ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קמא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קמא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מבית. ומכיס מדות שתים. כתיב (בפרשת תצא) לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהי' לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ומנאן רבינו הגאון ז"ל בשני לאוין כדכתיב בקרא בכל חדא לאו בפ"ע. וכן הבה"ג וסייעתו ז"ל מנאום בשני לאוין. אבל הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רע"ב) כתב וז"ל ולא תחשוב שאמרו לא יהי' לך איפה ואיפה ולא יהי' לך אבן ואבן שהן שני לאוין. אמנם בא להשלים דיני המצוה עד שיפירשו מיני השיעור והם המשקל והמדה. כאילו יאמר לא יהיו אצלך שני שיעורין לא במדידה ולא במשקל כמו שביארנו במצות עשה וכו'. ולא בהכפל הלשונות ירבו המצות כשיהי' הענין אחד. וכבר קדם לנו כגון זה במצות ל"ת. והוא אמרו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור עכ"ל עיי"ש. ולכן הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל לא מנו משקלות ומדות אלא בלאו אחד. וכן הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' ל' ובסי' ק"כ) השיג על הר"ש ב"ג ז"ל שמנאן בשני לאוין עיי"ש. והנה מה שהביא הרמב"ם ז"ל מלאוין דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. כוונתו למש"כ לעיל בסה"מ (לאוין ר') דשני לאוין אלו אין נמנין אלא בלאו אחד משום דענינם אחד הוא. וכדאמרינן (בפ"ק דביצה) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך זהו שאור זהו חמץ עיי"ש. אבל אין מזה השגה על הבה"ג וסייעתו ז"ל דלשיטתם אזלי. שגם שני לאוין דחמץ ודשאור מני בשני לאוין בפ"ע. ובאמת דראייתו של הרמב"ם ז"ל ממה שאמרו זהו שאור זהו חמץ אינה מובנת ואכמ"ל בזה ויתבאר במקומו בס"ד:

ואמנם בעיקר הדבר מדברי רבינו הגאון ז"ל כאן מתבאר להדיא דלא המשקל והמדידה מנה בשני לאוין. אדרבה מדלא הזכיר משקל כלל. אלא אבן ואיפה כייל להו כחדא בשם מדות. משמע בהדיא דס"ל ג"כ כסברת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. דמשום זה אין למנותן שתים. משום שענין אחד הם. ולא מנאן שתים אלא משום דלאו אחד הוא בכיס. והלאו השני הוא בבית. כדכתיב לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן וגו'. לא יהי' לך בביתך איפה ואיפה וגו'. וזהו שכתב מבית ומכיס מדות שתים. וגם הכתוב לא כתב שתי אזהרות חלוקות משום משקלות ומדות. דמה לי מדות ומה לי משקלות. אלא משום כיס ובית הוא שהוצרך למיכתב שתי אזהרות חלוקות. משום דכיס ובית שני ענינים חלוקים הם. דכיס היינו הנרתק שבו מצניעין המשקלות. כמו שתרגם יונתן וכן פי' הראב"ע ז"ל. וכן פי' הערוך להר"ש פרחון ז"ל (ערך כיס) עיי"ש. וא"כ הזהיר הכתוב שלא יהי' לו אבן ואבן דהיינו משקלות. אפי' בצניעות תוך נרתקן שאינו משתמש בהן לשום דבר כלל. וגם הזהיר שלא יהיו לו איפה ואיפה אפי' שלא על דעת למדוד בהן כלל אלא לצורך תשמיש הבית. וזהו שכתב לא יהי' לך בביתך. כלומר לתשמישי ביתך. שלא לצורך מדידה כלל. וכדאמרינן (בפרק המוכר את הספינה פ"ט ע"ב) אר"י א"ר אסור לאדם שישהא מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו. ואפי' הוא עביט של מימי רגלים:

הן אמת דהרשב"ם ז"ל כתב שם וז"ל שישהא. דזימנין דאתי למדוד. ומיהו קרא לא אזהר אגדולה וקטנה אלא כשיתקנה לו ע"מ למדוד בהן. דאי לא תימא הכי מאי איצטריך לי' למימר עכ"ל עיי"ש. מיהו גם להרשב"ם ז"ל נראה דכל שתקנה ע"מ למדוד בה מוזהר עלה מדאורייתא שלא להשהותה אפי' לצורך עביט של מ"ר. אלא דכשתקנה מעיקרא לשם עביט של מ"ר ס"ל לרשב"ם דמדאורייתא לא מיתסרא. ור"י א"ר הוא דחדית לומר דגם זה אסור מדרבנן מיהת. אבל מדברי הסמ"ק (סי' רע"ה) מבואר דאפי' בכה"ג הו"ל בכלל אזהרה זו מדאורייתא. שכתב שם וז"ל שלא לעשות מדה גדולה וקטנה ומשקל קטן וגדול כדכתיב לא יהי' לך בכיסך וגו' ואמרינן (בפרק המאה"ס) אסור לעשות מדה חסרה או יתירה אפי' לעשותה עביט של מ"ר וכו'. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' לעשותה מעיקרא לעביט של מ"ר ס"ל דעובר בלאו אלא שאין לוקין. ומה שהכריח הרשב"ם ז"ל דא"כ מאי איצטריך לי' למימר. נראה דס"ל להסמ"ק דאין מזה הכרח. משום דאיכא למימר דהא גופא אשמעינן דגם זה הוא בכלל אזהרה דקרא. אלא דמש"כ הסמ"ק. וכ"כ הסמ"ג (לאוין קנ"ב). שאין לוקין על לאו זה משום שאין בו מעשה. תמוה אצלי. דהרי עשיית מדות ומשקלות כאלו אין לך מעשה גדול מזו. וכן הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות גנבה ה"ג) כתב טעם זה עיי"ש. וכ"כ בחינוך (סי' תר"ב) עיי"ש. וכנראה דס"ל דכיון דאפקי' קרא לאזהרה זו בלשון לא יהי' לך. א"כ לא אזהר קרא על העשיי' אלא על השהיי'. והשהיי' אין בה מעשה. ולכך חשיב לאו שאין בו מעשה. ושוב ראיתי לקצת אחרונים שכבר הרגישו בזה ואכמ"ל בזה. אלא דמדברי הרמב"ם וסמ"ג שם נראה דס"ל דלא אזהר קרא על השהיי' אלא כשעשאה מעיקרא לשם מידה עייש"ה. ומ"מ מתבאר מדבריהם שם דגם זה הו"ל בכלל אזהרה דקרא. וכן כתב בלבוש ע"ש (סי' רל"א סעי' ג') עיי"ש. ואף דמברייתא דספרי (תצא פיסקא רצ"ד) לכאורה לא משמע הכי. איני מוכרח עיי"ש היטב ואין להאריך. ועי' מש"כ הרא"ם ז"ל ביראים (סי' ר"ס) על דברי הספרי אלו עיי"ש:

עכ"פ מבואר דרבינו הגאון ז"ל שמנאן שתים. לא משום משקלות ומדות אלא משום בית וכיס הוא שמנאן שתים. וכן נראה מדברי הבה"ג ומדברי בעל אזהרות אתה הנחלת עיי"ש. אף דמדברי הר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל לא משמע הכי עיי"ש באזהרותיהם. ובית וכיס ס"ל לרבינו הגאון ז"ל והבה"ג דשני ענינים חלוקים הם ויש למנותן כל אחד בפ"ע. משום דבאקצינהו לתשמיש ביתו ליכא למיחש לתקלה דידי'. דודאי לא יבוא תו איהו גופי' למדוד בה. אלא דמ"מ יש לחוש לחקלת אחרים. כמש"כ הרמב"ם (פ"ז מהלכות גנבה ה"ג) עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק שם עיי"ש. ובכיס. דהיינו שצנועין וטמונים בנרתקן דליכא תו למיחש לתקלת אחרים. אלא דאיכא חשש תקלה לדידי' גופי' שיבוא למדוד או לשקול בהם. ולכן חלקן הכתוב לשתי אזהרות חלוקות. וכיו"ב גם להרמב"ם ז"ל וסייעתו יש למנותן בשני לאוין. כמו שמנה (בלאוין ב' ג') לאו דלא תעשה לך פסל ולאו דאלהי מסכה לא תעשו לכם. האחד לאזהרה שלא לעשות לעצמו. והשני שלא לעשות לאחרים. ואע"ג דלא כן היא שיטת רבינו הגאון ז"ל התם אלא מנה שם לעצמו ולאחרים בלאו אחד. כמו שביארנו לעיל במקומו עיי"ש. מ"מ שאני התם דתרוייהו משם אחד הן. דאפקינהו קרא בלשון עשיי' שלא יעשה לעצמו ולא יעשה לאחרי' ולכן כללן בלאו אחד שלא לעשות ע"ז כלל. לא לעצמו ולא לאחרים ושלא לעשות לעצמו ע"י אחרים. אבל הכא דאפקינהו קרא בלשון כיס ובית. תרתי שמא נינהו ויש למנותן כל אחד בפ"ע:

וראיתי להרש"ל ז"ל בביאוריו לסמ"ג (לאוין קנ"ב) שכתב וז"ל הא דלא קחשיב הא דלא יהי' לך בכיסך ולא יהי' לך בביתך לתרי לאוין. י"ל משום דהכא חד טעמא אית להו. דלא הקפידה תורה אלא אשארית ישראל לא יעשו עולה שלא ירמו זה את זה בעסקיהם במקח וממכר. והו"ל כאילו כתבה התורה לא תרמו זה את זה. והא ראי' דבתר הכי כללן בפסוק אחד אבן שלמה וגו' ואיפה שלמה יהי' לך וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ומלבד דאשתמיטתי' דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם שכבר ביאר הטעם שאין למנות שני לאוין אלו אלא במצוה אחת. ובלתי ספק זו היא ג"כ דעת הסמ"ג. וכדרכו ז"ל לימשך אחריו כל שלא נחלק עליו בפירוש. בלא"ה עיקר דבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא. דלפי דבריו א"כ לא הי' לו להרמב"ם וסמ"ג למנות כל הלאוין שמנו בע"ז ובמשמשי' ובתקרובתה ובציפוי' ובמתנבא בשם ע"ז אלא במצוה אחת. משום דחד טעמא אית להו דלא הקפידה תורה אלא שיתרחקו מע"ז. והו"ל כאילו כתבה התורה. שימנעו מכל ענין שבע"ז. וכן גזלה וגנבה ועושק שכר שכיר ואונאה וכיו"ב. יש למנותן מצוה אחת משום האי טעמא גופא דטעם אחד להן שלא יעשו עולה לאחרים. אלא ודאי הא ליתא כלל דאין לנו ללכת בתר טעמי המצוה דלא פירשן הכתוב. ולשון הכתוב הוא עיקר לענין מנין המצות. וגם מה שהביא ראי' מדכללן הכתוב אח"כ בפסוק אחד. אין בזה שום ראי' כלל. דאע"ג דבעשה כללן הכתוב בעשה אחת. מ"מ בלאוין שכתב קרא בכל חד לאו באנפי נפשי' יש למנותן שני לאוין. ובפרט דאליבא דהסמ"ג קיימינן שדרכו למנות כל פרט ופרט בפ"ע. אע"פ שנכללו בלאו אחד או בעשה אחת. וא"כ כאן נמי אע"פ שכללן הכתוב בעשה אחת. מ"מ כיון שפרטן הכתוב בשני פרטים חלוקין. אין מזה שום הכרח כלל למנותן מצוה אחת. וכ"ש לפי מה שביארנו בדעת רבינו והבה"ג ז"ל שלא נחלקו לשתי מצות אלא משום כיס ובית. אבל משום משקל ומדה אין לחלקן. וא"כ אדרבה משם איפכא מוכח. שהרי לא כללן הכתוב אצל העשה כאחת אלא למשקלות ומדות. אבל כיס ובית לא הזכיר כלל. ובלא"ה דברי הרש"ל ז"ל בזה מתמיהים מאוד אצלי. דממקום שבא איפכא מוכרח. לפי דבריו גופי' דמן העשה יש להוכיח על הלאו. דהרי גם בעשה חלקן הכתוב וכתב בכל חד מצות עשה בפ"ע. דכתיב שם אבן שלמה וצדק יהי' לך. איפה שלמה וצדק יהי' לך. הרי דחלוקין לגמרי לשני עשין. ואע"ג דתרוייהו בחד קרא כתיבי. מ"מ הדבר פשוט דלא בפסוקים הדבר תלוי אלא במצות. וכאן באה בכל חד מצות עשה בפ"ע. גם שאר דבריו שם תמוהים ואין להאריך. ומ"מ נתבאר דדברי רבינו הגאון והבה"ג ז"ל נכונים. ולענין העשה דאבן שלמה וצדק יהי' לך וגו'. לפי פשוטו אחר שמנה הלאוין שבמצוה זו שוב אין העשין באין במנין לפי שיטתו של רבינו הגאון ז"ל. וכנראה שכך היתה דעתו באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תגנב) שמנה שם העשה ולא הלאו עיי"ש אבל אין זו שיטתו כאן כמו שנתבאר לעיל (עשין כ"ב) עיי"ש מש"כ בזה:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל

אלה הם חובות הגוף וכו'. נראה דכוונתו לומר דכל מצות אלו שמנה במנין הלאוין עד כאן הן חובות הגוף שאין תלויות לא במקום ולא בזמן ונוהגות בכל אדם. ועי' מש"כ לעיל (סוף עשה צ"ז) עיי"ש היטב ולפ"ז צ"ל דלאו דהלוי לא תעזבנו שמנה לעיל (לאוין ע"ט) ס"ל שנוהג גם בזה"ז אע"פ שאין מקדש. וזה דלא כמש"כ הסמ"ג (לאוין שס"א) והחינוך (סי' ת"נ) דאין לאו זה נוהג אלא כשישראל שרוים על אדמתם עיי"ש. ואע"ג דכתיב בהדיא בקרא השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. וא"כ עכ"פ אינה נוהגת אלא בארץ ותלויה במקום מ"מ הא כתיב אידך קרא. והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. דמשמע בין בארץ ובין בחו"ל. וקרא דהשמר לך וגו' אפשר שבא להוסיף לאו בארץ. לעבור עליו בארץ בשני לאוין. אבל בחו"ל אינו עובר אלא בלאו אחד. ובהכי ניחא מאי דנקט רבינו שם לאו זה מקרא דלא תעזבנו המאוחר. ולא נקטי' מקרא דהשמר לך וגו' שמוקדם. וכבר עמדנו בזה לעיל (שם במקומו) עיי"ש מש"כ בזה. אבל לפ"ז ניחא בפשיטות דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו הכללי. והילכך אף כאן לא מנה אלא לאו דלא תעזבנו שנוהג בין בארץ ובין בחו"ל משא"כ לאו דהשמר לך וגו' דאינו נוהג אלא בארץ. ולפ"ז מה שאמרו בספרי (ראה פיסקא ע"ד) על אדמתך ולא בגולה עיי"ש. היינו דוקא בלאו זה דהשמר לך וגו' דכתיב בי' על אדמתך. אבל ודאי לאו דהלוי לא תעזבנו איתי' אפי' בגולה כדכתיבנא. ואע"ג דמפירש"י ז"ל שם (בפרשת ראה) לא משמע הכי עיי"ש. מ"מ כן צ"ל בדעת רבינו הגאון ז"ל. והרמב"ם ז"ל (סוף פ"ב מהלכות חגיגה) שהביא שם הלכה זו דהעוזב את הלוי עובר בלאו דהשמר לך פן תעזוב את הלוי. השמיט מאי דאמרו בספרי דאין האזהרה נוהגת אלא בא"י בזמן ששרויים על אדמתן ולא בגולה. ולפמש"כ ניחא. ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל דבזמן ששרויין על אדמתן עובר בשני לאוין ובגולה אינו עובר אלא בלאו אחד. אפשר לומר דהיינו משום שלא מצא הדבר מפורש בהדיא בשום דוכתא. ואין דרכו ז"ל לכתוב אלא מה שמבואר בהדיא כידוע. ומאי דאמרינן בירושלמי (פ"ג דהוריות הלכה ה') דהא דלוי קודם לישראל דוקא בשעת הדוכן שנו עיי"ש. אין זה ענין לכאן כלל. דלא מיירי אלא לענין טומאה. וכמו שפי' שם לנכון הר"ב פ"מ שם. ודבריו מוכרחים מהירושלמי (פ"ז דנזיר) שהביא שם עיי"ש. וכבר כתב מרן בב"י (יו"ד סי' רנ"א) דדעת הפוסקים דאין חילוק בזה בין זה"ב לזה"ז. אלא שהוקשה לו מדברי הירושלמי שם. והפרישה נדחק לומר דתלמודא דידן פליגא עלה עיי"ש. וגם במג"א (סי' ר"א ס"ק ד') נתקשה בזה מדברי הירושלמי והספרי והניח בצ"ע עיי"ש. ולפמש"כ אין בזה מקום קושיא:

ומה שמנה רבינו לעיל (לאו קל"ד) לאו דלא תסגיר עבד אל אדוניו. דמוקמינן לי' בעבד שברח מחו"ל לא"י ועיי"ש. מש"כ בזה. כבר כתב בחינוך (סי' תקס"ח) דלאו זה נוהג גם בזה"ז עיי"ש. ואע"ג דמ"מ לאו זה תלוי במקום. דהרי ליתא אלא בעבד שברח מחו"ל לא"י. מ"מ עיקר הלאו חובת הגוף הוא. שהכל עוברין בלאו זה. שכל מי שהסגיר עבד זה אל אדוניו עובר בלאו זה. כל אדם בכל זמן ובכל מקום. ומה"ט נמי לא תקשה מה שמנה לעיל (לאו קל"ה) לאו דכל זר לא יאכל קודש שהוא אזהרה לאכילת תרומה. משום דלא מיבעיא לדעת הפוסקים דתרומה בזה"ז דאורייתא אלא אפי' לדעת הפוסקים דתרומה בזה"ז דרבנן. מ"מ תרומה שכבר נתחייבה בזמן שהיתה תרומה נוהגת מדאורייתא. מוזהרין עלי' כל ישראל בכל זמן ובכל מקום וחייבין עלי' מיתה. וא"כ עיקר הלאו חובת הגוף הוא. ונוהג בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ואפי' תרומת א"י שהוציאה לחו"ל אחר שכבר נתחייבה בארץ חייבין עלי' מיתה בכל מקום לכ"ע. ועי' ברמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הכ"ב ובהכ"ו) עייש"ה. ובלא"ה אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דבכלל לאו זה דוכל זר לא יאכל קודש גם אזהרת מעילה בהקדש. וכמבואר מפשטות סוגיא דמכות (י"ח ע"א) ובפ"ז דמנחות (ע"ד ע"א) ובריש פ"ק דכריתות (ד' ע"ב) עיי"ש. אלא דרש"י בסוגיא דמכות שם מתק הגירסא. וגרס קרא דוזר לא יאכל כי קודש הם. משום דקרא דכל זר לא יאכל קודש בתרומה הוא דכתיב. וכן התוס' במנחות שם נתקשו בזה. וגם כתבו דלא יתכן לומר דנפק"ל מקרא דוכל זר לא יאכל כי קודש הם משום דלא מיירי ההוא קרא אלא היכא דלכהנים חזי. ולזה כתבו דגמרינן חטא חטא מתרומה לקדשים עיי"ש. וכן כתב הריטב"א ז"ל (בפ"ג דמכות י"ג ע"א) עיי"ש. ואמנם ודאי מפשטות סוגיא דגמרא בכל הנך דוכתי משמע דלא משום גז"ש אתינן עלה. אלא אזהרת מעילה שמעינן מגופי' דקרא דוכל זר לא יאכל קדש דכתיב גבי תרומה. ולענ"ד תמיהא לי על דברי הראשונים ז"ל מאי הוקשה להם בזה. דמה בכך דההוא קרא בתרומה כתיב. הא מ"מ כיון דקודש כתיב בקרא כל קודש בכלל ואין לך קודש יותר מהקדש. והרי כיו"ב ממש אשכחן בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. דאע"ג דההוא קרא בשלל עיר הנדחת הוא דכתיב. מ"מ נפק"ל מיני' נמי אזהרה לנהנה מע"ז. ולהרמב"ם וסייעתו גם משמשי ע"ז ותקרובתה בכלל. והיינו משום דחרם כתיב בקרא וע"ז נמי איקרי חרם. ומהאי טעמא ס"ל להרא"ם ז"ל ביראים דגם חרמי הקדש בכלל אזהרה זו כמשכ"ל. וא"כ הכא נמי לענין לאו דכל זר לא יאכל קודש. אע"ג דגבי תרומה כתיב מ"מ כל דאיקרי קודש בכלל. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (בסה"מ לאוין קל"ג) ומדברי הרשב"ץ בזה"ר (לאוין סוף סי' נ"ג) עיי"ש. אף דמדברי הרמב"ם בסה"מ (לאוין קמ"ו) ובזה"ר (שם סי' מ"ז) לא נראה כן עיי"ש. ודבריהם ז"ל נראין כסותרין זא"ז ואין להאריך בזה. ועי' מש"כ לעיל (לאוין קל"ה) בזה. ועכ"פ נראה דאפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ בכלל לאו זה דכל זר לא יאכל קודש איכא נמי אזהרת מעילה בהקדש. דשייכא בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם. ולהכי כייל לי' בהדי הנך שהן תיבות הגוף:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל

ושתים הקיצונות מהשתרע וכו' לא תוסף עליו וממנו לא תגרע. מבואר דכוונתו בזה לחלוק על כל מוני המצות ובראשם הבה"ג. שמנו לאו דלא תוסיף ולאו דלא תגרע במנין הלאוין. ולא כן דעת רבינו אלא ס"ל דשני לאוין אלו שאין בהן שום ענין מצוה בפ"ע. ולא באו אלא לגדור גדר למצות כולן. שלא לגרוע מהן ולא להוסיף עליהן. אינם נמנין במנין הלאוין. וזהו שכתב ושתים הקיצונות מהשתרע. והוא מלשון הכתוב בישעי' (כ"ח כ') קצר המצע מהשתרע. כלומר שני לאוין אלו אע"ג דאזהרות גמורות הן וחובות הגוף נינהו אין למנותן במנין הלאוין. וכן באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון שני לאוין אלו עיי"ש. ולשיטתו אזיל. וזהו דבר חדש ואין לו חבר בכל מוני המצות כולם. ולכאורה בלא"ה לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל לא יתכן למנות לאו דלא תגרע. משום דכל שגורע מן המצוה נמצא דמלבד מה שעובר בלא תגרע עובר נמי בעשה שגורע ממנה. ואחר שנמנית העשה במנין העשין שוב אין למנות הלאו. שלא בא אלא להחמיר בענשו שיהא כעובר בל"ת ועשה. וכשיטתו בכל כיו"ב. וכן לאו דלא תוסיף לשיטת רש"י בפרק הנחנקין (פ"ח ע"ב). שנראה מדבריו ז"ל דלא עבר בבל תוסיף אלא היכא דבהוספתו הוא גורע ופוסל את המצוה עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הפסיקתא זוטרתא (פרשת ואתחנן) שכתב וז"ל לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו מה גורע שמחלל מצוה אף מוסף שמחלל מצוה וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ עובר בעשה ולא בא הלאו אלא להחמיר עליו לעבור עלה נמי בלאו מלבד העשה וכל כיו"ב אינו בא במנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה העשה. אלא שכבר ביארנו לעיל במנין העשין (עשה ה') דלאו דלא תגרע איתי' נמי בגוונא דאנוס הוא ואי אפשר לו לעשות המצוה כולה אלא מקצתה. ובכה"ג מצד העשה לא עבר כלום. דאונס רחמנא פטרי'. אלא דמ"מ מוזהר עלה בלאו דלא תגרע. שלא לעשות מקצת המצוה שבידו לעשות. דגזרה תורה שלא לשנות המצוה מכפי מה שנצטוה עלי'. ועליו לעשותה כולה כל שבידו לעשותה. ואם לא אפשר לו לעשותה כולה אפי' מקצתה לא יעשה. ומוזהר על זה בלאו דלא תגרע. וכן לענין לאו דלא תוסיף כל הראשונים ז"ל חולקים בזה על דעת רש"י בפרק הנחנקין שם. וכמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים (סי' ל"ב) ובסמ"ג (לאוין שס"ד). דהתם לענין זקן ממרא דוקא מיירי עיי"ש. ובחמרא וחיי בפרק הנחנקין שם בשם הרב המאירי ז"ל. ובתוס' פרק לולב הגזול (ל"א ע"ב) בד"ה הואיל וכו'. ובמאירי ובריטב"א (שם ל"ב ע"א) ובתשו' הרשב"א (ח"א סי' תקל"ה) עיי"ש ובשאר ראשונים ז"ל. וגם בדעת רש"י ז"ל יש מקום לצדד בזה שאינו חולק על זה בעיקר דינא. וכנראה מדברי רש"י בשאר דוכתי ואכמ"ל בזה. וא"כ מצד זה גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל שפיר ראוי למנות שני לאוין אלו במנין הלאוין. כיון דשפיר יש מקום ללאוין אלי גם במקום דלא עבר בהעשה. אלא דמ"מ הסכימה דעתו ז"ל שלא למנותן מטעם שביארנו. שאין בהן ענין מחודש בפ"ע. ולא באו אלא להעמיד המצות כולן על גדרן שלא להוסיף עליהן ולא לגרוע מהן. ולכן אין נמנין במנין המצות. ועי' מש"כ בזה במבוא. (סוף שורש ד'):

והנה בקרא אשכחן בזה ארבעה לאוין. דמלבד לאו דלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו (דכתיב בפרשת ראה). כתיב נמי (בפרשת ואתחנן) לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו. וכבר הבאתי לעיל (עשין ה') מדברי הפסיקתא זטרתא דס"ל דשני לאוין הראשונים קיימי על מנין המצות. שלא להוסיף מצוה חדשה על מנין המצות שבתורה. ושלא לגרוע מהן. דהיינו שלא לבטל אחת מן המצות. אבל שני הלאוין שבפרשת ראה באו להזהיר על ההוספה והגרעון שבכל מצוה עצמה עיי"ש. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל כאן נראה דלא ס"ל הכי אלא לאוין כפולין הן שנאמרו ונשנו. ואלו כאלו מוזהרין על שני מיני ההוספות והגרעון. ואין כאן אלא שני לאוין. וזו היא ג"כ דעת כל שאר ראשונים ז"ל מוני המצות. דאל"כ הי' להם למנות גם שני הלאוין שבפרשת ואתחנן. שהרי על ענין אחר באה אזהרתן. וגם בברייתא דמייתי בסוגיא דפ"ג דר"ה (כ"ח ע"ב) לא משמע כדעת הפסיקתא זוטרתא עיי"ש. אלא דביראים (סי' ל"ב) משמע שהיתה לפניו שם גירסא אחרת בברייתא זו עיי"ש. אבל בכל שאר ראשונים ז"ל מבואר דגירסתם כגירסא שלפנינו. מיהו מדברי רבינו אין הכרע כ"כ לומר דלא ס"ל כפסיקתא זוטרתא. דלפי שיטתו אפי' לפ"ז לא הי' ראוי למנותן אלא בשני לאוין. דכל מיני ההוספה וכל מיני הגרעון אחת הן לענין מנין המצות לשיטתו. ולכן לא קראן אלא שתי מצות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.