באר שבע/תמיד/כט/ב

באר שבע תמיד כט ב

דף כ"ט ע"ב

פרוכת דתנן רשב"ג אומר כו'. נ"ל שר"ל הא דתנן ומשמונים ושתים רבוא נעשית ושלש מאות כהנים מטבילין אותה כל זה לשון הבאי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דוק ותשכח:

ארכה מ' באמה כו'. בפרק גיד הנשה מייתי הך משנה ופרש"י שם וז"ל ארכה מ' באמה ורחבה עשרים ארכה לגבהו של פתח האולם ורחבו לרחבו שפתח האולם גבהו מ' ורחבו כ' ופרוכת פרוסה נגדו לצניעות בעלמא כך שמעתי. ולי נראה שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבה לרחבו של היכל שהוא כ' אמה וגבהו לגבהו מן העלייה ועד הרצפה ומשמונים ושתים רבוא חוטין לישנא אחרינא ריבות נערות העוסקות בה עכ"ל. ולי נראה לפרש ומשמונים ושתים כך היה מנין דינרי זהב שהיו מוציאין עליה. שוב מצאתי שכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה:

ושתים עושין בכל שנה ושנה. והטעם משום דכל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן כדתנן בסוף חגיגה ופרוכת אחת היתה פרוסה ואחת מקופלת נטמא הפרוסה פורסין המקופלת ובערב יום הכפורים מוציאין הישנה ומכניסין החדשה:

ושלש מאות כהנים מטבילים אותה. פירש המפרש לפי שאי אפשר לארגה בטהרה שלא תהא נדה אחת מן הנשים האורגות בה ושמא פרסה נדה ולאו אדעתה הלכך מטבילין אותה קודם שיפרשוהו נגד הפתח וקשה לי דנהי שאי אפשר לארגו בטהרה שלא תהא נדה אחת מן הנשים האורגות בה כו' אפ"ה לא היה צריך טבילה כיון שעדיין לא נגמרה אינו נקרא כלי לקבל טומאה כדאיתא בהדיא בפרק חומר בקדש גבי כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש משום צינורא דעם הארץ דנפול על הכלי דפריך הגמרא אימת אלימא מקמיה דליגמריה הא לאו מנא הוא כו' ועוד דהא להכי נקט התנא כלים הנגמרים ולא כלים הנעשים משום דאין רגילות לשמרם בטהרה בזמן עשייתן עד עת גמרן לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להן לשמרן בטהרה. לכן נ"ל שאי אפשר לומר טעם זה לפי שאי אפשר לארגו בטהרה וכו' דבזה ודאי אין קפידא כדאמרן ואולי היתה כוונתו לומר לפי שאי אפשר שלא תהא נדה אחת מן הנשים האורגות בה עם גמר מלאכתו ושמא פרסה נדה תיכף לאחר שנגמרה מלאכתו ונעשה כלי ועדיין הפרוכת היה בידה ולאו אדעתה כדאיתא שם בירושלמי תני מעשה באשה אחת שהיתה אורגת בגד אחד בטהרה ובאת אצל רבי ישמעאל לישאל לו אמרה לו יודעת אני שלא נטמא אלא שלא נתתי דעתי לשמרו מתוך שהוא בדקה אמרה לו נדה באת ומתחה עמי בחבל באותה השעה א"ר ישמעאל גדולים הם דברי חכמים שאמרו וכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש כו' אבל אין זה במשמעות לשונו כלל ועוד דא"כ עיקר חסר מן הספר. אמנם לי נראה שהטעם הוא כדמפרש התם הגמרא הטעם גבי כלים הנגמרים ע"י חבר בטהרה שצריכין טבילה משום צינורא דעם הארץ דנפול על הכלי מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא וא"ת מאן יימר לן דפרוכת נקרא כלי שיהא ראוי לקבל טומאה דהא אמרינן בספ"ק דביצה מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו והאי טעמא לא שייך גבי פרוכת דהא ליכא למיחש שיתחממו כנגדו דאסור ליהנות ממנו א"כ אמאי מטבילין אותה למה לא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפ"ק דביצה ותירצו דמקבל טומאה לפי שהוא אהל כדאמר בפ"ק דסוכה וסכות על הארון דכייף ליה מיכף עלויה דארון ומ"מ קשה דהיאך מטמאה בולד הטומאה דאמר במסכת שקלים פרוכת שנטמאה בולד הטומאה ומיירי שנטמאה במשקה דזב וזבה דאי לאו הכי לא מטמא כלי. וי"ל כיון שנעשה אהל יש להם תורת כלי ומטמאין אף בולד הטומאה ועוד אומר הר"ר שמואל מאייברא כשהיו נושאין הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א"כ יש תורת כלי עליהם:

רב פפא אמר משום דקטמי. מדברי המפרש נראה דגריס דקטרי ולכן פירש מה שפירש והוזקק לסרס הברייתא ולומר דה"ג חוץ משל זית ושל גפן רבי אליעזר מוסיף וכו' אבל באלו רגילים וכו' הם דברי ת"ק אלא ר"א אפסקיה אמנם לפי גרסתנו דקטמי ופירושו מפני שעושים אפר לאלתר ואינם עושים אש שפיר גרסינן דברי רבי אליעזר אמר אמרו אבל באלו רגילין וכו' דכפי זאת הגרסא ר"א חוזר לאלו רגילין ואמר הוא דאף בשל חרוב כו' היו רגילין וכפי זה נפרש דברי הגמרא דאמר בשלמא למאן דאמר משום דקטמי בהא קמפלגי וכו' פירושו דלמ"ד משום דקטמי להכי לא אמר ת"ק שרגילין בשל חרוב ושקמה וכו' משום דאלו אע"ג דלא קטמי מגואי כיון דקטמי מבראי דאית להו קליפה ונעשות אפר לאלתר מאבראי לא מייתינן ור"א סבר דכיון דלא קטמי מגואי אע"ג דקטמי מבראי מייתינן כן נ"ל. ומיהו תימה לדידיה דלית ליה ישוב א"י ממילא איירי משנתנו דקתני אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה היינו אפילו בתאנה דעבדא פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפילו שלא במצור משתעי כדאמרינן התם א"ר חנינא לא שכיב שיבחא ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה ודוחק לומר דמיירי משנתנו בתאנה שהיה מעולה בדמים דבזה לא הוה אמר רב אחא משום ישוב א"י ושמא י"ל דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר:

ומאי ניהו דוקרי קני כו'. אין זה לשון הברייתא אלא המקשן אפסקיה ומפרש הברייתא דקתני עצים הנתונים להיות אש והברייתא במקומה דהיינו בת"כ הכי איתא על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש וכי כל העצים כשרים למערכה הן כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן רבי אלעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון ע"כ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף