באר הגולה למהר"ל/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

באר הגולה למהר"ל TriangleArrow-Left.png ז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

באר ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הבאר השביעי מים טהורים, זכים צרופים וברורים, מכל עירוב נבדלים ושמורים, מכל סיג ופסולת מוסרים, עומדים לדור דורים, צלולים ולא עכורים, יפים ללב ולעינים מאירים.

התלונה השביעית מה שהם מלינים על דברי חכמים, שהעבירו חוק ומשפט אשר אינם חכמים, וכאילו היה זה להתגדל עצמם ולהנקם מהם. וכן מה שאמרו על אשר אינם מכלל דת ישראל, שהעבירו משפטם בדברים אשר יוצאים מן הדת והשכל. ודבר זה אין ראוי, כי כל בני אדם הם ברואיו מעשה ידיו. ובזה הרבו התלונה מאוד, כי העָוְלָה והשקר ראוי לשנוא ולרחק. וגם בזה יצא כאור נוגה משפט צדקם, כי אין עָוְלָה בפיהם ותרמית בלשונם.

בפרק אלו עוברין (פסחים מט:), אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו רבי, אמור מותר לשחטו. אמר להן, זה טעון ברכה, וזה אינו טעון ברכה. ואמר רבי אלעזר, עם הארץ אסור לאכול בשר. ואמר רבי אלעזר, עם הארץ אסור להתלוות עמו, שנאמר (דברים ל כ) "כי היא חייך ואורך ימיך", אם על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כל שכן. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יהונתן, עם הארץ מותר לקרעו כדג. אמר רבי יצחק, ומגבו. אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו, אמור ככלב. [אמר להם] זה נושך ושובר העצם, וזה נושך ואינו משבר העצם, עד כאן. וגם בזה אמרו שחסרו משפט שאר בני אדם אשר לא יחכמו, וכזה לא יעשה.

ויש לך לדעת כי דברי חכמים באמת ובצדק. ואם כי כבר הרב הגדול על כל גדולי האחרונים, רב אלפס ז"ל, נתן טעם בדברים אלו, כמו שמבואר במקומו, עיין שם. אמנם יש לך לדעת, כי דבר זה יובן על אמיתתו, כאשר תדע כי אין הדברים האלו אמורים רק באותם בני אדם הנבדלים מן התורה מכל וכל, ואין להם שיתוף וחיבור אל התורה, והם מן אותם עמי הארץ שאמר עליהם רבי עקיבא שאומרים 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', הם שנבדלים לגמרי מן התורה, והם נחשבו כבהמות נדמו. אבל אותם שיש להם חיבור וצירוף אל תלמיד חכם, נחשבים כמשפט תלמיד חכם, כי המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. וזה כי האדם נקרא בשם "אדם" בשביל נפש המדברת שבו, כדכתיב (בראשית ב ז) "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגם אונקלוס (שם) 'והוה אנשא לרוח ממללא'. ובודאי גם על גופו הוא שם 'אדם', מפני שכל האברים מתחברים אל נפש מדברת, ועל כולם יקרא שם 'אדם'. וכך כאשר האדם יש לו חבור אל השכל, הוא התלמיד חכם, כאשר יש לו חבור אליו נכנס בגדר עמו. ולכך אמרו (כתובות קיא:) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו" (דברים ל כ), וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא אש אוכלת הוא (דברים ד כד), אלא הדבק בתלמידי חכמים כאילו דבק בשכינה. ודבר זה מפני כי התלמיד חכם יש לו דביקות בשכינה, בשביל שיש בתלמיד חכם שכל אלקי, ולפיכך הדבק בתלמיד חכם, שיש לו דביקות בשכינה, יש גם לו דביקות בשכינה, אף כי אינו תלמיד חכם כלל, ודבר זה יתבאר בסמוך. ואינו מדבר (פסחים מט:) רק מי שהוא שונא תלמידי חכמים, ומרחק עצמו מהם, בזה מדבר, לא בענין אחר. ולכך מביא כאן "אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם וכו'", אדם כזה בודאי אינו מכלל הנבראים כלל. שכל הנבראים הבעלי חיים, נבראו לצורך האדם, ובזה יש להם חבור אל האדם, שהוא שלימות הבריאה. אבל אדם כמו זה, אין לו צירוף וחבור אל דבר שהוא עיקר הבריאה, ומפני כך הוא גרע מהם. ולפיכך כל בעל חי טעון ברכה כאשר שוחטין אותו לצורך האדם, אם כן הבעל חי נברא לצורך האדם, ועל זה ראוי לברך. אבל עם הארץ אשר הוא שונא תלמיד חכם, אין לו חבור אל תלמיד חכם, שהוא הבריאה בשלימות, ואל הבריאה הזאת ראוי שיתחבר הכל.

ועוד יש לך לדעת אמיתת הפירוש הזה, מה שאמרו כי עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. דבר זה הוא מצד שאין בו תורה, ולכך מותר לנוחרו. אבל מצד שכל אדם, אף אם אינו בעל תורה, הוא בכח להיות בו תורה, שכל שעה אפשר שיקבל התורה. ומפני שהוא בכח על זה, הוא כמו שאר אדם שיש בו תורה. וכמו התינוק אף שאינו יודע דבר, מכל מקום מצד הכח אשר הוא מוכן לתורה, או שהוא מוכן להתחבר אל החכמים, הוא יוצא ממשפט עם הארץ. וכיון שהוא בכח להיות תלמיד חכם, לא יאמר שהוא מותר לנוחרו. אבל מכל מקום המשפט באמתתו, שמותר לנוחרו, הוא מצד שהוא עם הארץ. ובא ללמדך גנות וגנאי עם הארץ, שמצד שהוא עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. וזהו הפירוש הברור בדבר זה, כי רוצה לומר כמה גדול גנות וגנאי עם הארץ, כי מצד שהוא עם הארץ היה מותר לנוחרו. רק מצד שכל אדם הוא בכח להיות תלמיד חכם, שהרי אמרו (מגילה ו:) 'יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין', ולכך כל אדם הוא בכח על זה. ומצד שהוא בכח על זה, הוא כמו תלמיד חכם לענין זה, שלא ירע לו, אחר שהוא בכח על זה. ומכל מקום מזה יש לדעת גודל פחיתתו, מה שאין שלימותו רק בכח, ואין לו דבר בפועל. ואם מת ולא יצא שכלו אל הפעל, נמצא כי למפרע היה מותר לנוחרו ביום הכפורים, וזה גנות וגנאי. ולא היה משפטו כמו שאר אדם, רק מפני שהיה בכח להיות תלמיד חכם.

ורבי אלעזר אמר שעם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט:). וטעם דבר זה תדע מה שאסר לאדם הראשון לאכול בשר, עד שבא נח, והותר לו הבשר. מפני כי 'אדם' על שם האדמה, והוא בפרט נברא מן האדמה. וכן כל עשרה דורות עד נח, היו מתיחסים אל האדמה. עד שבא נח, ונקרא (בראשית ט כ) "איש האדמה", רוצה לומר שהיה גובר על האדמה, והיה לו מדריגה נבדלת. ודבר זה ידוע, כי החמרי אין לו מציאות כלל אצל המדריגה הנבדלת, ונחשב כאלו אינו, כיון שזה חמרי, וזה נבדל מן החמרי. ולכך לא הותר לאדם הראשון הבשר, כי האכילה שהיא מורה שאין מציאותו נחשב אצלו, ולכך הוא אוכלו. ואף על גב שהיה אדם הראשון מלא חכמה, מצד כי היה נוטה גופו אל האדמה, לא היה רשאי לאכול בשר. עד שבא נח, שהיה "איש האדמה", ולא היה נוטה אל האדמה מצד גופו, והותר לו בשר בעל חי שהוא חמרי. כי כבר אמרנו כי אין מציאות כלל אל החמרי אצל הנבדל, והוא אוכל אותו עד שאין לו מציאות. ולפיכך עם הארץ שהוא חמרי, אסור לו לאכול בשר, במה שאין ראוי לאכול בשר רק מי שהוא נבדל מן החמרי, ואין לדברים שהם בעלי חומר מציאות אצל דבר שהוא נבדל. ודבר ברור אמת, אין ספק בפירוש הזה. וכבר אמרנו כי דבר זה לעם הארץ אשר אמרנו למעלה, כאשר הוא שונא תלמידי חכמים, ואין לו צירוף כלל אל תלמידי חכמים.

ומה שאמר שאסור להתלוות עמו (פסחים מט:). פירוש, כי עם הארץ אינו דבק בחיים. כי מי שדבק בחיים, לא יבא ממנו מיתה. שאילו היה לו הכנה אל החיים, היה בא לכלל תורה, שהיא החיים. ומאחר שאינו מוכן אל חיי עצמו, כל שכן שאינו מוכן שיהיה חס על חיי אחרים, לכך אסור להתלוות עמו.

ומה שאמר רבי שמואל בר נחמני, עם הארץ מותר לקרעו כדג, ומגבו (פסחים מט:). ביאור זה, כי עם הארץ אין לו דין חיים כלל, ואין לו אף משפט בהמה. שהרי הבהמה עומדת לשחיטה. ואף כי מותר לאבד הבהמה כמו שירצה, מכל מקום אין לו משפט המיתה רק מצד בחינה אחת, דהיינו מצד הסימנין, שהם קרובים אל המיתה, ולכך שחיטתה הוא בסימנין שלה. וזה יורה כי בודאי שחיטתה הוא מצד בחינה מיוחדת, וזה גורם מיתה והפסד אל הכל. אבל עם הארץ מותר לקרעו מגבו, כי הגב הוא עיקר היסוד והחוזק שלו, ואף מצד הגב ראוי אליו ההפסד, עד כי אין בו בחינה של מה לחיות. וכל זה ללמוד אותנו שאין נחשב עצם עם הארץ לכלום. שאילו היה נחשב עצמו כלום, לא היה ראוי לקרעו מגבו, לבטל עצמו. אף אם היה מותר לשחטו, ומגיע לו מיתה מצד מה, מכל מקום לא היה הבטול בדבר עצמו. אבל כיון שמותר לקרעו כדג, ומגבו, אין זה רק בשביל כי שם ביטול והפסד עצמו, מפני שהגב הוא עיקר יסוד בעל חי, שעליו נסמך הכל, ומצד זה שייך אליו ביטול. הרי אין עצם עם הארץ נחשב כלל.

ורבי עקיבא אמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כו' (פסחים מט:). וביאור זה, כי החמרי מתנגד לתלמיד חכם, עד כי מצד החמרי אין מציאות כלל אל דבר הבלתי חמרי. ולכך היה אומר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור' לשבר העצם, והוא ביטול גמור מצד עצמו, ולא ישאר דבר. כי החמרי מפסיד ומבטל לדבר הנבדל בטול והפסד גמור, לא התנגדות במה. ואלו דברים הם אמיתיים, נאמנים בלי ספק. ובררנו לך כי כל דבריהם במשפט אמת, לא העבירו משפט הנמצאים, רק נתנו לכל אחד ואחד חקו ומשפט הראוי לו, לא נשאו פנים לשום בריה. רק כי קצרה שכל האדם לעמוד על דבריהם, ויתן החסרון בדבריהם. ואין הדבר כך כלל. ואי אפשר לבאר כל הדברים, רק בארנו לך מקצת, לבחינה ולעדות על כל דבריהם.

בפרק בתרא דכתובות (קיא:), אמר רבי אלעזר, עמי ארצות אינם חיים, שנאמר (ישעיה כו יד) "מתים בל יחיו רפאים בל יקומו". דתניא, "מתים בל יחיו", יכול לכל, תלמוד לומר "רפאים בל יקומו", במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר, עד כאן. ודבר זה הוא לקצת בני אדם לקוץ מכאיב, שלא יהיה תחיה כי אם לתלמידי חכמים, ויהיה כל שאר בני אדם לבטלה. ואומרים שגם בזה העבירו חוק מדריגת בני אדם, לא אותם שהם אינם מזרע יעקב בלבד, אבל כל אשר אינם בעלי תורה, נטלו הצלחתם האחרונה ממנו, והוא נמשל כבהמות נדמה. ואין להשתומם ולהתפעל מזה, שהרי בעל המאמר בעצמו מפרש דבריו, דאמר (כתובות קיא:) חזיה לרבי יוחנן דהוי מצטער, אמר ליה, רבי, מצאתי להם רפואה ממקום אחר, שנאמר (דברים ד ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", וכי אפשר להדבק בשכינה, והרי כתיב (דברים ד כד) "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא", אלא שיהיה דבק בתלמידי חכמים, ומעלה עליו הכתוב כאילו דבק בשכינה, ועליו נאמר "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". הרי שיש להם תיקון שהוא נקל מאוד. כי בודאי השם יתברך, אשר נתן התורה לישראל, עיקר נתינתה לישראל שיהיה דבר זה הצלחתם האחרונה. ומפני כך אדם שאינו בעל תורה, והוא חסר ממנה, אי אפשר שיגיע אל ההצלחה האחרונה, רק שיהיה טפל אצל אותם שהם בעלי תורה. והנה דבר זה חסד גדול להם מן השם יתברך.

ועתה יתבארו לך דברי חכמים, אשר כל איש שאין נוטה נפשו אל הנצוח, ויודה על דברי אמת, יודה בהם. דע, כי האדם הוא מאברים רבים; מידים ורגלים, ושאר אברים, עד רמ"ח אברים. וכולם אין בהם חיות מצד עצמם, כי אם באבר אחד, אשר הוא יושב ראשונה במלכות (עפ"י אסתר א יד), מקבל החיות תחלה, שהוא מוכן לזה. וכאשר האבר הראשון הזה, הוא הלב, בטל ממנו החיות, אז כל האברים בטלים, ואין להם עוד חיות. והנה כל בני אדם נחשב כמו אדם אחד פרטי. ויש אנשים שהם מתיחסים ביחוס האבר הראשיי אל האדם, וכן שאר האברים, לפי מדריגת ומעלת כל אחד ואחד, מתיחס כפי מה שראוי. וזה כי הנשיא או המלך, אשר הם על העם, נקראים "ראש", שהם כמו ראש האדם. והחכמים שבהם, מנהיגים העם בחכמתם ובתורתם, כמו הסנהדרין והדיינים, נקראים "עיני העם", וכדכתיב (במדבר טו כד) "אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", ודרשו ז"ל (שיהש"ר א, טו) "עיני העדה" אלו סנהדרין, שהם "עיני העדה". שהם כמו העינים מנהיגים את האדם, ואחרי העינים האדם הולך. וכן הסנהדרין הם מנהיגים את העם, והעם הולכים אחריהם (שם). ומזה הטעם נקראו גם כן החכמים המלמדים לעם חכמה "לב העם", כמו שיקראו "עיני העדה" אותם אשר מנהיגים העם. ודבר זה הוסכם הוא מהחכמים, כי בני אדם בכלל דומה לאדם פרטי, ודברו מזה הרבה, והאריכו בדברים אלו, והוא באמת דעת חכמים ז"ל במדרשיהם, ואין כאן מקומו. מכל מקום נלמד כי מדריגת האנשים מתיחסים אל האברים. ומעתה יתבארו לך דברי חכמים מה שרצו בזה. שכמו שאין חיות לאברים רק אל הלב שהוא מקבל החיות תחלה, ואין אבר אחר מקבל החיות. כך עמי הארץ, אשר נפשם נוטה אל החומר העב והגס, והם במדריגת שאר האברים, לכך אינם מקבלים החיות הוא התחיה. רק החכמים הם ראשונים לזה, במה שהם רחוקים מן החומר, לכך ראוים לקבלת החיות, כמו הלב שהוא בפרט מצד עצמו ראוי לקבל החיות. וכאשר ראה רבי אלעזר לרבי יוחנן רבו שהוא מצטער על זה שלא יהיה ראוי לקבל החיות רק החכמים, אשר להם שכל העליון, הוא התורה, אמר לו, רבי, מצאתי להם רפואה ממקום אחר, שיהיו דביקים בתלמידי חכמים.

ביאור עניין זה כמו שאמרנו, כי בני אדם נחשבים כמו אדם אחד פרטי, וכמו שבאדם פרטי אין החיות אל הרגל מצד עצמו, רק שמתפשט אליו החיות, ומקבל אותו מן הלב. כך כלל בני אדם נחשבים כמו איש אחד פרטי, ובני אדם שהם במדריגת שאר האברים, מקבלים החיות על ידי הלב, שעל ידו מקבלים החיות. ולפיכך צריך שיהיו כל האברים דביקים אל הלב, דהיינו שיהיה לבני אדם התחברות אל מי שהוא במדריגת הלב, ואז יקבלו החיות על ידי האדם הפרטי, שהוא כמו לב, אשר הלב מביא החיות אל שאר האברים. וכאשר נסתם (-השכל-) [השביל] המביא החיות אל האבר, אותו האבר הוא מת ובטל, בעבור שנפסק ונכרת מן אשר מביא לו החיות. וכן אותו האדם אשר נחשב במדריגת שאר אברים, אם נכרת ונבדל מן אותם שהם ראשונה לקבל החיות, אין לו חיות, ולכך הקיום שלו כאשר יתחבר אל מי שהוא אליו במדריגת הלב, ואז מקבלים החיות. ודברים אלו הם מושכלים, ואין בהם ספק.

וכאשר תחפש בדבריהם, לא תמצא כך כלל שיהיו נוטלים העולם מן אותם שהם עמי הארץ. הרי אף אשר לא מבני ישראל המה נתנו לו חלק לעולם הבא, דרבי יהושע דהלכתא כותיה לגבי דרבי אליעזר, סובר שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קה.). ויותר מזה, ידוע כי זרע עשו מתנגדים לישראל. ובפרק קמא דע"ז (י:) שאל אנטונינוס את רבי, אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה, אין. אמר ליה, והא כתיב (עובדיה א יח) "לא יהיה שריד לבית עשו". בעושה מעשה עשו. תניא נמי הכי, "לא יהיה שריד לבית עשו", יכול לכולם, תלמוד לומר "לבית עשו", בעושה מעשה עשו, עד כאן. הרי שהם לא חסרו מדריגת בני אדם כלל, רק הכל הולך אחר המעשה, ודבר זה מבואר.

ועוד אמרו שהעבירו חוק, ושינו את משפט בני אדם אשר לא מבני ישראל המה. כמו שאמרו (בבא קמא לז:) "שור רעהו" (שמות כא לה), ולא שור נכרי. וזה נראה להם חמס וגזל ועושק משפט. וגם בזה נברר שלא העבירו חוק ומשפט משום בריה בעולם, רק הכל במשפט ובצדק. דע, כי בני אדם, על פי דת תורת משה המקובל ביד חכמים, נחלקים לג' חלקים; האחד, הם העם אשר בחר בו השם יתברך באבות ובזרעם אחריהם, ונתן להם תורה וחוק ומשפט על ידי משה עבדו.

חלק השני, שאר בני אדם שאינם בכלל ישראל השייכים בתורת משה, ומכל מקום אינם יוצאים מן הראוי להפוך הקערה על פיה לעבוד זולת השם יתברך, אשר הוא הכל. ואינם עובדים רק הסבה הראשונה, אשר אליו הכל. כי מה שאמרו בכל מקום גוי 'עובד עבודה זרה', הכוונה שהוא עובד זולתו יתברך. שבלשון אשר אמרו 'עבודה זרה', כללו כל אשר הוא זולתו יתברך נקרא 'עבודה זרה', שהכל זר אצל השם יתברך. ולכך אין לומר גוי 'עובד אלילים', משמע דוקא עובד פסילים, והם אלילים. אבל עובד לחמה ולמזלות, שאין זה אלילים, לא היה בכלל זה. ולכך אמרו 'עובד עבודה זרה', רוצה לומר כל דבר בעולם, אף חמה ולבנה ולמלאכים, הכל הוא זר אצל השם יתברך. וכאשר קבל עליו לעבוד הסבה הראשונה, נקרא 'גר תושב', ודבר זה הוא נזכר בכמה מקומות בתורה, שאף [ש]אין מקיים תורת משה, רק שאין עובד זולתו, נקרא 'גר תושב' בתורה. כתיב (ויקרא כה לה) "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ופירש רש"י (שם) 'אף אם הוא גר או תושב. ואיזה גר תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות', עד כאן. ועוד בגמרא בפרק כל הבשר (חולין קיד:) "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דברים יד כא), אחד גוי ואחד גר, בין בנתינה בין במכירה. רבי יהודא אומר, גר בנתינה, לגוי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודא, דאי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר, לכתוב 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (-או-) [ו]מכור לנכרי'. ורבי מאיר, ההוא להקדים נתינת גר למכירה דגוי. ורבי יהודא, ההוא לא אצטריך קרא, סברא הוא, זה אתה מצווה להחיותו, וזה אי אתה מצווה עליו להחיותו, עד כאן. ובפרק איזהו נשך [בבבא] מציעא (עא.) גר ותושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות, עד כאן. ובפרק המקבל (בבא מציעא קיא.) גר תושב יש בו משום (דברים כד טו) "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום (ויקרא יט יג) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". ופירש רש"י (ב"מ שם) 'גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבילות וטריפות', עד כאן. הרי הכל אלו שיש להם חלק בפני עצמם, מי שקבל עליו שלא לעבוד זולת השם יתברך. כי אף אם אינם מקיימים המצות אשר נתן השם יתברך לישראל, רק שהוא אינו עובד זולתו יתברך, הוא בכלל 'גר תושב'. רק שלא נקרא 'גר צדק' (קידושין כ.), שהוא מקיים כל מצות תורת משה, אבל 'גר תושב' נקרא, כמו שבארנו למעלה. וחלק הזה יש בו דין מיוחד שמצווה עליו להחיותו, כמו שמבואר בפרק כל הבשר (חולין קיד:) דקאמר סברא הוא דקדים נתינה דגר למכירה דגוי, שמצווים עליו להחיותו.

חלק השלישי מבני אדם הם העובדים עבודה זרה. פירוש, שהם עובדים זולת הסבה הראשונה, וחלק זה נקרא בשם 'גוי' סתם. כי הכתוב מלא מזה כי כל הגוים היו עובדים לאלהים אחרים, שלא היו פורשים עצמם מעבודת אלהי נכר, ועבדו זולתו. ועל זה נתקן "עלינו לשבח שלא עשנו כגויי הארצות וכו'", ופירשו המפרשים שיהושע תקן זה. ולפיכך אמר "על כן נקוה לך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם וכו'", שהיה מתפלל שתתבטל עבודה זרה מן העולם, כאשר היו כל האומות עובדים אלילים. נמצא כי בני אדם נחלקים לג' חלקים; האחד, שהוא חפץ בעבודת הסבה הראשונה, לקיים המצות כולם אשר נתן השם יתברך. החלק הב', אינו עושה המצות, מכל מקום אינו מחליף טוב ברע לעבוד אלהים זולתו, אשר ברא הכל. החלק הג', הם מחליפים, נותנים כבוד לפסילים וזרים. אמנם יש כת רביעית, שהם המינים ואפיקורסים, ואין זכר לאלו בני אדם בכלל הנבראים, כמו שיתבאר.

וכאשר התבאר לך אלו ג' כתות, הנה תדע בכל מקום אשר הזכירו משפט הגוי ומעשהו, כאילו אמרו בפירוש החלק אשר אינו עובד הסבה הראשונה, רק הם לקחו לעצמם לעבוד מה שירצו, בחשבם כי זהו הצלחתם. ולפיכך מה שאמרו במשפטי הגוים (-בפר"ק-) [בפרק רביעי] דבבא קמא (לז:) שור של ישראל שנגח שור של נכרי, בין תם בין מועד פטור. 'נכרי' האמור כאן הוא החלק הג'. והנה אותם שהם עובדים אל השם יתברך, יש להם שיתוף וחבור יחד במה שיש להם אל אחד, הוא הסבה הראשונה, המקשר אותם, ומאחד אותם. אך אותם שהם עובדים זולתו יתברך, הם נבראים נבדלים מן כל הנבראים אשר נבראו לעבודתו. ולכך ראוי מצד זה לפטור שלא יחייב בהיזק הבהמה לבהמה שלהם, כי אין ראוי שיהיה האדם חייב על שמירת הבהמה שלו, כי דבר זה שישמור בהמתו שלא יזיק לאחר, הוא דבר חדוש בתורה. כי לפי הדעת והסברא על הניזק לשמור עצמו מן ההיזק. ואם אי אפשר לו שלא תהיה בהמתו יוצאת לשדה לרעות, גם המזיק איך לא תצא בהמתו לרעות. וגם עתה, אין מי שדן על פי הנימוס כאשר שור של אחד נגח לשור אחר שחייב לשלם. והתורה חייבה לשלם למי שיש לו עמו חבור וריעות. כי מאחר שיש לו עמו ריעות, אין ראוי שיבא היזק מזה לזה, אף על ידי ממונו, שדבר זה היפך הריעות והחבור. ולפיכך אמרה תורה (שמות כא לה) "וכי יגף שור איש את שור רעהו", כי לשון ריעות מלשון התחברות, כמו (משלי יח כד) "איש ריעים להתרועע", וכיוצא בו הרבה. ומפני שיש להם חבור ביחד, לא יבא היזק מזה לזה, ולפיכך ישלם ההיזק שעשה לו ממונו. אבל מי שלקח את עצמו לצד אחר, שאינו עובד מי שברא הכל, רק עובד זולתו, שנקרא בלשון 'נכרי', אין לו ריעות כלל עמו, ולא הזהירה התורה לשלם. שהמשפט הזה בעצמו הוא הרחקה מן ההיזק, שישמור האדם את ממונו שלא יזיק ממון אחר, כי על הניזק להרחיק עצמו.

ובפירוש נתנו שם (בבא קמא לח.) הסבה הזאת, מפני שאינם מקיימים ז' מצות בני נח שנצטוו עליהם. כי בני נח נצטוו (סנהדרין נו.) על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל הרציחה, ועל העריות, ושלא לגזול, ולדון בין איש לרעהו, ועל אבר מן החי, שלא לחתוך ממנה אבר ולאכול אותו, שזה אכזריות גדול מאוד, והם לא שמרו. לכך בענין זה, כאשר ממון שלנו מזיק את שלו, אין חייבים לשלם. וכן פירשו התוספות בפירוש (ב"ק לח. ד"ה עמד), וזה לשונם; התיר ממונן, משמע דוקא בענין זה, שנגח שור שלנו לשור שלהם. הרי לך כי בשביל שלא קיימו ז' מצות, שמצאנו בכתוב שהיו עובדים לזולתו יתברך, ומכל שכן שלא היו מקיימים שאר מצות, בשביל כך אמרו שהתיר ממונן בענין זה, כאשר נגח שור שלנו לשור שלהם. ומשמע מזה שאם היו מקיימים ז' מצות, לא היה להם דבר זה. רק בשביל שאינם עובדים אל השם יתברך, לכך משפט שלהם כך. ומכל מקום לגזול מהם אסור, כמו שפרשו התוספות (שם), [ד]דוקא שאין מוזהר על היזק ממון.

וכן מה שאמרו במסכת בבא מציעא שאונאת הגוי מותר, דכתיב (ויקרא כה יז) "ולא תונו איש את עמיתו". דבר זה מדבר כאשר אדם מוכר דבר לחבירו, ונמצא שנתאנה בשתות, צריך להחזיר לו. אף על גב שלא ידע המוכר בעצמו בשעה שמכר, מכל מקום צריך להחזיר לו האונאה כשנודע לו שנתאנה, כמו שהוא מפורש ומבואר בדברי חכמים. ודבר זה הרחקה יתירה וחומרא גדולה, מה שאינו נמצא במשפט האומות. שמשפט בני אדם, כיון שקנה, אף על גב שנתאנה, אין צריך להחזיר לו. והתורה החמירה כמו שנמצא בפירוש, ודוקא שהוא עמיתו בתורה ובמצוה, והוא רעהו, ולכך הזהירה על זה.

ובפרק אין מעמידין (עבודה זרה כו.), הגוים לא מעלים ולא מורידין. והמינים והמוסרים והמשומדים, מורידין לכתחילה לבור, עד כאן. פירוש זה, כי הגוים אשר הם עוזבים אלקי עולם, ועובדים אלהי נכר, לא מעלין ולא מורידין; לא מעלין, כיון שהוא אינו עובד אלקים חיים אשר הוא ראוי לעבוד, רק עובדים אלהי נכר. כי אם אינו עובד עבודה זרה, הוא בכלל 'תושב', וכך נקרא מי שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. אבל במקום שאמר 'הגוים', רוצה לומר אותם שהם עובדים אלילים. ולכך אין לתת אליו חיים להעלותו אם הוא בבור, מפני שבזה יחיה האדם לעבודה זרה. אבל אין מורידין אותו בידים גם כן לבור, מפני שהמעשה של שפיכות דמים הוא דבר מתועב ומגונה בעצמו, ולא יעשה דבר שהוא מגונה בעצמו, אף כי עשה זה למי שהוא עובד אלהי נכר ואלילים. לכך יש לו להרחיק את מעשה זה, ועוד יתבאר בסמוך. אמנם המינים והמשומדים והכופרים, אלו שלשה מורידין לבור. וזה כי המשומד הוא שעוזב את אלוה שלו, ועובד אלהי נכר. ולשון 'משומד' הוא בא על מי שהיה תחלה עובד השם יתברך, ואחר כך נשתמד. וזה לשון 'משומד', שהיה מתחילה בנוי, ואחר כך נשתמד לעבודת אלילים. ולכך ראוי אליו גם כן השמדה לגמרי. אמנם הגוי, אף שהוא עובד עבודה זרה, אין לו משפט הזה, כי לא סר מאחרי ה' כמו מי שהיה עובד השם יתברך, ואחר כך הלך לעבודה אלילים, שזה ראוי לו השמדה לגמרי. וכל המינים, שהם אדוקים בעבודה זרה לגמרי. ואין המין דומה לגוי, שאינו אדוק לגמרי בעבודה זרה. והם אותם שלא די להם שהם עובדים זולתו יתברך, (-רק הם-) אבל הם תמיד רודפים אחר התעתועים, לפתות אחרים לעזוב אלקים חיים, ולעבוד אלילים, אלו נקראים 'מינים'. ומפני שהם דביקים לגמרי בעבודה זרה, משפט שלהם כמו המשומד, להוריד אותו לבור.

ומה שנמצא בדברי חכמים (רש"י שמות יד, ז) 'כשר שבגוים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ מוחו'. אפילו נודה לדבר זה, כי מפני שאמר 'טוב שבגוים הרוג', היינו אפילו אינו עובד אלילים, כי אותו הוא טוב שבגוים. ועם כי דבר זה אין ראיה כלל, כי פירוש 'טוב', אף שאותו גוי רגיל שעושה לו טוב, מכל מקום כיון שהוא עובד אלילים, הרוג. אבל אפילו אם נאמר שלשון 'טוב שבגוים' משמע שאינו עובד עבודה זרה, הרי הוציאו זה ממה שכתיב (שמות יד ז) "ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים", 'משל מי היו הסוסים, אם תאמר משל ישראל, והרי כתיב (שמות י כו) "גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה". אם תאמר משל מצרים, והכתיב (שמות ט ו) "וימת כל מקנה מצרים". משל מי היו, משל הירא את דבר ה', שנאמר (ר' שמות ט כ) "הירא דבר ה' הניס מקנהו". מכאן אמר רבי שמעון בן יוחאי, טוב שבגוים הרוג'. ופירושו 'טוב שבגוים הרוג' במלחמה, כמו שהיה במצרים, שהיו המצריים מצירים את ישראל והורגים אותם, אין לך מלחמה יותר מזאת. והטוב שבגוים אין ראוי לרחם במלחמה, שאם יפול הוא בידו, לא יהיה הגוי מרחם עליו, לכך אל ירחם עליו, שלא יבא אליו רע מאותו גוי עצמו, כיון שהוא במלחמה. כמו שהיה במצרים, שהגוי שהיה טוב כאשר באו המכות, מכל מקום לבסוף השאילו סוסים שלהם לרדוף אחר ישראל, שמזה תראה שאין שום גוי טוב במלחמה, ועל זה אמרו 'טוב שבגוים הרוג'. וכבר מפורש זה במרדכי בפרק אין מעמידין (ע"ז סימן תתיד), וזה לשונו; הגוים לא מורידים (עבודה זרה כו:), ומיהו במלחמה, בהא אמרינן בקידושין טוב שבגוים הרוג, עד כאן. הרי כי הוא ז"ל מפרש שהגוים, אשר הם נבדלים מישראל, ובאו במלחמה על ישראל, אף על פי שהוא טוב, אל תאמין לו במלחמה, והרוג אותו במלחמה. הרי הדברים האלו מבוארים, כי איך יהיו דבריהם סותרים, שאמרו (עבודה זרה כו:) אין מורידים אותם לבור. אבל מפני כי דבריהם צריכים באור והבנה, לכך האדם אשר יקח דבריהם בהבנה ראשונה, אין עומד על דבריהם, והוא רחוק להם.

אמנם מה שעוד אמרו, כי תקנו חכמי ישראל בתפלותיהם דברים שאינם ראוים, עד שאף כנגד המלכות דברו. ואם היה הדבר כמו שחשבו הם, היה דבר זה סותר דברי עצמם, כי ברכה זאת שהיא קללת המינים, שמואל הקטן תיקן אותה ביבנה לפני חכמים, כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות כח:). והרי משנה ברורה (-שמוה-) [שנויה] במסכת אבות (פ"ג מ"ב) 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. וידוע כי מה שאמרו 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות', אין הכוונה שיתפלל על מלכות ישראל, שאם כן לא היה צריך לתת טעם 'שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו', שעל מלכות ישראל יש לו להתפלל, ששלום מלכות הוא קיום של ישראל, להמשיך שלומם, וגדולתם ורוממותם והצלחתם. ולכך מה שאמרו 'הוי מתפלל בשלמה של מלכות', היינו שאר מלכות שאינו מישראל. ואם כן איך יתקנו הפך זה. ולא זה בלבד, רק שהיה נגד הכתוב, מה שהוזהרנו על ידי נביאים שיש לנו להתפלל בשלום המלכות אשר הגלינו שמה. שכך כתיב על ידי הנביא ירמיהו (ירמיה כט ד-ז) "כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרים קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום". הרי כי ציוה אותנו להתפלל בעד המקום אשר הגלינו שמה אל ה', ואיך יתקנו הפך זה חס ושלום, לעבור דברי הנביא.

ואדרבא, הזהירו אותנו חכמים לקבל עלינו מלכות וממשלת האומות, אחר שגזר השם יתברך שנהיה תחת רשותם, ראוי עלינו לקבל ממשלתם, ושלא לבטל הגזירה. בפרק בתרא דכתובות (קיא.), אמרינן "השבעתי אתכם בנות ירושלים" (שיר השירים ב ז), שלש שבועות האלו למה. פירוש, ג' פעמים כתיב "השבעתי אתכם בנות ירושלים". אמר רבי יוסי בר חנינא, אחת, שלא יעלו ישראל בחומה לארץ, רוצה לומר ביד חזקה. ואחת, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות. ואחת, שהשביע הקב"ה אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. "בצבאות או באילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אמר להם הקב"ה; אם מקיימים אתם השבועה, מוטב. ואם לאו, אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, עד כאן. הרי גודל האזהרה שלא ימרדו במלכות אומות העולם, עד שיהיה חס ושלום בשרם הפקר כצבאות וכאילות השדה. ואין ספק כי טעם דבר זה, שאחר שהיה גזירת השם יתברך שיהיו ישראל תחת האומות, לא יבטלו גזירת השם יתברך בכח, שהיה זה נגד הגזירה. כי אם שיתפללו על מלכות של ישראל שתחזור, כמו שתקנו בברכה 'את צמח דוד', וברכת "ולירושלים עירך וכו'".

אבל ענין ברכה זאת מבוארת בעצמה, שנקראת 'קללת המינים' בכל מקום שנזכרה ברכה זאת בדברי חכמים, לפי שנתקנה ברכה זאת על המבטלים הדת, והמתנגדים אל הדת, כמו שדברו שם (ברכות כח:), שבשביל המינים נתקנה ברכה זאת. ודע כי בטול הדת על ידי ד' כתות; האחת, כאשר הדת הוא כבד על האדם, ובשביל כך הוא יוצא מן הדת, שהוא רוצה ללכת בשרירות לבו ואחר יצרו הרע. וכמו שאמר הכתוב (דברים כט יז-יח) "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכך פורק עול הדת לעבוד אלהי נכר. ואין סבה זאת על ידי שהוא טועה בדעתו, רק שירצה ללכת בשרירות לבו הרע. ודבר זה מחליש הדת, כי אחרים נמשכים אחריו, כי כל פרצה, בקלות שיפרוץ עוד יותר, זהו הראשון. השני, כאשר יש בני אדם טועים במחשבתם, ואומרים על מצות התורה כי אין הדרך של תורה מביא ההצלחה. וכל ענין התורה להעביר מלב בני אדם שלא יעבדו אל זולתו, וזהו יסוד התורה. והם טועים ואומרים כי דבר שהוא עבודת אלהי נכר, היא לאדם הצלחה, יותר ממה שמביא האדם אל הצלחה ההרחקה מן אלהי נכר. ובשביל כך אותם הטועים מפתים בעלי הדת ללכת בדרכם. והכת הזה אינו כמו הראשון, שהוא פורק הדת בשביל הנאת יצרו, ואין חפץ לפתות לאחרים לדבר זה, מאחר שכל כוונתו אינו רק ללכת בשרירות לבו, ולא יהיה עליו עול שמים, למה לו לפתות אחרים. אבל מי שחושב בדעתו כי כך טוב לאדם, הוא מפתה אחרים גם כן, כי חושב כי זהו הצלחתו לפתות אחרים. השלישי, הוא קנאת הדת, במה שהדת עושה חלוק בין האומות, עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת. כי כל אומה ואומה נתיחדה בדת שלה, ובדת היא אומה זאת. ולפיכך מה שאמר 'וכל אויבי עמך', כאילו אמר וכל אויבי הדת של ישראל, כי הם עם ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל. הנה התנגדות השלישי מצד קנאת הדת. הכת הרביעי גם כן מתנגד לדת, אבל אינה מצד קנאת הדת שעושה חילוק בין בני אדם, רק מצד כי כל דת בעולם, במה שהוא קבלת גזירת מלך מלכי המלכים, דבר זה בעצמו הוא מתנגד למלך בשר ודם. כי אם גוזר מלך בשר ודם דבר שהוא נגד הדת, אין שומעין אל גזירתו, רק אל מלך מלכי המלכים, ודבר זה ביטול גזירות מלכותו. ויש האדם שבכח רוצה וחפץ בכח מלכותו, עד אשר חפץ שיהיו בני אדם לגמרי תחת רשותו לשמוע אליו, ולבטל גזירת מלך מלכי המלכים. וזה 'מלכות זדון' נקרא, מפני שבזדון לבו רוצה למלוך על העם, ולהראות ממשלה יתירה, שצריכים לקבל גזירתו אף במה שהוא נגד גזירת השם יתברך, ואין זדון לב יותר מזה. כמו שעשו מלכים הרבה, גזרו גזירות על ישראל נגד דתם, להראות ממשלתם עליהם. כמו שעשו נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה, ואנטיוכס הרשע שגזר על ישראל שלא ישמרו התורה, וכמה מלכים שגזרו להעביר אותם על דת. ואין ספק שעשו זה בשביל כי שמירת הדת, שהוא גזירת מלך עליון, מוציא בני אדם מרשות מלך בשר ודם, כמו שנתבאר, והיו רוצים להראות ממשלה גדולה עד שצריך לשמוע אל גזירתו, ולבטל גזירת מלך עולם.

הנה יש לך ד' דברים שהם מתנגדים אל הדת, ולא תמצא יותר.

וכנגד הראשון תקנו 'ולמשומדים אל תהי תקוה', הם אותם שיצאו מן הדת כדי ללכת בשרירות לבם, ובשביל כך היו פורקים עול הדת, ודבר זה מחליש הדת.

וכנגד השני, 'וכל המינים כרגע יאבדו', אותם שחושבים שיש הצלחה לעבוד אלהים אחרים, והם מפתים בני אדם אחר דעתם, וזהו בטול הדת. ועל זה תקנו 'וכל המינים כרגע יאבדו', כי המינים אשר נזכרו כאן הם אשר חושבים כי עבודת אלהי נכר הוא הצלחה להם, וזה נקרא 'מין'. וכך אמרו בפירוש בפרק בתרא דהוריות (יא.), ואין זה צריך ראיה.

וכנגד הג' תקנו 'וכל אויבי עמך מהרה יכרתו', אותם שהם שונאים עם ישראל מצד הדת, ואם כן הוא שונא הדת. ואם אמרו 'וכל אויבינו מהרה יכרתו', היה אפשר לחשוב כי התפלה על אותם שהם אויבינו מריעים לנו, מבקשים חס ושלום להכרית שם ישראל מן העולם. אבל אין הדבר כך כלל, רק התפלה מי שהוא אויב אל האומה מצד שהוא שונא הדת, כי בדת הם עם ישראל, לא זולת זה, כי אם אין הדת שלהם, אינם ישראל. ואין חילוק בין אומה לאומה רק מצד הדת, וכאשר שונא הדת, אין ספק שכל מחשבתו לבטל הדת של ישראל. והרי הדבר הזה הוא ברור, שאילו היו רוצים להתפלל על אויביהם, היתה התפלה 'וכל אויבינו', אשר הם אויבים לנו, אבל 'אויבי עמך' התפלה היא על מי שהוא אויב לשם ישראל, והם כלל האומה, והוא שונא את ישראל מצד שיש להם דת. שהוא יתברך גזר על עמו, כמו מלך שגוזר גזירותיו על עמו, ודבר זה מבואר.

וכנגד הרביעי תקנו 'ומלכות זדון', וזה כי כאשר יש מלכות זדון, אינו רוצה שישמרו הדת מפני זדון גאותו, שאינו נכנע מן השם יתברך. ואם לא כן, לא היה דבר זה מתנגד לו אם ישמרו הדת. וכן המלכים הכשרים הם אוהבים שמירת הדת. אבל מלך זדון כוונתו למשול על בני אדם אף נגד הדת. וכן אמרו בתפלת על הניסים (בחנוכה) 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך'. והשם יתברך מסר זדים אלו ביד העוסקים בתורה, כמו שאמר שם. זהו פירוש התפלה באין ספק.

ואולי יאמר האדם, כי לא נמצא בזמן הזה אשר חפץ ומבקש להעביר על דת. אין זה קשיא, כי התפילה היא אם נמצא כך, וכך הם תפילות הרבה. כי התפילה היא דבר קבוע כך, אם נמצא דבר זה. והרי הדבר הזה הוא מבואר בכל דברי חכמים, שברכה זאת לא נתקנה רק על המתנגדים לתורה. ולכך יש בברכה זאת כ"ט אותיות; כנגד כ"ז אותיות התורה, וכנגד תורה שבכתב ושבעל פה. וכאשר תעיין באלו דברים איך יסדו הברכה הזאת, על מי שבא נגד הדת, ובחכמה נפלאה, כמו שמצאתי בספרים, שברכה זאת נתקנה על מתנגדי הדת. והם ד' מדריגות זו אחר זו, כל אחד בא יותר נגד הדת בכח; כי הראשון אשר הוא בא נגד הדת, שיוצא מן הכלל על ידי שרירות לבו, והוא פורק עול תורה ועול שמים, וגורם שאחרים נמשכים אחריו ללכת בעקבותיו, כי כל פרצה הפרצה נוספת והולכת. אבל אין דבר זה מבטל הדת בכח, כמו המין שהוא מפתה אחר. כי המפתה את אחר הוא מבטל הדת קצת בכח, שהרי הוא מפתה ומטעה את אחר עד שנשמע אליו, והוא קרוב למבטל בכח לגמרי. השלישי, הוא מבטל בכח לגמרי, כי המתנגדים זה לזה מצד הדת, מבטלים הדת בכח מצד שנאת הדת, עד שהם מבטלים בכח גמור. אמנם אין הביטול שלהם כל כך, מצד שאין היכולת והממשלה בהם, כמו המלכות, שהיא מלכות זדון, כמו מלכות יונים ושאר מלכיות, שהיו מבטלים הדת בכח לפי גודל ממשלת המלך. הרי ארבע מבטלים, כל אחד יותר מבטל בכח ובחוזק.

ודבר זה תמצא מבואר מענין הברכה עצמה; שעל הראשון תקנו "אל תהי תקוה", כי אין זה רק שלילות הטוב ממנו. ועל השני תקנו "יאבדו", כי דבר זה מה שיהיו נאבדים, יותר ממה שאמר לפני זה "אל יהא להם תקוה", ואין זה שלילות הטוב בלבד, אבל יבא להם הפסד בעצמם, שיאבדו. ועל השלישי שהוא מבטל בכח, תקנו "יכרתו". והוא יותר ממה שאמר "יאבדו", שהוא מעצמו, כי מלת "יאבדו" הוא פעל מן הקל, אין זה לשון פועל, כי אין כאן מי שהוא פועל האבוד, רק בכח יאבדו מעצמם. אבל לשון 'יכרתו' יש לו פועל, שהרי הכורת הוא הפועל פועלו. ועל האחרון, שהוא מבטל בכח ובחוזק, ולפי חזקו ותקפו שמבטל אמר "תעקר ותשבר ותמגר", כל זה מפני שהוא בא נגד הדת בכח, עד שהוא רוצה לבטל הדת בכח ובחזקה. וכל אחד כפי אשר פעל, ישלם לו; כי כאשר הוא בא נגד הדת בכח, עד שהוא רוצה לבטל הדת בכח ובתוקף, כך יהיה בטול שלו. הרי כל מי שיש לו חכמה ודעת, ידע כי דבריהם הם בחכמה ובמשפט מאוד. וכך קבלנו פירוש הברכה הזאת מפי סופרים ומפי ספרים, והאמת יעשה דרכו, והוא נגלה יותר משמש בצהרים, ודי בזה למי שמבין האמת מבין השקר.

וכאשר האדם יקח דבריהם בלא עיון, כאילו הם סופרים בין איש לחבירו, אז יחשוב עליהם און, אבל כאשר מתבונן בדבריהם לא ימצא כך, רק הוא חטאת ההבנה. וכאשר האדם מצרף דבריהם יחד, ימצא שהם יענו זה על זה, ויעידו זה על זה, כי כל כוונתם היה על האמת, לכך אין ראוי לתת עליהם אשמה, כי אם להצדיק דבריהם.

אמנם כל השומע דברים אלו, ידוה נפשו על דברים שהם מליזים עליהם. כי לא די שהדברים שאמרו עליהם אינם נאמרים בצדק וביושר כלל - מה שאמרו שהם תקנו בתפילה דברים שאינם ראוים, וכבר בארנו כי אין הדבר כמו שאמרו. והרי הם מהפכים הקערה על פיה, כי הם למדו אותנו והזהירו אותנו שאל יהא תפילתינו בענין זה כלל. ואף כי פירשנו דבריהם עד שאין עוד דבר שיצא מן היושר והאמת כלל, כאשר התפילה היא על הכופרים באלקי אמת וביחודו יתברך, ועל אותם אשר הם רוצים למשול ולבטל דתו של השם יתברך, עד שכל אדם אומר על זה שהוא דבר אמת ונכון וקיים. ועם כל זה חכמינו ז"ל הרחיקו דבר זה, כדאיתא בפרק קמא דברכות (י.), הנהו בריוני דהוי בשבבותיה דרבי מאיר, והיו מצערי ליה טובא. הוי קא בעי רבי מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו דרבי מאיר, מאי דעתך, דכתיב (תהילים קד לה) "יתמו חטאים מן הארץ", מי כתיב 'חוטאים', "חטאים" כתיב. ועוד, שפיל לסיפא דקרא, "ורשעים עוד אינם" (שם), כיון ד"יתמו חטאים", "ורשעים עוד אינם". אלא בעי עלייהו רחמי דלהדרו בתשובה, עד כאן. הרי לך כי רבי מאיר חשב דלבעי רחמי שימותו הרשעים, ואמרה לו אשתו שאין ראוי להתפלל על זה, אף שהוא רשע, אין להתפלל עליו שימות, מאחר שאפשר שישוב מחטאו. אם כן למה יתפלל עליו שיהיה נאבד, מאחר שהאדם מעשה ידיו של השם יתברך, לכך אין ראוי זה. כי לכך כתיב "יתמו חטאים מן הארץ", ולא כתיב 'חוטאים', שהוא שם התאר לאדם שהוא רשע, והיה משמע שימות ויתום האדם אשר חוטא. ועוד, מזה שאמר אחריו "ורשעים עוד אינם", והוי ליה לומר 'יתמו רשעים מן הארץ ורשעים יסופו מן העולם'. אבל "יתמו חטאים מן הארץ", שלא יהיה החטא נמצא, והיינו שיהפוך השם יתברך דעת החוטא, ולא יעשה רע עוד, ובזה "יתמו חטאים", שלא יעשה עוד עבירות, כי "רשעים עוד אינם", כלומר שלא יהיו נמצאים רשעים, וכך ראוי שתהיה התפילה. אם כן הם למדו ענין התפילה, והזהירו שלא יהיו תפילותינו אף על הרשעים שימותו, רק שלא יהיו נמצאים החטאים, כי ישובו אל השם יתברך. ואם כן איך אפשר לומר שהם עברו על דברי אזהרת עצמם. רק כי התפילה היא כך; "ולמשומדים אל תהא תקוה", שלא יהיה תקוה להם שיהיו עוד המשומדים במציאות, רק יסורו מן העולם. ורצו לומר שלא יהיו עוד אנשים כאלו בעולם, רק יחזרו מן מעשיהם. "וכל המינים כרגע יאבדו", שלא תהיה דעת מינות בעולם, ואז יהיו נאבדים המינים מן העולם. ואילו היה מתפלל 'וכל המינים כרגע ימותו', היה משמע כי מתפלל על מפלתן. אבל לא אמר רק "וכל המינים כרגע יאבדו", היינו כי לא תהיה עוד דעת מינות בעולם. "וכל אויבי עמך מהרה יכרתו", גם כן לשון זה שיסולקו אויבי עמך, וזהו פירוש "יכרתו", שלא יהיה נמצא עוד אויבים לעמך. ולא תהיה מלכות זדון בעולם. אבל על מפלתן של מלכות, אף על מלכות זדון, אין התפלה כלל. ולכך אמר "ומלכות זדון וכו' ותכניעם במהרה בימינו", כי מלכות שהיא עושה בזדון, ורוצה לבטל גזירת ומצות השם יתברך, כמו שהתבאר, אותה תעקר, שלא תהיה עוד בעולם מלכות זדון, ויהיה נהפך מלכות זדון זה שלא יהיה לו לב זדון, ויתן לו הכנעה, ואז לא יהיה מלכות זדון להעביר את בני אדם מן הדת שלא לקבל גזירת ומצות של השם היתברך. וכל הדברים שנזכרו, אין מדבר מן מפלתן, רק שיסיר השם יתברך הדבר הרע הזה מלבם, ויחזרו בתשובה. הרי לך כי כל הדברים אשר אמרו עליהם, סרה דברו. ובמה שבאו הם להזהיר את האדם שלא יעשה, חשבו עליהם רע שהם עשו. ועל זה ראוי שידוה לבו של אדם, ודי בזה.

אמנם במה שאמרו כי נמצא בדבריהם על דתם, והוא לא לרצון להם. האמת כי לא מצאנו בדברי חכמים דברים אלו, רק כאשר ימצא בדבריהם שאפשר לפרש אותו על ענין זה שהם חושבים, אין מלמדים זכות עליהם כלל שלא כיונו לזה, ומרבים התלונה בזה. ומקום שימצא דבר מה ששייך בו תלונה, נמצא בפרושים הקדמונים, כמו התוספות, שפירשו דבריהם שאינו כך. ולא שמענו שהראשונים שהיו לפנינו היה להם תלונה זאת על דברי חכמים, על דברים אשר הם בספרים המפורסמים והנגלים. ואין זה רק בשביל אחת משתי סבות; או בשביל אף שנראה שהוא כך בדעת הראשון, אבל המדקדק לא ימצא כך. או בשביל שאין ראוי שיהיה התלונה בזה כלל, כי אין ראוי שידחה דברי זולתו, כמו שהארכנו למעלה בתחלת תלונה חמישית. ואף חכמי האומות, והם חכמי המחקר, הסכימו על זה. וכתב החוקר בספר שמים ועולם, וזה לשונו; ואז נתחיל ונביא דעות הקדמונים החולקים עלינו בזה, ונביא טענותיהם, וזה לשני ענינים; האחד, שטענותיהם הם ספיקות על המופתים שנביאם אנחנו, ומשלימות המופת התרת הספיקות הבאות עליו. הענין השני, שמאמרינו יהיה יותר רצוי ויותר מקובל אצל אוהב אמת. וכל שכן כשנסדר תחלה טענות החולקים, ואחר כך נבטלם. ולא נהיה אשמים בזאת הפעולה, ולא נהיה נחשדים שרצוננו לאמת דעתנו ולא נשגיח בדעת זולתנו ונבזה אותם, וכל שכן אם היות בעל ריבנו נעלם התוכחות. ולזה כשנביא דעתנו וטענותינו בלתי טענות החולקים עלינו, יהיה קבול דברינו אצל אוהבי האמת יותר חלוש, ושמעם אליו יותר מועט, וחושדים לנו יותר גדול. וראוי מי שירצה לדון בדין האמת, שלא יהיה מכעיס לבעל מחלקותו, שונא לו, אך ראוי שיהיה מודה לו, חומל עליו, ומדבר עמו בנחת. וגדר ההודאה שיודה במאמרים, מעביר מהם מה שיודה לעצמו, עד כאן, כמו שכתבנו והארכנו בזה למעלה.

והדברים אשר כתב הם בענין הדת גם כן. ועם כל זה כתב שאין ראוי שישנא דבריו, רק יקרבם בתכלית הקירוב. וכתב שם שאם לא יעשה כך, ולא יקבל דברי החולקים עליו באהבה, רק ידחם, דבר זה בודאי חולשת דבריו, שאומרים עליו שלכך דוחה דבריו, כי החלש אין לו קיום עם המתנגד אליו. ולכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה והידיעה. ובפרט אותו שלא כוון לקנתר, רק להגיד האמונה אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו 'אל תדבר ותסתום דברי פיך', שאם כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבא, דבר כמו זה אומרים 'תדבר ככל חפצך, וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר', ולא תאמר 'אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר'. כי אם עושה זה, שסותם את פיו שלא ידבר זה, הוא מורה על חולשת הדת, כמו שאמרנו. ולכך דבר זה הפך מה שחושבים קצת בני אדם; כי חושבים כאשר אין רשאי לדבר על הדת, הוא חזוק הדת ותוקף שלו. ואין זה כך, כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה רק בטול וחולשת הדת, כאשר אומרים 'סגור פיך מלדבר'.

ולכך הראשונים, ואף אם נמצא דבר מה בספרים שהוא כנגד דתם, לא היו המתנגדים דוחים דבר זה, כי השכל מחייב שלא יהיה מניעה מזה כלל ולסגור פיו של אדם בדבר שהוא מגיע אל הדת, רק פתשגן הדת נתונה אל הכל. ובפרט הכתוב, כי הכותב בספר אין כוונתו רק ללמוד, ואין כאן דבר שיהיו מכוונים להכעיס כדי לקנטר, ולכך הדבר הזה אין לסתום ולבטל. ולא מצינו מעולם שיהיו מונעים ומוחים בדבר זה כלל, ולא היה כאן פוצה פה ומצפצף (עפ"י ישעיה י יד) בדבר זה. ולמה לא תהיה תלונה זאת על ספרי הפלסופים, אשר הלכו אחר חקירתם, בגדו וכחשו ואמרו כי העולם קדמון, ולא היה לו בריאה כלל, עם כל זה הם לוקחים ספרים ההם ולא דחו אותם. רק שכך הוא ראוי כדי לעמוד על האמת, לשמוע הטענות שאמרו לפי הדעת אשר אתם, ולא כוונו לקנטר. ולכך אין ראוי לדחות דברי זולתו המתנגד לו, אבל ראוי לקרב אותם ולעיין בדבריו, וכמו שהתבאר באריכות. והדבר שנכתב בספר, לא נכתב כאילו היה אחד מדבר נגד הדת, רק שהוא נכתב ללמד את האדם, ודבר כמו זה אין לסגור כלל, יהיה מה שיהיה. ואם יהיה נסגר, יאמר אותו שהוא נגדו, שאם היה לו רשות לדבר בכל הצורך, היה סותר הכל. ואין האדם מדבר, רק הספר מדבר, וכי יש לאדם שיש בו החכמה לשפוך חמתו על הנייר וקלף. ומכל שכן על מי שכתב הדברים בספר, שלא היה כוונתו על הדבור, רק הלמוד, אשר יש לשמוע מכל, ואין לדחות דברי זולתו, כמו שנתבאר למעלה מדברי החוקרים. ועל ידי זה האדם בא אל תוכן אמתת הדברים, ולעמוד על האמת הגמור, ואין הסגר לדברים כמו אלו. כי כל גבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו, הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר ככל אשר יוכל, ואז אם ינצח אותו הגבור שבא להתגבר כנגדו, נראה שהמנצח גבור ביותר. אבל מה גבורה מראה כאשר אותו שבא כנגדו אין רשאי לעמוד על נפשו וללחום כנגדו. דודאי האדון שגובר על עבדו, אין האדון מראה שום גבורה, כי אין יכול ואין רשאי העבד ללחום נגד אדון שלו. ולכך אין לסתום פי מי שבא לדבר נגד הדת לומר אליו 'אל תדבר כך'. ואדרבא, אם עושה כך זה עצמו חולשתו.

ובעלי המוסר אמרו, הזהר מן השונא בלב כאשר יחשוב עליך מחשבות און, לא כמו המוציא בפה, שיכול האדם להשיב ולסלק מעליו דבר שפתים. וכן בתורה כתיב (ויקרא יט יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא". ורוצה לומר כי אין לך לשנא את אחיך בלבבך, שלא יוכל אחיך להסיר מה שאתה חושב עליו. רק אם מחשבתך עליו שעשה דבר רע, הוכח תוכיח אותו, ויכול הוא להסיר מאתו אשר אתה חושב עליו, ולא תשא עליו חטא, אשר לא יוכל להסיר מאתו החטא, כאשר תשנא אותו בלבבך, ולא תוציא החוצה. ואם כן אם עשו כך, והוציאו מה שבלב - בנגלה, וכי דבר זה רע הוא, אדרבא, הרי יכול להשיב. ואם לא יוציא מה שבדעתו, ויהי בלבו כך, מה יוכל להשיב. וכי אין ידוע בודאי כאשר לא יאמינו בדת, ומרוחקים הם מן הדת, שאין להם דעת אחת ולב אחד בדת ההיא. ומטעם זה לא נמצא תלונה זאת אצל הראשונים. כלל הדבר, כי דבר זה הוא רחוק מאוד מאוד להיות נועל דלת הספרים, שלא ידברו מדברים כמו אלו. לכך הראשונים לא נמצא שמנעו דבר זה, כי דבר זה אין ראוי. אף כי המעיין בדבריהם אין כאן הוכחה כלל שהיו מדברים בספרים על דת אחר. מפני כי תורת משה עליו השלום ארוכה מארץ מדה, ודי להם לדבר מתורת משה, אשר אי אפשר לדבר מזה די. רק אם הוא מעיין בדרך העברה בלבד, אז חשוב עליהם כך.

והנה הוסר מהם כל תלונה מגדול ועד קטן, כי חכמי אמת היו, ו"אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פה יב), ויצא כאור צדקם, ומשפטם כאור נוגה. והוא יתברך יתן חלקנו עמהם, אמן וכן יהי רצון, אמן סלה.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >