באר שבע/כריתות/כז/ב

באר שבע כריתות כז ב

דף כ"ז ע"ב

שנאמר קרבנו על חטאתו שיהא כו'. מדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות שגגות משמע דס"ל דהאי שנאמר קרבנו כו' לא קאי אדסמיך ליה דהיינו אפילו על חלב שאכל אמש כו' אלא אעיקרא דדינא דלא יביאנה מחטא על חטא ולכך כתב שאם הביא חטאת שהפריש על חלב שאכל אמש על חלב שאכל היום כיפר וכן משמע בתוספתא דמכלתין בפ"ג מדקאמר הפריש חטאת על חלב והביאה על דם על דם והביאה על חלב לא כיפר ע"כ והכי נמי תניא בת"כ פרשת ויקרא ומייתי לה הגמרא בסמוך משמע דמחלב לחלב כיפר והיינו דאיצטריך קרא לקמן בברייתא למעוטי מאב לבן משום דבאב גופיה כיפר כיון שהוא על מין אותו חטא דאי באב גופיה לא כיפר קרא בבן למה לי. ועוד ראיה אחרת נ"ל להביא מדאמר רבא בפ"ק דזבחים חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם לשם חטאת ע"א כשרה כו' עד רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפיסולא ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת כו' משמע דמחלב לחלב אפילו רב אחא מודה דכשרה ולכתחלה מיהו לא יביאנו כיון דלא הפרישו לשם חלב זה והא דקאמר במשנתנו לא יביאנה בנו אחריו וכן בברייתא לקמן ר"ל באותו חטא ממש כגון ששניהם אכלו חלב בשוגג דאלו בחטא אחר תיפוק ליה דאפילו הפריש הוא לעצמו אינו יכול להביאו על חטא אחר כדתניא בתוספתא ובת"כ שהבאתי לעיל וקרבנו קמא דדרשינן ברישא דברייתא לקמן לבהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה איצטריך למן החמורה על הקלה דהוה סד"א דכיון שהפריש אביו על חטא חמור כ"ש שיועיל לחטא הקל דבכלל החמור הוי הקל דאע"ג דילפינן נמי בסיפא דברייתא דאפילו באותו חטא עצמו לא יביא על קרבן שהפריש אביו אפ"ה לא מסיימי קראי ולהכי איצטריכו כולהו וקרא דילפינן גבי דידיה דלא יביא מחטא על חטא הוה מוקמינן ליה מקל לקל או מחמור לחמור או מקל לחמור אבל מחמור לקל לא דכיון דמהני לחמור כ"ש לקל ולהכי איצטריך גבי אביו דאפילו מחמור לקל נמי לא כדאמרן וכיון דילפינן גבי אביו דלא א"כ גבי דידיה נמי לא יביא מחטא על חטא אפילו מחמור לקל דקרא דגבי אביו גלי גבי דידיה או אפשר דגבי דידיה אם הביא דיעבד מן החמור לקל כיפר דאי הוה מכפר על חמור כ"ש על הקלה והוה אתי שפיר דאיצטריך גבי אביו להיכא דהפריש אביו על החמור והביא בנו על הקל אלא דקשיא לי דאמרינן בברייתא לקמן יכול לא יביא בהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יביא קרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה דמשמע דעדיפא טפי להביא מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה ממה שיביא מן החמורה על הקלה וצ"ע כך כתב בקרית ספר ומה שיש עוד לדקדק בה אפרש בסמוך:

שהרי אין מגלח על נזירותו על בהמה כו'. הך ברייתא כולה שנויה בנוסחא משובשת מרובה פסולת מן האוכל בספרים שלפנינו ולכן ראיתי להעתיק כאן לשון הברייתא ממקומה בת"כ ומייתי לה הגמרא נמי בנזיר פרק מי שאמר בנוסחא נכונה וישרה ואח"כ אכתוב מה שיש לדקדק בה וז"ל קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. יכול לא יצא בקרבנו של אביו שהפריש מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ת"ל קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו. יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אפילו מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות אבל יוצא במעות שהפריש אביו אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין ת"ל קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. יכול לא יצא אפילו במעות שהפריש אביו אפילו מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו אפילו מן הקלה על החמורה מן החמורה על הקלה ת"ל קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו. יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ומן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל ולא כיפר אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה מן החמורה לקלה מן הקלה לחמורה שכן אם הפריש לעצמו מעות על החלב והביא על הדם על הדם והביא על החלב שהרי מעל וכיפר ת"ל על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו עכ"ל הברייתא והקשו התוס' בנזיר מה איצטריך קרא למעט שאין הבן יוצא בקרבן אביו תיפוק ליה משום דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא והניחו הדבר בצ"ע ומדברי הרמב"ם בפירוש המשניות נראה שהרגיש בקושיא זו ולכך כתב וז"ל מה שאמר לא יביאנה בנו אחריו אינו רוצה לומר שלא יקריבנה על אביו לפי שזה פשוט שחטאת שמתו בעליה תמות אבל רוצה לומר לא יקריבנה בנו על חטא עצמו עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין תירוץ זה הלא אכתי קשה כשם שפשוט שלא יקריבנה על אביו מטעם שחטאת שמתו בעליה תמות כך נמי פשוט שלא יקריבנה בנו על חטא עצמו מטעם זה גופיה שחטאת שמתו בעליה תמות ולא חזי להקרבה וליכא למימר שעם כל זה הייתי אומר דבן עם אביו לא חשבינן ליה כחטאת שמתו בעליה הואיל דיורש נכסיו וכרעא דאביו הוא דהא ליתא שכבר נדחה לגמרי סברא זו בסוף פ"ק דהוריות ולכן שפיר הקשו התוספות וצ"ע. ועוד הקשו התוספות מאי האי דקאמר נמי בתר הכי אבל יוצא הוא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה על הקלה וכו' שהרי אין אדם מגולח על בהמת אביו בנזירות ולא תירצו כלום. ועוד הקשו וז"ל שהרי אמרינן בפ"ק דזבחים חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשרה והכא אמר דלא כיפר ויש לחלק דהתם מיירי שלא היה חייב שתיהם כי אם חטאת חלב ולכך עדיף אבל הכא שנתחייב שתיהן הוי עקירה יותר. ועי"ל בודאי לענין להתכפר בו בשביל חטאת חלב שהיתה עומדת לכך איכא מ"ד כשרה אבל הכא איירי להתכפר בו משום חטאת דם שרוצה לעוקרו ממה שהיה מתחלה לכך לא כיפר. ועוד כתבו על הא דקאמר אבל יוצא במעות כו' שהרי אדם מגלח על מעות אביו כו' ואע"ג דכאן המעות מפורשים לחטאת אביו ובכה"ג גם נזיר אינו מגלח על מעות שהפריש אביו מ"מ כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות אביו הייתי טועה לומר שיביא חטאת ממעות שהפריש אביו לחטאת. ולי נראה דבהאי תירוצא מתורצת גם קושיא הראשונה מה שהקשו מאי האי דקאמר נמי בתר הכי אבל יוצא הוא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה על הקלה וכו' שהרי אין אדם מגלח כו'. כן נ"ל:

ת"ל על חטאתו עד שיהא קרבנו כו'. איכא למידק שהרי כבר דריש ליה על חטאתו למיעוט הבהמה ואיך הדר ודריש ליה למיעוט המעות. וי"ל דתרתי שמעינן מינה כדאמרינן בעלמא אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו וכולהו דרשינן מחד אתם:

העשיר יביא כשבה ושעירה גמרא מנה"מ כו'. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה הפריש כשבה או שעירה ונסתאבו אם רצה יביא בדמיה עוף הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית האיפה שאין לעוף פדיון:

מנין אתה אומר שמביאין מהקדש כשבה שעירה. קצת קשה זה הלשון שהרי לא יליף כלל זה מקרא רק בבא דסיפא ומהקדש כשבה ושעירה תורים ובני יונה כו'. וא"כ לא ה"ל לומר מניין אתה אומר שמביאין מהקדש כשבה ושעירה כו' רק מניין אתה אומר שמביאין מהקדש כשבה ושעירה תורים ובני יונה כו':

ואיצטריך למכתב גבי עוף דה"ק קרא כו'. סוגיא זו קטיע ואין ספק שיש כאן טעות דלוג סופר ואיני רוצה להגיה מלבי אבל אפרש בקיצור מופלג כוונת הסוגיא דגמרא שמקשה למה בגרעון כתיב מחטאתו גבי כשבה וגבי עוף ולא כתיב בחד מנייהו לחוד ובתוספת לא כתוב על חטאתו אלא בעשירית האיפה לחוד ולא בעוף דכשם שבגרעון כתיב גבי כבש וגבי עוף הכי נמי בתוספת ה"ל למיכתביה גבי עוף וגבי עשירית האיפה ואם די באחד מהם גם בגרעון לכתוב גבי אחת מהם לחוד גבי עוף או גבי כבש ולזה משני ואמר ואיצטריך למכתב מחטאתו גבי כשבה ואיצטריך למכתב גבי עוף ולא סגי בחד מנייהו לחוד כמו גבי תוספת דסגי במה שכתוב על חטאתו גבי עשירית האיפה בלבד כיון שכבשה ועוף הם דומים זה לזה במה ששניהם מין דמים הם אבל עשירית האיפה בלתי דומה להם שהיא אינה מין דמים ולזה אלו כתב מחטאתו גבי כשבה ללמד שמן מעות הכשבה אם העני יקח עוף לא נוכל ללמוד מכאן דאם הגיע לדלי דלות ממעות העוף יקח עשירית האיפה דנאמר מה לדמי כשבה שיקח מהם עוף ששניהם מין דמים תאמר שמן מעות העוף לא יקח עשירית האיפה שזה מין דמים וזה אינה מין דמים ולזה ה"א דיפלו אותן המעות לנדבה ויקח מביתו עשירית האיפה לכך כתב גם בעוף מחטאתו לומר שיקח במקצת דמיו אם העני יותר עשירית האיפה אע"ג שאינה ממינה אמנם בתוספת אמר קרא דאם העשיר יוסיף ואלו אמר זה בעוף ולא כתביה גבי עשירית האיפה ה"א דעל דמי העוף יוסיף ויקח כשבה ששניהם מין דמים אבל על דמי עשירית האיפה לא יוסיף ויקח עוף כיון שאינם שניהם דומים אלא יפלו אותן דמים לנדבה ויקח מביתו עוף או אם העשיר יותר יביא כשבה מביתו להכי כתב על חטאתו גבי עשירית האיפה לומר שיוסיף על דמי עשירית האיפה ויקח עוף אע"ג שאינו ממינו וכ"ש שיוסיף על דמי עוף ויקח כשבה שהוא מין דמים כמוהו ולזה לא הוצרך לכתוב על חטאתו גבי עוף. כן נ"ל:

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מטמא מקדש עשיר כו'. הא דלא נקט שמיעת קול דכתיב ברישא יש לומר מלתא דשכיחא טפי נקט כך כתבו התוספות ביומא:

שהפריש קן לכבשתו. פרש"י כלומר במקום כבשתו שרצה להקריב קרבן עני ע"כ. ולא היה צריך לדוחק זה אלא לפרש כפשוטו שהפריש קן כדי למכרה ולקח בדמיה כבשה שרצה להקריב קרבן עשיר והעני והשתא נמי אתי שפיר טפי דקרי ליה קדושת דמים וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"י מהלכות שגגות שפירש כן כדפירשתי דוק ותשכח:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף