באר משה/יורה דעה/א
|
|
הט"ז ביורה דעה (סי' א' ס"ק י"ז) כתב לחלק בין מצות הפרשת תרומות ומעשרות למצות שחיטה, שהפרשת תרומות ומעשרות עיקר הברכה אינה על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אף אם אין רוצה לאכול מן התבואה עדיין כו' יעו"ש בדבריו, והגאון רבי עקיבא איגר שם כתב עליו, לא מצאתי זה, דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שיפריש תרומה, ובמג"א (ריש סי' ח') כ"כ לענין חלה עיי"ש וה"נ בתרומה עכ"ד. ובאמת שם באו"ח (סי' ח') השיג הגר"א ז"ל וכתב שם על דברי המג"א וז"ל, ודברי המג"א שכתב שחלה אינה מצוה, דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין כו' עכ"ד, וכעין זה יש להביא ראי' מגיטין (פ"א ע"א) שהגמ' מגנה לדורות האחרונים שמכניסים פירותיהם דרך גגות כו' בכדי לפוטרן מן המעשר, ומוכח מזה ג"כ שעצם הדבר הוה מצוה ולא רק תיקון איסור טבל. מיהו מזה יש לדחוק וליישב שיטת המג"א, אף שעיקר המצוה של ההפרשה הוא רק תיקון האיסור טבל, מ"מ אחרי אשר נצרך לתקן האיסור, אז יזכה במצות ההפרשה ונתינה לכהן, וע"ז ראוי לאוהב מצוות להשתדל לבוא לידי מצות, ולכן אמרינן שאסור לעשות קבין לעיסתו, ולכן מגנים את המכניסים פירותיהם דרך גגות:
ומ"מ נראה לענ"ד ששיטת הט"ז הוא עיקר, שמצות הפרשת תרומות ומעשרות הוא מצוה בעצמותה, ולא רק תיקון איסור אכילת טבל, והוא ממה שמצינו בחיוב מצות ביעור בסוף שלש שנים, וגם כשהתבואה לא נפרש עדיין ממנה המעשרות חל עליו המצוה לקרוא שם בעלים על התרו"מ העתידין להיות נפרש, ואם נאמר שהפרשת תרו"מ אינה מצוה רק שהוא לתקן איסור טבל שיהיה מותר לאכלם, היאך יחול מצות ביעור על התבואה קודם שנפרש המעשר, הא בקרא של מצות ביעור נאמר תוציא את כל מעשר תבואתך. ולא מיבעיא למ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, ודאי א"א לקרותו מעשר תבואתך קודם ההפרשה, אלא למ"ד כמו שהורמו דמיין, מ"מ אי כל זמן שאין אוכל אין מוטל עליו חיוב הפרשה, ואם ירצה להניחם עד שירקבו לא יחול עליו מצות הפרשה, היאך תהיה מוטל עליו מצות הביעור, אחרי שאפשר שלא יבוא לידי חיוב מעשר. ובלאו הכי צ"ע איך נאמר כמו שהורמו דמיין, אחרי שכל זמן שאין אוכלם אין מוטל עליו מצות הפרשה, אלא ודאי שמוכח מזה שמצות הפרשה מוטלת עליו כל שיש לו תבואה בתוך ביתו, ואך כשרוצה למוכרם הופקע ממנו החיוב מדאורייתא, מקרא דואכלת ולא מוכר, ולכן שפיר הטילה התורה עליו מצות ביעור, ושייך עליו לשון תוציא את כל מעשר תבואתך, היינו המעשר שעליו מוטל להפריש:
עוד נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' (ר"ה ד' ע"א) ד"ה ומעשרות, שכתבו שלהפרשה של המעשרות אין כאן בל תאחר, משום שבקרבנות איכא תרי קראי, חד דאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב, ובמעשרות ליכא רק חד קרא, ואם נאמר שההפרשה אינה מצוה, למה להתוס' לומר משום דליכא רק חד קרא, תיפוק ליה שאין כאן מצוה כל זמן שאין בא לאכול התבואה, ואיך יהיה בל תאחר על ההפרשה, א"ו שההפרשה הוא מצוה מוטלת עליו, רק שיש לו רשות לאחרה מלקיים ואין ע"ז בל תאחר:
עוד נראה לענ"ד להביא ראיה מהא דבעי הגמ' (נדרים פ"ד ע"ב) למימר שלחד תנא מעשר עני ספיקו אין טובל, ופירשו שם הר"ן והרא"ש דלאו דוקא ספיקו רק ה"ה לודאי וא"כ מותר לאכול הטבל גם קודם הפרשת מעשר עני, וא"כ בזה יהיה הפרשת מעשר עני מצוה לחודא לא תיקון האכילה, וא"כ בודאי לפי זה הפרשת מעשר ראשון ושני הטובל לא יגרע מזה לענין מצוה של ההפרשה גם בלעדי תיקון האכילה, וכן יהיה הדין למאי דקיי"ל שמעשר עני טובל, כי אין לנו לעשות פלוגתא חדשה חנם:
ועוד נראה להביא ראיה ממעשר בהמה דאמרינן בר"ה ובבכורות עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר כו' והוקשו זה לזה, ומעשר בהמה אין טובל, שמה שבהגיע זמן הגורן אסור לשחוט הוא רק מדרבנן וכפירש"י (בכורות נ"ח ע"א) ד"ה דטבלא כגורן, מדרבנן. וא"כ במעשר בהמה הלא מצוה להפריש לא תיקון האכילה, וה"נ מעשר דגן ודאי דכוותה הוא, שבלעדי תיקון האיסור טבל יש עליו מצות הפרשה ג"כ, דלא גרע מעשר דגן ממעשר בהמה בזה:
והנה חכם אחד רצה להביא ראיה לשיטת הט"ז מהא דאיצטריך קרא ואכלת ולא מוכר, ואם נאמר שמצות הפרשת תרומות ומעשרות הוא רק תיקון האכילה, א"כ ממילא על מכירה לא יהיה עליו שום חיוב להפריש, ולמה איצטריך קרא ע"ז. ולי נראה שאין מזה ראיה, די"ל לפי דקיי"ל שילפינן מקרא לאסור טבל בהנאה של כילוי, וכמו שכתבו התוס' (שבת כ"ו ע"א, פסחים ל'ג ע"ב), והו"א כשמוכר הטבל הוי זה כהנאה של כילוי דאסור. לא מיבעיא לשיטת ר"ת שבלוקח ממורח פטור ממעשר וא"כ המוכר הטבל הממורח מכלה הטבל שהרי הלוקח יאכלנו בלא הפרשת מעשר מה"ת ולכן איצטריך קרא להא, אלא אפילו לשיטת ריב"ם שהלוקח ממורח חייב במעשר, וקרא דואכלת ולא מוכר קאי על אחר מירוח, כי קודם אפילו לאכלו מותר מה"ת כמש"כ התוס' בכמה דוכתי, ולפ"ז המוכר אין גורם הנאה של כילוי ע"י מכירתו להלוקח , מ"מ שפיר י"ל דקרא דואכלת ולא מוכר בא למעט גם המוכר לנכרי שלא יתרום, דהוה אמינא שזה יהיה אסור מצד הנאה של כילוי, ולכן בא הכתוב דואכלת למעט זה שמותר למכור מכל מקום:
אמנם לפי האמת שהוכחנו וחזקנו שיטת הט"ז, שהפרשת תרומות ומעשרות הוא מצוה בעצמותה לבד היתירו להתבואה מאיסור טבל, וא"כ שפיר בעינן המיעוט של ואכלת ולא מוכר לגופיה, שמותר למכור בלי קיום מצות הפרשת המעשר, והנה לשיטת ר"ת שלוקח אחר מירוח פטור הלוקח ממעשר ג"כ מה"ת, וא"כ שפיר מוכח ממיעוטא דקרא דלא חיישינן לאיסורא דהנאה של כילוי במכירה, שכל שהוא מוכר להתבואה הפקיעה התורה מאתו חיוב המעשרות, וא"כ ממילא יהיה מותר מה"ת למכור לנכרי ג"כ, אך לשיטת ריב"ם שבלוקח אחר מירוח חייב הלוקח לעשר מה"ת, וא"כ יש לומר שדי לנו המיעוט של ואכלת ולא מוכר רק להפקיע החיוב מבעל התבואה לעשר, היינו במוכר לישראל והחיוב יהיה מוטל על הלוקח לעשר, אבל במוכר לנכרי שמפקיע לגמרי התבואה ממצות מעשר, יש לומר שיוכנס באיסור הנאה של כילוי שאסרה התורה להדליק בטבל שמכלה הטבל בלא הפרשת המעשר והתרומה, ומטעם זה יהיה אסור למכור ג"כ לנכרי מה"ת, שהרי מכלה הטבל בלא הפרשת תרומות ומעשרות, ובאמת דבר זה אין במשמע, שלא הזכירו הראשונים שלשיטת ריב"ם יהיה אסור מה"ת למכור לנכרי, ונראה מזה דאמרינן כיון שגילתה התורה שהמוכר אין עליו חיוב הפרשה, אף שבאמת מוטל על בעל התבואה מצות הפרשת תרומות ומעשרות גם בלעדי היתר אכילה, וא"כ הרי גילתה לנו התורה שכל שמוכר תבואתו נפקע ממנו חיוב הפרשת תרומות ומעשרות מה"ת, וממילא מותר הוא גם במכירה לנכרי ולא איכפת לן מה שאח"כ יהיו כלים בלא הפרשת תרומות ומעשרות:
אמנם הא קשיא לן מש"כ הר"ש (פ"א דפאה מ"ו) והוכיח זה מן הירושלמי, שכי היכי שמן התורה מותר למכור בלא הפרשת תרומות ומעשרות, כן מותר לזרוע ג"כ אחר מירוח מה"ת בלי הפרשת תרומות ומעשרות, ואמאי הא זה הוא הנאה של כילוי שאסור בטבל, ומאי שנא זריעה מן הדלקה בטבל טמא דאסרינן זה (שבת כ"ו ע"א) מדרשא דקרא משמרת תרומותי, ואולי יש לדחוק וליישב אשר זריעה לא מיקרי הנאה של כילוי, לפי שעומד לכך אשר יזרע ויצמח מזה תבואה שיוכנס בחיוב מעשר:
אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ב דמעשרות ה"א) דהא
דאמרינן ואכלת ולא מוכר, היינו שגמרן למוכרן,
וז"ל שם "אינו חייב מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן
לעצמו, אבל הגומרן למוכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם".
ולפ"ז יתכן ג"כ בהא דהזורע שהוא פטור ג"כ מה"ת כמו מוכר
שיהיה ג"כ באופן זה שגמרן ע"מ לזרעם, ולפ"ז לא יקשה מה
שהעירותי למה לא יאסר מצד הנאה של כילוי, דהא כל שגמרן
ע"ד למכור או לזרוע באופן זה לא ירד עליו שם טבל ולא
הוקבע עליו חיוב מעשרות, ולכן אין עליו איסורא של הכילוי
ולהנות ממנו. אך במקום שבעת הגמר של התבואה היה כדי
לאוכלן שנתחייב או במעשר וחל עליו חיוב הפרשת מעשר,
אסור אחר כן בהנאה של כילוי וגם במכירה, וגם אם עבר
המוכר ומכר קודם שעשרן לא נפקע חיובו. וא"כ לפ"ז ההפרשה
חשוב מצוה בעצמותה, רק שענין האכילה הוא גדר ותנאי המחייבו
למעשר, שכל שלא גמרן על מנת לאכול לא חל ע"ז חיוב ההפרשה:
[אמנם מדברי רש"י (גיטין מ"ז ע"ב) שכתב וז"ל שם "דמעשר טביל
ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא, אלא א"כ אוכלן או
מוכרן דקא משתרשי ליה, אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא" עכ"ל,
וא"כ נראה שדעת רש"י שהפרשת תרומות ומעשרות אינה רק תיקון האיסור, מ"מ
נראה שאפשר ליישב כוונת רש"י שאימתי חל עליו חיוב הפרשת תרומות ומעשרות
שמתחלה בעת גמר מלאכה היה לדעת דבר דקא משתרשי ליה, הן אכילה
או מכירה מדרבנן מיחייב, אבל אם מתחלה בעת גמר לא עמד להיות לו
לדבר דקא משתרשי ליה לא חל עליו חיובא דהפרשת תרומות ומעשרות, ולכן חלקו
של הא"י הגם שאין מפקיע מיד מעשר שאין קנין לא"י להפקיע מיד
מעשר, מ"מ אין עליו חיובא מזה, מפני שמעולם לא עמד שיחול חיוב
עליו, אבל אם מתחלה בעת גמר מלאכה היה לצורך דבר שמשתרשי ליה,
חל עליו חיובא, וממילא הוא מצוה גם כשלא ירצה לתקן לאכול ממנו]:
ויש לעיין לפי שיטת הרמב"ם אם גמרן ע"מ למכרן ואח"כ נמלך לאכלן, אם מתחייב במעשר מה"ת, או כיון שהגמר לא היה באופן החיוב, אין יורד עליו שום חיוב לעשר, והוה זה כפירות שלא נגמרו שאין חייב מן התורה גם באכילת קבע:
ונראה לענ"ד להוכיח שהיכא שנמלך לאכלן מתחייב במעשר מה"ת, היינו שאסור לאכלן בלא מעשר, והוא מדאצטריך קרא תבואת זרעך להוציא הלוקח, ולשיטת הרמב"ם מיירי זה בלוקח אחר מירוח, ואם נאמר שמדרשא דואכלת דמפקינן מוכר שהוא בגמרן ע"מ למכור לא חל עליו חיוב כלל אפילו גבי מוכר גופיה אם נמלך לאכלן אף שגביה הוא תבואת זרעך והיאך יתחייב הלוקח, אלא ודאי שצריך לומר שכל שנמלך אחר שגמרן למכור ונמלך לאכלן חל עליו חיובא דמעשר, היינו שאסור לאכלן בלא מעשר, ולכן הייתי אומר שגם בלוקח הדין כן, כל היכא שהלוקח עומד לאכלן חל עליו החיוב של הפרשת מעשר או האיסור לאכלן בלא מעשר, וע"ז בא הכתוב תבואת זרעך, ולא לוקח, שעל הלוקח אין חיוב הפרשה ולא איסורא של טבל לפי שאינו תבואת זרעך:
ובאמת לפי שיטת הרמב"ם מיושבת קושית בעלי התוס' שהקשו (ב"מ פ"ח א' ד"ה תבואת ובר"ש פ"א דפאה) על שיטת ר"ת למה אסרו דמאי, הא מד"ת לוקח פטור ממעשר ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר, שחששו פן ימכור מי שגמר מלאכתן לאכול ואח"כ מכרן שבזה חייב מד"ת. מיהו אכתי יש לעיין דא"כ יהיה בכל לוקח דמאי ס"ס, שמא גמר מלאכתן כדי למוכרן ושמא תיקנם, וזה יהיה תרי ספיקי לענין דאורייתא וחד ספיקא מדרבנן, ועוד שספק הראשון שמא גמרן כדי למוכרן, הוא ספק שראוי לומר שכן היתה דעתו מתחלה, כמו שאנו רואין בסוף שמכרן, ולמה נתלה שהיה שינוי בדעתו שמתחלה חשב לאכלן ואח"כ נמלך למוכרן:
ולכן נלענ"ד לומר עפ"י שיטת הרמב"ם, שכל שגמר מלאכתן לאכלן לעצמו וגם למכור מזה אשר יותר לו, בזה גם חלק הנמכר חל עליו חיוב גמור ולא נפקע מאתו חיוב המעשר, שנכלל בכלל ואכלת, ואימתי נפטר המוכר רק כשהיה הגמר מלאכה רק למכרן לבד, ולכן שפיר יש לחוש בדמאי, שזה ע"פ רוב דרך בעלי תבואות שגומרין מלאכתן לצורך עצמן וגם למכור, ולא למכרן בלבד. ומסתבר לומר כן, שאם נאמר שכל הגומר מלאכתן לעצמו וגם למכור, חלק הנמכר יהיה פטור מד"ת, א"כ יהיה תלוי דין זה בברירה, וגם יהיה בכל מעשר פירותיו, חששא דמן החיוב על הפטור, אלא ודאי שצריך לומר כמש"כ, שכל הגומר מלאכתן של פירותיו לאכול וגם למכור חשיב זה לעצמו ומתחייב בכל מה"ת:
מיהו היכא שרוב תבואתו עומד למכירה בעת גמר מלאכתו רק המיעוט יקח לעצמו, בזה צ"ע אולי חשוב זה נגמר למוכרן ורק על מה שיקח לעצמו יחול אח"כ החיוב, היינו שיהיה אסור משום טבל מה שיקח אח"כ לעצמו וכמו שכ': היוצא מכל האמור, שמוכח מזה שהפרשת תרומות ומעשרות היא מצוה חיובית על בעל התבואה, לבד תיקון האיסור, כדעת הט"ז והגר"א ז"ל שהבאנו לעיל: