אפיקי ים/א/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א ב

סימן ב
במי שהי' פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר בשני אי חייב בעולת ראי' ושלמי חגיגה.

חגיגה (דף ט' ע"א) מאי תשלומין ר"י אמר תשלומין לראשון ור"א אמר תשלומין זה לזה. מאי בינייהו אמר ר' זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו רי"א תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ור"א אמר תשלומין זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. ובתוס' שם ד"ה כיון דל"ח בראשון. כתבו וז"ל וצ"ע אם הי' פשוט בראשון וחגר בשני מי אמרינן כיון דחיובא עלי' רמיא בראשון תו לא פקע מיני' אע"ג דהשתא לא חזי או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר"א לא מיחייב. ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי כיון דאינו בביאה אינו בהבאה. עכ"ל:

א

א) והטו"א ז"ל הניח דברי התוס' ז"ל בתימה. דלמאי דמשמע מדבריהם דלא מספקי להו רק אליבא דמ"ד כולן תשלומין זה לזה. משמע דפשיטא להו דלמ"ד כולן תשלומין לראשון כיון דלדידי' הראשון עיקר ושאר כל הימים טפלין לו. אם הי' פשוט בראשון וחגר משני ואילך כיון דחיובא רמיא עלי' בראשון תו לא פקע אע"ג דהשתא לאו בר חיובא הוא. לפי"ז יקשה דברי הש"ס לעיל ד"ב דאמר הכל לאתויי מאי לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. ופריך הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון מאי איכא למימר. ומשום הכי הדר בי' מהאי שינויא ומוקי לה לאתויי סומא באחד מעיני'. והשתא אמאי הדר מהאי שינויא דחיגר דאיירי בי' הא למ"ד כולן תשלומין דראשון הוה מצי למימר איפכא לאתויי פשוט בראשון וחגר בשני דחייב כיון דכולן תשלומין דראשון לא פקע חיובא דרמי עלי' בראשון. וכ"ש אי נאמר כאותו צד שבתוס' ז"ל דאפי' למ"ד כולן תשלומין זה לזה אם הי' פשוט בראשון וחגר בשני חייב. א"כ הו"ל לאוקמי הכי אליבא דכו"ע. ובקו"א שם מביא בשם ספר ושב הכהן שכתב דמוכרח הוא מירושלמי בפ"ק דחגיגה גבי הפריש חגיגתו ומת. דלמ"ד כולן תשלומין דראשון לא פקע מיני' חיובא דרמי עלי' בראשון אף דפטור עתה כמו התם שמת מ"מ מחוייבים היורשים להביאה. עיי"ש. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ת דמפריש עולת ראי' ומת חייבין יורשין להביאה. והיינו משום דכבר נתחייב תו לא פקע. ולפי"ז קשה טובא קושי' הטו"א ז"ל מהא דלא אמר לאתויי פשוט בראשון וחגר משני ואילך:

ב

ב) ולחומר הקושי' הי' נ"ל בזה. דיש לחקור בהא דקיי"ל דמצות ראיית פנים בעזרה וכן עולת ראי' יש להן תשלומין כל שבעה. ועי' בטו"א בריש פרקין שכתב דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע דרק אם בא בעזרה ביום הראשון ולא הביא קרבן יש לו תשלומין להביא קרבן עולת ראי' כל שבעה. אבל אם לא בא בעזרה ביום ראשון אין לו תשלומין לבוא למחר דראיית פנים עצמה אין לה תשלומין. ותמה עלי' הרבה מסוגיות הש"ס דמוכח בהדיא דגם ראיית פנים עצמה יש לה תשלומין, אמנם במנח"ח מצוה תפ"ט השיג עליו והוכיח בעליל דאדרבה גם הרמב"ם ז"ל ס"ל גם ראיית פנים עצמה יש לה תשלומין יעוי"ש. ולפי"ז נחקורה נא לדעת במי שלא בא לעזרה בראשון. והדין דיש לו תשלומין למחר. ובודאי דמחויב גם בעולת ראי' למחר. ויש להסתפק. אם החיוב דעולת ראי' למחר יהי' ג"כ מצד תשלומין. וכמו דהראיי' עצמה למחר היא בגדר תשלומין כמו כן נמי העולת ראי' באה מצד תשלומין או דהראיי' עצמה שביום המחרת שבאה מכח תשלומי דראשון. היא עצמה מחייבתו בעולת ראי'. דכיון דבאה לתשלומי ראשון כל דיני יום ראשון עלי' וקאי עלה בלאו דלא יראו פני ריקם. אף דמי שבא בעזרה בתוך ימי הרגל אינו חייב להביא עולה בכל עת שנכנס. כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ח ה"ו עיי"ש. מ"מ ראי' זו שבאה לתשלומין וראשונה היא אצלו מחייבתו בעולת ראי'. ונ"מ רבתא מזה כמו שיבואר לפנינו בעזהש"י:

ג

ג) ונראה פשוט לכאורה כהצד השני. דהחיוב דעולת ראי' למחר לא יהי' בגדר תשלומין כמו הראי' עצמה. דהנה נחזי אנן מאי חיובא רמי עלי' דגברא ביום הראשון. אם חיובא דראיית פנים בעזרה לחוד. או דתרי חיובי רמו עלי'. לבוא בעזרה. ולהביא עולת ראי'. הלא נראה פשוט דחיובא דעולת ראי' לא שייכא דרמיא אכתפי' בפועל. רק אם בא לעזרה. אז יש מקום לחיוב דעולת ראי'. אבל קודם שבא לעזרה לא שייך לומר דרמי עלי' חיוב קרבן. ורק דמחויב ועומד הוא לקיים מצות ראיית פנים. ואף דאם בא לעזרה ולא הביא עולה עמו עובר בלאו דל"י פני ריקם כמבואר ברמב"ם ריש הל' חגיגה. ועיי"ש בלח"מ דהיינו אם לא הביא גם בחשלומין. ובק"ע בירושלמי כתב דנראה מלשונו ז"ל דעובר תיכף עיי"ש. עכ"פ כל זה אינו רק בבא לעזרה ולא הביא. אבל אם לא בא כלל אין מקום בזה לעבור בלאו דל"י פני ריקם. ורק דלא קיים המצות עשה דיראה כל זכורך. אבל הלאו אינו בלא נכנס כלל. רק דאם נכנס ליראות בלא קרבן אז עובר בו. וכל שכן דלא שייך לומר דרמי אכתפי' חיובא דעולת ראי' קודם שנכנס. דאין מקום לה כלל קודם שהתראה פנים. וחיובא דעולת ראי' לא חל עליו כלל רק אחר הכניסה דאז מחויב ועומד להביאה. ואשתעבדו נכסים אז למ"ד שעבודא דאורייתא ובכ"מ בפ"א מה"ת ה"י עמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דהמפריש עולת ראי' ומת חייבים היורשים להביאה. תמה דאמאי בעינן הפרישה מחיים בירשו קרקע כיון דאשתעבדו נכסי מחיים עיי"ש. אבל כ"ז רק בבא לעזרה מחיים שייך לומר דאשתעבדו שוב נכסי על חיובא דעולת ראי'. אבל אם לא נכנס לעזרה כלל מחיים. האם נאמר דאשתעבדו נכסי להביא עולת ראי'. בודאי לא שייך לומר כן וכ"כ בפשיטות בק"ע בירושלמי על הא דהפריש חגיגתו ומת דע"כ מיירי הרמב"ם ז"ל במפריש עולת ראי' ומת בנכנס מחיים. דאל"כ אין כאן חיוב כלל. והוא פשוט:

ולפי"ז כיון דע"כ לא רמי' עלי' חיובא דעולת ראי' מקודם שנכנס לעזרה א"כ בודאי גם תשלומין לא שייך לעולת ראי' מקודם שהתראה פנים. דתשלומין לא שייך רק אם נתחייב כבר. והיינו בראי' עצמה שנתחייב בה בראשון שייך בה תשלומין למחר אם לא קיים חיובו בראשון. אבל בעולת ראי' שלא נתחייב בה עוד כלל. לא שייך בה גם תשלומין דהוה כמו חיגר בראשון דל"ש בי' תשלומין משום דבראשון לא חל עלי' חיובא כלל. הכי נמי לא נתחייב עוד בעולת ראי' כלל ואין בה תשלומין. וע"כ מה דמחויב גם בעולת ראי' במשלים ראייתו ביום השני. ע"כ לאו מדין תשלומין הוא. ורק דהראי' עצמה מחייבתו בעולת ראי' וקאי עלה בלאו דל"י פני ריקם:

ד

ד) ועתה נחזי אנן ונחקורה נא לדעת. הא דחיגר פטור מראי' בעזרה ומעולת ראי'. אם הפטור דעולת ראי' הוא פטור מצד עצמו מגזה"כ או דהוא מגררא דראי' עצמה. דכיון דפטור מראיית פנים ממילא לא שייך אצלו חיובא דעולת ראי'. ונפקא מינה. באם יצוייר לנו שיהי' חייב בראיית פנים. אם יתחייב אז בעולת ראי'. דאם אין הפטור רק מטעם דליתי' בראיית פנים. א"כ אם יצוייר שיתחייב בראיי' יתחייב גם בעולת ראי'. אבל אם הוא פטור מצד עצמו מגזה"כ. א"כ אף אם יחויב בראיית פנים מ"מ יפטר מראיית קרבן. וכגונא שיצוייר לפנינו בזה. והדבר מבואר בש"ס ד"ד ע"א דעיקר פטור דחיגר וחולה ילפינן מקרא דרגלים דכתיב גבי חגיגה שלש רגלים תחוג. וילפינן ראיי' ועולת ראי' מחגיגה. ועי' בטו"א בד"ב שחקר בזה דמנלן באמת למילף גם ראיי' עצמה מחגיגה. דילמא לא ילפינן רק עולת ראי' דהוי קרבן דומיא דחגיגה עיי"ש. עכ"פ נמצינו למדים דפטור דעולת ראי' בחיגר הוא פטור מגזה"כ מהקישא דחגיגה. ולאו מגררא דפטור דראיי' עצמה הוא:

ה

ה) ולפי"ז למאי שהוכחנו דע"כ מאי דמחויב בעולת ראי' בבא להשלים הראיית פנים ביום השני הוא לאו מצד תשלומין דראשון. רק דהראי' עצמה מחייבתו בקרבן ראי'. א"כ בפשוט בראשון ונעשה חיגר מאז והלאה אף למאי דפשיטא להו לתוס' ז"ל דלמ"ד כולן תשלומין דראשון לא פקע מיני' חיובא דרמי עליו בראשון אבל מ"מ למ"ש דל"ש תשלומין רק על הראיי' עצמה. א"כ לא יתחייב זה רק בראיית פנים ולא בראיית קרבן דהניחא אם גם הפטור דעולת ראי' בחיגר לא הי' מצד עצמו רק מגררא דפטור דראיי' עצמה. א"כ כיון דבכה"ג דהי' פשוט בראשון חייב בראיי' עצמה הי' חייב גם בעולת ראי'. אבל מכיון דפטור דעולת ראי' הוא מצד עצמו מגזה"כ א"כ אף בכה"ג דחייב בראי' עצמה מ"מ פטור מעולת ראי' דבשלמא בראי' עצמה מחויב מצד תשלומין דראשון אבל בעולת ראי' דל"ש בה תשלומין כמ"ש. ומה שמחויב בעלמא בבא להשלים ראייתו הוא מצד אותה ראיי' עצמה הבאה לתשלומין. היא היא המחייבתו בעולת ראי'. א"כ כ"ז בהוא עתה בר חיובא, משא"כ כאן דעתה חיגר הוא ובר פטור. א"כ לפי"ז באמת לא יתחייב מצד תשלומין בפשוט ונעשה חיגר. רק בראיית פנים ולא בראיית קרבן. וכמו שמובא בתוס' לעיל ד"ב ע"א ד"ה הכל בשם הירושלמי דכל הפטורין המנויין במתני' הוא דוקא מראיית קרבן אבל בראיית פנים הכל חייבין. ואף דאין שיטת הש"ס שלנו כהירושלמי בזה. מ"מ בפשוט ונעשה חיגר בודאי יהי' כמ"ש דיתחייב בראיית פנים ולא בראיית קרבן. ולא משכחת שיתחייב בקרבן רק בנכנס לעזרה בראשון ולא הביא עולתו. דאז כבר נתחייב בעולת ראי' בראשון. ושוב חייב עתה אף שנעשה חיגר מצד תשלומין:

ואחרי כל אלה יש לישב קצת קושי' הטו"א ז"ל מהא דלא אמר לעיל דהכל דמתני' לאתויי פשוט בראשון ונעשה חיגר. למאי שכתבו תוס' ז"ל דמתני' מיירי בין בראיית פנים ובין בראיית קרבן. א"כ אם נימא דבא לרבות פשוט ונעשה חיגר יהי' משמע דחייב מצד תשלומין בראיי' ובעולה. ובאמת לא משכח"ל. דממ"נ. אם לא נכנס לעזרה בראשון. ילא יתחייב באמת רק בראיית פנים ולא בראיית קרבן. ואם נכנס בראשון לעזרה. א"כ לא הוה תשלומין רק בעולת ראי' ולא בראיי' עצמה. ולהכי דחיקא לי' מילתא לאוקמי בכך. וא"ש:

ו

ו) ובזה הי' נ"ל לכאורה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ח ה"ו שכתב מי שבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שיכנס. שזה שנאמר ול"י פני ריקם אינו אלא בעיקר הרגל בלבד שהוא יום ראשון או תשלומי ראשון. ובמנח"ח כתב דדין זה מה שמבואר ברמב"ם ז"ל דיום תשלומין הוי כעיקר הרגל אינו מבואר בש"ס דבש"ס (דף ז' ע"א) גבי מחלוקת דר"י ור"ל אמתני' דהראיון אין לה שיעור ר"י אמר ראיית פנים בעזרה. ופרש"י ז"ל כמה פעמים שהוא חפץ בא ומראה עצמו בעזרה ואין צריך להביא קרבן בכל ראיי' וראיי'. ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן. ופירש"י ז"ל וצריך להביא קרבן על כל פעם ופעם. ואמר שם בעיקר הרגל כו"ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן. ופרש"י ז"ל בעיקר הרגל ביו"ט ראשון. ולפי"ז אינו מבואר בש"ס רק דבעיקר הרגל דהוא יום ראשון מחויב להביא בכל פעם ופעם. אבל מה שהוסיף הרמב"ם ז"ל דגם יום תשלומי ראשון. דהיינו שבא להשלים ראייתו שלא קיימה עדיין. יש לו דין ראשון לענין זה שמחויב להביא בכל פעם שנכנס. זהו אינו מבואר בש"ס וצריך באמת להבין טעמו ונימוקו של הרמב"ם ז"ל בזה:

ז

ז) והי' נ"ל בזה עפ"י מאי דמצאתי בפי' רבינו חננאל ז"ל שכתב שם וז"ל ואמרינן בעיקר הרגל כלומר בתחלת הרגל בעת בואו להקביל פנים בעזרה דברי הכל ראיית פנים בקרבן כי פליגי וכו' עכ"ל ונראה לי מדברי' ז"ל דאינו מפרש כפרש"י ז"ל דעיקר הרגל היינו יו"ט ראשון ולומר דביו"ט ראשון חייב להביא בכל פעם שנכנס. ורק דעיקר הרגל היינו ביאתו בראשונה להקביל פנים. ולפי"ז לא יהי' מוכרח כלל דביום הראשון חייב להביא בכל פעם שנכנס אף אם קיים פעם אחת מצות ראיי'. ובאמת לא מצאתי מבואר כלל ברמב"ם דין זה דביום ראשון חייב להביא בכל פעם ופעם שנכנס ע"כ נ"ל דמפרש דברי הש"ס כפיר"ח ז"ל דעיקר הרגל היינו בעת בואו להקביל פנים בעזרה. שהוא יום ראשון או תשלומי ראשון. והיינו ראיית פנים הראשונה החיובית דעלי' קאי הלאו דל"י פני ריקם. אבל מכיון שקיים פעם אחת המצוה שוב אין עלי' הלאו דולא יראו:

וא"ש מאד למ"ש לעיל דע"כ מאי דמחויב בעולת ראי' בבא להשלים הראיית פנים הוא לאו מצד תשלומין כמו הראיי' עצמה. רק דאותה ראי' עצמה כיון שבאה לתשלומי ראשון. מקריא עיקר הרגל. דהוא תחילת בואו לעזרה להקביל פנים. וע"ז הראיי' הראשונה קאי הלאו דולא יראו פני ריקם. וזהו כוונת הש"ס דבעיקר הרגל כו"ע ל"פ דראיית פנים בקרבן. דלכאורה לפר"ח ז"ל קשה מאי קמ"ל. אכן למ"ש א"ש. דר"ל עיקר הרגל תחלת בואו לעזרה להקביל פנים. אף אם הוא בשני רק דבאה לתשלומי ראשון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. והוא חידוש גדול בד' הרמב"ם ז"ל ולא אומר קבלו דעתי. רק דנראה לענ"ד לכאורה לומר כן. וצריך עוד ישוב בזה ועי' בכ"מ פ"א ה"א:

ח

ח) אמנם למ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א ה"א מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה. לא די שלא עשה מצות עשה אלא עובר אל"ת שנאמר ולא יראו וגו'. ועי' בטו"א על מתני' בריש פרקין שכתב. דמוכח דס"ל דהלאו דול"י פני ריקם הוא תנאי להעשה דיראה כל זכורך ואם ראה פנים ריקם לא קיים גם מ"ע ועיי"ש שתמה ע"ז מהאי ירושלמי שמובא בתוס' ז"ל שם. לפי"ז נראה לי. דמי שלא בא בעזרה כלל ביום הראשון ועלי' להשלים בשאר ימים. דכמו דהראי' עצמה הוא בגדר תשלומין. כמו כן נמי החיוב דעולת ראי' ג"כ מצד תשלומין הוא. דל"ש לומר כמ"ש לעיל דכיון דחיובא דקרבן לא חל עליו קודם שנכנס. א"כ ל"ש בי' תשלומין דז"א לשי' הרמב"ם ז"ל. דכיון דהלאו הוא תנאי להעשה ואם בא ריקם לא קיים המצוה כלל. א"כ כיון שחל עליו חיובא דראיית פנים ביום הראשון. ממילא נתחייב לקיימה בכל תנאי' ופרטי'. והיינו בהבאת קרבן. דבלא זה אין התחלה למצוה. א"כ ממילא חייב בתשלומין ג"כ במצות ראיית פנים ובקרבן דחדא באידך מישך שייכי לפי"ז מסתברא דפשוט בראשון ונעשה חיגר מאז והלאה למ"ד כולן תשלומין דראשון והכי קיי"ל. יתחייב להשלים גם בהבאת עולת ראי' מצד תשלומין דראשון. דכיון דרמי עליו חיובא בראשון תו לא פקע:

ט

ט) אכן בעיקר הדבר צ"ע. למ"ש הטו"א ז"ל עצמו בדף ז' דאפי' אם נאמר דלא הוי הלאו תנאי לעשה. מ"מ אפי' אין בידו להביא קרבן אסור לו לבוא בעזרה משום הלאו ולא שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עיי"ש. א"כ לפי"ז לכאורה אפ"ל דגם הרמב"ם ז"ל לא ס"ל דהלאו הוא תנאי להעשה אחרי אשר לא נמצא לזה ראי' משום מקום כאשר תמה הטו"א ז"ל. וטעמי' דהרמב"ם ז"ל שכתב דאם בא בלא קרבן לא קיים גם העשה. אפ"ל דהוא משום מצוה הבאה בעבירה. וכ"כ בסי' מנח"ח דהוי מהב"ע אפי' אם נאמר דלא הוי תנאי להעשה. וצריך תלמוד. ואם נאמר כן נמצא דאף דמוכרח הוא להביא אתו הקרבן בכניסתו משום דאל"כ יהי' מצוה הבאה בעבירה. אבל כיון דעכ"פ הבאת הקרבן לא הוי מתנאי המצוה וחלק ממנה ורק דמוכרח הוא להביאו מצד אחר. א"כ עכ"פ לא רמי עליו עוד עצם חיובו. ומחויב הוא רק בראיית פנים. רק שלא יסתור לזה מניעת הקרבן מוכרח הוא להביאו. אבל חיוב קרבן בפועל ליכא עליו עוד ויהי' בזה כמ"ש לעיל:

ומסתברא לי דלא שייך בכה"ג מצוה הבאה בעבירה דאין המצוה באה מחמת העבירה. רק להפך דהעבירה נולדה מקיום המצוה. ומהב"ע שמענו אבל לא עבירה הבאה במצוה. דאל"כ השוחט פסח על החמץ יהי' מצוה הבאה בעבירה. וזה לא שמענו ועיין בפסחים (דס"ג ע"א בתוס'. ובסוכה ד"ל ע"א) בתוס' שם. ודבר זה עוד צריך תלמוד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף