ב"ח/אבן העזר/ז
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שבויה שנשבית וכו' פסק כרב פפא ספ"ב דכתובות וכתב ב"י ע"ש הרשב"א דהא דלא מהימני היא ובעלה אפי' במל"ת דחיישינן דילמא איערומי קא מערמי להראות עצמן כמל"ת ואינם אלא מתכוונים עכ"ל ולפי זה ודאי נראה דבבנה ובתה אפילו הן גדולי לא חיישינן לערמה במל"ת דאי דוקא בבנה ובתה הקטנים קאמר הו"ל לפלוגי בבנה ובתה גופייהו בין גדולים לקטנים וכ"כ ה' המגיד פי"ח דהא"ב להדיא דבנה ובתה בין גדולים ובין קטנים נאמנים במל"ת ואיכא למידק בדברי רבינו שלא כתב דאפילו תינוק ותינוקת דעלמא נאמנין להעיד באינן מל"ת כדקתני בברייתא ונראה דס"ל לרבינו כדברי הרמב"ם דקטן דעלמא נמי אינו נאמן אלא במל"ת והדעת מכרעת כך דקטן שאין בו דעת לישאל היאך יהא נאמן בעדותו הלא דינו כשוטה וחרש שאין בהן דעת אבל במל"ת ודאי נאמן דלא גרע מבנה ובתה הקטנים והא דאוקימנא אליבא דרב פפא ברייתא דהכל נאמנים במל"ת וברייתא קמייתא לאו במל"ת וקתני בה דתינוק ותינוקת נאמנין ובנה ובתה אינן נאמנין צריך לפרש דברייתא קמייתא לצדדין קתני איש ואשה אביה ואמה אחיה ואחותה נאמנין אפילו אינן מסיחין לפי תומן ותינוק ותינוקת אפי' אינן בנה ובתה אינן נאמנים אלא במל"ת והא דקתני באידך בבא אבל לא בנה ובתה עבדה ושפחתה כולהו מיירי באינן מל"ת וובנה ובתה בין גדולים בין קטנים ועבדה ושפחתה כולן אין נאמנין כיון דאינן מל"ת וזו היא דעת הרמב"ם שכתב קטן שהיה מל"ת נאמן דאין שום קטן נאמן אלא במל"ת בין בנה ובתה בין קטן אחר ואחריו נמשך רבינו דכתב אפילו אשה או עבד וכו' ומיירי באינן מל"ת ובגדולים ולכן לא הזכיר תינוק ותינוקת משום דס"ל דאינן נאמנין באינן מל"ת ואח"כ כתב דבנה ובתה נאמנים במל"ת ורצונו לומר בין גדולים בין קטנים ושמעינן מינה במכ"ש דתינוק ותינוקת שאינן בנה ובתה דנאמנים במל"ת אבל באינן מל"ת אין שום קטן נאמן והר"ן וה' המגיד תמהו על דברי הרמב"ם וס"ל שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד אבל למאי שכתבנו יבואו דבריו על נכון והכי נקטינן ודלא כמ"ש בש"ע דיש מי שכתב שהקטן נאמן אפילו במכוין להעיד וע"ל בסי' י"ז בדין עדות קטן בעדות אשה:
וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' יצא קול שיש עליה עידי טומאה מתירין אותה וכו' ה"א בפ"ב דכתובות בעובדא דבנתיה דמר שמואל (דף כ"ג) ומ"ש רבינו על שם הרמב"ם זהו לפי דבגמרא אמרו בסתם והאיכא עדים במ"ה וכו' וקאמר נמי אמר רב אשי עדי טומאה איתמר והיה אפשר לפרש דידוע שיש עדים שיודעים שנטמאה אבל הרמב"ם ס"ל דבידוע לא היינו מתירין אלא מיירי בדליכא אלא קול וכך פירשו התוספות לשם ומה שקשה דהכא לא חיישינן לקול דאיכא עידי טומאה ולקמן בסי' ל"א גבי קידושין חיישינן לקול דאיכא עדים שהיה שוה פרוטה כבר פי' רש"י בפ"ק דקידושין דשאני שבויה דכיון דליכא אלא איסור לאו הקילו בה אבל התוס' בפ"ב דכתובות כתבו דר"ת הקשה דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נישאת לכהן שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת ותירץ דבשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה באפי שבויה וה"א במקצת ספרים ועי"ל דלא שכיח שיהיו עדי טומאה אבל שכיח טובא שיהיו עדים שהיה ש"פ:
כתב הרמב"ם ז"ל אפילו יש עד אחד וכו' אף על גב דמתניתין היא בפרק ב' דכתובות אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנישבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת מ"מ הביאו ע"ש הרמב"ם משום דבמתניתין היה אפשר לפרש דלע"א נמי קרי ליה עדים כלומר ואם יש עדות כי היכי דתנן בתר הכי עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה וכולי והרמב"ם גופיה כתב לשם ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה ה"ז כשרה ואפי' לכהונה ואפילו עבד או שפחה וכו' אבל מדברי הרמב"ם בכאן אנו למדין דהכא דתנן עדים דוקא שני עדים קאמר:
ומ"ש דכשעד אחד מעיד שהיא טהורה אפילו הוא עבד או שפחה מותרת ואעפ"י שיש שני עדים שנישבית וגם ע"א כשר מעיד שנטמאה ומשמע אפי' בא זה העד ראשונה ומעיד שנטמאה ואח"כ בא העבד ומעיד שהיא טהורה נמי מותרת כל זה מבואר מדברי הרמב"ם וכך עולה מן הסוגיא לשם לאוקימתא דרב פפא (דף כ"ג) ומבואר היא בדברי הר"ן הביאו ב"י וע"ל בסי' י"ז גבי עד אחד שמעיד על המיתה אין הדין כך: האב שאמר על בתו שנשבית וכו' ע"ל בסוף סימן ל"ז ובמ"ש ב"י לשם:
אשה שנחבשה בידי עכו"ם וכו' משנה ספ"ב דכתובות והובאה פ"ב דע"ג ודברי רבינו כפירוש התוס' והרא"ש לשם אבל הרמב"ם סוף פי"ח מהא"ב פירש ע"י נפשות אסורה לכהן דוקא אבל לישראל שריא דלא חיישינן שמא נתרצית ואין להקשות דברישא תנן ע"י ממון מותרת לבעלה הא סתמא אסורה ובסיפא תנן ע"י נפשות אסורה לבעלה הא סתמא מותרת דכבר תירצו התוספות בפ"ב דע"ג סיפא דקתני ע"י נפשות אסורה ה"ה שלא ע"י נפשות אסורה לכהן דבה איירי אלא בא להשמיענו דאף לישראל אסורה דאיכא למימר מחמת פחד נתרצית לו עכ"ל כלומר דיוקא דרישא ה"ק ע"י ממון מותרת לבעלה כהן דודאי לא נבעלה כלל דחייש להפסד ממונו הא סתמא אסורה לכהן דכיון דלא חייש להפסד ממונו חוששין שמא נבעלה באונס וסיפא קתני על ידי נפשות אסורה לבעלה ישראל הא סתמא מותרת לישראל וכך כתב המרדכי סוף פרק ב' דכתובות ע"ש ר"י מאורליינש ושכך פירש רבינו תם ור"י מיהו לשיטת הרמב"ם קשיא וי"ל דדיוקא דרישא הכי קאמר על ידי ממון מותרת לבעלה כהן ואף לכתחילה שריא לינשא לכהן וכן פירש הרב המגיד ודייקינן הא סתמא אסורה לינשא לכהן לכתחילה וסיפא על ידי נפשות אסורה לבעלה כהן אפילו דיעבד הא סתמא מותרת לבעלה כהן דיעבד אבל לכתחילה לא תנשא לכהן ועיין בזה בתשובה בהגהות מרדכי דקדושין:
ומ"ש אבל אם יד עכו"ם תקיפה אפילו ע"י ממון פסולה לכהונה פי' דכיון דלא חיישינן להפסד ממונו דידם תקיפה חיישינן שמא הבא עליה באונס אבל לא חיישינן דשמא נתרצית כיון דלא נחבשה על ידי נפשות והלכך אינה נאסרה אלא לכהונה אבל לבעלה ישראל שריא וכ"כ התוס' והרא"ש גם הסמ"ג מסיק כך ע"ש מורי רבינו יהודה שכתב כך ע"ש ר"י ור"ת ורמב"ם ודלא כמ"ש תחלה דמשמע דכשיד העכו"ם תקיפה אפי' על ידי ממון חיישינן דאפקרה נפשה ואסורה לבעלה ישראל וכך כתב המרדכי סוף פ"ב דכתובות ע"ש רש"י דפירש בע"ג כולה מתניתין באשת ישראל דלפי זה כשיד ישראל תקיפה ונחבשה בסתמא א"נ כשיד עכו"ם תקיפה אפילו נחבשה על ידי ממון אסורה לבעלה ישראל דליתא להאי פירושא אבל לפענ"ד משמע מתוך פירש"י בע"ג דלא אתי רש"י אלא לפרש דסיפא הוי טעמא דחיישינן דנבעלה ברצון והלכך אסורה אף לבעלה ישראל דהכי מוכח בכתובות דפליגי אמוראי בהא דע"י נפשות דאיכא דמוקי לה בנשי דגנבי ובבן דינאי ובשנגמר דינן להריגה ואי לבעלה כהן דוקא קאמר אין חילוק דכל על ידי נפשות חוששין שמא נאנסה אבל מודה רש"י דרישא דע"י ממון מותרת אף לבעלה כהן מותרת וכדכתבו התוס' וכשיד עכו"ם תקיפה דאסורה ע"י ממון לכהונה דוקא אסורה אבל לישראל שריא והכי נקטינן:
עיר שבא במצור וכו' משנה ספ"ב דכתובות לשון הרמב"ם כו' שם מחלק בין כרקום של אותה מלכות ובין כרקום של מלכות אחרת ופרכינן של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ומסיק דמהדר ליה למתא שושילתא וכו' כך היא גיר' ר"ח ור"ת כמ"ש התוס' ופירושה דבאותה מלכות יושבין בטח ויש פנאי לבעול ולא תלינן לקולא דילמא ערקא חדא מינייהו וה"ל למשרינהו לכולהו כי היכי דתלינן לקולא בדליכא אלא מחבואה אחת דמיירי דמהדר ליה למתא שושילתא וכו' וזו היא דעת הרמב"ם ודלא כפרש"י איפכא דבאותה מלכות שומר הוא לעיר דכיון דהיא לו למס עובד ואינו מפקירה ולכן אין דינן כשבויות ושריין ובמלכות אחרת מפקיר את הכל ודינן כשבויות ואסורין וגריס בקושיא של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא עקר חד מינייהו פירוש אע"פ דאינו מפקיר אפ"ה יש לנו לחוש לחומרא דילמא מיעקר אינש יחידאה לבעול וליתסרו לכולהו דכבר הקשו התוס' על פירושו ודחאוה ע"ש:
ומ"ש וי"א אם אין המחבא מחזיק וכו' טעמן משום דהתם מיבעיא ליה ולא איפשטא ולפיכך פסקו דלא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא אבל דעת רב אלפס והרמב"ם והרא"ש כיון דאשכחן בתלמודא דקאמר בשבויה הקילו בבעיא זו נמי אזלינן לקולא ותנשא לכתחילה:
ומ"ש בשם הרמב"ם דמחלק בין גדוד של אותה מלכות וכו' כבר התבאר דה"א בגמרא אבל דעת רב אלפס ומסקנת הרא"ש דלא קי"ל כהך אוקימתא אלא כאוקימתא דרב מרי דלבעול יש פנאי ואסורה בכל ענין ומ"מ אם היה אפשר שתמלט אשה אחת וכו' כולן מותרות כדלעיל בדברי הרמב"ם:
אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה משנה שם בעובדא דר' זכריה בן הקצב ודקדק רבינו לומר שנאסרה עליו משום שבויה כלומר שאינה אלא ספק נבעלה לפסול לה אבל אי ודאי נטמאת אסורה לדור בחצירו ואפילו באותה מבוי אסורה כדלעיל בסי' ו' וכ"כ ב"י ע"ש הרמב"ם:
איזו היא חללה כו' והיא עצמה נתחללה בביאתו וכו' אעפ"י דבלאו הכי אסורה לכהן מ"מ עכשיו שנתחללה בביאתו אם חזר ובא עליה הוא או כהן אחר לקי נמי משום חללה:
כהן שבא על אחת מן העריות אין הולד חלל וכו' איכא לתמוה על לשון זה דמשמע דהולד כשר והלא הולד מן העריות ממזר הוא ותו דקאמר וכן אם בא על יבמה לשוק ופירש ב"י דר"ל דבביאה ראשונה אין הולד חלל וכו' ומשמע דהוא כשר לגמרי דאע"ג דכך הוא לדעת הרמב"ם פי"ט מהא"ב מ"מ התוספות והרא"ש חולקים על זה בפרק האשה רבה וקסברי דמיבמה לשוק הולד ממזר מדרבנן ולא ה"ל לרבינו לכתוב דין זה בסתם דלא כהרא"ש והתוס" מיהו יש לתרץ דלא אמרו התוספות והרא"ש דהוי ממזר מדרבנן אלא בנשאת לזר משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' כדאיתא התם אבל בבא עליה בלא נישואין אף להרא"ש אין הולד ממזר כלל אפילו מדרבנן וכך הוא מבואר מדברי רבינו בסימן קנ"ט ולכן כתב רבינו כאן וכן אם בא על יבמה לשוק דבבא עליה בלא נישואין קאמר דאין הולד חלל דכשר הוא לבא בישראל כך נראה ליישב קושיא זו מכל מקום הקושיא ראשונה במקומה עומדת ונראה דלא אמר רבינו אין הולד חלל אלא כשר דפשיטא דהולד ממזר אלא הכי קאמר אין הולד חלל ואם היה בת ובא עליה כהן לוקה עליה שתים אחת משום דבא על ממזרת ואתת משום דבא על חללה דאין הולד חלל ואינו לוקה משום חללות אלא עשאה זונה וכולי כי אז הולד חלל וכהן לוקה עליה שתים וכך אם חזר כהן אחר ובא עליה כיון שאינה ערוה עליו עשאה חללה והולד חלל אבל כשר הוא לבא בקהל ומה שכתוב וכן אם בא על יבמה לשוק כלומר דגם בזו כיון שאינו מאיסור כהונה אין הולד מביאה ראשונה חלל אבל אם חזר יבא עליה הולד חלל דכיון דביבמה לשוק לא תפסי קידושין אם כן בביאה ראשונה עשאה זונה כדלעיל בסימן ג' ובביאה שנייה עשאה חללה והולד חלכ אבל אינו ממזר אפילו מדרבנן כיון דלא נשאה ולא מיחלפה באשה שהלך בעלה כדפירש' אבל כהן שבא על הגיורת וכולי הולד חלל מביאה ראשונה דזונה היא כבר קודם שבא עליה:
עכו"ם ועבד וכו' כתב מהרש"ל בתשובה סימן י"ז דאינו פגום אלא לכתחילה אבל נשאת לא תצא ע"ש:
כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה ה"ז ספק חללה תימא שפסק רבינו דין זה כסתם הפך דעת הרמב"ם בפי"ט מהא"ב שלא הזכיר בספק חלוצה דהולד ספק חלל אלא אדרבה משמע מסוף דבריו שכתב וה"ה בחלל של דבריהם עד כאן לשונו דדוקא בודאי חלל של דבריהם נותנין עליו חומרי כהנים וכו' אבל לא בספק של דבריהם והכי נמי משמע להדיא ממ"ש בפרק י"ז דהא"ב וזה לשונו כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשרה וולדה כשר מפני שלא גזרו על ספק חלוצה אלא על חלוצה ודאי עכ"ל משמע מלשון זה דהוא כהן כשר לגמרי ואינו אפילו ספק חלל דלא גזרו על ספק חלוצה וצ"ע ונראה ליישב דהא דכתב הרמב"ם דאין מוציאין מתחתיו ספק חלוצה והיא כשרה וולדה כשר דלא גזרו על ספק חלוצה למדו מדתנן בפרק כיצד (דף כ"ג) קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ואיתא בגמרא תני שילא ואפילו שניהם כהנים מ"ט חלוצה מדרבנן וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן וסובר רבינו דדוקא כשנשאת לא גזרו רבנן להוציאה מתחתיו ולפיכך גם היא כשרה וולדה כשר וכמ"ש רבינו ר"ס ו' דבנשא ספק חלוצה א"צ להוציא וממילא משמע דהיא כשרה וולדה כשר אבל כאן מדבר רבי' בבא עליה בזנות שכתב כהן הבא כו' התם דהוי זנות ודאי היא ספק חללה והולד ספק חלל ואיכא למידק במאי דכתב וכן הדין בחלל של דבריהם דכיון דכהן ודאי הוא מדאורייתא היאך יפטרו אותו חכמים מן המלקות אם נטמא למתים דאין סברא לומר דמש"ה תקנו חכמים דאין לוקין כדי שלא יאמרו שהוא כהן כשר דמשום חששא בעלמא לא יבטלו דין תורה וי"ל דהאי וכן לא קאי אלא אמ"ש שאינו אוכל בתרומה אבל לא אמכין מרדות כך פי' מהרש"ל.
משפחה שנתערב בה ספק חלל וכו' משנה פרק בתרא דעדיות ומייתי לה ספ"ק דכתובות ופסק כרבן גמליאל דאסור לכתחילה אפילו בספק חלל דלא מיבעיא בתו אלא אפי' אלמנתו נמי אסורה ובהדיא איתא בפ' עשרה יוחסין (דף ע"ח) אמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונ' דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנותו ולאפוקי מהני תנאי דתנן בעדיות העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שכשרה לכהונה מ"ט ה"ל ס"ס וס"ס לקולא אלמא דאפילו בס"ס נמי פסולה לכהונה והיינו דלכתחילה לא תנשא וכן מ"ש וכ"ש אם נתערב בה ממזר כו' היינו לומר דבנתערב ודאי ממזר אפילו אם נשא כהן אלמנה מאותה משפחה תצא ובספק ממזר לכתחילה לא ישא כהן אלמנה אבל אם נשא לא תצא דאשת ממזר ואשת חלל לכהונה אחד הוא אלא דמ"ש רבינו אחר זה ואפי' לישראל כיון שנתערב בה ספק איסור וכו' לא קאי אאלמנה דפשיטא דאשת ממזר מותרת לישראל אלא אבת שמאותה משפחה קאמר וה"ק לא מיבעיא דלכהן אסור לכתחילה אע"פ דאיכא ס"ס אלא אפילו לישראל נמי היכא שנתערב במשפחה ספק ממזר דבכל בת מאותה משפחה איכא ס"ס ספק אם היא בתו של ספק אם לאו ואת"ל שהיא בתו ספק ממזר ספק אינו ממזר אפ"ה לכתחילה אסור לישא ממנה ואם נשא הוי הולד ספק ממזר ואצ"ל שלא תצא כיון דאיכא ס"ס דאפילו בכהן נמי לא תצא כ"ש בישראל ואע"ג דכתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דדוקא אלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה לא תצא אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא ואע"ג דאית בה ס"ס נראה לתרץ ולומר דדוקא גבי כהן החמירו בבת אבל לישראל בפסול ממזרות לא החמירו גבי ס"ס דאע"פ דלית לה לבת חזקת כשרות לא תצא כדמוכח ממ"ש רבינו ואפילו לישראל וכו'. מיהו דעת ר"ת שכתב סוף פ"ק דכתובות בד"ה ת"ר איזה היא אלמנת עיסה אינו כן אלא חלוק אחר איכא בין אלמנה לבת ואין חלוק לבין ישראל לכהן אלא דהבת יש לה היתר בצויחה למאי דקי"ל כת"ק דהצויחה מוציאה מידי ספק להכשיר את גוף העיסה וכדלעיל בסימן ד' אבל אלמנת עיסה אינה ניתרת לכהן לא בצויחה ולא בשתיקה דלא שייך גבה צויחה ושתיקה כיון שאינה מאותה משפחה ולעולם אין לה היתר בכהן לכתחילה אפילו בס"ס והך דקידושין דמשוה אלמנתו לבתו דשניהם אסורין מיירי בסתם תערובות דלא קרו אותה בשם הפיסול כי היכי דנחזי אנן אי קרו לה וצוח או שתק וקאמר דאפילו אלמנה אסורה כ"ש הבת דלא ה"ל חזקת כשרות אבל בכתובות מיירי בדקרו לה וצוח או שתק ולכך מוחק ר"ת איזו היא אלמנת עיסה וגורס איזו היא עיסה ואגוף העיסה קאי לטהר הבת בצויחה או בשתיקה אבל האלמנה אין לה היתר בצויחה ובשתיקה אבל ודאי דבין בבת בין באלמנה היכא דאיכא ספק ספיקא לא תצא ואין חילוק בין כהן לישראל ומ"ש ב"י דהתוספות כתבו כמו הרמב"ם דבבת תצא הוא שלא בדקדוק גם מ"ש ב"י וזה לשונו ומיהו עוד כתבו התוספות שר"ת סובר דגם הבת כשרה עכ"ל דמשמע דאין חלוק לר"ת בין אלמנה לבת ליתא אלא כדפי' ודו"ק:
ואפי' לישראל וכו' לכאורה איכא להקשות ממ"ש רבינו בסימן שני משפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה דמשמע דאפילו היודע פיסולה מותר לישא מהן לכתחילה שהרי אמר בד"א לישראל אבל כהן לא ישא מהן אלמא דלישראל שרי לישא מהן לכתחילה וכאן כתב דאפילו לישראל אסור בנתערב ספק פסול אבל כי מעיינת תראה ותבין דל"ק מידי דכאן מדבר היכא שנתברר לב"ד ע"פ עדים כשרים שנתערב בה ודאי ממזר או אפילו ספק ממזר הילכך אסור אפילו לישראל לישא מהן לכתחלה ואע"ג דאיכא ספק ספיקא דכיון דהולד הוי ספק ממזר פשיטא דאסור לכתחלה אבל לעיל בסימן ב' לא מיירי בדאיכא דבר ברור שנתברר לב"ד אלא קול של ערעור בלבד דמערערין על משפחה זו שנתערב בה ספק פסול הילכך א"צ לרחקה דאפילו את"ל דאמת היה שנתערב בהם פסול מכל מקום כיון דטהורין הן לעתיד לבא אין לחוש גם עתה דמשפחה שנטמעה נטמעה וכבר הארכתי בזה בסימן ב' בס"ד ואפילו לפרש"י בפ' עשרה יוחסין אמתניתין דהנושא אשה צריך לבדוק ד' אמהות ומוקי לה רב בשקרא עליו ערער ופרש"י דב' עדים קראו עליו שמץ פסול ולא שמעידין עדות גמורה אלא יציאת קול עכ"ל אלמא דחוששין לקול הדבר פשוט דאפי' לרש"י אין חוששין לקול אלא לענין זה דצריך בדיקה בד' אמהות וכשבדקו ד' אמהות ולא מצאו פסול שוב אין חוששין יותר וכשרים להתחתן בהם דלא אשכחן בתלמודא דחוששין לקול לפסול אלא חוששין לו דצריך בדיקה ואם לא מצאו פסול אחר הבדיקה כשרין הן ולמדנו מכאן שמשפחה דהוחזקה בקול משנים קדמונית שנתערב בה פסול או ספק פסול ואין כאן עדות בדבר ברור וגם אי אפשר לבדוק ולעמוד על הבירור במה שיצא הקול לפני ק' שנה ויותר כשרין הן אין צריך לבדיקה אף לפרש"י כל שכן לפי' הרמב"ם והביאו רבינו בסימן ב' דלא חיישינן לערעור אלא אם כן שיעידו שנים שנתערבו בהן ממזר או ספק ממזר וכל שאין כאן עדות אין חוששין לשום קול כל עיקר הנלפע"ד אמת בלי שום ספק כתבנו. שוב ראיתי שהרב מהרש"ל התעורר בקושיא זו בדברי רבינו ממ"ש בסי' ב' למ"ש כאן וכתב דאיכא ט"ס בדברי רבינו כאן ולפי שלא נראו לי דבריו לא כתבתים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |