באר שבע/תמיד/לג/א

באר שבע תמיד לג א

דף ל"ג ע"א

וכסוי היה לו. פירש ר"ע מברטנורה ז"ל וכסוי היה לו לבדך ולא נהירא לי דהא לקמן בפרק בתרא תנן והבזך ביד א' והכף וכסוי ביד א' אלמא וכסוי היה לו קאי על הכף ולא על הבזך:

והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת כו'. ביומא פרק הוציאו לו גבי נתן את המלא בריקן כו' בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ וקשה לי מאי קא מבעיא ליה דהא הכא תנן משנה שלמה והבזך בתוך הכף אלמא דמין במינו אינו חוצץ וגם שמעינן מינה אידך בעיא דקא בעי התם דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך וי"ל דשאני התם שאין שום צורך למזרק החיצון אבל הכא אם לא היה הכף הגדול כיון שהיה הבזך מלא וגדוש קטורת היה מתפזר הקטרת לארץ בהולכתו ובכף הגדיל לבד לא סגי משום דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף מלא וגדוש על הגחלים בשעת ההקטרה.

ועי"ל דשאני התם דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והך לקיחה אחיזת הכלי היא לאפוקי הכא גבי קטורת כתיב ולקח מלא חפניו הלכך אחר שלקח בחפניו הקטורת תו אין להקפיד אם נתן הקטורת בכלי תוך כלי.

ועי"ל דהכא איירי שאוחז הכף דרך בית יד וכה"ג לא הוי חציצה ולא לקיחה על ידי דבר אחר משום דהוי החיצון בית יד לפנימי אבל התם ביומא לא מיירי שאוחז המזרק החיצון בשפתותיו דאז ודאי אינו חוצץ דהוה ליה כמו בית יד אלא שאוחזו למטה בשוליו וכן פירשו התוספות שם בהדיא מכח קושיא אחרת דהתם משמע מין בשאינו מינו פשיטא דחוצץ ולא קרינן ביה ולקח וכן בפרק שני דזבחים אמרינן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת וכן בפרק מקום שנהגו גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי.

ותימה דבפרק לולב הגזול מסקינן דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ותירצו דהתם מיירי שכרך סודר סביב הלולב ומאריך בו ועושה מן הסודר כמו בית יד ואחז בו אבל היכא דכריך ידיה בסודר ותופס הלולב כך לא שמה לקיחה ומזרק בתוך מזרק דהכא דמשמע דפשיטא ליה אי הוה שאינו מינו היה חוצץ לא מיירי שאוחז החיצון בשפתותיו דאז ודאי לא חייץ דהוה ליה כמו בית יד אלא שאוחזו למטה בשוליו וכן צריך לומר מתוך ההיא שמעתא גופא בפרק לולב הגזול כמו שחילקנו דאי לא תימא הכי אלא נימא דבכל ענין לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה א"כ תיקשי דרבא אדרבא דאמר בתר הכי מין במינו אינו חוצץ הא שאין במינו חוצץ ולעיל קאמר גבי סודר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ואפילו שאינו מינו.

וקשה לי מאי פריך התם מאי לאו נתן מזרק המלא לתוך הריקן לימא אה"נ ואינו אוחז את החיצון בשוליו אלא בשפתותיו.

וי"ל דפשיטא ליה שלא היה יכול לאוחזו כך ביד אחת שתי מזרקות כבדות שיש בהם כל דם הפר ודם השעיר וריצב"א תירץ דגבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין דאפילו את"ל דגבי לולב יש חילוק כדפירשנו אבל גבי כלי שרת בכל ענין מין בשאינו מינו חוצץ דנהי דכי עביד כעין בית יד מיקרי לקיחה גבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי לקיחה בעצמו של כהן:

נטל מחתת הכסף כו'. בפרק טרף בקלפי פריך הגמ' למה לא חתה נמי במחתה של זהב ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל וקשה לי למה אינו מתרץ כך לעיל בפרק לא היו כופתין דפריך הגמרא מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש ניעבדו דכסף ניעבדו דזהב. והיה נראה לי משום דלא שייך למימר התורה חסה כו' אלא דוקא במקום שהממון הולך לאיבוד על ידי אותו תשמיש כי הכא דחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו.

אך קשה לי דהא בריש פרק טרף בקלפי פריך הגמרא על הא דאמר רבא קלפים של עץ היתה וניעבדיה דכסף ונעבדיה דזהב ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל ושם אין הממון הולך לאיבוד על ידי אותו תשמיש ואפ"ה משני הגמרא התורה חסה על ממונן של ישראל.

ונ"ל היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה וכן בפרק אמר להם הממונה פריך הגמרא מונבז המלך עשה כל ידות הכלים כו' נעבדינהו לדידהו דזהב ותירץ אביי בידות סכינין ולמה לא תירץ התורה חסה על ממונן של ישראל אלא כל היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה.

ומיהו קשה למ"ד בפרק שתי מדות ממעלה למטה שיערו משום דאין עניות במקום עשירות ולית ליה טעמא דאידך מאן דאמר ממטה למעלה שיערו משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל א"כ לדידיה למה לא חתה נמי במחתה של זהב וצריך עיון:

הלך וחתה מן המאכלות הפנימיות כו'. בזבחים פרק קדשי קדשים גבי נטל מחתה של כסף כו' כתבו התוספות בשם ר"ת דלא גרסינן הכא ובפרק טרף בקלפי גבי יום הכפורים מן המאוכלות הפנימיות שהן נחשבים דשן כדתנן לעיל בפ"ק גבי תרומת הדשן ואלו הכא גבי קטורת וכן בי"ה אדרבה גחלים גסות ובוערות בעינן כדתניא גחלי אש יכול עוממות כו':

והיה מכבדו לאמה. כתבו התוספות בסוף פרק טרף בקלפי שהקשה רבינו שמחה על רש"י שפירש לאמה לאמת המים שבעזרה דהא אמרינן התם אתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור כו' עד כי פליגי דאחתיה מארעא וכבייה אביי אמר חייב אש המזבח הוא ולפרש"י קשה ממשנה זו לאביי ולכן פירש הוא דלאמה אין זה אמת המים כדפי' רש"י אלא מקום הוא. ולי נראה דלא קשיא דלא מחייב משום דכיון דבמתכוין חותה בשל ד' קבין ומערה לשל ג' קבין ונתפזר מהן קב ומה שנתפזר אינו עומד לאוספן אפילו אביי מודה כיון דאינתיק אינתיק אבל אש דמחתה ודמנורה איירי דמחתה מארעא בכלי וחזי למצותה ולהכי חייב לאביי ולרבא פטור דלא מחייב אלא או בראש המזבח או אפי' למטה היכא דקאי לאהדוריה כמו המוריד גחלת וכיבה דחזיא לאהדורה.

ושוב מצאתי בתוספות תמיד של רבי ברוך ברבי יצחק שהקשה הקושיא ותירצה כמו שתירצתי ועוד תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו עכ"ל התוספות. ולא נהירא לי דא"כ לא היה צורך לכוף עליהן פסכתר בשבת ולי נראה להביא ראיה מוכרחת לפרש"י מהא דתנן בסוף תמורה ר' יהודה אומר יטילנה לאמה והתם ודאי פי' לאמה לאמת המים כדמוכח בהדיא התם בגמ' ועוד כתבו התוספות התם ובחגיגה פרק חומר בקדש שהקשה רבינו נסים גאון ז"ל במגלת סתרים איך מכבדן לאמה והלא מפסיד קדשים דתנן הוסיף ר' עקיבא הסלת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כלן דמשמע שנתקדשו בכלי מדמהני בהו צרוף ותירץ דבירושלמי דחגיגה מקשה זאת הקושיא ותירצה דההוא דהתם מיירי בגחלים של יום הכפורים וז"ל הירושלמי תינח קטורת ולבונה אבל גחלים מאי פירוש אמאי פסל את כלן והלא אינו קדושים א"ר בון בר רב כהנא תיפתר בגחלים של יום הכפורים שכמה שהוא חותה את כלן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנינן נתפזר הימנה קב גחלים והיה מכבדן לאמה פי' גחלים של יום הכפורים בכלי שחותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכך מכבדן לאמה ומיהו ר' ברוך פי' הירושלמי בענין אחר דבעי למה פסל את כלן והלא אינו צריך לכל הגחלים שהרי נתפזר מהן קב גחלים ואפילו למ"ד כלי מצרף אפילו שאין צריך לכלי היינו למ"ד צירוף דאורייתא דאז הוסיפו חכמים אפילו שאין צריך לכלי אבל למ"ד צירוף דרבנן לא יועיל כלום כדמוכח בפרק הקומץ רבה ומשני בשל יום הכפורים שהיו כלם קדושים דהכל צריך וה"ה דהוה מצי לתרוצי דאיירי במחתה של ד' קבין שמאותה לא נתפזר כלל.

ויתכן לומר דכלי אינו מצרף רק הראוי לו ומה שאין צריך לו בו ביום אין בכך כלום אם מפסידו ור"ת תירץ בענין אחר דלכך מכבדן לאמה דכלי שרת אין מקדשן אלא מדעת ולא מקדשי הנך גחלים וקשה דא"כ תיקשי מכאן למ"ד בפרק לולב וערבה כלי שרת מקדשן שלא לדעת. מיהו בפ"ק דמנחות דייק ר' יוחנן מברייתא זאת אומרת כלי שרת מקדשם שלא מדעת ושמא יסבור כההיא ברייתא ויש מפרשים מחתה דכסף אינה קדושה כי אם אותה מחתה שמערה בה ונתפזרו ממנה קב גחלים ומכבדן לאמה איירי במחתה של כסף וקשה לרבי אלחנן דהא מזבח מקדש את הדבר הראוי לו ולא ידענא מאי תיובתיה דהא מוריד גחלים מן המזבח לארץ פליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש משמע דלא שייך בגחלים ראוי למזבח אבל אי קשיא הא קשיא דהא כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש משמע שהיתה כלי שרת ולא יתכן לומר דוקא דיום הכפורים קדושה דביום הכפורים כתיב וצל"ע:

ועל השרץ בשבת כו'. קשה לי שהרי בריש פרק משילין אמרינן ההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי א"ל רב אשי נקטיה בצוציתיה ואפקיה א"כ אמאי לא יהיה מותר להוציא השרץ לחוץ גם הכא אם נמצא בעזרה מפני הכבוד ומה צריך לכוף עליו פסכתר ודוחק לומר כיון שאינו דר בעזרה הוי כחצר אחרת וצל"ע:

ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח. בפרק כיצד צולין (פסחים פב.) מייתי משנה זו ופריך הגמרא מ"ט אמר רב יוסף כדי לביישן רבא אמר מפני החשד מאי בינייהו איכא בינייהו מפנקי אי נמי דקא גדיל שישורא ותמהני על הרמב"ם ז"ל דשבק כל הני טעמי המפורשים בגמרא שהבאתי ובדה מלבו טעם אחר וז"ל היה מעמיד המצורעים שכבר טהרו מצרעתם בשער המזרח כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם ע"כ. ועוד קשה לי מאן יימר לו דמיירי דוקא במצורעין שכבר טהרו מצרעתם הלא אפילו בטומאת קריין או בטומאת מגע שרץ או דבר אחר מיירי והרמב"ם ז"ל גופיה לא זכר כלל טעם זה בחבורו בפ"ז מהלכות תמידין אלא כתב הטעם מפני החשד כרבא וכתבו שם התוספות בשם ר"י ונראה דהאי שער המזרח היינו שער עזרת נשים ואע"ג דאמר בפ"ק דיבמות ובכמה דוכתי דטבול יום אינו נכנס במחנה לויה לא בכל מחנה לויה קאמר אלא מעזרת נשים ולפנים דהכי מוכח במסכת כלים דקתני התם עזרת נשים מקודשת שאין טבולי יום נכנסין לשם והארכתי בזה בחדושי בפרק קמא דהוריות עיין שם ובפרק בתרא דתעניות מפרש המעמדות מה הם וזה לפי שאי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הצבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה ועל כל מעמד ומעמד אחד מהם ממונה על כולם והוא הנקרא ראש המעמד:

החלו עולים – פרק ששי

מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק כו'. לכאורה נראה שמשנה זו סותרת המשנה דלעיל בסוף פרק אמר להם הממונה קמא מראש ועד סוף ושם כתבתי באורך ע"ש:

שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים. וא"ת דהכא משמע דנר מערבי דולק תמיד אפילו ביום וכן משמע לעיל בסוף פרק אמר להם הממונה קמא דתנן מצאו שכבו מדשנן ומדליקן כו' ומסתמא מדכתיב להעלות נר תמיד נפקא וכך שנינו בהדיא בספרי תמיד שיהיה נר מערבי דולק תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ואלו בשילהי חגיגה אמרו שלחן כתיב ביה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד ופרש"י מנורה לא כתיב בה תמיד כלומר תמיד האמור במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר כמו תמיד האמור אצל שלחן אלא תמיד מלילה ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כ"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בקר כתיב תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בקר ע"כ. הרי בהדיא אמר דביום לא היה דולק כבר הקשו התוספות שם זאת הקושיא ועוד הקשו קושיא אחרת על משנתנו דהא שפיר קאמר רש"י דמערב עד בקר כתיב ושיערו חכמים מדתו לחצי לוג משמע דביום לא היה דולק ותירצו דבנר מערבי לא היה בה שמן טפי מבשאר נרות ואפ"ה ממילא מחמת הנס דולק כל היום ובשעה שלא היה הנס היו דולקים אותה בבקר כדי להדליק ממנה האחרות ע"כ. ודבריהם צריך פירוש ור"ל דעל כרחך צריך אתה לומר דתמיד דנרות אכולהו נרות קאי ופירושו בכל לילה ולילה דומיא לעולת התמיד שפירושו בכל יום ויום שהרי שאר הנרות אינן דולקות אלא בלילה בלבד כדכתיב מערב עד בקר דאי אנר מערבי בלבד ופירושו להעלות נר תמיד הנר המערבי א"כ ע"כ צריך אתה לומר דיערוך אותו דבתריה נמי עליה קאי וקשיא רישא אסיפא כתיב להעלות נר תמיד וכתיב מערב עד בקר ועוד אי תמיד דנרות אנר מערבי בלבד קאי למה היו משימין בה שמן חצי לוג כמדת חברותיה בשלמא בשאר נרות דאינן דולקות אלא בלילה בלבד הוצרכו לשער השמן שיספיק בלילות הארוכים ושערו חצי לוג אלא הנר מערבי אם הוא דולק תמיד למה הוצרכו לשום בה חצי לוג בלבד ומה שאמרו שהנר מערבי ממנו היה מדליק ובה היה מסיים לא היה רק על פי הנס שהיה נוהג עד שמת שמעון הצדיק אבל משמת שמעון הצדיק ואילך היה כבה גם הוא כחבריו כדאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה הטבת חמש נרות קודמת להטבת שתי נרות משמע שכלו היה מטיב שחרית ויליף לה התם מקראי והיינו כשלא היה הנס מתקיים והיה מוצאו שכבה וא"כ איך אפשר לומר שהכתוב שאמר להעלות נר תמיד הוא ע"פ הנס לא יסמוך הכתוב המצוה על הנס בשום מקום וכן פרש"י בהדיא בפרק במה מדליקין ומה שדרשו אותו לפני ה' ולא אחר לפני ה' דמשמע דס"ל דקרא דיערוך אותו לפני ה' אנר מערבי לחודיה קאי ולא על כל הנרות צריך לומר דלא אמרו זה אלא על דרך אסמכתא אבל פשטיה דקרא אכולהו נרות קמיירי.

ומה שאמרו שיהא נר מערבי דולק תמיד ואם מצאוהו שכבה מדליקין אותו מיד אינו אלא מדבריהם כדי שידליקו ממנה שאר הנרות וסמכו אותו אקרא דלהעלות נר תמיד על דרך אסמכתא בעלמא. והא דפרש"י בשלהי חגיגה שהבאתי אבל ביום לא היה דולק ר"ל כל הנרות ונקט דולק לשון יחיד משום דקאי אקרא נר תמיד דקאי אכולהו נרות כדאמרן ואף שהוא לשון יחיד. א"נ הא דפירש אבל ביום לא היה דולק ר"ל הנר מערבי לא היה דולק ביום מן התורה דמערב עד בקר כתיב כו' ומה שהיה דולק אפילו ביום אינו אלא מדבריהם אבל אי אפשר לומר שכוון רש"י לומר אבל ביום לא היה דולק הנר מערבי כלל דא"כ יש סתירה חזקה בדבריו מדידיה אדידיה שהרי רש"י גופיה פירש בהדיא בפרק במה מדליקין גבי שממנה היה מדליק ובה היה מסיים שאפילו ביום היה דולק הנר מערבי אלא על כרחך צריך אתה לומר כדפירשתי. כן נראה לי:

ומדליקו ממזבח העולה. נראה בעיני דאינו עיכוב שלא להדליקו אלא דוקא ממזבח העולה אלא מפני שלא היה במנורה נר דולק שכבר הטיב כולם והתורה אמרה אש תמיד תוקד על המזבח ודרשו רז"ל בפרק טרף בקלפי אש שנאמר בה תמיד דהיינו נר מערבי לא יהא אלא ממזבח העולה לכן אמר ומדליקו ממזבח העולה ולא אתא אלא למעוטי שלא ידליקו ממזבח הפנימי ולא מבית הכירים אבל בזמן שיש נר דולק במנורה ומצא המערבי כבה מדליקו מן הדולק וזה מוכרח דאל"כ קשה הא משנה שלמה היא לעיל בסוף פרק אמר להם הממונה קמא מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשנן את השאר אלמא כל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף כן פירש הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"ג מהלכות תמידין ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל דאתא אף למעט הדלקתו משאר נרות שבמנורה וצריך לדחוק לדעתו דאע"ג דקתני לעיל במשנה שהבאתי שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אאחת מינייהו דהיינו נר מזרחי אבל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא דוקא ממזבח העולה. וא"ת היכי דרשי האי קרא אש תמיד תוקד על המזבח לענין מנורה אש שנאמר בה תמיד דהיינו נר מערבי לא יהא נדלק אלא ממזבח העולה והא איצטריך ליה לענין מנין המערכות כדאיתא שם בפרק טרף בקלפי. וי"ל דאפילו לר"מ דאמר בכל יום ד' וביום הכפורים ה' האי קרא דאש תמיד תוקד קרא יתירא הוא ולא אתא אלא למדרש מיניה להדלקת נרות המנורה שתהא מן מזבח העולה דאי למנין המערכות החמש הא מקראי דלעיל מסיק להו על מוקדה אחת ואש המזבח תוקד בו תרתי ואש המזבח תוקד בו תלת האש על המזבח תוקד בו ד' והאש על המזבח תוקד בו ה' דדריש תלתא קראי דיקידה ותרי וו"י דואש המזבח והאש על המזבח ונשאר קרא דאש תמיד תוקד למדרש מיניה לענין מנורה:

היה נוטל את הבזך מתוך הכף כו'. בפרק הוציאו לו תניא כיצד הוא עושה אותו אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו וי"א בשיניו ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו וחוזר ומחזירה לתוך חפניו וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא. וא"ת והיכי עביד הכי השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עאכ"ו כדאמר שם בריש הפרק גבי מחתה היכי ליעביד נשקליה בשיניה ונחתיה למחתה השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן כו'. כבר תירצו שם התוספות דהכא אינו אלא מושך הבזך אצלו והבזך אינו מונח באויר אלא על ידו הוא מונח ומושכו אצלו בשיניו כדי לחפון פעם אחרת אבל למשוך למחתה בשיניו ולאחותה מארעא לאו אורח ארעא:

עד שהממונה אומר לו הקטר. נ"ל הטעם כדתניא בתוספתא שאין אדם מבזבז לו גבי ואפילו ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף