ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומשאול בפחזותם הוסרו. שני לאוין נכללו כאן שואל באוב. ושואל בידעוני. דכתיב (בפרשת שופטים). לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני וגו'. וזהו שכתב בפחזותם. וקאי על אובות וידעונים שכתב לעיל (לאוין ט"ו ט"ז). אלא דלעיל מיירי בעושה בעצמו מעשה אוב או ידעוני. וכאן מיירי בשואל באוב או בידעוני. ויש חילוק בהם. דהעושה מעשה אוב או ידעוני הם בסקילה. משא"כ השואל בהם אינו אלא באזהרה בלבד. וכדתנן (בפרק ארבע מיתות ס"ה ע"א) ועיי"ש בפירש"י ובתוס' ושאר ראשונים שם. וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו שני לאוין אלו. כמש"כ בסה"מ (לאוין ל"ו ל"ז) עיי"ש. וביותר ביאור בשורש תשיעי עיי"ש. והבה"ג וסייעתו ז"ל יש להם בזה דרך אחרת. כמש"כ בנתיב מצותיך באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל (לאוין רמ"א) עיי"ש. אבל דרכו של רבינו הגאון ז"ל בזה היא כעין דרך הרמב"ם וסייעתו ז"ל ואין להאריך:

והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו במנין העשין עשה דתמים תהי' עם השם אלקיך. (בפרשת שופטים). וכן הסכים הרמב"ן ז"ל (בעשין הנוספין לדעתו ז"ל מצוה שמינית). וביאר שם ענין המצוה. וז"ל שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו וכו'. ואמרו (בפרק בתרא דפסחים קי"ג ע"ב) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהי' עם השם אלקיך וכו'. ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לשם אלקיך. ופי' זה שאסר הכתוב לשאול העתיד מאוב וידעוני ומתים וממעונן ומקוסם. ואח"כ צוה שיהא לבנו תמים עמו באלה. ולא נירא מדברי מגיד עתידות מהנזכרים או מזולתם וכו'. והמצוה הזאת נצטוה בה אברהם אבינו וכו' התהלך לפני והיה תמים וכו' כענין שאמרו צא מאצטגנינות שלך. זהו ענין המצוה הזאת. והזכירה בה"ג וכתב להיות תמים וכו' עכ"ל. והשיג שם בזה על הרמב"ם שלא מנה מצוה זו. ושוב כתב וז"ל ואולי חשב הרב שהוא צוואה כוללת כל המצוות וללכת בדרכי התורה כענין אשרי תמימי דרך וגו'. ולכן לא הביאה בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון כמו שכתבנו עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ בהתנצלות הרמב"ם שלא מנאה משום דס"ל שהוא צוואה כוללת כל התורה שאינה באה במנין כמו שביאר הרמב"ם (בשורש רביעי). כבר השיב עליו הר"ב מג"א שם דבהדיא מבואר ברמב"ם (סופי"א מהלכות ע"ז). שאחר שכתב וביאר הלכות מעונן מנחש ואוב וידעוני וקוסם קסמים ודורש אל המתים וכיו"ב סיים וכתב וז"ל כל המאמין בדברים האלו וכיו"ב ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה. אבל התורה אסרתן. אינו אלא מן הסכלים וכו' שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה וכו'. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהי' עם השם אלקיך עכ"ל עיי"ש. הרי דהרמב"ם ז"ל גופי' מפרש הך קרא כדברי הרמב"ן ז"ל. ומה שכתב הר"ב מג"א שם לתרץ דעת הרמב"ם לפי שפסוק זה כולל כל האמור בפרשה מענין מעונן מנחש ומכשף. הילכך מאחר שמנה כל אחד ואחד מהם לאו בפ"ע אין צריך להביא אזהרה אחרת על אלו הדברים המוזהר מהם. שכבר השריש לנו (בשורש החשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהרים מהם וכו' עכת"ד עיי"ש. דבריו תמוהים מאוד. דאין זה ענין כלל למש"כ הרמב"ם (בשורש תשיעי) דשם לא מיירי אלא לענין לאוין הרבה שבאו להזהיר על מצוה אחת. וכן הדין בהרבה עשין שנכפלו במצוה אחת שלא בא בכל אחת מהן ענין נוסף. ועל זה השריש הרמב"ם שם שאין למנות לאוין אלו הכפולין אלא בלאו אחד. וכן בעשין הכפולין אין נמנין אלא עשה אחת. משום שריבוי הלאוין או העשין לא באו אלא לחוזק ולזרוז יותר עיי"ש בדבריו. אבל לאו ועשה שבאו במצוה אחת כבר השריש הרמב"ם ז"ל (בשורש ששי) שהמצוה שיש בה עשה ולא תעשה יש למנות העשה שבה עם העשין וגם הלאו שבה עם הלאוין. עיי"ש שביאר הדבר באורך. וזו דרכו של הרמב"ם בכל ספרו שם. וא"כ כאן אע"פ שכבר מנה כל הנך לאוין דאוב וידעוני ומעונן מנחש ומכשף ודורש אל המתים וכיו"ב. מ"מ יש לו למנות ג"כ העשה דתמים תהי' עם השם אלקיך. דעשה ול"ת שבמצוה אחת באים שניהם במנין להרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכן דרך הבה"ג וסייעתו. וכ"ש כאן שהעשה הוא עשה כללית לכל הנך פרטים שבא בכל אחד לאו מיוחד בפ"ע. ובכל כיו"ב אפי' בשני לאוין שהאחד כולל והשני אינו בא אלא על אחד מן הפרטים שנכללו בכלל לאו הראשון. באים שניהם במנין. ואין זה נחשב כלאוין כפולין לדרכו של הרמב"ם. וכן בעשין כיו"ב. כמו שמנה הרמב"ם לאו דאונאת הגר (בסה"מ לאוין רנ"ג) מדכתיב ולא תלחצנו אע"פ שכבר הוא בכלל לאו דאל תונו איש את אחיו האמור בכל ישראל. שכבר מנה הרמב"ם שם (לעיל לאוין ר"נ). וליכא נפק"מ בלאו דלא תלחצנו האמור בגר אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל גופי' שם עיי"ש. וכן מנה הרמב"ם (שם לאוין רנ"ב) לאו דאונאת דברים. דכתיב בגר וגר לא תונה. אע"פ שכבר מנה לעיל (לאוין רנ"א) לאו דלא תונו איש את עמיתו. האמור באונאת דברים דכל ישראל. שגם גר צדק בכלל. וליכא נפקותא בלאו דגר אלא לעבור עליו בשני לאוין. וכמש"כ הרמב"ם גופי' (בפי"ד מהלכות מכירה הט"ו ט"ז) עיי"ש. וכן מנה הרמב"ם (שם לאוין רמ"ו) לאו דלא תסיג. שהוא אזהרה לגזילת קרקע בארץ ישראל. אע"פ שכבר הוא בכלל לאו דלא תגזול. שכולל אפי' קרקע דחו"ל. וליכא נפק"מ אלא לעבור עלה בשני לאוין. כמש"כ הרמב"ם גופי' שם עיי"ש. וכן בהרבה לאוין כיו"ב. וכן גם בעשין אע"פ שעשין כפולין שבמצוה אחת אינן נמנין אלא באחת כמש"כ. מ"מ כל שהאחת כללית והשנית פרטית שבאה על אחד מהפרטים שכבר נכלל בעשה הכללית באות הן שתיהן במנין העשין. כמו שמנה הרמב"ם במנין העשין (עשה ר"ו) אהבת גר מדכתיב ואהבתם את הגר. אע"פ שכבר נכלל בכלל עשה דואהבת לרעך כמוך דכתיב בכל ישראל. שכבר מנאה הרמב"ם שם (לעיל עשין ר"ו). ולא בא הכתוב אלא להוסיף בגר עשה יתירה. כמש"כ הרמב"ם גופי' שם עיי"ש (ובפ"ו מהלכות דעות ה"ד) עיי"ש. וכן בכל כיו"ב בשאר דוכתי ואין להאריך. וא"כ כאן ודאי אע"פ שמנה במנין הלאוין כל הלאוין שנאמרו בכל פרט ופרט בפ"ע. הכי נמי יש לו למנות במנין העשין גם עשה הכללית דתמים תהי' וגו' הכוללת כולם. ואין מקום כלל לדברי הר"ב מג"א ז"ל בזה. והשגת הרמב"ן ז"ל לא זזה ממקומה:

וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ל"א) שכתב על דברי הרמב"ן ז"ל אלו וז"ל ואני לענ"ד מצאתי לו קושיא ממה שאמרו בסנהדרין (נ"ט ע"ב) כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. והקשו והלא מילה נאמרה לב"נ ואתה את בריתי תשמור. ונשנית בסיני וביום השמיני ימול. ולישראל נאמרה ולא לב"נ. ואילו היתה תמים תהי' מצוה נמנית. היו מקשים ממה שנאמרה לב"נ התהלך לפני והיה תמים. ונשנית בסיני תמים תהי'. ולישראל נאמרה ולא לב"נ. שאלו נאמרה לב"נ היו שמונה לב"נ. והתלמוד אינו מונה אלא שבע מצות לב"נ. וכו' ואם תבא מצוה זו במנין כדעת הגאון (הבה"ג) ז"ל. אנו צריכין לפרש כי אמרו יתברך לאברהם התהלך לפני והיה תמים. על המילה יזהיר שלא יתרשל בה. שלא כפי' הרב (הרמב"ן) ז"ל. ותמים תהי' לישראל נאמרה ולא לב"נ עכ"ל עיי"ש. והדבר מבואר דאין קושייתו אלא על מש"כ הרמב"ן ז"ל דגם קרא דהתהלך לפני והיה תמים מזהיר על ענין זה. אבל בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל בעשה זו ליכא שום קושיא. וכדמסיק הרשב"ץ ז"ל גופי'. ואעפ"כ מסיק הרשב"ץ (בסוף ספרו) שם דלא כהבה"ג והרמב"ן ז"ל והסכים לדעת הרמב"ם ז"ל שלא למנות עשה זו עיי"ש. ולא ביאר שום טעם לזה כלל. ודבריו ז"ל מתמיהים אצלי. אם לא שנאמר דמשמע לו להרשב"ץ ז"ל דודאי קרא דהתהלך לפני והיה תמים לא מתפרש אלא לענין זה. כמו שפי' הרמב"ן ז"ל. וא"כ ע"כ מוכרח דאין זו עשה. דאל"כ קשה מסוגיא דסנהדרין שם. והכי משמע מסוף דברי הרשב"ץ ז"ל שם. דנראה דרצה לומר דלדעת הבה"ג צריך לדחוק ולפרש דהתהלך לפני והיה תמים לא נאמר אלא על המילה. אבל אינו נראה כן. וא"כ ע"כ מוכרת מסוגיא דסנהדרין שם דאין בזה עשה. ואע"ג דבמתניתין (דסופ"ג דנדרים) ובברייתא שם. וכן בתוספתא (פ"ב דנדרים) ובבראשית רבה (פמ"ו) דרשו קרא דהתהלך לפני והיה תמים על המילה עיי"ש. מ"מ ס"ל דלא אמרו כן אלא דרך דרש. אבל עיקר פשוטו של מקרא אינו כן. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן מבואר בפירש"י (פרשת לך) דדרשא בעלמא הוא ואין זה פשוטו של מקרא עיי"ש. וביותר מבואר בפי' הרמב"ן ז"ל שם דעיקר פשוטו של מקרא אינו אלא מצות עשה למעונן ומנחש וכיו"ב עיי"ש. וזו ג"כ דעת הרשב"ץ ז"ל. אלא דלפ"ז הדבר תמוה דא"כ אסוגיא דסנהדרין גופא תקשה אמאי לא תהי' מצות עשה זו מצוה נמנית ובמאי גרעה משאר עשין שבתורה:

ועיקר הוכחתו של הרשב"ץ ז"ל לענ"ד אינה מוכרחת כלל. דאפשר לומר דאע"ג דודאי קרא דתמים תהי' עשה גמורה היא ככל שאר עשין שבתורה. מ"מ לא פסיקא לי' לתלמודא למיפרך מינה. משום דלרבי יוסי באמת כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו. לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן מנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים וגו'. כמבואר שם בפרק ארבע מיתות (נ"ו ע"ב) ובתוספתא (סוף ע"ז). ופליג את"ק דאמר שבע מצות נצטוו ב"נ עיי"ש. ולדידי' ודאי אין כאן מקום קושיא כלל לריב"ח מעשה דתמים תהי'. דהרי באמת גם ב"נ מוזהרים על מצוה זו. ובפרט דגם עיקר עשה דתמים תהי' בההיא פרשה כתיבא. ואדרבה משם יש מקום להביא סייעתא לריב"ח דכל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה וזה נאמרה. די"ל דבאמת היינו טעמא דר"י דאמר דב"נ מוזהרים עלה. ואע"ג דבפרק ארבע מיתות שם מבואר בטעמא דר"י מדכתיב התם בגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם. ולא ענש הכתוב אא"כ הזהיר עיי"ש. מ"מ אי מההיא לא שמעינן אלא שהיו מוזהרים עלה מעיקרא קודם מ"ת לישראל. אבל אחר שנשנית בסיני לישראל אפשר לומר שניטלה מהם ולא ניתנה אלא לישראל בלבד ככל התורה. וכדפרכינן התם אדריב"ח אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. אלא ע"כ מאי דס"ל דגם אח"כ ב"נ מוזהרים עלה. היינו משום דכל מצוה. שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה כדריב"ח. מיהו ז"א דהרי עיקר הך מילתא דאמר ריב"ח דמצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. לא יליף לה אלא מדנשנית ע"ז בסיני ואשכחן דענש עכו"ם עלה. וכמבואר בסוגיא שם (נ"ט ע"א). ופירש"י דהיינו מהך קרא גופי' דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וגו' ובגלל התועבות האלה וגו' עיי"ש. הרי דמשמע לי' לתלמודא מהך קרא דגם לאחר שניתנה תורה ענש עכו"ם עלה. ובאמת שכבר עמד בזה בתוספות הרא"ש ז"ל שם (הביאו הר"ב כנה"ג בחמרא וחיי שם) וז"ל. וקשה לי מנ"ל דאיענוש עלייהו אף לאחר מתן תורה. ודילמא לא איענוש אלא קודם מ"ת. שהרי הי' להם ליכנם לארץ וקאמר קרא בגלל התועבות שעשו עד היום הזה השם מורישם מפניך עכ"ל. והניחה בקושיא. והר"ב כנה"ג שם נדחק בתירוצו דסמיך על אזהרת לא תחי' כל נשמה. דאם אחר מ"ת הותרו להם הרי ארבעים שנה נתעכבו במדבר אחר קבלת התורה. ובתוך ארבעים שנה אלו ודאי נולדו הרבה כנענים ולמה יומתו אלו. כיון שלא נצטוו בשום מצוה משבע מצות. אלא ודאי אף לאחר מ"ת לא הותרו. ועל כל התועבות אשר עשו נתחייבו להחרימם עיי"ש בדבריו. עכ"פ מבואר דמשמע לי' לתלמודא דהך קרא דבגלל התועבות האלה השם אלקיך מוריש אותם. קאי גם על מה שעשו לאחר מ"ת. וא"כ אין הכרח משם דס"ל לר"י דמצוה שנאמרה ונשנית לזה ולזה נאמרה. אלא דמ"מ גם לאידך גיסא ליכא שום קושיא במאי דהוצרך לטעמא דלא ענש אלא א"כ הזהיר. ולא קאמר טעמא כדריב"ח דמצוה שנאמרה ונשנית לזה ולזה נאמרה. דהרי עיקר הך מילתא דריב"ח לא שמעינן אלא מהך קרא גופי'. מדאשכחן בהך קרא דענש עכו"ם עלייהו כמשכ"ל. וא"כ ע"כ הוצרכנו להך טעמא דלא ענש אא"כ הזהיר. דאל"כ לא הוה שמעינן כלל מזה שנצטוו עלייהו בני נח. ולומר דלזה ולזה נאמרה. וא"כ שפיר אפשר לומר דבאמת היינו טעמא דר"י כדריב"ח. ולאו דוקא הכא אלא כללא הוא לכל מצוה שנאמרה ונשנית לזה ולזה נאמרה וכדריב"ח. ועכ"פ פשיטא דאליבא דרבי יוסי ליכא לאקשויי מידי ממצות עשה דתמים תהי'. שנאמרה לאברהם התהלך לפני והיה תמים ונשנית בסיני תמים תהי'. ולישראל נאמרה ולא לב"נ. דהרי לדידי' קושטא דמילתא הוא דגם לבני נח נאמרה. ולזה לא פריך אלא ממילה ופרי' ורבי'. דאליבא דכ"ע קשיא. אבל ממצות תמים תהי' וגו' אמר לך ריב"ח כרבי יוסי ס"ל ולק"מ. ובלא"ה נראה לפמש"כ הרמ"ה ז"ל עלה דההיא דרבי יוסי דקאמר כל האמור בפרשת כישוף וכו' ולא ענש אא"כ הזהיר. וכתב שם הרמ"ה ז"ל וז"ל ות"ק הני מילי ישראל אבל עכו"ם ענש אע"פ שלא הזהיר עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הא דיליף ריב"ח דמצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה מדנשנית ע"ז בסיני ואשכחן דאיענוש עכו"ם עלה ע"כ לא אתיא אלא אליבא דרבי יוסי. דאילו לת"ק כיון דס"ל דבב"נ ענש אע"פ שלא הזהיר א"כ מדאשכחן דאיענוש עכו"ם עלה אין הכרח לומר דנאמרה לבני נח. דהרי לת"ק מעונן מנחש ואינך אחרינא דכתיבי בההוא קרא. אע"ג שלא נאמרו לבני נח. מ"מ איענשו עלייהו. משום דלדידהו ענש אע"פ שלא הזהיר. ועכצ"ל דריב"א אליבא דרבי יוסי קאמר הכי דס"ל שאפי' לב"נ לא ענש אלא א"כ הזהיר. ולזה ס"ל דכל האמור בפרשת כישוף ב"נ מוזהר עליו. והשתא א"כ פשיטא שאין מקום לקושית הרשב"ץ ז"ל כלל. דכיון דאליבא דר"י קיימינן ע"כ לא שייכא הכא עשה דתמים תהיה כלל. דהרי לר"י באמת מצוה זו לזה ולזה נאמרה. אלא דלזה אפשר לומר דלהרשב"ץ לא ס"ל בזה כפי' הרמ"ה ז"ל אלא כמש"כ הר"ן ז"ל שם וז"ל ומאן דפליג עלי' דרבי יוסי מוקי לקרא דובגלל התועבות האלה וגו' למעביר בנו ובתו באש וכל אותן שיש בהן משום ע"ז וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דלפ"ז גם לת"ק ס"ל דגם בב"נ לא ענש אא"כ הזהיר. אלא דס"ל דעונש זה לא קאי אלא על ע"ז ואביזרי'. ולא על מעונן ומנחש ומכשף וכיו"ב. ולפ"ז אתיא שפיר מילתא דריב"ח אפי' לת"ק דר"י. ומ"מ גם לפ"ז אין הוכחת הרשב"ץ מוכרחת. די"ל דעדיפא לי' למיפרך ממילה ומפו"ר דכ"ע מודו. משא"כ עשה דתמים תהי' דתליא בפלוגתא דתנאי. ואפשר דריב"ח ס"ל כרבי יוסי דגם ב"נ הוזהרו עלה וכדכתיבנא. ואפי' את"ל דדחיקא מילתא לאוקמי מילתא דריב"ח כתנאי. מ"מ לא פסיקא מילתא כ"כ למיפרך מינה. ועדיפא לי' למיפרך ממילה ופו"ר אליבא דכ"ע. ולמסקנא דמשני במילה משום דמעיקרא לאברהם הוא דקמזהיר לי' רחמנא וכו' עיי"ש. הכי נמי בעשה דתמים תהי' ניחא מה"ט. דמעיקרא לאברהם הוא דקמזהיר לי' רחמנא התהלך לפני והיה תמים. וכדמוכח מענינא דקרא:

ומלבד זה נראה לפמש"כ בחמרא וחיי שם בשם הרב המאירי ז"ל שכתב שם וז"ל כל האמור בפרשת כישוף וכו' ולמאן דלא מחייב אכישוף אע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם השם מוריש אותם. וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו. לא אסרה תורה כן אלא משום שהם סולם ומבוא לעניני ע"ז שעליהם נענשו. והוא שאמרו למטה בע"ז דאיענוש עכו"ם עלה עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו ז"ל דס"ל דאפי' לת"ק אסורים בני נח באיסורין דמעונן מנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ולא פליגי אלא בטעמא. דלת"ק אע"ג דגם ב"נ מוזהרים באיסורים אלו. וכדמוכח מהך קרא דבגלל התועבות האלה וגו' דלא ענש אא"כ הזהיר. מ"מ אין איסורן לגבייהו אלא משום דררא דע"ז. ואין איסורן מחמת עצמן. ולכך לא חשיב אלא שבע מצות בלבד ולא חשיב נמי הנך משום דבכלל מצות ע"ז נינהו דחשיב לה בין הנך שבע. אבל רבי יוסי ס"ל דהנך איסורי נמי אסורין מצד עצמן הן ולא משום דררא דע"ז גרידא. ולזה איכא למיחשבינהו באנפי נפשייהו והו"ל טפי משבע מצות בבני נח. ומה שסיים הרב המאירי ז"ל והוא שאמרו למטה בע"ז דאיענוש עכו"ם עלה נראה כוונתו בזה לאפוקי מפי' הרמ"ה ז"ל שהבאתי לעיל. דלפי פירושו עכצ"ל דמאי דיליף ריב"ח מדנשנית ע"ז בסיני ואשכחן דענש עכו"ם עלה ש"מ לזה ולזה נאמרה. לא אתיא אלא אליבא דרבי יוסי. ולפ"ז תקשה מאי שנא דלא נקט אלא ע"ז לחוד. והא לר"י איכא להוכיח הכי גם מכולהו אחריני דכתיבי בההוא קרא. מעונן מנחש ומכשף ושואל אוב וידעוני וחובר חבר ודורש אל המתים. וצריך לידחק אליבא דהרמ"ה ז"ל דלאו דוקא נקט ע"ז. דודאי ה"ה דמוכח מכל הני. אלא דנקט ע"ז דכתיבא ברישא וקמייתא נקט. אבל להרב המאירי ז"ל ניחא טפי דבדוקא נקט ע"ז. ואליבא דת"ק דכולהו הנך נמי משום דררא דע"ז הוא שנאסרו לב"נ וכולהו בכלל מצות ע"ז נינהו. ואין ה"נ דמכולהו מייתי ראי'. אלא דכולהו ע"ז קרי להו. דבכלל ע"ז נינהו. ואפשר דזו היא דעת הראב"ד בפי"א מהלכות ע"ז ה"ד עיי"ש וניחא בהכי קושית הכ"מ שם עייש"ה. והשתא לפ"ז ממילא אין מקום לקושית הרשב"ץ ז"ל. דהרי לשיטה זו לכ"ע בן נח מוזהר על מעונן מנחש ומכשף ואינך אחריני דכתיבי התם. וא"כ אליבא דכ"ע מצוה זו דתמים תהי' לזה ולזה נאמרה. ואין בזה שום קושיא להבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו עשה זו. וגם רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו (בדבור אנכי) מנה עשה זו שכתב שם וז"ל כתפוח נאה שואל באורים הבה תמים ויורנו בחסדו כי תועבת השם נלוז ואת ישרים סודו עכ"ל עיי"ש. ומבואר דכוונתו ז"ל לעשה זו דתמים תהי' עם השם אלקיך. וביארה ממש כמו שביאר הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) שכתב וז"ל וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך. ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא לבדו היודע אמתת כל עתיד. וממנו לבדו נדרוש הבאות. מנביאיו ומאנשי חסידיו. רוצה לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם וכו'. שאסר הכתוב לשאול העתיד מאוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם וכו'. אבל מן נביאיו נדרוש ואליהם נשמע וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי רבינו הגאון ז"ל שם. וזהו שכתב נאה שואל באורים (כלומר התנאה במעשיך להיות שואל העתידות רק מאת השם באורים) הבה תמים ויורנו בחסדו (כלומר או תשאל בגורל ותתפלל לשם הבה תמים שיהי' הגורל אמת. כמו שעשה שאול (שמואל א' י"ד מ"א) דכתיב ויאמר שאול אל ה' אלקי ישראל הבה תמים. ותרגם יונתן אייתיני' בקשוט. ועי' בפירש"י ורד"ק שם. ואז יורנו השם בחסדו את אשר נשאל). כי תועבת השם נלוז ואת ישרים סודו (משלי ג' ל"ב) כלומר העקשים והנלוזים המעוננים והמנחשים ודורשים אל המתים וחבריהם תועבת ה' הם. ורק להנביאים ואנשי חסידיו באורים ותומים יגלה סודו. ואליהם נשמע. וזהו ממש כדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי. וכיו"ב הם דברי הרא"ם ז"ל (ביראים סי' כ"א) עיי"ש. ורבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי סי' פ"ו) עיי"ש. ובודאי שכן מתבאר מפשטי' דקרא. כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל (בפרשת שופטים). וכן פי' הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. והאריך בזה ג"כ הר"ר יהודה בן הרא"ש ז"ל (בתשו' זכרון יהודה סי' צ"א) עיי"ש:

אבל רבינו הגאון ז"ל כאן נטה מדרך הבה"ג וסייעתו ז"ל. והשמיט עשה זו ממנין העשין. והדבר צ"ע לכאורה לבסוף מאי קסבר שחזר בו ממש"כ שם באזהרותיו. ולכאורה הי' נראה לומר דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אין דרכו למנות אלא אחד מהן. וא"כ אחר שמנה הלאוין דמעונן ומנחש וקוסם ואינך. שוב לא הוצרך למנות עשה דתמים תהי' דכל אלו בכללה. ולא באה אלא להוסיף עשה עליהן לעבור עליהן בל"ת ועשה. אלא דכבר ביארנו בכמה דוכתי דלדרכו הדבר תלוי במי שכולל יותר. שאם הלאו כולל יותר מהעשה הוא מונה הלאו. ואם העשה כוללת יותר מהלאו אז העשה היא שנמנית ולא הלאו. וא"כ כאן דהעשה כוללת כולם. מעונן ומנחש ומכשף ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. שכולן אינן אלא פרטים שנכללו בעשה זו. א"כ הו"ל טפי למנות העשה שכוללת כולם במצוה אחת. ושוב לא יבואו במנין כולהו הנך לאוי דכתיבי בכל פרט ופרט בפ"ע. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דבעשה דתמים תהי' לא נתבאר ענין המצוה בקרא בהדיא. ויש מקום קצת לומר שהיא צוואה כוללת כל התורה כענין אשרי תמימי דרך. כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם לדעת הרמב"ם עיי"ש. והילכך כאן הלאוין שבכל פרט ופרט הם שבאין במנין שבהם מפורש בהדיא בקרא ענין אזהרת כל אחד מלאוין אלו. ואפי' אם תמצא לומר דכיון דבקרא דתמים תהי' וגו' מסיים קרא וכתב כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וגו'. הרי העשה נמי מפורש בה ענין המצוה. מ"מ אפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דבכל כיו"ב הו"ל כאילו נתפרשו בהעשה נמי כולהו הנך פרטי שנפרטו בקרא אצל הלאו. כמו שביארנו לעיל (עשין ל"ד ל"ה) עיי"ש היטב. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שיש לנו לאו בכל פרט ופרט בפ"ע. הכי נמי יש לנו עשה בכל פרט ופרט בפ"ע. דבכל פרט הו"ל כאילו כתיבי ל"ת ועשה באנפי נפשי'. וא"כ אין העשה כוללת יותר מהלאו. ולזה שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל הלאוין ולא העשין כשיטתו. אלא דאכתי קשה לכאורה מדאמרינן (בפרק בתרא דפסחים קי"ג ע"ב). מניין שאין שואלין בכלדיים שנאמר תמים תהי' עם השם אלקיך עיי"ש. וכלדיים היינו הוברי שמים ובמשפטי הכוכבים. כמו שפירש הרמב"ן ז"ל שם. וכן פי' הערוך עיי"ש. הרי דיש בכלל העשה גם מאי דלית בי' לאו. דבהוברי שמים לא אשכחן לאו ולית בה אלא עשה גרידא. ואף דלפירש"י שם כלדיים היינו אוב. ובבעלי אוב איכא נמי לאו. כבר דחו הרשב"ם ז"ל בפסחים שם והתוס' (בפרק בתרא דשבת קנ"ו ריש ע"ב) פירש"י. והכריחו דהעיקר כפי' הערוך עיי"ש. וגם כבר ביאר הרמב"ן ז"ל (בתשובתו שבמיוחסות סי' רפ"ג) דגם לפירש"י מיירי בענין שאין בו לאו עיי"ש בדבריו ז"ל. והשתא א"כ נמצא דהעשה כוללת יותר מהלאו. ואפי' לספרים דגרסי (בפרק ארבע מיתות ס"ו ע"א) ת"ר לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים עיי"ש. וזו היא גירסת הראשונים ז"ל. וא"כ לפי' הערוך וסייעתו יש בהוברי שמים ג"כ לאו דלא תנחשו. מ"מ כבר ביאר הר"ן ז"ל שם בשם הר"ד ז"ל דע"כ מוכרח דמיירי בגוונא דלית בי' לאו דלא תנחשו עיי"ש בדבריו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה שם עיי"ש. וא"כ עדיין קשה דהו"ל לרבינו הגאון ז"ל כפי שיטתו למנות העשה דתמים תהי'. וכן קשה לפי מה שהביאו התוס' בשבת שם בשם הספרי דדריש מנין שאין שואלין בגורלות ת"ל תמים תהי' עיי"ש. ובגורל לא אשכחן לאו רק עשה הוא דאית בי'. וא"כ יש למנות העשה שכוללת מאי דליתי' בכלל הלאו. וגם לפמש"כ בתשובת הרמב"ן ז"ל שם ליכא לאו אלא בשואל אוב וידעוני דוקא אבל מעונן ומנחש ומכשף וקוסם וחובר חבר ודורש אל המתים לא אסרה תורה באזהרת לאו אלא בעושה המעשה. אבל השואל בהן אינו בלאו ולא מיתסר אלא משום עשה דתמים תהי' עיי"ש. וכ"כ בתרומת הדשן (סי' צ"ו) עיי"ש. מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות ע"ז) נראה דלא ס"ל הכי. וכמש"כ הרש"ל ז"ל ביש"ש (פרק כל הבשר סי' י"ג) עיי"ש. והביאו הש"ך (ביו"ד ריש סי' קע"ט) עיי"ש. וכן מבואר ביראים (סי' צ"א) עייש"ה. ומ"מ מבואר דעשה דתמים תהי' קאי נמי על הוברי שמים וגורלות אע"פ שאין בהן לאו. וא"כ הי' לו לרבינו הגאון ז"ל למנות העשה. כמו שמנאה באזהרותיו: וראיתי להסמ"ק (סי' י') שמנה ג"כ עשה זו דתמים תהי'. ופי' ענין המצוה שלא ישאל בכלדיים לידע העתידות. אלא יאמר מה שירצה הבורא יעשה. ולא יחקור מה שיהי' עיי"ש. ומנה ג"כ לקמן (בסי' קכ"א קכ"ב) לאוין דשואל אוב ושואל ידעוני. ולקמן (מסי' קל"ו עד סי' קמ"ג) מנה שאר כל הלאוין שבענין זה מעונן ומנחש ומכשף וכו' עיי"ש. והנה כבר כתבנו בכמה דוכתי דהסמ"ק ג"כ אזיל בשיטת רבינו הגאון ז"ל דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה וליכא נפק"מ בין הל"ת והעשה לדינא אלא לעבור עלה בל"ת ועשה. אינו מונה אלא אחד מהן. דהיינו שאינו מונה שניהן אלא במצוה אחת. וא"כ הדבר קשה לכאורה מה שמנה כאן העשה דתמים תהי'. ואעפ"כ מנה ג"כ כל הנך לאוין. ובשלמא מה שמנה העשה לא תקשה. דאע"פ שמנה הלאוין כולן מ"מ מנה גם העשה לענין שואל בכלדיים דלית בי' לאו. וכמבואר להדיא בדברי הסמ"ק שם. אבל לאידך גיסא קשה. דאחר שמנה העשה שוב לא הי' לו למנות כל הנך לאוין לפי שיטתו. שהרי כל ענינים אלו נמי בכלל העשה נינהו. וכמש"כ הרמב"ן וסייעתו ז"ל. כמו שנתבאר לעיל. ונראה דס"ל להסמ"ק דעשה דתמים תהי' לא אתיא אלא לרבות שואל בכלדיים בלבד דלא כתב בי' קרא אזהרה אחרת. אבל כולהו הנך דמבואר בהן אזהרת לאו בקרא אין לנו בהן אלא אזהרת לאו שמפורש בהן בלבד. ובודאי דהכי משמע מלשון הסמ"ק בכולהו הנך דוכתי שהבאתי לעיל. שבשום חד מהנך לא הזכיר עשה זו כלל. אלא בשואל בכלדיים בלבד. ונראה דהכי משמע לי' להסמ"ק מדקיליף תלמודא מינה איסורא לשואל בכלדיים אע"ג דלא אשכחן בי' לאו. ואם איתא דגם שואל אוב וידעוני ואינך אחריני דמפורש בהן לאו בקרא הו"ל בכלל עשה זו. א"כ מנ"ל לריבויי גם שואל בכלדיים. ודילמא דוקא הנך שהחמיר בהן הכתוב לעבור עליהן בלאו קיימי נמי בעשה דתמים תהי'. אבל שואל בכלדיים דלית בי' לאו. אפי' עשה לית בי'. אלא ודאי משמע לי' לתלמודא דכולהו הנך אין בהן אלא הלאו המפורש בהן בלבד. ולא מיתוקים לי' קרא דתמים תהי' אלא לשואל בכלדיים בלחוד. אבל אין זה מוכרח כלל. וגם אין טעם לחלק בזה בין שואל בכלדיים לשואל באוב וידעוני ואחריני. דודאי כולהו בכלל משמעותא דהך קרא. ולכן דברי הסמ"ק צ"ע אצלי:

ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן תמוהים. דלפי דרכו הו"ל למנות העשה שהיא כוללת יותר מהלאוין. והנראה לומר בדעתו דס"ל דקרא דתמים תהי' לא הוי עשה כלל. דלא אשכחן בשום דוכתא דהך קרא הו"ל עשה. ובספרי (שופטים פיסקא קע"ג) מבואר בהדיא דהך קרא אין בו מ"ע. ואינו אלא הבטחה שאם תהי' תמים יהי' ה' עמך. דאמרינן התם תמים תהי' עם ה' אלקיך. כשאתה תם חלקך עם ה' אלקיך. וכן דוד אמר ואני בתומי אלך פדני וחנני. ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם עיי"ש. וכן איתא במדרש שוחר טוב (מזמור קי"ט. בהוספה) תמים תהי' עם ה' אלקיך. לפני ה' אלקיך אין כתיב כאן אלא עם ה' אלקיך. אם היית תמים הרי אתה עם ה' אלקיך. למה שאף הוא תמים שנאמר בו הצור תמים פעלו וכו' עיי"ש. וקרא דגבי אברהם דכתיב התהלך לפני והיה תמים אע"ג דודאי משמעות לישנא דקרא דהו"ל מצוה שצוהו המקום להיות תמים. ואם פירושא דקרא כמש"כ הרמב"ן ז"ל וסייעתו ודאי ראוי לומר דאפי' אם קרא דתמים תהי' לא הו"ל עשה. מ"מ יש בזה עשה מההוא קרא. דהו"ל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דקיי"ל דלישראל נאמרה ולא לב"נ. מ"מ נראה דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל בספרו האמונות והדעות (סוף מאמר שלשי) שכתב שם וז"ל שיחשוב בחלקי המצות איך יהיה האדם בעוד גופו בבריאותו השלמה איננו תמים. וכאשר יכרת ממנו דבר ידוע יהיה תמים. רצוני בזה המילה. ואבאר כי הדבר השלם הוא אשר אין בו לא תוספת ולא חסרון. וברא הבורא זה האבר תוספת באיש. וכאשר יכריתנו תסור התוספת וישאר שלם עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו אלו דס"ל דעיקר הך קרא לא מיירי אלא במצות מילה. וכמתניתין וברייתא דנדרים שם. וא"כ אין לנו שום עשה גם מההוא קרא באוב וידעוני ואינך. ולפ"ז מה שדרשו (בפרק בתרא דפסחים) מנין שאין דורשים בכלדיים שנאמר תמים תהיה וגו' אינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן. דפשטי' דקרא אינו אלא כדדרשינן בספרי שם. ונראה דזו היא ג"כ כוונת הרמב"ם ז"ל (סו"פ י"א מהלכות ע"ז) שכתב וז"ל כל המאמין בדברים האלו וכיו"ב ומחשב בלבו שהן אמת וכו' אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת וכו' ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהי' וגו' עכ"ל עיי"ש. ור"ל בזה דמשום רוב הסכלות וחסרון דעת שבאמונת דברים אלו הוסיף הכתוב אחר שהזהיר עליהם בלאו. להבטיח שאם תהי' תמים ותתרחק מאמונה טפלה כזו. תהי' עם השם אלקיך. אבל אם תלך אחר ההבל להאמין בהם יתרחק השם מעמך. ולזה אע"ג דגם להרמב"ם ז"ל קרא דתמים תהי' קאי על אוב וידעוני ושאר האמורים בפרשה. מ"מ לא מנאה במנין העשין משום דאינה אלא הבטחה ולא עשה. וכבר כתב ג"כ הרשב"א ז"ל (בתשובותיו ח"א סי' תי"ג) דהך קרא הבטחה הוא. אלא שכתב שכולל ג"כ אזהרה. וז"ל ואמנם כתב יתעלה בתורתו תמים תהי' עם השם אלקיך. ותמים הכתוב כאן פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחה. הזהיר שלא נשתבש ונחוש להבלי הגוים הקוסמים והמנחשים וכו'. רק היות תם עם השם. רוצה לומר לך עמו בתמימות מלשון ואני בתומי הלכתי. והבטיח שבעשיית מצותיו ובעבודתו יהיה תמים לא יגע בו רע מלשון שה תמים וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי שאם הכתוב מתפרש דרך הבטחה מהיכא תיתי לנו אזהרה. וכבר ידוע דכל מקום דהכתוב מתפרש דרך רשות אין ללמוד ממנו מצוה. כמבואר (ריש פ"ק דסוטה ג' ע"א וסופ"ז דזבחים) ושאר דוכתי. וכ"כ התה"ד (בפסקים וכתבים סוף סי' צ"ו) דשואל בכלדיים ובמכשפים לית בי' איסור ממש עיי"ש. מבואר דס"ל דמאי דמייתי בפרק ערבי פסחים שם מקרא דתמים תהיה אסמכתא בעלמא הוא. וכ"כ הרש"ל ביש"ש שם שאין בו איסור מבואר. אלא דרש בעלמא. שהרי לא נמנה בכלל העשין עיי"ש בדבריו. אלא דמש"כ שם כן אליבא דהרמב"ן ז"ל. וכן כתב בתשובות הרש"ל (סי' ג') עיי"ש. הוא תמוה. דהרי הרמב"ן ז"ל באמת מנאה במנין העשין. וכן מנאוה הבה"ג וסייעתו והסמ"ק בכלל העשין. ומ"מ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן ודאי כן היא. וזו ג"כ דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וראיתי לקצת אחרונים שכתבו דהיינו טעמא שלא מנאוה הרמב"ם משום דלא נאמרה אלא לזהירות בעלמא. ואין דברים אלו ראויים ליטפל בהם. דא"כ בכל עשין כיו"ב נימא הכי. ועוד דאם הכתוב אומר כן לזהירות א"כ זהירות זו עצמה מצות עשה היא ככל שאר עשין שבתורה. ויש למנותה במנין העשין. ובדרך כלל אין לנו בתורה מקרא שכתוב בלשון ציווי שלא יהי' עלינו חובה ומצוה גמורה. וישתקע הדבר בבל יאמר. והנראה לענ"ד כתבתי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.