ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא תענה שוא. (בדברות שניות. בפרשת ואתחנן) כתיב לא תענה ברעך עד שוא. וצ"ע לכאורה אמאי נקט אזהרה זו מקרא המאוחר דדברות שניות. ולא נקטי' מקרא המוקדם דדברות ראשונות (בפרשת יתרו). דכתיב לא תענה ברעך עד שקר. ואפשר לומר בכוונתו עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת ואתחנן) וז"ל וביאר לא תענה ברעך עד שוא. לאסור להעיד על חבירו אפי' דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בב"ד. כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו. כי שוא דבר בטל עכ"ל עיי"ש. הרי לפ"ז לאו דלא תענה ברעך עד שוא דדברות שניות בא להוסיף ביאור יותר מלאו דלא תענה עד שקר דדברות ראשונות. דמלאו דדברות הראשונות דכתיב עד שקר ליכא למשמע אלא עדות שיש בה הפסד ממון. או שאר היזק לרעהו. אבל לאו דדברות שניות הוסיף דאפי' עדות של שוא ודבר בטל הזהיר עליה הכתוב שלא יעיד בשקר על רעהו. וא"כ הו"ל ככל שאר שני לאוין שבמצוה אחת שהאחד כללי. והשני אינו בא להזהיר אלא על פרט אחד מתוך הכלל שבלאו הכללי. שדרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב שלא למנות אלא הלאו הכללי בלבד. והלאו הפרטי לשיטתו אינו אלא כלאו כפול שאינו בא במנין בפ"ע. ולזה גם כאן לשיטתו אזיל ומנה הלאו דדברות שניות שכולל יותר מן הלאו דדברות ראשונות. וכן ראיתי בחזקוני (פרשת ואתחנן) שכתב וז"ל עד שוא אפי' עדות בחנם לא תענה. כגון ראהו יחידי או שנים בלא התראה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דאפי' בא להעיד יחידי בדבר עבירה. או בממון באופן שאינו מחייבו אפי' שבועה. כגון בקרקעות ועבדים ושטרות וכיו"ב. וכן אפי' שנים שבאו להעיד בדבר עבירה שיש בה מלקות או מיתה אלא שלא התרו בו. דאף שאינו לוקה ולא נהרג בעדותן. עוברים בלאו זה דלא תענה ברעך עד שוא. מה שאינו בכלל הלאו דעד שקר דדברות הראשונות. וזהו כדברי הרמב"ן ז"ל. אלא שדבריו צ"ע אצלי. דבעדות שנים אפי' בלא התראה. מ"מ מהני עדותן לכמה דברים. דלא מיבעיא בעדות דרציחה דמהני לענין להכניסו לכיפה. כדתנן (סו"פ הנשרפין פ"א ע"ב) ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה וכו'. ומוקמינן לה בגמרא בעדים שלא בהתראה עיי"ש. וגם נפק"מ לענין שיפטר גואל הדם על הריגתו. כמש"כ הרמב"ם (בפ"ו מהלכות רוצח הלכה ה') עיי"ש. אלא אפי' בשאר חייבי כריתות ומיתות נפק"מ שאם יעבור עוד שני פעמים בלא התראה מכניסין אותו לכיפה כדאיתא התם עיי"ש. ולענין לפסלו לעדות. דהרי הו"ל רשע ע"פ עדים. ואפי' בחייבי מלקיות בלא התראה נפסל מיהת לעדות. מיהו לזה אפשר לומר דקרא אתי להזהיר אפי' בגוונא שצריך התראה גם ליפסל לעדות. כמש"כ הרמב"ם (בפי"ב מהלכות עדות) ובטוש"ע (חו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ד). או אפי' היכא דבלא"ה כבר הוא פסול לעדות. וא"כ אין לו שום הפסד בעדותן. ואפ"ה הזהיר הכתוב על עדות כזו. ועוברים עלה בלאו דלא תענה ברעך עד שוא:

ואמנם בעיקר הדבר נראה שאין הדבר מוסכם אם בכה"ג. שאין בעדותו שום הפסד לחבירו. איתא לאזהרה דלא תענה. דהרא"ם (בס' יראים סי' רמ"ג) כתב וז"ל הזהיר הכתוב שלא להעיד עדות שקר דכתיב בעשרת הדברות לא תענה ברעך עד שקר. ובשני עדים הכתוב מדבר. כדתניא בסוטה פ"ק לא יקום ע"א באיש וגו'. ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד. אלא מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. עד שיפרוט לך הכתוב אחד. מיהו עד אחד שמעיד לחייב ממון כשני עדים חייב. כדאמר אביי בשבועות הכל מודים בעד סוטה וכו'. ובמעיד בב"ד. במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר. וילמוד סתום מן המפורש. דכתיב גבי שמיעת קול וכו'. אם לא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דס"ל דליכא אזהרת לא תענה אלא בשיש תועלת בעדותו. להצדיק ולהרשיע ולחייב ממון. ולזה דוקא בשנים עדים או בעד אחד כשמועיל להוציא ממון. כעד סוטה וכיו"ב. ודוקא בב"ד שבהגדתו מתחייב הנדון. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג (לאוין רט"ז) שכתב וז"ל כתוב בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר. ובמעיד עדותו בב"ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר וכו' עיי"ש. ובעדות שאינה לשום תועלת כלל אלא דבר בטל פשיטא שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותו. וא"כ ודאי אפי' בב"ד יכול לחזור בו. ובב"ד כשלא בב"ד דמי. ולא שייך לחלק בזה בין בפני ב"ד לשלא בפני ב"ד. וע"כ אזהרה דלא תענה בכל ענין מיירי. אלא ודאי מוכרח דס"ל להסמ"ג דליכא אזהרה דלא תענה אלא במקום שיש תועלת בעדותו לחייב הנדון. וכן מבואר בסמ"ק (סי' רל"ה) כדברי הסמ"ג עיי"ש. ומבואר מזה דדעת היראים והסמ"ג והסמ"ק דלא כדעת הרמב"ן והחזקוני. והנה (בריש פ"ק דמכות) אמרינן אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מה"ת מנין. דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות הרשע וכו'. ופרכינן עלה ותיפוק לי' מלא תענה. ומשני משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עיי"ש. והקשו התוס' בב"ק (פרק מרובה ע"ד ע"ב) בד"ה הו"ל וכו'. וכן הקשה הריטב"א ז"ל במכות שם דאכתי לרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו תיפוק לי' מלא תענה. ולמה לי והצדיקו. עיי"ש שנדחקו בזה. ולדעת הרמב"ן והחזקוני בפשיטות ניחא. דהרי לכאורה קשה לשיטתם מאי פריך ותיפוק לי' מלא תענה. והא ודאי תרוייהו צריכי. דלא תענה איצטריך לאזהרה. דאין עונשין אא"כ מזהירין. וגם איצטריך להזהיר אפי' על עדות בדבר בטל שאין מחייבת כלום. דמקרא דוהצדיקו והרשיעו לא שמעינן אלא עדות המצדקת ומרשעת. שיש תועלת בעדותן. וקרא דוהצדיקו איצטריך לאשמעינן דאין לוקין אלא על עדות שבאה להצדיק ולהרשיע. ולמעט עדות בדבר בטל ממלקות. אלא דזה לק"מ דאיכא למימר ודאי אין הכי נמי. אלא דאלישנא דעולא פריך. דקאמר עדים זוממין שלוקין מה"ת מנין דכתיב והצדיקו דמשמע דאי לאו קרא דוהצדיקו לא הי' לנו כלל רמז למלקות בעדים זוממין. ועל זה שפיר פריך ותיפוק לי' מלא תענה. ומשני לי' דודאי מלא תענה לא הוה שמעינן מלקות. משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. דבעלמא קיי"ל דאין לוקין עליו. אי לאו מקרא דוהצדיקו. והשתא א"כ אין מקום כלל לקושית התוס' והריטב"א ז"ל. דאע"ג דר"י ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ובלא"ה לוקין לדידי' מלא תענה. מ"מ שפיר איצטריך קרא דוהצדיקו. לומר דליכא מלקות אלא בעדות שבאה להצדיק ולהרשיע. ולא בעדות שלא באה לחייב כלום. וטובא אשמעינן הך קרא. ולא פרכינן לעולא אלא על מאי דקאמר דליכא רמז למלקות כלל בעדים זוממין אם לא מקרא דוהצדיקו אבל קראי ודאי לא מייתרי. ולרבי יהודה אין כאן שום מקום קושיא כלל. ומ"מ ממוצא דבר למדנו דלהתוס' והריטב"א ז"ל שנתקשו בזה. ע"כ לא ס"ל כדעת הרמב"ן והחזקוני. אלא כדעת הרא"ם והסמ"ג והסמ"ק. דעדות שאינה באה לחייב כלום לית בה אזהרת לא תענה אפי' לאיסורא גרידא כלל. אלא שיש לתמוה על הרמב"ן ז"ל (בחי' בסוגיא דמכות שם) שכתב וז"ל. ותיפוק לי' משום לא תענה. משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ואי קשיא לך והתנן לוקין משום לא תענה ומשום כאשר זמם. ואי אליבא דרבנן קאמרינן הא אינהו אמרי במתניתין דלא לקי משום לא תענה דהוא אזהרה לעדים זוממין. הא לאו מילתא היא. דאנן הכי קאמרינן. ותיפוק לי' משום לא תענה ולא לכתוב רחמנא והצדיקו. ומפרקינן אי מההיא ה"א לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין. להכי גלי רחמנא דלוקין וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהרמב"ן ז"ל גופי' מפרש דמאי דפרכינן ותיפוק לי' משום לא תענה. היינו לומר דלא לכתוב והצדיקו. דכבר שמעינן מלקות בעדים זוממין מלא תענה. וזהו תימא דהרי להרמב"ן ז"ל גופי' לאו דלא תענה כולל גם אזהרה לעדות של בטלה. שאין מחייבין בעדותן כלום. וא"כ אי לאו קרא דוהצדיקו והוה מלקינן מלא תענה. הוה מחייבין מלקות גם לעדים כאלו שאין באין לחייב כלום להנדון. ולהכי איצטריך שפיר קרא דוהצדיקו והרשיעו. לומר דליכא מלקות אלא בהנך עדים שבאים לחייב ולהרשיע את הנדון. ועכצ"ל דס"ל דבעדות של בטלה גם אזהרה דלא תענה ליתא. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל סותרין זא"ז. מיהו יש לדחות. דאפשר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דעדיפא משני לי'. דאי לאו קרא דוהצדיקו לא הוה ידעינן מלקות בעדים זוממין כלל. משום דלא תענה הו"ל לאו שאין בו מעשה. וכדמשמע נמי מלישני' דעולא דרק מקרא דוהצדיקו שמעינן מלקות בעדים זוממין. ואדרבה גם מדברי הרמב"ן ז"ל דהתם נראה מוכרח דאזיל לשיטתו. שכתב שם לעיל וז"ל ואיכא דקשיא לי' הא דאמרינן (בפרק הנשרפין) טרפה שהרג פטור משום דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה. ואמאי. והא אמרינן הכא אע"ג דלא מיקיים בהו כאשר זמם מקיימין בהו במלקות במקום דלא אפשר ומקבלין סהדותייהו. ואיכא למימר שאני התם דכיון דגברא קטילא בעו למקטל אין עדותן עדות ומילקא נמי לא לקו. דהא לא בעו למיעבד ולא מידי. וכיון דלא מלקינן להו מוהצדיקו דלא עבדי כלום. ולא קטלינן מכאשר זמם. אין מקבלין עדותן. כך פי' מורי רבינו יהודה נר"ו עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דכיון דלא בעי למיעבד ולא מידי. א"כ גם אזהרה דלא תענה ליתא בהו לפי דעת הרא"ם ז"ל וסייעתו. וא"כ למה לי' התם לטעמא דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה. כלומר וא"א לקיים כאשר זמם. ואנן בעינן כאשר זמם וליכא. ותיפוק לי' דעיקר אזהרה דלא תענה ליכא בהני עדים כלל. וא"כ היכי נהמנינהו ודילמא שקורי משקרי. שהרי עדות שקר כזו לא אסר קרא. וע"כ צ"ל דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל דגם עדות כזו דלא עבדי ולא מידי בכלל לאו דלא תענה ברעך עד שוא. והכי ס"ל גם למורו הר"י ז"ל. ולזה אי לאו טעמא דכאשר זמם לא גרעי משאר עדים דעלמא. והוה מיקטל על פי עדותן. ונראה ראי' להרמב"ן ז"ל ממקרא מלא דכתיב (משלי כ"ד כ"ח) אל תהי עד חנם ברעך. ובלתי ספק המקרא הזה מכוון נגד לאו דלא תענה ברעך עד שוא. וכפי' הרמב"ן והחזקוני בעדות שקר שהיא לשוא. שאין בה שום הפסד לאדם. והך קרא נמי מזהיר על עדות שקר שהיא בחנם. כלומר אע"פ שאין בדבר שום הפסד לרעך. וכן מתבאר מדברי הראב"ע ז"ל במשלי שם עיי"ש. אבל ראיתי לרבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (שער שלישי סי' רי"ט) שפירש הך קרא דמשלי בעדות אמת ע"פ עד אחד ע"פ סוגיא דפרק בתרא דפסחים (קי"ג ע"ב) עיי"ש. אבל פשטי' דקרא ודאי משמע דאפי' בשני עדים מזהיר קרא. דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. וגם לשון הכתוב מכוון כלשון הלאו דלא תענה שבדברות שניות. וכפי' הרמב"ן והחזקוני ז"ל. דההיא דפסחים שם נפק"ל מקרא דלא יקום עד אחד באיש. ועי' יראים (סי' רמ"ד) ובסמ"ג (לאוין רי"ג) ובזה"ר להרשב"ץ (לאוין סי' כ"ח) עייש"ה. ואם גם פירושא דקרא דמשלי כן הוא. הו"ל למינקט נמי לישנא דקרא דאורייתא ולמיכתב עד אחד. אבל עם קרא דלא תענה הוא מכוון ממש. ועי' בפ"ג דשבועות (כ' ע"ב) ושם (כ"א ע"א) בתוס' ד"ה קמ"ל וכו'. ושם לעיל (ג' ע"ב) בתוס' ד"ה בפירוש וכו' ובחי' הר"י מיגאש ותוס' הרא"ש ובריטב"א בפ"ג דשבועות שם עייש"ה. שיש לדון משם כדעת הרמב"ן והחזקוני ז"ל ואין להאריך:

וראיתי בתשובות הגאונים קדמונים (סי' ג') תשובת רב נחשון גאון ז"ל שכתב וז"ל עד שהעיד עדותו בב"ד והלך לדרכו. וחזר והעיד עדותו וחילף בה. מלקין אותו שעבר על לא תענה ברעך. ועדותו הראשונה קיימת והאחרונה בטלה. ומכריזין עליו שהוא פסול לעדות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן ראיתי בתשובות הגאונים המכונות שערי צדק (שער ז' סי' מ"ה) שכתב וז"ל המעיד עדות ולאח"כ שינה עדותו ילקה ארבעים ועדותו הראשונה קיימת. לפי שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל. וכן כתב בתשובות הר"י אבן מיגאש ז"ל (סי' קס"ו) וז"ל ואדם שהעיד ושינה עדותו מלקין אותו וכל מה שהעיד ראשון מקויים עכ"ל עיי"ש. ובודאי משמע שבאותו ב"ד עצמו שקיבלו עדותו הראשונה חזר ובא והעיד בענין אחר ממה שהעיד תחילה בעדותו הראשונה. ואע"פ שאין ב"ד מקבלין עדותו האחרונה כלל. ודברים בטלים הן מעיקרא. דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואפ"ה כתבו הגאונים והר"י אבן מיגאש ז"ל שמלקין אותו משום שעבר בלא תענה. וע"כ היינו משום לאו דלא תענה ברעך עד שוא. וכמש"כ הרמב"ן והחזקוני ז"ל. הן אמת דלכאורה הדבר תמוה מש"כ הגאונים ז"ל שמלקין אותו משום שעבר על לאו דלא תענה ברעך. דהא לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא. וקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. אלא דגלי קרא דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וגו' דלוקין. וכמבואר ברפ"ק דמכות. ואף דשם לענין זוממין מיירי. מ"מ כן הדין גם לענין הכחשה. כמבואר בפ"ז דבב"ק (ע"ד ע"ב) עיי"ש ובמש"כ בש"מ שם בשם הראב"ד ז"ל עייש"ה. וא"כ אין לנו מלקות אלא היכא שמתקבלת עדותו לזכות ולחובה ונגמר הדין על פיהם קודם שהוזמו או הוכחשו. וכמש"כ בתוס' רבינו פרץ ז"ל בב"ק שם. והובא בש"מ שם בשם תלמידי הר"פ ז"ל עייש"ה. אבל כאן שדבריו בטלים מעיקרא ואינם מתקבלים כלל. דלא קרינן בי' והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. אע"פ שעבר על לא תענה ברעך. מ"מ לאו שאין בו מעשה הוא שאין לוקין עליו. וגם תמוה לכאורה מש"כ גאון ז"ל דמכריזין עליו שהוא פסול. והרי כיון שלוקה משום שעבר על לא תענה ברעך נמצא שנפסל מדאורייתא. וקיי"ל דכל פסולי דאורייתא לא צריכי הכרזה. כדאמרינן בפרק זה בורר (כ"ו ע"ב). ובשלמא מה שנפסל ע"פ עצמו. דהא ליכא כאן עדים על שקרותו. אלא ע"פ עצמו מתברר לן שעבר בלא תענה. וקיי"ל שאין אדם נפסל ע"פ עצמו. לא תקשה. דאיכא למימר דהכא הב"ד עצמן הם עדים בדבר. דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכן מתבאר מתשובת רב שר שלום גאון ז"ל שבתשובות גאונים קדמונים (סי' נ"ח). וכ"כ בהלכות קטנות להר"י חאגיז ז"ל (ח"א סי' מ"ד) עיי"ש. אבל הא ודאי תמוה דהיכי שייך בה מלקות כיון דלא קרינן בי' והרשיעו את הרשע. ואין בעדותו ממש כלל ופטומי מילי בעלמא נינהו. ומשום לא תענה לחודי' ליכא מלקות. דהו"ל לאו שאין בו מעשה. מיהו לזה אפשר לומר דמש"כ הגאון ז"ל שלוקין. היינו מכת מרדות כדין עובר על לאו שאין בו מעשה. ובזה ממילא ניחא מש"כ דצריך הכרזה. דכיון דמדינא לא מיחייב מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. א"כ אין פסולו אלא מדרבנן דכל העובר על לאו שאין בו מלקות מדאורייתא. נעשה פסול מיהת מדבריהם. כמבואר בטוש"ע (חו"מ סי' ל"ד) עיי"ש. והו"ל כשאר פסולין דמדבריהם שצריכין הכרזה. איברא דמלשון התשובה שבשערי צדק שם שכתוב שם שילקה ארבעים. מתבאר דרצה לומר מלקות דאורייתא. אלא שכבר כתב הריב"ש ז"ל (בתשו' סי' צ') בשם התוס' דגם מכת מרדות היא במספר ארבעים כשל תורה עיי"ש. ובעיקר תשובת גאון זו כבר הארכתי במק"א בכל הנוגע לזה ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מבואר מדברי הגאונים והר"י אבן מיגאש ז"ל דלאו דלא תענה איתי' אפי' היכא דלא מהני בעדותו כלל. וכדעת הרמב"ן והחזקוני ז"ל ובעל העיטור (ח"א אות ק'. קבלת העדות) הביא ג"כ תשובה זו בקיצור וז"ל ובתשובות עדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף. ב"ד מלקין אותן ועדות הראשונה והאחרונה בטלה עכ"ל. ופשוט דט"ס הוא. וצ"ל ועדות הראשונה קיימת והאחרונה בטלה. וכן העתיק לשון בעל העיטור בהגהות מרדכי (סו"פ זה בורר) עיי"ש. אלא שראיתי בתשובות הרשב"ש ז"ל (סי' תס"ג) שנתקשה הרבה בדברי הר"ב העיטור אלו ונדחק הרבה לקיימם כמו שהם. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי. וגם עיקר דבריו תמוהים הרבה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ גם הוא ז"ל ס"ל שם דלוקים משום לא תענה ברעך משום חזרתם. אע"ג שאין בדבריהם כלום. דכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידים. ומשמע מדבריו שם דמלקות דאורייתא עיי"ש היטב. וכן ראיתי גם בתשובות הגאונים המכונות תשובות גאוני מזרח ומערב (סי' פ"ט) וז"ל וראובן כיון שהעיז פניו והדר בי' פסול לעדות וכל סהדותא דחתים מכאן ולהבא פסול עכ"ל עיי"ש. וא"כ מבואר דס"ל דעבר בלאו דלא תענה ברעך. ולהכי נפסל לעדות אע"ג דדבריו בטלים ומבוטלים מעיקרא. דלא מצי למיהדר בי' עייש"ה. ועי' במלחמות להרמב"ן ז"ל (סוף סנהדרין) שכתב וז"ל אפי' לא תענה נמי ליכא. דחצי דבר לאו כלום הוא. והיכי סלקא אדעתא דלקי אי איהו לא לקי סהדי מאי עבוד. אינהו אמרי גנב נפשא ולא נגמר דינו על פיהם לכלום. דלא ממונא מחייבינן לי' אפומייהו ולא קטלא ולא מלקות. ואין עדים זוממין לוקין בעקימת פיהם בלבד אא"כ הרשיעו צדיק וכו' עכ"ל עיי"ש. ולכאורה ממש"כ בריש דבריו. אפי' לא תענה נמי ליכא. דחצי דבר לאו כלום הוא וכו'. משמע דרצה לומר דבכל כיו"ב ליתא כלל ללאו דלא תענה. וזה סותר לשיטתו דס"ל דאפי' היכא שאין בעדותו דבר ממש כלל עובר בלא תענה ברעך עד שוא. אבל נראה דאין כוונתו ז"ל שם אלא לענין מלקות בלבד. משום דלא תענה לאו שאין בו מעשה הוא. ולא שמעינן מלקות אלא מדכתיב והי' אם בן הכות הרשע. והתם כתיב והצדיקו והרשיעו. ואין לנו מלקות אלא א"כ הרשיעו צדיק. וכדסיים הרמב"ן ז"ל שם. אבל ודאי לאו דלא תענה איכא לשיטתו אפי' היכא שאין עדותן מועלת כלום. ועי' בתשו' נוב"ק (חאה"ע סי' ע"ב) דפשיטא לי' ע"פ דברי הרמב"ן אלו דעד המחייב שבועה כשהוזם אין בו תורת הזמה כלל אפי' למלקות. דבעינן והרשיעו את הצדיק וליכא. דהא לא בא לחייבו לא ממון ולא מלקות ולא מיתה. דבידו לישבע וליפטר. וכן כתב לקמן (בסי' ע"ד). ושם הוסיף עוד לומר דגם כשבאו לפסול אדם לעדות ולשבועה לא מיחייבי כלום. והביא ראיה לזה מדברי התוס' (בכתובות ל"ג ריש ע"א). שכתבו דגבי טריפה להכי חשיבא עדות שאא"י להזימה משום דאי אפשר לקיומי בשום דבר לא במיתה ולא במלקות עיי"ש. והא גבי טריפה נמי פסלי לי' מיהת לעדות ולשבועה ולחייבו מלקות משום פסולו. אלא ודאי משום זה לא מיחייבי מלקות עיי"ש. והנה בודאי דמדברי התוס' שם לא מוכח מידי. דהתם אפי' את"ל שלוקין. מ"מ כיון שהם באים לחייבו מיתה לא מיקיים כאשר זמם במלקות. וכמש"כ בריש מכות עיי"ש. אבל מדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל שכתב דגבי טרפה מילקא נמי לא לקו דהא לא בעו למיעבד ולא מידי ולא מלקינן להו מוהצדיקו דלא עבדי כלום עיי"ש. ודאי מוכח כדברי הנו"ב דאל"כ הא ודאי מיפסל על פיהם לעדות ולשבועה והיכי יתכן לומר דלא בעו למיעבד ולא מידי ולא עבדו כלום. אלא ודאי דמאי דמיפסל לעדות ולשבועה לאו כלום חשיב. משום דבידו לשוב ולהתכשר אם יעשה תשובה. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ואמנם הדבר תמוה דא"כ אינו מוזהר כלל על עדות שקר כזו שבא לפסול אדם לעדות ולשבועה. וא"כ איך יהי' נאמן בעדותו. כיון דהתורה לא אסרה עדות שקר כזו. אבל לשיטת הרמב"ן והחזקוני ניחא שפיר. דאע"ג דלא עביד ולא מידי. מ"מ מוזהר עלה בלאו דלא תענה ברעך עד שוא. אלא דלא לקי. משום דלא שייך בי' והרשיעו את הרשע. והו"ל כשאר לאו שאין בו מעשה דלא לקי:

איברא דהרמ"ה ז"ל (בסנהדרין כ"ז ע"א) בההיא דאמרינן התם איכא בינייהו דאסהידו בי' תרי בחד. דלמ"ד טעמי' דרבא משום דעדים זוממין חידוש הוא הכא ליכא חידוש. ולכ"ע למפרע נפסל עיי"ש. ופירש הרמ"ה ז"ל כגון דאתא לחיובי' שבועה ואיתזים עיי"ש בדבריו ז"ל. הרי דאפי' עד שאינו בא אלא לחייב שבועה לוקה משום לא תענה ברעך. דאל"כ לא הוה מיפסל אלא מדרבנן. ופסולי דרבנן צריכי הכרזה. והיכי שייך לפסלו למפרע. מיהו לזה אפשר לומר דס"ל להרמ"ה ז"ל כמש"כ קצת אחרונים ז"ל דכל שנפסל מחמת עבירה דאורייתא. אע"פ שאין פסולו אלא מדבריהם לא צריך הכרזה. וגם אפשר לומר דס"ל להרמ"ה ז"ל דאפי' בלאו שאין בו מעשה מיפסל מדאורייתא וכבר רצו קצת אחרונים להוכיח כן גם מדברי הרמב"ם ז"ל. וא"כ כיון דכאן עכ"פ עבר בלא תענה ברעך עד שוא. שפיר מיפסל למפרע מדאורייתא ואין להאריך. והנה בההיא דפ"ב דכתובות (י"ח ע"ב) דהעדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו מחמת ממון דאין נאמנים. הקשה בתומים (בכללי מגו סוס"ק נ"ב) אמאי לא פסלינן להו מיהת מעכשיו ממנ"פ. דהרי עכ"פ העידו שקר עכשיו או מעיקרא. ותי' דכיון דלא מהניא עדותן דעכשיו כלום לענין ממון. דהא אנן לא מקבלינן עדותן דהשתא כלל. הילכך אינם נפסלין משום עדות זו. וכ"כ שאר אחרונים. וזה לא יתכן אלא להסוברין דאזהרה דלא תענה אינה אלא כשיש ממש בעדותן. אבל להרמב"ן ז"ל וסייעתו אין מקום לתי' זה כלל. ובפרט מדברי הגאונים ז"ל שהבאתי מפורש בהדיא איפכא. אבל נראה דעיקר הקושיא מעיקרא ליתא דבאנוסים היינו מחמת ממון הרי היינו טעמא דאין נאמנים כמבואר התם. משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע עיי"ש. וא"כ אין הטעם משום דלא מיהמני ומחזקינן להו במשקרי. אלא גזה"כ הוא דאפי' קושטא קאמרי אין דנין ע"פ עדותן. ואפי' משה ואהרן לא מיהמני. וא"כ לא שייך כלל לפסלן משום עדות שקר דקרוב לאו עד הוא. וכ"ש לגבי נפשייהו שאינם בתורת עד כלל ולא קרינן בהו לא תענה ברעך עד שוא בעדות זו. ולהכי לא מיפסלי. משא"כ בנדון דהגאונים ז"ל אע"ג דלא מיהמני משום דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. מ"מ תורת עד עלייהו. וקרינן בהו שפיר לא תענה ברעך עד שוא. והילכך שפיר כתבו דמיפסלי מכאן ואילך משום שעברו על לא תענה ברעך. והנה הרמב"ם ז"ל (ריש פ"כ מהלכות עדות) כתב וז"ל הוזמו שניהם אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין נענשין. אע"פ שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה עכ"ל עיי"ש. וע"כ הא דנפסלין בעדות זו לכל עדות שבתורה היינו משום שעברו על לאו דלא תענה. והרי כיון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול אין בעדותן כלום. ואין דנין על פיהם כלל אפי' לא הוזמו. וגמר דינם של הב"ד בטל מעיקרא ואין בו ממש. דבטעות הוה. ומהאי טעמא אין נענשין אפי' במלקות משום דאין כאן גמר דין. ואין העדים לוקין עד שיגמר הדין על פיהם. כמש"כ הרמב"ם שם לעיל בסמוך עיי"ש מ"מ נפסלין משום שעברו על לאו דלא תענה בעדותן זו. וזה נראה כדעת הרמב"ן והחזקוני וסייעתם דאפי' על עדות שאינה מועלת כלום אם העיד בשקר עובר בלאו דלא תענה. והיינו מדכתיב לא תענה ברעך עד שוא. וכמו שפירשו הרמב"ן והחזקוני ז"ל. ואע"ג דקרוב ופסול ודאי אינם בכלל לאו דלא תענה ברעך. היינו משום דקרוב ופסול אין עליהם שם עד כלל. ולא קרינן בהו לא תענה ברעך עד שוא. אבל עדים דעלמא שנמצא ביניהם קרוב או פסול. דמצד עצמן עדים כשרים הן אלא שנפסלה עדותן משום קרוב או פסול שביניהן. שפיר הו"ל בכלל עד. ועוברים בלאו דלא תענה. אע"פ שאין ממש בעדותן לא לזכות ולא לחובה:

וראיתי להרמב"ם ז"ל עוד לעיל (ריש פי"ז מהלכות עדות) שכתב וז"ל מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה שהם אומרים שראו פלוני עבר עבירה פלונית או שלוה מפלוני אע"פ שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו. לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו וכו' וכל המעיד מפי אחרים ה"ז עד שקר ועובר בל"ת שנאמר לא תענה ברעך עד שקר עכ"ל עיי"ש. וכל נושאי כליו לא הערו מקור דברי הרמב"ם אלו. מנ"ל דהמעיד מפי אחרים אע"פ שברור הדבר אצלו כאילו ראהו בעיניו שעובר בל"ת דלא תענה ברעך עד שקר. דהרי ודאי לא מיירי הרמב"ם בשמעיד בפירוש שראה הדבר בעיניו. אלא במעיד סתם מיירי. כמבואר מלשון הרמב"ם שכתב אח"ז וז"ל לפיכך מאיימין אף על עדי הממון וכו' ואומר לו אמור איך אתה יודע שזה חייב לזה. אם אמר שהוא אמר לי וכו' או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דמיירי בשאמר מעיקרא עדותו בסתם. וא"כ מנ"ל להרמב"ם דכגון זה הו"ל בכלל לאו דלא תענה ברעך עד שקר. כיון שאין כוונתו להעיד שקר וברור אצלו דקושטא קאמר. ולכאורה הי' נראה דמקורו מדאמרינן (בפרק שבועת העדות ל"א ע"א) מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה. מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד. מנין שלא יצטרף עמו. ת"ל מדבר שקר תרחק. ופרכינן עלה האי מדבר שקר תרחק נפקא הא ודאי שקורי משקר. ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר. אלא כגון וכו' עיי"ש. ובודאי משמע דמיירי בשהתלמיד מאמינו באמת שכן הוא כדברי רבו. והדבר ברור אצלו דקושטא קאמר. ואפ"ה פריך בפשיטות. הא ודאי שקורי קא משקר ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר. וכן נראה מדברי בעל מגדל עוז שם שכוונתו להראות מקור דברי הרמב"ם שם מסוגיא זו. אלא שיש שם ט"ס במראה מקום עיי"ש. אלא דסוף דבריו שם מה שהביא מן המכילתא תמוה מאוד. דאין לו ענין לכאן עיי"ש בדבריו. אלא שאין אני רואה משם ראי' לדברי הרמב"ם אלו. חדא דהתם מיירי בבעל דין עצמו. ואין ראי' מבעל דין עצמו לאחרים. דהרי אמרינן (בפ"ב דכתובות כ' ע"א) הני בי תרי דידעו סהדותא ומנשי חד מינייהו. מדכר חד לחברי'. איבעיא להו עצמו מאי. רב חביבא אמר אפי' עצמו. מר ברי' דר"א אמר עצמו לא. והילכתא עצמו לא עיי"ש. והרמב"ם (בפ"ח מהלכות עדות ה"ב) ביאר הטעם משום שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע עיי"ש. עכ"פ חזינן דאין ראי' מתובע עצמו לאחרים שאינם נוגעין בדבר כלל. ואע"ג דהתם בשבועות מיירי שיש עוד עד אחר בדבר. וא"כ אינו צריך לסמוך על התובע עצמו אלא על אותו עד המעיד בדבר. מ"מ הרי שם לא מיירי אלא בעד סתם דלא קים לי' בגווי'. אבל אם הי' העד גדול בחכמה וביראה וקים לי' בגווי' בברור בלא ספק כלל דקושטא קאמר. מנ"ל דהו"ל בכלל לאו דלא תענה ברעך עד שקר. כיון שהדבר ברור אצלו בלא ספק כלל דקושטא הכי הוא. ובפרט מש"כ הרמב"ם כן במי שהעידו לו כן אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה. אין לזה שום רמז מסוגיא דשבועות שם. ובלא"ה ודאי מיירי התם בשהוא מעיד בפירוש שכך ראה בעיניו. או שיודע ע"פ הודאת הנתבע. דאל"כ היכי פריך בפשיטות כ"כ האי שקורי קא משקר ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר. דודאי כיון שהדבר אצלו בלא שום ספק כלל שהאמת כן הוא. אע"ג דעדותו פסולה מדכתיב או ראה או ידע. דמשמע דבעינן ידיעה דומיא דראיה. דהיינו ידיעת עצמו ולא מפי אחרים. מ"מ ודאי אין זה פשוט כ"כ דכה"ג הו"ל בכלל שקר לעבור עליו בלאו דלא תענה ברעך עד שקר. כיון דלפי דעתו לא הוציא שום שקר מפיו אלא פיו ולבו שוין לומר דבר אמת. ועכצ"ל דמיירי שאומר שכן ראה או ידע מפי הנתבע. ובלא"ה הרי מאיימין עליו ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה והוא צריך להשיב שכך ראה בעיניו. או ידע ע"פ הנתבע. דאל"כ אין עדותו מתקבלת. ולזה פריך שפיר האי שקורי קא משקר וכו'. אבל הרמב"ם שם דמיירי בשהעיד סתם וקודם שמאיימין עליו וכמשכ"ל. מנ"ל לומר דבכה"ג עובר בלאו דלא תענה ברעך עד שקר. מיהו נראה דע"כ מוכרח מההיא דהתם דאפי' כשמעיד עדותו סתם וקודם האיום עובר בלאו דלא תענה. דאל"כ אמאי הוצרך לאוקמה באוקימתא דחיקא כדמסיק וקאמר. ואלא כגון דא"ל ודאי חד סהדא אית לי ותא את קום התם ולא תימא ולא מידי. דהא לא מפקת מפומך שיקרא. אפי' הכי אסור משום שנאמר מדבר שקר תרחק. ופירש"י וז"ל וקום התם שיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה האמת עכ"ל עיי"ש. והא מיתוקמא ברייתא שפיר כפשטה דא"ל שיצטרף עם העד להעיד עמו בב"ד שזה חייב לזה מנה. אלא שיעיד בסתם שיודע שהוא חייב לו. ואח"כ כשיאיימו עליו וישאלוהו בב"ד איך הוא יודע הדבר יאמר האמת שלא ראה. אלא הדבר ברור אצלו בלא ספק כלל. וקים לי' ברבו שאפי' נותנין לו מאה מנה לא ישקר. וכ"ש לתבוע ממון ממי שאינו חייב לו. דהא גם בזה לא הוציא שום שקר מפיו אלא פיו ולבו שוין שכן הוא באמת כמו שהגיד בב"ד. ואין בזה משום לאו דלא תענה ברעך עד שקר. אלא משום מדבר שקר תרחק בלבד. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דאפי' בכה"ג קאי בלאו דלא תענה ברעך עד שקר. ושפיר הוציא הרמב"ם ז"ל מההוא סוגיא דכל שלא ראה בעיניו או ע"פ הודאת הנתבע הודאה גמורה. הרי זה כמעיד עדות שקר. אע"פ שמעיד בסתם שיודע שכן הוא. ואח"כ בשעת האיום הוא מודה שלא ראה ולא הודה בפניו הנתבע. אלא שהדבר ברור אצלו בלא שום ספק כלל שכן הוא כדבריו. ועובר בזה בלאו דלא תענה ברעך עד שקר:

אלא דמ"מ אע"ג דודאי כן מוכרח מההיא סוגיא. ומזה נראה ראי' מוכרחת לדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו דאפי' בעדות שאין בה שום הפסד לבע"ד כלל עובר בה משום לאו דלא תענה. דהא התם כשמעיד סתם הרי לא אפשר שיבוא מעדותו שום הפסד לבע"ד כלל. דהא הב"ד מאיימין עליו ושואלין אותו היאך הוא יודע שזה חייב לזה. ובע"כ יודה האמת שלא ראה ולא שמע מפי הנתבע. ומעיקרא אדעתא דהכי העיד שיגיד האמת כשישאלוהו בב"ד היאך הוא יודע. ואפי' הכי פסיקא לי' לתלמודא התם דבכגון זה הוא עובר בלאו דלא תענה. אע"ג דודאי פשיטא שלא תהא עדותו מתקבלת בב"ד לחייב את הנתבע על פיו. דאם איתא דבכה"ג לא עבר בלא תענה לא הוה צריך לאפוקי ברייתא מפשטה. ולאוקמי בגוונא דליקום התם ולא לימא ולא מידי. וגם מנ"ל לתלמודא דבכה"ג דקאי התם ולא אמר כלום איתי' בכלל קרא דמדבר שקר תרחק. ודילמא בכה"ג אפי' משום מדבר שקר תרחק ליתא. וברייתא לא מיירי אלא במעיד עדותו בפיו בתורת עד. אלא שמעיד סתם על דרך שביארנו. אלא ודאי גם זה הוא בכלל לאו דלא תענה אע"פ שאין בעדותו ממש. דהא הב"ד מאיימין. ובע"כ יאמר האמת שלא ראה ולא שמע מהתובע. ולא תתקבל עדותו כלל והיינו משום דכתיב לא תענה ברעך עד שוא. וכמו שפירשו הרמב"ן והחזקוני דגלי לן קרא דאפי' בכה"ג קאי בלאו דלא תענה. מ"מ לא יתכן לומר דמשם הוא מקור דברי הרמב"ם ז"ל. כיון דהתם לא מיירי אלא בתובע עצמו. ואפשר דדוקא בשסומך דעתו על התובע עצמו הוא דפסיקא לי' לתלמודא דהו"ל בכלל לאו דלא תענה. אבל כשסומך על אנשים אחרים שאינם נוגעים בדבר כלל וקים לי' בגווייהו דלא משקרי. ובפרט אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה. לעולם אימא לך דאין זה בכלל לאו דלא תענה ברעך עד שקר. וכבר נתבאר דגם לקושטא דמילתא מחלקינן בכיו"ב בין בע"ד עצמו לאחרים ע"פ סוגיא דפ"ב דכתובות שם:

ולכאורה הי' נראה לי לומר בזה דמקורו של הרמב"ם ז"ל הוא מדתנן (בפרק הנחנקין פ"ט ע"א) נביא השקר המתנבא מה שלא שמע. ומה שלא נאמר לו. מיתתו בידי אדם. ובגמרא אמרינן עלה מנה"מ. אמר ר"י א"ר דא"ק אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע. ואשר לא צויתיו הא לחבירו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו וכו'. וכתיב ומת הנביא ההוא. וכל מיתה האמורה בתורה אינה אלא חנק עיי"ש. ואמרינן התם לקמן המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיהו בשוק העליון וקאמר כה אמר השם צבאות הנני שובר את קשת עילם. נשא חנניה ק"ו בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב"ה הנני שובר את קשת עילם. כשדים עצמן על אחת כמה וכמה. אתא איהו בשוק התחתון אמר כה אמר השם וגו' שברתי את עול מלך בבל. א"ל ר"פ לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר. א"ל כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר לי' דמי. הוא ניהו דלא נאמר לו עיי"ש. והנה אזהרת נביא השקר מבואר בירושלמי (סו"פ הנחנקין) דנפק"ל מדכתיב לא תענה ברעך עד שקר עיי"ש. ועי' להר"ב פר"ח בביאורו להרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ה ה"ד) שהעלה שכן עיקר דאזהרת נביא השקר נפק"ל מקרא דלא תענה ברעך עד שקר והביא מדברי הירושלמי אלו עיי"ש. ועי' פ"ב דשבת (ל"א ע"א) בפירש"י ד"ה מאי דסני לך וכו'. דמבואר דס"ל דגם בעשה דואהבת לרעך כמוך גם הקב"ה בכלל עיי"ש. הרי דאפי' נביא שאומר דבר אמת וגם אומר סתם שלא אמר כה אמר השם אלי. דהא חנניה בן עזור לא אמר כן אמר השם אלי. אלא סתמא אמר. כה אמר השם צבאות. ואפי' הכי אמרינן דהו"ל בכלל אזהרת לא תענה ברעך עד שקר. וא"כ נשמע מינה גם לענין הגדת העדים. שנכללת ג"כ בכלל אזהרה זו. דכל שלא ראו הדבר בעיניהם או שהודה לפניהם הנתבע בהודאה גמורה. אלא שמעו הדבר מפי אחרים. אע"פ שהם אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה וקים לי' בגווייהו בברור בלא שום ספק כלל שדבריהם אמת. הרי הם מוזהרים מלהעיד בדבר בתורת עדים אע"פ שיגידו סתם ולא יוציאו שום שקר מפיהם. ואם עברו והעידו בדבר זה. הרי אלו עוברים בלאו דלא תענה ברעך עד שקר. דהרי חנניה בן עזור שמע הדבר מפי ירמי' הנביא שהי' מוחזק בכל ישראל לנביא מובהק ואמיתי. ואין לך בכל ישראל גדול בחכמה וביראה יותר ממנו. ואפה"כ נתחייב משום נביאות שקר. ועבר בזה על לאו דלא תענה ברעך עד שקר. איברא דלכאורה איכא למידק משם איפכא. דהרי התם עלה דתניא שלשה מיתתן בידי אדם וכו' המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"ז מיתתן בידי אדם. אמרינן בגמרא מנה"מ א"ר יהודה אמר רב דא"ק אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע. ואשר לא ציויתיו הא לחבירו ציויתי. זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. זה המתנבא בשם ע"ז. וכתיב ומת הנביא ההוא וכו'. והשתא אם איתא דבכלל שקר הוא גם האומר דבר מפי השמועה. אע"פ שברור אצלו בלא שום חשש ספק כלל שהמגיד לו לא ידבר דבר שאינו אמת גמור. א"כ למה לי קרא דאשר לא ציויתיו לרבות המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. הו"ל למיכתב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר שקר בשמי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. וממילא ידענא דבין המתנבא מה שלא שמע ובין המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו בכלל עונש דנביא השקר. כיון דגם כה"ג בכלל שקר הוא. אלא ודאי דכה"ג לאו בכלל שקר הוא. ולזה איצטריך קרא למיכתבי' בהדיא. אבל ז"א דמלבד דודאי לא הוה מצי קרא למיכתב בסתם אשר יזיד לדבר דבר שקר בשמי. דלפ"ז הוה משמע דדוקא כשאותו הדבר שאמר בשם השם הוא שקר חייבו הכתוב מיתה משום נביא השקר. אבל כשהדבר שאמר בשם השם הוא אמת מצד עצמו. אע"פ שלא נאמר מפי השם. הוה סד"א שאינו מתחייב מיתה כנביא השקר. וע"כ הוצרך הכתוב למכתב אשר יזיד לדבר דבר בשמי. דמשמע כל דבר אפי' דבר אמת. וממילא הוצרך שוב למכתב בהדיא ריבויא למתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. משום דמדכתיב לדבר דבר בשמי. משמע שהוא דבר שלא אמר השם כלל. אלא הוא שבדה הדבר בשם השם. והוה ממעטינן מינה מה שאמר השם לאחר אע"פ שלא נאמר לו. אי לאו דגלי קרא בהדיא. בלא"ה נראה דודאי אי לאו דגלי קרא גבי נביא שקר דגם מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו בכלל שקר. הי' ראוי לומר בזה דכיון שהדבר מוחזק אצלו לדבר אמת בברור ולא בא אלא לומר האמת לפי דעתו. אין זה בכלל דובר שקר. אלא דכיון דגלי קרא התם דגם כה"ג בכלל שקר הוא. דהרי קיי"ל דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. ואין כאן אזהרה אחרת. אם לא מקרא דלא תענה ברעך עד שקר. כמבואר בירושלמי שם. וא"כ ע"כ גלי לן קרא התם דגם זהו בכלל שקר הוא. דאם לא כן היכי מחייב עלה הכתוב מיתה. והא לא כתיבא אזהרה אלא על שקר. וכגון זה לאו שקר הוא. אלא ודאי הא גופא קמ"ל קרא דגם בכה"ג בכלל שקר הוא. וקאי באזהרה דלא תענה ברעך עד שקר וענשו מיתת ב"ד. וכן מתבאר מלישנא דמתניתין דהתם דקרי לי' למתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו נביא השקר. וע"כ היינו משום דקרא קרי לי' הכי כמו שנתבאר. וא"כ שוב הו"ל גילוי מילתא בעלמא דגם לשאר ענינים כל כה"ג נמי בכלל שקר הוא. ובפרט לענין עדות דאזהרתו היא מהך קרא גופי' דלא תענה ברעך עד שקר שכולל נמי אזהרה לנביא השקר. ועכ"פ ודאי הדבר מוכרח דכיון שענש הכתוב מיתת ב"ד למתנבא מה שלא נאמר לו אלא לחבירו משום אזהרה דלא תענה ברעך עד שקר. ע"כ דגם בכל כה"ג בכלל שקר הוא. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים:

ואמנם אע"פ שודאי זה מוכרח ע"פ הירושלמי שם. מ"מ ע"כ לא יתכן לומר דמקור דברי הרמב"ם ז"ל הוא משם דהרי הרמב"ם גופי' (בסה"מ לאוין כ"ז) כתב אזהרת נביא השקר מההוא קרא גופי' שנאמר בו העונש. דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו וגו' עיי"ש. וכוונתו דהו"ל כאילו כתיב אשר צויתיו שלא לדבר. וכ"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ל"ד) עיי"ש וכן מתבאר מדברי הסמ"ק (סי' קט"ו) והחינוך (מצוה תקי"ז) והרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' קל"ד) עיי"ש. ובאמת שיש לפקפק הרבה בדבריהם ז"ל. ועי' מש"כ הר"ב פר"ח שם. מ"מ מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דאין אזהרת נביא השקר מהך קרא דלא תענה ברעך עד שקר. וא"כ אין מקור דברי הרמב"ם (שם בהלכות עדות) משם. הן אמת דאכתי הי' מקום לומר דמקורו ממתניתין דפרק הנחנקין שם דקרי נביא השקר למתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו כמו המתנבא מה שלא נאמר כלל וכמשכ"ל. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות ע"ז ה"ח) שכתב וז"ל אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה. או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר. והוא נתנבא בו. הרי זה נביא שקר ומיתתו חנק עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו אלו דהמתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו אינו בכלל נביא השקר. ולא מתחייב מיתה אלא כשאמר בפירוש שהנבואה נאמרה לו מפי הקב"ה ששלח אותו להתנבא בדבר זה. וכן מתבאר בדבריו בסה"מ שם עיי"ש. וכן כתב בפיה"מ להרמב"ם (בפרק הנחנקין שם) עיי"ש. וא"כ לפ"ז ודאי גם ממתניתין ליכא שום ראי' כלל לנדון דידן. דהרי לפ"ז ודאי התם הו"ל שקר גמור. ושפיר קרי לי' נביא השקר. דהוא קאמר שהשם אמר לו והוא שלח אותו להתנבא. ואין זה אמת ושקורי קא משקר במזיד. ולעולם אימא לך דכל היכא דברור אצלו הדבר בלא שום ספק דהדבר אמת. אע"פ שלא ידע אלא מאחרים. אין זה בכלל משקר. אע"פ שאינו אומר בפירוש שכן שמע מפי אחרים ומעיד סתם. שהרי פיו ולבו שוין לומר האמת ולא אמר שכן ראה בעיניו או שמע הודאת הנתבע. ולא הוציא שום דבר שקר מפיו. ואדרבה לפ"ז יש סתירה משם לדברי הרמב"ם (בהלכות עדות). דהא לפ"ז מתבאר דדוקא משום שמשקר לומר שהנבואה נאמרה לו והוא נשלת להתנבא בדבר זה. הו"ל בכלל נביא השקר. אבל אם התנבא סתם. אע"פ שאמר כה אמר השם. כיון שלא אמר כה אמר השם אלי אין זה בכלל נביא השקר. כיון דאמת הוא שנאמרה נבואה זו מאת השם לנביא אחר. וא"כ ראוי לומר גם כאן דכל ששמע הדבר מאנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה. ואין ספק אצלו כלל דודאי קושטא קאמרי. ועל פיהם הוא מעיד סתם. אין זה בכלל אזהרה דלא תענה ברעך עד שקר. אע"פ שלא הגיד בפירוש שאינו מעיד אלא ע"פ השמועה. ואדרבה הכא עדיפא טפי. דכיון דלא הזהיר הכתוב אלא על השקר. הילכך כל שלא הוציא שום שקר מפיו. איכא למימר דממילא אימעיט מכלל אזהרה זו. משא"כ התם דבאזהרת נביא השקר לא כתיב שקר כלל לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אלא כתיב אשר לא צויתיו לדבר. שפיר איכא למימר דכל שלא נצטוה אע"פ שלא הוציא שום שקר מפיו כלל הו"ל בכלל אזהרה זו. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל סותרים זא"ז מקצה לקצה:

ועיקר דברי הרמב"ם ז"ל שם לענין נביא השקר תמוהים אצלי. דמלבד שלא מצינו לזה שום רמז כלל דבעינן שיאמר שנבואה זו לו נאמרה והוא נתנבא בה. ואדרבה מסתימת לישנא דמתניתין דפרק הנחנקין שם ולישנא דברייתא וגמרא דהתם. ולשון התוספתא (פרק בתרא דסנהדרין) משמע בהדיא דכל שלא נאמרה הנבואה לו אע"פ שהתנבא סתם. הו"ל בכלל נביא השקר להתחייב מיתה. בלא"ה כן מוכרח בהדיא מדאמרינן בגמרא שם ובתוספתא שם ובירושלמי (פרק הנחנקין ריש הלכה י"א) דהמתנבא מה שלא נאמר לו היינו כחנני' בן עזור וכו' עיי"ש. והרי חנני' בן עזור לא אמר אלא סתם. כה אמר השם צבאות אלקי ישראל לאמר שברתי עול מלך בבל וגו'. ולא אמר שדבר זה לו נאמר ואפי' הכי אמרינן התם דכיו"ב הו"ל נביא השקר ומיתתו בידי אדם. ועי' בסמ"ג (לאוין ל"ה) ובפי' הרע"ב למתניתין דפרק הנחנקין שם. שנמשכו ג"כ אחר דברי הרמב"ם ז"ל בזה. ולענ"ד דבריהם ז"ל צ"ע אצלי. ועי' ג"כ ביראים (סוף סי' ל"ד) והובא בהגה"מ (פ"ה מהלכות ע"ז) שם שנראה דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם עיי"ש ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מתבאר דמסוגיא דפרק שבועת העדות שם ראי' ברורה לדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל. וכן נראה להכריח כן מדאמרינן התם (לקמן ל"ה ע"א) עלה דתנן התם משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורים. שאין חייבים אלא על תביעת ממון כפקדון. אמרינן בגמרא שם ת"ר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן יכול יהיו חייבין ת"ל תחטא תחטא לגז"ש. נאמר כאן תחטא ונאמר להלן תחטא מה להלן בתביעת ממון אף כאן בתביעת ממון עיי"ש. והשתא למה לי גז"ש. תיפוק לי' דכיון שאין בעדות זו שום הפסד כלל להנתבע לית כאן אזהרה דלא תענה ברעך עד שקר וכיון שלא הוזהרו העדים על כך בודאי אין עדותן מתקבלת כלל בב"ד. שהרי לא עברי בלא כלום בעדות שקר כזו. ואיכא למימר דלא איכפת להו להעיד בה בשיקרא. וא"כ לא עדיפי מעדים פסולין דליכא בהו קרבן שבועת העדות אלא ודאי גם בעדות כזו הוזהרו בלאו דלא תענה. ולא חשידי ישראל לעבור על לאו דלא תענה. והילכך עדותן מתקבלת בב"ד כשאר עדות והילכך אי לאו גז"ש דתחטא תחטא מפקדון הוה מחייבינן להו בקרבן שבועת העדות. וראיתי מי שתמה על דברי הרמב"ן ז"ל וכתב שאינו מבין דבריו דכיון שהעד יודע שאינו מפסיד להנתבע אין זה בגדר עדות כלל. ואטו כשיעיד על חבירו שאכל היום והוא לא אכל יעבור בזה על לא תענה ברעך עד שקר. ולדידי אין בדבריו כלום. ודברי הרמב"ן ברורים דודאי בדבר שאין בו עסק לאחרים כלל. לא שייכא בה אזהרת לא תענה ברעך אפי' להרמב"ן ז"ל. אבל כשמעידין עליו שאמר ליתן לחבירו מנה אע"פ שאינו מפסיד כלום בעדותן. דאפי' יודה הוא גופי' שאמר כן לא מתחייב ליתן. מ"מ לא ניחא לי' שיאמרו עליו שאמר ולא עשה דיבר ולא קיים. ועי' בפרק הזהב (מ"ט ע"א) ובשערי תשובה לרבינו יונה ז"ל (שער שלישי סי' קפ"ב קפ"ג) עיי"ש. ובזה וכל כיו"ב שאם אמת כדברי העדים יש מקום לחבירו התובע להתרעם עליו. אע"פ שאין בו שום הפסד בדבר כלל. דעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל דהו"ל בכלל אזהרה דלא תענה ברעך עד שקר. מדכתיב לא תענה ברעך עד שוא. והוא מוכרח בהדיא מההיא דפרק שבועת העדות שם. ועי' בחמרא וחיי לפרק הנחנקין (פ"ו ע"ב). מה שהביא בשם תלמידי הר"פ ז"ל שכתבו בשם הריב"ם ז"ל. שנראה מדבריו דלא ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל עייש"ה. אבל יש לדחות ואין להאריך. והנה מש"כ החזקוני דאפי' עד אחד קאי בלאו דלא תענה. כוונתו דאע"ג דקיי"ל דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. כדאמרינן (בפרק זה בורר ל' ע"א) ובשאר דוכתי. ובתוספתא (פ"ג דשבועות) ובירושלמי (פ"ד דשבועות ה"א) עיי"ש. מ"מ כאן כיון דכתיב לא תענה ברעך עד שוא. דגלי קרא דאפי' בעדות חנם שאינה מועלת איכא אזהרת לא תענה. ממילא עד אחד נמי בכלל. וכיו"ב כתבו התוס' בריש פ"ק דסוטה (ב' ע"ב) בד"ה כל מקום עיי"ש היטב. ועי' מש"כ בזה עוד לקמן (לאו ל"ו) עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.