ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/עט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה עט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כבודם הלוי לא יעזבונהו. מלשון הכתוב (בפרשת ראה י"ד כ"ז) והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו וגו'. וכן הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו לאו זה מהך קרא. אבל הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רכ"ט) וכל סייעתו מנו לאו זה מקרא המוקדם לעיל מיני' (י"ב י"ט). דכתיב השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. וכן (סוף פ"ב מהלכות חגיגה) נקט הרמב"ם לאו זה מהך קרא עיי"ש. וכן מבואר בספרי (ראה פיסקא ע"ד) השמר לך בל"ת. פן בל"ת פן תעזוב את הלוי כל ימיך. אפי' שמיטים ויובלות וכו' עיי"ש. והיינו משום דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. ונראה דהגאונים ז"ל נקטו לאו זה מהקרא המאוחר. משום דהלאו מפורש בו בהדיא. אבל בקרא דלעיל אנו צריכין למה שאמרו דהשמר פן הוא ל"ת. וא"כ יש לדון בזה למ"ד השמר דעשה עשה. א"כ כאן כיון דכתיב קרא בעשה. דכתיב לעיל מיני' כי אם לפני השם אלקיך תאכלנו במקום אשר יבחר השם אלקיך בו אתה וגו' והלוי אשר בשעריך וגו' השמר לך פן תעזוב את הלוי. וגו'. הו"ל השמר ופן דעשה. דלהך מ"ד אינו אלא עשה. ובפרט הכא דודאי משמע דקרא אדסמיך לי' לעיל מיני' קאי דהו"ל עשה. ובפרט לפמש"כ התוס' (בעירובין פרק המוצא תפילין צ"ו ע"א) בד"ה השמר וכו' דאפי' לר"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא. ולהכי קאמר דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו. מודה הוא דאם לא הניח ביום אינו עובר אלא בעשה. דהו"ל קום ועשה. ובקו"ע אפי' לר"י השמר דעשה עשה. כמו בהשמר דכתיב בעשיית פסח דאמרו שם אליבא דכ"ע דהשמר דעשה עשה עיי"ש. וא"כ כאן דהו"ל נמי קום ועשה שלא לעזבו אלא ליתן לו ולעזרו. וכדדרשינן התם בספרי תן לו מחלקו אין לו חלק תן לו מעשר עני. אין לו מעשר עני תן לו שלמים עיי"ש. אית לן למימר דלכ"ע השמר דעשה עשה. ובפרט לפי המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם ובהלכות חגיגה שם) דעיקר האזהרה קאי ארגל עיי"ש בדבריו. והרי שמחת הרגל מצות עשה היא. וכתיב בכלל עשה דשמחת החג בעצרת ובחג ושמחת וגו' אתה ובנך וגו' והלוי אשר בשעריך וגו'. וא"כ ודאי אית לן למימר דהו"ל השמר דעשה דהו"ל עשה. ואין בזה לאו. ובפ"ק דר"ה (ו' ע"א) בתוס' ד"ה תשמור זו מצות ל"ת. כתבו וז"ל תימא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין וכו' דהשמר דעשה עשה וכו'. וי"ל דתפילין לאחר שקה"ח דקאי אעשה דהנחת תפילין. הוי עשה. אבל תשמור דהכא דקאי אלא תאחר דלעיל מיני' שישמור שלא יאחר עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא דקאי אעשה דסמיך לי' לעיל מיני' אית לן למימר דאינו אלא עשה. אלא דא"כ קשה טובא דהרי בהדיא מבואר בספרי דהך השמר פן הו"ל ל"ת:

איברא דלפמש"כ הרש"א ז"ל (בח"א ריש פ"ג דשבועות) דעד כאן לא אמרינן השמר דעשה עשה אלא היכא דלית בה לאו מפורש בהדיא כלל. אבל היכא דאיכא במצוה זו ל"ת מפורש בקרא. הדרינן לכללין דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת עיי"ש בדבריו. וא"כ כאן דאיכא במצוה זו לאו מפורש בהדיא בקרא. דכתיב לקמן והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. להכי שפיר אמרו בספרי כאן דהשמר פן דהכא ל"ת הוא. והשתא א"כ נמצא דעיקר הלאו דהכא אין לנו אלא מקרא דהלוי אשר בשעריך לא תעזבנו דהלאו מפורש בו בהדיא. ואי לא האי קרא לא הוה שמעינן בה ל"ת מקרא קמא כלל. א"כ מדוקדקים היטב דדברי רבינו הגאון ז"ל והבה"ג שלא מנו לאו זה אלא מקרא דוהלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. אע"פ שהוא מאוחר. ובלא"ה נראה לפמש"כ הרש"ל ז"ל בביאורו על הסמ"ג (לאוין מ"ז) וז"ל ואע"פ שכתוב עוד (בפרשת כי תשא) השמר לך פן תכרות ברית וגו'. ולמה אינו עובר בשלשה לאוין. ונ"ל דכל שנאמר לאו בהדיא. פן והשמר אינו אלא תוספת אזהרה על הלאו עכ"ל עיי"ש. ומהאי טעמא כתב הר"ב כנה"ג (בחו"מ הגהות הטור ס"ק י"ג) לפרש טעמו של הרמב"ם והנמשכים אחריו שכתבו דאזהרת מכה חבירו מקרא דלא יוסיף. ולא כתבו דאזהרתו מדכתיב פן יוסיף שהוא מיותר וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכתב דהיינו ג"כ מהך טעמא דכיון שנאמר בו לאו בהדיא דכתיב לא יוסיף. מאי דכתיב פן יוסיף אינו אלא תוספת אזהרה ללאו דלא יוסיף ואינו לאו בפ"ע עיי"ש. וכן כתב בביאורו על הסמ"ג (לאוין קצ"ט) עיי"ש בדבריו. וא"כ כאן נמי דכתיב בו לאו בהדיא והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. אין השמר ופן דכתיבי בי' חשיבי ל"ת דאינם אלא תוספת בעלמא ללאו המפורש בקרא בהדיא. ולזה בדקדוק נקטו הגאונים ז"ל אזהרה זו מהלאו המפורש בהדיא בקרא דוהלוי אשר בשעריך לא תעזבנו:

וראיתי בה"ג כת"י רומי דאחר שנמנה שם לאו זה מקרא דוהלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. נמנה שם ג"כ לאו דהשמר לך פן תעזוב את הלוי עיי"ש. וזה תמוה מאוד לכאורה דאפי' את"ל דלא כסברת הרש"ל וכנה"ג. וגם קרא דהשמר לך וגו' לאו גמור הוא לעצמו. מ"מ אין זה אלא כאחד משאר לאוין שנכפלו בתורה במצוה אחת. דלכ"ע אינם באים במנין בפ"ע. ואולי אפשר לומר דס"ל דלאו דהשמר לך וגו' לא קאי אלא על נדרים ונדבות דסמיך לי'. שאם הקריב שלמים ותודה בנדר או נדבה או שלמי נזיר וכיו"ב ולא נתן ללוי עובר בלאו זה. ולאו דלא תעזבנו לא קאי אלא על מעשר שני דסמיך לי'. שהזהיר הכתוב בלאו שלא למנוע מליתן ממנו ללוי חלקו כשיאכלנו בירושלים. וא"כ הו"ל שני לאוין מיוחדים כל אחד מזהיר על ענין חלוק בפ"ע. כמו לאו דגניבת ממון ולאו דגניבת נפשות שמנו הבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם כל אחד בפ"ע. ושאר לאוין כיו"ב. ואע"ג דגם גבי לאו דהשמר לך פן וגו' כתיב ברישא דקרא מע"ש דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'. מ"מ בכורות בקרך וצאנך דכתיב בתרי' הפסיק הענין. דהרי בבכור תם מיירי קרא. דאילו בכור בע"מ מותר לאכלו בכל מקום. והרי בכור תם אינו נאכל אלא לכהנים כתרומה. ואסור ללוים כלישראלים. ולא שייכא בי' אזהרה שלא לעזוב את הלוי. ועוד דבלא"ה כיון דלכהן הוא. פשיטא דהכהן אינו מוזהר על אזהרה זו. שהרי הוא עצמו לוי הוא ואין הלוים מוזהרים זה על זה באזהרה זו. וא"כ ע"כ לא קאי אזהרה דהשמר לך פן תעזוב את הלוי וגו'. אלא על נדרים ונדבות דסמיכי לי' בקרא דלעיל מיני'. ולהכי מנאן הבה"ג בשני לאוין אחד בנדרים ונדבות ואחד במעשר שני. כן נראה בדעת הבה"ג לפי נוסחת כת"י רומי. איברא דלפ"ז ע"כ אין לנו לאו זה אלא בהנך תרתי. ולא במילי אחריני. וא"כ במעשר עני ובשלמי חגיגה ושמחה אין לנו אלא עשה להקדים את הלוי כדכתיב מקצה שלש שנים וגו' ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וגו' ואכלו ושבעו. ובמעשר עני הכתוב מדבר. וכן בשמחת הרגלים כתיב ושמחת לפני ה"א אתה ובנך וגו' והלוי אשר בשעריך. אבל לאו לא כתיב בהו אלא בהנך תרתי. והו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מינייהו לעלמא. אבל לא נראה כן מברייתא דספרי (פרשת ראה פיסקא ע"ד. ובפסקא ק"ח) דמשמע שם בהדיא דגם מעשר עני בכלל אזהרה זו עיי"ש. ועכצ"ל דכל דבר בכלל כל אחד מן הלאוין הללו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות חגיגה) ובסמ"ג (לאוין שס"א) עיי"ש. וא"כ אין שני לאוין אלו אלא כשאר לאוין שנכפלו בתורה שאין נמנין לכ"ע אלא במצוה אחת. וזו היא דעת כל שאר ראשונים ז"ל שלא מנאום אלא באחת. ומיהו אפשר דלהבה"ג לפי נוסחת הכת"י ס"ל דמע"ש ונדרים ונדבות מיצרך צריכי. ואין כאן שני כתובים הבאים כאחד. ושפיר גמרינן מינייהו גם לעלמא. ומ"מ כיון דכל אחד מהנך לאוי כתבי' קרא בענין פרטי מיוחד לעצמו יש למנותן שניהם. ומ"מ אפי' לפ"ז ניחא לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה שניהן אלא במצוה אחת. משום דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב דשני הלאוין משם אחד ממש. כגון לאו דגנבת ממון ולאו דגנבת נפשות וכל כיו"ב. אינו מונה אותן אלא אזהרה אחת. והילכך כאן נמי מנאן רק אזהרה אחת. שנמנענו מלעזוב את הלוי בכל ענין. ואין להאריך בזה. ועי' מש"כ לקמן (בלאו קמ"ב) בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.