ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא תלמדו. נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל לקרא דלא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. (בפרשת שופטים). ודרשינן עלה בספרי (פ' שופטים פיסקא ק"ע) לא תלמד וגו' יכול אי אתה למד להבין ולהורות ת"ל לעשות לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות עיי"ש. ואמרינן נמי בשבת (פרק כלל גדול ע"ה ע"א) א"ר זוטרא בר טובי' אמר רב הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. ופשטינן מינה דלרב מגוש אינו מכשף אלא מין. דאי ס"ד מכשף הא כתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות עיי"ש. מבואר מזה דקרא דלא תלמד הו"ל אזהרה על הלמוד אע"פ שלא עשה מעשה אוב וידעוני או קסימת קסמים. אלא כל שלמד ע"מ לעשות הרי זה עובר בלאו דלא תלמד. אע"פ שלא עשה כלום. וכן באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) מנה רבנו הגאון ז"ל לאו זה עיי"ש. וגם באזהרות הר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל מנו לאו זה עיי"ש. אבל כל שאר מוני המצות לא מנו לאו זה. והדבר צ"ע לכאורה:

איברא דלכאורה קשה בההיא דאמרינן (בפ"ב דר"ה) עלה דתנן התם (כ"ד ע"א) דמות צורות לבנה הי' לו לר"ג וכו'. ופרכינן ומי שרי והכתיב לא תעשון את לא תעשון כדמות שמשיי שמשמשין לפני במרום. ומשני בשינויא בתרא ואיבע"א להתלמד עבד וכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות עיי"ש. והכי איתא נמי בע"ז (פרק כל הצלמים מ"ג ע"ב) עיי"ש. וכיו"ב אמרינן נמי (סו"פ ארבע מיתות) על הא דאמר דבר אחד ונתמלא כל השדה כולה קישואין. ופרכינן היכי עביד הכי והא אנן תנן העושה מעשה חייב. ומשני להתלמד שאני דאמר מר לא תלמד לעשות. לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות עיי"ש. וקשה טובא לכאורה נהי דשמעינן מהתם דשרי ללמוד ע"מ להורות. מ"מ אכתי מנ"ל דשרי לעשות מעשה ע"מ להורות. דהרי בקרא לא תלמד כתיב וליכא למידק רק דליכא איסורא בלימודם אלא ע"מ לעשות. אבל כדי להבין ונהורות שרי. אבל במעשה ממש כההיא דסנהדרין שם דעשה ר"א מעשה כשפים ממש. וכן בההיא דפ"ב דר"ה ופ"ג דע"ז דר"ג עבד ממש דמות צורות לבנה שאסר הכתוב מדכתיב לא תעשון אתי. מנ"ל דשרי אפי' להבין ולהורות:

ואמנם ראיתי להרמ"ה ז"ל (סו"פ ארבע מיתות) שכתב וז"ל ומפרקינן להתלמד שאני. כלומר כי עבד לאגמורי' לר"ע הוא דעבד. דאמר מר לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. כלומר להתעסק בהם להנאת עצמך כתועבת הגוים ההם. אבל אתה למד להבין ולהורות עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו ז"ל שהרגיש בזה. ולכך פירש דאסיפא דקרא סמיך דכתיב כתועבות הגוים ההם. דמשמע דה"ק קרא לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. דהיינו כמו שעשו הגוים להנאתם הוא דאסר קרא לעשות. אבל להתלמד להבין ולהורות שרי לעשות. וא"כ שפיר ילפינן מהך קרא דאפי' לעשות מעשה שרי כדי להתלמד להבין ולהורות. ומעתה לפ"ז לכאורה אפשר לומר דהיינו טעמן של הראשונים ז"ל שלא מנו לאו זה במנין הלאוין. משום דלא אתי קרא אלא לפרש לאו דאוב וידעוני ומנחש ומעונן ומכשף וכיו"ב. דלא הזהיר הכתוב אלא בעשייתן להנאת עצמו כתועבת הגוים ההם. אבל להבין ולהורות שרי. וא"כ אין כאן לאו מיוחד בפ"ע כלל. דלא אתי קרא אלא לאשמעינן היתרא ולא איסורא. דהאיסור כבר מפורש בכל אחד מהנך לאין שכבר נמנו במנין הלאוין. ולא בא הכתוב הזה דלא תלמד וגו' אלא להטיל תנאי באיסורן של לאוין אלו. לומר שאם אינו בא לעשות כן אלא כדי להבין ולהורות שרי. ואין לנו בזה לאו הבא במנין. אבל אין זה מספיק כלל דהרי לפ"ז יקשה לאידך גיסא. מנ"ל בסוגיא דפרק כלל גדול שם למילף מהכא דללמד שלא ע"מ להבין ולהורות אסור. ודילמא לא הזהיר הכתוב אלא על המעשה ולא על הלמוד כלל. מיהו משום זה הי' אפשר לומר דהתם לא ילפינן מהכא אלא לענין דלהבין ולהורות שרי אפי' עשיית מעשה וכ"ש למוד. אבל לעולם אין הכי נמי דלעיקר הלמוד לא אשכחן בקרא אזהרה כלל. אלא דפריך בפשיטות טפי. דהרי אפי' מעשה שרי כדי להתלמד וכ"ש למוד בעלמא. אלא דבלא"ה לא יתכן לומר כן. דהרי עכ"פ בהדיא קתני בברייתא. לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות. הרי דאפי' הלמוד בלבד ע"מ לעשות אסר הכתוב. ורק כדי להבין ולהורות הוא דשרי. ועכצ"ל דתרתי שמעינן מהך קרא. דמרישא דקרא דכתיב לא תלמד לעשות ילפינן אזהרה ללמוד גם בלא מעשה. דמשעת הלמוד קעבר בלאו דלא תלמד. אלא דלא אסר קרא אלא הלמוד שע"מ לעשות. אבל להבין ולהורות שרי. ומסיפא דקרא דכתיב כתועבות הגוים ההם שמעינן דאפי' לעשות לא אסר הכתוב אלא להנאת עצמן כתועבות הגוים ההם. אבל להתלמד להבין ולהורות שרי. והשתא א"כ מבואר דיש לנו בהך קרא אזהרה בדבר שלא שמענו ממקום אחר. וא"כ שפיר יש למנות במנין הלאוין לאו דלא תלמד לעשות להזהיר על הלמוד ע"מ לעשות אע"פ שעדיין לא עשה שום מעשה כלל. והדבר תימא על הראשונים ז"ל שלא מנאוהו. וביותר יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שגם בחבורו הגדול לא הביא איסור הלמוד כלל. וראיתי להכ"מ (בפ"ג מהלכות ע"ז ה"י) שהעיר להקשות על הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר הדין דלהתלמד שרי והניח בצ"ע עיי"ש. ויותר הו"ל לתמוה שלא הביא בהלכותיו עיקר איסור לימוד דמפורש בקרא דכתיב לא תלמד לעשות וגו'. ובפ"ו מהלכות ע"ז לא הביא אלא איסור עשיית אוב וידעוני. ובפי"א שם הביא איסור עשיית מעונן ומנחש וקוסם וחובר חבר ודורש אל המתים ומכשף עיי"ש. אבל איסור הלמוד דנפק"ל מקרא דלא תלמד וגו' לא הזכיר כלל. וזה ודאי צ"ע טובא. ולקושית הכ"מ כבר תי' הפר"ח (בבאורו להלכות ע"ז) דהרמב"ם סמך על מש"כ בפ"ב מהלכות סנהדרין עיי"ש. אף דאינו מספיק כ"כ עיי"ש ואין להאריך. אבל מ"מ קושייתנו ודאי תמיהא רבה היא על הרמב"ם ושאר ראשונים ז"ל. וצ"ע כעת. ועכ"פ נכונים מאוד דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שמנו לאו זה במנין הלאוין:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.