שו"ת רבי עקיבא איגר/א/סב
|
< הקודם · הבא > |
ע"ד שאלת רומ"פ באשה שהאם שלה משתרבב ונופל למטה ורואית כמה פעמים דם ע"י בדיקה ולפעמים שלא ע"י בדיקה.
הנה הגאון מהר"ר יהונתן (סי' קפ"ח) והגאון מעיל צדקה (סי' ל"ד) שניהם לדבר אחד נתכוונו בביאור דברי הר"ש, דהמכוון לדבר ההוה ומצוי בנשים וקוראים פאהר פאל דהאם עצמה נשתרבב ונופל תוך הפרוזדור, דאף שהדם ההוא דם מקור ממש מ"מ כיון שדרך הרחם והחדר שבו הדמים להיות למעלה מפרוזדור, עתה שקצת מהרחם למטה תוך הפרוזדור מקרי אין דרך ראיה בכך, והגאון מהר"י בסיום דבריו כתב לסמוך על זה למעשה היכא דמוצאת דם בבדיקת עד בלא הרגשה, כיון דלדעת הר"מ הוא דרבנן בבדיקת עד בלא הרגשה עיי׳׳ש.
ואני בעניי הי׳ נראה לי דדי לנו אם ניקו ונסמוך היכא דיצא הדם ממנה בלי בדיקת העד ובלי הרגשה, אבל היכא דהוי ע"י בדיקת עד הלא רבו כמעט כל הפוסקים דטמאה ד"ת בלא הרגשה דאמרינן ודאי ארגשה אלא דסברה דהרגשת עד הוא, והגאון מהר"י (סימן קפ"ב) כתב להוכיח כן בדעת תוס' (דף ג׳ ד"ה מרגשת) מדהקשו דבמציאה בבדיקה בלי הרגשה תטמא למפרע, והא כיון דלא ארגשה הוי רק כתם ובכתם לב"ש לא מטמא למפרע דהוי ספק דרבנן. ע"כ דס"ל לתוספת דהוי דאורייתא ושפיר הקשו דאם שמשה תוך מעת לעת תטמא למפרע דהרגשת שמש הוי כהרגשת עד עכ"ד.
ובאמת נפלא ממני מה דנקט ליסוד פשוט דלב"ש אין כתם מטמא למפרע דהא דעת רש"י ותוס׳ אינו כן, דהרי רש"י פי׳ במה דפרכינן והא איכא כתמים היינו דלא לטמא למפרע, והיינו דס"ל לרש"י דאין לדמות טומאה להבא לענין למפרע, דדלמא רק לטומאת מעת לעת דקיל בזה סמכינן אטעמא דמרגשת בעצמה אבל לא לטהר לגמרי, לזה ס"ל לרש׳׳י דפרכת הש"ס דבכתמים על כל פנים לענין למפרע נסמוך דמדלא ארגשה הוא מעלמא, הרי מפורש דלב"ש מטמא כתמים למפרע.
ואף לדברי התוס׳ דפירכת הש"ס דיטהרו הכתמים לגמרי, דמדלא ארגשה מוכח דמעלמא הוא מ"מ י"ל ג"כ דלב"ש כתמים מטמאים למפרע ממ"ש שם ד"ה ושרצים דמעלמא, וא"ת הא דתנן כתם שנמצא וכו' הרי דמפשט פשיטא להו דהך סתמא ג"כ כב"ש אתיא, ויצא להם כן מדפרכינן מ"ש ממבוי הרי דס"ל דהך מתני׳ אתיא ג"כ כב"ש, א"כ ה"נ סיפא דהך מתני׳ הרי דא"א בשום אופן לומר דהך מתני׳ דנמצא כתם לא אתיא כב"ש, אע"כ למה דמשני מודה ב"ש בכתמים מ"ט בצפור לא נתעסקה א"כ דנין דהוא מגופה ממילא טמא למפרע דהא לא ידעינן אימת נכתם, וליכא צד קולא רק מטעם חזקה דהשתא ראתה, וא"כ כמו לשנוייא קמא דטעמא דב"ש מחמת חזקה, ואעפ"כ מטמא בכתם למפרע ומטעם שכתבו התוס׳ דלא פלוג בכתם בין לח ליבש ה"נ לאידך שנויא.
אלא דמהר"ם לובלין בחר דרך לעצמו דלב"ש לכל התירוצים אינו מטמא בכתם למפרע דאינו מחמיר בכתם מבראיה, אבל מ"מ הא דעת התוס' אינו כן.
ומ"ש המהר"ם לובלין דלא חמיר כתמה מראייתה, זה אינו, דהרי גם לב"ה יקשה דבראיה על החזקה לגבי בעלה ואינה מקולקלת למנינא כדאיתא בברייתא (דף וי"ו), וע"כ דכתם חמיר דל"פ בין לח ליבש א"כ ה"נ לב"ש.
ובאמת מה"ט קשה לי קצת בדברי תוס׳ הנ"ל ד"ה לשרצים, דלקושייתם אמאי הקשו רק לב"ש הא גם לב"ה קשה דלגבי בעלה ל"ח דראתה למפרע ובכתם חיישינן, עכ"פ הרי דעת רש"י ותוס׳ דבכתם מטמא למפרע מכל מקום הוכחת הגאון הנ"ל לנכון דמאי הקשו תוספת הא יש לומר דנהי דבכתם מטמא למפרע היינו מחמת דלא פלוג בין לח ליבש, אבל בראיה בלא ארגשה דלא שייך כן, בזה כיון דהוא דרבנן לאו טעמא דאשה מרגשת לא מחמרינן למפרע דהוי ספק דרבנן.
אולם נראה דמעיקרא דדינא ליתא להוכחה זו דשפיר הקשו תוס׳ דע"כ ליכא למימר דבלא הרגשה כיון דהוי דרבנן הוי ספק דרבנן א׳׳כ גם בהרגשה לא צריך לטעם הואיל ואשה מרגשת דמשמע דאתינן עלה דמדלא הרגישה מוכח דלא ראתה למפרע, הא בפשוטו הראיה דלמפרע דלא היתה בהרגשה הוי רק דרבנן, ואם כן מדאורייתא ליכא טומאה למפרע ולגבי דרבנן הוי ס׳ דרבנן אלא ע"כ דמ"מ הו"ל להחמיר וא"כ שפיר הקשו תוס'.
גם י"ל דלענין טהרות גם בלא ארגשה הוי דאורייתא לא מבעי למ"ד מקור מקומו טמא דודאי בלי הרגשה טמא דלא גרע מדם מכה ודם ירוק [ומש"ה מיושב מה דקשה לכאורה בתוס' ר"פ הרואה דעדיין יקשה על תירוצם לס"ד דהש"ס מההיא דלעיל (דף ה') דאמר ר"י משום ר"ח בן אנטיגנוס הנשים שאמרו דיין שעתן כתמן כראייתן, ובזה דדנין דהשתא ראתה יקשה הא בלא הרגשה טהורה, אח"כ ראיתי דהקשה כן בסדרי טהרה, ולפי הנ"ל י"ל דשמואל סבר מקור מקומו טמא, ולענין טהרות גם בלא הרגשה טמא] אלא אפילו למ"ד מקור מקומו טהור י"ל דמ"מ דם נידה שנעקר מחיים טמא, והא הטומאה אף בלא הרגש [אף דא"כ לפ"ז לא הקשו תוס׳ כלום ר"פ דם הנידה לר׳ דאמר וכו' הא י"ל דאצטריך קרא לדם בלא הרגשה דאינו מסמא לאחרים דמ"מ לעצמו טמא, מ"מ י"ל דעדיפא מיניה משני דאצטריך קרא לדם מצורעת] א"כ שפיר הקשו תוס' דתטמא למפרע דכיון דהדם טמא ממילא גם האשם נטמאה מהדם כשבא לבית החיצון, דהא בה"ס במשא מיהו מטמא והוי דאורייתא.
ובזה מיושב מה דהקשה הב"י (סי' קצ"א) לשיטת הר"ח דטהרות קיל מלבעלה, הא מחמרינן בבדיקה טפי לטהרות פ"ק דנידה, ותירץ דהיינו משום דגזירת מעל"ע לא שייך רק בטהרות עיי"ש, ביאור דברי הב"י אף דתירוץ זה מספיק רק לענין בדיקת שחרית וערבית דהוא לטהר טהרות של לילה ודיום למפרע וזהו ל"ש גבי בעלה, אבל מ"מ הא הבדיקה דלאחר תשמיש דחיישינן שמא ראתה מחמת תשמיש, דבזה ע"כ אין הטעם משום הפסד טהרות דשמא ראתה ואם תעסוק בטהרות בלי בדיקה ותמצא הדם לערב תטמא הטהרות למפרע דהא בלא׳׳ת אסורה לעסוק בטהרות דהא משמשת טומאה וצריכה טבילה והערב שמש, ואי דיטמאו הטהרות של קודם תשמיש כדין מפקידה לפקידה דהבדיקה דקודם תשמיש אינו ממעט כיון דמהומה לביתה כדאיתא פ"ק דידה (דף ה' ע"א), הא בממנ"פ אם תחליט שראתה בשעת תשמיש ותמצא הדם לערב, גם בודקת ותמצא הדם עתה הטהרות דקודם תשמיש טמא, אע"כ דטעמא דבדיקה דלאחר תשמיש דשמא ראתה ותדע ע"י הבדיקה שטמאה נדה כל ז' שלא לעסוק בטהרות, אם כן בזה תיקשה אמאי באינה עסוה א"צ בדיקה לבעלה לידע אם היא טמאה לבעלה, וצ"ל דלענין זה בלא"ה יש לומר דלבעלה חיישינן שמא לבו נוקפו ופורש, אלא דקושיית הב"י הי' על בדיקה דשחרית וערבית ועל זה שפיר תירץ כיון דהבדיקה זו רק להכשיר טהרות דלמפרע וזהו ל"ש לבעלה, אולם עדיין היא גופא טעמא בעי אמאי ל"ח גם לבעלה למפרע מעל"ע לענין שתהי' מקולקלת למנינה.
ולפי הנ"ל ניחא דדוקא לענין טהרות יש חשש דאורייתא אם ראתה בלא הרגשה משא"כ לבעלה, ואף להאוקימתא דטעמא דב"ש דאשה מרגשת וב"ה חיישי כסבורה הרגשת מי רגלים הוי, הרי דחיישינן דהי' הרגשת מ"מ י"ל דודאי חשש רחוק לומר דטעתה בהרגשה, רק בראתה לפנינו כיון דרוב דמים באים בהרגשה מוכח דטעתה, אבל לחוש לזה בלא ריעותא מהיכי תיתי, אלא דיש לומר דחיישינן גם לראתה שלא בהרגשה, אלא דגם משום זה לא היה ראוי לחוש דאינו רגילה לראות בלא הרגשה, אלא בצירוף תרתי דלפעמים טעתה וסברה דהרגשת מי רגלים הוי ולפעמים ראתה באמת בלא הרגשה מש"ה החמירו, אם כן יש לומר דדוקא להרות דבלא הרגשה הוי דאורייתא, אבל לבעלה דלא הוי דאורייתא וליכא בדאורייתא רק חשש דכסבור מי רגלים הוי בזה משום הא לחוד לא גזרינן.
עכ"פ נסתלק הוכחת הגאון מהרר"י ז"ל אך מ"מ הלא מצינו מפורש דעת הרבה מרבותינו דהוי דאורייתא בבדיקת עד בלא הרגשה, וכמ"ש הרב בעצמו שם דלא מצא מפורש נגד זה, אלא דהוכיח מדברי הר"מ בהגמ' דס"ל דלא הוי ד"ת.
ולענ"ד יש לדחות די"ל דכוונת הר"ח כך, דודאי אין ראוי לאשה להחמיר לבדוק אחר תשמיש רק מכח דהחמירו לטהרות, וע"ז כתב כיון דהוא דרבנן והם אמרו שלא לבדוק לא שייך להחמיר, והיינו דבטהרות גופא י"ל דלא חששו משום הא לחוד דשמא ראתה בשעת תשמיש בהרגשה וסבורה הרגשת שמש הוי, דמה"ת לחוש לטעות בלא רגלים לדבר, אלא משום דהוי תרתי דלפעמי' טעתה וגם לפעמים בלא הרגשה, ואף דלא הי' דאוריי' לפי מ"ש לעיל דהבדיקה זאת אחר תשמיש לא הי' משום טומאת ערב כיון דבלא"ה משמשת טמאה, אלא משום טומאת ז' וא"כ הוי דרבנן, מ"מ חששו רבנן לטהרות, וע"ז כ' הר"מ דאין שייכות לנשים להחמיר על עצמן משום זה לבדוק גם לבעלה, כיון דגם לטהרות לא חששו רק בצירוף חשש דשלא בהרגשה, ומוכח כן הסברא מבדיקת שחרית וערבית דהחמירו חז"ל טפי לטהרות וע"כ משום דהוא רק בצירוף ב' חששות, מש"ה לא החמירו לגביה למפרע רק בטהרות דהוי ב' חששות בדאורייתא משא"כ לבעלה וכו' אלא לאחר תשמיש דהבדיקה משום טומאת ז' כיון דהוא לענין מכאן ולהבא דשמא מחמת תשמיש ראתה, החמירו יותר לחוש משום ב' חששות אף דחששא שלא בהרגשה רק דרבנן, אלא דלבעלה לא החמירו בזה משום דלבו נוקפו, א"כ כיון דחז"ל בעצמם לא צוו לבדוק לבעלה ל"ש להם להחמיר מחמת חשש טומאה דרבנן מה דחז"ל בעצמם הקילו שלא לבדוק, הם אמרו והם אמרו, ובצד חשש דהרגשה וטעתה לחוד אין צריך להחמיר כיון דלא מצינו דחששו חז"ל לזה לחוד אפילו לטהרות, דלא חששו רק מחמת צירוף שלא בהרגשה, א"כ אין ראיה כ"כ מדברי הר"מ דפליג על רבוואתא בזה היסוד דבדיקת עד הוי דאורייתא.
ואף אם יהיבנא דהר"מ הוא דחולק בזה היסוד מ"מ קשה לעשות מזה סניף כיון דרובא דרבוואתא לא ס"ל הכי, ובשגם דנ"ל דמוכח כן להדיא מסוגיא (דף י"ב) מהו שתקנח עצמה לחייב בעלה בחטאת, א"כ לבו נוקפו ופורש, ובזה יקשה ממנ"פ אם הרגישה הא בודאי מדינא צריכה בדיקה כיון דאיכא ריעותא דהרגשה בפנינו, ואי בלא הרגשה הא לא יתחייב בעלה חטאת אע"כ דגם בלא ארגשה חייב חטאת דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי, וזהו לכאורה ראיה ברורה [ובזה מיושב קושיית תוס' פ"ב דשבועות (דף י"ח ד"ה והא נמצא וכו') תימא דעדיפא מינה וכו' והיינו דבאמת דינא דמתני' בין ארגשה דמ"מ הוי אח"ז רק ספק שמא טעתה וסברה דארגשה, בין בלא ארגשה דמ"מ הוי דאורייתא דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי, א"כ י"ל מה דמשני ואפרישה היינו דאמרה לו נטמאתי ע"י דארגשה, ומחוייב לחוש לזה לפרוש באבר מת ולא הוי אונס, ומ"מ בנמצא אח"ז הוא רק ספק דשמא אח"כ ראתה ומחמת הרגשת שמש סברה דארגשה, ולזה פריך רק מלשון נמצא דלבתר הכי משמע היינו דמשמע דלא היה כלל ענין מציאות מקודם, ולא הי' לה ענין ספק מקודם עד שעת מציאה משום דמיירי בלא ארגשה].
לזה רחוק בעיני לסמוך במוצא ע"י בדיקת עד לסמוך ע"פ גאונים הנ"ל בכוונת הר"ש דמיירי בפאר פאלל ולדונו דהוי אין דרך ראייתה בכך אחרי דרבוואתא הב"י והד"מ ושארי גאונים לא נחתו לזה, גם לא נתבאר היטב בדברי מעכ"ת בעובדא דנ"ד דאפשר דהאשה הזאת יש לה טבעת שנותנת באותו מקום להחזיק האם למעלה דבזה אף לדברי הגאונים הנ"ל אין להקל דאולי פעולת הטבעת שהאם במקומו ממש למעל המפרוזדור במקום הראוי.
עוד יש לדון למצוא צד היתר מדין מכה, אשר ג"כ התירו רחוק, דמאן יימר דניתק שרי אם מקרי מכה אם אינו בענין דנופל חתיכות חתיכות, וידידי הגאון רבי יעקב בספרו חוות דעת נקנו לה בדרך הכרע דהא מכה שאין ידוע אם מוציא דם, ולא ידענו הכרח לזה, גם לו אי יהיבנא כן מ"מ אין לדונו בס"ס ולומר דהוי ספק השקול אם מכה או מקור [דאף דהמקור בודאי מוחזק בדמים והמכה בספיקא מ"מ כיון דיש לה ווסת קבוע מש"ה שלא בשעת ווסתה דאין דרך המקור להוציא דם הוי ספק] וספק שמא לא ארגשה, דאף שרוב דמים בהרגשה ואפילו בבדיקת עד בלא ארגשה משוי ליה לודאי כמ"ש הרמב"ם דחזקת דמים באים בהרגשה מ"מ בצירוף ספק אחר הוי ס"ס כמו סמוך מעוטא לפלגא, ומצינו כיוצא בזה דהרי (בדף נ"ט ע"ב) דכי קאמר ר"מ בחד ספק אבל בס"ס לא, והרי בחד ספק משוי ליה ר"מ לודאי כדאיתא פ"ק (דף י"ד) דכי טימא ר"מ משום נידה טימא, ואעפ"כ בצירוף ספק מאיש או מאשה הוי ס"ס וכן במה דפרשינן לעיל (דף י"ד ע"א) דבעד שאינו בדוק וטחתו בירכה הוי ס"ס אף דבבדוק וטחתו ביריכה טמאה ודאי ואינו בגדר ספק מ"מ בהצטרף יחד הוי ס"ס, וכן ראיתי בספר ס"ט (סי' קפ"ג) דבבדיקת עד בלא הרגשה היכי דאיכא למיתלי דמעלמא דהוי ס"ס ספק מעלמא וספק שלא ארגשה, ולגבי דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא.
אמנם נראה דזהו נסתר דהא במתני' קתני לאח"ז טמאים מספק, ואמרינן לעולם דארגשה וכו' כפי מה דפירשנו לעיל בפרכת הש"ס והא נמצא קתני, היינו דמשמע דלא הוי מקודם ענין ספק דמיירי בלא ארגשה [ומלבד תירוצינו בדברי תוס' הנ"ל, מוכח כן מדלא מוקי בארגשה והפרישה, דודאי לא היה אנוס, ע"כ משום דנמצא משמע בלא ארגשה] וא"כ הוי ס"ס ספק אח"ז וספק שלא בהרגשה.
ולומר דיותר ראוי לתלות דבשעת תשמיש ראתה וקסברה דהרגשת שמש הוא וליכא נגד הרוב, ממה דנימא דאח"כ ראתה וראתה שלא בהרגשה דבקנוח לא שייך הרגשה עד הי', ואנן לא מספקינן דשמא אח"כ ראתה אלא בצירוף תרתי דשמא לא ארגשה ושמא אח"כ ראתה, דע"י זה נעשה מזה ספק, דזה אינו דא"כ היכי אמרינן פ"ק דנידה (דף י"ד) אשה מהו שתבדוק לחייב בעלה באשם תלוי, והא בבדיקה דליכא רגלים לדבר שבשעת תשמיש ראתה דהא גם עתה שייך הרגשת עד, ואף על פי כן הוי ספק דשמא אחר כך ראתה, אם כן התם דמיירי בלא ארגשה יקשה כנזכר לעיל.
וגם לדון בנ"ד דהוי ס"ס ספק צדדים וספק מכה כמ"ש בהגהת ש"ע, דא"כ עדיין תקשה בנמצא אח"כ אמאי חייב אשם תלוי הא הוי ס"ס ס' אח"כ וס' צדדים, אע"כ דס' צדדים לא חיישי' לי' לס' לצרף לס' אחר לדונו בס"ס, אלא דבזה יש לומר דהתם דמיירי בסמוך לווסתה ודרך המקור אז להוציא דם מש"ה רוב דמים מן המקור הוי רוב גמור ולא מספקינן כלל בצדדים, משא"כ שלא בשעת ווסתה משוינן לס"ס.
אמנם כבר אקהו ביה על פסקא דהרמ"א דלא הוי ס"ס דשם אונס חד הוא, ואף הרמ"א דמיקל יש לומר דמיירי בלא ארגשה כלל דהיינו בלא בדיקה דהוי דרבנן, אבל ראתה על ידי בדיקה לא, וכמו דהוכיח במישור הרב בעל חוות דעת דהא מחמת תשמיש הוי כמו בדיקת עד ואף על פי כן לא היקל הרמ"א אלא בשעת ווסתה, וגם בזה העלו דרק לענין שלא לאסרם על בעלה אבל מ"מ צריכה ז"נ וה"נ בבדיקת העד.
אמנם יש לצדד להקל בנ"ד, למ"ש בתשובה שם (סי' ל"ו והובא בס"ט ר' הלכות נדה) דמ"ש הרמב"ם דרוב דמים בהרגשתה, זהו רק ברואה בדרך ראית שאר נשים אבל בקרטין שאינו מדרך שאר נשים לראות כן, יצאה מדרך רוב ולא אמרינן בזה חזקת דם שבא בהרגשה, א"כ יש לומר כיון דליכא רוב אמרינן דודאי לא ארגשה דמה"ת נתלה דטעתה וכסבורה דהרגשת עד, דלא אמרינן כן רק משום רוב אבל בקרטין דליכא רוב לא תלינן בטעות והוי ודאי שלא בהרגשה, אם כן יש לנו ב' צדדים להקל, א' דהוא שלא כדרך ראייתה דכתבנו דיש לסמוך על זה היכי דשלא בהרגשה ראתה, דכתבנו דיש לסמוך על זה היכי דשלא בהרגשה ראתה, גם היכי דהוי שלא בהרגשה יש לומר דקיימא להלכה כדעת הרמ"א דשלא בשעת ווסתה או דאין לה וסת הוי ס"ס, די"ל דע"כ לא פליג הש"כ אלא במה דהי' ס"ל דהרמ"א מיירי גם בראתה על ידי בדיקה אבל שלא על ידי בדיקה יש לומר דמודה הש"כ דמקילינן [אלא דלפ"ז לא היה צריך הש"כ לדחוק במ"ש הגהמ"י אם מרגשת היינו לאפוקי סיפא דכתם, דבפשוטו י"ל דבא לאפוקי ראתה ממש שלא בהרגשה דהיינו שלא בבדיקת העד ולומר דזהו בכלל הסיפא דכתמים דראתה שלא בהרגשה הוי בכלל כתם, הא וודאי אינו דכתם חלוק בכמה דברים כיון דאפשר דאינה מגופה כלל, והש"כ דדייק כתמים שנמצאו בבגדים משמע לכאורה דאפילו בכתמים לא היקל רק בבגדים אבל בכתם שעל בשרה י"ל דחמיר טפי לענין דאפילו פחות מכגריס טמא, וכן לאינך פוסקים לענין צירוף טיפין טיפין, וכעין זה דייק הב"ח (סי' ק"ץ) לענין כתם בקטנה מלישנא דהש"ס דאפילו סדינים שלא מלוכלכים בדם, אולם הש"כ שם דחה כיון דהטעם דבקטנה לא גזרינן ואוקמי' אדין תורה ממילא גם בראיי' גופא שלא בהרגשה טהורה, ומה שדקדק בספר ס"ט שם מלשון רש"י כדעת הב"ח מדכתב דתלינן דמעלמא אתי, אינו ראיה דהתם דמיירי בטומאת מעת לעת בקדשים ובזה אף בלא הרגשה טמאה על כל פנים טומאת ערב דקיי"ל מקור מקומו טמא, ואף למ"ד טהור מ"מ י"ל דגם נידה ממש בלא הרגשה טמא וכמה שכתבתי לעיל, ואף אך על פי שאין ראיה לדברי הב"ח מלשון רש"י מ"מ כיון דבגוף הדין תלינן דמעלמא אתי, ממילא י"ל דגם לבעלה התירו רק מהאי טעמא, משא"כ בחזיא מגופה.
ומ"ש הש"כ כיון דאוקמי אדין תורה ממילא אוקמוהו בראייה ממש אינו מוכרח, דיש לומר כיון דגזרו חז"ל דדם שלא בהרגשה טמא אין חילוק בין קטנה לגדולה דמ"ש, ורק בכתמים מצאנו חילוק נכון כיון דאינה עלולה לראות רגליים לדבר דמעלמא אתי. ובלא"ה תמיה לי על הש"כ דמאן לימא לן דשלא בהרגשה הי' וכי אמירה דקטנה מידי מששא אית בה, והא כל דיני נידה וספירתה מדין עד אחד נאמן באיסורין כמ"ש תוס' ריש גיטין והא קטנה אינה נאמנת באסורי דאורייתא.
ומה"ט קשה לי על מתני' פ"ק דנידה (דף י"ג) החרשת והשוטית אם יש להם פקחות, ואמאי שביק למתני' חרש שוטה וקטן כמו בעלמא, והיינו דקטנה דהוחזקה להיות רואה אינה נאמנת על בדיקת עצמה, ויהא דין חדש בקטנה נשואה שהוחזקה לראות ג' פעמים תצטרך בדיקה על ידי נשים אחרות וצ"ע לדינא] אם כן נהי דאפשר דלש"כ גם בראי' בלא הרגשה אין מקילין מ"מ יש לומר דבהא סמכינן על פסקא דהרמ"א, ולומר דזהו כוונת הש"י והגמי"י אם מרגשת היינו לאפוקי בלא הרגשה, ומה דנקיט אח"כ וכתמים תולין בכ"ע ולא נקיט רבותא יותר אם ראתה שלא בהרגשה, היינו דבא לומר דכתמים תולה בכ"ע אף בשעת ווסתה ואין הדקדוקים סותרים זא"ז דמלתא דפסיקא נקט, דאם מרגשת אסורה אף שלא בשעת ווסתה ובכתמים מותרת אף בשעת ווסתה, וברואה שלא בהרגשה בשעת ווסתה אסורה, אף דל"ש לומר דאם לא כן לא תהי' טמאה לעולם דהא תהי' טמאה אם תרגיש, מ"מ במכה שא"י אם מוציא דם דבאנו לדון מכח ס"ס יש לומר דבשעת ווסתה דעלול המקור להוציא דם לא הוי מכה שא"י אם מוציא דם בגדר ספק.
באופן דאם נידון הפאר פאלל למכת שא"י אם מוציא דם יש מקום להקל בבדיקה ומוצאת קרטין דהוי כמו ודאי שלא בהרגשה דבקרטין לא אמרינן דטעתה ומקילים מספק ספיקא.
אמנם משום הא לחוד ג"כ קשה עלי להקל דמאן יימר לנו דניתק האם הי' מכה, דאפשר דמה שהרופאי' אומרים דמכח זה הדמים מצויים, היינו דמחמת הרפיון אין המקור מחזיק הדם ומוציא הדם שלא בזמנו ודם נדה הוא, אלא דמ"מ אם עובדא דידן באינה נושאת טבעת וראייתה בעת שהמקור משתרבב למטה, דיש סניף להקל מצד דמקרי שלא בדרך ראייתה בזה יש מקום להקל במקום דחק כמו בנ"ד.
עוד יש סניף להקל ממה שראיתי במכתב מעכ"ת דסיננו המי רגלים ומצאו ג"כ קרטין כאלו, דאף דמשום זה לחוד אין להקל דאין לדמותו לההיא דשו"ת הר"ן דמאן לימא לן דהקרטין הם כענין החצץ שזכר הר"ן, וגם הר"ן לא היקל במצא בשעת מי רגלים ואחר כך בבדיקה מיד דבזה אמרינן כיון דהדור מי רגלים הוי כמו מיעוט והוי מיעוטא דמיעוטא להוציא חצץ [ובדברי הר"ן בתשו' ההיא שכתב דטעמא דר"י דס"ל דלא חיישינן למיעוטא וכן בהר"ן פ' ר"א דמילה (דף נ"ט) כתב בההיא דהחולץ דבא ואמר מלתי ולא טבלתי דס"ל לר"י אין מטבילין, ע"כ לא דחיישינן שמא נולד מהול דהא מיעוטא הוא ור"י ל"ח למיעטא, לכאורה קשה הא ביבמות (דף ס") דר"י ס"ל דבת ישראל שנשאת לכהן והניחה מעוברת ויש לו בנים דלא יאכלו עבדים בתרומה מפני חלקו של עובר, ורשב"י ס"ל דיש לה בנים יאכלו ואמרינן התם דהטעם דסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות אם כן מוכח דר"י ס"ל דחיישינן למיעוטא, ואולי יש לומר דדוקא התם מחמיר ר"י משום דלמחר יתברר שילדה זכר בן קיימא ויהי' מבורר דאכלה למפרע באיסור, משא"כ בעלמא דאינו עומד להתברר ל"ח למיעוטא, ומיושב בזה קושיית תוס' שם מההיא דר"י בתינוקת שנאנסה.
