ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/יג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


גוייהם מכרות למו ברית. ומהתחתן בם הזהרו. כתיב (בפרשת משפטים) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. וכתיב (בפרשת תשא) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עלי' וגו' פן תכרו' ברית ליושב הארץ וגו'. וכתיב (בפרשת ואתחנן) לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם וגו'. וכל מוני המצות מנו שני לאוין אלו. חוץ מן הסמ"ק שלא מנה לאו דלא תכרות להם ברית. ונראה טעמו משום דס"ל כדעת הסוברין דאין לאו זה נוהג אלא בשבע אומות בלבד. וכן דעת הרמב"ם (בסה"מ ובמנין המצות הקצר שבריש חבורו הגדול לאוין מ"ח). אף דבחבורו הגדול (פ"י מהלכות ע"ז) לא נראה כן עיי"ש. וכן דעת הסמ"ג (לאוין מ"ז). וכ"כ התוס' (בפ"ק דע"ז כ' ע"א) בד"ה דאמר קרא עיי"ש. ולזה כיון דהאידנא נתבלבלו כל האומות וכל מאן דפריש מרובא פריש. אין איסור זה נוהג בזה"ז. ואזיל לטעמו שאינה מונה אלא המצות שנוהגות בזה"ז. ולכן לא מנה לאו זה. ואף דעדיין יש לדון בזה ע"פ סוגיא דסופ"ק דיבמות (ט"ז ע"ב) ודברי הבה"ג (סוף הלכות נחלות) וסוגיא דפרק בתרא דקידושין (ע' ע"ב) דמתבאר דגם עכשיו יש מקום לאיסורין דשבע אומות. וכן מתבאר דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מלכים ה"ח) עייש"ה. ודברי המהרש"ל ז"ל ביש"ש (פ"ק דיבמות סי' י"ב) תמוהים בזה עיי"ש היטב. מ"מ יש ליישב וכבר הארכתי הרבה בענין זה במק"א ואכמ"ל בזה. אלא שיש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל דלפי דרכו הי' לו למנות כאן שני לאוין בכריתת ברית. שהרי כתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. והרי לפי דרכו ז"ל בכל כיו"ב למנות כל פרט ופרט בפ"ע אע"פ שבלאו אחד נאמרו. הי' לו למנות כאן כריתת ברית להם ולאלהיהם בשני לאוין מיוחדים כל אחד בפ"ע. וביותר תמוה דממש"כ בלשונו גוייהם מכרות למו ברית. מבואר דבכוונה דקדק בלשונו להשמיענו שאין כוונתו למנות בזה אלא לאו דלא תכרות להם ברית בלבד. ולא אזהרת כריתת ברית לאלהיהם. וכן משמע באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) שכתב שם לא תכרות למו ברית עיי"ש. וכבר ביארנו בזה קצת (לעיל לאוין ד') עיי"ש מש"כ בזה. ואמנם אין קושיא זו לרבינו הגאון ז"ל בלבד אלא גם לשאר מוני המצות יש להקשות כן. ולא מיבעיא לדרך הסמ"ג והרמב"ן ז"ל דגם הם מונים כל פרט ופרט בפ"ע אע"פ שנאמרו בלאו אחד. אלא אפי' להבה"ג וסייעתו והרמב"ם והבאים אחריו. דבכל כיו"ב אין דרכם למנות כל הפרטים אלא בלאו אחד. מ"מ כאן כיון שחלקן הכתוב. שהרי (בפרשת תשא ובפרשת ואתחנן) כתיב לאו מיוחד בפ"ע בכריתת ברית להם בלבד. דשם לא כתיב אלהיהם באזהרה. ודאי לכ"ע יש למנותן בשני לאוין מיוחדין כל אחד בפ"ע. כמבואר בדברי הרמב"ם (שורש תשיעי) ובלאוין (קס"א וקע"ט) עיי"ש. ומיהו לדידהו הי' אפשר לומר עפמש"כ התוס' (בפ"ב דיבמות כ"ג ע"א) בד"ה ההוא וכו' וז"ל ויש לומר דשמא לא אסר הכתוב אלא כריתת ברית לשם עבודת אלילים. כדכתיב באידך קרא לא תכרות להם ולאלהיהם ברית עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דלהם ולאלהיהם חדא מילתא היא. ואין כאן שני פרטים. שלא אסר הכתוב אלא כריתת ברית להם ולאלהיהם כאחד. דהיינו כריתות ברית עמהם לשם ע"ז. אבל להם לבדם לא אסר קרא. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (ריש פ"י מהלכות ע"ז) שכתב וז"ל אין כורתין ברית לעכו"ם כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעובדם. שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו עכ"ל עיי"ש. אף דטפי הי' לו להרמב"ם להביא קרא דלא תכרות להם ולאלהיהם ברית. דבהך קרא הדבר מבואר יותר. אלא דבלא"ה קצת קשה במה שהביא הקרא המאוחר במשנה תורה (בפרשת ואתתנן) ולא הביא הלאו מהקרא המוקדם הרבה יותר (בפרשת משפטים). וכן בסה"מ (לאוין מ"ח) וגם במנין הקצר שלו הביא לאו זה מקרא דפרשת ואתחנן עיי"ש. אבל הבה"ג והיראים (סי' פ"ז) והסמ"ג והחנוך הביאו הלאו מקרא דפרשת משפטים. באזהרות הר"א הזקן נקט קרא דמשנה תורה אע"פ שהוא נמשך אחר הבה"ג. אלא דבבה"ג כת"י רומי מובא קרא דפרשת ואתחנן עיי"ש. ועכ"פ מבואר דעת הרמב"ם דאין האזהרה אלא על כריתת ברית להם ולאלהיהם כאחד. וכן דעת הרמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים) לפירושו האחרון עיי"ש. וא"כ הרמב"ם והרמב"ן ז"ל לטעמייהו אזלי. ולהכי לא מנו בזה אלא לאו אחד. ואפשר דזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו. וכן מתבאר מלשון הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו. שכתב ולא תכרות להם ברית לאלהיהם עיי"ש. ואין לזה ביאור אם לא ע"פ דעת התוס' וסייעתם. אבל מדברי הסמ"ג (לאוין מ"ז) מבואר דע"כ לא ס"ל הכי מדהוצרך שם לתרץ כריתת ברית דשלמה וחירם משום דאין אזהרה זו אלא בשבע אומות עיי"ש. ואם איתא תיפוק לי' משום דלא אסר הכתוב אפי' בשבע אומות אלא כריתת ברית לשם ע"ז. וא"כ לדידי' ודאי הקושיא במקומה עומדת. ואפשר לומר דס"ל פירושא דקרא כמש"כ בפסיקתא זוטרתא (פרשת משפטים) דהכורת ברית להם כאילו כורת ברית לאלהיהם עיי"ש. והיינו משום דלאלהיהם לא שייכא כריתת ברית ממש. ולכן דרשו דמאי דכתיב להם ולאלהיהם. היינו רק לומר דהכורת להם ברית מעלה עליו הכתוב כאילו כורת ברית לאלהיהם. וא"כ גם בהך קרא ליכא אזהרה אלא על כריתת ברית להם. כמו בקרא דפרשת תשא ובפרשת ואתחנן. ואפשר דגם מה"ט דריש הכי בפסיקתא זוטרתא. דכיון דבאינך קראי לא הזהיר הכתוב אלא על כריתת ברית ליושב הארץ בלבד. ולא הזכיר שם כריתת ברית לאלהיהם. להכי מסתמא גם הכא (בקרא דפרשת משפטים) אין הכתוב בא להזהיר אלא על כריתת ברית להם. ומאי דכתיב להם ולאלהיהם היינו לומר דמעלה עליו הכתוב כאילו כרת ברית לאלהיהם. אע"פ שלא כרת הברית אלא להם בלבד. ולזה לא מנה הסמ"ג אלא לאו אחד מהך קרא:

ועפ"ז הי' מקום ליישב ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל. אלא דנראה דשיטה אחרת לרבינו הגאון בזה. דבלא"ה יש לתמוה טובא על רבינו הגאון שהשמיט שלשה לאוין לא תחיה כל נשמה. לא ישבו בארצך. לא תחנם. שמנאום כל מוני המצות. וגם באזהרותיו אשר ע"פ סדר עשרת הדברות השמיט שלשה לאוין אלו. והוא דבר מתמיה מאוד. מה ראה להשמיט לאוין אלו המפורשים בתורה. ועוד יש לתמוה מה שהשמיט לאו דלא תחוס עינך עליהם האמור (בפרשת עקב) בשבע אומות. ומנאוהו הבה"ג והר"ש בן גבירול והרא"ם ז"ל ביראים (סי' רצ"ח) עיי"ש. ומה שלא מנאוהו שאר מוני המצות. כבר ביאר הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' פ'). דהיינו משום דס"ל דהו"ל בכלל לאו דלא תחיה כל נשמה שכבר מנאוהו במנין הלאוין עיי"ש. אבל לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה גם לאו דלא תחיה כל נשמה וגם לאו זה לא מנה. הוא דבר מתמיה. גם יש לתמוה מה שהשמיט ולא מנה במנין העשין עשה דהחרם תחרימם דכתיב גבי שבע אומות (בפרשת שופטים). ומנאוה הרמב"ם (בסה"מ עשין קפ"ז) וסמ"ג (עשין קי"ז). ושאר מוני המצות הבאים אחריהם. איברא דגם הבה"ג וכל סייעתו ז"ל לא מנו עשה זו. אלא דלדידהו אפשר קצת לומר דס"ל דמלשון הכתוב דכתיב לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם וגו'. משמע דאין כאן עשה בפ"ע. דאין זה אלא סיומו וסופו של לאו דלא תחיה כל נשמה. ואע"ג דבפרשת ואתחנן כתיב ג"כ החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית וגו'. אפשר דס"ל דגם ההיא אינה אלא התחלת הלאו שאחר זה. כדמשמע מפשטות לישנא דקרא. והו"ל כמו קרא דפרשת משפטים דכתיב כמשפט הבנות יעשה לה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. שלא מנו הבה"ג וכל הנמשכים אחריו וכן הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל אלא הלאו בלבד. אע"פ שבכל כיו"ב דרכם למנות הלאו וגם העשה. וע"כ דהתם היינו משום דמשמע דכמשפט הבנות יעשה לה אינו אלא התחלת הלאו דלא יגרע. ואין כאן עשה אלא לאו גרידא. ואע"ג דגבי מעקה דכתיב ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. מנו כולם הך קרא בעשה ול"ת. וכן קרא דביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. מנו כולם ביומו תתן שכרו במנין העשין. ולא תבא עליו השמש במנין הלאוין. אע"ג דגם שם בדבור אחד נאמרו. ולא אמרינן דאין כאן עשה אלא התחלת הלאו. ושייך ללאו שאחריו. אפשר לומר דשאני התם דהויו שבתחילת הלאו מחלקו בפ"ע. והו"ל עשה ול"ת משא"כ בקרא דהחרם תחרים ובקרא דכמשפט הבנות. דהכל בדבור אחד נאמר. וליכא ויו המחלקת בריש הלאו. כולי' קרא שייך ללאו ואין שם עשה. וכיו"ב כתבו התוס' (בפרק גיד הנשה ק"ב ע"ב) בד"ה לר"י עיי"ש ובמש"כ לעיל (לאוין י') עייש"ה. וכן בקרא דבטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו לא מנו כולם אלא לאו דלא יסורו ממנו. ולא מנו עשה דרישא דקרא דכתיב בטבעות הארון יהיו הבדים. וכן בקרא דאם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית וגו'. אע"פ ששנינו במכילתא (סו"פ יתרו) דאם זה זה חובה עיי"ש. מ"מ לא מנו בזה כולם אלא הלאו דלא תבנה וגו'. ורישא דקרא דמזבח אבנים תבנה לא מנאוהו בעשה. אבל אין זה מספיק ויש בזה לסתור ולבנות מכמה דוכתי כיו"ב ואין להאריך. ועי' ג"כ במש"כ התוס' (סופ"ב דפסחים מ"א ע"ב) בד"ה אכל כזית. ובד"ה איכא דאמרי. ובמנחת יהודה (פרשת בא) בשם ר"ח הכהן ז"ל עייש"ה. ובפרט לדעת רבינו הגאון ז"ל דמנה עשה דכמשפט הבנות יעשה לה במנין העשין. ועי' במשכ"ל (עשין ע'). ואף דקצת. יש מקום לחלק דשאני התם דאם אחרת יקח לו דכתיב בינתים הפסיק הענין. מ"מ עיקר הדבר אינו נכון כמש"כ:

ולכן הנראה בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דלאו דלא תכרות להם ברית הוא לאו כללי. שכולל כל אזהרות הללו דלא תחיה כל נשמה. ולא תחוס עינך עליהם. ולא ישבו בארצך. ולא תחנם. דלא תכרות להם ברית משמע שלא יעשה שלום עמהם להניחם בחיים. אלא חובה להלחם עמהם עד שיורידום לבאר שחת. והנה כבר הקשה הרא"ם ז"ל (ביראים סי' פ"ז) למה הזהיר הכתוב על כריתת ברית אתם. הרי בלא"ה כבר הוזהרו לא תחיה כל נשמה. ודחק שם לתרץ דלא הזהירם הכתוב בלא תחיה כל נשמה אלא כשמסורים בידם אבל כשאין מסורים בידם הזהיר הכתוב מיהת שלא לכרות להם ברית להבטיחם שלא להכריתם עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל (ריש פ"י מהלכות ע"ז) ס"ל דגם לאו דלא תכרות להם ברית מיירי כשמסורים בידם. וכמש"כ בלח"מ (שם ובפ"ו מהלכות מלכים ה"א) עיי"ש. וא"כ קושית הרא"ם ז"ל במקומה עומדת. איברא דלפי המתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות ע"ז ובהלכות מלכים שם) דס"ל דלאו דלא תכרות להם ברית קאי על כל האומות עע"ז. כמש"כ הלח"מ שם ושאר אחרונים. א"כ בלא"ה אין מקום לקושית הרא"ם ז"ל. דהא לאו דלא תחיה כל נשמה לא קאי אלא על שבע אומות וא"כ איצטריך לאו דלא תכרות להם ברית לשאר אומות. אבל לפמש"כ הרמב"ם גופי' (בסה"מ ובמנין המצות הקצר שלו לאוין מ"ח) דגם לאו דלא תכרות להם ברית אינו נוהג אלא בשבע אומות. וכן דעת הסמ"ג ושאר ראשונים ז"ל. אכתי קשה. וגם התוס' (בפ"ק דע"ז כ' ע"א) בד"ה דא"ק הרגישו בקושיא זו. ותירצו דלאו דלא תחי' כל נשמה לא קאי אלא על שעת הכיבוש. ולאו דלא תכרות להם ברית קאי אשלא בשעת הכיבוש עיי"ש בדבריהם. וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל לפי מה שביאר דבריו הר"ב לח"מ שם דס"ל דלאו דלא תכרות להם ברית ג"כ דוקא בשעת הכיבוש מיירי. ובודאי דהכי משמע מפשטי' דקרא דכתיב (בפרשת ואתחנן) ונתנם ה"א לפניך והכיתם החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית. וכן בקרא דלא תחיה כל נשמה מסיים הכתוב כי החרם תחרימם וגו'. משמע בהדיא. דתרווייהו הנך קראי בשעת חירום דהיינו בשעת מלחמה וכיבוש מיירי. ולכן נראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דבאמת הך לאו דלא תחיה כל נשמה בכלל לאו דכריתת ברית. ואינו אלא אחד מן הפרטים שנכללו בכלל אזהרה דלא תכרות להם ברית. וכדמשמע מלישנא דקרא. דכתיב החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית. כלומר לא תכרות להם ברית להניחם בחיים אלא החרם תחרימם. וכדכתיב נמי (בפרשת שופטים) גבי לאו דלא תחיה כל נשמה הך לישנא ממש. דכתיב לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם וגו'. ומשמע דהיינו הך. והכי נמי משמע מקרא (דפרשת משפטים) דכתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. וכתב הראב"ע וז"ל וטעם לאלהיהם שתשחיתם עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו הראשון וז"ל הזהיר שלא יכרות להם ברית להחיות מהם כל נשמה. ולאלהיהם יזהיר שלא יכרות להם ברית להניח ע"ז שלהם אלא יהרסם וישבר מצבותיהם וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דבכלל כריתת ברית הוי ג"כ להחיות מהם כל נשמה. וא"כ לאו דלא תחיה כל נשמה אינו אלא אחד מפרטי אזהרת כריתת ברית. שכן דרך בעלי מלחמה בימים ההם שלא להחיות בעלי ריבם אחר שנצחום במלחמה אלא ע"י כריתת ברית. וכן לאו דלא ישבו בארצך אינו אלא אחד מפרטי כריתת ברית כדמשמע מדכתיב (שם בפרשת משפטים) כי אתן בידך את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך לא תכרות להם ולאלהיהם ברית לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' כי יהי' לך למוקש. מבואר להדיא מפשטי' דקרא דכריתת ברית כולל ג"כ הישיבה בארץ. ומה שכתוב לא ישבו בארצך. אינו אלא אחד מפרטי כריתת הברית. והיינו הך. כמש"כ וגרשתמו מפניך לא תכרות להם ולאלהיהם ברית לא ישבו בארצך וגו'. וגם ממה שנתן הכתוב טעם לאיסור ישיבתם בארץ פן יחטיאו אותך לי וגו' כי יהי' לך למוקש. וכתב הרמב"ן ז"ל שם דפשוטו של מקרא שבא הכתוב ליתן טעם לאיסור ישיבתם בארץ. כי ישיבתם בארץ יהי' לך למוקש ולמכשול פן יחטיאו אותך לי בדרכיהם הרעים כי תעבוד את אלהיהם כי יפתוך וישיאוך בכך עיי"ש. ובפרשת תשא כתיב השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עלי' פן יהי' למוקש בקרבך. ומדכתב קרא ליושב הארץ. וכן מש"כ הטעם פן יהי' למוקש בקרבך. כלומר בהיותו בקרבך. מבואר דעיקר האזהרה כאן היא שלא להניחם לשבת בארץ. והוא הטעם עצמו שנתן הכתוב בקרא דפרשת משפטים שם לאיסור זה. ומ"מ נקט הכתוב האזהרה בלשון פן תכרות ברית. הרי מבואר דגם איסור ישיבה בארץ הוא בכלל איסור כריתת ברית. ולאו דלא ישבו בארצך אינו אלא אחד מפרטי אזהרת לא תכרות להם ברית. וכן כתב הרמב"ן ז"ל (בפרשת שופטים) על קרא דכתיב למען אשר לא ילמדו אתכם וגו' כתב וז"ל והנה התורה הזהירה לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו'. והיא אזהרה בע"ז. כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית. ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מתבאר להדיא מלשון הכתוב (בשופטים א') דכתיב ולא הוריש מנשה את בית שאן וגו' ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וגו'. וכתיב אחריו ויעל מלאך השם וגו' ויאמר וגו' ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת וגו' ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם. הרי מבואר להדיא דבמה שלא הורישו את יושבי הארץ והניחום לישב בארץ עברו על לאו דלא תכרתו להם ברית. וכן מבואר במדרש אגדה (פרשת משפטים). שכתב וז"ל לא ישבו בארצך בא וראה כמה היא גדולה חומרת ע"ז וכו' ובסוף הפרשה הזהיר עליה שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. ועל זה אמר לא ישבו בארצך עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דלא ישבו בארצך הוא מן הפרטים שבכלל אזהרת כריתת ברית. וכן בקרא (דיהושע ט') דכתיב גבי גבעונים שאמרו להם אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית. מבואר דישיבתם בארץ נאסרה מאזהרת כריתת ברית. דאזהרת לא ישבו בארצך היא אחד מפרטי אזהרת לא תכרות להם ברית:

ולענין לאו דלא תחנם נמי נראה לפמש"כ הסמ"ג (לאוין מ"ח) וז"ל שלא ליתן לנכרי חנייה בקרקע ארץ ישראל שנאמר לא תחנם. ומטעם זה שנינו (בפ"ק דע"ז) אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל בחו"ל מותר. שלשה דברים דרשו רבותינו ממקרא זה. לשון חנייה כאשר ביארנו. ולשון חן שאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו וכו'. ולשון חנינה. לכך אמר בע"ז לא מעלין אותן מן הבור ולא מורידין. ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם. ומדבר בשבע האומות עכ"ל עיי"ש. וכדבריו מבואר בתרגום אונקלס ותרגום יונתן שתרגמו על לא תחנם לא תרחם עליהון. וכן מבואר בתוספתא (סופ"ג דע"ז) דאמרינן התם. כתוב אחד אומר לא תכרות להם ברית וכתוב אחד אומר לא תחנם. אם ללמד על הברית. הרי ברית אמורה. א"כ למה נאמר ולא תחנם. מלמד שאין נותנין להם מתנות חנם עיי"ש. כלומר דפשוטו של מקרא לא תחנם לא תרחם עליהם אלא תהרגם. וכמו שתרגם המתרגם וכמש"כ בסמ"ג אלא דלפ"ז תיפוק לי' מדכתיב ברישא דקרא לא תכרות להם ברית. וכמו שביארנו לעיל דלא תחיה כל נשמה הו"ל בכלל כריתת ברית. ולזה דריש מייתורא דקרא שלא ליתן להם מתנת חנם. הרי מבואר דלפום פשטי' דקרא לא תחנם אינו אלא אזהרה שלא לרחם עליהם להחיותם. והוא אחד מן הפרטים שבכלל אזהרת כריתת ברית. אלא כדי שלא לאוקמי' בלאוי יתירי דריש מיני' שלא ליתן להם מתנת חנם. דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ומעתה לפ"ז אפשר לומר ע"פ מה שהקשו התוס' (בפ"ק דע"ז) שם בד"ה דא"ק וכו'. וז"ל לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע. בסמוך דריש נמי מהאי קרא שלא ליתן להם חן ושלא ליתן להם מתנת חנם. וסתמא דמילתא מיירי בכל האומות. וכן משמע בסוגיין בסמוך. וקשה דהאי לא תחנם בשבע אומות דוקא כתיב. דכתיב ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו'. וכתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם. ובפרק הערל מוקמינן לי' בשבע אומות וכו'. ואמרינן (בסופ"ק דיבמות. ובסופ"ק האומר בקידושין) דלרבנן דלא דרשי כי יסיר לרבות כל המסירין לא ילפינן מהאי קרא שאר האומות. דהאי קרא בשבע אומות כתיב. וכן לא תחיה כל נשמה וכו' עכ"ל עיי"ש שנדחקו הרבה בזה. ולזה נראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דודאי לא מתפרש הך קרא אלא בשבע אומות דוקא. וגם לישנא דקרא דלא תחנם לא יתכן לפרש אלא כמו שתרגם המתרגם לא תרחם עליהון. וכמש"כ הסמ"ג דזהו עיקר פשוטו של מקרא. וכל הנך דרשות דדריש התם מדלא כתיב לא תחונם ולא תחינם אסמכתא בעלמא נינהו. דודאי לאו אורחא דקרא למיכתב תחונם או תחינם. אלא אסמכתא בעלמא מדבריהם הוא. ואף דודאי לרבי יהודה דאמר התם דברים ככתבן מתנת חנם איסורא דאורייתא הוא מקרא דמכור לנכרי. מ"מ דרשא דלא תחנם אסמכתא בעלמא היא. ובהכי מסתלקת תמיהת התוס' שם בד"ה ר"י אומר וכו'. שכתבו תימא לרבי יהודה למה לי לא תחנם לאסור מתנת חנם. ותיפוק לי' מהכא. וי"ל דלא תחנם איצטריך ליתן בו לאו והאי דהכא נמי איצטריך לעשה. אי נמי האי דהכא איצטריך לגלות על נתינה דגר שהיא מתנה ממש ולא נתינה בדמים עכ"ל עיי"ש. ואין זה מספיק דאכתי קשה אמאי לא פריך לה תלמודא הכי לר"י. ולישני דאיצטריך לעבור בל"ת ועשה. כאורחא דתלמודא בכל דוכתי כיו"ב. כיון דהנך תרתי קראי נזכרו בהך שמעתא גופא כהדדי. וגם תירוצם השני צ"ע אצלי. דמעולם לא שמענו דאיצטריך קרא לגלויי על נתינה שהיא בחנם ולא בדמים. ודאי כל סתם לשון נתינה בחנם היא. כל כמה דלית לן גילוי בקרא דבדמים. ויש כמה ראיות לזה ואין להאריך. ועוד דמשום זה אכתי לא איצטריך למיכתב או מכור לנכרי טפי הו"ל למיכתב תתננה בחנם. ולא הוה צריך להאריך וגם למיכתב מילתא אחריתא דלא צריכה. אלא בנתינה דגר גופי' הו"ל לגלויי דבחנם. אבל לפמש"כ אין כאן מקום קושיא. דודאי עיקר הך דרשא מקרא דלא תחנם אסמכתא בעלמא. וגם שאר דרשות אסמכתא נינהו. ואע"ג דקאמר התם מנהני מילי וכו'. כבר אשכחן בכמה דוכתי הך לישנא אפי' היכא דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא. כמו ההיא דריש פ"ב דביצה. כפירש"י ושאר ראשונים שם עיי"ש. ובר"פ גט פשוט עיי"ש ובכמה דוכתי. ואע"ג דשקיל וטרי בסוגיא שם בהנך דרשי ופריך האי לא תחנם מיבעי' לי' דהכי קאמר רחמנא וכו'. ואיצטריך לשנויי א"כ לימא קרא וכו' עיי"ש. מ"מ כבר אשכחן כה"ג בשאר דוכתי כמו בסוגיא דרפ"ק דסוטה (ג' ע"א) לדעת קצת ראשונים כמבואר במאירי שם. וברמב"ם (פ"ד מהלכות סוטה הי"ח) ובכ"מ שם. ובריטב"א ובר"ן (פ"ד דגיטין ל"ת ע"ב) עיי"ש ובריש פ"ק דיומא כמש"כ התוס' (שם ד' ע"א) בד"ה נכנסו עיי"ש. ובפרק מי שמת (קמ"ז ע"א) כמש"כ התוס' שם עיי"ש. ובאור זרוע (פרק זה בורר סי' מ"ז) בשם הריצב"א ז"ל עלה דההיא דסנהדרין (כ"ט ע"א) וכ"כ בדרישה ובב"ח (חו"מ סי' ז' סעי' י"א) עיי"ש. ובשאר דוכתי. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות ע"ז ה"ד) עכ"פ לענין דרשא דמתנת חנם דקרא דלא תחנם אסמכתא בעלמא. ולא נפקא אלא מקרא דאו מכור לנכרי עייש"ה. וגם לענין מכירת קרקע משמע מדבריו שם דאינו אלא אסמכתא. שהרי כתב שם דעיקר הטעם אינו אלא משום איסור ישיבתו בארץ. שאם לא יהי' לו קרקע ישיבתו ישיבת עראי היא עיי"ש. וא"כ תיפוק לי' מקרא דלא ישבו בארצך כמש"כ הרמב"ם שם (לקמן בהלכה ו') עיי"ש. וע"כ ס"ל דעיקר קרא לא אתי אלא לענין שלא ליתן להם תן. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם בסה"מ ובמנין המצות הקצר שלו וברמזי המצות שבריש הלכות ע"ז. דעיקר אזהרת לא תחנם רק להכי הוא דאתי עיי"ש:

ואמנם מדברי הסמ"ג (לאוין מ"ח) מתבאר דס"ל דעיקר אזהרה זו אינה אלא לענין שלא ליתן להם חנייה בקרקע. וכבר עמד בתמיהא על זה הר"י בנבנשתי ז"ל הביאו הר"ב כנה"ג בדינא דחיי שם. חדא שהרי כבר מנה הסמ"ג לאו דלא ישבו בארצך לענין זה עלמו. ועוד שהרי פסוק זה מדבר בשבע אומות דכתיב בהם לא תחיה כל נשמה. ואיך יעלה על הדעת שישבו בארץ. ומשום זה הכריע דהעיקר כדעת הרמב"ם דעיקר אזהרה זו אינה אלא לענין נתינת חן. והר"ב דינא דחיי שם כתב עליו דדברים הללו לא ניתנו ליכתב. משום דאפי' אם קרא דלא תחנם לא מיירי אלא בשבע אומות אכתי אין כאן מקום קושיא במה שכבר הוכפל הלאו בקרא דלא ישבו בארצך דלאו דלא ישבו בארצך בא להזהיר שלא ישבו בארצנו הם עצמם בגופם וממונם. משא"כ לאו דלא תחנם שבא להזהיר שלא ליתן להם חנייה בקרקע בארץ ישראל כדי שלא יהא להם אחיזה בארץ אע"פ שהם עצמם לא ישבו שם אלא בחו"ל. עיי"ש בדבריו. ואין דבריו נכונים בזה כלל. דודאי לשון לא תחנם לא שייך על אחוזת נחלה בלבד. אם לא שיש עמה גם חניית הגוף. דבכל מקום לא כתיב בקרא לשון זה אלא על חניית הגוף. כמו ויחן ישראל וגו'. ע"פ ה' יחנו וגו'. והחונים עליו וגו'. וכן בכל מקום. ולזה יפה ביאר הרמב"ם ז"ל שם דחנייה בקרקע משום ישיבה בארץ אסר הכתוב. דעי"ז ישיבתו שם ישיבת קבע. ובלתי ספק אשתמיטתי' להר"ב דינא דחיי דברי הרמב"ם אלו. וא"כ שפיר הקשה הר"י בנבנשתי על הסמ"ג בזה. אלא דלכאורה אפשר לומר לפי המבואר בדברי הרמב"ם שם לקמן דלאו דלא ישבו בארצך הוא אפי' בישיבת עראי. ואפי' עובר ממקום למקום אסור להניחו לעבור בארץ. משום דלא ישבו בארצך משמע אפי' לפי שעה עיי"ש. והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דזאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם. דישיבה כתיב ולא העברה עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. אבל נראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל. שכבר כתב דלא תחנם בא להזהיר על איסור ישיבת קבע. דמכירת קרקע משום ישיבת קבע הוא. וא"כ אם איתא דקרא דלא ישבו בארצך לא אתי להזהיר אלא על ישיבת קבע למה לי קרא תיפוק לי' מלא תחנם. אלא ודאי איצטריך הך קרא למיסר אפי' ישיבה לפי שעה. אלא דאכתי תקשה לאידך גיסא למה לי קרא דלא תחנם לאסור ישיבת קבע כיון דאפי' עראי אסור מקרא דלא ישבו בארצך. מיהו לק"מ. דאי לאו דכתיב לא תחנם ה"א דלא ישבו בארצך לא קאי אלא על ישיבת קבע. אבל השתא דכתיב לא תחנם לישיבת קבע ע"כ קרא דלא ישבו בארצך אסר אפי' ישיבה לפי שעה. גם אפשר לומר דנפק"מ לענין היכא דידן תקיפה על ישראל וכבר ישב ישיבת עראי. דמשום לאו דלא ישבו ליכא. אבל משום לא תחנם איכא. כשמוכר לו קרקע ומושיבו ישיבת קבע. ומיהו אין זה ברור כ"כ. דאפשר לומר דאע"ג דכבר יושב בע"כ ישיבת עראי. מ"מ כשמוכר לו קרקע ומושיבו בכך ישיבת קבע. עובר בזה גם בלאו דלא ישבו בארצך. דהו"ל כלא אפשר וקמכוין (בפ"ב דפסחים כ"ה ע"ב) עייש"ה. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ תרתי קראי מיצרך צריכי. וא"כ לא תקשה קושית הר"י בנבנשתי ז"ל על הסמ"ג. אלא דבאמת זה ליתא. דכל כיו"ב כבר ביארו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שאין שני הלאוין נמנין אלא מצוה אחת. משום דלא באו שניהם אלא להשלים ענין המצוה. דהו"ל כלאוי דכלאים לא תלבש ולא יעלה דאין נמנין אלא בלאו אחד מה"ט עייש"ה. וא"כ שפיר הקשה על הסמ"ג דאזיל ג"כ בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל. מיהו ודאי אין מקום לקושיא זו אלא אם נימא דלאו דלא תחנם לא קאי אלא על שבע אומות. אבל לפי מה שנראה מדברי הסמ"ג דס"ל ג"כ דלא תחנם הוא אזהרה על כל האומות. א"כ כיון דלאו דלא ישבו בארצך כתב הסמ"ג (לאוין מ"ט) שאינו אלא בשבע אומות עיי"ש. א"כ ודאי שפיר מנאן הסמ"ג בשני לאוין. דלא תחנם איצטריך לאזהרה לשאר אומות מיהת בישיבת קבע. ולא ישבו בארצך לשבע אומות אפי' ישיבת עראי. אלא דהרש"ל בביאוריו לסמ"ג ביאר דעת הסמ"ג דגם הוא ס"ל דלא ישבו בארצך לאו דוקא לשבע אומות. אלא גם לשאר אומות אתי להזהיר עיי"ש. אבל לא משמע הכי מדברי הסמ"ג שם. ובלא"ה הרי גם דעת הראב"ד ז"ל שם. וכן דעת רש"י (בפ"ד דגיטין מ"ה ע"א) דלא ישבו בארצך לא קאי אלא על שבע אומות עיי"ש. ועכ"פ ממוצא דבר ממילא מתבאר דאין הכרח לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דקרא דלא תחנם לענין חניית קרקע אינו אלא אסמכתא כמשכ"ל מטעם דאל"כ תיפוק לי' מדכתיב לא ישבו בארצך. דלפי המתבאר אין זה הכרח וכמבואר. ואין להאריך:

ועכ"פ כבר ביארנו שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל הנך לאוין דלא תחיה כל נשמה ולא ישבו בארצך ולא תחנם אינם אלא פרטי איסורים שנכללו כבר בכלל לאו דלא תכרות להם ברית. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב אין דרכו למנות אלא הלאו הכללי בלבד. ולזה גם כאן אחר שמנה לאו דלא תכרות להם ברית. לא הוצרך עוד למנות לאוין אלו שבאו להזהיר על כל פרט ופרט בפ"ע. וממילא מבואר דמטעם זה עצמו לא מנה ג"כ לאו דלא תחוס עינך עליהם. דהו"ל כלאו דלא תחיה כל נשמה. כמש"כ הרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. וכמו שלא מנה לאו דלא תחיה כל נשמה מטעם שנתבאר. הכי נמי מהאי טעמא לא מנה לאו דלא תחוס עינך עליהם. ומהאי טעמא ג"כ ניחא שלא מנה עשה דהחרם תחרימם. משום דלטעמי' אזיל דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אין דרכו למנות אלא האחד מהם. אותו שכולל יותר מעניני המצוה. וא"כ אחר שמנה כאן לאו דלא תכרות להם ברית שכולל ג"כ איסור לא תחיה כל נשמה ולא תחוס עינך עליהם ולא תחנם כפשוטו. שוב לא הוצרך למנות עשה דהחרם תחרימם. דליכא נפק"מ אלא לעבור עלה בל"ת ועשה. ואין זה ענין למנין המצות לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל. וממילא ניחא ג"כ עפ"ז מה שלא מנה לאו דלא תכרות לאלהיהם ברית. דהרי כריתת ברית לאלהיהם היינו כמו שפירשו הראב"ע והרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל שישחיתום ויהרסום וישברום. וא"כ אחר שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל במנין העשין (עשה י"ז) מצות איבוד והשחתת ע"ז עיי"ש ובמה שביארנו שם. שוב לא הוצרך למנות הלאו:

ועפ"ז נראה דאתי שפיר סוגיא דפרק הנחנקין (צ' ע"א) דאמרינן התם ת"ר נביא שהדיח בסקילה. ר"ש אומר בחנק. ואמרינן עלה אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דע"ז וקיום מקצת וביטול מקצת דע"ז. אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק. וקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור. מתיב רב המנונא ללכת זו מצות עשה. בה זו מצות לא תעשה. ואי ס"ד בע"ז עשה בע"ז היכי משכחת לה. ומשני תרגמה רב חסדא ונתצתם. ופירש"י וז"ל ללכת זו מ"ע. ברייתא היא גבי פרשת נביא המדיח דכתיב בה הדחה להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה וגו'. ודרש קרא יתירא ללכת זו מ"ע. דמשמע לעשות ולא משמע אזהרה. בה זו מצות ל"ת. דגמרינן מאשר חטא בה דבל"ת מיירי. אלמא שאר מצות נמי הכא גבי הדחה כתיבי. דאי לא משתעי קרא אלא בע"ז מאי עשה איכא. עכ"ל עיי"ש. והסוגיא תמוהה מאוד לכאורה חדא מאי קפריך רב המנונא עשה בע"ז היכי משכחת לה. זיל קרי בי רב היא. אטו רב המנונא לא הוה ידע קרא דונתצתם את מזבחותם המפורש בתורה בענינא דע"ז. עד שהוא תמה בפשיטות כ"כ עשה בע"ז היכי משכחת לה. וביותר עוד תמוה בשינויא דרב חסדא. דלא אשכח עשה בע"ז אלא קרא דונתצתם את מזבחותם וגו' דכתיב בפרשת ראה. ואמאי לא מייתי מקרא המוקדם דכתיב לעיל מיני' אבד תאבדון וגו' את אלהיהם על ההרים וגו'. ובפרשת ואתחנן כתיב כה תעשו להם מזבחותיהם תתצו ומצבותם תשברו וגו' ועוד ביותר תמוה דטפי הו"ל להביא עשה מקרא דפרשת תשא דכתיב את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון וגו'. וכ"ש שיש להתפלא על רב המנונא שלא מצא עשה בע"ז כלל. והוקשה לו עשה בע"ז היכי משכחת לה. עד דטרח רב חסדא ותרגמה מקרא דמשנה תורה דכתיב ונתצתם. ואף דלענין מנין המצות נמנו כולן מצוה אחת כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ עשין קפ"ה) וכן הסמ"ג (עשין י"ד). ושאר מוני המצות. היינו משום דהו"ל כעשין כפולות שאין נמנין אלא באחת. כמ"ש כהרמב"ם (שורש תשיעי). אבל כולן מ"ע גמורות הן. והסמ"ק מנאן כולן בשבע מצות עשה (מן סי' ל"ז עד סי' מ"ג) עיי"ש בדבריו. וא"כ ודאי הסוגיא תמוהה הרבה. ואמנם לפי מה שנתבאר ניחא שפיר. דהרי מאי דקתני בברייתא ללכת זו מצות עשה. ע"כ היינו מצות עשה גרידא שאין עמה לא תעשה. דאל"כ תיפוק לי' משום ל"ת שבה דאיתרבי כבר מקרא דבה. כדדרשינן בסיפא בה זו ל"ת. ועוד דודאי הא דדריש בה זו ל"ת. היינו אפי' ל"ת שיש בה ג"כ עשה. דהרי הא דדרשינן בה זו מצות ל"ת. היינו משום דבל"ת כתיב אשר חטא בה. והרי הך קרא בכולהו חייבי חטאות כתיב אפי' באותן דכתיב בהו נמי עשה. ובהדיא דרשינן הך קרא גופי' במתניתין (דפ"ד דכריתות י"ט ע"א) ובברייתא שם. ובסיפרא (פרשת ויקרא) לענין מלאכת שבת ויוה"כ דאית בהו ל"ת ועשה עיי"ש. ובשאר דוכתי. והשתא כיון דהא דדרשינן בה זו מצות ל"ת. היינו אפי' בל"ת שעם העשה. ע"כ הא דדרשינן מללכת זו מצות עשה. היינו עשה גרידא בלא ל"ת. והיינו דפריך רב המנונא. ואי ס"ד בע"ז עשה בע"ז (כלומר עשה גרידא שאין עמה ל"ת) היכי משכחת לה. דאע"ג דודאי אשכחן כמה עשין בע"ז. מ"מ הא ודאי ברייתא עשה גרידא קתני. ועשה גרידא בלא ל"ת עמה היכי משכחת לה בע"ז. דבכולהו הני עשין דכתיבי גבי ע"ז כמו אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' את אלהיהם על ההרים וגו'. וכן ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון וגו'. כבר יש בהם ג"כ לאו דכתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. וברית לאלהיהם היינו שלא להשחיתם ולכלותם בכל מיני איבוד והשחתה כל אחד כראוי לו. כמו שפירשו הראב"ע והרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל:

איברא דלכאורה אין זה מספיק דהרי בפ"ד דע"ז (נ"א ע"ב) דרשינן בברייתא אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר וכו' עיי"ש. וא"כ עשה זו לא קאי על ע"ז עצמה אלא על משמשי ע"ז. ולא אשכחן ל"ת אלא בע"ז עצמה כדכתיב לאלהיהם וא"כ במשמשין אין לנו אלא עשה גרידא. ואכתי מאי פריך רב המנונא וגם ר"ח אמאי לא הביא מהך קרא דקדים טפי. אלא מיהו ראיתי להריטב"א ז"ל שם שכתב עלה דההיא דפרכינן בסוגיא דע"ז שם על מאי דמוקי קרא בכלים המשמשין. הא מקומות כתיב. ומשני אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרי. דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. תנהו ענין לכלים. וכתב הריטב"א שם וז"ל אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים וכו'. פי' ואע"ג דההוא בע"ז עצמה כתיב. הוא הדין למשמשין. וא"ת ודילמא מקומות ממש ומפני שעשו בהם מעשה. וכדאמרינן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. וי"ל וכו'. ועוד כשתמצא לומר שעשו בהן מעשה. א"כ היינו כלים. ואנן הכי קאמרינן אם אינו ענין למקומות ממש שלא עשו בהן מעשה. שהרי כבר נאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. תנהו ענין לכלים או למקומות מחוברין שידענו בברור שעשו בהן מעשה עכ"ל עיי"ש. מבואר לפי דבריו דמאי דקתני בברייתא דבכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר. וכן מאי דאמרינן תנהו ענין לכלים. לאו דוקא אלא ה"ה דמיתוקים שפיר קרא כפשטי' במקומות ממש בגוונא דחייל איסורא עלייהו. דהיינו שעשה בהן מעשה. ולא נקט כלים אלא לומר דמיתוקים קרא בענין שנאסרו בהנאה משום איסור ע"ז. והנה ודאי אם נוקמי קרא כפשטי' במקומות ממש ובעשה בהן מעשה. ע"כ בע"ז עצמה מיירי ולא במשמשין. דודאי אם מיתוקים קרא בכלים ע"כ במשמשין מיירי. דהיינו בכלים שנשתמשו בהן למקומות אלו שנעבדו. דאילו ע"ז עצמה שבתלוש שהיתה על מקומות אלו. כבר כתיב בההוא קרא גופי' אלהיהם על ההרים. אבל כי מוקמינן קרא במקומות ממש ובשעשו בהן מעשה. שפיר מתפרש קרא כפשטי'. במקומות ממש הנעבדים הם עצמן. ותרתי קאמר קרא. אבד תאבדון את כל המקומות הנעבדים הם עצמן כשעשו בהן מעשה. ואת אלהיהם על ההרים כשלא עשו מעשה בהרים. דבזה דוקא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אפי' כשנעבדו. וכולי' קרא בע"ז עצמה מיירי. ומהיכא תיתי לן לאפוקי קרא מפשטי' לאוקמי' במשמשין. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן התם לקמן מכאן אמרו ע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד. ופרכינן עלה והא בכלים אוקימנא לה. ומשני אמר קרא אותם את אלהיהם. מקיש אלהיהם לכלים מה כלים עד שיעבדו וכו' עיי"ש. אע"ג דלהריטב"א ז"ל כלים דנקט בברייתא לאו דוקא הוא. אלא הוא הדין דמיתוקים קרא במקומות ממש. ולפ"ז בע"ז עצמה מיירי קרא. מ"מ פריך לפום לישנא דברייתא דנקט כלים. ואפי' הכי מסיים וקתני עלה מכאן אמרו ע"ז של נכרי וכו' דמשמע ודאי דאפי' מיתוקים קרא בכלים. מ"מ אכתי שפיר איכא למילף מכאן לע"ז של נכרי שאינה אסורה עד שתיעבד. ועל זה שפיר פריך היכי אפשר ללמוד ע"ז עצמה מכלים דהיינו משמשין. ועל זה משני דודאי אפי' מיתוקים קרא במשמשין שפיר איכא למילף מינייהו לע"ז עצמה בהיקשא מדכתיב בקרא אותם את אלהיהם. ומיהו נראה דלר"ע דס"ל דע"ז של נכרים אסורה מיד ויליף לה התם מדכתיב פסילי אלהיהם תשרפו באש. משפסלו נעשה אלוה עיי"ש. ע"כ קרא דאבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. דמשמע עד שתיעבד כדאמרינן התם. לא מיתוקים אלא בכלים שנשתמשו בהן לע"ז. ולא בע"ז עצמה דלדידי' אסורה מיד. והיינו דקאמרינן התם לקמן ור"ע דלא מקיש אמר לך את הפסיק הענין עיי"ש. משום דלדידי' כיון דע"כ הך קרא בכלים המשמשין דוקא מיירי. אי לאו דאת הפסיק הענין שפיר הו"ל להקיש ע"ז לכלים. והנה כבר הרגישו התוס' שם בד"ה ור"ע וכו' למה לו לומר אליבא דר"ע דאתי את ופסיק. ותיפוק לי' דלר"ע דנפק"ל מקרא דפסילי אלהיהם וגו' דע"ז של נכרים אסורה מיד. ע"כ אתי הך קרא ומפיק מהיקישא דאותם את אלהיהם. ותירצו וז"ל האי את לא איצטריך אלא לאפוקי מדרשא דרבי ישמעאל. דאילו ר"ע טעמו מפסילי אלהיהם עכ"ל עיי"ש. ודבריהם ז"ל סתומים קצת. אבל כוונתם בזה לומר דבאמת לר"ע גופי' ודאי גם בלא הפסק דאת לא הוה מצינן למיגמר מהיקישא. ולא הוצרכו לומר אתי את והפסיק הענין אלא אליבא דר"י דלא משמע לי' למילף מקרא דפסילי אלהיהם לע"ז של נכרים דאסורה מיד. ומוקי הך קרא למילתא אחריתא כדאמרינן התם. כלומר דר"ע אמר לך דאפי' לדברי רבי ישמעאל ליכא היקישא. משום דאת הפסיק הענין. אבל ודאי לר"ע גופי' אין צריך לזה. משום דאפי' אי היקש גמור הוא אתי קרא דפסילי אלהיהם ומפיק מהך היקישא:

האומנם קשה טובא לכאורה אכתי לפ"ז דעכ"פ השתא דאתי את ופסיק למה לן אליבא דר"ע קרא דפסילי אלהיהם. והרי אפי' רבי ישמעאל לא נפק"ל אלא מהיקישא דע"ז למשמשין הא לא"ה ודאי לא הוה ילפינן ע"ז גופא ממשמשין. וכדפרכינן עלי' והא בכלים אוקימנא לה. והוצרך לשנויי דנפק"ל בהיקישא. והשתא א"כ כיון דאמרינן אליבא דר"ע דס"ל דליכא כאן היקישא כלל משום דאתי את ופסיק. ממילא גם בלא שום ילפותא אחריתא מקרא אית לן למימר דע"ז של נכרים אסורה מיד. ומיהו קצת אפשר לומר דודאי לרבי ישמעאל דס"ל דע"ז של ישראל אסורה מיד. אי לאו היקישא הי' לנו לומר דגם ע"ז של נכרים כן דינה. אבל לר"ע דס"ל דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד כדיליף לה התם מקרא דושם בסתר. הילכך גם בלא היקישא. אי לאו קרא דפסילי אלהיהם הוה לן למימר דגם ע"ז של נכרים דינה כשל ישראל שלא ליאסר עד שתיעבד. משום דמסברא לא הוה מחלקינן בין ע"ז של נכרי לע"ז של ישראל לענין זה. אבל לפמש"כ הריטב"א ז"ל ניחא בפשיטות וברווחא. דאע"ג דר"ע לית לי' היקישא דע"ז למשמשין. מ"מ אי לאו קרא דפסילי אלהיהם הוה לן למימר דכולי' קרא דאבד תאבדון לא מיירי אלא בע"ז עצמה בלבד. משום דאיכא לפרושי קרא כפשטי' במקומות הנעבדים ממש ובשעשה בהם מעשה. ולית לן לאפוקי קרא מפשטי' בכדי. וא"כ שפיר הוה שמעינן מגופי' דקרא דגם ע"ז עצמה של נכרים אינה אסורה עד שתיעבד. ולא צריך להיקישא. אבל השתא דגלי קרא דפסילי אלהיהם דע"ז של נכרים אסורה מיד. ע"כ שמעינן דלא מיתוקים קרא דאשר עבדו אלא בכלים המשמשין. וגם ניחא בהכי שפיר מאי דקשה לכאורה להריטב"א ז"ל דכיון דקרא דאבד תאבדון את כל המקומות וגו' מיתוקים שפיר במקומות ממש ובע"ז עצמה. למאי הוצרך תנא דברייתא למינקט כלל אוקימתא דכלים שנשתמשו בהן לע"ז. ולמיעקר קרא מפשטי' בכדי אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דהוכרח למינקט הכי משום ר"ע. דלדידי' ע"כ לא מיתוקים קרא אלא דוקא בכלים שנשתמשו בהם. דהא רישא דהך ברייתא אזלא אליבא דכ"ע. דבמשמשי ע"ז של נכרים כ"ע לא פליגי דאינם אסורים עד שיעבדו כמבואר התם. ומאי דקמסיים בברייתא דברי ר"י לא קאי אלא אסיפא דקתני מכאן אמרו ע"ז של נכרים וכו' עיי"ש. אבל לרבי ישמעאל ודאי אין הכרח לאוקמי קרא בכלים שנשתמשו בהן לע"ז. ואדרבה לדידי' ודאי בע"ז עצמה הוא דמיירי קרא וכמו שביארנו. ומאי דקאמרינן התם לקמן גבי בעי דריתך כלי לע"ז. ואלא אליבא דר"י מאי. משמשין ממשמשין גמרינן מה התם עד שיעבדו וכו' עיי"ש. דמשמע לכאורה מזה דגם לר"י קרא דאבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו לע"ז מיירי. לק"מ דאע"ג דלר"י ודאי כולי' ההוא קרא בע"ז עצמה של נכרים מיירי. מ"מ ודאי שמעינן מיני' כ"ש למשמשין דאינן אסורין עד שיעבדו. ולזה אית לן למימר דעד כאן לא חילק הכתוב בין ע"ז של נכרים לע"ז של ישראל אלא לענין ע"ז עצמה. אבל לענין משמשין כולהו דין אחד להם. לא שנא דנכרי ל"ש דישראל. והיינו דקאמר משמשין ממשמשין גמרינן:

עכ"פ מתבאר לפ"ז דלר"ע קרא דאבד תאבדון את כל המקומות וגו' לא מיתוקים אלא בכלים שנשתמשו בהן לע"ז. אבל לר"י לא מיירי כולי' ההוא קרא אלא בע"ז עצמה. והשתא לפ"ז ניחא שפיר הא דמייתי רב חסדא עשה בע"ז מקרא דונתצתם. ולא הביא מקרא דאבד תאבדון וגו' המוקדם. משום דתלי בפלוגתא דר"ע ור"י. דלר"י לא מיירי ההוא קרא אלא בע"ז עצמה דאית בה נמי לאו דלא תכרות להם ולאלהיהם ברית. ולהכי ניחא לי' טפי להביא העשה מקרא דונתצתם. דלכ"ע הו"ל עשה גרידא. דבמשמשין מיירי קרא דלא אשכחן בהו לאו. ורב המנונא דפריך בפשיטות עשה בע"ז היכי משכחת לה. אע"ג דודאי ידע מקרא דונתצתם. מ"מ נראה דהיינו משום דס"ל דכיון דכתיב (בפרשת תשא) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם חשברון וגו'. השמר פן דרישא דקרא קאי נמי אסיפא דאת מזבחותם תתצון וגו'. דאל"כ לא רישא סיפא ולא סיפא רישא. שפתח באזהרת כריתת ברית ליושב הארץ. וסיים באלהיהם. ותרתי מילי נינהו. כדכתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. וכפי' הראב"ע והרמב"ן ז"ל בפירושו הראשון. הרי שהוצרך להזהיר על כריתת ברית שלהם לחוד ושל אלהיהם לחוד. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל שם לקמן בסמוך בקרא דפן תכרות ברית וגו' וקרא לך ואכלת וגו' עיי"ש. וכ"ש דאתי שפיר לפמש"כ לעיל (לאוין ד') דכולי' הך קרא לא קאי אלא אסיפא דקרא לחוד. וסיפא פירושא דרישא הוא עיי"ש. וס"ל לרב המנונא כר"י דאמר (במנחות פרק הקומץ רבה ל"ו ע"ב) דהשמר דעשה נמי לאו הוא עיי"ש. וא"כ אשכח ל"ת גם במשמשין. ואנן עשה גרידא בלא שום ל"ת עמה בעינן. ולזה שפיר פריך עשה בע"ז בלא ל"ת היכי משכחת לה. אבל ר"ח דתרגמה בעשה דונתצתם ס"ל כר"א דאמר התם דהשמר דעשה עשה. וא"כ קרא דונתצתם הו"ל שפיר עשה גרידא בלא שום לאו. ומאי דלא מייתי העשה מקרא דואבדתם את שמם מן המקום ההוא. דמוקמינן לי' (בפ"ג דע"ז מ"ו ע"ב) לענין שצריך לכנות לה שם גנאי עיי"ש. איכא למימר דאחר דגלי קרא הך חיובא שוב הו"ל נמי בכלל כריתת ברית לאלהיהם. שהזהירה תורה שלא להשאיר להם אפי' שם וזכר בעולם רק להשחיתם ולכלותם לגמרי. וא"כ שוב אית בה נמי ל"ת. ובפרט דלר"י בר"י מידריש הך קרא לענין שצריך לשרש אחריה. והכי קיי"ל למאי דמהפכינן לקמן (שם מ"ח ע"א) דר"י בר"י לרבנן ודרבנן לר"י בר"י עיי"ש. והך מילתא ודאי הו"ל בכלל לאו דכריתת ברית לאלהיהם:

ומ"מ נתבארה שיטת רבינו הגאון ז"ל על נכון. ולענין לאו דלא תתחתן בם שמנה. לא תקשה אמאי לא נימא דגם לאו זה אינו אלא אחד מפרטי לאו דלא תכרות להם ברית. וא"כ אינו בא במנין לשיטתו. דזה ליתא דלכל השיטות בזה ע"כ מוכרח דלאו דלא תתחתן בם לאו מיוחד בפ"ע הוא. דלדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שפסקו כר"ש דדריש כי יסיר לרבות כל המסירין וכל האומות בכלל אזהרה זו. וגם פסק כלישנא קמא דרבא (בפרק הערל ע"ו ע"א) דלא אסר קרא אלא בהיותן נכרים. אבל כי מגיירו שרו מדאורייתא עיי"ש. וכמו שביאר בכ"מ (ריש פי"ב מהלכות איסורי ביאה) ובב"י (אה"ע סי' ט"ז) עיי"ש. הרי כיון דלדעת רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תכרות להם ברית לא קאי אלא על שבעה עמים. א"כ לאו דלא תתחתן בם דבא להזהיר על כל האומות כולן ע"כ נמנה לאו מיוחד בפ"ע. ואפי' לדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל (בריש פ"ג דכתובות. ובסו"פ האומר בקידושין) דאפי' לר"ש לא מרבינן כל המסירין אלא ללאו דבתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. אבל לאו דלא תתחתן בם לא קאי אלא על שבע אומות ואפי' בגירותן. וכלישנא בתרא דרבא התם. וכן מתבאר מדברי התוס' (ביבמות ובקידושין שם) עיי"ש ובטור (אה"ע ס' ט"ז). מ"מ נראה לפי המבואר בפירש"י ובתוס' (בסוטה פרק אלו נאמרין ל"ה ע"ב) דשבע אומות שנתגיירו לגמרי מקבלין אותן לכ"ע. ואינם בכלל לאו דלא תכרות להם ברית ולא תחיה כל נשמה עיי"ש. ובמש"כ הרא"ם ז"ל על פירש"י (בפרשת חוקת ובפרשת שופטים) עייש"ה. א"כ ע"כ לא תתחתן בם דבא להזהיר אפי' בגירותן לאו מיוחד בפ"ע הוא. שהרי איתי' אפי' במקום דליתי' ללאו דלא תכרות להם ברית. ואמנם אם היתה דעת רבינו הגאון ז"ל כשיטה זו יקשה דהו"ל למנות ג"כ לאו דבתך לא תתן לבנו וגו'. דהא לאו דלא תתחתן לא קאי אלא על שבע אומות ולאחר גירותן. ולאו דבתך לא תתן לבנו קאי לשאר אומות בגיותן. וא"כ שני לאוין מיוחדים בפ"ע נינהו. וכבר תמה כיו"ב הרש"ל ז"ל בביאורו על הסמ"ג (לאוין קי"ב) שפסק כרבנן דס"ל דלא מרבינן כלל שאר אומות. וכולי' קרא לא קאי אלא על שבע אומות. ופסק כלישנא בתרא דרבא דלא תתחתן בם לא מזהיר אלא לאחר גירותן ואפי' קידש ולא בעל עובר בלאו זה. אבל בגיותן אינו עובר אלא בלאו דבתו לא תקח לבנך וגו' עיי"ש. וכתב עליו הרש"ל ז"ל. וז"ל תימא גדולה למה אינו מונה שני לאוין לאו דלא תתחתן על הקידושין בשנתגיירו ולאו דלא תקח בבעילה בגיותן וכו' וצ"ע עכ"ל עיי"ש. וזה ודאי קשה טובא גם על הרמב"ן ז"ל לפי שיטתו ובאמת הבה"ג מנאם שניהם. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל מנה שניהם עיי"ש. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל אפי' אם דעתו כדעת הסמ"ג וסייעתו ניחא שפיר שלא מנה אלא לאו דלא תתחתן בם. משום דכיון דאזהרתו לאחר גירותן. ודאי ע"כ לאו בפ"ע הוא. ואינו נכלל בלאו דלא תכרות להם ברית כמשכ"ל. אבל לאו דבתך לא תתן לבנו וגו' דלא קאי אלא בגיותן ודוקא בשבע אומות. דקיי"ל כרבנן דר"ש. א"כ ודאי הו"ל בכלל לאו דלא תכרות להם ברית. כמו לאוי דלא תחנם ולא ישבו בארצך ואינך. לשיטת רבינו הגאון ז"ל. וכמו שנתבאר. ולזה ניחא שפיר שלא מנה אותו ולשיטתו אזיל:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.