באר יצחק/אורח חיים/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אורח חיים טו

סימן טו

שאלה פסיק רישא דלא ניחא לי', בדרבנן אי שרי או לא.

תשובה בעז"ה, המג"א (בסי' שי"ד ס"ק ה') הביא בשם התה"ד דסבירא לי' דפסיק רישא בדרבנן לא גזרו, והוא חולק עליו שם וסותר את דבריו ובעזר שדי ממעל נראה דברי מי יקום:

א

ענף א

זה זמן כביר כתבתי להוכיח כתה"ד מהא דאי' בסוכה (דף ל"ג) ענבים מרובים מעליו פסול עבר ומיעטן כשר, דאשחור אימת כו' לעולם דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט, והרמב"ם (בפ"ח מה' לולב ה"ה) כתב דאם עבר ולקטן כשר ולא מחלק דמיירי באשחור בעיו"ט, ותמה מרן הב"י (בסי' תרמ"ו) ובכ"מ על הרמב"ם בזה, והט"ז שם ס"ק ו' כתב לתרץ דכיון דלר"פ פשיטא לי' דאין דחוי אצל מצות ולר' ירמי' מספקא לי' לכן אין ספק של ר"י מוציא מידי וודאי דר"פ עכ"ל ואף שזה הכלל כתבו הראשונים בב"ק (דף כ"ו ודף י"ז) גבי זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דלרבה פשיטא לי' דפטור ולרבא מספקא לי' דאין ספיקו של רבא מוציא מידי וודאי דרבה, עכ"ז נראה לענ"ד להוכיח מברכות (דף ל"ו) כשיטת הסוברי' בח"מ (סי' שפ"ו) דהלכה כרבא דמספקא לי' ואין מוציאין מהמוחזק והובא בש"ך שם (ס"ק כ"ז) דשם בברכות אי' רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין א"ל מאי דעתיך כר"ע דמקיל וליעבד מר כב"ש דמקילי טפי דתנן צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם וב"ה אומרים אינו כלאים בכרם כו' מ"מ לב"ש ה"ל ספק ערלה כו' וב"ש במקום ב"ה אינה משנה עכ"ל הגמ', ואי נימא דהיכא דלחד מספקא לי' ולחד פשיטא לי' אמרינן דאין ספיקו של זה מוציא מידי וודאי של חבירו, תקשה מאי פריך התם בברכות דהא לב"ש ס"ל ספק ערלה בח"ל מותר, הא י"ל כיון דלב"ה ה"ל ודאי פירי ולב"ש לא ה"ל אלא ספק. אין ספיקו של ב"ש מוציא מידי וודאי של ב"ה, ובע"כ מוכח מזה דלא אמרינן כן, ולכן שפיר כתב הש"ך בח"מ (ס' רס"ז ס"ק ב') דכיון דלרב אשי מספקא לי' אי סימנים דאורייתא או דרבנן אף דנימא דלרבא פשיטא לי' דסימנים מה"ת הא הלכה כרב אשי דבתראה הוי עכ"ל הש"ך ודוחק לחלק דשאני היכא דפליגי ב"ש וב"ה זה עם זה ואפ"ה לא חזר ב"ש מספק שלו להודות לדברי ב"ה לכן לא אמרינן התם דאין ספיקו של ב"ש מוציא מוודאי דב"ה, משא"כ היכא דכל אמורא אמר ספיקו שלא בפני חבירו די"ל בזה דאולי אי הוי שמיעא לי' הך סברת האמורא שהחזיק בה הדין לודאי אפשר שהי' חוזר להורות כוותי', דא"כ למה להגמ' שם בב"ק לומר דלרבה פשיטא לי' ולרבא מספקא לי' הו"ל לומר בקצרה דרבא לא שמיעא לי' הא דרבה, אע"כ מוכח שאין חוששין לסברא זו, ואף דרבא שמע להא דרבה אפ"ה לא חזר מן ספקו, א"כ שפיר פסקו כמה מן הראשונים דמספיקא פטור, ובשיטת הרמב"ם (בפ' ב' מה' נזקי ממון) יש להאריך ואכ"מ.

וכן להוכיח לכאורה מן עירובין (דף צ"ח) דאמר רב הלכה כד' זקנים דשני יו"ט של גליות ה"ל ב' קדושות, וקשה הא רבנן דפליגי שם על ר"א מסקי התם דמספקא להו א"כ למה לרב למפסק דהלכה כר"א הא בלא"ה ידעינן דאין ספיקו של רבנן מוציא מידי וודאי של ד' זקנים, אך יש לדחות זה דשאני ספיקו של הרבים לגבי וודאי דיחיד ולבד זה כבר כתבו האחרונים להקשות על תי' הט"ז הנ"ל.

ומרן בית יוסף (שם) כתב לתרץ דברי הרמב"ם. משום דלמסקנת הגמ' שם דאם יש לו הושענא אחריתי מותר לתקן זה לכן כשר אף באשחור ביו"ט משום דהא הוי בידו למעט בהיתר עכ"ל, וגם זה תמוה דהא מוכח בזבחים (דף ל"ד) דזה לא מקרי בידו שכן מבואר שם דאמר רב אשי כל שבידו לא הוי דחוי, ופי' רש"י שם אבל ההוא דמשתלח אין בידו דמי יימר דיהבי לי' אחריני, א"כ ה"ה גבי הושענא ג"כ שייך לומר מי יימר דיהבי לי' אחריתי, וגם יתכן שאי אפשר לו להשיג אף לקנות, ולכן באין לו הושענא אחריחי וודאי דאין זה בידו, וכן כתב הר"ן בפסחים (דף ל"א) במשכון של ישראל דלא שייך לומר בזה הואיל דבידו לפדותו משום דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל דבידו ולכן תמוהין דברי הב"י שכתב דזה הוי בידו אי משכח הושענא אחריתי, דהא נתבאר דמחוסר ממונא לא הוי בידו. ולומר דבידו ללקטן באיסור הא מוכח מכל הסוגיא בסוכה הנ"ל דזה לא מקרי בידו כמש"כ התוס' בזבחים (ל"ד ע"ב) בד"ה כל שבידו כו'.

ולכן נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל בהקדם קושית הה"מ (שם) על מש"כ הרמב"ם (שם) דאם עבר וליקטן או שליקטן לאכילה ה"ז כשר, שהקשה הא דוקא באית לי' הושענא אחריתי מבואר בסוגי' זו דיכול למעט לכתחילה אבל בלא"ה אסור אתו וקטן משום דהוי פסיק רישי' ואיך סתם הרמב"ם בזה ולא כתב דמיירי באית לי' הושענא אחריתי ומחמת זה גרס ברמב"ם שם שלקטן אחר דהא האחר איני מתכוין לתקן, ול"נ שגם הך גירסא שלפנינו ניתא והוא דבעיקר קושית הש"ס שם שמקשה והא קמתקן מנא ומתרץ דמיירי בלא מכוין רק לאכילה ומקשה הא הוי פסיק רישי', הא לפי מה שפסק התה"ד דפסיק רישי' בדרבנן מותר א"כ הא איסור מתקן מנא במיעוט ענבים לא הוי אלא מדרבנן [כמ"ש רש"י שם בסוכה (ד' ל"ג ע"א) בד"ה עבר וליקטן כו' דהא דאין ממעטין ענבים ביו"ט אינו אלא שבות דדומה למתקן הכלי, וכ"כ התוס' בשבת (דף ק"ג) בד"ה לא צריכא דעבד בארעא דחברי' בסה"ד דמיעוט ענבים לא נאסר רק מדרבנן כו'] ובדרבנן לא נאסר פסיק רישי'.

לכן נלע"ד לומר דעיקר הך דינא אי נאסר פסיק רישי' בדרבנן כפלוגתת התה"ד והמג"א הנ"ל, היא פלוגתת אמוראי בעירובין (דף פ"ח), דאמר רבה בר רב הונא ל"ש אלא למלאות אבל לשפוך אסור מתקיף לה רב שיזבי וכי מה בין זה לעוקה ומתרצי הני תיימי מיא והני לא תיימי מיא איכא דאמרי אמר רבה אף לשפוך נמי שרי, ופי' רש"י משום דאיהו לא איכפת לי' כו', ומבואר במרדכי (פ' הזורק) והובא במג"א (סי' שי"ד) דמאן דמתיר לשפוך ס"ל דאף דהוי פסיק רישי' דודאי יצאו המים חוץ למחיצה אפ"ה כיון דאינו מכוין שרי וכ"כ הריטב"א בעירובין שם, וסברת פלוגתתם לדעתי דמאן דס"ל לשפוך אסור היינו דס"ל דפסיק רישי' בדרבנן ג"כ אסור וכמג"א הנ"ל ואף דאינו מיכוין דמאי נפ"מ לי' אי יוצא חוץ לגזוזטרא או לא, ומאן דס"ל דמותר לשפוך ס"ל דכיון דאינו רק מדרבנן לכן מותר אף דלא תיימי מיא והוי פסיק רישי' וכשיטת התה"ד, ולכן י"ל דהתה"ד הוכיח דינו מהא דעירובין, דכיון דפליגי בי' אמוראי וקיי"ל דפלוגתא בדרבנן אזלינן בתר המיקל, לכן מותר ולכן אף לשיטת התוס' דחולקים על הערוך ואוסרים פסיק רישי' דלא ניחא לי' כמבואר בשבת (דף ק"ג) ובכתובות (דף ו') והובא באו"ח (סי' ש"ך סעי' י"ח) עכ"ז בדרבנן מותר פסיק רישי' דלא ניחא לי'.

וידוע דדרך הש"ס להקשות ג"כ על מאן דס"ל אף שלא אליבא דהילכתא, וכמש"כ הש"ך בחו"מ (סי' מ"ב ס"ק א') על קושית הגמ' בגיטין (ד' י"א) דפריך והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף, אף דקיי"ל דלא בעינן כתב שאינו יכול לזייף, עכ"ז מקשה הש"ס למ"ד דס"ל דבעי, וע' ש"ך שם שהביא כן בשם כמה מראשונים שכ"כ בכמה דוכתי, וכמש"כ הש"א (בסי' נ"א), ה"ה י"ל על קושית הש"ס בסוכה גבי מיעוט ענבים והא הוי פסיק רישי', שהיא למ"ד דס"ל בעירובין דאסור לשפוך ופסיק רישי' אף בדרבנן נאסר, ואליבי' מתרץ דאית לי' הושענא אחריתי, אבל לדינא דקיי"ל דפסיק רישי' מותר בדרבנן דאזלינן בתר המיקל יש להתיר למעט אף בלית לי' הושענא אחריתי, לכן כתב הרמב"ם שפיר לדינא דאם עבר וליקטן או שליקטן לאכילה א' א' (משום דבזה ניכר שמלקט לאכילה כמש"כ האחרונים] מותר אף דלית לי' הושענא אחריתי, משום דבדרבנן מותר אף בפסיק רישי' לכתחילה כהתה"ד, ולכן אף בעבר ולקטן במזיד ג"כ כשר משום דבידו לתקן בהיתר היכא שלא יכוין רק לאכילה, וכבר נתבאר דהיכא שאינו מכוין לתקן רק לאכילה מותר אף בפסיק רישי', וכוונה אשר בידו להטותה, שפיר נקראת בידו, וכל מה שבידו הא לא הוי דיחוי כדאמ' רב אשי בזבחים (דף ל"ג).

ואף שהרמב"ם בהלכות שבת (פ' ט"ו הלכה ט"ו) פסק שלכן מותר לשפוך משום דכחו בכרמלית לא גזרו ואף במכוין, עכ"ז מהך סוגיא דעירובין מוכח דס"ל דאף בו גזרו היכא דסמוך לרה"ר משום דמיחלף, וכמש"כ התוס' והראשונים התם, רק עיקר סברת המתיר התם משום דאינו מכוין וכמ"ש המרדכי והריטב"א שם בכוונת הסוגיא הזאת וע' בתוס' שם ד"ה הני תיימי כו' דכתבו דלישנא בתרא לא התיר לשפוך אלא משום דאינו חושש שיצאו לחוץ כו' והרמב"ם ס"ל דהך סוגיא דשבת (דף ק') דכחו בכרמלית לא גזרו פליגא על הך סוגיא דעירובין, אבל במאי דס"ל להך סוגיא דעירובין דבכוונה אסור לשפוך ובלא מכוין מותר אף דהוי פסיק רישי' בזה לא מצינו סתירה, ושפיר פסקינן בדרבנן כהמיקל אף בפסיק רישי' כנ"ל.

והא דקאמר הש"ס בסוכה (דף ל"ג) תפשוט מינה דיחוי מעיקרא, ולא קאמר דשאני התם דבידו לתקן משום דשם מיירי אליבא דמ"ד דס"ל דפסיק רישא בדרבנן אסור ולא הוי בידו, משא"כ למאי דקיי"ל לדינא, ודברי הרמב"ם נכוחים למבין.

ועפי"ז יש להעיר במה שכתב התוס' ביומא (דף י"א) להוכיח מן הירושלמי (שם פ"א סוף ה"א) אמ' ר' מנא הלין דכנסין ארמלין צריך למכנסי' מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת, ע"כ, דבאלמנה אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת, והמקנה (סוף הלכות קדושין) כתב להתיר משום שאינו מכוין רק להנאת ביאה ולא לקנין, ואף דהוי פסיק רישא עכ"ז הא דעת התה"ד דבדרבנן מותר פסיק רישא והא דאסרו בירושלמי היינו כניסה בלא ביאה עכ"ל, ובאמת זהו דוחק דהא התוס' ביומא משמע דמפרשי לירושלמי הנ"ל דקאי על ביאה וס"ל דחופה בלא ביאה אינו קונה באלמנה וכוונת הירושלמי לאסור ביאה בשבת, אכן לפי מש"כ יש לומר דהירושלמי הנ"ל וכסברת המקנה הנ"ל] אזיל לשיטתו דהא בירושלמי עירובין (פ"ח ה' ח') מבואר דחד מ"ד ס"ל דמותר למלאות ואסור לשפוך א"ל כד נמנה חכמים נמנה לך עמהון אמ' ר' מנא מגהר הי' עמו ופי' הקרבן העדה שפשוט הי' לר' מנא שאסור לשפוך ומותר למלאות, א"כ לר' מנא דס"ל דאסור לשפוך אף דלא מכוין שיצאו המים חוץ לגזוזטרא ואפ"ה אסור משום דהוי פסיק רישא ואף בדרבנן אסור כמו שנתבאר, ור' מנא זה כדעתו הכא דעתו התם דאסור לבוא על האלמנה ביאה ראשונה בשבת, משא"כ לדידן דקיימ"ל כמאן דמיקל ומתיר לשפוך דפסיק רישי' בדרבנן מותר יש להתיר גם ביאה ראשונה בשבת משום דהא אינו מכוין לקנותה רק להנאתו כמו שכתב המקנה.

אמנם עיקר סברת המקנה הנ"ל איננה ברורה, דהא מבואר בר"נ (פ"ק דקדושין) על הא דאיבעי' להו תחלת ביאה קונה כו' דבא עליה שלא לנשואין אינו קונה והובא דבריו בחלקת מחוקק סי' ל"ג ס"ק ד'] וכיון דבעינן שיכוין לשם נישואין א"כ שפיר פסקו כל הפוסקים דאסור לבוא ביאה ראשונה על האלמנה בשבת ולא שייך לדון בזה כלל להא דפסיק רישי' הנ"ל, ואכמ"ל.

ולפי"ז יהי' מוכח מן הרמב"ם דס"ל כשיטת התה"ד הנ"ל דפסיק רישי' בדרבנן מותר ולכן כתב (פכ"ה מה"ש הכ"ה) דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים ובלבד שלא יכוין לצוד ולא כתב בפירוש דלא יהי' פסיק רישי' כמ"ש שם המ"מ והובא במג"א סי' שי"ד), רק משמע דכיון דאינו מכוין שרי אף בפסיק רישי', כיון דהוי איסור דרבנן:

ב

ענף ב

והמג"א (בסי' שי"ד סק"ה) הקשה על התה"ד מהא דביצה (דף ל"ו) שאמרו פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים ובלבד שלא יעשנו מצודה פשיטא מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל, אלמא דאף דדבורים הוי אין במינו ניצוד ואינו אסור לצודן אלא מדרבנן אפ"ה היכא דהוי פסיק רישי' אסור וכן פסק המחבר (בסי' שט"ז).

ולכאורה יש לומר דהתה"ד ס"ל כשיטת הב"י (בסי' שט"ז) דדבורים הוי במינו ניצוד ומיחייב מדאורייתא ע"ש, לכן אין ראי' מהש"ס הנ"ל לאסור פסיק רישי' בדרבנן, אך המהרש"א בביצה (שם) הקשה על הב"י מהא דלא יעשנו מצודה דמהו דתימא שלא במינו ניצוד שרי קמ"ל, אלמא דדבורים הוי אין במינו ניצוד, ודוחק לומר שכוונת הש"ס הוי דקמ"ל דבאמת הוי דבורים במינו ניצוד, ולכן אסור, והיא קושי' חמורה על מרן הב"י.

ולמען הסיר כובד משא הקושיא הזאת מעל מרן זה ולהקל הפליאה, אפשר לומר דדבורים משום דהוי לצורך דבש מקרי במינם ניצוד, וראי' לזה מרש"י (שבת ק"ו ע"ב) שפי' אין במינן ניצוד שאינן לצורך וכמו צרעין ויתושין ע"ש ד"ה שאין במינן ניצוד כו' ומה שאמרו בביצה (שם) דדבורים מקרי אין במינם ניצוד, רצונם שלא צדו דבורים למשכן ודבר הניצוד למשכן (כמו תחשים) חייבים עליו, ולהיפוך אלה אשר לא ניצודו למשכן פטורים עליהם, והדבר הזה למדתי מירושלמי [הביאו התוס' (שבת ע"ה ע"א) ד"ה הצד חלזון כו'] דהצד חלזון אין בו משום צידה והוא סותר המבואר בש"ס שלנו] ואמרו בירושלמי) הטעם משום שלא היו צדין חלזון למשכן לפי שהי' להם ממצרים, ע"ש במפרש, ועפ"י זה נפרש כוונת הש"ס שלנו בביצה (שם) מהו דתימא במינו ניצוד חייב שאין במינו ניצוד מותר, היינו דמה דהי' ניצוד במשכן כמו תחשים בזה חייב משום צידה ואין במינו ניצוד במשכן אין חייבים עליו וכמו שאמרו בירושלמי גבי חלזון, קמ"ל דאף מה דלא הי' ניצוד במשכן אפ"ה חייבין עליו משום צידה, ואף דבשבת (דף ק"ו) אמרינן כל שבמינו ניצוד אסור ורצונם שהמה חשובין וצדין אותם, עכ"ז כאן בביצה יש לפרש כמ"ש דקמ"ל דאף מה שלא הי' ניצוד במשכן אפ"ה חייב משום צידה כשיטת הש"ס דילן (שבת פ"ז) דצד חלזון חייב משום צידה, ואף שמרש"י בביצה לא משמע כן אפ"ה יש לפרש, לכוונת הש"ס הנ"ל כן כדי שלא תקשה כ"כ על הב"י בזה:

ג

ענף ג

ועל עיקר דברי התה"ד הנ"ל יש עוד להקשות [לבד מה שהקשה המג"א כנ"ל] מרש"י דסוכה (דף ל"ג ע"ב) בד"ה והא מודה ר"ש בפסיק רישי' כו' דכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר וגורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ היינו משום דאפשר לגרירה בלא חריץ כו' עכ"ל, והא אף במכוין לעשות חריץ ע"י הספסל אינו אלא איסור דרבנן משום דהוי חופר כלאחד יד וכמ"ש התוס' ביומא (ד' ל"ד ע"ב) ד"ה הני מילי באיסור דאורייתא כו' שהוכיחו מזה דאף באיסור דרבנן כמו התם בגרירה דהוי חורש כלאחר יד אפ"ה אסר ר' יהודא באינו מתכוין יעו"ש, א"כ מוכח מרש"י בסוכה הנ"ל דאף בדרבנן אסור פסיק רישי' וכן מסוגית הגמ' (שם) דמקשה הא הוי פסיק רישי מוכח דאף במיעוט ענבים דלא נאסר אלא מדרבנן ג"כ נאסר פסיק רישי' ואף שתירצתי לעיל דברי התה"ד הנ"ל עפ"י שיטת הרמב"ם, הנה עתה אפתח שער אחר ורחב אשר ממנו יסורו כל הקושיות מעליו, יחד עם קושית המג"א הנ"ל וה' אלקים אמת ידריכני בדרך אמת.

והוא בפסחים (ד' כ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה לא אפשר ולא מיכוין כו' כתבו בסה"ד דצריך לומר דהאי סוגיא דכתובות (דף ה') דאמרו דאסור לבעול בתחילה בשבת לר' יהודא דאסור באינו מכוין, אתי כר' ירמי' (שבת דף כ"ט) דאסר לר' יהודא לא אפשר ולא מכוין, אע"ג דאיתותב במאי דאמר קטנים אסורין אף לר"ש מ"מ במאי דאסר אף בגדולים לר' יהודא לא איתותב עכ"ל התוס', ולולא דבריהם י"ל דהך סוגי' דכתובות אתי כעולא דס"ל בשבת (דף כ"ט) דבגדולים ד"ה מותר משום דהוי לא אפשר ולא מיכוין, אך דוקא בגרירה דאינו אלא איסור דרבנן משום חופר כלאחר יד בזה י"ל דס"ל לעולא להקל לר' יהודא באינו מכוין כיון דלא אפשר, משא"כ בדאורייתא י"ל דס"ל לעולא כהך לישנא דפסחים דאסור לר' יהודא גם בלא אפשר ולא מכוין, וכדמוכח בשבת (דף קל"ג) דאמר אביי גבי קוצץ בהרת ע"י המילה לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאין מתכוין כו', ולא ס"ל מעיקרא לחלק בין פסיק רישי' כמבואר התם ע"ש, אלמא דאף במילה בבהרת דהוי לא אפשר ולא מכוין אפ"ה קאסר ר' יהודא, ובע"כ מוכח דסוגיית הש"ס הוא דדוקא בדאורייתא אסור לר' יהודא אף בלא אפשר ולא מכוין, משא"כ בגרירה דאינו אלא איסור דרבנן הקילו בלא אפשר ולא מכוין אף לר' יהודא, ולפי"ז י"ל כיון דאיתותב ר' ירמי' בשבת דלא קיי"ל לדינא כוותי' רק בעולא דהא לא איפרך ודוקא בדרבנן ס"ל לעולא דלא אפשר ולא מכוין מותר משא"כ בדאורייתא, ובאמת דוחק לחלק בדאורייתא בין אפשר ללא אפשר רק בדרבנן מצינו לחלק בזה כמבואר בכמה דוכתי, אך הך לישנא דס"ל בפסחים התם דלא אפשר ולא מכוין מותר אף בדאורייתא (כמ"ש התוס' התם בד"ה לא אפשר כו' ס"ל לחלק אף בדאורייתא, אבל לדינא קיימ"ל כעולא דס"ל בשבת דבגדולים ד"ה מותר דהא לא איתותב כנ"ל, והא דכתובות (דף ה') ושבת (דף קל"ג) דמבואר התם בסוגיית הש"ס דלא אפשר ולא מכוין אסור לר' יהודא היינו משום דמיירי התם באיסור תורה אבל באיסור דרבנן שפיר קיי"ל כעולא דלא אפשר ולא מכוין לא גזרו בי' רבנן.

ועפי"ז ניחא בפשיטות קושית התוס' בבכורות (דף כ"ד) בד"ה והיינו טעמא כו' שהקשו דהא לפי סוגיית הש"ס דהתם מוכח דביו"ט מותר לתלוש את השער מהבהמה כדי שיהא יכול לשחוט לפי שאינו מכוין ולא הוי אלא איסור דרבנן משום תולש לאחר יד, וכן מבואר בכתובות (דף ה') גבי מאי דאבעי להו מהו לבעול בתחילה בשבת דאת"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא הוי הלכה כר' יהודה דמקלקל הוא אצל פתח, אלמא שרי ר' יהודא דבר שאינו מתכוין במקלקל, אע"ג דאיכא איסורא דרבנן במקלקל לחודא והא דאסר ר' יהודא באין מתכוין בגרירה אע"ג דמקלקל הוא כו' ובפרק יו"ט (דף כ"ג אסר ר' יהודא קידור משום אינו מתכוין אע"ג, דמקלקל בהוצאת דם ואינו אסור אלא מדרבנן, יש לחלק בין מקום מצוה לשלא מקום מצוה, אי נמי גבי גרירה כו' וכנגדו דשרי ביו"ט דהוי כעוקר דבר כלאחר יד התירו חכמים שלא תתקלקל שחיטתו ביו"ט עכ"ל התוס', והובא במל"מ (פ"א מהלכות שבת ה"ה) וכ"כ התוס' בכתובות (ה' ע"ב) בד"ה ואתמ"ל הלכה כר"י כו', ובאמת דברי התוס' תמוהין כמו שתמה המל"מ שם מהא דגרירה דאסר ר' יהודא אף דלא הוי אלא איסור דרבנן דהא לא הוי אלא חופר כלאחר יד. כמש"כ התוס' ביומא ונשאר בצ"ע.

אך התי' שכתבו התוס' לחלק בין מקום מצוה דביה הקילו באיסור דרבנן הסכים לזה המל"מ, ובאמת גם זה צ"ע דא"כ תקשה ע"ז מהא (סוכה דף ל"ג) דאין ממעטין ענבים ביו"ט אף שאינו מכוין אלא לאכילה, והא התם מיעוט ענבים אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בשבת כנ"ל] והוי במקום מצוה ואפ"ה אסור לר' יהודא, ורציתי לחלק דשאני התם דהא אינו מכוין אלא לאכילה ולא לשם מצוה בעת שעושה לאיסור דרבנן משא"כ התם בכתובות דמכוין לעשות מצוה בעת ביאתו ופתח ממילא אתי, ועוד יש לחלק דהתם בכתובות בעידנא דמתעביד האיסור נעשה המצוה, משא"כ בהא דסוכה דבעת דממעט הענבים לא נעשה אז המצוה והמצוה הוי בעת דמנענע לכל ד' מינים.

אכן התוס' בכתובות (דף ו' ע"א) ד"ה האי מסוכרייתא כ' כתבו באותו הדיבור לחלק דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר למעט משום דהוי רישי' דלא ניחא לי' במקום מצוה, אלמא דס"ל להתוס' גופא דהתם גבי מיעוט ענבים מיקרי במקום מצוה אף דאית לי' הושענא אחריתי לצאת בה, כש"כ היכא דלית לי' דודאי מיקרי מקום מצוה ואפ"ה חזינן דלר' יהודא אסור למעט אף דלא הוי אלא איסור דרבנן, א"כ גם להתירוץ שכתבו לחלק בין מצוה שהסכים המל"מ אכתי צ"ע, ואפשר שהמל"מ סמך על מ"ש התוס' בשבת (דף ק"ג) בסד"ה לא צריכא כו' דשאני התם דאית לי' הושענא אחריתי דלא גזרו חכמים כשאינו נהנה, ולא כתבו דשאני התם דהוי מקום מצוה. בע"כ מוכח דהתם לא הוי במקום מצוה וכמ"ש לעיל.

ולפי מ"ש התוס' דשאני התם בכתובות דהוי איסור דררבנן בע"כ מוכרחים לחלק דשאני בגרירה דהוי איסור וחמיר איסורא, ודוקא באיסור מקלקל הקילו באינו מכוין, ובאמת דוחק הוא כמ"ש התוס' ביומא (דף ל"ד) על שיטת רש"י דס"ל שם דבצירוף דהוי איסור דרבנן מותר לר"י, והא בגרירה דלא הוי אלא איסור דרבנן ואפ"ה אסר ר"י ואינן מחלקים דשאני איסור חורש כלאחר יד והוי איסור חמור, אע"כ מוכח מהתוס' דאינן מחלקים בין הנך איסורין דרבנן להדדי, א"כ שפיר תמה המל"מ על התוס'.

אמנם לפמש"כ לפרש דעולא ס"ל בשבת דבגדולים ד"ה מותר משום דלא אפשר ולא מכוין ומוכח בסוגי' דהתם דהלכה כעולא ועל דברי ר' ירמי' מסקי בתיובתא ואפ"ה סוגיית הש"ס בשבת (דף קל"ג) דבדאורייתא אסור אף לא אפשר ולא קא מכוין, וכן בכתובות (דף ה'), וכמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ה ע"ב) וכמו שנתבאר לעיל, ובע"כ מוכח דס"ל להש"ס לחלק דדוקא בדרבנן ס"ל לעולא דשרי בלא אפשר ולא מכוין משא"כ בדאורייתא אסור אף בלא אפשר ולא מכוין אליבא דר' יהודא, מתורץ בפשיטות קושיית התוס' (בבכורות וכתובות), די"ל דמה שהתירו בבכורות שם לתלוש לאחר יד ביו"ט הוא באינו מכוין, ואף לר' יהודא מוכח ג"כ כעולא דס"ל בשבת דלא אפשר ולא מכוין מותר בדרבנן והתם ג"כ הוי לא אפשר דהא לא מצי לשחוט אלא ע"י תלישה, וכן בהא דכתובות דהתירו במקלקל מחמת דלא הוי אלא איסור דרבנן ואינו מכוין הוי ג"כ משום לא אפשר ולא קמכוין בדרבנן דמותר, וכמ"ש התוס' בפסחים (ד' כ"ה ע"ב) בד"ה לא אפשר כו' דהך סוגיא דכתובות גבי לבעול בתחלה בשבת ס"ל דלא אפשר ולא מכוין אסור לר"י אלמא דהתם מקרי לא אפשר כו'.

ולולא דברי התוס' בפסחים היה אפשר לומר דהא דכתובות מקרי אפשר ולא מכוין משום דהא אפשר לו לבעול בהטייה כדאמרינן התם (ו' ע"ב) דאין זה מקרי פסיק רישי' שיכול לבעול בהטייה ורוב בקיאין הן וע' בתוס' שם ד"ה רוב בקיאין הן כו', אכן כיון דחזינן שהתוס' בפסחים כתבו דזה הוי לא אפשר כו' בע"כ מוכח דאמרינן דכיון דבעילה בהטיי' הוי ע"י טורח לכן הוא כמו לא אפשר דשלשול האומנין בקופות דמקרי לא אפשר מחמת הטורח הגדול וכמ"ש התוס' בפסחים (שם), ואפשר לומר דהוא טעם התוס' (שם) שאמרו דהא דכתובות הוי לא אפשר כו' יען כתבו מתחלה דשלשול האומנין בקופות הוי לא אפשר משום דהוי טורח גדול, וכמו שכתבתי.

ולפ"ז מתורץ מה שהקשו התוס' מגרירה דקאסר ר' יהודא אף דלא הוי אלא איסור דרבנן, משום די"ל דהך סוגיא דכתובות ובכורות אתי' כשיטת עולא בשבת דאמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר לכן בגרירה קאסר ר' יהודא משום דמקרי אפשר כו' ושא"ה בכתובות ובכורות דהוי לא אפשר כו' וכן בהא דביצה (דף כ"ג) דאסר ר' יהודא לקידור משום דלהך מ"ד דס"ל דבלא אפשר ולא מכוין מותר לר' יהודא, מוכח דהא דביצה דאמר ר' יהודה אין מקדרין הבהמה ביו"ט במשנה וברייתא שם משום דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור דודאי זה מקרי אפשר ולא מכוין דאל"כ קשה אמאי אסרו לר"י הא לא אפשר ולא מכוין מותר לחד מ"ד אף בדאורייתא ולעולא בדרבנן והתם הוי איסור דרבנן כמש"כ התוס' בבכורות ובכתובות ותקשה עליהם ממשנה וברייתא הנ"ל, אע"כ מוכח דהך דקידור מקרי אפשר ולא מכוין משום דאפשר בקרצוף דהא אף לר' יהודה מותר לקרצף, ועיקר הסברא שחלקו בין אפשר ללא אפשר הוי משום דכיון דאפשר לו לעשות באופן שלא יבא לידי איסור ואינו עושה הוי כמו מכוין לעשות האיסור ולכן החמירו חז"ל בו, וה"ה בהך דקידור כיון דאפשר בקרצוף אסור, ושאני הא דכתובות ובכורות דהוי לא אפשר ולא מכוין.

וכן מהא דסוכה גבי אין ממעטין ענבים ביו"ט דאסר ר' יהודה ג"כ מוכח דזה מיירי באפשר ולא מכוין, דאל"כ תקשה מברייתא (שם) דאמרו שם דאין ממעטין ביו"ט אף באינו מכוין אלא לאכילה והא זה הוי לא אפשר ולא מכוין, אע"כ מוכח די"ל דמיירי התם באית לי' פירי אחרינא לאכילה [כאמרם בביצה (דף י"ז) גבי המעשר פירותיו במזיד לא יאכל דמיירי באית לי' פירי אחרינא] ולכן מקרי אפשר ולא מכוין ואסור אף באיסור דרבנן לר' יהודא.

וע' רש"י (יומא ל"ד) שהקשו התוס' עליו דהא חזינן בשבת (ד' מ"ו) דאסרו לר' יהודא בגרירה אף דלא הוי אלא איסור דרבנן כו', ולפי מש"כ י"ל דשיטת רש"י היא ג"כ לחלק בדרבנן בין אפשר ללא אפשר, ולכן בלא אפשר להפיג צינתן אלא ע"י צירוף לא אפשר ולא מכוין הוא, ומותר בדרבנן, ודברי רש"י מאירים כספירים בס"ד, אמנם התוס' [שהקשו על שיטת רש"י שם י"ל דלא ס"ל לחלק בזה משום דגם צירוף מקרי אפשר ולא מכוין דהא אפשר להפיג את הצינה ע"י אותן שלא הגיעו לצירוף וכמו שאמר רב ביבי התם.

והן עתה אחרי החילוק בין אפשר ללא אפשר בדרבנן הלוך ילכו כל הסוגיות הנ"ל בדרך ישר ומסוקל, בלי שום דוחק מעוקל, וברוך אלקי ארץ ושמים, המאיר עינים:

ד

ענף ד

עתה נלכה להציל התה"ד מכל הקושיות שהקשו עליו, היינו המג"א מהא דביצה (דף ל"ו) ובלבד שלא יעשנו מצודה דהוי פסיק רישא בדרבנן ואפ"ה אסור, וכן מה שקשה עליו מהא דסוכה (דף ל"ג) דנאסר פסיק רישא בדרבנן, ומרש"י (שם), וכן ממה שיש להקשות עליו מתוס' ביצה (דף כ"ג) בד"ה ושלש מחלוקת כו' שכתבו דבמגררה שלנו שהן של ברזל כ"ע מודי דאסור דפסיק רישא הוא שתולש שערות עכ"ל, והא התם לא הוי אלא איסור דרבנן דהוי תולש כלאחר יד.

ונלע"ד לחלק ביניהם לנידון התה"ד, דיש לומר דכיון דנתבאר דאף לר' יהודא דס"ל דבר שאינו מכוין אסור דעכ"ז באיסור דרבנן בלא אפשר ולא מכוין מותר, ה"ה פסיק רישא לדידן דקיי"ל דאסור עכ"ז היכא דלא אפשר מותר אף פסיק רישא בדרבנן, דהא אמרינן דמודה ר"ש בפסיק רישא כו' וכן הוא הלשון בכולי ש"ס דאביי ורבא דאמרי תרוייהו דמודה ר"ש בפסיק רישא] ומודה ר"ש לר' יהודא בזה, וכיון דנתבאר דאף ר' יהודא ס"ל בלא אפשר ולא מכוין דמותר בדרבנן א"כ ה"ה בפסיק רישא לדידן אין לנו להחמיר יותר מדבר שאינו מכוין אליבא דר' יהודא באיסור דרבנן.

ויש לדון לזה בקל וחומר מן הא דמצינו דבאית לי' הושענא אחריתי מותר למעט הענבים אף דהוי פסיק רישא, וכמ"ש התוס' בשבת (ק"ג ע"א) בסד"ה לא צריכא כו' דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר משום דלא גזרו חכמים כשאינו נהנה עכ"ל, או כפי מש"כ התוס' בכתובות (דף ו' ע"א) בד"ה האי מסוכרייא כו' דלכן מותר למעט באית לי' הושענא משום דלא גזרו במקום מצוה, ועכ"ז חזינן דלר' יהודא אסור למעט אף באינו מכוין אלא לאכילה כמו שמבואר בברייתא בסוכה שם דת"ק ס"ל דאין ממעטין ביו"ט אלמא דפסיק רישא לדידן קילא טובא מן הא דס"ל לר' יהודא לאסור באינו מתכוין, ולכן כש"כ במה דמצינו דר' יהודא גופא מיקל בשיטתו דכש"כ דפסיק רישא לדידן מותר היכא דמותר אליבא דר' יהודא כמו בלא אפשר הנ"ל ודוחק לחלק דשאני גבי מיעוט ענבים דלר' יהודא לכן אסור למעט משום דאף זולת האיסור דאסר ר"י לדבר שאינו מכוין הוי ג"כ פסיק רישא, דזוהי סברא חיצונית ודחוקה כמבואר להמעיין דהא כיון דכל חד באפי נפשי' שרי א"כ אמאי נחמיר כשיהי' ג"כ פסיק רישא לר' יהודא ואטו מדין תרתי לריעותא נידון בזה.

'וכיון דאתינן להכי ישובו דברי התה"ד על כנם, דהא התה"ד מיירי בסכין התקוע בחביות והתיר להוציא את הסכין מהכלי בשבת, אע"ג דודאי מרחיב את הנקב בכל זאת כיון דאין בבנין בכלים [היכא שאין בו בנין גמור] אלא איסור מדרבנן, לכן כיון דאינו מכוין לזה מותר אף דהוי פסיק רישא, והתם הא הוי לא אפשר דהא אין לו שום עצה אחרת בלתי זו להוציא לסכינו שצריך לו, וכיון דהוי לא אפשר ולא מכוין לכן מותר בדרבנן, משא"כ בהא דביצה גבי לא יעשנו מצודה דהיינו שלא יכסה כל החלונות כמש"כ שם רש"י והתוס' בד"ה אלא אימא ובלבד שלא יעשנו מצודה כו', הוי אפשר ולא מכוין דהא אפשר שלא לכסות על כולו, ובלא טורח כלל, ובודאי דזה מקרי אפשר ולא מכוין, לכן אסור אף בדרבנן היכא דהוי פסיק רישא, כמו דמחלקינן בין אפשר ללא אפשר אליבא דר"י היכא דלא הוי פסיק רישא וכמו שנתבאר, וסרה קושיית המג"א מהא דביצה הנ"ל.

וכן תתורץ גם קושיתי מהא דסוכה דאסרו שם פסיק רישא בדרבנן ומרש"י שם משום דהא התם מיירי דאפשר לי' בפירי אחריני לאכילה, דאל"כ תקשה על מאן דס"ל להתיר היכא דלא אפשר ולא מכוין אליבא דר' יהודא בכולי ש"ס, וכמש"כ לעיל בארוכה, ולכן כה"ג נאסר גם פסוק רישא אף בדרבנן כיון דאפשר ולא מכוין וכן מש"כ רש"י (שם) בגרירה דלכן מותר לר"ש משום דלא הוי פסיק רישא ג"כ ניחא, דהא לעולא דקיי"ל כוותי' (כמו שנתבאר לעיל מהא דבכורות] מיירי הך דגרירה בקטנים דהוי אפשר ולא מכוין אי הוי פסיק רישא ונאסר אף בדרבנן, ולכן שפיר כתב דלכן הקילו בגרירה משום דלא הוי פסיק רישא, ובפרט לשיטת רש"י ביומא (דף ל"ד) דכתב שם דלכן בצירוף מותר לר"י באינו מכוין משום דהוי איסור דרבנן [וכבר כתבתי לעיל ליישב קושיית התוס' (שם) מרש"י, משום דרש"י ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר ולכן אף פסיק רישא מותר בדרבנן בלא אפשר], והא דגרירה הוי באפשר ולכן כה"ג אי הוי פסיק רישא ג"כ הי' נאסר, משא"כ בפסק התה"ד בלא אפשר, שפיר הקיל.

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי עליו לעיל מתוס' (ביצה כ"ג) ד"ה ושלש מחלוקת כו' שכתבו דבמגררה שלנו אסור לקדור דהוי פסיק רישא אלמא דגם בדרבנן אסור פס"ר ע"ש, משום דהא כבר נתבאר דמוכח דהא דאסר ר' יהודא לקדר דזה מקרי אפשר ולא מכוין דאל"כ תקשה על מאן דס"ל דבלא אפשר ולא מכוין מותר לר"י וכיון דאפשר בקרצוף מקרי אפשר לכן גם בפסיק רישא לדידן אסור אף בדרבנן גם להתה"ד.

וכן יש לתרץ עפי"ז מה שיש להקשות על התה"ד מהא דשבת (דף נ' ע"ב) דאמר רב נחמיא ב"ר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי אבל ברובא אהלא אסור דזה הוי פס"ר ואף דלא הוי אלא איסור דרבנן דהא הוי תולש לאחר יד משום די"ל דהתם מיירי באפשר לו לרחוץ פניו במה דאינו משיר שערו בודאי, ואין זה דוחק דהא כבר נתבאר דהך סוגיא דאין מקדרין כו' וגם הסוגי' דאין ממעטין ביו"ט בע"כ מיירי באפשר ולא מכוין אף דתנן סתמא, כן י"ל דהך מימרא דסתמא אתאמרא מיירי ג"כ באפשר לו לרחוץ במה שאין בו רובא אהלא ולכן אסור בפסיק רישא, משא"כ היכא דלא אפשר, ובע"ה כל הקושיות הנ"ל על התה"ד מתורצות ויש לדבריו מקום ויסוד גדול בש"ס.

ואף שמהתוס' בשבת (דף ק"ג) בסד"ה לא צריכא כו' שכתבו דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר משום דאינו נהנה, משמע דפסיק רישא דניחא לי' אסור אף בדרבנן, היינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בכתובות ובכורות (דף כ"ה) לפרש שם דשאני מקלקל ולכן אין הכרח לכל זה, משא"כ לפי תמיהת המל"מ ופשטות הסוגיא בשבת (דף כ"ט) אליבא דעולא וכמו שנתבאר בארוכה יש לדברי התה"ד סמך גדול, וכמו שהוכיח התה"ד מהמרדכי שם.

ה

ענף ה

ועוד נלע"ד לומר במה שהקשו על הרמב"ם שפסק בהא דסוכה גבי הדס דאם עבר ומיעטן כשר ולא מחלק בין אשחור מעיו"ט או לא משום דהא מוכח ביבמות (דף צ"ב) בש"ס שם גבי מה שרצו להוכיח מהא דאומר לאשה התקדשי לי אחר שיחלוץ לך יבמך דמקודשת דאדם מקנה דשלב"ל ודחו זה משום די"ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק והוי בידו לקדשה עכשיו, ואף דאסור מה"ת עכ"ז כיון דאם עבר ועשה מועיל הקידושין מיקרי זה דבר שבידו שכן מבואר בקדושין (ד' ס"ב) דזה תלוי במה דהוי דבר שבידו ע"ש, וע' במהר"ם שיף בכתובות (דף נ"ט) שמקשה על מה שאמרו בהתקדשי לי אחר שאתגייר דא"מ הא בידו לגייר א"ע ונשאר בצ"ע, ונעלם ממנו דזוהי קושיית הגמ' בקידושין שם ותי' דהא צריך שלשה ומשפט כתיב בי' ומי יימר דמזדקקי לי תלתא ע"ש], אלמא מוכח מסוגיא דיבמות דגם מה שאינו יכול לעשות אלא באיסור אפ"ה מקרי דבר שבידו, ועיין בגיטין (דף פ"ד ע"א) וברש"י שם ד"ה אמר לך רבא כו' דבשר חזיר בידה לקיימו באיסור ע"ש, והתוס' כ' בזבחים (דף ל"ד ע"ב) בד"ה כל שבידו כו' דענבי' מרובים מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט ע"ש, וכיון שנתבאר דאף איסור תורה מקרי בידו כש"כ איסור דרבנן ולכן כיון דרב אשי אמר בזבחים (שם) דכל שבידו לא הוי דחוי שפיר פסק הרמב"ם דאם עבר ומיעטן כשר משום דהוי בידו ולא הוי דחוי משא"כ הסוגיא דסוכה (שם) קאי אליבא דהנך אמוראי דס"ל (זבחים שם) דאף מה שבידו הוי דחוי, ויש לעיין בקידושין (דף ס"ד) בגמ' שם דאמרו והרי בידו להשיאה לחלל כו' וכן בשבת (דף מ"ג) דאי' שם טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואכמ"ל.

אמנם לכאורה נשארה עוד קושיא על התה"ד מהא דשבת (דף קמ"א) האי מאן דסחי במיא לינגיב נפשי' ברישא והדר ליסליק דלמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית [והובא זה בכל הפוסקים לדינא] וקשה הא קיי"ל דדבר שאינו מתכוין מותר, ובע"כ מוכח דשם הוי החשש דהוי פס"ר. א"כ אסור אף בדרבנן דהא בכרמלית איירי התם אכן לפמש"כ לעיל לפרש דדוקא בלא אפשר הקיל התה"ד ניחא זה דהא התם אפשר לי' למנגיב נפשי' כמו שאמרו שם ועוד י"ל דבאמת החשש שחשו שם הוי שמא יכוין לשאת עליו לחלוחית המים מחמת הנאת רחיצה וכמש"כ התוס' שם ד"ה דלמא אתי כו' דהחשש הוא דישכח שהוא שבת ויכוין לאשוויי גומות כו' וה"ה בזה.

ובפסיק רישא דלא ניחא לי' בדרבנן יש להקל בפשיטות דהא התוס' בשבת (דף ק"ג) בסד"ה לא צריכא כו' כתבו דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר למעט משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' באיסור דרבנן עכ"ל. אלמא דבלא ניחא לי' יש להקל בפשיטות באיסור דרבנן אף להחולקים על הערוך, והא דמבואר באו"ח (סי' של"ז) גבי גרירה דבפסיק רישי' אסור י"ל שטעם האוסרים שם משום דגרירה הוי מתקן א"כ הוא פס"ר דניחא לי' וע' תוס' כתובות (דף ה') ובכורות (דף כ"ד) שכ"כ.

הגה. [ולכאורה יש להקשות לפמש"כ התוס' דלכן מותר למעט באית לי' הושענא אחריתי משום דלא הוי אלא איסור דרבנן ולא ניחא ל' א"כ אמאי אמרו שם בסוכה דזה הוי דחוי לפי שאסור למעט לכן לא מקרי זה ביו כמש"כ התוס' בזבחים, וכיון דאמר יכול למעט דהא מקרי פס"ר דלא ניחא לי' וכמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ג) בד"ה לא צריכה דעביד בארעא דחברי' דגבי אינון בעלים מקרי פסיק רישא דלא ניחא לי' ומצינו בשבת (דף ט"ו) דשלשה הדיטות מקרי בידו דביד הבעלים להשיג זה וכש"כ דא' מהשוק מקרי בידו להשיג, ואחר ודאי מותר למעט דהא אינו מכוין אלא לאכילה א"כ אף בלית לי' הושענא אחריתי ג"כ לא הוו דחוי אם עבר ומיעטן דהא מקרי בידו למעט בהיתר ואחרי העיון אין כאן קושיא כלל, משום דדוקא אם אחר ממעט שלא בצויי הבעלים מקרי פסיק רישא דלא ניחא לי', אבל היכא שהבעלים מצווים לאחר למעט הלא ניחא להו דיתעבד שליחותייהו, וכמבואר כה"ג בנדרים (דף ל"ה), וכ"כ התוס' בשבת (שם) דדוקא אחר שאינו אוהבו כו', וע"כ לא מקרי זה בידו והוי דחוי].

וכן נוטה הסברא, דהא אף לשיטת התוס' דפליגי על הערוך ואסרי פס"ר דלא ניחא לי' אין זה אלא מדרבנן כמש"כ המג"א (בסי' ש"ך ס"ק כ"א), וכמש"כ התוס' בשבת (ד' ע"ה) ד"ה טפי ניחא לי' כו' דכי מודה ר"ש בפסיק רישא היינו במידי דניחא לי' אי מתרמי והוי צריכה לגופא אבל היכא דלא איכפת לי' אינו מודה, וכן מוכח בתוס' (שם צ"ה ע"א) בד"ה המכבד ומרבץ כו' דאי פסיק רישא היכי שרי ר"ש לקמן לכתחלה כו' ע"ש, ואמאי לא הקשו יותר פשוט דאי הוי פס"ר א"כ אמאי ס"ל לחכמים דאינו אלא משום שבות, אע"כ מוכח דאף בפסיק רישא אינו אסור אלא מדרבנן, ולכן נראה דבדרבנן יש להקל בפסיק רישי' דלא ניחא לי' דלא גזרינן גזירה לגזירה.

והנה מבואר ברא"ש בשבת (פ"כ סי' י"ג) ובאו"ח (סי' שכ"ו סעי' ז') דמותר לילך ברה"ר אף שמטר יורד עליו ומעבירם ד"א ברה"ר ולא הקפידו בזה לפי שמים מועטין הם. כמש"כ הב"י והלבוש שם ועיין שם בט"ז (ס"ק ה') ולכאורה קשה דאף דקיי"ל בשבת (ד' ע"ח) דמוציא מים אינו חייב אלא בשיעור הוצאה כמו שפסק הרמב"ם (ה"ש פ' י"ח) דשיעור הוצאת מים כדי לרחוץ פני מדוכה והוציא זה מירושלמי, מ"מ הא קיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת א"כ הא הוי איסור תורה אף במים מועטין וזה אסור אף באינו מכוין היכא דהוי פס"ר, אך י"ל דמ"מ אינן אלא איסור דרבנן דהא אינו נושאם אלא כלאחר יד, ואי נימא דפסיק הישא דלא ניחא לי' אסור, א"כ קשה איך מותר לילך ברה"ר במטר יורד עליו, אע"כ מוכח דבלא ניחא לי' מותר בדרבנן, אכן יש לומר דשא"ה דהוי חצי שיעור וגם אינו נושאם אלא לאחר יד והוי זה כעין תרתי דרבנן לכן הקילו בזה, ואף דח"ש אסור מה"ת, עכ"ז י"ל לפמש"כ הריטב"א במכות (דף י"ז) בהא דס"ל לר"ש דכל שהוא למלקות דהטעם הוא דכיון דאכל במזיד אחשבי' להתחייב בכ"ש כו' ע"ש, כן י"ל בהא דחצי שיעור דאסור מה"ת דהוי זה מחמת אחשבי', וכמש"כ האחרונים גבי בל יראה בפסח גבי חצי שיעור, א"כ היכא דאינו מכוין דלא שייך לומר אחשבי' אפשר דכה"ג לא נאסר מה"ת, וזהו כוונת הרא"ש שכ' דבמים מועטים לא גזרו משום דהוי פחות מכשיעור וגם נושאם לאחר יד והוי תרתי דרבנן לכן לא גזרו באינו מכוין אף דהוי פסיק רישי' אך לשיטת התה"ד ניחא בפשיטות דהא פסיק רישי' בדרבנן מותר, או לשיטת התוס' בשבת (דף ק"ג) דבלא ניחא לי' מותר, א"כ לכן מותר לילך אף אם יהיו כשיעור דהא אינו נושאם אלא לאחר יד ולא הוי אלא דרבנן ומותר אף בפסיק רישי'.

ו

ענף ו

ובעיקר הך מילתא דחצי שיעור בחיובי שבת, שיטת החכ"צ (בסי' פ"ו) שאינו אסור אלא במידי דאכילה ולא באיסורי שבת והובא במל"מ (ה"ש ריש פ' י"ח), ובשבת (דף ע"ד) גבי הא דאמרינן וכי מותר לאפות פחות מכשיעור פי' רש"י דח"ש אסור מה"ת, ונ"ל להוכיח דגם הרמב"ם ס"ל דחצי שיעור דשבת אין בו איסור תורה כלל שכן כתב (פ"א מה"ש ה"ג) דכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור אבל אסור ואיסורו מד"ס, ולהלן (פי"ח ה"ג) כתב דאם אין בו שיעור הוצאה ה"ז פטור, אלמא דס"ל דחצי שיעור בהוצאה אין בו איסור תורה כלל, א"כ י"ל דגם הרא"ש שכתב לפי שהמים מועטים לא גזרו ג"כ ס"ל דח"ש אין בו איסור תורה כלל גבי הוצאת שבת, ולכן שפיר כתב דכה"ג דאינו מכוין לנושאם לא גזרו רבנן בח"ש דאינו אסור אלא מדרבנן והוי תרתי דרבנן כנ"ל.

הגה. [ובפרט בחיוב הוצאה, דהא ידוע מה שהקשו על הא דקיי"ל זה עוקר וזה מניח דפטור הא עדיין לא נפק מח"ש, ומה שתי' האחרונים דבעקירה לא שייך חזי לאצטרופי דכיון דאחר לקחו מידו תו לא שייך חזי לאצטרופי לההנחה, לא נהירא, דהא חצי שיעור באיסורי אכילה אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי, ואף דעכשיו אחר שיעור אכ"פ אינו יכול להצטרף עכ"ז כיון דמתחלה תיכף שאכל הח"ש הוי חזי לאצטרופי בתוך אכילת פרס ע"כ אסור מה"ת, א"כ ה"ה בעידן דקעקר ולא הניח עדיין הא חזי להצטרף לההנקה שהי' בידו לגמור ולהניק, וכן מה שראיתי בספר תפארת ישראל על משניות (ספ"א דשבת) שכ' דלכן לא שייך בעקירה איסור מה"ת דהא איסורי שבת ממשכן ילפינן להו וכיון דעקירה בלא הנחה אין שם מלאכה עלי' במשכן לכן מותרת מה"ת עכ"ל, גם ז"א דהא כתבו התוס' בשבת דף ג') ד"ה בעשותה כו' דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן רק דפטור מחמת גזה"כ ע"ש.

וכן אין לומר דכיון דהתורה פטרה זה עוקר וזה מניח כמבואר בשבת (דף צ"ג) וילפי זה מהא דואם נפש אחת תחטא כו' דחד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וממילא גם איסור תורה אין בו כלל, משום דבשבת (דף ק"ג) ילפי מן ועשה מאחת מהנה דכתב אות א' וכן בארג חוט א' דפטור, ועכ"ז ס"ל דאסור מה"ת כמו כל חצי שיעור, אלמא דאף במה שהתורה פטרה בפי' מ"ע לא נפק עכ"פ מאיסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי, א"כ ה"ה בזה עוקר, והעיקר זה שכ"ל בזה דלכן בעקירה או במעביר פחות פחות מד"א אין בו איסור תורה, משום דהוצאה הוי מלאכה גרועה כמבואר בתוס' (שבת דף ב' ודף צ"ו), ע"כ לא אמרו בזה לאסור חצי שיעור, מה"ת, ולפי זה ה"ה בהוציא פחות מכגרוגרת ברה"ר אין בו איסור תורה מפאת ח"ש אלא נאסר מדרבנן, אך מה אעשה ובהגהות אשרי (ריש פ' המוציא) מבואר גבי הוצאה דג"כ אסור מה"ת ח"ש ע"ש, וע"כ מוכרח לחלק בהא דעקירה בלא הנקה, דלא אסרו מה"ת מחמת ח"ש, משום דעקירה בלא הנקה אין עליה שם מלאכה כלל, ויש להאריך בכ"ז.]

וע"פ סברת החכ"צ הנ"ל יש לתרץ דברי התוס' התמוהים בחולין (ד' י"א) בסד"ה חטאת קרי' רחמנא כו' דבכל דוכתן מסלק לה בקושי' אחריתי, ובבכורות דקאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שניפדית משום דקדשי בד"ה הוא ולא הוי כפסולי המוקדשין לאחר שניפדית משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עלי' לא קרי' רחמנא חטאת עכ"ל, ודבריהם נפלאים מאוד, דהא בבכורות שם אחר שאמרו שאני פרה דקדשי בד"ה היא כו' מקשי והא איכא איסורא מדרבנן אלא שאני פרה דלא שכיחא, ואח"ז הקשו וליחלה וליפקה לחולין וליגזזה והדר ניקדשה כו' כדשמאל כו', והתם הא התיר ר' יוסי בן המשולם להיות גוזז במספרים ואינו חושש אף שאינו פודה, רק אח"ז מקשה הגמ' דליחלה וליפקה לחולין כו', אבל באמת אינו עושה כן ואפ"ה מותר לגזוז, אלמא דאף קודם הפדיון מותר לגוזזה כדמשני התם משום דקדשי בד"ה היא.

ומחומר הקושיא הנ"ל נלע"ד לדקדק בבכורות שם דקאמרי אלא שאני פרה דלא שכיחא, למה לי' למימר אלא דהא קאי אדלעיל דקאמר שאני פרה דקדשי בד"ה. רק שהקשו דהא קדשי בד"ה נאסר עכ"פ מדרבנן, ומתרצי דפרה לא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכיון שלא חזרו מדבריהם הקודמים לא שייך לומר אלא לכן נלפע"ד לומר דבאמת לסוף דמסקי שאני פרה דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן חזרו מהא דאמרו דפרה קדשי בד"ה היא רק מטעם אחר מותר, משום דברמב"ם (ה' מעילה פ"א ה"ז) כתב דגוזז בקדשים אינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול כו', ולפ"ז אם אין בו שיעור זה דינו כמו חצי שיעור דלשיטת החכ"צ אין בו איסור תורה כלל, דדוקא באיסורי אכילה נאסר חצי שיעור מה"ת ולכן בהא דפרה שם דגוזז ב' שערות דודאי ליכא בזה איסור תורה דהא אין בו רוחב הסיט כפול ולא נאסר חצי שיעור אלא מדרבנן, וכיון דמסקי דפרה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן חזרו ממה שתי' שאני פרה דקדשי בד"ה היא, דבלא"ה מותר משום דלא גזרו בה באיסור דרבנן, ולכן מהא דקאמרי לעיל שם שאני פרה דקדשי בד"ה היא, אין כאן קושיא כלל, וכמש"כ התוס' (חולין שם) דבלא"ה מסלק לי' בקושיא אחריתי, רק בסוף הסוגיא בבכורות שם דמקשה הגמ' וליחלה וליפקה לחולין, כוונת הגמ' דכיון שיכול לעשות בהיתר לפדותה אחר שחיללה, יעשה, דדוקא במה דלא אפשר לתקוני שייך לומר מלתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, משא"כ במה דנקל לו לתקן, ע"ז הקשו שפיר התוס' בחולין דהא גם אחר הפדיון לא יהי' עליו היתר לגוזזה דהויא כפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, וכן שפיר תירצו משום דאחר הפדי' שאין תורת פדי' עליה לא קריא רחמנא חטאת.

אבל אין לומר שכוונת הגמ' בבכורות דלכן הוי דרבנן משום דדבר שאינו מתכוין אינו אסור רק מדבריהם, דהא כתבו התוס' (שבת מ"א ע"ב) וביומא (דף ל"ד) דבכל התורה כולה נאסר דבר שאינו מתכוין מה"ת, רק בשבת דמלאכת מחשבת אינו אסור רק מדרבנן, והתם הא מיירי בפרה דאסור דבר שאינו מתכוין מה"ת לכן העיקר כמש"כ, ועפ"ז יתורצו גם דברי הר"ש בפרה (פ"ב מ"ג) יעו"ש, א"כ מוכח מהתוס' והר"ש הנ"ל דס"ל כשיטת החכ"צ דחצי שיעור לא נאסר מה"ת אלא באיסורי אכילה.

אכן י"ל דשאני פרה דישנה בשאלה [וביבמות (דף ה') מחלקינן מה לנזיר שישנו בשאלה אלמא דמחלקינן בזה], לכן י"ל דאף דבחלב אסור חצי שיעור עכ"ז במה דישנו בשאלה לא גמרינן מהתם, אמנם הא מצינו בשבועות רמב"ם פ"ד ה"א) דגם בשבועה אסור מה"ת חצי שיעור וכמש"כ המל"מ שם בארוכה וביו"ד (סי' רל"ח), אלמא דלא מחלקינן בח"ש בזה, ואף במה דאיתא בשאלה ח"ש אסור מה"ת.

ולפמש"כ לעיל דח"ש אינו אסור מה"ת היכא דאינו מכוין משום דלא שייך בזה לומר דהא אחשבי' [וכמש"כ דזהו כוונת הרא"ש שכתב דבמים מועטים לא גזרו], א"כ הא דבכורות דהוי דבר שאינו מתכוין כמבואר התם לכן בכה"ג הח"ש אינו נאסר אלא מדרבנן, א"כ דברי התוס' דחולין הנ"ל נכונים אף להסוברים דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורים, ואין להאריך בזה יותר.

היוצא לנו מכ"ז הוא שדברי התה"ד ברורים ונכונים, לכן יש להקל בדרבנן בפסיק רישא דניחא לי' וכש"כ היכא דלא ניחא לי' ובמקום דלא אפשר כנ"ל, כן נלע"ד בכל זה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף