באר יצחק/יורה דעה/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק יורה דעה יז

סימן יז.

לידידי הרב הגדול חו"ב ומפורסם מוה' מיאיר נ"י אב"ד דפ"ק ראסי'.

אחד"ש הנני להשיבו נידון שאלתו באשה א' שנעקר המקור שלה שקורין פארפאל [ובלשונינו הויב מוטער] והמילדות עשו לה עיגול של שעוה ועץ שמונח תמיד בגופה כדי שלא תצא החתיכה לחוץ, ורואה תמיד דם ע"י בדיקה ואינה יכולה ליטהר לבעלה זה זמן כביר, והיא מינקת ומסולקת מדמים, ומעכת"ה כתב להתירה כפי מה שהאריכו האחרונים ע"פ שיטת הר"ש דאין דרך ראי' בכך, וכתב כת"ה להקל לפי שהטבעת מונח תמיד בגופה והדם זב דרך הטבעת של שעוה, א"כ דומה לרואה דם בתוך שפופרת דטהורה משום דהוי חציצה או משום דאין דרך ראי' בכך, והאריך כת"ה בדברים ראוים, ושאל ממני לחוות דעתו בזה.

תשובה בעז"ה, ידוע כי רבו דברי האחרונים בענין זה, וכמעט שלא הניחו שום דבר חדש בו, ומתחלה רציתי לפלפל בשיטת הר"ש ולהסביר שיטתו כפי שיש לי בעז"ה בכתבים על ה' נדה שחנני ה', אכן לפי שראיתי בתשובת הגאון ר"ע איגר זצ"ל (סי' ס"ב) שכתב בד"ה לזה רחוק בעיני לסמוך כו' דהיכא דיש לה טבעת שנותנת באותו מקום להחזיק האם למעלה ובזה אף לדברי הגאונים אין, להקל דאולי פעולת הטבעת שהאם הוא במקומו ממש למעלה מפרוזדור במקום הראוי עכ"ל, לכן קשה להקל ע"פ שיטת הר"ש הנ"ל, ומש"כ כ"ת דבטבעת מונחת תמיד בתוך גופה יש להקל משום שדומה לרואה דם בשפופרת, גם לזה אין דעתי מסכמת, משום דמאן יימר לנו דהטבעת מהודקת בגופה שלא יהא שום סדק בין הטבעת לבשר, ושמא זב הדם דרך הסדק מחוץ להטבעת, וכמש"כ האחרונים דמה"ט לא הוי הטבעת חציצה ומותרת לטבול אף כשהטבעת מונחת בגופה, ודוקא במוך דחוק מצינו בנדה (דף ג') דמעכב הדם וליכא שום סדק, משא"כ בטבעת כידוע, וגם במוך דחוק אינו מוכח מהתם רק דאמרינן שם דבזה ליכא למימר אם אי' דהוה דם מעיקרא הוי אתא, דיש לתלות שמא המוך עיכב את הדם אבל אין להוכיח מהתם להקל דאינו יכול לצאת חוץ מהמוך], וראי' לזה דא"כ אמאי קיי"ל ברואה מחמת תשמיש דאסורה ויוציאנה, ואמאי לא נימא דתעשה טבעת וכה"ג ותהא טהורה אף כשתראה דם, אע"כ מוכח דזה לא הוי תקנה וכנ"ל, ועוד י"ל דדוקא ברואה דרך השפופרת שמכנסת לגופה ומוציאה אותו, אז אין דרך ראי' בכך, אבל אם הטבעת מונחת תמיד בגופה בקביעות, י"ל דכמו דמותרת לטבול לשיטת כמה אחרונים, אף כשהטבעת מונחת בגופה ולא הוי חציצה משום שסכנה להסירה מקרי אינו מקפיד. כן י"ל דבטל לגבי הגוף ומקרי דרך ראי' בכך, וע"כ מסתפינא להקל משום טעם זה.

וראיתי בנו"ב (מה"ק חיו"ד סי' נ"ה) שכתב בכה"ג שהטבעת מונח בתוך גופה תמיד דקרוב הדבר שמחמת שהבשר רק וענוג דיש לה מכה באותו מקום יעו"ש, ויעויין בחוו"ד (סי' קפ"ח) שכתב דהפארפאל הוי מכה שאינה ידועה אם מוציאה דם, ושיטת הרשב"א להקל אף במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם, וכמה פוסקים מהאחרונים כתבו להחמיר, ולכאורה יש לתמוה אמאי לא נתלה שלא בעת ווסתה שבחזקת טהרה עומדת מספק שמא יצאה דם מהמכה, כמו דקיי"ל דתלינן שמא שיגרונא נקטה וכה"ג בכל דיני טריפות, אך י"ל דשאני בדם נדה דיש דם המקור לפנינו בודאי, ודם המכה ספק לנו, ע"כ לא תלינן בספק להוציא מידי ודאי.

ולענ"ד נראה דבר חדש במה שיש להקל בזה, והוא, די"ל דהרשב"א דמקיל במכה שא"י אם מוציאה דם, אזיל לשיטתו דפוסק בהך דינא דבדקה בעד שאינו בדוק ומצאה עליו דם דטהורה. ויעויין בנדה (דף י"ד) פלוגתא דתנאי בזה, ושיטת הרשב"א הנ"ל הובאה בב"י (סי' ק"צ). רק דהרשב"א סיים שם דהמחמיר תבא עליו ברכה. אלמא דתלינן מספק שמא הי' דם מעלמא על העד, ואף דמיירי התם בעד שנטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ואינן מוליכות אותן לשוק ולא מתעסקית בהם בכתמים על הרוב] ומש"ה מטמא רבי. וכמש"כ הרשב"א [והובא בב"י שם], ואפ"ה מכשירינן משים דבחזקת טהרה עומדת, ואף שדם המקור לפנינו, כש"כ במכה לפנינו דיש במה לתלות דלמא מוציאה המכה דם, ואין לומר דשא"ה דתלינן הדם במעלמא, משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, ובעלמא יש יותר מדם המקור, דא"כ איך מדמה הגמ' (שם) זה לאשה שרואה דם בהשתנה, וע"כ מוכח דאין סברא לחלק בזה, ולכן תלינן התם מספק ג"כ שמא ע"י מי רגלים בא הדם, א"כ שפיר כתב הרשב"א לשיטתו להקל דתלינן אף במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם, ואף שהרשב"א סיים שם דהמחמיר תבא עליו ברכה, עכ"ז אין דנין אפשר משאי אפשר, ובנ"ד במקום עיגון אין להחמיר.

הגה [וגם י"ל דאף לשיטת השו"ע דפסק (סי' ק"צ סעי' ל"ו) דבדקה בעד שאינו בדוק דטמאה, דווקא בעד שאינו בדוק דיש חזקה דמעיקרא על העד דלא בא דם מעלמא עליו כמו מקודם והיא סותרת לחזקת טהרה, דהא הי' פעם אחת העד בחזקת בדוק לפי' התוס' בידה (דף י"ד), ולפי' הרשב"א בעד שאינו בדוק כנ"ל, עכ"ז יש לחלק דשא"ה דכיון דמונח במקום מוצנע לכן לא תלינן בדם מעלמא, וע"כ רבי מטמא משום נדה, אבל במכה שספק אי מוציאה דם י"ל דלכ"ע תלינן]:

והמחבר כתב להחמיר בעד שאינו בדוק, א"כ לפ"ז אין לנו הוכחה להקל במכה שא"י אם מוציאה דם, ואף שיש לחלק, עכ"ז הוכחה אין לנו, ובכל זאת יש להקל מטעם אחר, דהא הרא"ש דפסק בעד שאינו בדוק דטמאה הוא משיטת ר"ת משום כתם, וע' בש"ך (סי' קצ"א ס"ק ג') שפסק כשיטת ר"ח שכתב שכל דבריו דברי קבלה, וכיון דעיקר היסוד להחמיר בעד שאינו בדוק נובע משיטת ר"ח הנ"ל, ויש לנו להוכיח לשיטת ר"ח ממק"א להקל במכה שא"י אם מוציאה דם, דזה עדיף מעד שאינו ודוק כנ"ל, והוא דבכתובות (דף ט') בתוס' שם ד"ה האומר פ"פ כו' כתבו בשם הר"ח דס"ל דבוגרת פעמים יש לה דם ופעמים אין לה דם, ואפ"ה ס"ל דבוגרת נותנין לה לילה ראשון כמש"כ המהרש"א והובא בב"ש (סי' ס"ח) דלכן תלינן בספק דם בתולים משום דלא שכיח דם שלא בעת ווסתה, א"כ לפ"ז מוכח משיטת ר"ת גופא דספק אם המכה מוציאה דם דכשרה, ומוכח זה ביותר ממש"כ הריטב"א בכתובות (דף ל"ו) פי' הגירסא של שיטת ר"ח דגרס אי דטען פ"פ ה"נ הב"ע דטען טענת דמים משום דע"פ הרוב אין דמים לבוגרת, ומשום דאיכא מיעוט בוגרות שיש להן דם בתולים לכן אמר רב דנותנים לה לילה ראשון עכ"ל הריטב"א, אלמא דאף דרוב בוגרות אין להן דמים אפ"ה תלינן במיעוט שיש להן בתולים, כש"כ בספק השקול אם המכה מוציא הדם ודאי דתלינן וזוהי ראי' ברורה.

והפני יהושע בכתובות (דף ט') כתב דלכן תלינן בדם בתולים משום דדם בתולים הוי קורבא דמוכת טובא דהא מיד בהעראה משיר דם בתולים, ועוד דהא מדלא ראתה רק בעת תשמיש, א"כ מוכח דזהו דם בתולים וזה עדיף מרובא דרוב דמים במקור עכ"ל, ולא נהירא לי סברתו, דאף להסוברים דקורבא דמוכח עדיף מרוב הוא דוקא כשיש קרוב לפנינו, אבל לא בנ"ד דמספקא לן אם יש כלל קרוב לפנינו, דהא ספק לנו אי יש דם בתולים אצלה כלל, וא"כ כיון דהרוב הוא ודאי לפנינו דהא רוב דם ממקור, והקרוב הוא ספק, אין להחזיק קרוב מספק, וראי' לזה ממש"כ הרמב"ן בב"ב (דף כ"ד) בהא דאמר רב התם דנמצאת נגד עיר שרובה ישראל מותר' משום דס"ל דרוב וקרוב הלך אחר קרוב, והקשה אמאי לא חיישינן דלמא החביות הוא נגד בית של נכרי, ותי' דאין לנו להחזיק ולומר דלמא נמצא' קרוב לבית א"י כיון דרוב ישראל הוא בודאי לפנינו עכ"ל, אלמא דאף מאן דאזיל בתר קרוב אפ"ה בספק קרוב אין לתלות נגד רוב ודאי, א"כ מוכח דלא כהפ"י בזה.

גם מש"כ הפ"י דמוכח דזהו דם בתולים מדלא ראתה רק בעת תשמיש, לא נהירא לי, דהא בבוגרת נותנין לה כל הלילה הראשון אף בראתה באותו הלילה רחוק מתשמיש, ודוקא באשה שעושה צרכי' מצינו בתוס' נדה (דף נ"ט) ד"ה דלמא כו' דמדלא חזאי קודם עשיית צרכי' כו' עכ"ל התוס', משא"כ ברואה כל הלילה ליתא להך הוכחה, וכש"כ לשיטת הריטב"א הנ"ל דרוב בוגרות אין להן בתולים כנ"ל, ודאי דמוכח דתלינן בכל מה דאפשר, משום דלא שכיח דם נדה שלא בעת ווסתה וכסברת המהרש"א הנ"ל, א"כ מצינו לשיטת ר"ח גופא דמחמיר בעד שאינו בדוק ועיקר החומרא בזה נובע משיטתו כנ"ל, ואפ"ה מצינו דגם לשיטתו גופא יש להקל מצד קולא אחריתא במכה שא"י אם מוציאה דם, וגם הרי"ף פסק כשיטת הר"ח הנ"ל בסוגיא דפ"פ, ואף הרמב"ן דפסק שם והובא בר"נ לכתובות ובאשרי שם דפי' הסוגיא שם כשיטת רש"י דכל בוגרת יש לה דם בתולים ולא כשיטת הר"ת, עכ"ז מצינו קולא אחריתא אליבי' דפסק בהך דין דבדקה בעד שאינו בדוק דטהורה והובא (בב"י בסי' ק"ץ) יעו"ש, א"כ יש לנו כמה פוסקים המקילים במכה שא"י אם מוציאה דם, היינו שיטת הרי"ף ור"ח בסוגיא דפ"פ ושיטת הרמב"ן והרשב"א בעד שאינו בדוק דמקילים כנ"ל, ולכל שיטה מטעם אחר.

אך מה שעומד לנגדנו לסתור זה, הוא, דהא שיטת הרמב"ן אף שפסק להקל בעד שאינו בדוק עכ"ז מוכח דמחמיר במכה שא"י אם מוציאה דם מדמקשה הגמ' בכתובות על הא דבוגרת אין לה טענת בתולים מדס"ל לרב דנותנין לה לילה ראשון וכגירסת רש"י שם, ולא משנינן דע"כ אין לה טענת בתולים משום דיש כמה בוגרות דיש להן בתולים וכמה בוגרות דאין להן, אבל לילה ראשון נותנין לה משום דהא גם במכה שא"י אם מוציאה' דם תלינן, דהא לא גרע מעד שאינו בדוק, אע"כ מוכח דעד שאינו בדוק קיל טפי ממכה שא"י, ולכן שפיר מקשה הגמ' דמוכח מדתלינן בדם בתולים ע"כ ודאי יש לה דם, דאל"כ לא תלינן מספק, א"כ לכאורה נסתר מש"כ.

אבל אחר העיון אינו קשה כלל, משום די"ל דבאמת לשיטת הרמב"ן דפסק דבדקה בעד שאינו בדוק טהורה דכש"כ הוא מכה שאינה ידוע אם מוציאה דם, כדמוכח מנדה (דף י"ד) דאי' שם דלפ"ז מכשירינן באשה שעושה צרכי' ותלינן הדם במי רגלים משום דמי הרגלים הוי אינם בדוקים, ולא אמרינן דהדר מי רגלים למקור ואייתי דם, והא דכתובות (דף ל"ו) דמקשינן שם מבוגרת דאין לה טענת בתולים על רב דס"ל דנותנין לה לילה ראשון, י"ל דלרב לשיטתו שפיר מקשינן, דבירושלמי (נדה פ"א ופ"ב ה"א) איתא דרב ס"ל בבדקה בעד שאינו בדוק דטמאה נדה יעו"ש, א"כ שפיר מקשינן מהא דס"ל לרב דנותנין לה לילה ראשון דמוכח מזה דכל בוגרת יש לה דם בתולים בודאי, דהא מספיקא לא תלינן לשיטת רב דמחמיר בעד שאינו בדוק משם דדם המקור יש לפנינו בודאי, אבל לדידן דקיי"ל כר' יוסי דמטהר בעד שאינו בדוק, ע"כ שפיר יש להקל אף במכה שא"י דמוציאה דם, ונכון בעז"ה.

וגם י"ל דאף לשיטת השו"ע (סי' ק"צ) דבדקה בעד שאינו בדוק דטמאה, היינו משום. דלא שכיח כלל בעד שמכינה ומונח במקום מוצנע שיבא עליו דם מעלמא, אבל במכה שא"י לכ"ע תלינן, וגם הטור ושו"ע דמחמירים בעד שאינו בדוק לא החמירו רק מדין כתם, א"כ הא בכתמים שומעין להקל, בפרט במקום עיגון.

ולשיטת הרמב"ם אף דפסק בבדקה בעד שאינו בדוק דטמאה נדה, עכ"ז מוכח משיטתו דמתירים מכה שא"י אם מוציאה דם דהא בהשתינה מים פסק הרמב"ם דתלינן שדם המכה היא בחלחולת או בכוליא, ולא אסרינן דהדור מי רגלים למקור ואייתי דם אלמא דתלינן מספק שמא יש לה מכה, כש"כ דתלינן ביודעין שיש לה מכה, אך דספק לנו אם המכה מוציאה דם, ודוקא בעד שאינו בדוק מטמא משום נדה, משום דלא שכיח לבא דם מעלמא עב העד שמצנעת אותו כמש"כ הראב"ד בספרו בעל הנפש יעו"ש.

היוצא לנו, דלשיטת הרמב"ם דפסק במשתנת ומוצאת דם דתלינן להקל, מוכח מזה דה"ה במכה שא"י אם מוציאה דם דתלינן להקל, ולשיטת הרמב"ן והרשב"א דפסקו להקל בבדקה בעד שאינו בדוק, לפ"ז מוכח בודאי להקל במכה שא"י שמוציאה דם, ואף לשיטת הרא"ש והטור דפסקו להחמיר בבדקה בעד שאינו בדוק. עכ"ז י"ל דהא עיקר יסודם הוא דתפסו שיטת הר"ח כמש"כ הרא"ש (בפ"ב דנדה סי' ב'), א"כ הא הוכחתי דלשיטת הר"ח גופא יש להוכיח ממק"א דמותרת במכה שא"י אם מוציאה דם [לשיטתו בבוגרת בכתובות], ואף דשיטת הרא"ש והטור בכתובות (שם) דלא כשיטת הר"ח. עכ"ז הא לא מוכח משיטתם דפליגי על האי כללא של הר"ח דס"ל להקל במכה שא"י כו', ואפושי פלוגתא לא מפשינן. והא דמקשה הגמ' בכתובות לשיטתם ולא מחלקי כנ"ל. י"ל כמש"כ לעיל דהא לרב דס"ל בירושלמי דבעד שאינו בדוק טמאה נדה, ואף דיש לה חזקת טהרה, עכ"ז לא מספקינן כלל שמא בא מעלמא על העד, משום דדם המקור מדחי לפנינו, לכן ס"ל לרב דתלינן יותר בדם נדה, ע"כ שפיר הקשו בש"ס אמאי ס"ל לרב דתלינן בדם בתולים מספיקא בבוגרת, אבל לדידן דפסקינן בעד שאינו בדוק ואינה טמאה רק משום כתם כשיטת הרא"ש, י"ל דה"ה דתלינן להקל אף במכה שא"י אם מיציאה דם, ודוקא בעד שאינו בדוק החמירו משום כתם, דהא יש חזקה דמעיקרא על העד דלא בא עליו הדם מעלמא, כמו מעיקרא מקודם דנולד הספק היינו מקודם דנמצא הדם על העד, דהוי חזקה מחמת הרוב דלא שכיח לבא עליו דם אם מונח במקום מוצנע, דכ"ז דלא ראינו עליו הדם לא מחזקינן העד בדם, וזוהי הסותרת לחזקת טהרה שלה, וע"כ טמאה משום כתם, ומה"ט במי רגלים ג"כ שייך חזקה מחמת הרוב כנ"ל, דהא מקודם דנמצא הדם שם היינו מחזיקין מי הרגלים בחזקת שאין בהם דם, משום דלא שכיח כלל לבא דם ממי רגלים, משא"כ היכא דיש לה בודאי מכה בבטנה רק דמספקא לן שמא יש דם בהמכה או לא מטהרינן משום חזקת טהרה שלה, דהא לא מצינו דפליגי בזה על הר"ח. ע"כ יש לנו על מה לסמוך להקל במכה שא"י אם מוציאה דם שלא בעת ווסתה, וכמו שפסק הרמ"א (סי' קפ"ז) וגם הרדב"ז, ודעתו הובאה בבינת אדם להקל ביש לה ווסת אף במכה שא"י אם מוציאה דם.

ובעיקר דברי הרמ"א הנ"ל דכתב דמצרפינן ספק צדדים לס"ס, ואף דהרוב סותר לזה דבא רוב דם הוא מהמקור, וכבר הקשו עליו כל האחרונים, ולענ"ד נראה להוכיח כסברתו מהתוס' נדה (דף מ"ה) בסד"ה האי דם נדה הוא כו' דכתבו וקשה לפי זה דאמאי לא אשכחן לענין זנות כו' ואי איתצודי לא מיתצד שריא לבעלה ישראל כו' דדם בתולים הוי ואפילו אי הוי דם נדות כו' עכ"ל, וקשה דהא רש"י פי' לאותו הלשון שהביאו התוס' דאיתצודי לא מיתצד היינו דלא שכיח דמיתצד, א"כ הא הרוב סותר לספק א', ולא דיינינן ס"ס כה"ג, אע"כ הכח מהתוס' דס"ל דאף ספק שהרוב מכחישו ג"כ מצרפינן לס"ס, משום דאמרינן סמוך מיעוט לפלגא והוי רוב צדדים להתיר וככל ס"ס, וכשיטת הרמ"א הנ"ל.

ומה שהקשה החכ"צ מהא דנדה (דף נ"ח) דאמר ר"ע לתלמידיו במכה שיכולה להגלע דדם אמר רחמנא ולא כתם, אלמא דדוקא בכתמים מקילינן במכה שא"י ולא בדם, י"ל דהא עיקר הטעם דתלינן במכה שא"י הוי משום דלא שכיח לראות שלא בעת ווסתה כמש"כ הב"ש (בסי' ס"ח) בשם המהרש"א, א"כ לר"ע דחייש למיעוטא בבכורות (דף כ') ומכות (ספ"א) לכן בדאורייתא לא, מהני אליבי' לחלות במכה שא"י אם מוציאה דם, דהא לא אזיל בתר רוב, ודוקא בכתם תלינן.

ובעיקר דברי הרמ"א (דסי' קפ"ז הנ"ל) הארכתי במק"א לתרץ כל הקושיות שהקשו האחרונים עליו ואכמ"ל.

וכן יש להוכיח מתוס' נדה (י"א ע"ב) ד"ה שלא פסקה כו' שכתבו ואם פסקה מחמת תשמיש וראתה אחרי כן כו' טמאה דודאי חיתה המכה וכלו בביאה ראשונה כו' עכ"ל, משמע דדוקא הואיל דודאי חיתה המכה ע"כ טמאה, אבל מספק אינה טמאה ולא אמרינן דהא ודאי דם איכא במקור ולתלות במכה הוי ספק, וע"כ מוכח דתלינן בספק מכה, וה"ה דתלינן בספק אי מוציאה דם, ויש לדחות ההוכחה הזאת דשא"ה דהא קודם דחיתה המכה הי' דם המכה לפנינו, אך גם ז"א סברא לחלק, והארכתי בזה בחידושי ליו"ד].

אך לכאורה מוכח בנדה (דף ס"ה) בתוס' ד"ה על גבי כלים ורואה כו' שכתבו אלא ה"פ בידוע שיש לתלות שחיתה המכה כו', אלמא דמספק שמא לא חיתה המכה לא תלינן. א"כ לכאורה מוכח מזה דמספק שמא המכה מוציאה דם לא תלינן, אך לפמש"כ לעיל דרב ס"ל בירושלמי בנדה דבדקה בעד שאינו בדוק טמאה נדה ולא תלינן בספק, כיון דודאי דם יש במקור, א"כ ה"ה בספק שמא חיתה המכה לא תלינן, דהא שם מיירי אליבי' דרב, אבל לדידן דקי"ל בעד שאינו בדוק דאינה טמאה רק מדין כתם, א"כ י"ל דבספק מכה או בספק שמא מוציאה דם טהורה כנ"ל, ולכאורה קשה לשיטת ר"ח דס"ל דמספק תלינן גם לרב כדמוכח בכתובות (שם) דמיירי התם אליבא דרב, א"כ אמאי כאן בנדה (דף ס"ד) לא תלינן מספק אליבא דרב, אכן י"ל דהר"ח גרס כגרסא דלא גרסי ע"ג כלים ורואה כדמוכח מהתוס' שכתבו בלשון לספרים דגרסינן כנ"ל, משמע דיש דלא גרסי זה], ואינה טמאה רק אם ע"ג כלים ורואה אבל אם ע"ג כלים ואינו רואה טהורה דאכתי הוי ספק שמא לא חיתה המכה, ועוד י"ל דשאני הכא בספק שמא חיתה המכה דהוי ספק שמא אין כאן מכה כלל, אבל כשיש כאן מכה לפנינו רק דספק לנו שמא אינה מוציאה דם תלינן להכשיר מספק. ומסוגיא זו דנדה הנ"ל מוכח דבמיעוט לא תלינן להכשיר ולומר דדם מכה היא, כדמוכח מהא דאי' התם דשאני שמואל דרב גוברי', אלממא דלא תלינן במיעוט ומוכח כשיטת התוס' (שם דף מ"ה) דאי איתצודי תו לא הדרי דזהו רק ע"פ רוב דהוי דם נדה, ולא כפי' הריטב"א לשיטת ר"ח בכתובות (דף ל"ו) המובאת לעיל דס"ל דתלינן גם במיעוט דיש לבוגרת דם בתולים, אך י"ל להריטב"א דשא"ה דלא שכיח כלל, ויש להאריך הרבה.

סיומא דפסקא דבנ"ד שהיא מינקת ומסולקת דמים יש להקל כמש"כ הנו"ב כה"ג להקל (בסי' נ"ה), אך בימי ספירת נקיים דבעינן ספורים ובדוקים לכה"פ ביום הראשון וביום השביעי האחרונים (בסי' קצ"ו), אין להקל אם תראה דם נדות ותצטרך לספור ז' נקיים, אבל זולת זה יש להקל.

א"ד ידידו דו"ש

יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק ניעשוויעז.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף