אמרי משה/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי משה כב

סימן כב עבדים הקנוים לעכו"ם ע"י כיבוש מלחמה אם יכולים להתגייר בלי דעת רבן ובקנוים לישראל אי יש אסור עבדות בגיותן ואם יכולים להתגייר ע"י הסכמת רבן לחוד או צריך גט שחרור:

א

א) גרסינן ביבמות (מה: - מו.) הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם וטבל לשם בן חורין, קנה עצמו בן חורין, מ"ט עכו"ם גופו ל"ק מה דקני הוא דמקני לישראל, וכיון דטבל לב"ח אפקי' לשעבודא, אמר ר"ש ל"ש, אלא בלוקח מעכו"ם אבל עכו"ם גופא קני כו', וכתב בריטב"א ובנמוקי יוסף על הא דעכו"ם גופא קני צריך גט או כסף ולא סגי במחילה גם אינו רשאי לטבול אלא כדין עבד ישראל מדעתו וה"ה אם לקחו מעכו"ם שלקחו במלחמה כה"ג עכו"ם קונה אפילו ישראל וכ"ש לעכו"ם ולפ"ז עבדים ישמעאלים שלנו אינם יכולים להתגייר אלא מדעת רבן, ואם נתגיירו שלא מדעתם אין טבילתם טבילה עכ"ל ודבריהם צ"ע לכאורה במה דמתבאר דרק בישראל שלקח מהעכו"ם אבל כשהם תחת ידי העכו"ם יכולים להתגייר גם שלא מדעתם אף שכבשו במלחמה דיש להם קנין הגוף, ואינו מובן הטעם. והנלע"ד דיש לתמוה במה דמתבאר בסוגיא דקה"ג דיש לישראל בעבדים מעכב שאינם יכולים להתגייר ואטו משום אסור גזל שגוזל א"ע מבעלים יעכב עליו שלא יוכל להתגייר ולקבל עליו יהדות, ובשלמא בעבד אחר הטבילה אינו יכול להתגייר בלי שחרור משום איסורא דעבדות שיש עליו דגזה"כ דצריך גט שחרור להפקיע האסור אבל קודם הטבילה מדוע לא יוכל להתגייר ומה מעכב על הגירות, ונראה מזה ראיה דגם קודם מילה וטבילה יש איסורא דעבדות ועוד יתבאר להלן דנראה דהרמב"ן נסתפק בזה אי צריך גט שחרור לשמה קודם טבילה ואפשר שיהיה עליו גם אסור דל"י קדש על הישראל וכמש"ל, ואי נימא כן א"ש הא דבגופו קני לא יוכל להתגייר משום קנין האסור וכמו בכ"ד שצריך ג"ש.

ב

ב) ועפ"ז יתיישב הרמב"ם בפ"ט מעבדים ה"ה, עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות ל"ק אלא למע"י ואעפ"כ אם מכרו לישראל גופו קנוי לישראל, וכבר תמהו דזה נגד הסוגיא דאמרינן מה דקני הוא דמקני, ולהנ"ל יש לפרש דהרמב"ם קאי על מה שכתוב מקודם דבכיבוש מלחמה קונה גם עכו"ם קה"ג, והנה זה ודאי דאף בכיבוש דיש לו קה"ג אבל קנין אסור ודאי דל"ש בעכו"ם וע"כ בעכו"ם מצי לטבול לשם ב"ח גם כשקנה בכיבוש, כיון דלפמש"ל העיקר שמעכב הגירות הוא רק איסורא דעבדות אבל לא הממון והנה בכה"ג דקנה בכיבוש כשמכרו אח"כ לישראל שוב א"י להתגייר דל"ש מה דקני מקני דהרי באמת גם העכו"ם היה לו קה"ג ורק דאצלו ל"ש קנין האסור, אבל כשבא לרשות ישראל חל עליו איסורא דעבדות ושוב א"י להתגייר בלי שחרור, וזה מוכרח מהא דפריך ר"ח מבלוריא הגיורת דלפניה אין ואחריה לא, וע"כ דכונת קושיתו להוכיח מזה דגם לעכו"ם יש קה"ג דא"א לומר דפליג על הסברא דמה דקני מקני דזה פשוט דא"א לקנות יותר ממה שיש להמוכר, וע"כ דהוכיח דיש לעכו"ם קה"ג, וא"כ קשה לדידיה, מה החילוק בין לפניה לאחריה, וע"כ דהיינו כמ"ש דלעכו"ם אף שיש קה"ג מ"מ אין מעכב להגירות קנין הממון ורק לאתר שטבלו דהם ברשות ישראל שוב חל עליהם אסור דעבדות וע"כ ל"מ מה שטבלו לאחריה (ואף דרש"י פי' לפניה אין משום דעכו"ם ל"ק ישראל לגופו הרי בל"ז יש להבין מ"ש דל"ק ישראל, דהרי אנו דנין אם נעשה ישראל והול"ל דל"ק עכו"ם לגופו וע"כ דכונתו ג"כ כהנ"ל דבעכו"ם אף דקנה קה"ג אבל אין מעכב זה להגירות, וע"כ נעשה ישראל, ומ"ש דל"ק ישראל לגופו היינו דליכא עליו אסור עבדות, משא"כ כשנכנס לרשות ישראל דיש לישראל קנין אסור וע"כ גם קודם שטבלו מעכב האסור שלא יחול עליו הגירות), וזה כונת הרמב"ם בהלכה הקודמת דעבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד לכ"ד, היינו כשבא לרשות ישראל מעכו"ם שכבשו במלחמה, וע"ז קאי הרמב"ם בהלכה ה', דאף שאצל העכו"ם הקנין הוא רק למע"י היינו קה"ג למע"י, וע"כ אם מכרו לישראל גופו קנו לישראל והיינו דחל עליו קנין אסור שלא יוכל להתגייר. והא דאמרינן מה דקני מקני, היינו, בקנה העכו"ם בכסף דא"ל רק מע"י, וגם להישראל א"ל רק מע"י ובזה ליכא איסורא דעבדות, וע"כ קנה עצמו בן חורין, וניחא בזה גם הנמוקי יוסף הנ"ל דעבדים ישמעאלים הקנוים מעכו"ם שכבש במלחמה אינם יכולים להתגייר בלא דעת רבן, דמשמע דכשהם אצל העכו"ם מצי להתגייר והיינו כנ"ל. דכיון דאצל העכו"ם ליכא קנין אסור, אין קנין הגוף דממון מעכב לגירות.

ג

ג) ואך עדיין קשה הנמוקי יוסף הנ"ל שכתב שאין יכולים להתגייר בלא דעת רבן, דמתבאר מדבריו דמדעתם מהני, והא להנתבאר דצריך ג"ש גם קודם הטבילה ל"מ הגירות גם מדעתם בלא ג"ש כמו בלאחר הטבילה ושו"ר במחנה אפרים הלכות עבדים שעמד ג"כ על המחקר אי צריך ג"ש קודם טבילה. והרגיש מדברי הנמוקי יוסף אלו דע"כ ס"ל דא"צ ג"ש, דאל"כ גם מדעתם ל"מ בלא ג"ש יע"ש. אבל לדבריו יתעורר תמיהתנו הנ"ל דגם בלא דעתם יהני הגירות, ואטו קנין הממון יעכב הגירות. גם תמוה מה שהביא שם מהפני משה ראיה דצריך ג"ש בנכריותם מהא דאמרינן שם הני דיהבי זוזי אכרגא כי נפקי צריכי גיטא או לא. וכתבו התוס' לענין אם יתגיירו אם מותרין ממת ישראל ע"ש וברא"ש, וחזינן דאע"ג דכבר נפקי מרשותם בעודם עכו"ם, אפ"ה כי מגיירו אח"כ, צריך גט שחרור ויע"ש, והנה מפרש דהא דצריך ג"ש היינו אחר הגירות להתיר האסור דעבדות, והוצרך לפרש כן דל"ל דהג"ש בעודם עכו"ם, דל"ש עכו"ם לג"ש. ולענ"ד הדבר תמוה דיהני הגירות מקודם הג"ש דכיון דס"ל דצריך ג"ש ובלא השחרור יש בו אסור עבדות ואיך שייך אחר הגירות, כשהוא כבר ישראל, אסור עבדות, וגם איך מהני הגירות כשהוא עדיין באסור עבדות אחר הטבילה דלפמש"ל העיקר מה דלא מהני כשיש לו קה"ג מה שטבל לשם ב"ח, הוא רק משום קנין האסור וא"כ איך מהני הגירות קודם הג"ש וע"כ צריך לפרש דהא דקאמר כי נפקי צריכי גיטא דחירותא היינו קום הגירות, ומ"ש דל"ש ג"ש בעכו"ם, כבר עמד בזה הרמב"ן וז"ל ומספ"ל מילתא כיון דעכו"ם ליתא כלל בתורת גטין היכא אית ליה יד, בשלמא עבד שטבל איתא במצוות וגמרי לה מאשה וגו"י בכ"א לשחרור, אלא עכו"ם היכא מקבלי ועוד מנ"ל שטר בעכו"ם מלה לה מאשה גמרינן, וגבי האי דליכא כלל במצוות, ליכא ג"ש. ואיכא למימר כיון דקנוי הוא קה"ג כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר ע"י אחרים דקי"ל זכות לעבד שיצא לחירות ואע"ג דליתא בתורת שליחות כלל הך זכיה לאו מדין שליחות נתרבה, וכ"מ בקדושין (דף כ"ג) ואכתי לא שמיע לי דהא עכו"ם ל"ק נשטר וכל קנינו בכסף כדאיתא בקדושין. א"נ שיוצא בכסף ע"י אחרים שקבלת רבו גרמה לו ויוצא הוא אפילו שלא לדעתו.

ד

ד) והנראה כונתו דמספ"ל אי צריך ג"ש לשמה, וע"ז הקשה דכיון דהוא עכו"ם ל"ש גיטו וידו בכ"א דבכל עבדים ילפינן לה לה מאשה אלא עכו"ם מנ"ל (נראה דס"ל דגו"י בכ"א אינו מסברא רק דגמרינן מאשה וצ"ע דבאמת באשה מסקינן דלא קניא ידה לבעל וגם חצרה רק מדרבנן הוא שאוכל הפירות) ואח"ז הקשה מנ"ל שטר בעכו"ם היינו מנ"ל דבעינן ג"ש לשמה כיון דא"א לגמור מאשה, וע"ז תירץ דכיון דקנוי קה"ג צריך שטר היינו שטר קנין אף שלא לשמה וקונה א"ע בשטר ע"י אחרים דע"י עצמו א"א דל"א גו"י בכ"א דבשטר קנין ודאי ל"ש גו"י בכ"א כמ"ש הקצות בסי' ר' דכיון דצריך קנין ולא רק נתינה ע"ש ובא"ש פירש דדעת הרמב"ן בפשיטות דצריך ג"ש לשמה גם בעכו"ם. ולא אדע איך יפרש לפ"ז מה שכתב הרמב"ן, דקונה בשטר ע"י אחרים. דאם נימא דקושיתו היה איך שייך ג"ש בעכו"ם מה נפ"מ אם השחרור ע"י עצמו או ע"י אחרים, וע"כ צ"ל כמ"ש, דמ"ש. דא"ל כיון דקנה קה"ג כעבד דמי שצריך שטר היינו שטר קנין ולא ג"ש לשמה וע"כ כתב דדוקא ע"י אחרים ומשום דל"ש גו"י בכ"א כנ"ל, (ואולם צל"ע מש"כ הרמב"ן דיוצא בכסף ע"י אחרים אף שלא מדעתו דלכאורה הא דמהני בכסף בע"כ היינו דבשחרור הדין דיוכל לשחררו בע"כ ורק בשטר ע"י אחרים ל"ש בע"כ אבל בכסף מהני מה"ט דקבלת רבו גרמה לו. והוא דין שחרור. אבל הכא דקיימינן בעכו"ם דלא מדין שחרור הוא רק בתורת קנין, וא"כ איך שייך קנין בע"כ ואולי כיון דהכא בעכו"ם דמהני גם הפקר לחוד וע"כ מהני גם בע"כ וכעין דאמרינן בבבא בתרא (דף נ"ד) עכו"ם מכי מטי לידיה מסתלק וחזינן דשייך קנין להפקיע דבר מהבעלים אף שאין נקנה להקונה ואף דהכא בהרמב"ן משמע דלא הוי כהפקר שאחרים יכולים לזכות בו ואך הוא קנין להפקיע רשות אדון לחוד, וצ"ע מירושלמי קדושין פ"ק הילך כסף שתצא שדך להפקר לא יצאת ע"ש וי"ל).

ה

ה) והנה בספר קהלת יעקב תמה מאד על הסוברים דליכא איסור עבדות בעודן עכו"ם מהא דיליף שמואל מכל עבד איש דכל שאין רשות רבו עליו, אין קרוי עבד, והא קרא איירי במקנת כסף שמילתו מעכבת בפסח וכיון שעדיין לא מל והוא עכו"ם ולכן שפיר יצא לחירות ע"י הפקר לחוד כיון דאין עליו איסור עבדות, ואיך יליף שמואל מזה למפקיר עבד שכבר טבל ויש עליו איסור עבדות שיוצא ג"כ בהפקר ע"ש. ואנכי לא אדע מה כל הרעש דהא ביליד בית שכבר טבלה אמו והבן הוא מחויב במצוות גם טרם מילה ודאי דמשכחת הך קרא שתעכב מילתו בפסח, ואך צ"ל דעיקר קושיתו דבקרא כתיב מקנת כסף, ואך לפי"מ דמשמע בשבת (דף קל"ד) דגם בקנה יליד בית מישראל אחר, מקרי אצל הקונה מקנת כסף ע"ש, וא"כ כבר חל עליו דין עבדות גם טרם המילה ושפיר יליף שמואל מזה, מפקיר א"צ ג"ש, ועיין ריטב"א קדושין (דף כ"ב) דהחידוש ביפת תאר הוא משום דבמלחמה דהוא פרהסיא קנאין פוגעין בו, דבצנעה ליכא איסור מה"ת ע"ש. ואי נימא דגם בעודו עכו"ם איכא איסור עבדות, א"כ כיון שלקחה במלחמה הרי יש עליה איסור דל"י קדש מה"ת לרוב הפוסקים לבד מהרמב"ם. ולכאורה אפ"ל דהיפ"ת אינה לוקחה מתחלה לקנותה לעבדות רק לכונסה והיינו הא דאמרינן וראית בשביה בשעת שביה היינו שלוקחה בתחלה לשם יפת תאר, ואך מהא דאמרינן ביבמות (דף מ"ז) כופה ומטבילה לשם שפחות משמע דקונה אותה לעבדות ומזה מוכרח דליכא איסור עבדות בגיותם.

ו

ו) ושמעתי מאדמו"ר שליט"א שעמד ג"כ במה שהקשינו דלמה יעכב הגירות במה שגופו קנוי, ותירץ בטוב טעם לפי מה דנתבאר לקמן דטבילת עבדים היא בע"כ וכדאמרינן ביפת תאר דכופה ומטבילה לשם שפחות, וגם רבנן מודים לרשב"א בזה ורק פליגי בטבילת השחרור וע"ש ברא"ש. וע"כ כשטובל לשם ב"ח לגירות והוא מקבל עליו מצוות נעשה ממילא טבילתו לעבדות משום הזכות שיש להאדון להטבילו בע"כ לעבדות. דנהי דאם הטבילה לא היה לשם ב"ח ל"ש להעשות עבד, ומשום דטבילת עבדים צריך קבלת גירות ומצוות, אבל כיון שטובל לב"ח ומקבל עליו מצוות שוב נעשה בע"כ טבילתו לעבדות, והא דבקנה העכו"ם יכול לטבול לב"ח אף דגם בזה יוכל להטבילו בע"כ היינו משום דשם א"ל רק מע"י והוא רק שעבוד שיש לו להרב שעבוד על העבד שמחויב לטבול ולהיות עבדו לכ"ד, ומשום זה השעבוד יכול הוא להטבילו בע"כ, והוא כגובה השעבוד וע"כ כשקדם וטבל לשם ב"ח ל"א דהטבילה נעשה בע"כ לעבדות דאדרבה אמרינן להיפך דהגירות מפקיע השעבוד והחיוב שמוטל על העבד לטבול לעבדות ונעשה ב"ח, וממילא פקע השעבוד אבל בקנה עכו"ם גופו שיש לו קה"ג לגמרי ורק דכן הדין דקנין האיסור לא חל עליו רק ע"י הטבילה, אבל ל"ש ע"ז דהגירות יפקיע הקנין. ואך דלא נימא נהי דל"ש להפקיע אבל במה מעכב הקנין להגירות, ע"ז שפיר אמרינן משום דטבילתו לב"ח ממילא נעשה טבילה לעבדות כיון דאין זה שעבוד, ול"ש לומר להיפך דהגירות יפקיע וע"כ נעשה עבד בע"כ. ע"כ שמעתי. ועפ"ז מיושב שפיר מה שהקשינו על הנמוקי יוסף, מדוע מהני דעת רבן לחוד כשנותנין רשות להתגייר, וא"צ לג"ש וגם להפקיר א"צ והיינו משום דהממון לחוד אין מעכב כלל להגירות ורק משום דבע"כ נעשה טבילתו לעבדות וכ"ז כשהרב אין רוצה שיתגייר אבל כשהרב נותן לו רשות שפיר מהני גירותו, ומה שיש לו קה"ג אין מעכב הגירות וגם לפ"ז האי דביש לו קה"ג אין יכול להתגייר. היינו, רק בישראל, אבל בעכו"ם כשיש לו קה"ג כמו בכיבוש, זה אין מעכב להגירות, דבעכו"ם ל"ש הא דטבילת עבדות בע"כ, ומיושב ג"כ הרמב"ם דפ"ט מעבדים הנ"ל כפי האופן שנתבאר לעיל.

ז

ז) ואולם ק"ל על תירוץ הנ"ל ממה דאמר שמואל וצריך לתוקפו במים, וע"ש ברש"י דאפילו יאמר לשם ב"ח אני טובל לא מועיל. והנה משמע דמועיל בתוקפו במים בע"כ אף שהעבד צועק אז בעת הטבילה שאיני רוצה וטובל לשם ב"ח וכדמשמע מפרש"י, ועכצ"ל הטעם משום דהדין הוא דיוכל להטבילו בע"כ לעבדות וע"כ אין מועיל מחאתו. ומוכח מזה דגם כשהעבד טובל לב"ח אינו מועיל בשעה שטובלו לעבדות ול"א להיפך דיפקיע משעבוד ויהיה ב"ח, וא"כ אי נימא דגם כשטובל בעצמו לב"ח גם בלא רבו נעשה ממילא בע"כ טבילתו לעבדות ומשום זה לא מהני הגירות בקנה עכו"ם גופו כנ"ל וא"כ גם בקנה מעכו"ם אמאי מהני טבילתו לב"ח, ונימא ג"כ דטבילתו נעשה בע"כ לעבדות וממילא לא יהני ומה שטבל לב"ח כמו דחזינן דל"מ מחאתו שטובל לב"ח שכתוקפו הרב במים, ול"א דמפקיע משעבוד ואולי י"ל דבשעה שהרב איתא כאן ותוקפו להטבילו לעבדות וזה הוא גבית השעבוד ל"ש אז שיטבול לב"ח ויפקיע השעבוד דאז כבר גבה, אבל כשקדם בעצמו וטבל לב"ח לא יוכל לעשות מטבילתו לב"ח שיהי' בע"כ טבילה לעבדות, דאז לא הוי רק שעבוד והגירות מפקיע השעבוד ואולי נפרש דהך דתוקפו במים איירי, דבשעה שטובלו נתרצה העבד שיטבילו לעבדות וכן הך במנימין עבדיה דר"א דצמצמו לו שלא יקדים לומר לשם ב"ח אני טובל ג"כ איירי שנתרצה העבד אך חשש כ"א דלמא יחזור מרצונו בעודו בנהר ויאמר לשם ב"ח אני טובל יע"ש צמצמו לו להקדים טבילתו לעבדות טרם שיחזור מרצונו ויאמר לשם ב"ח אני טובל, וכצ"ל לשיטת הרי"ף דס"ל דא"א להטביל בע"כ לעבדות ובכ"ז הביא הך דשמואל דתוקפו במים וזה ודאי דוחק דרק לענין קבלת מצוות שיהיה כישראל ל"מ בע"כ אבל ע"ז יהני בע"כ שיקנה קה"ג של"י לטבול לב"ח ועיין בספר הזכות דמתבאר מלשונו דהתקיפה הוא שלא יאמר העבד אח"כ שטבל לב"ח אבל לא שיהני בע"כ.

ח

ח) ואמנם אם נפרש הך דתוקפו במים דלא אתינן עלה מטעם שיוכל להטבילו בע"כ היה אפ"ל דבקנה מעכו"ם דא"ל רק מע"י, לא מצי כלל להטבילו בע"כ, ומיפ"ת אין ראיה דשם ע"י כיבוש מלחמה קונה קה"ג וכן מסתבר דאי אפשר שיהיה עבד בטבילתו ויחול עליו קנין איסור כשאין לו רק מע"י, ואם נימא דע"י הטבילה הוא דקונה קה"ג וכן משמע בכסף משנה בפ"ט מעבדים ה"ה ע"ש ובטור סי' רס"ז, אבל תמוה הדבר היכן מצינו שהטבילה יעשה קנין, וע"כ הי' אפ"ל דבאמת בקנה מעכו"ם לא יוכל להטבילו בע"כ כיון דמחוסר (קנין) קה"ג, ורק בקנה עכו"ם גופו שיש לו קה"ג מהני טבילתו בע"כ שיחול עליו איסורא דעבדות ולענין מצוות ולפ"ז היה ניחא בפשיטות הא דבקנה מעכו"ם מהני מה שקדם וטבל לב"ח ומשום דל"ש בקנה מעכו"ם שהטבילה יהיה בע"כ לעבדות דהרי א"י להטבילו בע"כ ומשא"כ בקנה עכו"ם גופו נעשה הטבילה בע"כ לעבדות כנ"ל.

ט

ט) ואולם מהראשונים משמע דגם נקנה מעכו"ם וא"ל רק למע"י, מ"מ יכול להטבילו בע"כ. עיין בחידושי הרמב"ן שהביא ראיה להרי"ף ורבנן פליגי ארשב"א וס"ל דא"י להטבילו בע"כ מהא דאמרינן הלוקח עבד מעכו"ם ולא רצה למול מגלגל עמו יב"ח ואמאי ימהלנו בע"כ וחזינן דגם הלוקח מעכו"ם דא"ל רק מע"י לרשב"א יכול להטבילו בע"כ, וכן ממה שהביא מהרמב"ם וס"ל ג"כ כהרי"ף ממ"ש הגמ' הנ"ל ואם לא רצה חוזר ומוכרו לעכו"ם ומוכרח כנ"ל וכן מוכרח ממה שהקשו התוס' {{ממ|דף מ"ח) ד"ה אלא וע"ש, ובאמת משמע כן להדיא בסוגיא דפריך שם מני, אי רשב"א האמר לוקח מעכו"ם ג"כ א"צ לקבל ולפי פירוש הרמב"ן דהא דאמרינן אימר דשמעת לרבנן ביפ"ת דל"ש במצוות היינו דהיה הטבילה בע"כ ואין טבילתה כלום לעבדות (והיינו להרי"ף דס"ל דרבנן פליגי גם אטבילת עבדות דליתא בע"כ) וע"כ צריך לקבל אבל עבד דשייך במצוות היינו דכבר קיבל יהדות בטבילתו מדעתו וע"כ א"צ לקבל בשחרור. ולפ"ז ע"כ צ"ל הא דפליגי רבנן בלוקח עבד מעכו"ם שצריך לקבל היינו ג"כ כשלא טבל מדעתו דאי טבל מדעתו מדוע צריך לקבל בשעת שחרור, ומוכח מזה דלרשב"א דבלוקח מעכו"ם א"צ לקבל היינו שיכול להטבילו בע"כ לעבדות ואח"כ יטבילו לשחרור ומתבאר דגם בלוקח מעכו"ם מטביל בע"כ ודוחק, דהכונה בלוקח מעכו"ם עצמו, וכן מבואר להדיא ברמב"ן (דף מ"ו) בהך דבעי בהני דיהבי זוזי אכרגא אי צריך ג"ש ופי' דהיינו שהטבילם בע"כ ומבעי אי הוי כקונה עבד מהעכו"ם ומטבילו אפילו בע"כ ע"ש, ולפ"ז קשה דגם בקנה מעכו"ם נימא דהטבילה לב"ח יהיה בע"כ טבילה לעבדות.

י

י) והנלע"ד דהנה כבר כתבנו דקשה מאוד מה דמשמע מהטור דהטבילה עושה קה"ג והרי לא מצינו כלל דהטבילה יהיה קנין וכן צריך להבין הא דמנימין דמנחי לו אריסא בצוארו וצמצמו לו ולמה להו כ"ז. וברמב"ם. ולפיכך צריך לתוקפו במים עד שיעלה והוא תחת שעבודו, מה השעבוד בזה, וע"כ נראה דבאמת הטבילה לחוד אין עושה קנין ורק דצריך קנין בשעת הטבילה והיינו הך דתוקפו במים ומה דרמו עליו אריסא דהיינו קנין חזקה דעבד שיעשה מלאכת רבו. וזה כונת הרמב"ם שיעלה והוא תחת שעבודו, ואף דצריך להבין דלמה הוצרך לעשות החזקה דוקא בשעת הטבילה וזה קשה גם בל"ז דלמה פחד ר"א ואמר להו חזו דמנייכו קבעית דלמא יקדים לטבול לב"ח היה לו לעשות בהעבד חזקה ולקנותו קה"ג, דהא אמרינן ל"ש אלא בלוקח מהעכו"ם אבל עכו"ם גופיה קני וא"כ היה לו לר"א לקנות הקה"ג מעצמו של עבד ושוב לא יוכל לטבול לב"ח. והנראה דהיינו משום דהעבד לא נתרצה כלל בעבדותו ולא היה רוצה להקנות א"ע לקה"ג וכדחזינן דפחד ר"א שמא יטבול לב"ח, ובע"כ של עבד א"א לקנות, וע"כ אמר להו דבשעת טבילה יעשו עמו קנין החזקה, ואז מהני גם בע"כ והיינו דכיון דילפינן מקרא דעבד איש דמלין עבד בע"כ וכן הטבילה בע"כ ומשמע להו דגם בקונה עבד מעכו"ם דא"ל רק מע"י, מ"מ יוכל להטבילו בע"כ וכמשנ"ל. וכיון דלהיות עבד לכ"ד א"א בלא קה"ג, והטבילה אין עושה קנין א"כ ע"כ דהקרא גלי דגם הקנין יוכל לעשות אז בעת הטבילה בע"כ וע"כ א"ש הא דצריך לתוקפו (דהיינו החזקה) במים דוקא וכן במנימין עבדי' דר"א דדוקא בשעת הטבילה אמר להו שיעשו עמו קנין החזקה, דאז מהני הקנין אף בע"כ ומשום דאז ע"י הטבילה נעשה ג"כ ישראל במקצת. וע"כ גלי קרא דמהני בע"כ אבל שלא בשעת טבילה ודאי לא מהני מה דמחזיק בו בע"כ, ועפ"ז מיושב היטב מה שהקשינו וגם בקונה מעכו"ם נימא דלא תהני טבילתו לב"ח משום דבע"כ נעשה טבילה לשם עבדות ומשום דכיון דצריך קנין וכשקדם וטבל לב"ח ולא עשה בשעת הטבילה קנין, א"א לחול עליו עבדות בע"כ, כיון דאין קנוי רק למע"י אבל כשקנה גופו דלא מחסר קנין אז א"א לטבול לב"ח, ומשום דנעשה הטבילה לעבדות, ואף אי נפרש הך דתוקפו במים גם בלא קנין חזקה, וע"י הטבילה לחוד נקנה ג"כ, מ"מ עכ"פ בעינן שהבעלים יהיה בעת הטבילה, ויכוונו לקנות ככל קנינים דבעינן כונה לקנות, וע"כ כשקנה מעכו"ם, וטבל לב"ח ל"ש לומר דהטבילה יהיה לעבדות בע"כ, כיון דאין הבעלים מכוונים אז לקנות וכיון דא"א לקנות ל"ש לחול עליו עבדות וע"כ שפיר מהני טבילתו לב"ח ומשא"כ בקנה עכו"ם גופו דלא מחסר קנין, חל עליו איסורי עבדות ממילא ע"י הטבילה, דע"ז לא בעי כונה.

יא

יא) וחוץ לדרכנו י"ל בהא דהקשינו מדוע לא עשה חזקה קודם הטבילה משום דל"ש לקנות הגוף לבד כשכבר קנוי לו למע"י משום דהוי כדבר שאין בו ממש ורק בעת הטבילה שחל אז קנין איסור קונה אז קה"ג בחזקה. ועוד י"ל לפמ"ש התוס' בבכורות (דף מ"ג) דבעכו"ם ליכא קנין חזקה וקנינו רק בכסף והא דאמרינן דעבד כנעני נקנה גם בשטר ובחזקה היינו בקונה עבד מישראל, וע"כ לא מהני החזקה רק כשתוקפו המים ומשום דאז בטבילתו נעשה ישראל. ואולם בשו"ע וברשב"א קדושין (דף ג') מבואר דגם בקונה עכו"ם גופו קונה בחזקה, וכן מתבאר מרש"י בגיטין (דף ל"ח) ד"ה בחזקה נהי דישראל קנה לעכו"ם בחזקה דאיתקש עבדים לקרקעות אבל עכו"ם ל"ק קרקע בחזקה כישראל אלא כל קנינו בכסף. ומבואר וגם בתחלת קנינו שקונה מגוף העכו"ם קונה בחזקה (והנה לפ"מ דיליף שם מעמון ומואב דטהרו בסיחון משמע לכאורה דגם קרקע קונה עכו"ם בחזקה אבל מלשון רש"י הנ"ל משמע דזה פשיטא גם להמסקנא דעכו"ם ל"ק קרקע בחזקה וע"כ דחזקת מלחמה שאני ובשבאי ג"כ דין כיבוש יש לו והא דצריך יאוש לרש"י היינו כמ"ש הריטב"א המובא בסי' שאח"ז דע"י היאוש נגמר הקנין) עוד י"ל במה דהקשינו מדוע לא עשה חזקה קודם הטבילה משום דל"ש קנין לקנות הגוף לבד כשכבר קנוי לו למע"י ורק בעת הטבילה שחל אז קנין איסור קונה אז קה"ג בחזקה:

יב

יב) והנה ז"ל התוס' רי"ד בגיטין (דף ל"ח) ואי קשה מאי קסבר רבא דאמר ישתעבד לרבו שני אע"פ שהוא לאחר יאוש והא כיון דייאש מיניה מריה ה"ל כאילו הפקירו ואי קסבר המפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ ג"ש, א"כ משעה שנתייאש נשתחרר והרי הוא ב"ח והיאך רשאי השני לשעבדו ואי אמרינן דקסבר דצריך ג"ש א"כ כיון שרבו ראשון אדוק בו, היאך יכול רבו שני לשעבדו והרי רבו ראשון יכול לכתוב לו ג"ש להפקיע מידו. תשובה: בודאי המפקיר עבדו ואינו עומד חת שום אדם יצא לחירות אבל זה שעומד ביד השבאי שקנאו בחזקה אין כח בידינו לשחררו ולא תיבעיא בהפקר בלחוד אלא אע"ג דכתב ליה גיטא דחירותא אינו יכול להוציאו מתחת רשות אחרים ונהי שהועילו הפקירו ושחרורו שאם יברח מיד השבאי שאין רבו הראשון יכול להחזיק בו אלא הרי הוא משוחרר, אבל אם מכרו השבאי לישראל קנאו מיד השבאי למע"י ואין כח לרבו הראשון להפקיעו מתח"י לא בהפקר ולא בשחרור וה"ה אם מכר ראובן עבדו לשמעון למע"י שלא מכר לו אלא קנין הדמים וקנין האיסור שייך לעצמו אינו יכול ראובן לשחררו ולהפקיעו מתחת רשותו של שמעון, והילכך ישתעבד לרבו שני, ומיהו אע"ג דאמר רבא ישתעבד לרבו שני, אין רבו שני יכול לשחררו ולהתירו בב"י עד שיחפוץ רבו ראשון, שהרי השבאי לא קנאו אלא למע"י שהוא קנין דמים, אבל קה"ג שהוא קנין האיסור שצריך ג"ש נשאר אצל רבו ראשון ומה שיש לשבאי מכר לישראל ולא יכול למכור לו כ"א קנין הדמים אבל קה"א אצל רבו ראשון נשאר הלכך אין כח לרבו שני לשחררו ולהתירו בב"י כ"א רבו ראשון, ורבו ראשון נמי בלא רבו שני אינו מועיל שהרי קנין דמים אינו שלו אלא משחרר ראשון, ושני אם רוצה מתיאש ממנו ומפקירו וחותם בב"י, וכן נמי המוכר עבדו לכנעני וחזר הכנעני ומכרו לישראל קנין האיסור אצל רבו ראשון נשאר, שהכנעני לא קנה האיסור כ"א דמים, ומה שקנה יוכל להקנות לישראל ולא יותר והלכך רבו ראשון צריך לשחררו ולהתירו בב"י ולא רבו שני. ורבו שני מתיאש ממע"י, וכן נמי אם מכרו רבו ראשון לישראל למע"י שקנין איסור נשאר אצלו שחרור ראשון מתירו בב"י ולא שחרור השני אלא משחרר ראשון ומפקיר שני ואז הוא ב"ח גמור עכ"ל, ולכאורה תמוה, דהא כיון דהשבאי ל"ק רק למע"י, א"כ אמאי ל"מ שחרור דראשון כשהוא תח"י ישראל שלקח מהשבאי דהא אמרינן ביבמות מאי דקנה הוא דמקנה, וכיון דכשהוא תח"י השבאי עצמו סובר דמצי הבעלים לשחררו א"כ גם כשמכרו השבאי לישראל למה א"א לשחררו דהא א"ל להישראל רק קנין למע"י כמו השבאי והשחרור מפקיע ואי נימא דס"ל דהשבאי קונה ע"י הכיבוש גם קה"ג א"כ גם כשהוא אצל השבאי למה מצי לשחררו:

יג

יג) ולכאורה אפ"ל כמו שהערנו קצת חכ"א דהישראל זוכה בעצמו קה"ג ע"י יאוש הבעלים אבל השבאי עצמו א"א לזכות קה"ג, גם ע"י כיבוש דעכו"ם א"ל רק מע"י, וע"כ אצל השבאי השחרור מפקיע משעבוד אבל הישראל שזוכה מעצמו בהעבד גם בקה"ג א"א להפקיע. ואולם לדעתי אי אפשר לומר כן דהא הראשונים הקשו למה אין זוכה העבד בעצמו ע"י היאוש ולמה זוכה השבאי, ותירצו, דכיון שהוא תח"י השבאי שגזלו ויש לו קנין גזילה וע"כ זכה בו למע"י משעה ראשונה וע"כ ל"מ לזכות בעצמו, ע"ש ברשב"א וכיון דהעכו"ם א"ל רק קנין למע"י א"כ כשנתיאש זכה העבד בעצמו את קה"ג בשעת היאוש כיון דע"ז הקה"ג לא היה רשות השבאי שולט ושוב א"א להישראל שקנה מהשבאי לזכות הקה"ג וגם ל"ל כמשכ"ל על הריטב"א דאצל העכו"ם הוא רק קנין ממון דאין מעכב להגירות וכשבא ליד ישראל הוי אצלו קנין איסור, דהרי הכא מיירי בעבד שקנין האיסור נשאר אצל הראשון ואין להלוקח מהשבאי רק קנין ממון, ובכ"ז ס"ל דמעכב להשחרור וא"כ מ"ט מהני כשהוא תח"י השבאי:

יד

יד) וגם צ"ע בדין השני בישראל שיש לו ע"כ ומכר הקנין ממון לישראל שני דאין הראשון יכול לשחרר. ואמאי ל"א דהשחרור מפקיע משעבוד ועיין בב"ק (דף פ"ט) דעבדי מלוג יוצאין בשו"ע לאשה משום דשחרור מפקיע מידי שעבוד אף שיש להבעל ק"פ ולא רק שעבוד ומ"מ מפקיע וא"כ ה"נ כשמשחרר הראשון יפקיע מקנין ממון דשני ואף אי נימא דמכר גם קה"ג דממון דשוב ל"מ שעבוד וא"א לשחרור להפקיע הא לפמשכ"ל אין מעכב להגירות גם קה"ג דממון וה"נ בשחרור לא יעכב קנין ממון. ואם כי י"ל דבשחרור דהבעלים הם המשחררים ולכן כיון שיש עוד בעלים אחרים עליו על קנין הממון שוב אין הוא אדון עליו לשחרר משא"כ בגירות שהוא עצמו מתגייר טרם שטבל לעבדות אז אין מעכב הקה"ג דממון להתגייר, ואך בכ"ז יש להבין כיון דעיקר השחרור הוא על קנין האיסור למה לא יוכל לשחרר כשקנין הממון היא לאחר. וקשה לפ"ז גוף מימרא דרבא דשחרור מפקיע משעבוד, דמשמע, דרק משעבוד מפקיע ולמה לא ישחרר גם כשקנוי הממון לאחר כיון דהאיסור אצלו והשחרור הוא על קנין האיסור וביותר קשה לפמש"כ התוס' בגיטין (דף מ"א) דדוקא היכא דיכול לסלקו בזוזי מפקיע משעבוד. וא"כ איך אמרינן כאן ביבמות בעבד הקנוי למע"י דמפקיע משעבוד, הא לא יוכל העבד לסלקו בזוזי שיפטור מלעבוד לו וכן קשה בב"ק דעבדי מלוג יוצאין בשו"ע לאשה למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג משום דמפקיע משעבוד הא ק"פ דבעל א"א לסלקו בזוזי ומוכרח דבשחרור אין מעכב קרן ממון ומשום דהוא משחרר האיסור שיש לו וא"כ מאי נפ"מ בין קנין מע"י לקה"ג, וגם בקנין הגוף למה לא יוכל לשחרר.

טו

טו) והנלע"ד דהנה זה ודאי דאין יכול האדון לשחרר קנין האיסור לחוד וקנין הממון ישאר אצלו דזה ל"מ שחרור כלל, דעיקר איסור העבדות נצמח מקנין הממון וכיון דמשייר הממון ל"מ שחרור, והוי שיור בשחרור דל"מ וע"כ כשהבעלים מכרו הממון לישראל אחר הרי באמת היה ראוי להיות להשני גם דין בעלים על האיסור דהרי בכ"מ הממון גורר האיסור ורק משום דהראשון שייר אצלו דין בעלים על האיסור וע"כ א"ל להשני קנין איסור אבל להכי ל"מ השחרור דראשון משום דאם יסתלק כח הראשון ע"י השחרור הרי יוכל השני שיש לו קה"ג דממון לזכות בהאיסור. מה תאמר, דכיון דכבר נשתחרר האיסור שוב א"א להיות משתעבד אבל אדרבה אמרינן להיפוך דקנין האיסור לחוד א"א לשחרר, וכמו היכא שכל העבד לאחד ל"מ לשחרר האיסור והממון ישאר, דאין זה שחרור ה"נ כשהם אצל שני בעלים, דמי כאלו הוא אצל אחד כיון דגם השני הוא ישראל ויש לו כח לזכות בקנין האיסור וכל שיש בעלים ישראלים על הממון ל"ש שחרור על האיסור לחוד דהוי שיור בשחרור. ועפ"ז שפיר ניחא מ"ש התוס' רי"ד דכשמכר לישראל שני היינו שמכר הקה"ג דממון ולא רק השעבוד אין יכול הראשון לשחרר רק כשיפקיר השני הממון וכן כשמכר השבאי לישראל ג"כ ל"מ הבעלים לשחרר ומשום דס"ל דשבאי קנה קה"ג ע"י הכיבוש וגם הישראל שקנה ממנו יש לו קה"ג וזה מעכב להשחרור, ואולם כ"ז כשמכר לישראל אבל כשהוא תחת ידי השבאי אף שיש לו ג"כ קה"ג אבל אין זה מעכב כלל להשחרור כיון דעכו"ם ל"ש לקנין איסור דעבדים ואצלו הממון אין גורר לאיסור וע"כ שפיר מצי הבעלים לשחרר האיסור אבל כשמכרו לישראל דבישראל כשיש לו קה"ג שוב גורר האיסור וכמ"ש להלן, וע"כ ל"מ הבעלים לשחרר וכנ"ל:

טז

טז) ומיושב ג"כ מה שהקשינו מהא דבב"ק וביבמות דאמרינן דמפקיע משעבוד הא אין יכול לסלק בזוזי ובכה"ג אין מפקיע כמ"ש התוס' גיטין, ולהנ"ל זה באמת כונת הגמרא דכמו דשחרור מפקיע משעבוד ול"א להיפוך דהשעבוד מעכב שלא יחול השחרור משום דהוי שיור בשחרור, דבשלמא בהקדש דמפקיע ול"א דהשעבוד יעכב שלא יחול ההקדש, היינו משום דבהקדש אין חסרון משום שיור וחל ההקדש על מה שיש לו ואין זכות שיש לאחר מעכב שלא יחול ההקדש על שלו וע"כ בשעבוד דיכול ההקדש לחול שוב אמרינן דמפקיע השעבוד אבל בשחרור שנתבאר לעיל דא"א לשחרר הקנין איסור שיש לו כשהקנין ממון לאחר ומשום דאין זה שחרור, וא"כ גם בשעבוד נימא דהשעבוד יעכב שלא יחול השחרור משום דהוי שיור וע"כ צ"ל כיון דע"י השעבוד א"א לו לזכות עתה בקנין האיסור כ"ז שלא גבה וע"כ ל"מ שיור בשחרור ודוקא כשיש לאחר קנין הגוף שיוכל לזכות בהאיסור אז אמרינן דא"א לבעל קנין האיסור לשחרר. וכמש"ל דהוי שיור אבל לא בשעבוד כ"ז שלא גבה דא"א לזכות בקנין האיסור, וע"כ אין זה שיור להשחרור, וזה הוא דמביא הגמרא בב"ק דיוצאין בשו"ע לאשה מהא דשחרור מפקיע משעבוד, דגם בעבדי מלוג שיש להבעל ק"פ כיון דלאו כקהג"ד, ואין גורר אחריו האיסור, וע"כ יכולה האשה לשחרר וגם ביציאת שו"ע דמי לשחרור. ואין מעכב הק"פ להשחרור. וכן ביבמות לענין גירות דמצי לטבול לב"ח כשקנה מעכו"ם דא"ל רק מע"י, מה"ט דע"י הקנין דמע"י אין לו האיסור. וע"כ אין מעכב להגירות וכמו בשחרור דמפקיע משעבוד ואין מעכב השעבוד להשתחרר מה"ט ולכן בשום דוכתא לא מצינו דגם הקדש יפקיע אם יש לאחר ק"פ ורק בשחרור אמרינן כן ומשום דהשחרור הוא על קנין האיסור וע"כ אין מעכב רק קה"ג שגורר אחריו קנין האיסור. אבל ק"פ אין מעכב להשחרור וכיון דחל השחרור שוב מפקיע הק"פ:

יז

יז) וכן מוכרחים לומר לשיטת רש"י ותוס' בקדושין ט"ז דבע"ע דאמרינן גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אינו מחול. היינו, דגם קנין הממון אינו נפקע במחילה לחוד בלא קנין ודלא כשיטת הרמב"ן והרשב"א שם דשני קנינים הם בעבדות אחד קנין דמע"י והוא ק"מ ואחד קנין איסור וקנין איסור זה יש גם בע"ע המתירו בשפחה, וע"ז הוא דאמרינן דאין גרעונו מחול ולפ"ז כתב הרשב"א דמוכר עצמו דאסור בשפחה באמת מהני תחילה ע"ש, ומתבאר מדבריהם דעל קנין הממון מהני מחילה ודמי למפקיר עבדו דצריך גט שחרור על האיסור ע"ש. אבל שיטת רש"י ותוס' אינו כן ואף הממון אין נפקע ומשום דגופו קנוי כמו דקל לפירותיו וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"ק (דף קי"ג), ולפ"ז גם ע"ע הנמכר לעכו"ם ג"כ ל"מ מחילה דהא בב"ק שם מביא הך דרבא דגופו קנוי גם בנמכר לעכו"ם, וכיון דגם בע"ע ל"מ תחילה כ"ש נכרי בנכרי דל"מ מחילה ומשום דגופו קנוי למע"י כדקל לפירותיו וכ"ה להדיא בריטב"א גיטין (דף ל"ח) וכמש"ל. וא"כ איך אמרינן דנקנה מעכו"ם מהני כשקדם וטבל לב"ח ומשום דמפקיע משעבוד והא ל"ד כלל לכל שעבוד דמהני מחילה אבל הכא הא גם לעכו"ם יש קה"ג למע"י כדקל לפירותיו ואיך מפקיע מקנין זה, ושו"ר ברמב"ן שהרגיש בזה וז"ל קנה עצמו ב"ח וא"צ ג"ש משום דל"ק לו לגופו ומשמע דלוקח עבד מעכו"ם ורצה להשתחרר ולהתגייר א"צ ג"ש אלא דלימא לו באפי תרי זיל ויטבול לשם ב"ח דמ"ש מקדם וטבל דפקע מדנפשיה, ומדקאמר דקנה עצמו ב"ח סתם משמע דא"צ ג"ש כלל ומשום דל"ק אלא למע"י עכ"ל, חזינן דהוכיח באמת מזה כשיטתו בקדושין דקנין הממון נפקע במחילה ומשום זה מפקיע משעבוד, אבל לשיטת רש"י בקדושין הנ"ל דגם קנין ממון אינו נפקע בע"ע וה"ה בנמכר לעכו"ם וכנ"ל, קשה טובא איך שייך להפקיע משעבוד, ומוכח כדברינו הנ"ל דבשחרור אין מעכב גם קנין גמור כל שהוא קנין כזה שאין גורר ע"י האיסור וקנין עכו"ם למע"י אף שלא ניתן למחילה בכ"ז אינו גורר האיסור וכמש"ל וע"כ מהני השחרור על קנין האיסור ומשום דל"מ שיור בשחרור וכמש"נ. ולאחר שטבל לב"ח אם צריך ג"ש להפקיע הממון הנה ברמב"ן הנ"ל מתבאר דמדסתם משמע דא"צ ג"ש, ואולם זהו לפי שיטתו דהוי רק שעבוד ומהני מחילה, וע"כ הגירות מפקיע וככל שעבוד שנפקע ע"י שחרור והקדש, אבל לשיטת רש"י וכפמש"נ י"ל דנהי דמהני השחרור משום דאין מעכב קנין מע"י להשחרור על האיסור אבל בכ"ז קנין הממון שלו לא נפקע וגם מהרמב"ן משמע דלא פשיט לו כ"כ דין זה ואמנם י"ל גם לרש"י כיון דהשתא נעשה ישראל שוב א"ל גם קנין ממון שמקודם בהיותו עכו"ם דקנין ע"ע הוא קנין אחר וגם דגם אין נמכר בע"ע וצ"ע:

יח

יח) ועפ"י הרמב"ן הנ"ל הבנתי ג"כ מה דדחיק הרמב"ן שם בהני דיהבי זוזי אכרגא אי צריכי ג"ש דהנפ"מ כשהטבילו הלוקחים בע"כ לשם עבדות וקמבעי אי הוי כקונה עבד מעכו"ם דמטבילו בע"כ וצריך ג"ש או דלמא אין כפיתן כלום משום דאין להמלך קנין בהדי ואינו מחוור דא"כ היה לו לשאול אם הם כעבדים או כעכו"ם עכ"ל, ולמה דחיק בזה ולא פירש כפשוטו דבעי טרם שטבלו אי צריכי ג"כ ולא מהני מחילה ויכולים הבעלים לחזור בלא ג"ש או דמהני מחילה דבשלמא רש"י ותוס' דהוכרחו לפרש דנפקא מינה לענין אי מהני הגירות היינו משום דהם ס"ל דזה ודאי פשיטא דהמלך לא גרע משאר עכו"ם, והני דיהבי זוזי ג"כ יש להם קנין מע"י ככל לוקח עבד מעכו"ם וא"כ א"א לפרש דבעי אי מהני תחילה דודאי ל"מ ככל לוקח מעכו"ם דל"מ מחילה וכנ"ל, וע"כ פירשו, דהספק הוא אי מהני הגירות ככל לוקח עבד מהעכו"ם או דהכא עדיף משום דד"מ ודמי לקנה מעכו"ם גופו דלא מהני מה שטבל לב"ח, אבל הרמב"ן דפי' האיבעיא אי הכא גרע מכל לוקח מעכו"ם או דדמי ללוקח מעכו"ם ומהני טבילתם בע"כ א"כ למה הוצרך לזה ולא פירש כפשוטו דבעי אי מהני תחילה או צריך ג"ש ואולם לפמש"כ להרמב"ן ס"ל דכל לוקח עבד מעכו"ם ג"כ מהני מחילה וע"כ ניחא דא"א לפרש כפשוטו דודאי מהני מחילה דהא לא עדיף מכל לוקח מעכו"ם וע"כ הוצרך לפרש שהטבילו בע"כ ואז צריך ג"ש אי לא גרע מכל לוקח מעכו"ם דנעשה עבד גמור ע"י הטבילה בע"כ, ולכן הקשה ע"ז דהו"ל למבעי בעבדותן אי דינם כעבדים לענין מצוות או דהם כעכו"ם ואח"כ כתב הרמב"ן ז"ל ויש לפרש דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה דכיון דמקבלין מלכותו וגזירותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמו וכעכו"ם גופיה שנמכר, ופשוט. דכיון דגופו משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי חובם עכ"ל, נראה כונתו דאין הספק אי יש להמלך קנין עדיף יותר מכל עכו"ם משום דינא דמלכותא או משום כיבוש רק הספק הוא דמשום דינא דמלכותא נעשו כמוכרים עצמן להישראלים דיהבי זוזי ודינם כעבדים דצריך גט שחרור, ועוד יתבאר בסימן שאחרי זה אות י"א:

יט

יט) והנה לפי פי' רש"י ותוס' דמפרשי דהנפ"מ אם נתגיירו אי צריכי גט שחרור כבר הבאנו באות ג' דהפ"מ הוכיח מזה דבגיותם יש איסור עבדות וצריך גט שחרור לשמה לאחר הגירות דבעודם בנכריות לא שייך גט שחרור, ושם תמהנו, איך אפשר שיהני הגירות בעודן נעבדותן טרם השחרור, וגם איך שייך אחר הגירות כשהם כבר ישראלים אסור עבדות. ואולם לכאורה מצינו כיוצא נזה ביבמות (דף מ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה שם שהקשו, דכיון דמוכח הכא דעבד בעי טבילה אחר השחרור איך אמרינן בגטין הכותב שטר אירוסין לשפחתו וא"ל צאי והתקדשי בו דמקודשת דמשמע דמקודשת קודם טבילה, ותירצו, דהטבילה הוא קודם השחרור, וחזינן דמועיל הטבילה ליהדות בעוד שהוא עבד קודם השחרור, ובאמת תמוה הדבר דכיון דצריך טבילה מעבדותו ליהדות איך מועיל הטבילה בעוד שהוא עבד:

כ

כ) והנה ברמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה מבואר להדיא דהטבילה של שחרור הוא לאחר השחרור דוקא, ויקשה להרמב"ם קושית התוס' מהא דצאי והתקדשי בו, ושמעתי מאדמו"ר שתירץ קושית התוס' בטוב טעם דע"י השחרור לחוד פקע ממנו איסור עבדות לגמרי, והטבילה היא רק לקבלת יהדות להתקדש בקדושת ישראל וכמתבאר שם ברמב"ם כשמשתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני ג' וביום שבו תגמור גירותו ויהיה כישראל, אבל איסור דעבדות פקע ע"י הגט שחרור לחוד וכדמוכח מהא דנאסר בשפחה מיד אחר הג"ש כמבואר בגטין (דף י"ג) דחוב הוא לעבד שאוסרו בשפחה, והנה הא דבעבד לא תפסי קדושין הוא רק משום איסורא דעבדות, וע"כ כיון שנשתחרר ופקע מעבדותו שוב תפסי בו קדושין, והטבילה שצריך הוא לגמור גירותו אבל זה אין מעכב לת"ק, וא"ש הך דצאי בו והתקדשי, ע"כ שמעתי. והנה באמת פליאה על התוס' בקושיתם, דא"ל דס"ל להתוס' דאף דפקע העבדות ע"י הג"ש אבל עדיין לא ת"ק משום לתא דעכו"ם כיון דעדיין מחוסר גירות במקצת ודינו כעכו"ם לענין ת"ק, דאאפל"כ, דהא חזינן דצריך ילפותא להא, דלת"ק בעבד ולא ילפינן מעכו"ם דנפק"ל דלת"ק מלא תתחתן ולמה הוצרך למילף בעבד מעם הדומה לחמור כמבואר בקדושין (דף ס"ז) וע"כ מוכח דהיהדות שיש לעבד הוא מספיק להוציאו מכלל עכו"ם לענין ת"ק, וע"כ צריך ילפותא דע"י העבדות גופא לת"ק, וזה ודאי דוחק דהילפותא הוא לגלות שהוא בכלל עכו"ם, ועוד הרי חזינן להרמב"ם וסיעתיה דס"ל דבשפחה ליכא כלל איסור מה"ת, ומה"ט ממזר נושא שפחה דלא אסרו רבנן על הממזר איסור שפחה משום תקנת הולד כמבואר בפט"ו והרי הרמב"ם פסק דיש איסור מה"ת בנכרית דרך חיתון כמבואר פי"ב ומדוע בשפחה מותר מה"ת, ואף דרך חיתון כמו ממזר נושא שפחה, וכן מפורש ברמב"ם פי"ב הי"ד דגם דרך חיתון מותר, והאומנם י"ל לפמ"ש המגיד משנה שם דהרמב"ם פוסק כר"ש דדריש טעמא דקרא משום כי יסיר וע"כ ס"ל דל"ד בז' אומות, ולפ"ז י"ל דע"כ בשפחה ליכא הלאו דלא תתחתן אף אי נימא דיש עליה דין עכו"ם לחומרא משום דל"ש בה כי יסיר דהרי מחויבת במצות. אבל עכ"פ כיון דל"ש בשפחה הלאו דל"ת, שוב ליכא למילף גם לענין דלא ת"ק בשפחה כמו בעכו"ם מל"ת, ואף הלמוד דמסיק הגמ' שם בקדושין מאחר כן תבא אליה, מכלל דמעיקרא לת"ק ל"ש בשפחה להרמב"ם דמותר מה"ת בשפחה, וע"כ צריך הגמרא ילפותא אחריתי לעבדים דלת"ק משום דא"א למילף מעכו"ם דהוי כישראלים לענין ת"ק ורק משום העבדות לת"ק וא"כ מה הקשו התוס' מצאי והתקדשי בו דהא כיון דע"י הג"ש פקע העבדות שפיר ת"ק גם טרם הטבילה דהגירות במקצת שחסר לו אין מעכב לת"ק דהא גם בעבדותו מקרי ישראל לענין זה וכנ"ל:

כא

כא) ונראה לענ"ד דהתוס' ס"ל דהטבילה שצריך בשחרור לא להשלים הגירות שחסר לו בעבדותו וכמשמעות לשון הרמב"ם הנ"ל, אבל התוס' סוברים דקבלת יהדות בטבילתו לעבדות הוי גירות גמורה ושלמה ולא גירות במקצת, והא דלא הוי כישראל גמור לכ"ד ואין מחויב בכל המצות זה ג"כ מאיסורא דעבדות שחל עליו דכשם שהעבדות גורם לו איסור דלא יהיה קדש ושלא יתפסו בו קדושין, וכן לענין יחוס שיהיה עם הדומה לחמור כמו כן גורם לו איסורא דעבדות שלא יתקדש בקדושת ישראל לכל המצות, וזה הוא מעצם איסורא דעבדות, והשחרור צריך לסלק מעליו כל הנכלל באיסור עבדות, וכיון דהעבדות גורם ג"כ שלא יתקדש בקדושת ישראל וע"ז צריך טבילה להתקדש בקדושת ישראל וע"כ הגט שחרור והטבילה הם כשני דברים המתירים בהשחרור דהטבילה הוא ג"כ מעצם השחרור וכל זמן שלא טבל לא נסתלק כלל איסורא דעבדות לענין מצות, שעל זה לא מהני הגט שחרור לחוד, וע"כ עדיין הוא בעבדותו לכל דבריו, שאי אפשר להתחלק השחרור לחצאין והגירות והשחרור הם כאחת, ואף דאחרי הגט שחרור בודאי דאין רשות רבו עליו אבל מ"מ עדיין הוא באיסור עבדות, כמו במפקיר עד שיטבול, וע"כ שפיר הקשו דלא יועיל הקדושין משום דעדיין הוא בעבדותו כל זמן שלא טבל, ועפ"ז שפיר ניחא גם תירוצם דמהני הטבילה גם קודם השחרור, והיינו כיון דתרוייהו הג"ש והטבילה הם להפקיע העבדות והגירות נעשה ג"כ ממילא ע"י השחרור, והוי כמילה וטבילה דנעשה הגירות ע"י שניהם ביחד ומהני מה שיעשה מתחלה, וה"נ מהני בין כשהטבילה קודם בין שהג"ש קודם דתרוייהו לסלק העבדות, הג"ש והטבילה, וע"י שניהם ביחד פקע העבדות ונתקדש בקדושת ישראל ושחרורו וגירותו באין כאחת, דבלא הטבילה לא יצא גם מעבדותו ומשום דזה גופא מה שאין עליו קדושת ישראל הוא מכלל איסורא דעבדות וכנ"ל:

כב

כב) ונראה דגם הרמב"ם ס"ל דעיקר מה דעבד לא בא לכלל ישראל לענין מצות הוא רק משום דזה מכלל איסורא דעבדות ולא משום דגירותו הוא לחצאין כנ"ל, ואף דבכ"ז ס"ל דע"י הגט שחרור לחוד נפקע ממנו הך דינא דעם הדומה לחמור, דהיינו איסורא דעבדות שלא יתפסו בו קדושין וזה פקע ע"י הג"ש לחוד ולענין מה דעבד דמי לאשה לענין מצות אף שגם זה הוא מכלל איסורא דעבדות כנ"ל, זה ל"פ ע"י הג"ש לחוד, וע"ז צריך טבילה אשר בזה נגמר השחרור ואין מעכב הטבילה לענין ת"ק, דלזה יצא מעבדותו בהג"ש לחוד, וניחא הך דצאי והתקדשי גם להרמב"ם דהטבילה הוא לאחר הג"ש ומשום דלתפיסת קדושין ע"י ג"ש לחוד פקע הך איסורא דמתחלק השחרור לחצאין דהיינו איסורא דעבדות שבזה גרוע מאשה, דהיינו תפיסת קדושין זה פקע ע"י הג"ש לחוד, אבל להתקדש בקדושת ישראל להתחייב בכל המצות ע"ז צריך טבילה להפקיע הך איסורא דעבדות ובזה חולקים התוס' דהשחרור אין מתחלק לחצאין וכ"ז שלא טבל דל"פ העבדות לענין מצות ל"פ ג"כ העבדות לתפיסת קדושין וע"כ הקשו מצאי בו והתקדשי וכנ"ל וראיה לדברנו בהרמב"ם ממה שכתב בפרק י"ד הל' י"ז מאיסורי ביאה דעבד מותר לישא אמו, בתו ואחותו שכבר יצא מכלל עכו"ם והיינו דהוי כגר שנתגייר, ואם נימא דגירותו אינו בשלימות מדוע תותר וע"כ דגירותו הוא לגמרי ככל הגרים ורק האיסור דעבדות מפקיעו להתקדש כישראל, וע"כ מותר בעריות ככל הגרים דלענין זה יצא מכלל עכו"ם לגמרי להיות גר וכקטן שנולד, (ולכאורה משמע בהרמב"ם דמפרש הא דמותר באמו היינו שהולידו בעבדותה ולא כפי' רש"י באמו מגיותו וכן ר"ל במנ"ח ע"ש, אשר מזה היה משמע דבאמו מגיותו באמת אסור וע"כ הטעם משום דאין גירותו גמורה וע"כ לא הוי כקטן שנולד אבל אינו מובן הטעם מדוע יהיה מותר באמו שהולידו בעבדותה מדוע יגרע מעכו"ם דיש עליו דין עריות, ובחינוך כתב הטעם משום דיצא מכלל עכו"ם, ואח"כ כתב עוד טעם דאין לו חיוס [ועיין טורי אבן חגיגה (ב:) שרצה לומר דשפחה יש לה חיוס דולדה תתיחס אחריה, ומחינוך הנ"ל מוכח איפכא דאל"כ היה אסור באמו השפחה שהולידו בעבדותה דיש לה חיוס לדברי הטורי אבן], אבל מסוף לשון הרמב"ם יתבאר דגם באמו מגיותו מותר וע"כ הטעם משום דכקטן שנולד דמי ומוכח דגירותו הוי גמורה ולא לחצאין ויש לדחות:

כג

כג) ולכאורה יש להביא ראיה ממה דמהני טבילה לחוד אחר השחרור ולא אמרינן דיצטרך ג"כ הטפת דם ברית דבשלמא אי אמרינן דהגירות בעבדות הוא בשלמות ורק איסורא דעבדות מעכבו מלהתקדש כישראל וע"כ ל"ק דיצטרך הטפת דם ברית דכיון דכבר נמול בעבדותו והוי גירות גמורה מצד דין גירות, שוב לא שייך עוד הטפת דם ברית, כיון דכבר מהול וליכא דם ברית, ודמי לנשים דסגי בטבילה לחוד אבל אי נימא דהגירות דעבדות הוא רק לחצאין א"כ שייך לכאורה הטפת דם ברית על מה דחסר להגירות ע"י המילה דעבדות ויצטרך גם הטד"ב אחר השחרור ושו"ר ברמב"ן שהיא שאלת הראשונים וז"ל ובתוס' שואלים למה א"צ נמי מילה כלומר הטפת דם ברית ומתרצים לפי דעתם דטבילה זו מדרבנן לא הטריחו לצער ולסכן עצמו במילה, ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדת ישראל כמו שפירשתי למעלה גבי לוים עכ"ל, ומ"ש גבי לוים היינו הא דאמרינן (בדף מ"ו) דאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה, וקשה דשבט לוי שנמהלו מקודם במצרים איך נכנסו בברית, וכתב מקודם שבאמת הטיפו דם ברית קודם קבלת התורה, ואחרי זה כתב ולי נראה דמדין מילה אין חייבין להטיף דכבר מלו, ול"ד לערבי מהול דכיון דלא מפקדי כלא מהילי דמי, הלכך בני לוי נדמו כנשים להכנס בטבילה לברית עם המילה שלהם ע"ש. והנה הרמב"ן מדמה טבילת שחרור להך דלוים, ולכאורה בלוים כיון דמחויבין היו לימול וע"כ כשמלו שוב ל"ש הטד"ב דשני פעמים ל"ש ד"ב וע"כ שפיר דמי לנשים, אבל בטבילת שחרור דמה שמלו בעבדותן לא היו מחויבים ואם כי ברמב"ם ובשו"ע הל' מילה מתבאר דכשם שמצוה על האב למול בנו ה"נ מצוה על הרב למול עבדיו, ועובר בעשה אם לא מל (והמנחת חינוך (מצוה ב) כתב דאינו יודע מהיכן ילפינן דהרב מחויב למול יותר משאר כל אדם ונשאר בצ"ע ע"ש, והוא פלא הרי מפורש בקרא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך בשלמא בקנה מישראל י"ל דהחיוב על העבד בעצמו דכבר הוא מחויב במצות ואף דבאשה ליכא מצות מילה מ"מ י"ל דעבד חייב אבל בקנה מעכו"ם או בקנה עכו"ם גופו דעדיין עכו"ם הוא ול"ש החיוב עליו בעצמו וע"כ דהחיוב על הרב ומקנת כסף נכלל ג"כ ודאי בקנוי מעכו"ם, וא"כ הרי מפורש בקרא להדיא דהחיוב על הרב) אבל בלוקח עבד מתחילה ע"מ שלא למולו מבואר בגמ' וברמב"ם שם דמותר לקיימו, והנה בזה אם נמלך אח"כ למולו הרי לא היה מחויב בהמילה, וא"כ דמי לערבי מהול דלא מפקד ובשלמא אי אמרינן דע"י מילתו בעבדותו הוי גירות גמורה י"ל דתו ל"ש הטפת דם ברית עוד, אבל אי הוי רק גירות במקצת א"כ שייך הטד"ב ולמה סגי בטבילה לחוד ואולם באמת נראה דאף דהוי גירות במקצת כיון דעכ"פ הוי מילה ליהדות שוב ל"ש הטד"ב דל"ד לערבי מהול דאין בזה סרך מילה, וביותר דכיון דעכ"פ ע"י גירות דעבדות יצא מכלל ערל (דהא עבד ערל אסור בתרומה) וכיון דאינו ערל תו ל"ש הטד"ב:

כד

כד) ויש להעיר ממה דפסק הרמב"ם בפ"ז מתרומות [הי"א] דנולד מהול מותר בתרומה וכבר תמה המנ"ח דסותר הרמב"ם את עצמו דפסק בהלכות מילה דנולד מהול צריך הטד"ב ע"ש שנשאר בצ"ע, והיה נראה דס"ל להרמב"ם דאף דנולד מהול צריך הטד"ב משום ערלה כבושה מ"מ לא מקרי ערל כיון דלא ניכר הערלה ובכ"ז צריך הטפת דם ברית משום חיוב מצות מילה דכיון דיש ערלה כבושה שייך הטד"ב מהך ערלה ונקרא ד"ב אבל בכ"ז לא חל שם ערל על האדם משום ערלה הכבושה וע"כ מותר בתרומה דזה לא תליא בחיוב מצות מילה, רק בשם ערל, וכ"נ בכל הני דנימולו שלא בזמנם דצריך הטד"ב בכ"ז לא מקרי ערל, וכך לענין פסח דמעכבת מילת בניו ועבדיו, י"ל דגם נולד מהול מעכב הטד"ב דשם תליא בחיוב מצות מילה אבל לענין תרומה רק בשם ערל תליא ועפ"ז אין אנו צריכים למה שנדחק המנחת חינוך לחדש דבר זר דע"י הטפת דם ברית יוצא הערלה הכבושה דאל"כ לא היה מהני הטד"ב כיון דנשאר בערלו ע"ש, ולפמש"כ א"צ לזה דבלא הטד"ב ג"כ אין עליו שם ערל משום ערלה הכבושה ורק לקיום מצות מילה הוא צריך הטד"ב, ואפשר דמזה הוכיח הרמב"ם דנולד מהול מותר בתרומה דע"כ דלא מקרי ערל דאל"כ ל"ש הטד"ב כיון לעדיין נשאר ערל וע"כ כמוש"כ דלא מיקרי ערל גם בלא הטפת דם ברית כנ"ל, וזה סתירה למש"כ לעיל אבל יש לחלק:

כה

כה) ובמ"ש הרמב"ן (יבמות מו.) מקודם דהלוים באמת הוצרכו הטפת דם ברית לכנוס בברית תמוה לכאורה אחרי דכבר היו נמולים ונתקיים בם מצות מילה מה שייך הטד"ב דהוי כחותך באצבע, בשלמא בהך דנימולו שלא בזמנו אף דאין ערלה מ"מ כיון דלא נתקיים המצוה כתקנה, והיה להם ערלה מקודם שייך הטפת דם ברית לקיום מצות מילה, אבל בלוים שנתקיים מצות מילה כתיקונה מה שייך עוד הפעם הטפת דם ברית, ואולי יש לדחוק דכיון ללא נתנה פריעת מילה לאברהם עיין ביבמות (דף ע"א) וכיון דעדיין לא פרעו ובמתן תורה נתחייבו בפריעה, וע"כ שייך הטד"ב:

כו

כו) ולענ"ד יש להביא ראיה ברורה למש"כ דק"ל טובא בהא דאמרינן ביפת תאר כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומותר בה מיד, ולהרמב"ם דהטבילה הוא לאחר הגט שחרור וכבר הוא מופקע מהאדון ואין לו עליו כלום, ואי נימא דהטבילה הוא רק לקבלת יהדות א"כ איזה זכות יש להאדון שיכול להטבילו בע"כ אחר הג"ש שכבר לא שייך אליו כלל, וגם להתוס' דהטבילה קודם שחרור ג"כ קשה אי נימא דהטבילה הוא רק לקבלת יהדות ול"ש לאיסור עבדות א"כ מה שייך זה להאדון שיוכל לכופו וכפית האדון לא שייכא רק במה שנוגע לעבדות דע"ז יש לו רשות לשחררו בע"כ ואולם לפמ"ש ניחא כיון דגם להרמב"ם העבדות הוא הגורם שלא להתקדש בקדושת ישראל וכיון דהוא מכלל איסור עבדות וע"כ כל זמן שלא טבל ע"כ דהאדון הוא בעלים על איסור עבדות הזה, דכל עבדות הרי ע"כ די"ל בעלים ולכן האדון יש לו הזכות על הטבילה להטבילו בע"כ כמו שיש לו רשות לשחרר בע"כ, ואף לאחר הג"ש שכבר פקע גם איסורא דעבדות לענין תפיסת קדושין להרמב"ם, מ"מ לענין להתקדש כישראל דלא נפקע העבדות כ"ז שלא טבל, וכיון דהוא מכלל איסור עבדות לכן האדון הוא הבעלים ע"ז, להטבילו בע"כ, וכמו דמפקיר עבדו דנשאר אדון רק על האיסור לשחרר ואך דשם הוא אדון על כל האיסור ואחר הגט שחרור הוא אדון רק על מקצת האיסור שנשאר עדיין שלא נתקדש כישראל ועל כן הוא בעלים להטבילו בעל כרחו, אבל להרמב"ם ג"כ ס"ל דגירותו בעבדות לא היה לחצאין כנ"ל, ואף שמלשון הרמב"ם משמע דבטבילת שחרור נשלם הגירות הכונה הוא דכיון דאיסור עבדות גרם לו שלא יתקדש כישראל גמור וע"כ הטבילה דשחרור מקרי ג"כ גירות והוא כגירות מעבדות ושחרורו וגירותו באין כאחת:

כז

כז) כלל העולה מכל מ"ש דעבדים הקנוים לעכו"ם אף ע"י כיבוש דיש להם קה"ג מ"מ יכולים להתגייר בלי דעת רבן, דכיון דבעכו"ם ל"ש קנין איסור אין קה"ג דממון מעכב להגירות, ובישראל להסוברים דיש איסור עבדות בגיותן צריך ג"ש דוקא קודם הגירות ודלא כהפנ"מ הנ"ל [באות ג'] דל"ד למ"ש התוס' דטבילת שיחרור מהני גם קודם הג"ש, דהתם לא מחסר גירות והטבילה הוא רק לסלק איסור דעבדות וכנ"ל אבל בגיותן אם יש איסור עבדות איך שייך גירות בעוד שהוא עבד וצריך גט שחרור אתמה, וע"כ דהגט שחרור הוא קודם הגירות, ואך דתמוה איך שייך לשמה לעכו"ם, וזהו קושית הרמב"ן ומפני זה מסיק דא"צ גט שחרור לשמה וכמו שפרשנו [באות ד'] ולפ"ז מהני רשות רבן לחוד להתגייר: