ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/מו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זדון לא תזידון. הכוונה ללאו דולא יזידון עוד האמור (בפרשת שופטים) בזקן ממרא. ומנאוהו הבה"ג וסייעתו. אבל בספרי (פרשת שופטים פיסקא קנ"ד) מבואר דאזהרת זקן ממרא הוא מהקרא המוקדם בפרשה. דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך עיי"ש. וכן מבואר בפ"ג דברכות (י"ט ע"ב) ובפ"ב דשבת (כ"ג ע"א) דלא תסור ל"ת הוא עיי"ש. והבה"ג שלפנינו מנה גם לאו דלא תסור. אבל בה"ג כת"י רומי ליתא לאו דלא תסור עיי"ש. ונוסחא זו עיקר לפי דעת הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ד) בדעת הבה"ג במנין העונשין שלו. דהעונשין שמונה אין כוונתו בהן למנות העונשין מצד עצמן. אלא הלאוין שהעונשין הללו באו על עבירתן עיי"ש בדבריו ז"ל. וא"כ כאן שכבר מנה הבה"ג במנין העונשין שלו זקן ממרא בין מחייבי חנק עיי"ש. הרי כבר מנה לאו דלא תסור שהוא אזהרת זקן ממרא. דהעונש היינו אזהרת העונש. אלא דלפ"ז יש לתמוה דגם לאו דולא יזידון עוד לא הו"ל למנות. דהרי לאו זה ג"כ בזקן ממרא הוא דכתיב. והו"ל אזהרה נוספת לזקן ממרא. ואחר שמנה העונש לא הי' לו למנות אזהרתו. כמו שלא מנה מה"ט לאו דלא תסור. ונראה דבאמת מהאי טעמא לא מנה באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל לא לאו דלא תסור ולא לאו דולא יזידון עוד. אלא מנה עונש חנק דזקן ממרא במספר שאר העונשין עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. וכן הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו לא מנה כלל אף אחד משני לאוין אלו. מיהו אף שכן הוא לפי המפרשים שלו הר"מ מועטי ובעל נתיב מצותיך. אבל לדעתי נראה שהוא מונה שני הלאוין אלה גם יחד. וזו היא כוונתו במש"כ שם פן יסור ופן יזיד בעובי משמן חלבו. עיי"ש ובמה שנדחק בפירושו בנתיב מצותיך (דף פ"ה ע"א) עיי"ש. ולדידי נראה דכוונתו בזה ללאו דלא תסור ולא דלא יזידון עוד. וזהו שסיים בעובי משמן חלבו. ורצה לומר בקשי ערפו ובתקיפת דעתו ועזותו יפנה עורף להוראת סנהדרי גדולה. וכן הבה"ג בנוסחא שלפנינו מנה שני לאוין אלו סמוכים זה אצל זה. ובלתי ספק שזו היתה ג"כ נוסחת הבה"ג שלפני הר"י אלברגלוני ז"ל. כדרכו ז"ל להמשך אחריו. ובהרבה מקומות בלשונו ממש. וגם בה"ג כתי' רומי נראה דכוונתו למנות שני לאוין אלו. דמש"כ שם וז"ל לא תסור מכל הדבר ולא יזידון עוד עיי"ש. דמשמע לכאורה דכוונתו כאן ללאו דלא תסור מכל הדברים שכתוב (בפרשת תבוא) ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום וגו'. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שם (בפרשת תבוא) דהבה"ג מנה לאו זה במנין הלאוין. והשיג עליו עיי"ש. וכן בסה"מ (שורש ד') השתדל הרמב"ן לפרש כוונת הבה"ג בלאו זה. ומסקנתו שאין למנותו עיי"ש. וכן מנאו בה"ג שלפנינו (סוף מנין הלאוין). אבל נראה דט"ס הוא. וצ"ל לא תסור מן הדבר. וכוונתו ללאו זה דזקן ממרא. דלאו דלא תסור מכל הדברים נמנה גם בה"ג כת"י שם לקמן בפ"ע עיי"ש. ואף שאין מזה ראי' מכרחת כ"כ. משום שיש שם בלא"ה כיו"ב כמה לאוין שנכפלו שני פעמים. מ"מ כן נראה ממה שסמכן הבה"ג לשני לאוין אלו זה אצל זה. וא"כ לפ"ז לפי דעתו של הרמב"ן ז"ל שם בשיטת הבה"ג הדבר תמוה ביותר. דהרי לפ"ז לא הי' לו להבה"ג למנות אף לאו אחד מלאוין אלו. ומיהו בלא"ה יש בזה מבוכה בדברי הבה"ג בכמה מצות כיו"ב. וכבר העירותי במק"א על קצת מהם. ועוד יתבאר בזה:

אלא דמלבד זה הדבר תמוה מצד עצמו למה מנו הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל שני הלאוין. דלכאורה הו"ל שני לאוין שנכפלו במצוה אחת. דלכ"ע אינם נמנין אלא בלאו אחד. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי שגם הוא ז"ל לא מנה אלא לאו דולא יזידון עוד בלבד. כמו שעשה רבינו הגאון ז"ל כאן. ובעל אתה הנחלת לא מנה אף אחד משני הלאוין האלו. אלא מנה העשה דכתיב בזקן ממרא כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. שמבואר בספרי שם שהוא מצות עשה. ומנאוה הרמב"ם (עשין קע"ד) וכל הנמשכים אחריו. אבל הבה"ג לא מנאה. ובעל אתה הנחלת לא הלך בזה בעקבות הבה"ג. וגם מנה עונש דזקן ממרא. וזו היא כוונתו במש"כ שם. פליאת הדין ללמוד מלשכת הגזית. ומיתת חנק לעושה בזדון עיי"ש. וזה יתכן שפיר ע"פ דעת הרמב"ן ז"ל בשיטת הבה"ג. אבל דברי הבה"ג תמוהים טובא מכל צד. ואמנם גם דברי רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל תמוהים טובא לכאורה אמאי שבקו לאו דלא תסור המוקדם בפרשה וגם מבואר בהדיא בספרי ובגמרא דהו"ל ל"ת. ונקטו לאו דלא יזידון עוד שלא נזכר בשום דוכתא בהדיא כלל דחשיב לאו. ומיהו נראה דכיון דאזהרה דלא תסור כתיבא אצל העונש. ועלה מסיים קרא וכתב והאיש אשר יעשה בזדון וגו' ומת האיש ההוא. א"כ ודאי כמו דעונש מיתה ליכא אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וגם דוקא במופלא שבב"ד. כדאמרינן התם (פ"ז ע"א) וכן שאר התנאים שנאמרו שם בעונש דזקן ממרא עיי"ש וברמב"ם (פ"ג מהלכות ממרים). הכי נמי אזהרת לאו דלא תסור ליתא אלא בהנך גווני דוקא. וכן מתבאר להדיא מדברי הראב"ד בהשגות (פ"ד מהלכות ממרים ה"ג) עיי"ש. דהא כולהו הנך מיעוטי כתיבי אצל אזהרת לא תסור. ועונש מיתה בתרי' הוא דכתיב. וא"כ אם ממיתה ממעעינן מהנך מיעוטי בהנך גווני כ"ש מאזהרת לאו דלא תסור דסמיך להו טפי. אבל לאו דולא יזידון עוד. דבתר העונש הוא דכתיב. משמע שכולל כולהו גווני. דאפי' בהנך גווני דגלי קרא לפטרו ממיתה ומאזהרה דלא תסור. איכא מיהת לאו דלא יזידון עוד. דכל מי שחולק על הוראת ב"ד הגדול. בכל ענין עובר מיהת בלאו דלא יזידון עוד. וכדכתיב ברישא דקרא וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון. וגם לשון האזהרה דלא יזידון עוד משמע דאתי לאזהרה חמורה וכללית יותר מאזהרת לא תסור. וכן מתבאר מלשון הר"ן ז"ל (שם פ"ט ע"א) שכתב בתוך דבריו וז"ל והיינו דלא כתיב בזקן ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה. שאין החשש מפני זקנים אחרים שימרו. אלא כתב ולא יזידון עוד. רצה לומר שלא יבוא שום אדם לחלוק על הקבלה האמיתית. אבל במסית ועדים זוממין אין ההכרזה על העם אלא שלא יעשו המעשה ההוא בעצמו. והיינו דכתיב בהו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה עכ"ל עיי"ש. וכעין זה כתב הלח"מ (בפ"ג מהלכות ממרים ה"ח) דאזהרה דלא יזידון עוד משמע אזהרה אלימתא וחמורה טפי עיי"ש בדבריו. ומעתה כיון דאזהרה זו כוללת יותר מלאו דלא תסור. ניחא שפיר דברי הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל שמנו שני הלאוין דלטעמייהו אזלי. שכן דרך הבה"ג וסייעתו. וכן דרך הרמב"ם והנמשכים אחריו בכל כיו"ב שאין שני הלאוין באים להזהיר על ענין אחד ממש. אלא האחד הוא כולל כל הענין. והשני לא בא להזהיר אלא על פרט אחד או קצת מן הפרטים שבכלל הלאו הכללי. הם מונים שניהם כמש"כ בכמה דוכתי. והילכך גם כאן לשיטתם אזלי ומנו הנך שני הלאוין. וניחא ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל דגם הוא לשיטתו אזיל. דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו הכללי בלבד. ולזה שבק לאו דלא תסור. ולא מנה אלא הלאו הכללי דולא יזידון עוד. שכולל הרבה יותר. אבל דברי הר"א הזקן ז"ל לא יתיישבו בזה שהרי הוא ז"ל הולך תמיד בעקבות הבה"ג וא"כ הו"ל למנות גם לאו דלא תסור. ומיהו נראה דלא מנה לאו דלא תסור משום שכבר מנה העונש דזקן ממרא במספר העונשין שלו. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג דהעונש היינו האזהרה של העונש. אבל לאו דלא יזידון עוד כיון שכולל גם כולהו גווני דמיפטר ממיתה. בע"כ הוצרך למנות. וא"כ גם כאן הולך בעקבות הבה"ג ומונה לאו דלא תסור. דהיינו העונש שבא עליו. ומנה גם לאו דלא יזידון עוד שהוא לאו כללי ולאו דלא תסור אינו אלא לאו פרטי. ולכך נמנין שניהם. אבל דברי הבה"ג עצמן והר"י אלברגלוני ז"ל ודאי תמוהים דאף דהי' להם למנות לאו דלא יזידון מטעם שנתבאר. מ"מ לא הי' להם למנות לאו דלא תסור אחר שמנו עונש דזקן ממרא במספר העונשין. לפמש"כ הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג. ומיהו דברי הר"י אלברגלוני ז"ל יש ליישב דמש"כ פן יסור. אין כוונתו ללאו דלא תסור. אלא כמו שפי' המפרש שאינו אלא טעם למצות לא ירבה לו נשים דלעיל מיני' בסמוך עיי"ש. אבל דברי הבה"ג תמוהים. אלא שכבר כתבתי דבלא"ה יש בזה מבוכה וסתירות בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל ויתבאר במק"א בס"ד:

ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים היטב. אלא דבעיקר לאו דולא יזידון עוד צ"ע לכאורה מסוגיא דפ"ק דמכות (ד' ע"ב) דאמרינן התם ורבנן האי לא תענה ברעך מאי דרשי בי'. ומשני ההוא מיבעי לי' לאזהרה לעדים זוממין ור"מ אזהרה לעדים זוממין מנא לי'. אמר רבי ירמי' נפק"ל מוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד. ורבנן ההוא מיבעי לי' להכרזה. ור"מ הכרזה מישמעו ויראו נפקא עיי"ש. הרי מבואר דדוקא לר"מ ס"ל דלהכרזה סגי לן בקרא דישמעו ויראו בלחוד. וסיפא דקרא דכתיב ולא יוסיפו עוד. אתי לאזהרת לאו. אבל לרבנן דקיי"ל התם כוותייהו ס"ל דכולי' קרא להכרזה איצטריך. וליכא למשמע מיני' אזהרה. והשתא כיון דמההוא קרא דזקן ממרא דכתיב וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד ילפינן נמי דבעי הכרזה. כמבואר בפרק הנחנקין (פ"ט ע"א). ותניא התם ארבעה צריכין הכרזה המסית ובן סו"מ וזקן ממרא ועדים זוממין. ואמרינן טעמא משום דבכולהו כתיב וכל העם וכל ישראל וכו' עיי"ש. א"כ אית לן למימר דלרבנן דקיי"ל כוותייהו כולי' קרא להכרזה הוא דאתי. וליכא למשמע אזהרה כלל מדכתיב בסיפא דההוא קרא ולא יזידון עוד. כי היכי דלרבנן לא שמיעא להו אזהרה לעדים זוממין מדכתיב בהו ולא יוסיפו עוד. משום דכולי' קרא להכרזה הוא דאיצטריך. אמנם נראה דאדרבה מהתם יש להוכיח דולא יזידון עוד לאזהרת לאו הוא דאתי. דהרי לכאורה יש לתמוה דבפרק ארבע מיתות (ס"ג ע"ב) ס"ל לסתמא דתלמודא דאזהרה דמסית נפק"ל מדכתיב בי' וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה. והשתא הדבר קשה דהא לרבנן דקיי"ל כוותייהו ס"ל גבי עדים זוממין דכולי' קרא להכרזה הוא דאיצטריך. וא"כ הכי נמי גבי מסית ליכא למשמע אזהרה מההוא קרא. דכולי' להכרזה הוא דאיצטריך. ובודאי לא יתכן לומר דסתמא דתלמודא דהתם אזלא אליבא דר"מ. ויותר תמוה דהרי התם מייתי ברייתא דקתני לא ישמע על פיך אזהרה למסית ולמדיח. ופריך עלה מסית בהדיא כתיב בי' וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו וגו'. ומשום זה משבש לה להך ברייתא. דצ"ל אזהרה למדיח בלחוד עיי"ש. ומלבד דקשה מאי דקאמר מסית בהדיא כתיב בי'. כיון דלרבנן דפליגי עלי' דר"מ וקיי"ל כוותייהו. ליכא למשמע מהתם אזהרה כלל. וא"כ אפי' לר"מ עכ"פ לא שייך למימר מיהת בפשיטות כ"כ מסית בהדיא כתיב בי'. דנהי דלר"מ איכא למשמע הכי מייתורא דקרא. מ"מ לא כתיב הכי בהדיא. כיון דאיכא לפרושי דכולי' קרא להכרזה הוא דכתיב. כדקאמרי רבנן. ביותר תמוה מאי דפריך הכי בפשיטות אברייתא. ומשום הכי משבש לה. והרי הוה מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבנן דכולי' קרא לא כתיב אלא בהכרזה. וליכא למשמע מיני' אזהרה כלל. ולהכי הוצרך תנא דברייתא למילף אזהרה למסית מקרא דלא ישמע על פיך. ושפיר קתני לא ישמע על פיך אזהרה למסית ולמדיח. אלא ודאי מוכרח דלכ"ע שמעינן אזהרה למסית מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות וגו'. וא"כ ודאי תמוה טובא מסוגיא דרפ"ק דמכות שם:

וכבר ראיתי להר"ב פר"ח בבאורו על הרמב"ם (פ"ד מהלכות ע"ז) שעמד בזה. וכתב דבסוגיא דגמרא איכא למידחק נפשין דתלמודא בעי לאוקמי לההיא ברייתא כר"מ. א"נ דקים לי' לתלמודא דאתיא כר"מ. אבל על הרמב"ם שכתב דאזהרה דמסית נפק"ל מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראון וגו'. אף דהוא גופי' פסק (בהלכות עדות) כרבנן קשה. דהו"ל תרתי דסתרי והניח בצ"ע עיי"ש. ודבריו תמוהים ולא יתכנו כלל. דלא שמענו כזה מעולם דמשבש הברייתא כי היכי דליתוקמי אף כר"מ. כיון דמיתוקמא שפיר כרבנן ולא צריך לשיבושה. וגם מש"כ דקים לי' לתלמודא דאתיא כר"מ. לא יתכן כלל. וגם הך ברייתא איתא במכילתא דרשב"י (פרשת משפטים) ומיתניא התם סתמא עיי"ש. ברם העיקר בזה מש"כ קצת אחרונים ז"ל דעד כאן לא פליגי ר"מ וחכמים אלא בקרא דעדים זוממין. דכתיב והנשארים ישמעו ויראו וגו'. דכיון דע"כ הוצרך למיכתב והנשארים משום דלא מצי למיכתב וכל העם או וכל ישראל. וכדאמרינן התם בפרק הנחנקין. משום דלא כ"ע חזו לסהדותא עיי"ש. הי' מקום לומר דלא קפיד קרא אלא באותן שיהיו נמצאים שם בשעת מיתתן בלבד. אי לאו דכתיב ולא יוסיפו לעשות וגו'. אבל בעלמא היכא דכתיב וכל ישראל או וכל העם. גם חכמים דר"מ מודים דגם בלא קרא דולא יוסיפו איכא למשמע שפיר הכרזה. דבלא הכרזה מהיכן ידעו כל ישראל. ואייתר ולא יוסיפו לאזהרה. דהרי בן סו"מ ג"כ מכלל אותן דקתני התם דבעו הכרזה אע"ג דלא כתיב בי' ולא יוסיפו. אלא וכל ישראל ישמעו ויראו. אלא ודאי כיון דכתיב בי' וכל ישראל ישמעו ויראו שפיר שמעינן מינה הכרזה אע"ג דלא כתיב בי' ולא יוסיפו. ומעתה אתיא שפיר סוגיא דארבע מיתות שם אליבא דכ"ע. דמשום דגבי מסית כתיב בי' וכל ישראל ישמעו ויראון אפי' לחכמים דר"מ שפיר שמעינן מיני' הכרזה גם בלא סיפא דקרא דכתיב ולא יוסיפו וגו'. וע"כ לכ"ע לאזהרה הוא דאתי. ושפיר פריך אליבא דכ"ע מסית בהדיא כתיב בי'. ושפיר כתבו הרמב"ם וסייעתו ז"ל דאזהרת מסית הוא מולא יוסיפו לעשות וגו'. והשתא בזקן ממרא דכתיב בי' וכל העם ישמעו ויראו. שפיר שמעינן מיני' הכרזה אפי' לחכמים דר"מ גם בלא סיומא דקרא ולא יזידון עוד. וע"כ לכ"ע לאזהרת לאו הוא דאתי הרי דאדרבה מהתם מוכרח כדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דקרא דולא יזידון עוד לאזהרת לאו הוא דאתי:

איברא דאכתי קשה לכאורה דהרי רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו דולא יוסיפו לעשות וגו' דכתיב במסית. ולכאורה עכצ"ל דס"ל דלמאי דקיי"ל כחכמים דר"מ דכולי' קרא להכרזה הוא דאיצטריך. וס"ל דלאו דוקא בעדים זוממים. אלא ה"ה במסית וכיו"ב ס"ל הכי. ולהכי לדינא אין לנו אזהרה למסית אלא מקרא דלא ישמע על פיך שכבר מנאו. והוא אזהרה למסית ולמדיח וא"כ דבריו סתרי אהדדי. דלפ"ז גם קרא דולא יזידון עוד לאו אזהרה היא. ולהכרזה הוא דאיצטריך. מיהו נראה דלק"מ דודאי ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דר"מ וחכמים בקרא דעדים זוממין בלחוד הוא דפליגי. וקרא דולא יזידון עוד אליבא דכ"ע הו"ל אזהרת לאו. ומ"מ לק"מ מה שלא מנה לאו דולא יוסיפו האמור במסית. דהיינו משום דלשיטתו אזיל. דכיון דמבואר בפרק ארבע מיתות שם דשפיר שמעינן אזהרה למסית מקרא דלא ישמע על פיך. אלא דאמרינן דלא צריך להכי משום דבלא"ה מסית בהדיא כתיבא בי' אזהרה בקרא דולא יוסיפו לעשות. וא"כ מבואר מזה דלאו דלא ישמע על פיך כולל אזהרה למסית ולמדיח. אלא דחוץ מזה כתב קרא אזהרה מיוחדת למסית בפ"ע. והשתא א"כ הו"ל ככל שאר שני לאוין כיו"ב שהאחד כללי והשני פרטי. שבא להזהיר על אחד מן הפרטים שכבר הוא בכלל הלאו הכללי. דדרכו של רבינו הגאון ז"ל שלא למנות אלא הלאו הכללי בלבד. וכמו שנתבאר. ולזה לא מנה אלא לאו דלא ישמע על פיך שכולל מסית ומדיח. והשמיט לאו דולא יוסיפו לעשות וגו'. איברא דאכתי לפ"ז יש מקום עיון בדברי הבה"ג שלא מנה לאו דלא יוסיפו לעשות דמסית ואעפ"כ מנה לאו דולא יזידון עוד. וזהו תרתי דסתרי. דלהבה"ג לא יתכן מש"כ אליבא דרבינו הגאון ז"ל דאין זו שיטתו. ואכ"מ להאריך בזה ויבואר עוד בזה במ"א בס"ד:

ועדיין צ"ע לכאורה בדברי רבינו הגאון ז"ל דלקמן במנין הפרשיות שלו (פרשה ד') מנה העשה דזקן ממרא. דכתיב כי יפלא ממך דבר וגו' ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. וזו היא כוונתו במש"כ שם ומן הלשכה ילמדו פליאם עיי"ש. וכדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנו עשה זו. ודלא כהבה"ג וסייעתו שהשמיטוה. חוץ מבעל אתה הנחלת שמנה ג"כ עשה זו. כמעט בלשון זה ממש כרבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל. ויש לתמוה דהרי לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה לאו דולא יזידון עוד לא הי' לו למנות העשה. אבל נראה דדבריו ז"ל מדוקדקים היטב. דהרי בלא"ה יש לתמוה מה שמנה עשה זו במנין הפרשיות שאינם אלא מצות הציבור. וזו מצוה הנוהגת בכל יחיד מישראל. ועכ"פ מיהת בכל הראוי להוראה. והי' לו למנותה במנין שאר העשין. וגם תמוה לכאורה דבספרי שם אמרו דהעשה היא מדכתיב על המשפט אשר יאמרו לך תעשה עיי"ש. וכן מנאוה הרמב"ם וסייעתו מהך קרא. אבל מלשון רבינו הגאון ז"ל לא משמע הכי. אלא מונה העשה מרישא דקרא דכתיב וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וגו' ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. דקאי רק על השאלה והלמוד מהם בכל דבר משפט אשר יפלא. וגם בעל אתה הנחלת נמשך אחר דברי רבינו הגאון ז"ל בזה. ובאמת דדבריהם נכונים. דמקרא דעל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. לא שמענו אלא דאחר שהגידו חייבין לעשות על פיהם. אבל לא שמענו מזה מצוה לשאול מהם כל דבר אשר יפלא. אלא שיש לתמוה על הספרי אמאי לא נקט העשה אלא מקרא בתרא דליכא למשמע מיני' מצוה אלא לעשות ע"פ משפטם שכבר אמרו. אבל לא שתהי' מצוה לכתחילה לשאול ולדרוש מהם. מיהו אפשר לומר דבאמת הספרי קאי גם על קראי דלעיל מיני'. אלא נקט קרא בתרא לומר דעד כאן היא העשה. ולא תסור דכתיב בתרי' הוא ל"ת עיי"ש. אבל לשון הרמב"ם והנמשכים אחריו. וכן לשון הרמב"ם ז"ל (ריש הלכות ממרים) צ"ע בזה עיי"ש. אמנם דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים בזה. דלא מנה המצוה לעשות ע"פ הדבר אשר הגידו והמשפט אשר אמרו. משום שכבר מנה לאו דלא יזידון עוד. וכשיטתו בכל כיו"ב. אבל מנה המצוה לכתחילה כשיפלא איזה דבר לשאול מהם דאין זה בכלל הלאו. וממילא ניחא נמי מה שמנאה במספר הפרשיות. משום דהשאילה והדרישה מסנהדרי גדולה שבלשכת הגזית היא מצות הציבור. כמבואר במתניתין דפרק הנחנקין (פ"ו ע"ב) ובברייתא שם (פ"ח ע"ב) ובתוספתא (פ"ב דחגיגה ופ"ז דסנהדרין) דצריך לשאול תחילה מסנהדרין שבעירו. או הסמוך לעירו. אם אין סנהדרין בעירו. ואם לא שמעו הלכה זו הולכין הזקן עם הסנהדרין לסנהדרי קטנה שעל פתח הר הבית. ואם גם הם לא שמעו הולכין אלו ואלו לאותן סנהדרי קטנה שעל פתח העזרה. ואם גם הם לא שמעו אלו ואלו באין לסנהדרי גדולה שבלשכת הגזית. ועי' בספרי (שופטים פיסקא קנ"ב) ובפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ממרים ה"ד ובפ"ג ה"ח) עיי"ש. ומה שהקשה בלח"מ (בפ"א שם) מנ"ל להרמב"ם דהב"ד שבעירו ג"כ הולכים עם הזקן לב"ד הגדול מהם עיי"ש. לא ראה שכן מפורש בתוספתא דחגיגה וסנהדרין שם עיי"ש. וא"כ מבואר דהשאלה בלשכת הגזית אינה ע"י החכם השואל בלבד. אלא הוא עם שלשה בתי דינים באין ללשכת הגזית לשאול מסנהדרי גדולה. וא"כ מצות הציבור הוא. ולזה נכונים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל שמנאה במנין הפרשיות שהן מצות המסורות לצבור ולב"ד:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות דשם לא מנה גם לאו דלא יזידון עוד. אלא מנה העשה ממש על דרך שמנאה כאן במנין הפרשיות. שבדבור לא תשא כתב שם אקומה ואעלה ללמוד דת הנפלא עיי"ש. והיינו מדכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' וקמת ועלית וגו' ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. וגם מנה (בדבור לא תרצח) עונש זקן ממרא. וכתב שם ולחנוק עושה בזדון על חכמי אל עיי"ש. וזה כלשון הכתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו' ומת האיש ההוא וגו'. משום דבעינן דוקא שיורה לעשות. או שיעשה כהוראתו. כדתנן התם (פ"ו ע"ב) עיי"ש ובברייתא שם (פ"ח ע"ב). וזהו ממש כדרך בעל אתה הנחלת שהבאתי לעיל. וזה יתכן ע"פ דרך הבה"ג לפי הבנת הרמב"ן ז"ל (שורש י"ד) שהבאתי לעיל. אם נימא דס"ל ג"כ דלאו דלא יזידון אינו כולל יותר מלאו דלא תסור. וא"כ אחר שמנו העונש דזקן ממרא. דהיינו לאו דלא תסור שוב לא הוצרכו למנות לאו דלא יזידון עוד שאינו אלא כלאו כפול באותו ענין עצמו. או דס"ל דאינו לאו כלל. דקרא להכרזה הוא דאתי למאי דקיי"ל כחכמים דר"מ (בריש פ"ק דמכות). כמו שנתבאר לעיל. איך שיהי' עכ"פ כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל מדבריו באזהרותיו שם כדאשכחן בכמה מצות אחרות כיו"ב. כמו שכבר העירותי עליהן במקומותיהן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.