ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי/שביעית/י/ג

ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי שביעית י ג

הלכה ג מתני' פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין א' לוה מה' כותבין פרוזבול לכל א' וא' חמשה לווין מן אחד אינו כותב אלא פרוזבול א' לכולן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול רבי חוצפית אומר כותבין לאדם על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופין כוורת דבורים רבי ליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת פטור המחזיר חוב בשביעית אומר לו משמט אני אם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר (דברים כו) וזה דבר השמיטה כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהן שנאמר וזה דבר הרוצח:

גמ' פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כוחו והמאוחר פסול מפני שמייפה כוחו שטרי חוב המוקדמים פסולין מפני שמייפה כוחן והמאוחרין כשרין מפני שהוא מורע כוחן מי מידע שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר ריש בן לקיש עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן אותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי על זה חתמנו ולא חתמנו על זה רבי יוחנן אמר פסולין ממש ור"ש בן לקיש אמר אינו מונה אלא משעת הכתב והתני פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוזבול מה בין שטר שטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי רבי יודה מכשיר ורבי יוסי פוסל א"ל רבי יודה מעשה בא לפניך בציפורי והכשרת א"ל אני לא הכשרתי ואם הכשרתי הכשרתי הוון בעון מימר מאן דאמר פסול משום °מאוחר ומ"ד כשר משום °מוקדם אלא מ"ד פסול משום זיוף. רב אמר והוא שיהא קרקע למלוה וללוה ור' יוחנן אמר למלוה אף על פי שאין ללוה וללוה אע"פ שאין למלוה אין לו קרקע ולחייבין לו קרקע כותבין לו פרוזבול רבי בא בשם רב מי שאין לו אלא קלח א' בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול והתני השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להם פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא ברם הכא הוא שלו מהו ליכתוב לאפטרופוס על נכסי יתומים נשמעינא מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמעינא מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופין רבי אבהו בשם ר"ש בן לקיש טעמא דר"א (שמואל א יד) ויבא העם אל היער והנה הלך הדבש מה את ש"מ אמר רבי מנא חורשא מפיק דבש ואילו אמר ויטבול אותו ביערת הדבש יאות רבי יוסי ב"ר בון בשם ר"ש בן לקיש אמר שמעה יתה כן ויטבול אותה ביערת הדבש מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע כל עמא מודיי שהוא כקרקע אם בנתונה על גבי שתי יתידות כל עמא מודיי שאינה כקרקע אלא כי אנן קיימין במונחת על גבי קרקע ואתיי כיי דאמר רבי זעירא בשם רבי ירמיה כותבין פרוזבול על מקומה של תנור ועל מקומה של כירה רבי חונא בר אדא אמר אף על מקומה של נר אף בפת כן מחלוקת ר"א וחכמים דבש גידולי כוורת פת אינו גידולי תנור המחזיר חוב בשביעית אומר לו משמט אני רב הונא אמר בשפה רפה והימין פשוטה לקבל אמר רבי יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי צריך מימר לון אנא חדא מיכלא אנא חכים:

---

ביאור

---

מתני'. פרוזבול המוקדם כשר. שהקדים זמנו בשטר כשר ומפ' בגמ' מפני שהורע כוחו שהפרוזבול אינו מועיל אלא למלוות שקדמו לו שמשכתב פרוזבול ומסר לבי"ד כל חובו הרי הם כגבויים בידם נמצא מלוות שבאות אחריו ולא נמסרו לבי"ד השביעית משמטתו והלכך אם הקדים זמנו הורע כוחו אבל אין כאן הפסד לאחרים ולכן כשר: והמאוחר פסול. שאיחר זמנו נמצא גובה בו אף מלוות שבאו אחר שכתב את הפרוזבול שלא כדין ולכן פסול: שטרי חוב המוקדמין פסולין. כגון שלוה בניסן וכתב זמנו בשטר תשרי שלפניו פסולין שנמצא טורף מלקוחות שבין תשרי לניסן שלא כדין: והמאוחרין כשרין. שהורע כוחו שמן הדין יכול לגבות מלקוחות משעה שכתב את השטר ואין גובין לו בבי"ד אלא מזמן שכתב בשטר הוא מאוחר יותר: כותבין פרוזבול לכל א'. שפרוזבול כותבין למלוה ולא ללוה: אלא על הקרקע. אלא אם יש ללוה קרקע, וטעמא דמילתא כתבו קצת מן הראשונים משום דכשיש לו קרקע חשוב כגבוי אצל בי"ד, ולא קרינא בי' לא יגוש וכמלוה על המשכון דמי דאפי' קרקע כל שהוא חזי לגבות בו כל חובו כמעשה דקטינא דאביי בכתובות צ"א ב' ורש"י בגיטין ל"ז א' כ' דלא תקנו חכמים פרוזבול אלא במילתא דשכיחא שאין דרך להלוות אלא כשיש לו ללוה קרקע: מזכהו. המלוה ללוה קרקע בתוך שדהו אפי' בע"כ של לוה, ודעת הר"ן דלא מהני רק בסתמא אבל לא אם עומד וצווח הלוה שאינו רוצה בקרקע: כל שהוא. דאפי' קרקע כל שהוא סגי: הייתה שדהו ממושכנת. לבע"ח: על נכסי אשתו. על נכסי מלוג שהוא אוכל בהן פירות: וליתומים על נכסי אפוטרופין. אפוטרופין שלוו לצורך יתומים ואין להם קרקע כותבין להם על קרקע האפוטרופין: כוורת דבורים. שמונחת ע"ג קרקע: ואינה מקבלת טומאה במקומה. כדין המחובר לקרקע: והרודה ממנו בשבת חייב. דהוי כעוקר דבר מגדולו ודריש לה בגמ' מקראי: המחזיר חוב בשביעית. ושביעית לאו דוקא דאין השביעית משמטת אלא ברגע אחרון של שביעית והכי קאמר המחזיר חוב בשמינית שכבר נשמט בשביעית: אומר לו. המלוה משמט אני: אם אמר לו. הלוה אעפ"כ רוצה אני לפרוע: שנאמר וזה דבר השמטה. ודריש לה דסגי בדבור אחד שאומר לו משמט אני ומשחוזר הלוה ואומר לו אעפ"כ מקבל הימנו וה"ה ברוצח אינו צריך אלא דבור ראשון שאומר להם רוצח אני:

גמ'. מפני שהורע כוחו. וכבר פירשנוה במתני': מי מידע. פי' מי מודיע לנו שהשטר מוקדם: החתומין בשטר. מעידים שחתמו על שטר מוקדם: ופריך לא כן ארשב"ל עשו וכו'. ומי מהימני לומר השטר מוקדם הוא והא אמר ר"ל עדים החתומים על השטר וכו' שאין העדים החתומים על השטר נאמנין לפוסלו שכמי שכבר נחקרה עדותן בבי"ד הוי, ועדים החתומים אזמן שבשטר נמי קמסהדי ואיך נאמנין לחזור לומר השטר מוקדם הוא ואע"ג דמדרבנן אצרכוהו לקיים השטר ונאמנין העדים לפסול השטר ולומר לא חתמנו מ"מ אי כתב ידן יוצא ממקום אחר שכבר נתקיים השטר אין נאמנין לפסול: תמן אותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר. ההיא דר"ל איירי כשאומרים העדים לא חתמנו דכיון שכמי שנחקרה העדות בבי"ד אינן נאמנין להכחיש דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: ברם הכא וכו'. שאין עוקרין עדותן כל עיקר מהימני לומר חתמנו על עיקר מה שכתוב בשטר פלוני לוה מפלוני ולא חתמנו על הזמן שהוא מוקדם: ר' יוחנן אמר פסולין ממש. שטרי חוב המוקדמין דתנן במתני' פסולין פסולין ממש שאינו גובה בו מלקוחות כל עיקר ואפי' אלו שבאו אחר כתיבת השטר: ורשב"ל אמר אינו מונה אלא משעת הכתב. פסולין דתנן היינו לגבות בו מזמן הכתוב בשטר אבל גובה בו מלקוחות שבאו משעת כתיבת השטר ואילך: והתני פרוזבול וכו' ואינו מונה אלא משעת הכתב. שמלוות שבאו אחר כתיבת השטר השביעית משמטתם, ומשמע דפרוזבול דוקא שהוא מתקנת הלל הקילו בו חכמים שלא לפסול את השטר כל עיקר: אם את אומר כן בשטרות מה בין פרוזבול מה בין שטר. דאי בשטר נמי מונה בו משעת הכתב מאי קאתי לאשמועינן בברייתא שהפרוזבול כשר וקשיא לר"ל ונשאר בקושיא: שטר שזמנו כתוב בשבת. וזמן שבשטר או מוקדם או מאוחר הוא שודאי לא נעשית הלואה בזמן הכתוב בשטר: ר' יודה מכשיר. דיש לנו לתלות שהשטר מאוחר הוא וכשר ולא נבוא לפוסלו מספיקא שמא מוקדם הוא וגם אין אנו מחזיקין העדים בעבירה שחתמו על שטר מוקדם: ור"י פוסל. דשמא מוקדם הוא: א"ל ר"י. לר' יוסי: אני לא הכשרתי. אני איני זכור שהכשרתי ואם הכשרתי בודאי הי' בו טעם אחר להכשיר: אלא מ"ד פסול משום זיוף. דודאי לא היינו פוסלין השטר מספק שמא מוקדם היא אלא טעם שפסלו ר"י דחשבינן לי' כאילו הוא שטר שאין בו זמן דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה שלעולם א"א להזימם ולומר עמנו היו העדים אותו היום [ואע"ג דדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה כאן הוי כמזויף מתוכו]: והוא שיהא קרקע למלוה וללוה. אין כותבין פרוזבול אלא אם יש לו גם למלוה קרקע כדי שיזכהו ללוה, ואפי' יש לו ללוה קרקע משלו אין כותבין עד שיהא גם למלוה שאם ימכור הלוה את הקרקע יזכהו המלוה בתוך שלו ולא יהא הפרוזבול בטל וב"י כתב הטעם בשם בעה"ת שצריך המלוה קרקע כדי שיוכל לזכות שטרותיו לבי"ד אגב קרקע: למלוה אע"פ שאין ללוה. ומזכהו המלוה בתוך שלו: וללוה אע"פ שאין למלוה. ולא חייש להא דרב: מי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול. כגון שמכר כל שדהו ושייר לו קלח אחד, או שהי' המלוה מזכה ללוה קלח אחד בתוך שדהו סגי למיכתב עלי' פרוזבול: והתני השותפין וכו' אין להם פרוזבול. לפי שאין הכל שלו ואמאי יהא כמי שיש לו קלח אחד שאפי' שאין השדה שלו ואינו אלא אוכל פירות זה הקלח ומ"מ כותבין לו פרוזבול: והאפיטרופין. דלא כר' חוצפית: תמן כל קלח וקלח של שותפות. ואין לו כלל חלק מבורר לעצמו ברם הכא הקלח הוא חלקו שלו ואין בו שותפות: מהו ליכתוב לאפוטרופוס על נכסי יתומים. לר' חוצפית בעי מה הדין אם האפוטרופוס אין לו קרקע וליתומים קרקע מהו לכתוב לאפוטרופוס על קרקע היתומים דאילו ממתני' לא שמעי' אלא שכותבין ליתומים על נכסי אפוטרופוס: כותבין לאיש על נכסי אשתו. והאיש בנכסי אשתו כאפוטרופוס דמי ושמעי' שכותבין לו ה"ה לאפוטרופוס כותבין על נכסי יתומים: נשמעינה מן הדא וכן ליתומים על נכסי אפוטרופין. ובעל נמי כאפוטרופוס על נכסי אשתו מדמינן לה והלכך כותבין לאשה על נכסי האיש: טעמא דר"א. דס"ל שהכוורת כמחובר הוא משום דכתיב: ויבא העם אל היער והנה הלך הדבש. פי' הי' הדבש הולך ונגר על פני השדה וכאילו מן היער הוא יוצא אלמא דבש כמחובר לקרקע הוא: ופריך מה את ש"מ. מהאי קרא, וכן הי' רבי מנא מק': חורשא מפיק דבש. בתמי', וכי מהאי קרא שמעי' שהיער הוא מוציא את הדבש דנימר שהדבש כמחובר לקרקע הוא והא לא שמעי' אלא שהי' הדבש נגר על פני היער: ואילו אמר. מסיפי' דהאי קרא דכתיב: ויטבול ביערת הדבש יאות. דהוה משמע יער של דבש שהדבש מן היער הוא יוצא: ר"י וכו' שמעה יתה כן ויטבול וכו'. שמעה למידרש טעמא דר"א באמת מסיפי' דקרא: מה אנן קיימין. הא דפליגי ר"א וחכמים בכוורת לענין פרוזבול דפשיטא דלא שייכא לפלוגתייהו לענין טומאה ותולש בשבת דטעמא דכותבין פרוזבול על הקרקע משום דכגבוי דמי וכל שיש לו כוורת פשיטא דליכא שעבוד עלי' ולאו כגבוי הוא אלא ע"כ פלוגתייהו בענין אחר: אם במחובר לקרקע. שהכוורת מחוברת בטיט לקרקע ומהאי טעמא הוא דס"ל לר"א דהוי כקרקע בהא פשיטא דאף לרבנן כן הוא שכל המחובר לקרקע כקרקע הוא וכיש לו קרקע דמי: אם בנתונה על שתי יתדות. ונמצאת כוורת נתונה באויר ואין לו קרקע כר"ע מודו שאין כותבין עלי' פרוזבול שמקום היתידות לא חשיב: במונחת ע"ג קרקע. ויש לו קרקע מקום שמונחת עלי' ואו שלו היא או השאילוהו לו והלכך ס"ל לר"א דכותבין עלי' פרוזבול וכר"ז: על מקומה של תנור. שהשאילוהו לו מקום להניח עליו התנור וסגי למיכתב עלי' פרוזבול ורבנן ס"ל דכל שאין הקרקע שלו שיוכל לגבותו ממנו לא הוי כקרקע: מקומו של נר. אם השאילוהו לו מקום להניח המנורה חשיב נמי כיש לו קרקע וכותבין לו פרוזבול: אף בפת כן מחלוקת ר"א וחכמים. מיבעיא לי' אם אף ברודה פת מן התנור בשבת נמי פלוגתא היא ר"א וחכמים ושמא לר"א חייב חטאת כתולש מן הקרקע וכשם שהרודה דבש מן הכוורת חייב ופשיט דלא דמי: דבש גידולי כוורת פת אינו גידולי תנור. שהדבש כגדל בכוורת הוא שהדבורים מצויין בכוורת ועושין שם הדבש אבל הפת שבידי אדם הדביקוהו אצל התנור ליאפות שם לאו גידולי תנור הוי והלכך פשיטא הרודה מן התנור פטור אף לר"א: בשפה רפה. הוא אומר לו משמט אני והימין פשוטה לקבל: הדא אמרה. מתני' דתנן שהרוצח שרצו לכבדו צריך שיאמר להם רוצח אני שלא יהא גונב את דעת הבריות: דתני חדא מיכלא. שיש בידו מסכת אחת שיודעה: מיכלא. מכילתא: ואינון מוקרין לי' בגין תרתיי. ומכבדים אותו בשביל ב' מסכתות שסבורין שיודע ב' מסכתות יאמר להם רק אחד יש בידי:

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)