באר יצחק/אורח חיים/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אורח חיים כח

סימן כח

כבוד ידידי הרב הגדול הו"כ ומפורסם מהור"ר יצחק הלוי נ"י.

מה שהקשה כ"ת ביבמות (ד' ע"א) תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש כו' איפכא ליכא למימר דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז דא"כ לישתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחה עשה דציצית לאו דכלאים עכ"ל, והקשה מהרש"ל דא"כ בהא דרצו למילף משארי מקומות דעשה דוחה ל"ת תקשה דלמא לחומרא ותי' דבלא סברא לא היינו מקילים דהא אפשר בשל צמר עכ"ל, והקשה כ"ת דהא התוס' במנחות מ' ע"א) ד"ה כיון דאפשר במינן כו' כתבו דמה"ת שרי אף דאפשר בשל צמר ורבנן הוא דגזרו כיון דאפשר לקיים שניהם כו' א"כ גריעותא דאפשר לא הוי' אלא מדרבנן, ועוד הקשה דהא התוס' בכתובות (מ' ע"א) ד"ה כגון מילה בצרעת כתבו דאף דאפשר בשל צמר מ"מ אין זה חשוב אפשר משום דחפץ הוא בפשתן, אלמא דזה מקרי לא אפשר, עכ"ל קושייתו.

ונלע"ד ברור ופשוט דיפה כתב המהרש"ל די"ל דעכשיו דהותרו כלאים בציצית מזה הוכיחו התוס' במנחות דמה"ת לא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר דהא בכל מצות ציצית בטלית פשתן אפשר בטלית צמר ואפ"ה התירה התורה אלמא דהותרו מה"ת ודחי לל"ת אף באפשר בהיתר בצמר ולכן גם חוטי פשתן פוטרין בשל צמר, דהא מוכח דכלאים ממש הותרו בציצית ולאו משום דחיי' כמש"כ התוס' במנחות לתי' ב' שם, אבל אילו לא נכתב הייתי אומר דכל זה מקרי אפשר ואינו דוחה, והא שכתבו התוס' בכתובות דזה לא חשוב אפשר זהו אחר דילפי שהותרו כלאים בציצית מגזה"כ אף דאפשר בשל צמר א"כ מוכח מזה דהתורה קרי לזה לא אפשר אבל אי לא נכתב הי' מקום לחלק דשאני ציצית דאפשר בצמר, ובלא"ה אין כאן קושיא כלל על המהרש"ל דהא להדיא כתבו התוס' כן במנחות (ד' מ') ד"ה סדין בציצית כו' דאף דבכ"מ עשה דוחה ל"ת לא שרי ציצית בכלאים משום דאפשר לקיים שניהם ועיקר מצות תכלת לא תהא אלא בצמר עכ"ל הרי להדיא כסברת המהרש"ל [וע ביבמות (דף ו') תוס' ד"ה טעמא דכתב כו' שכתבו דאלו לא נילף מציצית הי' מקום לומר דעשה שאינו שב"כ אינו דוחה, א"כ לפ"ז אין מקום לקושיא הנ"ל].

ומה שהקשה במש"כ התוס' במנחות הנ"ל דמה"ת הותרו כלאים בציצית אף דאפשר בהיתר, הא ביבמות (כ' ע"ב) אמר רבא באלמנה מאירוסין לכה"ג לא מתייבמת גזירה ביאה א' הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי דהא אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ויכול לקיים שניהם כו' והא אפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו כו', ואי נימא דמה"ת הותרו כלאים בציצית אף באפשר א"כ מאי הקשו (שם) הא י"ל דלכן בעלו קנו משום דמה"ת הותרה אף באפשר רק רבנן גזרו ונילף מכלאים בציצית לכל התורה דהותרה אף באפשר עכ"ל כ"ת, והיא קושיא חמורה.

והנלע"ד לחדש בזה, דאי' בשבת (ד' כ"ה) דרבא יליף דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דהוא לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה, והקשו התוס' דא"כ נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת ותי' דשאני קדשים דיכול לשורפם אחר יו"ט וכ"כ התוס' ביבמות (ה' ע ד"ה כולה משעטנז כו' וי"ל דזה הכלל דכל מקום שאפשר לקיים שניהם מקיימין יליף מפסוק דהוא לבדו יעשה לכם, והא י"ל התם שהוי מצוה לא משהינן ומ"מ חזינן דאין עשה דוחה ל"ת בכה"ג משום דאפשר לקיים אח"ז כמש"כ התוס' הנ"ל, א"כ כש"כ היכא דיכול לעשות מיד בהיתר דאינו דוחה כה"ג, ושאני כלאים דחזינן דגזה"כ להתירם אף באפשר כנ"ל, ובכל התורה ילפינן מקרא דהוא לבדו יעשה לכם לחומרא, דהיכא דנוכל לעשות בהיתר נעביד.

אך ז"א רק לרבא דהתם, אבל לרב אשי דאמר (בשבת שם) דלכן אין שורפין קדשים ביו"ט משום דה"ל עשה ול"ת ולא ס"ל לדרש דרבא הנ"ל, י"ל באמת אליבי' דהא דכ"מ שיכול לקיים שניהם כו' הוי מדרבנן, אמנם גם מזה לא נוכיח דהא ביבמות שם אי' דאמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא כו' וע"ז היתיבו אם בעלו קנו ומשמע דגם על רב אשי קאי הך מיתיבי, א"כ עדיין תקשה מאי הקשו לרב אשי הא י"ל דלכן אם בעלו קנו משום דמה"ת לא מחלקינן בין אפשר כו'.

אמנם עוד מקום אתי בע"ה לתרץ, דלרב אשי ילפינן דהיכא דאפשר אין עשה דוחה ל"ת ממקום אחר, דבזבחים ד' צ"ז) גבי קושית הש"ס דניתי עשה דקדשים ודחי ל"ת תי' רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי תי' דיקדש ה"ל עשה ול"ת ולא ס"ל לחלק דבמקדש שאני וע"כ מוכח אליבא דרב אשי דהברייתא דעצם לא ישברו א' עצם שיש בו מוח כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת, משום דס"ל דשאני התם דאפשר ע"י גומרתא כמש"כ התוס' בפסחים (ד' פ"ה) ד"ה כשהוא אומר ועצם כו', ורבא ס"ל דזה לא מקרי אפשר משום הפסד קדשים וכמש"כ התוס' שם, ולכן יליף מברייתא הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת במקדש, א"כ לרבא מוכח דבכה"ת מחלקינן בין אפשר לקיים שניהם מקרא דהוא לבדו יעשה כו', ולרב אשי מוכח מהא דעצם לא ישברו דמשמע אף עצם שיש בו מוח. וע"כ הטעם דשאני התם משום דאפשר בגומרתא אלמא דמחלקינן בין אפשר לקיים שניהם, ובכל התורה ילפינן מהתם, ולכאו"א לפי שיטתו.

וע"פ מש"כ מירווח לן לתרץ מה שיש להקשות בהא דשבת (ד' קל"ג), דרב אשי ס"ל במילה שלא בזמנה דה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחהו, א"כ מילה בצרעת ג"כ לא תדחנה מילה שלא בזמנה, ותי' המהרש"א דשאני מילה שלא בזמנה ביו"ט דאפשר למחר, ועדיין קשה מאי מקשי גבי מילה שלא בזמנה ביו"ט דניתי עשה ולדחי ל"ת הא י"ל שאני מילה ביו"ט דאפשר למחר, ולפמש"כ הדברים מאירים די"ל דוקא גבי עשה דוחה ל"ת דילפינן מכלאים בציצית דדוחה אף באפשר לקיים שניהם כנ"ל,, א"כ ה"ה בכה"ת כולה מהתם גם את זה, ועדיין לא ידעו הדרש דהוא לבדו כו' ובאמת י"ל דלא כפי מש"כ לעיל אליבא דרב אשי, והך מיתיבי דיבמות (ד' כ') י"ל דקאי רק על רבא, ולרב אשי י"ל [בכל הש"ס] דהך דאפשר לקיים שניהם מקיימינן אין זה רק מדרבנן ןוכפשטות התוס' דמנחות דכל אפשר אינו רק מדרבנן ולכן שפיר הקשו דיו"ט אינו דוחה אלא מילה בזמנה דמנלן, דמשמע להו דמה"ת אינו דוחה מילה שלא בזמנה ולא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר ובכ"מ עשה דוחה ל"ת, משא"כ במילה שלא בזמנה בצרעת דילפינן מפסוק שם ואף דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, בע"כ שאני מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות כמש"כ התוס' בשבת (קל"ב ע"ב) בד"ה האי עשה ול"ת כו' א"כ בעינן דווקא דומיא דמילה שלא בזמנה בצרעת דלא אפשר להמתין למחר, משא"כ במילה שלא בזמנה ביו"ט דאפשר למחר י"ל דאינו דוחה ל"ת ועשה דמנלן, ולכן שפיר תי' רב אשי דה"ל עשה ול"ת כו', ויש להאריך בכ"ז.

ובעיקר קושית מהרש"ל הנ"ל י"ל דאלו לא נכתב בפירוש כלאים בציצית דשרי ה"א דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. וכמש"כ הטו"א (ריש חגיגה) ע"פ מש"כ התוס' ביבמות (ד' צ"א) דמצות ציצית מתקיים אחר העיטוף ואיסור כלאים עבר מעת לבישה, והוכיח מזה הטו"א (שם) דהיכא דלא אפשר לקיים העשה אלא ע"י שיעקור מתחלה הל"ת מקרי בעידנא ע"כ אלו לא נכתב בפי' בכלאים בציצית דשרי לא היינו יודעים מסברא דג"ז מקרי בעידנא, והי' מקום לומר דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת.

ועפ"ז יש לתרץ לכאורה קושית הברית אברהם (בסי' ג') שהקשה מנלן למילף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת הא י"ל שאני כלאים דאיסורו הוא משום הנאת לבישה והא קיי"ל מצות לאו להנות ניתנו א"כ אין כאן איסור כלל. ושיטת הרשב"א דאף היכא שיש לו הנאת הגוף ג"כ אמרינן מצות לאו להנות ניתנו, מדהקשה על הנודר מהמעין דאינו טובל בימות החמה, ותי' דבעליתו ליכא מצוה לכן אסרו. והובא בשער המלך (פ"ח מה' שופר וה' לולב) ע"כ קושית הב"א הנ"ל ולפמש"כ ניחא די"ל דבזה לא שייך מצות לאו להנות כו' משום דבעת התחלת לבישה קודם העיטוף קעבר על איסור כלאים ואז לא הוי מצוה ואפ"ה התירה התורה וילפינן מזה דעשה דוחה ל"ת, אבל ז"א דלפ"ז הו"ל להרשב"א לומר דלכן הנודר ממעיין אסור לטבול משום דבהתחלת הכנסו למעיין לא מקיים המצוה ונהנה מיד קודם שטבל, וכן בקונם תשמישך מקשה ג"כ הרשב"א, וה"ל לתרץ בקצרה דבעת העראה קעבר ופו"ר מקיים בגמר ביאה כמש"כ התוס' בב"ב (ד' י"ב), ובע"כ מוכח דהכשר מצוה ג"כ מקרי בכלל מצות לאו להנות ניתנו.

ובעיקר קושית הב"א הנ"ל נראה לומר דעיקר הסברא דהרשב"א היא, דלכן אף בהנאת אמרו מצות לאו להנות ניתנו משום דהא לא מכוין רק לשם מצוה, וקיי"ל בפסחים (ד' כ"ז) דהנאה הבא בע"כ דלא מכוין מותר וכמו שפסק הר"נ (פ"ז דחולין) ואף בפסיק רישא וכמש"כ הטו"א (ר"ה ד' כ"ח), וע"כ בקונם תשמשיך מותר לשמש כקושית הרשב"א הנ"ל משום מצות לאו להנות ניתנו, לפי דקאי באינו מכוין רק למצוה.

ועפ"ז תתורץ קושית התוס' בר"ה (ד' כ"ח), שהקשו דבתחלה אמר רב יהודא דבשופר של שלמים לא יצא ובשופר של עכו"מ אמר ר"י דיצא, משום דהא כתב השער המלך (פ"ח מה' לולב) בשם קצת פוסקים דס"ל דגם בשופר יש הנאה להגוף ע"ש, ומבואר בפסחים (ד' ל"ג) גבי מעילה דחייב אף בלא מכוין, ע"כ גבי שופר שלמים דהוי מעילה ואף בשלמים איכא איסורא כמש"כ התוס' בנדרים (ד' לכן ס"ל לרב יהודא לאסור ואף דהמצוה בעצמו לא הוי' הנאה עכ"ז הא גופו נהנה, ואף דלא מכוין מ"מ הא במעילה אסור בלא מכוין ג"כ, אבל בשופר עכו"ם כיון דבכל איסורין מותר באינו מכוין לכן יצא דהא אינו מכוין, ובזה יש לתרץ כמה קושיות ואכמ"ל.

הגה. [והמפרשים תמהו על הרמב"ם אמאי לא הביא להך דינא של מימרא דרבא דאמר (ר"ה שם) הנודר ממעיין אינו טובל בימות החמה, ונ"ל לתרץ משום דלכאורה קשה אמאי אסר רבא לטבול, הא אף שיש הנאת הגוף מ"מ אם אינו מכוין רק למצוה ה"ל לאשתרויי משום לא אפשר ולא מכוין, אך יש לומר דזה מקרי אפשר משום דבידו לאתשולי על נדרו [כדמצינו בכמה דוכתי בש"ס דאמרו דבידו לשאול ואי לא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי ג' הדיוטות], ורבא לשיטתו דס"ל בפסחים (ד' כ"ז) דאפשר ולא מכוין אסור, ואין לחלק דזה לא מקרי אפשר משום דאם ישאל יתבטל עיקר האיסור, דאין סברא לחלק דמ"ש, וכיון דמצי למעבד טצדקי שיופקע האיסור ממנו מחוייב לעשות, א"כ ג"ז בכלל אפשר ולא מכוין, ולכן לדידן דקיי"ל דאפשר ולא מכוין שרי [כמבואר במסקנא הגמ' בפסחים שם] יש לדון דנודר הנאה ממעין מותר לטבול כיון דלא מכוין, ומתורצת שיטת הרמב"ם, אמנם לדינא עדיין אין זה ברור, לפי מה דמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' מעילה ה"ט) דמעילה דמי לקונם, דאיסור קונם לא ספק מכלל איסור מעילה, א"כ כמו דמעילה נאסרה אף בלא מכוין כמבואר בפסחים (ד' ל"ג) כמו כן איסור קונם, וע"כ אף באינו מכוין אסור כיון שיש הנאת הגוף עכ"פ, ויש להאריך בכ"ז].

ולפ"ז קושית הב"א הנ"ל מתורצת, די"ל דלא התירו משום מצות לאו להנות אלא באין מכוין להנאתו, אבל במכוין לא הוי הנאה הבא בע"כ, ומיתסר, אבל בכלאים בציצית דהתירה התורה אף בלובש רק להנאתו מוכח שפיר דעשה דוחה ל"ת.

אכן לפי מה שכתבו הפוסקים דאיסור קונם דמי למעילה וכיון דמעילה, נאסר אף בלא מתכוין כנ"ל, שפיר אסרו היכא דיש הנאת הגוף באיסור קונם אף באינו מכוין רק למצוה, ובשארי איסורים היכא דאינו מכוין רק למצוה הדעת נוטה כשיטת הרשב"א דלא נאסר אף דיש לו הנאת הגוף, ויש להאריך בכ"ז הרבה ומפני טרדותי עת לקצר, א"ד ידידו דו"ש יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק ניעשוויעז.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף