אשל אברהם (אשכנזי)/פירוש להקדמת ספר הזהר/נח/ב
|
< הקודם · הבא > |
אשל אברהם (אשכנזי)
פירוש להקדמת ספר הזהר נח ב
(זהר דף ב' ע"ב וג' ע"א)
. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: תּוּ דְּאֲנָא זַמִּין לְנַסְרָא לָךְ וּלְמֶעְבַּד לָךְ אַפִּין בְּאַפִּין אֲבָל בְּאַתְרָא אָחֳרָא תִּסְתַּלַּק. נָפְקַת מִקַּמֵיהּ וְאֲזָלַת: עָאלַת אָת פ' אָמְרָה קַמֵּיהּ: רִבּוֹן עָלְמִין נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּהָא פּוּרְקָנָא דְּאַנְתְּ זַמִּין לְמֶעְבַּד בְּעָלְמָא בִּי רְשִׁים, וְדָא הוּא פְּדוּת. וּבִי יָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא. אָמַר לָהּ יָאוֹת אַנְתְּ, אֲבָל בָּךְ אִתְרְשִׁים פֶּשַׁע בִּטְמִירוּ, כְּגַוְונָא דְּחִיוְיָא דְּמָחֵי וְאָעִיל רֵישֵׁיהּ בֵּין גּוּפֵיהּ, הָכִי מַאן דְּחָב כָּפִיף רֵישֵׁיהּ וְאַפִּיק יְדוֹי. וְכֵן ע' פֶּשַׁע' - עָ'וֹן, אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה דְּאִית בִּי עֲנָוָה אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִיבְרֵי בָךְ עָלְמָא. נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ: עָאלַת אָת ס' אָמְרָה קַמֵּיהּ: רִבּוֹן (דף ג ע"א) עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא דְּאִית בִּי סְמִיכָא לְנָפְלִין, דִּכְתִיב סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנּוֹפְלִים (תהלים קמה). אָמַר לָהּ, עַל דָּא אַנְתְּ צָרִיךְ לְאַתְרָךְ וְלָא תָזוּז מִנֵּיהּ, אִי אַתְּ נָפִיק מֵאַתְרָךְ מַה תְּהֵא עֲלַיְיהוּ דְּאִנּוּן נְפִילִין הוֹאִיל וְאִנּוּן סְמִיכִין עֲלָךְ. מִיָּד נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ.
|
< הקודם · הבא > |
אשל אברהם (אשכנזי)
פירוש להקדמת ספר הזהר נח ב
אינון מתחברן כחדא הם בסוד עלמא חדא כנ"ל. ולכן אומר לזמנין רבון עלמא ולזמנין רבון עלמין מטעם הנ"ל. נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּאֲנָא בִּי חֲתִימִין צַדִּיקִים, וְאַנְתְּ דְּאִתְקְרִיאַת צַדִּיק בִּי רָשִׁים, דִּכְתִיב כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב. וּבִי יָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא מהאי טעמא דאת צ' וכן המלוי שלה הכל מרמז לצדיקו של עולם, אָמַר לָהּ צַדִּי, צַדִּי אַנְתְּ וְצַדִּיק אַנְתְּ, רמז דלזמנין היא חסרה ולזמנין היא מלאה בגין דצדיקו של עולם אקרי צדיק ולא צדי חסר, דכד איהי לתתא היא בחסרונה, ולכן אמר לה אֲבָל אַנְתְּ צָרִיךְ לְמֶהוֵי טְמִירָא, לֵית אַנְתְּ צָרִיךְ לְאִתְגַּלְּיָא כָּל כָּךְ בְּגִין דְּלָא לְמֵיהַב פִּתְחוֹן פֶּה לְעָלְמָא, ואומר מַאי טַעְמָא נ' אִיהִי ר"ל השורש של את צ' היא נו"ן, רק דְּאַתְיָא י' דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא שהיא רזא דמלכות וְרָכִיב עֲלָהּ וְאִתְאַחַד בַּהֲדָהּ. וכבר אמרנו דאית אתוון עלאין שכולם מרמזים לקדושה עלאה ואית אתוון רשימן זעירן דאינון תקוני עולימתן דאתיין עם מטרוניתא כמו שנרמז בזהר פ' תרומה דף קל"ב ב' דאומר כנ"ל. ובאלין אתוון רשימין זעירין אית מנהון שמרמזים לסטרא אחרא, כגון ק'ר' כנ"ל. וכן נ' של את צ' דא היא רזא דאת נ' של לא תונו איש את עמיתו דאתמר על סטרא אחרא דעבדא אונאה לבני נשא כמו שנרמז בזהר פ' חקת דף ק"פ ב' דאומר על את ת' שהיא רזא ד' נ', אמאי אקרי הכי אלא כמה דאתמר ולא תונו איש את עמיתו, דהשתא היא באנפהא נהירין ר"ל על סטרא אחרא כמו שאומר ועבדא אונאה לבני נשא לבתר מחיא כחויא ושצי וקטיל ואמרה לא פעלתי און, ור"ל דכד איהי באנפהא נהירין דאז רכיבת עלה את י' או את ד' של קדושה אז איהי באנפהא נהירין ואז עבדא אונאה לבני נשא, כד"א כן דרך אשה מנאפת. אבל לאחר דאסתלק את י' מנה אז אכלה ומחתה פיה ר"ל אוקידת עלמא בשלהובוי וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו ואמרה לא פעלתי און, דהא דינא בעא עלייהו ואשתכחו בחובין, והאי אשה מנאפת אתמר על מלאך המות שהוא אומר לא פעלתי און, בגין דבדינא קשוט מיתו אע"ג דאיהו יצה"ר דמרמה לבני נשא דעביד אונאה כנ"ל, וכמ"ש בזהר פ' ויקהל דף קצ"ו ב' דאומר כנ"ל, ואומר שם ועל דא חוה גרמת מותא לכל עלמא רמז שהיא היתה רזא דעץ הדעת טו"ר, והאי איהי דרימתה לאדם, ובגין דא אמר אדם לקב"ה האשה אשר נתת עמדי, ולא קרא לה אתתיה כגוונא דחוה שנייה אחרא דהות ליה, דאתמר בה ויקרא האדם שם אשתו חוה, דאחרא שפחה הות בגין דתרין נשין הוו ליה כמ"ש בתקונים דף צ"ט א' ב' דאומר כנ"ל. ולכן אומר כאן: וְרָזָא דָא כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, וּבְגִין כָּךְ אַנְפּוֹי דְּיוּ"ד מְהַדַּר לַאֲחוֹרָא, כְּגַוְונָא דָא צ', ואומר וְלָא אִתְהַדְּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. ר"ל שאלין דא פרצופין לא אתהדרו אנפין באנפין כְּגַוְונָא דָא לבא פנים בפנים, בגין דאת י' של צדי דא היא רזא דאדם, ואת נ' דא היא רזא דנוקבא דיליה חוה ראשונה דהות לאחורא ואלין לא אתהדרו אנפין באנפין, ואומר אִסְתַּכַּל לְעֵלָּא כְּגַוְונָא דָא. ר"ל דאת י' של הצדי אסתכל לעילא כהאי גוונא צ' כנ"ל, דדא רזא דאחור באחור וכד את י' אִסְתַּכָּלַת לְתַתָּא הוו כְּגַוְונָא דָא
, דזה נקרא פנים ואחור פנים דילה של את יו"ד לאחור של הקליפה דלעולם תרין אלין לא אתו פנים בפנים כנ"ל, ואת י' דא היא היא דאתיא קמיה קב"ה ואמרה בי יאות למברי עלמא מהאי טעמא כנ"ל רק דאת נ' שהיא רזא דשפחה כנ"ל, הות מלאחורא, ולכן א"ל קב"ה צדי אנת, כשאנת לתתא מחוברת בהאי קליפה, וצדיק אנת כשתתפרד מהאי קליפה ותסתלק לעילא, ובגין דא לעת עתה אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגלייא בהאי שפחה דאיהי לאחורא, ועוד אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תּוּ דְּאֲנָא זַמִּין לְנַסְרָא לָךְ וּלְמֶעְבַּד לָךְ אַפִּין בְּאַפִּין, ולא בהאי חוה דאיהי שפחה כנ"ל. אֲבָל בְּאַתְרָא אָחֳרָא תִּסְתַּלַּק, והינו בההיא חוה דאתמר בה כי היא היתה אם כל חי, ועלה אתמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, ואל אחרא דאתנטילת מגרמא דגרימת ליה מיתה בגין דאדם הראשון בדיוקנא דיהו"ק אתברי ובדיוקנא דעשר ספירן דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א כמו שנרמז בתקו' דף צ"ט ב' דאומר כנ"ל. וכיון דשמעת כך שעתיד לנסרא לה ועדיין אינו זמן, וקב"ה בעא עכשיו לברא את העולם, נפקת מקמיה ואזלת. וזה יוצא מן דיוק הלשון שאמר לה קב"ה תו דאנא זמין לנסרא לך, כמו שאומר שזה לא יוכל להיות עכשיו כד בעא לברא את העולם, ודי למבין. עָאלַת אָת פ' אָמְרָה קַמֵּיהּ: רִבּוֹן עָלְמִין נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּהָא פּוּרְקָנָא דְּאַנְתְּ זַמִּין לְמֶעְבַּד בְּעָלְמָא בִּי רְשִׁים, וְדָא הוּא פְּדוּת. וּבִי יָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא. והענין הוא דאית פורקנא ואית פורקנא ברזא דאומר קרא אם יגאלך טוב דאיהו בעלה צדיק יגאל, ודווקא בעובדין טבין דבני נשא יכול האי צדיק לגאול, ואם לא יעבדון עובדין טבין אז וגאלתיך אנכי חי ידו"ד, דאיהו יסוד חי עלמין דביה תליא פורקנא כמו שנרמז בתקו' דף מ"א א' ע"ש. בגין דעיקרא דפורקנא תליא בתפארת ישראל דאיהו רזא דוא"ו עלאה כלול תליסר מכילן דרחמי דאורייתא דאתייהיבת מימינא, ואיהו רשים בשמא דע"ב דאינון וה"ו אנ"י וה"ו, כמו שנרמז בתקונים דף ס"ה ב' עיין שם. וכיון דעיקרא דפורקנא תליא לעילא, לכן אָמַר לָהּ קב"ה יָאוֹת אַנְתְּ. ר"ל מצד עצמך דאיהו רזא דצדיק טוב דאיהו קאים גו מן מטט' דמצידו איהו טוב, וסמא"ל רע כמו שנרמז בתקונים דף צ' ב'. אבל איהו אחיד ביה בסמא"ל דאיהו כגוונא דמוחא ליה. ודא רזא דאילנא דעץ הדעת טוב ורע כמו שנרמז בתקונים דף צ"ו א' ב'. לכן אמר אֲבָל בָּךְ אִתְרְשִׁים פֶּשַׁע בִּטְמִירוּ, כְּגַוְונָא דְּחִיוְיָא דְּמָחֵי וְאָעִיל רֵישֵׁיהּ בֵּין גּוּפֵיהּ, ודא רזא רשע וטוב לו, והיינו טב מלבר ורע מלגאו כמו שנרמז בתקונים דף צ"ו ב' עיין שם. ואומר והָכִי מַאן דְּחָב כָּפִיף רֵישֵׁיהּ וְאַפִּיק יְדוֹי, והעיקר של הרמז איהו האי צדיק דקאמרן, רזא דעץ הדעת טו"ר איהו טוב ממראה מתניו ולמעלה, וממראה מתניו ולמטה אתרשים ביה פשע דאיהו רע, ונבוכדנצר הוה ידע ביה והכי עביד צלמא דיליה וביה אשתמודע אילנא דטוב ורע, הה"ד רישיה דדהב טב חדוהי ודרועוהי די כסף. עד הכא הוה מסטרא דטוב וממראה מתניא ולמטה רע, הה"ד מעוהי וירכתי' די נחש מסטרא דנחש הקדמוני כמ"ש בתקונים דף ק' א' ע"ש. וְכֵן ע' פֶּ'שַׁע - עָ'וֹן, אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה דְּאִית בִּי עֲנָוָה עכ"ד כיון דאית לה תרתי לגריעותא שהיא בסוף תיבת פשע ובראש תיבת עון, לכן אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִיבְרֵי בָךְ עָלְמָא. נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ: עָאלַת אָת ס' אָמְרָה קַמֵּיהּ: רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּאִית בִּי סְמִיכָא לְנָפְלִין, דִּכְתִיב סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנּוֹפְלִים, אָמַר לָהּ, עַל דָּא אַנְתְּ צָרִיךְ וכו', הוֹאִיל וְאִנּוּן סְמִיכִין עֲלָךְ. והיינו דאת ס' דא היא רמז לס' של אפרסמון וכמה נהרי נפקי מהאי אפרסמון שהוא רמז לבינה. כמו שנרמז בזהר פרשת תרומה דף קכ"ז א' ב' עיין שם. וכיון דהיא סומכת לאינון נופלין שהם רזא דחג"ת ונהי"ם דאקרון נופלים בגין דאינון בנים דילה, לכן אין לה ליקח עול אחרת עליה וכיון דשמעה כך מיד נפקת באשר שרימז לה שלא תזוז מניה, היינו מן האי כ"ל דאיהו צדיק דך בגלותא עם כל אינון נופלין דאינון חמשין, מנהון ימינא ומנהון שמאלא, ונרמזים באת ה' שהיא רזא דחמש נהורין שכל חד כלול מעשר כמו שנרמז בזהר חדש פ' בראשית סתרי אותיות דף ב' א'