת ועשה. וקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה. אלא דמלבד דעיקר דברי הריטב"א ז"ל אלו תמוהים אצלי ולא ידענא היכי משמע לי' לאו הבמכ"ע מלישנא דקרא דומדותם וגו'. דמהך קרא ליכא למשמע אלא שיעור תחומין אלפים אמה שהזהיר עליהן הכתוב בלאו דאל יצא איש ממקומו. והיינו בתר דגלי לן קרא אזהרה זו. אבל כל כמה שלא שמענו אזהרת תחומין מקרא דאל יצא וגו'. ודאי לא הוה ידעינן כלל אלפים אמה דאשמעינן קרא דומדותם וגו' למאי הילכתא. דשום איסור לתחומין ליכא למשמע מההוא קרא דומדותם וגו' כלל. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ן ז"ל (במלחמות ובלקוטיו שם) דמקרא דומדותם לא שמענו אלא שיעור התחום בלבד עיי"ש. ועי' בתוס' (סופ"ה דסוטה) סוף ד"ה מר סבר וכו'. דלכאורה משמע מדבריהם דס"ל ג"כ כדעת הריטב"א ז"ל עיי"ש. אבל אין זה מוכרח ואין להאריך בזה. ודברי הריטב"א צ"ע אצלי:

ובלא"ה נראה דאפי' להריטב"א ז"ל מ"מ לפמש"כ הרשב"א ז"ל הובא באס"ז (כתובות מ' ע"א) דלהבמכ"ע לענין לדחות מקמי עשה הו"ל כל"ת עיי"ש. א"כ כאן לענין דחיי' הו"ל כתרי לאוי שנדחין מקמי עשה כדמוכרח מכמה דוכתי. וכבר דברו האחרונים ז"ל בזה ואכמ"ל בזה. ואע"ג דבלא"ה איכא במלאכת שבת עשה דתשבות. מ"מ כבר כתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל (פ"ק דיבמות ה' ע"ב) בשם רבינו יונה ז"ל דעשה דתשבות לא קיימא אלא על אבות מלאכות דומיא דחריש וקציר ולא אהנך איסורי שאינם אלא בל"ת גרידא עיי"ש. וא"כ תחומין דעכ"פ לכ"ע ליכא בהו יותר מל"ת גרידא אינן בכלל עשה דתשבות. והשתא א"כ מאי תיובתא. ודילמא לעולם אין מודדין אלא מפתחי בתיהם. אלא דמ"מ בדגלי מדבר הוה שרו לצאת חוץ למחנה משום דעשה דויצאת חוץ דחי לאו דתחומין. מיהו נראה דאם איתא דלא הותר להם לצאת אלא מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת. הניחא הנך דלא הוה אפשר להו לצאת אלא חוץ לתחומן. אבל כיון דתניא שאין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחוריהן. הרי אותן שחנו בראש או בצדי המחנה הוה אפשר להם לצאת חוץ למחנה בתוך תחומן. דבקרא לא כתיב אלא ויצאת שמה חוץ. דמשמע חוץ כל דהוא. אפי' בצד או בראש המחנה. אלא שהם החמירו על עצמן מדעתן משום חששא בעלמא. כדפירש"י שם עיי"ש. ובזה ודאי לא שייכא טעמא דעשה דחי ל"ת להתירן לצאת לאחוריהן חוץ לתחום. דליכא בזה עשה כלל. וע"כ מוכרח מזה דמסוף המחנה הוא דמדדו להם תחומן. והילכך רשאין היו להחמיר על עצמן שלא לפנות אלא לאחוריהן אפי' אותן שחנייתם היתה בראש או בצדי המחנה. אע"ג דמשום עשה דויצאת חוץ לא הוה צריכי להתרחק כ"כ. והשתא ממילא מבואר דע"כ הוצרך להביא ברייתא דתניא כשהן נפנין וכו'. משום דמהנך שחנו באמצע המחנה לא קשיא מידי. משום דכיון דלדידהו לא הוה אפשר לצאת חוץ למחנה אלא ע"י עבירת לאו דתחומין ודאי שרו מטעמא דאתי עשה דויצאת שמה חוץ ודחי ל"ת דתחומין. ובירושלמי (פרק כיצד מעברין ה"א) דפריך ג"כ קושיא זו ולא מייתי התם הך ברייתא. עכצ"ל דעל הך ברייתא הוא דסמיך. אלא שדרך הירושלמי לקצר:

ויותר נראה לומר דהירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל (בפ"ב דחלה ובפ"ק דביצה) דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה. וכמו שהעלה הר"ש ז"ל (ריש פ"ב דחלה) ועי' מש"כ בזה האו"ז (ח"ב סי' רל"ג) עייש"ה. וא"כ כאן דהעשה והל"ת רחוקים זה מזה ליכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת. וא"כ גם בלא ברייתא דכשהן נפנין וכו' פריך שפיר מאותן שהיו חונין באמצע. ולזה לא קשה לו אלא מגופי' דקרא דכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה. אבל תלמודא דידן לטעמי' אזיל דאתי עשה ודחי ל"ת אע"פ שאינה כתובה אצל הלאו. ולהכי לא מצי למיפרך אלא מדקתני בברייתא שאין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן. אע"ג דבזה ליכא עשה. דמשום העשה לא מתחייב אלא לצאת חוץ למחנה מאיזה רוח שיהי'. ובלבד שלא יפנה בתוך המחנה. אלא שהם מעצמן נהגו כבוד בענן גם מה שלא נצטוו. וחששו אפי' לספיקא. ולא נפנו בשום צד אלא מאחוריהן שידעו בודאי שלא יחזור הענן שם. ומזה ודאי פריך שפיר. והוכרח לשנויי דדגלי מדבר שאני דקבועין חשיבי. והו"ל כעיר שאין מודדין לה אלא מחומתה. ודברי הרמב"ן ז"ל ברורים ונכונים היטב. אלא דמ"מ מש"כ הרמב"ן ז"ל לדחות עיקר הראי' משם משום דאיכא למימר דפריך רק משום דמדר"ע נשמע לדידן. ודאי דחיק טובא. ומפשטא דסוגיא לא משמע הכי. ולא נכנס הרמב"ן ז"ל לפרצה דחוקה זו אלא משום שהביא שם ראיות מכריחות לדעתו ז"ל דקיי"ל תחומין דרבנן. אבל לפי מה שיתברר לפנינו דלדעת הגאונים ז"ל אין זה מוכרח. ודאי מסוגיא דהתם יש לנו ראי' נכונה דקיי"ל תחומין דאלפים אמה דאורייתא:

וראיתי להרמב"ן ז"ל (בליקוטיו שם) שהביא מדבר רבינו אפרים ז"ל תלמידו של הרי"ף ז"ל שהשיג על הרי"ף במש"כ שם כדבר פשוט דקיי"ל דלית הילכתא כר"ע דאמר תחומין דאורייתא. וכתב עליו וז"ל לא ידעינן מהיכא קים לי' הכי. אלא מסופק בגמרא טובא. דקאמרינן בהדיא הני אלפים אמה היכא כתיבן. ואמר רב חסדא למדנו מקום ממקום וכו'. מיהו ר"ע סבר אלפים אמה דכתב רחמנא הן הן תחומי שבת. ור"א בר"י סבר לשדות וכרמים. ורבנן ורבי חנינא בן אנטיגנוס ילפי לה בגז"ש. והו"ל דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים. והאי תנא דקאמר לא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל ותחומין דרבנן ר"א הוא. הילכך האי תנא דקתני ריבה אחד ומיעט אחד שומעין למרובה (פרק כיצד מעברין נ"ח ע"ב) ליכא למיעבד בה עובדא. וכן נמי הא דתנן אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין לומד עד כאן תחום שבת (במתניתין שם). כולה אליבא דר"א בר"י היא. וכיון דמספקא לן מילתא לא עבדינן בה עובדא עד כאן דברי הר"ב ז"ל. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ודברים משובשים הם. ודקאמר מהיכא קים לן דלית הילכתא כר"ע. דבר ברור הוא בכמה מקומות. בפרק מי שהוציאוהו אמר ריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ומפרש לה אפי' כיחיד במקום רבים. וא"ל רבא לאביי מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום יחיד ומה לי יחיד במקום רבים. ובפרק בכל מערבין א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה וכו'. סוגיא מפורשת דעירובי תחומין דרבנן ורבא בתרא הוא וכו' עיי"ש שהביא עוד כמה ראיות דלא קיי"ל כר"ע דאמר תחומין דאורייתא. וכן הוא באו"ז (ח"ב סי' קמ"ב) וברא"ש (פ"ד דעירובין סי' ח') ובשאר ראשונים. ואמנם לפ"ז הדבר תמוה מאוד על הבה"ג (בהלכות עירובין) והשאילתות שם שפסקו דתחומין דאלפים דאורייתא. ואפי' הכי הביא הבה"ג שם (בהלכות עירובין) כל אותן ההלכות שהוכיחו מהן הרמב"ן ז"ל ושאר ראשונים דקיי"ל תחומין דרבנן. וכן השאילתות שם הביא מהלכות אלו. וא"כ נמצאו דבריהם סותרין זא"ז תכלית סתירה. והוא מתמיה ומפליא מאוד לכאורה:

ואמנם הנראה לענ"ד בדעת הגאונים ז"ל. דכיון דעיקר אזהרת תחומין לא נפק"ל אלא מקרא דאל יצא איש ממקומו. כל שנתן דעתו לשבות באחד מן המקומות וייחדו לעצמו אפי' לשעה. מקומו קרינן בי'. וכל אלפים אמה שסביב למקום זה. תחומו הוא מדאורייתא. אע"פ שלא נתן שם עירוב כלל. וגם לא הלך לשם ברגליו. וכל עיקר עירוב בפת או ברגלים אינו אלא מדרבנן בעלמא. וכן נראה מדאמרינן (בפרק הדר ע"ג ע"א) בעא מיני' ר"ח בר אבין מר"ש בני בי רב דאכלי נהמא בבאגא ואתו ובייתי בבי רב כי משחינן להו תחומא מבי רב משחינן להו או מבאגא משחינן להו. א"ל משחינן מבי רב. ופרכינן והרי נותן את עירובו בתוך אלפים אמה ואתי וביית בביתו דמשחינן לי' תחומי' מעירובי'. ומשני בההוא אנן סהדי ובהדא אנן סהדי. בההוא חנן סהדי דאי מתדר לי' התם ניחא לי'. ובהדא אנן סהדי דאי מייתו להו ריפתא לבי רב ניחא להו טפי עיי"ש ובפירש"י שם. הרי דגם השתא דתקינו עירוב בפת או ברגליו. אזלינן בתר דעתו ומחשבתו ומה"ט אע"ג דלית לי' דירה התם. מ"מ כיון דאי מתדר לי' התם הוה ניחא לי' חשיב מקומו. ומשחינן לי' תחומי' מהתם. ועפ"ז נראה דמדאורייתא לא צריך פת כלל וגם לא לערב ברגליו. אלא כל שנתן דעתו על מקום ידוע לו מודדין לו תחומי שבת ממקום ההוא. משום דבקרא עירובין בפת או ברגליו לא רמיזי כלל. ולא כתיב אלא אל יצא איש ממקומו. וגמרינן דכל אלפים שסביב מקומו בכלל מקומו הן. וא"כ כל שנתן דעתו על אחד מן המקומות שהוא יהי' מקומו. כבר קרינן בי' אל יצא איש ממקומו ומודדין לו תחומו משם. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל (בליקוטיו שם) קרוב לזה ליתן טעם למאי דמועיל עירובי תחומין אפי' למ"ד תחומין דאורייתא וז"ל. יש לומר לדברי האומר תחומין דאורייתא או שהעירוב הלכה לממ"ס. או חכמים סבורין כיון שדעתו בכאן ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו. ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו וכדאמרינן (בפרק הדר) התם אנן סהדי דאי מתדר לי' התם טפי ניחא לי' והו"ל מקום פיתא ולינה ומהתם משחינן לי'. נמצאו העירובין בין ברגליו בין בפה בין בפת כולם דבר תורה הם עכ"ל עיי"ש:

ואני אומר לדעת הגאונים ז"ל דלפ"ז כולם מדרבנן נינהו. דמדאורייתא לא בעינן שום עירוב. אלא כל שבירר לו בדעתו איזה מקום לשביתתו הרי הוא מקומו. וקרינן בי' אל יצא איש ממקומו. ותקנת עירובין וכל הלכותיהן מדרבנן בעלמא נינהו אפי' למ"ד תחומין דאורייתא. ואפי' בתר דתקינו רבנן עירוב ברגליו או בפת. בעינן למימר דמשעשה העירוב לא יהא צריך להוליכו למקום תחומו. כדפרכינן (בפרק בכל מערבין ל"ד ע"א) נימא כיון דאי בעי אמטויי מצי ממטי לי' אע"ג דלא אמטיי' כמאן דאמטיי' דמי. ואיצטריך התם לשנויי משום גזירה דיו"ט שחל להיות אחר השבת עיי"ש בפירש"י. וא"כ שפיר י"ל דמדאורייתא לא בעינן אפי' עשיית עירוב כלל אלא כל שבירר לו בדעתו מקום ידוע לשביתתו הרי זה חשוב מקומו. וקרינן בי' אל יצא איש ממקומו. וכן נראה מסוגיא דפרק בכל מערבין (ל"ו ע"א) דקאמר שאני טומאה הואיל יש לה עיקר מן התורה. ופרכינן שבת נמי יש לה עיקר מדאורייתא וכו'. כן הוא גירסת הרשב"א ז"ל שם. וכן גירסת הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. וכן הגירסא בגמרא דפוס ישן. כמש"כ בד"ס שם עיי"ש. ולפי מה שהכריחו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וסייעתם דע"כ לתלמודא דידן לא שמיעא לי' ולא ס"ל שום חילוק בין תחומין די"ב מיל לאלפים אמה. הדבר תמוה ואינו מובן כלל מאי עיקרו דאורייתא דקאמר בתחומי שבת. כיון דלשיטת תלמודא דידן אם תחומין דאלפים דרבנן ליכא שום תחומין דאורייתא כלל. וגם מדקמשני עלה וקאמר קסבר ר"י תחומין דרבנן. מכלל דמעיקרא הוה ס"ל תחומין דאורייתא. וא"כ תמוה מאי דקאמר עיקרו מדאורייתא. והרי לפום סברא דהשתא לר"י תחומין דאורייתא ממש הן. אבל לפי מה שביארנו בשיטת הגאונים ז"ל הדברים מדוקדקים היטב. דהרי רבי יוסי לא מיירי בתחומין עצמן אלא בעירובי תחומין. דקאמר במתניתין ספק עירוב כשר. וא"כ שפיר קאמר שבת נמי עיקרו מדאורייתא. כלומר עירובי תחומי שבת נמי. אע"ג דודאי עירובי תחומין בפת דמיירי בהו ר"י במתניתין שם לאו דאורייתא הן. מ"מ עיקרן דאורייתא. דהוה ס"ד דס"ל לר"י תחומין דאורייתא. ואי אפשר לו מדאורייתא לילך חוץ לתחום אלא כשנותן דעתו לשבות במקום ידוע בתוך אלפים אמה. וא"כ עירוב בפת עיקרו מדאורייתא הוא. ולא גרע מטומאה שיש לה עיקר מן התורה. ועל זה משני שפיר דקסבר ר"י תחומין דרבנן. וא"כ ליכא שום עירוב כלל מדאורייתא אפי' נתינת דעתו על מקום ידוע. שהרי מה"ת מותר לילך בשבת אפי' עשר פרסאות אע"פ שנתן דעתו לשבות בביתו. וזו נראה ראי' מוכרחת לשיטת הגאונים ז"ל כמו שביארנו. ואפי' לגירסא שלפנינו דגרסינן שבת נמי דאורייתא היא. ע"כ מוכרח כן. דהרי מאי דקאמר דאורייתא היא. עכצ"ל דבעי למימר דתחומי שבת נמי עיקרן דאורייתא. אבל הן עצמן דרבנן נינהו. דאל"כ הדבר תמוה דעל מאי דמשני לי' שאני טומאה דלהכי מחמיר ר"י בספיקה משום שיש לה עיקר מן התורה. פריך לי' שבת נמי דאורייתא. דמשמע דשבת נמי נהי דלא עדיפא מטומאה. מ"מ לא גרעה מינה. שהרי גם היא דאורייתא היא. והשתא אם איתא דבעי למימר דתחומין עצמן מדאורייתא הן הרי תחומין עדיפי טובא טפי מטומאה דרבנן אלא שיש לה עיקר מן התורה. והו"ל למיפרך דעדיפא מינה ולאלומי קושייתו. ולמימר כ"ש שבת דהיא גופא מדאורייתא היא דהו"ל לר"י להחמיר בספיקה. אלא ודאי ע"כ גם לגירסתנו מוכרח לפרש דפריך שבת נמי עיקרה דאורייתא היא כטומאה. אבל תחומין עצמן דרבנן נינהו. וא"כ ע"כ מוכרח מזה כשיטת הגאונים ז"ל כמו שנתבאר:

וכן נראה מדתנן (בפרק מי שהוציאוהו מ"ד ע"ב) מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח וכו' עיי"ש. והנה הך מתניתין משמע ודאי דאליבא דכ"ע אתיא ולית מאן דפלג עלה. דלא מוקמינן לה התם לא בבבלי ולא בירושלמי כמ"ד תחומין דרבנן. ומשמע ודאי דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא איתי' להאי דינא. ובמתני' (דפ"ב דר"ה כ"ג ע"ב) תנן בראשונה לא היו זזין משם כל היום. התקין ר"ג הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הדליקה מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי הוא כאנשי העיר ויש להם אלפים לכל רוח עיי"ש. ובודאי משמע דגם הך מתניתין אליבא דכ"ע היא. מדלא מוקמינן לה כמ"ד תחומין דרבנן. וא"כ הדבר קשה למ"ד תחומין דאורייתא היכי שרינן למי שיצא ברשות לילך אלפים אמה לכל רוח. וכן ר"ג היכי תיקן לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. ועכצ"ל דודאי מדינא דאורייתא שרי. משום דכיון דברשות יצא הרי זה מקומו. וקרינן בי' אל יצא איש ממקומו גם בלא שום עירוב כלל ולא גרע ממקום שנתן דעתו עליו לשבות בו דסגי בהכי מדאורייתא. אלא דבראשונה החמירו גם בבא לשם לצורך דבר המותר ומצוה לילך. ומתקנת ר"ג ואילך חזרו בזה לדין תורה. ולא להקל על דברי תורה באו אלא להקל בעירובי תחומין. דלכ"ע עירוב בפת או ברגליו אינו אלא מדרבנן. ומיהו בלא"ה יש מקום לצדד בזה עפמש"כ בתוס' ישנים ביומא (פרק שני שעירי ס"ז ע"א) בד"ה בא וישב וכו' עיי"ש היטב ואכ"מ להאריך בזה:

והשתא עפ"ז ממילא מתבאר דמכל ראיותיו של הרמב"ן ושאר ראשונים ז"ל אין הכרע לומר דקיי"ל תחומין דרבנן. דמה שהביא ראי' מדאמרינן (בפרק מי שהוציאוהו) אמר ריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' יחיד במקום רבים וא"ל רבא לאביי מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי יחיד במקום רבים. לפי מה שנתבאר אין זה ענין לכאן. דאע"ג דתחומין דאורייתא מ"מ עירובי תחומין לכ"ע דרבנן נינהו כמו שנתבאר. ונראה שכן מוכרח לפמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' שם דסתמא דתלמוד ירושלמי ס"ל דקיי"ל תחומין דאלפים אמה דאורייתא כמשכ"ל. ואפי' הכי חזינן בירושלמי (פ"ק דעירובין ה"א) דלכולהו אמוראי דהתם ס"ל דהלכה כדברי המיקל בהלכות עירובין ואפי' עירובי תחומין ואפי' כיחיד במקום רבים עיי"ש. וכבר הביא הרמב"ן ז"ל גופי' בחי' לעירובין (סו"פ מי שהוציאוהו) דברי הירושלמי אלו. עיי"ש בדבריו. וא"כ הדברים סותרין זא"ז. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא לדעת הגאונים ז"ל. דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא עירובי תחומין דרבנן נינהו. הן אמת דלכאורה יש לפקפק בזה מדמבואר בסוגיא דהתם דגם מאי דא"ר יוחנן בן נורי התם במתניתין מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח. וחכמים פליגי עלי' ואמרי דאין לו אלא ארבע אמות. משום שהי' ישן ולא נתכוון לקנות שביתה. הו"ל בכלל הלכה כדברי המיקל בעירוב. וכן הוא בירושלמי (פ"ק דעירובין) שם עיי"ש. והרי הך פלוגתא לאו בעירוב היא אלא בתחומין. וכבר ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב שם וז"ל מיהא שמעינן דהא דריב"ל לאו בעירוב ממש קאמר אלא אפי' בתחומין במשמע. דהא דרבי יוחנן ב"נ תחומין נינהו ולא עירוב וכו' דכל דבר הניתר ע"י עירוב במשמע ואע"פ שאין המחלוקת בעירוב ממש עכ"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל דאע"ג דהא לאו בעירוב מיירי אלא בתחומין מ"מ קים לן דכי אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב לאו בעירוב ממש בלחוד קאמר אלא בכל דבר שהוא ניתר בעירוב ושהוא מתולדות עירוב עכ"ל עיי"ש. אבל ודאי זהו דחוק טובא. והוא אפשר לשיטתם:

אמנם לשיטת הגאונים ז"ל נראה דודאי מדאורייתא כל שישן במקום. הוא מקומו וקרינן בי' אל יצא איש ממקומו. ויש לו אלפים אמה לכל רוח אפי' למ"ד תחומין דאורייתא. אע"פ שלא נתכוון לקנות שביתה. משום דקניית שביתה לא רמיזא בקרא כלל. אלא מקומו הוא דכתיב. וכל שישן במקום זה מתחילת שבת מקומו קרינן בי' וחכמים לא החמירו עליו אלא מדבריה' והוא בכלל עירוב ברגליו. שהמערב ברגליו ג"כ צריך להתכוון לקנות שביתה. וא"כ פלוגתייהו בעירוב היא ולא בתחומין ושפיר הו"ל בכלל מאי דקאמר ריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ולא מיירי כאן מתחומין כלל. וגם למ"ד תחומין דרבנן. מ"מ אסמכינהו אקרא דאל יצא איש ממקומו. כדאמרינן התם לקמן (נ"א ע"א). והיינו דוקא לעיקר תחומין. אבל לקניית שביתה ליכא אסמכתא מקרא ובכלל עירוב היא. וא"כ אין לנו שום הכרח משם דתחומין דרבנן. ומהאי טעמא נמי מה שהביאו הרמב"ן והאו"ז והרא"ש ז"ל והסמ"ג (בסוף הלכות עירובין) מדאמרינן (בפרק בכל מערבין ל"ז ע"ב) א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה וכו' עיי"ש. אין מזה הכרע דודאי עירובי תחומין דרבנן ותחומין דאורייתא כמו שנתבאר:

ומש"כ עוד הרמב"ן ז"ל שם וז"ל והתם נמי אמרינן גבי שפיכת מים בעבים איבע"א ספק דדבריהם להקל. אי תחומין דאורייתא כר"ע אף בכלים דאוריי' הוא עכ"ל וכוונתו למאי דאמרינן (בפרק מי שהוציאוהו מ"ה ע"ב) עלה דתניא גשמים שירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם. ופריך ואמאי וליקני שביתה באוקיינוס וכו'. אר"י הכא בעבים שנתקשרו מערב יו"ט עסקינן. ופרכינן ודלמא הנך אזלו והנך אחריני נינהו וכו'. ואיבע"א הוי ספק דדבריהם וספק דבריהם להקל עיי"ש. וזהו שכתב הרמב"ן דלר"ע דתחומין דאורייתא אף בכלים דאורייתא הוא. כלומר דלאו דוקא באדם עצמו אלא אף בכלים ושאר חפצים שקנו שביתה במקומן אסור מדאורייתא להוציאן חוץ לתחומן. וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא ולא ספק דדבריהם. אלא ודאי לסתמא דתלמודא ס"ל תחומין דרבנן. ואמנם עיקר הדבר שהחליט הרמב"ן ז"ל דלמ"ד תחומין דאורייתא אף בכלים ס"ל הכי. אע"פ שכן נראה ג"כ מפירש"י (בפרק חלון ע"ט ע"ב) בד"ה מהו דתימא וכו'. מ"מ בדברי הריטב"א ז"ל מבואר דלא ס"ל הכי התם. ולפי פירושו שם לא מוכח משם מידי עיי"ש בדבריו. וכבר הביא המג"א (סי' ת"ד) מחלוקת הרלב"ח ומהר"ם אלשקר בזה עיי"ש. ולפמש"כ הרמב"ם והסמ"ג והאו"ז והרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל דלרבי יהודה ס"ל תחומין דאורייתא. מוכרח מסוגיא דפרק בתרא דעירובין (צ"ז ע"ב) דכלים ומים לכ"ע אינו אלא מדרבנן עייש"ה. ובלא"ה כיון דהתם ביו"ט מיירי כבר כתב הר"א מיימון ז"ל (במעשה נסים סי' י"ב) בפשיטות דביו"ט לכ"ע תחומין דרבנן. וז"ל שם תמיה כי יכנס במוח בעל שכל כי איסור תחומין ביו"ט או יוה"כ מן התורה עם היות לשון הכתוב הנלמד ממנו איסור תחומין הוא אל יצא איש ממקומו ביום השביעי עכ"ל עיי"ש. וכן הכריח הר"ב ט"א (בחגיגה י"ז ע"ב) עיי"ש שהאריך בזה. ועי' מש"כ בזה מהר"ם בן חביב ז"ל (ביום תרועה לר"ה ל"ב ע"א) ובשאר אחרונים. איברא דמהירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ב) מתבאר דגם ביו"ט תחומין דאורייתא למ"ד בשבת תחומין דאורייתא עיי"ש. וכן כתבו התוס' (בפסחים פרק מי שהי' טמא צ"ג ע"ב) בד"ה ר"י אמר וכו' ושם הביאו ג"כ דברי הירושלמי אלו עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל. מ"מ אפשר דתלמודא דידן לא ס"ל הכי ולהכי קרי לי' ספק דדבריהם. ועכ"פ ליכא משם הכרע כלל לומר דקיי"ל תחומין דרבנן:

ומש"כ עוד הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ובסוף כיצד מעברין אמר רבא פלגאה בעירובין לית דחש לה להא דר"ע. מדלא אמרינן לית דחש לה סתם. וקאמר בעירובין לית דחש לה לדר"ע. אלמא בכולי' עירובין לית דחש לי' לחומרא כר"ע משום דעירובי תחומין דרבנן והלכה כדברי המיקל ולית דחש לי' כר"ע דמחמיר דאזיל לטעמי' דקסבר עירובי תחומין דאורייתא עכ"ל עיי"ש. וגם הסמ"ג (סוף הלכות עירובין) הביא ראי' זו עיי"ש. אבל לפי מה שנתבאר גם משם אין הכרע. דאדרבה להכי לא קאמר סתם לית דחש לה לדר"ע. אלא קאמר בעירובין לית דחש לה לדר"ע משום דדוקא בעירובין הוא דלית דחש לדר"ע. משום דעירובי תחומין ודאי לכ"ע אינן אלא מדרבנן. אבל בתחומין לעולם אימא לך דקיי"ל תחומין דאורייתא כדר"ע ושאר תנאי דס"ל כוותי' בהא. ואע"ג דפלוגתא דר"ע ורבנן התם בתחומין היא. דלרבנן בשנתן עירובו בעיר מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ולר"ע אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה עיי"ש. מ"מ הא בהא תליא דלדינא דאורייתא דסגי בנתן דעתו לשבות שם להיות חשוב כמקומו לענין תחומין. הרי זה ממש כשובת שם. דאפי' לר"ע מהלך את כולה אפי' גדולה כאנטוכיא וחוצה לה אלפים אמה וכמבואר שם עיי"ש. אבל לפי מה שתיקנו רבנן עירוב בפת שוב לא חשבינן לי' כשובת שם לר"ע כשנתן שם עירובו. והילכך אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה. וכעין זה מבואר בירושלמי והביאו הרשב"א ז"ל שם. דבאומר שביתתי במקום פלוני עדיף ממניח עירובו והרי הוא כשובת עיי"ש בדבריו. וא"כ לר"ע דמחמיר אע"ג דתחומין דאורייתא לדידי'. מ"מ אין זה אלא חומרא דרבנן בעלמא. דהו"ל לדידי' בכלל תקנת עירוב. וכיון דבעירובי תחומין קיי"ל דהלכה כדברי המיקל שפיר קאמר דלית דחש לה לדר"ע בעירובין. ועכ"פ מתבאר דגם מההיא דהתם לשיטת הגאונים ז"ל אין שום הכרע לומר דקיי"ל דלא כר"ע דאמר תחומין דאורייתא. דההיא לא תליא מידי בפלוגתא דתחומין דאורייתא. דאפי' רבנן דר"ע דהכא מצי סברי שפיר דתחומין דאורייתא וכמו שביארנו:

ומש"כ עוד הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ועוד סתמא דמתניתין ריבה אחד ומיעט אחד ולא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. ורבינא דהוא בתרא פירש לברייתא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה ותחומין דרבנן עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד תמיהני בראי' זו. דהרי מגופא דמתניתין ודאי ליכא שום ראי' לזה. לפי גירסת הרי"ף ז"ל והיא ג"כ גירסת כל הראשונים ז"ל וכן הגירסא בירושלמי. והיא ג"כ גירסת הרמב"ן ז"ל גופי' במתניתין. שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. ולא כגירסא שלפנינו דקתני שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. דלפי גירסא זו ודאי משמע כדפירש"י שלא אמרו חכמים את עיקר הדבר דהיינו מה שגזרו איסור שלא לצאת חוץ לתחום. להחמיר בו אלא להקל. וא"כ משמע דסתם לן תנא כמ"ד תחומין דרבנן. אבל לפי גירסת כל הראשונים ז"ל דגרסי שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. אדרבה משמע קצת איפכא דודאי תחומין דאורייתא נינהו. וא"כ הי' ראוי לחכמים להחמיר בהן ולשמוע לזה שמיעט. וכן הי' מקום להחמיר שלא לקבל בהן עדותן של עבד ושפחה. ולזה קאמר שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר. כלומר בדבר זה דהיינו עדות של מדת התחומין לא אמרו חכמים להחמיר כדרכן לעשות משמרת למשמרת של תורה להרחיק את האדם מן העבירה. אלא להקל בדבר זה להעמידו על קו הדין משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא. שבידינו לחזור ולמדוד ולברר הדבר. ולכן האמינו לזה שריבה. ותולין דברי זה שמיעט בטעות. וכדאמרינן עלה בגמרא ובלבד שלא ירבה יותר ממידת העיר באלכסונא עיי"ש. וכן מטעם זה האמינו עבד ושפחה. ומה"ט לא מוקמינן בגמרא להך מתניתין כמ"ד תחומין דרבנן. ורק הברייתא הוא דמוקמינן כמ"ד תחומין דרבנן. דפרכינן התם והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר. ומשני אמר רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה ותחומין דרבנן עיי"ש. ובודאי דהך ברייתא ליכא לפרושי אלא אליבא דמ"ד תחומין דרבנן. וכדפירש"י שם. ודברי הרמב"ן ז"ל תמוהים אצלי מה שהכריח ממאי דרבינא דהוא בתרא פירש לברייתא כמ"ד תחומין דרבנן. דמה בכך דהוא בתרא אטו מימרא דנפשי' קאמר והא לפרושי ברייתא אתי. והוכרח בע"כ לפרושי הכי משום דהך ברייתא לא מיתרצא בענין אחר. ואדרבה מדלא מוקי כמ"ד תחומין דאורייתא אלא ברייתא לחוד. משמע ודאי דמתניתין מיתוקמא שפיר כמ"ד תחומין דאורייתא וכמו שביארנו:

ומש"כ עוד הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ובפרק האשה שנתארמלה ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו' ועד כאן היינו באין בשבת וקאמר בגמרא קסבר תחומין דרבנן. ובפרק חלון גבי מעשה דכלתו של רבי הושעי' שהלכה למרחץ וחשכה לה ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני רבי חייא ואסר' א"ל רבי ישמעאל בר"י בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל שיש לך להקל בעירובין הקל עכ"ל עיי"ש. והנה הראי' האחרונה מלבד מה שכבר הכריחו התוס' (שם פ' ע"א) בד"ה מעשה וכו'. דההיא עובדא לא בעירובי תחומין מיירי אלא בעירובי חצרות. וכתבו שם שכן פירש גם רבינו חננאל ז"ל עיי"ש. וכן כתב הרשב"א ז"ל שם. וכן דעת הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. וכן נראה מוכרח ע"כ לפי דעת הרמב"ן ז"ל גופי' שהבאתי לעיל דלרבי יוסי ס"ל תתומין דאורייתא. וא"כ אין משם הכרע. ואינה ענין לכאן. בלא"ה לפי מה שביארנו בשיטת הגאונים ז"ל דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא עירובי תחומין דרבנן. א"כ כיון דהתם בעירובי תחומין הוא דמיירי ליכא מהתם הכרע כלל אפי' לפירש"י והראב"ד ז"ל דס"ל דבעירובי תחומין מיירי התם. ואמנם מההיא דסופ"ב דכתובות שם לכאורה ודאי מוכרח דסתם לן תנא כמ"ד תחומין דרבנן. איברא דלפמש"כ בסמ"ג (עשין קל"ג) וכן כתב בספר התרומ' (הלכות ארץ ישראל) דכיון דקאמר הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ולא קאמר קסבר תרומה בזה"ז דרבנן משמע שסובר שכך הלכה עיי"ש. והביאו בכ"מ (סופ"א מהלכות תרומות) עיי"ש. נראה דס"ל דהיכא דקאמר קסבר משמע דאיהו הוא דקסבר הכי ואנן לא סבירא לן כוותי'. וכן משמע מדברי התוס' (בפסחים פרק כיצד צולין פ"א ע"א) בד"ה קסבר וכו' עייש"ה. וכבר הכריחו קצת אחרונים ז"ל משם דכל היכא דקאמר הך לישנא דקסבר משמע דלא קיי"ל הכי. ואע"ג דהרש"ל ז"ל ביש"ש (פרק הערל סי' ל"ג) השיג על ספר התרומה שם. מ"מ מטעמא אחרינא הוא. אבל בעיקר הך כללא גם הרש"ל לא פליג עיי"ש בדבריו. ונראה דכוונתם דאע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דקאמר קסבר אע"ג דהכי הילכתא. מ"מ היינו היכא דאיכא תרי תנאי או תרי אמוראי. דקאמר בכל חד קסבר. אע"ג דודאי איכא חד מינייהו דקיי"ל כוותי'. משום שלא בא אלא לומר דמר קסבר הכי לאפוקי אידך מ"ד בר פלוגתי' דלא ס"ל הכי. אבל כל היכא דלא מיירי אלא בחד תנא או אמורא או קאי אמתניתין או ברייתא. וקאמר קסבר משמע דאנן לא קיי"ל הכי וא"כ בההיא דכתובות שם מדקאמר סתמא דתלמודא קסבר תחומין דרבנן. משמע דאנן לא קיי"ל הכי אלא קיי"ל תחומין דאורייתא. וא"כ מוכח משם איפוך ממה שהוכיח משם הרמב"ן ז"ל. ואע"פ שיש לפקפק בכלל זה. ואכ"מ להאריך בזה מ"מ בעיקר ראייתו של הרמב"ן ז"ל ג"כ איכא לפקפק טובא. דנהי דסתם מתניתין דכתובות שם ס"ל תחומין דרבנן מ"מ הא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת. דבר"פ כשם איפליגו בהכי ר"ע ור"א בנו של ריה"ג. וקיי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. ואע"ג דקיי"ל דאין סדר למשנה. וא"כ אפשר דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. מ"מ כיון דאין מזה הכרע הדרינן לכללא דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. וא"כ אית לן למימר דהילכתא כוותי' דאמר תחומין דאורייתא. ולא כר"א בנו של ריה"ג דפליג עלי' וקאמר תחומין דרבנן. ובפרט שכבר הוכחנו מכמה דוכתי דקיי"ל תחומין דאורייתא. וכך ס"ל נמי לסתמא דתלמודא דירושלמי. כמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל:

ובודאי דהכי משמע נמי מסתמא דתלמודין דפרק מי שהוציאוהו (נ"א ע"א) דפרכינן הני אלפים אמה היכן כתיבן וכו' ותו פרכינן ור"ח בן אנטיגנוס מה נפשך אי אית לי' גז"ש פיאות כתיבן אי לית לי' גז"ש אלפים אמה מנ"ל. ומשני לעולם אית לי' גז"ש ושאני הכא דאמר קרא זה יהי' להם מגרשי הערים לזה אתה נותן פיאות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת עיי"ש. ומפשטא דכולה הך סוגיא משמע ודאי דהך גז"ש דמקום ממקום גז"ש גמורה היא ומדאורייתא קאמרינן ולא ניתנה ראי' זו לידחות אלא בדוחק גדול. כמש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ונראה דמטעם זה ס"ל לרבינו אפרים ז"ל תלמידו של הרי"ף ז"ל דמאי דאמרינן (סופ"ה דסוטה) דר"א בר"י הגלילי ס"ל תחומין דרבנן ור"ע סבר תחומין דאורייתא היינו לומר דלר"ע תחומין מפורשים בתורה. אבל ר"א בנו של ריה"ג ס"ל דאינם מפורשים בתורה. דאלפים אמה דכתיב בקרא לא קאי אתחום שבת אלא לשדות וכרמים. ושיעור אלפים אמה לתחום שבת לא נפק"ל לדידי' אלא בגז"ש דמקום ממקום וכו'. וכיון שאינו מפורש בקרא קרי לי' דרבנן. וזה כדעת מקצת הגאונים ז"ל ובראשם רב אחא משבחא ז"ל דכל מאי שאינו מפורש בקרא ולא נפיק אלא מדרשא מיקרי מדרבנן ודינו כאיסור דרבנן. ומקור דעתם מסוגיא דפ"ק דקידושין (כ"ד ע"ב). דאמרינן נראין דברי ר"ט בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו. ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא עיי"ש. ורב האי גאון ז"ל דחה ראי' זו. וס"ל דכל מאי דנפיק מדרשא הו"ל כמפורש בקרא ודאורייתא ממש הוא. וגם דעת הרמב"ם ז"ל כסברא הראשונה. כמבואר בסה"מ (שורש שני) והרמב"ן ז"ל שם האריך להשיג עליו בשורש זה עיי"ש. ובתשו' הרשב"א ז"ל (ח"א סי' אלף קפ"ה ובח"ב סי' ר"ל) ובמיוחסות (סי' קי"א) ובמש"כ הה"מ (בפ"ד מהלכות אישות). עיי"ש ובמה שהאריכו האחרונים ז"ל על דברי הרמב"ם בסה"מ שם ואכמ"ל בזה. ולפי שהוקשה לו לרבינו אפרים ז"ל אליבא דמאן קיימינן בסוגיא דפרק מי שהוציאוהו דגמרינן תחומין בגז"ש מקום ממקום. אי אליבא דר"ע דאמר תחומין דאורייתא. הרי יליף לה מקרא דומדותם מחוץ לעיר וגו' אלפים באמה. ואי קאי אליבא דר"א בנו של ריה"ג. הרי לדידי' תחומין דרבנן כדאמרי' בסוטה שם. ובהך סוגיא דהכא ודאי משמע דמדאורייתא קאמר וגז"ש גמורה היא כמשכ"ל. ולכן ס"ל לרבינו אפרים ז"ל דודאי אליבא דר"א בנו של ריה"ג קיימינן הכא וגם לדידי' ס"ל דתחומין דאורייתא. ולא קרי להו התם בסוטה אליבי' מדרבנן. אלא משום דלא מיפרשי בקרא ולא נפקי לדידי' אלא מדרשא בגז"ש דמקום ממקום. ועפ"ז מתבארים על נכון כל דברי רבינו אפרים ז"ל. והרמב"ן. ז"ל שהשיג עליו. וכתב שדברים משובשים הם אזיל לשיטתו (בשורש שני) שהשיג שם גם על הרמב"ם ז"ל בזה עיי"ש בדבריו:

אלא דמש"כ רבינו אפרים ז"ל והאי תנא דקאמר לא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל ותחומין דרבנן ר"א היא וכו'. נראה דט"ס הוא. וכצ"ל והאי תנא דקאמר לא אמרו את הדבר להקל אלא להחמיר ותחומין דרבנן וכו'. כמבואר (בפרק כיצד מעברין) שם דרק על תנא דברייתא הוא שאמרו דקסבר תחומין דרבנן. ולא אמתניתין כמשכ"ל. ואע"ג דמדברי הירושלמי עלה דהך מתניתין (בפ"ה ה"ד) משמע דמוקי נמי למתניתין כמ"ד תחומין דרבנן עיי"ש. מ"מ בתלמודא דידן לא אמרינן הכי אלא אברייתא לחוד. וגם מדברי הירושלמי אין הכרע כ"כ עיי"ש היטב ואין להאריך. ומ"מ גם לשיטת שאר הראשונים ז"ל דס"ל דכל מאי דנפיק מדרשא ואינו מפורש בקרא דאורייתא ממש הוא כאילו מפורש בקרא אין הכרח לאפוקי סוגיא דגמרא שם (בפרק מי שהוציאוהו) מפשטה. דאע"ג דבסוגיא דסוטה שם מוקמינן לר"א בנו של ריה"ג דס"ל תחומין דרבנן. היינו משום דמשמע מלישנא דמתניתין דהתם דר"א בנו של ריה"ג בעיקר דינא דתחומי שבת פליג עלי' דר"ע וס"ל דלא רמיזי בקרא כלל. אבל בסוגיא דפרק מי שהוציאוהו אתינן למימר דלשאר תנאי אפי' אי ס"ל במגרשי הלוים כר"א בנו של ריה"ג. מ"מ לענין תחומין לא פליגי עלי' דר"ע וס"ל תחומין דאורייתא ונפק"ל מגז"ש דמקום ממקום. ואין להאריך בזה. ועכ"פ נתבאר דלשיטת הגאונים ז"ל אין לנו הכרע לומר דקיי"ל תחומין דרבנן. ואדרבה הדבר מוכרע דקיי"ל תחומין דאורייתא:

ואמנם ראיתי להאו"ז שם שהביא עוד ראי' דקיי"ל תחומין דרבנן מדאמרינן (בר"פ מי שהוציאוהו) עלה דתנן מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות. בעו מיני' מרבה הוצרך לנקביו מהו א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה. ופירש"י לאו דלא תסור ותחומין דרבנן עיי"ש. וזה מוכרח לכאורה לפי מאי דמסקינן (בפ"ג דברכות י"ט ע"ב) דלא אמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה אלא בלאו דלא תסור דדבריהם עיי"ש. אלא שראיתי להבה"ג (בהלכות עירובין) שהשמיט הך דינא דרבה בהוצרך לנקביו עיי"ש. וכפי הנראה אזיל לטעמי' שפסק דתחומין דאורייתא. וא"כ תחום שבת הו"ל לאו גמור דאורייתא. וע"כ צ"ל דס"ל לרבה כס"ד דסוגיא דברכות שם דכבוד הבריות דוחה אפי' לאו גמור דאורייתא. וא"כ לדידן דקיי"ל כמסקנא דהתם דאין כבוד הבריות דוחה אלא לאו דלא תסור וכן פסק בהדיא הבה"ג (בהלכות יו"ט) עיי"ש. להכי השמיט ולא הביא בהלכות עירובין להלכה הך דינא דרבה. וכן בשאילתות לא הביא דינא דרבה בהלכות תחומין שלו (בפרשת בשלח). ולפמש"כ גם הוא ז"ל לטעמי' אזיל ושפיר השמיטה. ואמנם בלא"ה נראה דאפי' לפירש"י ז"ל וסייעתו שפירשוה בלאו דלא תסור. מ"מ אין מזה הכרע לפמש"כ התוס' ישנים (ביומא ס"ז ע"א) שהבאתי לעיל שנראה מדבריהם דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא הזהיר הכתוב אלא שלא לעבור התחום. אבל משעבר תחומו תו ליכא איסור מדאורייתא ללכת יותר עיי"ש היטב. וא"כ כאן שכבר הוא חוץ לתחומו ודאי לכ"ע ליכא לאו דאורייתא להרחיק יותר. וכ"ש לחזור לתחומו. וליכא אלא איסור דדבריהם ולאו דלא תסור. ושפיר קאמר רבה גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה והיינו לאו דלא תסור ועי' באו"ז ח"ב (סי' קמ"א) מש"כ בשם רשב"ם ועי' מגילה ג' ע"ב ובפירש"י וברש"א ושאר אחרונים שם:

אמנם לכאורה יש ראי' מוכרחת דקיי"ל תחומין דרבנן מדאמרינן בפרק כיצד מעברין (נ"ח ע"ב) אמר רב נחמן אמר רבה ב"א אין מקדרין לא בעגלה ערופה ולא בערי מקלט מפני שהן של תורה עיי"ש. ומתבאר מזה דבתחומין מקדרין. כדתנן התם במתניתין משום דאינן של תורה. ומבואר דס"ל לר"נ א"ר ב"א דהלכה כמ"ד תחומין דרבנן. ובהדיא מוכחינן התם לעיל (בפרק בכל מערבין ל"ה ע"ב) מזה דתחומין דרבנן. דפרכינן התם וסבר ר"מ תחומין דאורייתא והתנן אם אינו יכול להבליעו בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים. ואי ס"ד תחומין דאורייתא מי מקדרין והאמר ר"נ אמר רבה ב"א אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה וכו' עיי"ש. וא"כ עכ"פ לדידן איכא למשמע ממילתא דר"נ אמר רב"א דקיי"ל תחומין דרבנן. והדבר תמוה לכאורה על הראשונים ז"ל שלא הביאו ראי' זו. וביותר יש לתמוה מזה לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דס"ל דגם לתלמודא דידן בתחומין די"ב מיל לכ"ע דאורייתא. א"כ אמאי קאמר ר"נ ארב"א דאין מקדרין בערי מקלט ובעגלה ערופה. ולא נקט נמי תחומין די"ב מיל דהו"ל ג"כ של תורה לכ"ע. אלא ודאי מוכרח מזה דליכא תחומין דאורייתא כלל. ועכצ"ל דאע"ג דמדאמר ר"מ שמקדרין בתחומין שפיר שמעינן דתחומין דרבנן. כיון דאמר ר"נ דבדאורייתא אין מקדרין. מ"מ מדרב נחמן גופי' ליכא לאוכוחי מידי. משום דאפשר לומר דלא פסיקא לי' למינקט אלא ערי מקלט ועגלה ערופה דלעולם אין מקדרין בהו. משא"כ תחומין כיון דאיכא תחומין דאלפים אמה שהן מדרבנן לדעת הרמב"ם וסייעתו ומקדרין בהן. אע"ג דאיכא נמי תחומין די"ב מיל דאורייתא דאין מקדרין לא פסיקא לי' למינקט. וא"כ אפשר לומר דאפי' את"ל דלר"נ גופי' ס"ל דתחומין דאלפים אמה דאורייתא. מ"מ כיון דתלי בפלוגתא ואיכא למ"ד תחומין דרבנן. בפלוגתא לא קמיירי. ולא נחית למינקט אלא ערי מקלט ועגלה ערופה דלכ"ע מדאורייתא נינהו. וממילא נשמע דתחומין נמי למ"ד דאורייתא או תחומין די"ב מיל להסוברין שהן לכ"ע מדאורייתא אין מקדרין. ונראה דמה"ט הביא הרי"ף ז"ל (בפרק כיצד מעברין) הך מימרא דר"נ אמר רבה ב"א. אע"ג דהאידנא ליכא ערי מקלט ואין מצות עגלה ערופה נוהגת. ואין דרכו של הרי"ף ז"ל להביא בהלכותיו מאי דלית בי' נפק"מ בזה"ז. מ"מ הביאה משום דמינה שמעינן לתחומין די"ב מיל שהן מדאורייתא להרי"ף ז"ל (סו"פ דעירובין). כמו שהבינו מדבריו ז"ל הרז"ה ושאר ראשונים ז"ל שם. וא"כ דינן כערי מקלט ועגלה ערופה שאין מקדרין מפני שהן של תורה. ואע"ג דלדידן בלא"ה עכ"פ אסור מדרבנן לילך יותר מאלפים אמה. מ"מ איכא נפק"מ לענין מי שהוציאוהו חוץ לשנים עשרה מיל בשבת והוצרך לנקביו שאסור לילך חוץ לארבע אמותיו. דבזה לא שייך להתיר מטעמא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. דהיינו דוקא בלאו דלא תסור ובתחומין דאלפים אמה דמדרבנן לדעת הרי"ף ז"ל. אבל תחומין די"ב מיל דאית בהו לאו גמור דאורייתא מקרא דאל יצא איש ממקומו לא שרינן משום כבוד הבריות. והרא"ש ז"ל לא נמשך בזה אחר הרי"ף והשמיט הך מימרא דר"נ מהלכותיו. משום דלטעמי' אזיל דמסיק (סופ"ק דעירובין) דלא קיי"ל בזה כהירושלמי ואין לנו שום תחומין דאורייתא כלל ואפי' תחומין די"ב מיל עיי"ש. וא"כ ליכא האידנא שום נפק"מ בהך מימרא ולהכי השמיטה. ומזה מוכח דהרי"ף לא ס"ל כדעת התוס' ישנים ביומא שם כמבואר. וגם מוכח מזה דלא כדעת הרמב"ן ז"ל (במלחמות סופ"ק דעירובין) ובלקוטיו שם בביאור דברי הרי"ף ז"ל שם דגם לדידי' לקושטא דמילתא אפי' תחומין די"ב מיל לאו דאורייתא עיי"ש. דלפמש"כ ע"כ מוכח דהכי ס"ל להרי"ף לדינא וכמו שהבינו שאר ראשונים ז"ל מדעתו. ודברי הרמב"ן ז"ל צ"ע בזה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דמדברי רב נחמן א"ר ב"א אין הכרע לומר דקיי"ל תחומין דרבנן:

ועדיין יש מקום עיון בזה לפי מה שנתבאר דדעת הבה"ג והשאילתות דתחומין דאלפים אמה דאורייתא. וכמו שביאר בהדיא בספר העתים לרבינו יהודה הנשיא ז"ל אלברצלוני. וא"כ אין מקדרין. כמבואר בסוגיא דפרק בכל מערבין שם. והרי אנן חזינן להבה"ג (בהלכות עירובין) ובשאילתות (פרשת בשלח שאילתא מ"ח) שכתבו וז"ל ומדידת אלפים אמה דקאמרינן בקדירת הרים ובבליעת גאיות וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשמע מזה דס"ל דמקדרין בתחומין. וא"כ דבריהם ז"ל סותרין זה את זה. דהרי לפי המבואר בסוגיא שם היינו דוקא למ"ד תחומין דרבנן והם ז"ל ס"ל דקיי"ל תחומין דאורייתא. אמנם נראה ע"פ מה שיש להסתפק במאי דאמרינן דבשל תורה אין מקדרין ובדרבנן מקדרין. אם מעיקר דינא ראוי למדוד את ההרים והגאיות כמו שהן כל מדרונו כקרקע חלקה. אלא דבדרבנן הקילו למדוד ע"י קידור אע"פ שבכך מקצר את המידה הרבה. או נימא איפכא דמעיקר דינא אין למדוד אלא ע"י קידור. אלא דבדאורייתא החמירו שלא לקדר. אלא מודדין הכל כמות שהוא שיפועו מכאן ועלייתו מעבר השני. אע"פ שבכך מאריך את המידה יותר מדאי. ובדרבנן לא החמירו אלא אוקמוה אדינא דאורייתא למדוד ע"י קידור. והנה מדברי התוס' (בפרק כיצד מעברין נ"ח ע"ב) בד"ה אבל מתלקט וכו'. מבואר דס"ל דמדינא ראוי למדוד בכל מקום כל השיפוע כולו מדידה יפה לגמרי עיי"ש בדבריהם. וא"כ מה שמקדרין בתחומין מקולי תחומין שנו כאן. שאמרו להקל שלא ע"פ הדין. אבל ראיתי במפתח לרבינו ניסים גאון ז"ל (בפרק בכל מערבין) שכתב וז"ל אין מקדרין לא בעגלה ערופה ולא בערי מקלט וכו'. והיו מדקדקין במדידת העיר הקרובה אל החלל ובתחום ערי מקלט ולא היו מקדרין מפני שהן מן התורה ושמא יוסיפו על השיעור הקצוב להם עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו אלו דס"ל דעיקר המדידה המצומצמת ע"פ הדין אינה אלא ע"י קידור. אלא דמפני שהן של תורה חששו רבנן שמא יוסיפו על השיעור הקצוב להם מדאורייתא. לכך החמירו בהן שלא לקדר. אלא למדוד כל השיפוע מדידה יפה כמו שהוא כאילו הי' קרקע חלקה. וזה איפוך מדעת התוס':

ונראה דאיכא בזה נפק"מ לדינא. דלפי דעת התוס' דמעיקר דינא דאורייתא למדוד כל השיפוע כולו כאילו הוא קרקע חלקה. אלא דמדרבנן מקדרין היכא דאין השיעור אלא מדרבנן. כגון תחומין אליבא דמ"ד דמדרבנן. אע"פ שבכך מאריך התחום יותר הרבה מן השיעור הראוי. א"כ למ"ד תחומין דאורייתא דאין מקדרין אלא מודדין כל המדרון מדידה יפה. אם עבר ומדד ע"י קידור לאו כלום קעבד. דהרי לא זהו התחום מעיקר דינא. ואם הלך שם בשבת הו"ל כיצא חוץ לתחום ולוקה. ואין לו אלא ארבע אמות. אבל לדעת רבינו נסים גאון ז"ל. כיון דמעיקר דינא כך היא מדידת התחומין מדאורייתא. אלא שהחמירו לכתחילה שלא לקדר משום חששא בעלמא דחששו שמא יוסיפו על השיעור הקצוב להם. א"כ נראה דהיינו דוקא לכתחילה. אבל בדיעבד כשעברו ומדדו התחום ע"י קידור כיון דאין מודדין אלא ע"י מומחה כדתנן (בפרק כיצד מעברין נ"ח ע"ב) וכדפירש"י והרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים שם. וכן מבואר בירושלמי שם עיי"ש. והוא אומר דקים לי' שלא הוסיף על המידה כלום אפשר לומר דיכול לסמוך עליו ולילך עד התחום הזה בשבת אפי' לכתחילה. ועכ"פ פשיטא ודאי דאינו לוקה כשיצא עד תחום זה. שהרי מעיקר דינא כך הוא מדידת התחומין אפי' לכתחילה. והשתא א"כ אפי' למה שפסקו השאילתות והבה"ג וסייעתם ז"ל דתחומין דאורייתא. מ"מ שפיר איכא נפק"מ טובא במדידה ע"י קידור. וא"כ שפיר אפשר לומר דזו היא כוונת השאילתות והבה"ג שם. אבל ודאי דלפי מאי דפסקו להלכה דתחומין דאורייתא אין מקדרין בתחומין מיהת לכתחילה. וא"כ אין כאן סתירה בדבריהם:

איברא דעיקר פירושו של רבינו נסים ז"ל צ"ע טובא אצלי לכאורה. דהא תינח לענין תחומין דליכא איסור אלא בהוספה. אבל בגרעון ליכא שום חששא. ובזה שפיר אפשר לומר דהיינו טעמא דאין מקדרין משום דשמא יוסיפו על השיעור הקצוב. אלא מודדין את ההרים והגאיות כמות שהן. אע"פ שבכך גורע ופוחת מן השיעור הקצוב. אבל בערי מקלט ובעגלה ערופה דכמו שיש תקלה בהוספה יותר על השיעור הקצוב. הכי נמי אין לגרוע מן השיעור הקצוב. דבערי מקלט אם גורע מן השיעור הקצוב זימנין שימצא גואל הדם את הרוצח בתוך תחום עיר מקלטו ויהרגנו. ונמצא שופך דמים נקיים. וכן בעגלה ערופה אם גורע במדידתו מצד ההרים נמצא שמחייב להביא העגלה למי שאינו חייב בה ופוטר את החייב. שאם הי' מודד כראוי היתה העיר שמצד ההרים רחוקה מן החלל ופטורה. וזו שמצד המישור היתה קרובה יותר וחייבת. והשתא היכי יתכן לומר דמשום חששא דשמא יוסיפו על השיעור הקצוב אמרו דאין מקדרין אלא מודדין כל השיפוע כולו מדידה יפה. וא"כ גורע מן השיעור הקצוב. כיון דמעיקר דינא מקדרין והרי בזה יש תקלה בגרעון כמו בהוספה. ומה הועילו חכמים בתקנתן. ואדרבה בהכי מיגרע גרע. דבקידור ליכא אלא חששא שמא יוסיפו אבל אפשר שפיר שלא יוסיפו. משא"כ כשמודדין כל השיפוע מדידה יפה ודאי פוחתין מן השיעור הקצוב. כיון דמעיקר דינא אין המדידה אלא ע"י קידור. אבל לדעת התוס' ניחא שפיר דמעיקר דינא אין מודדין בכל מקום אלא מדידה יפה כל השיפוע כולו. אלא דבתחומין דרבנן הקילו לקדר אע"פ שבכך מוסיפין על השיעור הקצוב. אבל דברי רבינו נסים ז"ל צ"ע לכאורה. ומיהו אפשר לומר דגם בערי מקלט לא חששו אלא שלא להוסיף משום דבכך עיקר מצות גלות אפשר שתתבטל אם ישב במקום הנוסף. שהרי הוא חוץ לתחום עיר מקלט. אבל בגרעון ליכא חששא כולי האי שהרי בידו לנום לתוך התחום אם יפגשנו גואל הדם. שהרי הוא אצל התחום. ומיהו בעגלה ערופה ודאי קשה טובא לכאורה כדכתיבנא. וצ"ע כעת ואכמ"ל בזה:

ומ"מ נראה דדעת השאילתות והבה"ג כדעת רבינו נסים גאון ז"ל וא"כ אין דבריהם ז"ל סותרין זא"ז. וראיתי להמרדכי (סופ"ק דעירובין) שכתב בשם רבינו יואל ז"ל. נראה דאע"ג דסלקא שמעתא דלוקין על עירובי תחומין וכו'. אפי' הכי לית הילכתא הכי דקיי"ל תחומין דרבנן. דהכי מסקינן (בפרק כיצד מעברין ) וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים סתומים לכאורה דלא אשכחן מסקנא כזו בפרק כיצד מעברין. דאין לומר דכוונתו לאוקימתא דרבינא דמפרש לברייתא דקתני לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר. דה"ק לא אמרו להקל על דברי תורה וכו' ותחומין דרבנן עיי"ש. דודאי לא שייך על זה לומר דמסקינן. אלא דהכי סלקא לי' פירושא דברייתא. אבל לא לענין הלכה מיירי. ואפשר דקיי"ל תחומין דאורייתא אלא דההיא ברייתא מיתוקמא כמ"ד תחומין דרבנן. ואנן לא קיי"ל הכי. גם לא שייך לומר מסקינן במילתא דהוי פלוגתא דתנאי. ואולי ט"ס הוא וצ"ל דהכי פסקינן. אבל גם זה תמוה דלא אשכחן פסק זה לא בפרק כיצד מעברין ולא בשאר דוכתי. ואפשר דכוונתו למאי דקאמר ר"נ אמר רבה ב"א דאין מקדרין לא בעגלה ערופה ולא בערי מקלט מפני שהן של תורה. דנראה מזה דבתחומין מקדרין מפני שאינן של תורה. וא"כ פסק ר"נ אמר רבה ב"א הלכה כמ"ד תחומין דרבנן. אלא שכבר ביארנו דאין מזה הכרע. וכן נראה מדברי כל שאר ראשונים ז"ל שלא הביאו ראי' זו. ואין להאריך בזה. ולענין שאר הראיות שהביא רבינו יואל ז"ל שם. כבר נתבאר בדברינו לעיל עיי"ש:

וראיתי להרמב"ן ז"ל בלקוטיו שם שכתב וז"ל ועוד יש לסמוך ראי' מזו שאמרו (בפרק שני שעירי) עתי אפי' בשבת למאי הילכתא אמר ר"ש לא נצרכא שאם חלה מרכיבו על כתפו. והוינן בה כמאן דלא כר"נ דאי ר"נ האמר חי נושא את עצמו. ומפרקינן חלה שאני. ואי תחומי שלש פרסאות דבר תורה הן. מאי קושיא לימא שמוליכו עד הצוק שלש פרסאות. וכן היו מירושלים נמי י"ב מיל כדאי' התם. אלא ש"מ לדברי חכמים תחומין לעולם מדבריהם עכ"ל עיי"ש. והנה הרמב"ן ז"ל מוכיח מראי' זו דתחומין די"ב מיל נמי מדבריהם. ולאפוקי מדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל מ"מ מוכח מינה ג"כ לכאורה דקיי"ל תחומין דרבנן. דאל"כ מאי פריך סתמא דתלמודא עתי אפי' בשבת למאי הילכתא. לימא דאיצטריך למישרי להוליכו חוץ לתחום אע"ג דתחומין דאורייתא. וכבר הרגיש רש"י ז"ל בזה שם וכתב וז"ל למאי הילכתא מאי חילול שבת יש שהוצרכו להתירו. אי משום תחומין. דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה עכ"ל עיי"ש. וא"כ לכאורה מבואר דקיי"ל תחומין דרבנן. וביותר קשה לפמש"כ הרמב"ם והסמ"ג והאו"ז והרא"ש דלרבי יהודה ס"ל תחומין דאורייתא וכמשכ"ל. והרי הך ברייתא היא בסיפרא וקיי"ל דסתם סיפרא רבי יהודה. וא"כ מאי פריך למאי הילכתא. והא לר"י קיימינן דס"ל תחומין דאורייתא. וא"כ שפיר איצטריך קרא למישרי איסור תחומין. ועכצ"ל דודאי אין ה"נ דאברייתא גופא ליכא למיפרך מידי. ולא פריך למאי הילכתא אלא לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן למאי הילכתא איצטריך קרא למישרי אפי' בשבת. וא"כ מבואר מזה דלדידן קיי"ל תחומין דרבנן. איברא דזה ליתא. דע"כ אגופא דברייתא הוא דפריך דקתני בהדיא עתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה. דאילו לדידן לא תקשה מידי. דאימא דאנן באמת לא דרשינן עתי אפי' בשבת. ולא אתי קרא אלא להתיר טומאה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. הרי כיון דאליבא דר"י קיימינן דס"ל תחומין דאורייתא שפיר איצטריך קרא למישרי איסור תחומין. ועכצ"ל דלתחומין כיון שאין בהן אלא איסור לאו לא צריך קרא למישרי. משום דתיפוק לי' דאתי עשה דשילוח השעיר ודחי ל"ת דתחומין ואפי' אם תמצא לומר דלא חשיב בעידנא. מ"מ כבר כתב בשיבולי הלקט השלם (סי' רצ"ד) דעשה דציבור דחי ל"ת אפי' שלא בעידנא עיי"ש. והביאו במג"א (סי' תמ"ו סק"ב) עיי"ש. וא"כ שוב ליכא למשמע מינה מידי. ולרש"י והרמב"ן ז"ל עכצ"ל דס"ל דתחומין נמי אית בהו ל"ת ועשה. או דלא ס"ל כסברת השבולי הלקט. והילכך לא שייך כאן לומר אתי עשה ודחי ל"ת. ועכצ"ל דאזלא כמ"ד תחומין דרבנן. וס"ל דרבי יהודה מצי סבר תחומין דרבנן. ולא כדעת הרמב"ם וסמ"ג וסייעתם ז"ל. ומיהו נראה דאפי' לפ"ז אין מכאן הכרח לומר דקיי"ל תחומין דרבנן. ואדרבה מזה יש מקום להוכיח איפכא. לפי מאי דאמרינן התם עלה אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. וכבר עמדו בתוס' שם מסוגיא דפ"ג דכריתות דדחינן ואמרינן שאני שעיר המשתלח דהכשרו ביוה"כ בכך. ומסקינן אלא דרפרם בדותא היא. וכאן ביומא קיימא מילתא דרפרם במסקנא ולא דחי לה. ומה שתי' התוס' (בכריתות י"ד ע"א) ובתוס' ישנים כאן דדרך התלמוד להאריך במקום אחד יותר מבמקום אחר עיי"ש. כבר תמהו האחרונים ז"ל דכה"ג לא אשכחן בשום דוכתא. ועכצ"ל כמוש"כ בתוס' ישנים שם דהכא ביומא קיימא הוכחת רפרם אליבא דר"ש דמוקי קרא לענין שאם חלה מרכיבו על כתפו. דבזה לא שייך לומר דהכשרו בכך. אבל בסוגיא דכריתות דלא מייתי התם אוקימתא דר"ש. וס"ל לתלמודא דלהתיר איסור תחומין אתי קרא. והוכחה דרפרם אגופא דברייתא קאי. ולזה פריך שפיר שאני שעיר המשתלח דהכשרו ביוה"כ בכך דא"א מבלי שיעבור איסור תחומין עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז עכצ"ל דהכא רב ששת גופי' הוא דפריך למאי הילכתא משום דס"ל תחומין דרבנן. ואתי לפרושי דלא איצטריך קרא אלא לענין שאם חלה מרכיבו על כתפו. אבל סתמא דתלמודא בסוגיא דכריתות שם ס"ל תחומין דאורייתא. ולתחומין הוא דאיצטריך קרא למישרי. וא"כ אדרבה משם ראי' דקיי"ל תחומין דאורייתא. כיון דסתמא דתלמודא הכי ס"ל.

ומעתה נתבאר לנו דליכא שום סתירה לדעת הגאונים ז"ל וסייעתם דקיי"ל תחומין דאלפים אמה דאורייתא כר"ע ושאר תנאי דקיימי כוותי'. ואדרבה אשכחן כמה ראיות מכריחות לדעתם ז"ל. כמו שנתבאר. וע"פ דעתם אתיא סוגיא דסופ"ק דעירובין כפשטה בלא שום דוחק כלל. אלא דבברייתא דר"ח דתני לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. יותר נכון לומר לשיטת הגאונים ז"ל דעיקר הגירסא היא כמש"כ הראב"ד ז"ל והביאו הרמב"ן ז"ל בלקוטיו שם. לוקין על התחומין דבר תורה. וכדאיתא נמי בירושלמי (בפרק בכל מערבין הלכה ד') עיי"ש. משום דעירובי תחומין לשיטת הגאונים ז"ל לכ"ע אינו אלא מדבריהם. וכמו שביארנו. ומיהו גם לפי הגירסא שלפנינו אפשר לפרש דכיון דעכ"פ מדאורייתא נמי צריך שיתן דעתו לשבות במקום אשר משם הוא רוצה ללכת כשיעור התחום. אלא דעירוב בפת וברגל אינם אלא תקנתא דרבנן. א"כ נתינת דעתו זו היינו עירובי תחומין מדאורייתא. ועלייהו הוא דקאמר ר"ח לוקין על עירובי תחומין ד"ת. לומר שאם כבר נתן דעתו לשבות במקום ידוע ושוב הלך לו לצד אחר לוקה דבר תורה. משום דמעיקרא לא הי' דעתו לשבות במקום זה אלא במקום אחר. ועי' בירושלמי (בפרק בכל מערבין) שם דפירשו טעמא דמ"ד ספק עירוב פסול משום דעירוב דבר תורה וספק דבר תורה להחמיר. ופרכינן התם ועירוב דבר תורה (בתמי'). ומשני רבי יונתן אמר לוקין על תחומי שבת דבר תורה עיי"ש. ולכאורה מבואר מזה דלמ"ד תחומין דאורייתא גם עירובי תחומין בפת מדאורייתא נינהו. דהרי התם בעירוב בפת מיירי:

אבל נראה דמזה לא איריא. דאפשר לומר דמאי דקאמר התם דעירוב דבר תורה היינו רק לומר דעיקרו דבר תורה. והיינו דקא מתמה ופריך ועירוב דבר תורה. משום דפסיקא לי' דליכא למ"ד דעירוב דבר תורה. דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא מ"מ העירוב אינו אלא תקנתא דרבנן. ועל זה משני לי' דלא העירוב עצמו דבר תורה קאמרינן. אלא כיון דהתחומין מדאורייתא ולוקין עליהן דבר תורה החמירו גם בספק עירוב. משום דעירוב כיון שהוא בא לתקנת איסור תחומין שהם דאורייתא. נתנו עליו דין דאורייתא להחמיר בספיקו. והיינו ממש כדאמרינן בתלמודא דידן (בפרק בכל מערבין ל"ו ע"א) דלמ"ד תחומין דאורייתא עירובי תחומין הו"ל עיקרו דאורייתא כמשכ"ל. אלא דבתלמודא דידן התם חשיב גם טומאה דפסול גווי' ושאר טומאה קלה עיקרן דאורייתא. משום דשם טומאה יש לו עיקר בדאורייתא. אבל בירושלמי שם קאמר דאפי' למאן דמיקל בספק טומאה קלה דמדבריהם. מ"מ מחמיר בספק עירוב. והיינו משום דבטומאה אע"ג דשם טומאה יש לו עיקר בדאורייתא. מ"מ טומאות אלו עצמן אין להן עיקר בדאורייתא כלל. ועי' בפירש"י בעירובין שם. אבל עירובי תחומין שהן באין לתקנת איסור תחומין שהן דאורייתא. הו"ל שפיר אינהו גופייהו עיקרן דאורייתא. ובפרט לפי מה שביארנו דמה שצריך ליתן דעתו על המקום שבדעתו לילך משום שיעור התחום בכלל עירוב הוא. וזהו ודאי מדאורייתא. וא"כ העירוב מצד עצמו יש לו עיקר בדאורייתא ולא דמי לטומאה קלה דמדבריהם. ועי' בפרק בכל מערבין (ל"א ע"ב) דתנן השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן וכו' אינו עירוב. ואמרינן עלה בגמרא וקטן לא והאמר ר"ה קטן גובה את העירוב. ומשני לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות עיי"ש בפירש"י ובתוס'. ובספר העתים להר"י הנשיא אלברצלוני ז"ל (סי' נ"ד) כתב וז"ל תנן בפרק בכל מערבין השולח עירובו ביד חש"ו וכו' אוקימנא בעירובי תחומין דאינון דאורייתא. אבל בעירובי חצרות דאינון דרבנן ביד קטן הוי עירוב וכו' עכ"ל עיי"ש וכיו"ב כתב שם לעיל (סי' ל') עיי"ש. ונראה ברור דגם כוונתו ז"ל כמו שביארנו דעירובי תחומין באין בשביל תחומין דאינון דאורייתא. משום דגם הוא ז"ל קאי בשיטת הגאונים ז"ל. אבל עירובי חצרות כל עיקרן אינם אלא דרבנן לכך הקילו בהן. ועי' מש"כ באור זרוע (ח"ב סי' ק"מ) בשם רבינו נסים גאון ז"ל עיי"ש היטב דהו"ל ממש כההיא דהכא. והובא ג"כ בהגהת אשרי (סו"פ בכל מערבין) אלא דשם הוא לישנא קטיעא ולכך נתקשה בו במג"א (ריש סי' תרס"ב) עיי"ש ובמש"כ עליו בק"נ (פ"ד דסוכה סי' ח') ויפה כיון עיי"ש. ובמש"כ בשבלי הלקט השלם (סי' רפ"ה) בשם הירושלמי (פרק ראוהו ב"ד) עיי"ש ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נתבררה לנו על נכון שיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שמנו לאו דאל יצא איש ממקומו לאזהרת תחומין דאלפים אמה. וכשיטת הגאונים ז"ל דקיי"ל תחומין דאלפים אמה דאורייתא:

ועדיין נשאר לנו להעיר במה שראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור זכור) שמנה שם גם עירובי חצרות וכתב שם וז"ל ועירוב להתכבד וקראת לשבת עונג לקדוש השם מכובד עכ"ל עיי"ש. וגם הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו מנה ערובי חצרות. וכלל בהן גם שתופי מבואות עיי"ש. והנה הר"י אלברגלוני ז"ל אזיל לטעמי' שהולך בעקבות הבה"ג שהוא מונה גם מצות דרבנן בתוך מנין תרי"ג מצות שלו. אבל רבינו הגאון ז"ל גם שם לא מנה שאר מצות דדבריהם. וא"כ צ"ע מה שמנה עירובי חצרות. ואולי אפשר דגרס כגירסת פסיקתא זוטרתא (פרשת בשלח) שהבאתי לעיל דגרם במכילתא והכינו את אשר יביאו מכאן לעירובי חצרות מן התורה עיי"ש. וכן ראיתי בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' מ"ג) וכן הוא בתשובות הגאונים (דפוס ליק סי' ע"ו). והובא ג"כ בספר העתים להר"י הנשיא אלברגלוני ז"ל (סי' כ"ט) תשובת רבינו האי גאון ז"ל דעירובי חצרות כבר נצטוו עליהן ישראל אלא שלא נהגו בהן. משום שהיו טרודין במלחמותיהן. ובמחנה היו פטורים מהן כדתנן סופ"ק דעירובין. ולכן בא שלמה וחזר ויסדה עיי"ש. ומשמע לכאורה מדבריו דמן התורה נינהו. אבל הדבר תמוה לומר כן. וגם לפסיקתא זוטרתא נראה דאינה אלא אסמכתא בעלמא. דבכמה דוכתי מבואר דודאי איסור טלטול בלא עירובי חצרות אינו אלא מדבריהם בעלמא. ומלבד זה גם הבה"ג אע"פ שהוא מונה מצות דדבריהם. מ"מ לא מנה עירובי חצרות. וכבר עמד בזה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שורש ראשון) להשיג על הבה"ג. דלפי דרכו הי' לו למנות גם עירובי חצרות. והרמב"ן ז"ל השיב על זה וז"ל ואני תמיה על הרב בפליאה זאת שהתפלא. כי הטעם לבעל ההלכות בעירוב ברור הוא. לפי שאין עניני העירוב מצוה חדשה מדבריהם שתמנה. אלא אם אמרו במצות העירוב לאו. כלומר שיהא אסור להוציא מרשות היחיד לחצר המשותף בלא עירוב. הרי העובר עליו עבר על לא תעשה מלאכה מדבריהם וכו'. אלא כולן בכלל עשה ול"ת של שבת הן. כמו שאבות מלאכות כולן לאו אחד בשבת עכ"ל. וכתב עוד שם וז"ל ואם תאמר שראוי למנותן מצות מפני שהעירוב עצמו יקרא מצוה מדבריהם. שהרי אנו מברכין עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו'. תדע ותשכיל שאין זה אצל בעל ההלכות מצוה שתמנה לפי שאין אדם מצווה לעשות העירוב או שלא לעשותו. ואינו נכלל בקום ועשה וכו'. כי אצל בעל ההלכות לא בא במנין מ"ע אלא מצות שהן בקום ועשה וכו'. אבל שהן באות מכח שב וא"ת ואין בשביתתן מצוה או בעשייתן. אינן באות לו בחשבון וכו' עכ"ל עיי"ש. ובשורש ששי ביאר דעת הבה"ג בזה באריכות עיי"ש. וא"כ הר"י אלברגלוני ז"ל דקאי בשיטת הבה"ג בזה. לא הי' לו למנות מצות עירובי חצרות כמו שלא מנאה הבה"ג מטעם שביאר הרמב"ן ז"ל שם.

איברא דבלא"ה דברי הר"י אלברגלוני ז"ל שם תמוהים בזה. שאם מנאה במנין המצות לא הי' לו למנותה אלא במנין העשין. והוא מנאה במנין הלאוין ולא בין העשין. וזה ודאי תמוה. וכבר עמד בזה בעל נתיב מצותיך שם (דף פ"ח ע"א). ומשום זה העלה שם דאין כוונת הר"י אלברגלוני ז"ל למנותה מצוה ולא כתבה אלא אגב גררא עיי"ש בדבריו. ולפ"ז לא תקשה מידי. אלא דמש"כ שם לקמן בסמוך באזהרת תחומי שבת דמלשון הר"י אלברגלוני ז"ל שם שכחב פחד והתיירא מן החכמים ומצותם תהי' לך חמורה וכו' פקודם ליוצא חוץ לתחום תשימון עירובה בסוף תחומה וכו'. נראה דלא נתכוון למנות לאו דאל יצא איש ממקומו שהוא מן התורה עיי"ש בדבריו. זה ליתא ולא יתכן כלל. אבל הדבר מבואר דכוונת הר"י אלברגלוני ז"ל למנות בזה אזהרת תחומין מקרא דאל יצא איש ממקומו. כדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. ובלתי ספק שכן הי' לפניו גם במנין המצות להבה"ג. והוא מוכרח לשיטתו שפסק תחומין דאורייתא וכמשכ"ל. אלא דבדרך אגב כלל בכלל המצוה גם תקנת חכמים בעירובי תחומין. וזה מסייע למאי שביארנו דאע"ג דתחומין דאורייתא מ"מ עירובי תחומין בפת וברגל אינו אלא מתקנת חכמים. ומשום זה כתב ג"כ אגב גררא תקנת ערובי חצרות. וכדרכו באזהרותיו גם בשאר מצות כיו"ב לכלול בעיקר המצוה גם קצת מפרטי הדינים שנוהגים בה. וא"כ בדברי הר"י אלברגלוני ז"ל ליכא קושיא כ"כ. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל שם באזהרותיו צ"ע טובא אצלי. שכנראה נקט דרשא דמכילתא ותרגום יונתן דדרשי עירובי חצרות ושתופי מבואות מקרא דוהכינו את אשר יביאו לדרשא גמורה. וא"כ עירובי חצרות ושתופי מבואות מצוה דאורייתא נינהו. ובאמת שכן נראה מפסיקתא זוטרתא שהבאתי לעיל. וכ"כ בשכל טוב (פ' בשלח) וז"ל ורבותינו דרשו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. את אשר יאכלו לא נאמר אלא את אשר יביאו. כלומר יכינו ביום הששי במבואות ובחצרות תיקיני לתיים וקורות וצורות פתחים ועירובים ושיתופים להתיר להם את אשר יביאו ביום השבת מרשות לרשות עכ"ל עיי"ש. וכן כתב עוד שם לקמן (בהלכות שבת ריש פ"א) וז"ל שם ואסור לי' לאינש לטלטולי ארבע אמות היכא דליכא עירוב אלא אפי' מן מבוי למבוי ומן מבוי לחצר ומן חצר לחצר ומן חצר לבית ומבית לחצר אסור לטלטולי. אפי' במבוי גופי' אסור לטלטולי ארבע אמות אא"כ עירבו שנאמר ולא תוציאו משא וגו'. ומנ"ל דעירוב מתיר דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו עכ"ל עיי"ש. אלא שכבר כתבתי דאי אפשר לומר כן. כמבואר בכמה דוכתי דכל זה אינו אלא מדבריהם ועכצ"ל דמש"כ בפסיקתא זוטרתא דעירובי חצרות מן התורה. לאו דוקא הוא. וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכבר אשכחן כהאי לישנא גם בתלמוד במאי דלא הוי אלא מדרבנן כההיא דבב"ב (קמ"ז ע"א) עיי"ש ובמש"כ בתוס' שם (ד"ה מניין וכו') ובשאר דוכתי. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל שם אין להם ביאור:

גם עיקר לשונו שם שכתב וז"ל ועירוב להתכבד. וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד עכ"ל. אינו מובן מאי ענין עירוב לכבוד ועונג שבת. מיהו מש"כ וקראת לשבת עונג י"ל דלא קאי אלא על מצות עונג שמנה שם לעיל כדעת הבה"ג עיי"ש. אבל מ"מ אכתי תמוה מאי ענין עירוב לכבוד. ולכן נראה דס"ל כפשטות דברי המכילתא לגירסת הפסיקתא זוטרתא דעיקר עירובי חצרות ודאי מה"ת הוא. אע"ג דאיסור הטלטול שבחצרות ומבואות בלא עירוב ודאי אינו אלא מדבריהם בעלמא. שאסרו כדי שיערבו. וזה ע"פ פשטות דברי הירושלמי (פ"ג דעירובין ה"ב) ולקמן (פ"ז ה"ט) אר"י מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת וכו' מתוך כך עשו שלום וכו' עיי"ש ובמש"כ הר"ש יפה ז"ל בי"מ שם שע"י כך מדברים זה עם זה ודעתן מעורבת זה עם זה. ועי' בפירש"י (עירובין מ"ט ע"א) ד"ה עירוב שמו עיי"ש. וס"ל לרבינו דהיינו משום דכבוד שבת הוא שיהיו כולם זה עם זה בשלום ובריעות יותר מבשאר הימים. וזו היא מצוה דאורייתא לדעתו כדדריש במכילתא מקרא. ובהכי ניחא מה שאמרו (עירובין ס"ת ע"א) מבואה דאית בי' תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי בי' לא עירוב ולא שיתוף עיי"ש. ואם אינו אלא כדי להתיר טלטול מאי קושיא אם לא רצו בכך. וכבר נדחקו בזה. אבל לפ"ז ניחא שפיר כמבואר. ולהכי מנאה שם במנין העשין. וזה דבר חדש. ויש מקום להאריך בזה. אלא דעכ"פ הרי כאן חזר בו מזה ולא מנה אלא אזהרת תחומין במנין הלאוין. ולכן אין להאריך בזה יותר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=ביאור_רי%22פ_פערלא_על_ספר_המצוות_לרס%22ג/לא_תעשה/קעט&oldid=184163"