גם יש למר למ"ש הרשב"א שם בחד תירוצא לתרץ קושית תוס' מההיא דנאנסה כיון דדיעבד הוא לא חש ר"י למיעוטא, א"כ יש לומר דגם בראתה דם במי רגלים, כיון דאם מטמאין אותה מפרישין אותה לפי שעה הוי כדיעבד, ובאמת בלא"ה ליכא קושיא מההיא דנאנסה די"ל דחזקת כשרות לכהונה מסייע לרוב הוי מיעוטי' כמו מיעוטא דמיעוטא דאפי' ר"מ ל"ח לה כדאי' בע"ז (דף ל"ד ע"ב) וה"נ בנמצא דם במי רגלים.
ומהאי טעמא קשה לי על הר"ן בתשובה דטעמא דר"מ משום דס"ל חיישינן למיעוטא, הא כיון דחזקת היתר מסייע הוי מיעוטא דמיעוטא, ובלא"ה קשה הא בפ"ק דנדה מסקינן דטעמא דר"מ משום נדה הוא ואי הטעם דחיישינן למיעוטא עכ"פ הוי רק בגדר ספק וצ"ע] אבל בנ"ד במוצאת דם שלא בעדים בהטלת מי רגלים י"ל דלא מקילינן, אך מ"מ י"ל דבלא"ה קשה במוצאת במ"ר וגם אחר הבדיקה על העד אמאי טמאה, נימא כאן דמה דחזינן בשעת מ"ר דנין דמכה יש לה בכליות וממילא נתלה גם אותו דם שמוצאת בבדיקה במכה ההיא, וכן מצאתי דעמד בזה בס"ט (סי' ק"ץ) ונדחק שם ונדחק בזה דסמכינן שאין כאן מכה מבוררת אלא משום דאין דרך דם מקור לצאת עם מ"ר א"כ די לנו להקל ביוצאה עם מי רגליים אבל נמצא אח"כ לא תלינן, אך י"ל דמ"מ לא גרע ממכה שאין ידוע אם מוצא דם דהא מכה לפנינו.
והדרינן לדברינו הנ"ל דבקרטין לא תלינן בטעות והוי ודאי שלא בהרגשה ומקילין במכה שא"י אם מוציא דם, ואף דבשותת ליכא ראיה להדם דבשותת מי רגלים דממכה הוא, מ"מ הא כמה פוסקים ס"ל דר"י מיקל גם בשותתות.
עכ"פ טוב שבנ"ד תעמיד הספל בין רגליה ובשעת הזינוק תיקח חברתה הספל אף דאין אנו בקיאים מה שותת ומה זינוק, מ"מ בצירוף צדדים הנ"ל יש לסמוך להקל.
ועכ"ז נראה לענ"ד להורות להאשה הזאת שלא תרבה בבדיקה, ובעת טהרתה לאתבדוק כלל וכשטהר תראה שיהיה לה פסיקת טהרה בנקיות ממש, וכן יום א' וז' מימי הספירה, ובימים שבנתים לא תבדוק ואם תראה ותמצא בלא בדיקה יש לנו צדדים הרבה להקל אבל בבדיקת יום א' וז' דאם תמצא ע"י הבדיקה, חסר עכ"פ ספירה דתחילתה וסופה דהא בעינן בירור בטהרה ועכ"פ בירור ליכא, כל זה אני אומר להלכה ולא למעשה אא"כ יסכימו לזה גאוני הזמן יחיו אז גם אני כסניף לאריות להקל כנלענ"ד. עקיבא בן א"א מ"ו רבי משה.