באר שבע/תמיד/לג/ב

באר שבע תמיד לג ב

דף ל"ג ע"א

בזמן שכהן גדול – פרק שביעי

בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות. פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דהשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל בלי ספק וכך הם דבריו בחבורו בפ"ה מהלכות כלי המקדש ואין ספק שכתב כן כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים כמו שעלה בדעת התוספות בפרק קומץ רבה גבי הא דתניא וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כלו בארבעים וז"ל להיכל כלו בארבעים הקשה הררי"ט מלפנצו מהא דתנן בפ"ב דתמיד בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות שלשה אוחזין כו' הגביה לו הפרוכת ונכנס והשתחוה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו אלמא לבית קדש הקדשים שרי ותירץ ר"ת דהשתחואה צורך עבודה היא עכ"ל ואני תמיה על ר"ת פה קדוש יאמר דבר זה שהרי משנה שלמה שנינו בפ"ק דכלים בית קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כ"ג ביום הכפורים בשעת העבודה ושנינו בתוספתא ארבעה פעמים נכנסו שם ביום הכפורים א' להקטיר קטורת ב' להזות מדם הפר ג' להזות מדם השעיר ד' להוציא הכף והמחתה מקדש הקדשים ואם נכנס חמשה פעמים חייב מיתה כו' ואלו לדעת ר"ת היה נכנס לקדש הקדשים ביום הכפורים חמשה פעמים דלישנא בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות משמע שכל עצמו לא נכנס רק להשתחוות ולא משום עבודה אחרת ועוד דהא פרק זה לא איירי מיום הכפורים אלא מסדר התמיד וכדקתני בהדיא בסמוך זהו סדר התמיד כו' א"כ מאי ענין בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות ביום הכפורים לכאן ועוד קשה דלישנא נכנסו אחיו הכהנים השתחוו משמע באותו מקום עצמו שהיה נכנס הכ"ג והשתחווה היו נכנסים והשתחוו אחיו הכהנים ואם איתא בקדש הקדשים איך אפשר זה לכן פירש הרמב"ם ז"ל דהשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל בלי ספק וכן נראה מדברי סמ"ג דהשתחויה זו היתה דוקא בהיכל שכתב וז"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול בין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ"ל. על כן לא אוכל להאמין שעלה על דעת ר"ת דמיירי בקדש הקדשים כי רב גובריה ולא יטעה בדבר משנה ואולי שט"ס הוא מה שכתוב בתוספות אלמא לבית קדש הקדשים שרי וצריך להיות אלמא להיכל שרי וכן נותנת הסברא מדכתבו כן הדבור להיכל כלו בארבעים כו' אלמא דאיירי בהיכל ולא בבית קדש הקדשים כן נ"ל.

(הגה"ה. ומיהו תימה רבתי בעיני היאך אפשר לומר דהשתחואה צורך עבודה היא שהרי בפרק ארבע מיתות גבי לפי שיצתה זביחה לדון בעבודות פנים פריך הגמרא מניין לרבות השתחואה כו' משמע בהדיא דהשתחואה לאו עבודה היא בפנים וכן פרש"י בהדיא וכן מוכח שם כל הסוגיא דגמרא ואי אפשר לומר נהי דהשתחואה לאו עבודה ממש היא בפנים כמו זובח מקטר ומנסך דלא סגי בלאו הכי מ"מ צורך עבודה היא בפנים וכה"ג אמרינן ביומא ריש פרק בא לו כ"ג לענין קריאה דכ"ג ביום הכפורים וכן לענין אכילת קדשים דכהנים דא"כ איך פריך הגמרא שם אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ופרש"י ומתרבי מגפף ומנשק כו' והלא מגפף ומנשק לאו צורך עבודה בפנים כלל ועיקר וצ"ע היטב. ע"כ הגה"ה):

וכיון ששמע הממונה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' כלי המקדש הסגן במקום הממונה משמע שפירש הממונה זה היינו הסגן וקשה לי דהא אמרינן ביומא ריש פרק טרף בקלפי דהסגן לעולם הולך בימינו של כ"ג וכן כתב הרמב"ם גופיה בפ"ד מהלכות כלי המקדש וכן היה באמת כדאשכחן בסנהדרין בפרק כ"ג וביומא בדוכתי טובא וכן בפרק זה בסמוך וא"כ מאי שנא הכא שהלך כהן אחר בימינו ועוד א"כ ה"ל לומר בהדיא הסגן כדמזכירו בסמוך הרבה פעמים ועוד דהא בירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה חשיב חמשה דברים שהסגן היה משמש ולא החשיב להא בהדייהו אלמא הממונה זה לאו סגן הוא וכה"ג ממש הקשו התוספות על רש"י בפ"ק דיומא גבי אמר להם הממונה צאו והביאו טלה כו' לכן נ"ל דזה הממונה היינו הממונה על הפרוכת והוא אלעזר כדתנן בשקלים והסגן היה אחד מאלו ג' כהנים שאוחזין בו והוא אוחז בו בימין:

ואחד באבנים טובות. פי' שבאפוד מאחוריו כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש:

את קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא כו'. אם אין מלת יוצא טעות סופר וצריך להיות נכנס צריך לפרש הא דקאמר אח"כ נכנס והשתחוה היינו הממונה אי נמי קאי על כ"ג ור"ל יוצא מחדרו כדי ליכנס להיכל דוק ותשכח:

הגביה לו את הפרוכת. לכאורה נראה דאיירי דוקא במקדש שני דאלו במקדש ראשון מי הואי פרוכת ויש לדחות לעולם במקדש ראשון נמי ומאי פרוכת פרוכת דבבי וכה"ג משני הגמ' ביומא פרק הוציאו לו גבי מגלין להן הפרוכת ומראין להן הכרובים כו' דא"ר זירא אמר רב י"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים שתים אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם שתים בדביר ושתים כנגדן בעליה:

וברכו את העם ברכה אחת. נראה בעיני היינו דאמרינן בתפלת י"ח ברכנו בברכה המשולשת בתורה כלומר באמת ברכה אחת היא כדתנן כאן כאלו היה הכל פסוק אחד רק שהיא משולשת בתורה דהיינו יברכך. יאר. ישא:

ובמקדש ברכה אחת כו'. בסוטה פרק אלו נאמרין איתא נמי משנה זו ומפרש בגמרא וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש וכתבו התוס' וא"ת והלא היו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהיו שומעין שם הקדוש כדתנן בפרק אמר להם הממונה ובפרק טרף בקלפי וזה היה הפסק גדול מעניית אמן ועוד שהרי בשעת הגרלה היו נופלין על פניהם כשהיו שומעין את השם מפי כ"ג כדאיתא בירושלמי הקרובים היו נופלין על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו ואלו ואלו לא היו זזין משם עד שהיה מתעלם מהן פי' הקרובים היו נופלים וכ"ש שהיו אומרים בשכמל"ו אבל הרחוקים לא היו נופלים אלא בלא נפילה היו אומרים והיה שם הקדוש מתעלם ומשתכח מן השומעים קודם שהיו זזין משם א"כ קא חזינן שהיו מפסיקין בענייתם בשכמל"ו וי"ל שמא היו עונין בשכמל"ו תיכף ומיד כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק ולפי שלא היו מפסיקין בין פסוק לפסוק חשיב להו כמו ברכה אחת:

ובמדינה בכנויו. כל המפרשים שראיתי פירשו בכנויו היינו כמו שאנו קוראין באל"ף דל"ת מלבד רבינו הלל פירש בספר בכנויו כגון אל אלהים צבאות ואין זה אמת דהיכי תיסק אדעתא לשבושי קרא למימר יברכך אלהים במקום שם בן ד' אותיות:

והושיט לו הראשון. פירוש מאותן י"ב כהנים העוסקין בתמיד והא דסמך הכ"ג על האברים אע"ג שכל הסמיכות דוקא על בעלי חיים הם מפרש אביי בס"פ שתי מדות הטעם משום יקרא דכ"ג ופרש"י משום יקרא דכ"ג שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כלן:

מקרן דרומית מזרחית צפונית מערבית כו'. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית כו' וכך הוא בזבחים פרק קדשי קדשים ונתבאר שם דדוקא הכ"ג הקיף דרך ימין אבל הכהן הדיוט הקיף דרך שמאל ובקרן מערבית דרומית דוקא נתנו לו יין לנסך לפי דשם היה מקום הניסוך כדתנן במדות ובקרן מערבית דרומית היו ב' נקבים כשני חוטמין דקין ובאותו קרן למטה ברצפה מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה שבו יורדין לשיתין:

ושתי חצוצרות בידם. לכאורה היה נראה לי דמקרניים עשויות אלו שתי חצוצרות מדתנן בסוף מסכת קנין זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה כיצד שתי קרניו לשתי חצוצרות כו' וכן משמע בע"א פרק כל הצלמים דבעי רמי בר חמא המשתחוה לבהמה קרניה מהו לחצוצרות אך קשה דהא תניא בתוספתא פ"ק דחולין ומייתי לה בגמרא בפרק הקומץ רבה חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכת פסולה כו' א"כ כ"ש של קרן פסולה והתוספות מביאין הך משנה דהכא התם ובזבחים בפרק חטאת העוף בלשון זה ושתי חצוצרות של כסף בידם וכתבו דלכן אי אפשר לתרץ דההיא דבהקומץ רבה בחצוצרות של משה דוקא קאמר שלא היו כשרות לדורות כדאמרינן התם ומיהו מההוא דקנין לא קשה כולי האי לפי שאפשר לפרש חצוצרות דהתם היינו שופר של ראש השנה כדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין ובפרק לולב הגזול דאשתני שמייהו חצוצרתא שיפורא שיפורא חצוצרתא ובסוף במה מדליקין איכא ברייתא שקוראה לחצוצרות שופר אבל לספרים דגורסין הכא ושתי חצוצרות של כסף כדמשמע מדברי התוספות שהבאתי וכן ההיא דפרק כל הצלמים ליכא לשנויי הכי דאיירי בשופר דהא הכא והתם לענין קרבן איירי ועל הקרבן לא היו תוקעין בשופר אלא דוקא בחצוצרות כדכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו' ותירצו בשם ר"ת דשני עניני חצוצרות היו של כהנים בשל כסף ושל לוים בשל קרני בהמה ולפי זה הא דתנן בפרק החליל ועמדו שני הכהנים בשער העליון ושתי חצוצרות בידיהן היינו נמי של כסף. כן נראה לי:

ושתי חצוצרות בידם כו'. לא חש התנא למיתני כנורות וחלילין לפי שלא היו בכהנים אלא בלוים אבל קצת קשה למה קתני והקיש בן ארזא בצלצל ושמא י"ל דחדא מנייהו נקט:

הגיעו לפרק תקעו וכו'. מכאן קשה לפרש"י בפרק החליל גבי מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח ופרש"י שייר ערב הפסח שיש בשחיטת הפסח עשרים ושבע תקיעות שהפסח נשחט בשלשה כתות כת אחר כת כדתנן בתמיד נשחט וכל כת קוראה את ההלל שלש פעמים שהיו פסחיהן מרובין והיו טעונין הלל בשחיטתן ולא מפסיקים לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוהו ג' פעמים ואע"ג דתנן ואעפ"י שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואין חסר מן התקיעות כלום שבתחלת קריאה תוקעין ובכל קריאה שלש תקיעות עכ"ל. שהרי כאן תנן הגיעו לפרק תקעו כו' על כל פרק תקיעה אלמא שלא היו תוקעין בתחלת קריאה כי אם הגיעו לפרק א"כ בודאי גם גבי שיר של פסח לא היו תוקעין בתחלת קריאת הלל כי אם הגיעו לפרק ועוד הקשו התוספות על פרש"י שגם אין הלשון משמע כן דתנן התם קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אע"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילה פעם שלישית מעולם לכן פירשו התוספות שהיו תוקעין בתחלת ההלל שלש תקיעות כדתנן בפרק תמיד נשחט ננעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו וכן לכל פרק ופרק שבהלל דשני פרקים יש בהלל מדרבי יהודה דאמר מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי משמע דאהבתי הוא תחלת הפרק והודו נמי תחלת הפרק כדאמרינן בפרק לולב הגזול מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים נמצא להלל אחד תשע תקיעות וכן לכל כת וכת ואין לך כת שלא היתה גומרת הלל אחד לרבנן נמצא לשלש כתות שלשה הללות ובהן כ"ד תקיעות אפילו כשלא היו שונות את ההלל כלל וכשהיו שונות נפישי תקיעות טובא אלא הני דפסיקי ליה קאמר דשייר והא דתנן אין מוסיפין על מ"ח תקיעות הוה מצי לאקשויי זימנין דמוסיפין כגון היכא דשונות את ההלל אבל בלאו הכי פרכינן עלה מערב פסח שחל להיות בשבת דנפישי לרבי יהודה ולרבנן ומשני כיון דליתיה בכל השנה לא קא חשיב. וגם מה שפרש"י שהכת קוראה את ההלל כתבו עליו התוספות התם דליתא שלא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים כדתניא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואע"פ שלא שלשו מימיהם אמר רבי יהודה מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות קרבן פסח שלא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים את ההלל ואין בידינו להכריע כי יש פנים לכאן ולכאן עד שיבא מורה צדק:

זהו סדר התמיד כו'. כל ימי תמהתי למה לא המתין התנא מלומר זהו סדר התמיד כו' עד אחר סיום המסכתא הואיל שהשיר שהיו הלוים אומרים במקדש כו' דקא מפרש ואזיל הוא נמי מענין עבודת התמיד כדתנן לעיל ודברו הלוים בשיר כו' דהיינו השיר שהיו הלוים אומרים במקדש כו' כשהיו מנסכין את נסכי התמיד כדאיתא בהדיא בפרק בתרא דר"ה ובפרק אין נערכין ועתה שלמדתי מסכת סנהדרין מצאתי בפ' ד' מיתות אמר רב פפא אף סדר יומא דוקא קתני דתנן כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר התמיד ואידך ההוא למצוה בעלמא כו'. והיה נראה לכאורה בעיני כיון שכבר הזכיר לענין סדר קדימה ודברו הלוים בשיר שוב לא רצה להמתין מלומר וזהו סדר התמיד כו' עד אחר סיום המסכתא לפי שסדר המזמורים אין מעכב ואי אפיך לית לן בה ואפילו משום מצוה בעלמא לית בהו לענין סדר קדימה הלכך דקדק התנא לומר דוקא כאן זהו סדר התמיד כו' ולא רצה לומר כן אחר סיום המסכתא דא"כ הוה משמע דסדר המזמורים מעכב אי נמי משום מצוה יש בסדר המזמורים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל אי אפשר לומר כן שהרי בפרק אין נערכין פריך רבא ואי תימא רב אשי ותסברא שירה דיומיה לה' הארץ ומלואה וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם בשירה דארבעה בשבת הוא ש"מ בהדיא דסדר המזמורים מעכב א"נ לכל הפחות משום מצות יש בסדר המזמורים וכן משמע בהדיא בפרק בתרא דר"ה גבי שאני התם דשירה דיומיה הוא והכי נמי מסתברא כיון שמצינו שם לחכמים הראשונים רב יהודה משום רבי עקיבא ורבי נחמיה שנתנו טעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים ולכן עכשיו הנני יוסיף להפליא הפלא ופלא כיון שמוכח בהדיא מכל אלה מקומות שהבאתי סדר המזמורים מעכב אי נמי משום מצוה יש בסדר המזמורים לענין קדימה דומיא לשאר כל מעשה תמיד האמורים על הסדר א"כ ה"ל לומר זהו סדר התמיד אחר סיום המסכתא ללמדנו דסדר המזמורים מעכב א"נ משום מצוה יש בסדר המזמורים לענין קדימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דומיא לשאר כל מעשה תמיד האמורים על הסדר וצריך נגר ובר נגר דיפרקיניה:

השיר שהיו הלוים אומרים. פירוש בין בתמיד של שחר בין בתמיד של בין הערבים ואע"ג דפשוט הוא הוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי רבים מן המעיינים נשתבשו וטעו לומר שהשיר לא היה מצותו בתמיד של בין הערבים ותולין עצמן באילן גדול רב עמרם שכתב הטור א"ח בשמו בסימן קל"ג ובסימן רל"ז שהשיר לא היה מצותו בערב אלא בבקר וחשבו דמה שכתב שהשיר לא היה מצותו בערב היינו בתמיד של בין הערבים וזה דבר שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו שהרי משנה שלמה שנינו בפ' בתרא דר"ה פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר כו' והיינו בשיר של תמיד של בין הערבים כדמפרש שם הגמרא בהדיא ש"מ שהיה מצותן של השירים גם בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר והא ודאי דלרבי מאיר דאמר בפרק אין נערכין השיר מעכב את הקרבן היינו אפילו בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר משום דאין חילוק ביניהם בענין השיר וכן פירש בהדיא הרמב"ם ז"ל שם במשנה נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל שלא ידעו כו' עד כי על כל פנים צריך שירה על כל קרבן ע"כ וכן לחכמים דפליגי על ר"מ בפרק אין נערכין ואמרו השיר אינו מעכב את הקרבן היינו אפילו בתמיד של שחר כמו בתמיד של בין הערבים משום דאין חילוק ביניהם בענין השיר כדאמרן ומה שהקריבו הקרבן בלא שיר כלל כדמפרש שם הגמרא נתקלקלו הלוים בשיר היינו שלא אמרו שירה כל עיקר צריך לומר דהך משנה נתקלקלו הלוים בשיר כו' אתיא כחכמים דס"ל שהשיר אינו מעכב הקרבן דאלו לר"מ לא היו יכולין להקריב הקרבן כיון שלא אמרו שירה כל עיקר ואי אפשר לומר דאה"נ שלא הקריבו הקרבן דא"כ למה הזכיר נתקלקלו הלוים בשיר בלבד ולא הזכיר עדיפא מינה שלא הקריבו הקרבן אי נמי אפשר לומר דהך משנה נתקלקלו הלוים בשיר כו' אתיא כרבי מאיר והכי מסתבר משום דסתם מתניתין ר"מ ומה שהקריבו הקרבן בלא שיר כלל יש לומר שהקריבו בלא ניסוך דהניסוך אין מעכב הקרבן כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכו מכאן ועד עשרה ימים והא דאמר ר"מ השיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך דהא בהא תליא כדאמרינן בערכין ובברכות מניין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן וכו' אבל הקרבן עצמו אינו מעכב וכן פירשו בהדיא התוספות שם בפרק אין נערכין ולכל האופנים הדבר מבואר דמצוה מיהא איכא בשיר בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר אפילו לחכמים אע"ג דאינו מעכב ולר"מ מעכב דאל"כ איך אמר ונתקלקלו הלוים בשיר מאי קלקול הוה ועוד מדלא קחשיב בפ"ב דיומא השירים בהדי אינך דברים דקחשיב התם שלא היו עושין בתמיד של בין הערבים כמו שהיו עושין בתמיד של שחר דהיינו הרמת הדשן ממזבח החיצון וסדור המערכות והפייסות אלמא שהיו מצותן של השירים גם בתמיד של בין הערבים. לכן אומר אני שהטור לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב באמרו שהשיר לא היה מצותו בערב היינו בתמיד של בין הערבים משום דלא ניתן ליחשד דאשתמיטתיה המשנה דפרק בתרא דר"ה והגמרא דיומא שהבאתי ובפרט שלא מפי עצמו אמר כן אלא בשם רב עמרם גאון ובלאו הכי אי אפשר לעלות על לב דבר זה שהוא סתור מאליו דהא עת הקרבת תמיד של בין הערבים הוא עת המנחה כדתנן בפסחים ריש פרק תמיד נשחט והטור מיירי אחר גמר תפלת ערבית שהוא בלילה אלא מה שכתב הטור שהשיר לא היה מצותו בערב ר"ל בלילה שהוא עת תפלת ערבית והשתא שפיר אמר שהשיר לא היה מצותו בערב כי זה גמרא ערוכה הוא בפרק אין נערכין א"ר אלעזר מה כפרה ביום אף שירה ביום ויליף ליה מקרא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל ולכפר על בני ישראל ואע"ג שכתב שם בית יוסף בשם אורחות חיים ז"ל במנחה לא ראיתי מי שאומר השירים והטעם לפי שלא היה מצותן אלא בבקר עכ"ל. נראה לי דמלת במנחה ט"ס הוא וצריך להיות בערבית כדכתב הטור. ואין להקשות על הטור שכתב שמצות הקטורת היה גם בערב דהיינו בלילה דהא גמרא ערוכה אמר בתמורה פרק שני וכן בפרק הקומץ רבה דקטורת אינו קרב אלא דוקא ביום ולא בלילה די"ל כיון דהקטורת מתעכל והולך כל הלילה באברי עולה כדאמר שם בגמרא הלכך שפיר שייך לומר שמצותו גם בערב והשתא דמיא אמירת פטום הקטורת אחר גמר תפלת ערבית לתפלת ערבית עצמה שהיא ג"כ כנגד אברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה כן נ"ל:

מזמור שיר לעתיד לבוא כו'. לא שהלוים היו אומרים מזמור שיר לעתיד לבוא כו' אלא התנא מפרש טעם למה היו אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת ואמר על שם יום שכולו שבת שיהיה לעתיד לבוא. ויש ספרים דגרסי בהדיא מזמור שיר ליום השבת כלומר מזמור שיר לעתיד לבא כו' וקשה לי למה פירש התנא טעם דוקא על המזמור שהיו אומרים בשבת ושבק אינך טעמים המפורשים בפרק בתרא דר"ה לכל שאר המזמורים שהיו אומרים בימות החול. ונ"ל דאתא לאפוקי מדרבי נחמיה דאמר שם שאין הטעם מה שהיו אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת כדאמר שם רבי יהודה משום ר"ע על שם יום שכולו שבת שיהיה לעתיד לבא מפני שאין לחלק בין הפרקים הללו פירוש שכל ששת ימים נאמרים הפרקים הללו על שם שעבר מה שנעשה בכל יום ויום בששת ימי בראשית ואיך יאמרו שיר של שבת על שם להבא בתמיה אלא אף ביום שבת על שם מעשיו הוכנה השיר וכן פירושו מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת שנאמר כי בו שבת ומסיק שם הגמרא וקמיפלגי בדרב קטינא דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כו' והאי תנא ס"ל כרבי יהודא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כו'. כן נ"ל:

ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. בספרים המדוייקים לא גרסינן מנוחה לחיי העולמים אלא ליום שכולו שבת ותו לא וכן אשכחן בפרק בתרא דר"ה בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ותו לא וכן בפרק בתרא דסנהדרין מייתי דרשה זו מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ולא סיים מנוחה לחיי העולמים. לכן נ"ל שלשון זה מנוחה לחיי העולמים אינו מעיקר המשנה אלא תוספת אחרונים הוא שהוסיפו לשון זה בגליון מבחוץ ולפיכך נמצאו נוסחאות מתחלפות בזה דבמקצת נוסחאות כתוב מנוחה לחי עולמים מלת לחי ביו"ד אחת ובמקצת נוסחאות כתוב שהוא מנוחה לחיי עולמים ובמקצת נוסחאות כתוב מנוחה וחיי עולם הבא. ואני אומר שכל המוסיף גורע וסיום המסכתא היא ליום שכולו שבת ותו לא. ואל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לחיי עולמים ואז נדע דברי מי קיימים:

סליקא לה מסכת תמיד

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף