ב"ח/חושן משפט/שמא

ב"ח ‏ חושן משפט שמא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

השואל מחבירו חפץ סתם כתב ר"ת וכו' כ"כ הרא"ש פ"ק דמכות:

ה

הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' מימרא דרבא ר"פ הגוזל בתרא ולא דמי להך דתני בתוספתא לא יאמר לבניו וכו' ומייתי לעיל בסי' שכ"ט דהתם המקבל שותף הוא בשדה ויכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עם אביכן אבל שאלה דכל הנאה שלו וכאילו היא מכורה לו כל ימי השאלה לפיכך משתמשין בה כל ימי שאלתה ועיין בסימן קע"ו סעיף ל"ט האריך ב"י בזה בשם כמה גדולים. וכ' א"א הרא"ש ומיהו חייבים בגנבה ואבדה וכו' כלומר מדקאמר רבא מתה אין חייבים באונסים משמע דוקא אונסין אבל בגנבה ואבדה חייבים דהואיל ונהנין לעשות בה מלאכה חייבים בשמירתה כדין ש"ש וכדאמרינן בסוף האומנים (דף פ"א) בלקח כלים מבית האומן דבחזרה הוי כש"ש הואיל ונהנה כדלעיל בסי' קפ"ו וכדין שואל שהחזיר לאחר ימי שאלתה דחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה וכדכתב רבינו בסוף סי' הקודם והכי נמי חייבים בגנבה ואבדה הואיל ונהנים וכ"כ התוס' ע"ש ר"י בפרק אלו נערות סוף (דף ל"ד) בד"ה מתה אלא דבאונסים פטורים דאינהו לאו שואלים נינהו עלה ולא קבילו עלייהו נטירותא כל זה פשוט וכתב הרא"ש ע"ז ויראה לי וכו':

ו

היו סבורים דשל אביהם היתה וכו' שם במימרא הנזכרת והטעם דלא ישלמו כל הדמים דאי הוו ידעי דבעי שלומי לא הוי אכלי בישרא אבל העור ישלמו כולו דאין להם הפסד וכן פרש"י: ומ"ש ואם הניח להם אחריות נכסים שם במימרא הנזכרת ופי' הרא"ש דה"ה מטלטלין האידנא ואיכא תרי לישני בגמ' ללישנא קמא אפי' מתה מאליה נמי חייבים לשלם דאשתעבוד נכסי דאבוה משעת שאלה לחיוב אונסיה וכן פסק הרמב"ם וללישנא בתרא דוקא בטבחוה אשתעבוד נכסי בחיי אביהן משעת פשיעתו שלא הודיע לבניו שהיא שאולה ולפיכך חייבים לשלם כל הדמים אבל אם מתה פטורים מלשלם כלום. וה' המגיד תמה על הרמב"ם שדבריו סותרים זה את זה בפסקיו דבפ"ג מגנבה פסק כרב פפא ובפ"א משאלה פסק כלישנא קמא דלא כרב פפא וכדי שלא להאריך להביא לשון הגמרא כי כבר הביאו ב"י אבא בקצרה ונראה דהרמב"ם אינו תופס פרש"י אלא מפרש בדרך אחר והוא דהא דאמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה ימי שאלתה הוא הרישא ומאי דקאמר מתה אין חייבים באונסיה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הוא הסיפא וקאמר מאן דמתני לה ארישא פי' דאפי' היכא דלא מתה ולא טבחוה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם כלומר אינן רשאים להשתמש בהם כל ימי שאלתה אלא מיד אחר מיתת אביהם חייבים להחזיר הפרה משום דמתחלה לא השאילה לו אלא לפי שהו"ל אחריות נכסים וכיון שמת נפלי נכסי קמי יתמי ופקעא שאלה וחייבים להחזיר כ"ש אסיפא היכא דמתה או טבחוה דחייבים לשלם משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תיאנס דיגבה מאותה נכסים ופליגא דרב פפא דאמר דההיא שעתא דמטו לה אונסין הוא דאתי חיובא ולא בדלא מטו לה אונסין כגון היכא דלא מתה ולא טבחוה ומאן דמתני לה אסיפא אמתה או טבחוה אבל ארישא היכא דלא מתה ולא טבחוה לא פירש אינם חייבים להחזיר הפרה אלא משתמשין כל ימי שאלתה והיינו דרב פפא דאמר דלא רמיא עלייהו תשלומין אלא לכי מטו לה אונסים דמיתה או טביחה אבל לא מטו לה אונסין כלל אינם חייבים להחזיר אלא משתמשים בה כל ימי שאלתה ולפי זה אין חילוק בין אונס מיתה או טביחה לעולם חייבים היורשים לשלם כל דמי הפרה אבל לא הגיע לה אונסין משתמשים בה כל ימי שאלתה וכך פסק הרמב"ם בהלכות גנבה ובהלכות שאלה ואין הפסקים סותרים כלל. וראיתי שהרב בס' כסף משנה כתב שהרמב"ם לא היה גורם ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן וכו' ע"ש ואין צריך לדחוק בכך אבל הנכון כדפי':

ח

שואל אדם מחבירו בטובו לעולם. מימרא דרב נחמן סוף פרק השואל ופי' רבנו בה כפירש"י והרא"ש:

ט

ומ"ש ורב אלפס כתב בשם גאון וכו'. פי' הגאון מפרש להאי בטובו דהיינו דאמר לחבירו השאילני כלי זה בטובתך וכו' והשיג הרא"ש על זה משום דלשון בני אדם הוא כך עשה עמי טובה והשאילני כליך ובשביל כך לא יצא מכלל שאלה סתם שאינה אלא ל' יום ולפיכך ס"ל להרא"ש דר"נ לא מיירי אלא היכא דאמר השאילני כלי זה בטובו דמשמע בטובו של כלי כלומר כל זמן שהכלי הוא טוב שראוי למלאכה ולפיכך שאול היא לעולם. ומ"ש ומספקא להראב"ד וכו'. ספק זה חוזר הוא על האומר בטובו דשאול הוא לעולם אם יכול המשאיל לקחת שלא בשעת מלאכתו של שואל דמסתמא לא השאילו לו אלא להשתמש בו תמיד כשצריך לתשמישו: ומ"ש והרמ"ה כתב מסתברא וכו' ותו דחיישינן וכו' איכא למידק מאי ותו הא בכלל אין השואל רשאי להשאיל הוו נמי הא דילמא מיתבר ביד השואל השני וי"ל דה"ק אפילו את"ל דכאן רשאי השואל להשאיל כיון דהשואל יכול להשתמש בו עד שיכלה הברזל א"כ ליכא נפקותא אם ישאילנו לאחר ויכלנו דמה לי הוא מה לי אחר וקאמר דאיכא נפקותא דאי הוה רשאי להשאיל לאחר אפשר דמפסיד לקתא ואין הראשון חייב לשלם כיון דעשה ברשות אבל השתא דאין רשאי להשאיל אינו מפסיד לקתא:

י

האומר לחבירו וכו' מה שקשה מ"ש מהא דאמר בפרק המוכר את הבית ארעתא תרתי משמע תירצו התו' בפ' השואל שני תירוצים ובפ' המוכר את הבית דחו התוס' תירוץ השני וע"ל בסי' רי"ח סעיף כ"ב ובמ"ש לשם בס"ד: אמר לחפור בו כרמים וכו'. וא"ת מ"ש דבדא"ל כרם סתם חופר בו איזה שירצה אפי' אינו כרם שלו ובדא"ל כרמים אינו חופר בו אלא כרמים שלו ולא של אחרים וי"ל דאע"ג דהשאיל לו בסתם לחפור בו כרמים בעל כרחך דלא השאילו לו לעולם דהא לא א"ל בטובו ואם הו"ל רשות לחפור בו גם כרמים אחרים א"כ היה משאיל לו עד שיכלה הברזל דאי אפשר לחפור כל כרמים שבעולם בשנה זו בקורדום אחת שלא יכלה הברזל וא"כ בע"כ לא השאילו אלא לכרמים שלו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.