אמרי משה/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי משה ז

סימן ז
בדין א"א מנפילה הראשונה אי פוטרת

כבר מפורסם בשם מו"ר הגר"ח זצ"ל שהקשה בריש החולץ דהכונס יבמתו מעוברת לא תנשא צרתה שמא יהי' הולד בן קימא, והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, וקשה דאף דהולד אין פיטר, מ"מ תפטר משים כרת דא"א שיש עלי' כמבואר במשנה דכשהילד ב"ק חייבין בקרבן, ורצה להוכיח מזה דאשת אח מנפילה זו אין פוטר, ע"כ ועפ"ז אמר ליישב מה דק' במה שכ' התוס' (בדף י') והרב'"ן דלתני אשת איש שפוטרת צרתה, וכתבו דהיא עצמה נפטרת. משום דאינו עולה ליבום א"ע לחליצה וצרתה מתיבמת, וקשה כיון דעכ"פ היא פטורה משום שא"ע ליבום א"כ חל עלה א"א ותפטור הא"א את צרתה, ומוכח דא"א מנפילה זו א"פ.

א

א) ונלע"ד ליישב קושיתו דלכאורה יפלא איך אפשר שיהי' כרת כיון דהולד אין פיטר והיא זקוקה וכשיש זיקה איך שייך כרת, ולמאי היא זקוקה, ול"ש לומר דהזיקה היא רק לחליצה ולא ליבום כמו בח"ע, דמהכ"ת נחלק בזה, גם יש להבין הא דפשיטא גם לר"י דס"ל דביאת מעוברת שמה ביאה, מ"מ כשהולד ב"ק ל"ש ביאה, והרי כיון דהולד אין פוטר ונחשבת לזקוקה מדוע לא יועיל היבום, ורש"י כתב משום דכאן ל"ש אם יבא אלי', אבל מדוע לא יועיל גם כשהולד ב"ק. כיון דאינו פוטר, ובזה אפ"ל כיון דאיכא כרת ל"מ היבום דלא קנה אותה, ורק לס"ד דעדל"ת שיב"כ הו"א דאחות אשה מתיבמת לולא עלי', דאז הי' הדין דקונה אותה משום דמותרת לי דעדל"ת, אבל הכא דאסורה עליו ל"מ היבום מה"ת, אבל עדיין יקשה על חליצה מ"ט ל"מ, דל"ש כל שאין עולה ליבום, דהרי ע"כ זקוקה משום דהולד אין פוטר, ועיין בתוס' ד"ה ור"ל. דמבן אין לו עיין עלי' ידעינן דלא תחלוץ ולא תנשא, וכ"ז לר"ל יש גזה"כ, אבל ר"י דל"ל הך דרשא מ"ט ל"מ החליצה, ואולי דגם ר"י אי"ל הך דרשא כשהולד בר קימא ואי משום דהוי חליצה פסולה אין זה רק מדרבנן ובסוגיא זו מתבאר דמה"ת לא הוי חליצה כלל כשהולד ב"ק דמותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ועיין רש"י (דף מ"א ע"ב) ד"ה אלא משום דר"י, וצ"ע כיון דהולד אין פוטר וזקוקה היא מ"ט ל"מ החליצה, וגם איך אפשר שיהי' כרת, ואף לתירוץ הנ"ל דא"א מנפילה זו אינו פוטר, קשה כיון דזקוקה היא מ"ט יש כרת.

ב

ב) וע"כ נראה דבאמת כ"ז שלא יצא הולד והיא זקוקה ליכא כרת ג"כ, ורק אחר שיצא הולד עוקר הזיקה למפרע, דנתברר דהיא א"א שי"ל בנים. ובודאי דל"ש לומר דהי' זיקה עד הלידה ומעכשיו נפקע הזיקה, כיון די"ל בנים, וכיון דנעקר הזיקה למפרע, ע"כ חייב כרת, אבל בכ"ז ל"ש להקשות דהכרת יפטור, דהרי כ"ז שלא יצא הולד ואיכא זיקה גם הכרת ליכא, וכשם שהולד עצמו אינו פוטר, אף שאח"כ כשיצא לאויר העולם ע"כ דנעקר הזיקה למפרע, בכ"ז כ"ז שלא יצא אסורה להנשא משום דליכא עדיין דבר שיסלק הזיקה, ואף אם יבא אלי' ויאמר דהולד יהי' ב"ק ל"מ, וע"כ גם הכרת א"א לפטור, דהרי כ"ז שלא נולד ואין מה שיסלק הזיקה ליכא כרת, ורק אח"כ כשנולד ועוקר הזיקה למפרע הוא דמתחייב כרת דבעל א"א שלא במקום מצוה דנעקר הזיקה למפרע, אבל כ"ז שלא נולד אין מה שיסלק הזיקה, וניחא ג"כ מ"ט ל"מ החליצה לר"י כשהולד ב"ק, משום דאח"כ כשנולד נעקר הזיקה למפרע, וע"כ ל"ש חליצה על הזיקה שהיא רק לשעה, ומצאתי ראי' ברורה לדברנו בירושלמי, ריש החולץ דמשום דנעשה בן למפרע ע"כ לא מועיל החליצה כשהולד ב"ק, והביא ממשנה זו ראי' דגם למ"ד המזכה לעובר קנה היינו דוקא כשנולד נעשה בן למפרע, יעוי"ש בק"ע ולהלן יתבאר דגם חליצה עוקר הזיקה למפרע.

ג

ג) ולכאורה קשה אי א"א מנפילה הראשונה א"פ ממ"ד דצרת אילונית פטורה דע"כ משום א"א פוטרת צרתה וגם מחליצה פטורה כדאמרי' (בדף ג') למעוטי דר"א. ואך י"ל דלמאי דקי"ל דצרת אילונית מותרת היינו מה"ט דא"א מנפילה זו א"פ, וכן משמע קצת בסוגיא שם דקאמר הלכתא דצרת אילונית מותרת ואפי' צרת בתו אילונית דמשמע דגם אי צרת בתו אילונית אסורה, י"ל דצרת אילונית לחוד מותרת, והיינו מה"ט דא"א מנפילה זו א"פ, ועל צרת בתו אילונית הוא דהוצרך רש"י הטעם בשם בה"ג דהוי כצ"ע שלא במקום מצוה היינו דאף די"ל דהערוה של בתו תפטור הצרה ולזה אשמעינן דא"פ כיון דגם בלא הערוה נפטרה הוי שלב"מ, אבל האילונית עצמה ודאי א"פ צרתה משום דא"א מנפילה זו א"פ, ואפשר דכל מקום דאמרי' אשת אח מנפילה זו א"פ דהוי שלב"מ והיינו דמקום מצוה מקרי רק היכא דהערוה פוטרה ולולא הערוה הי' הא"א ניתר, ואז אמרי' דהערוה פוטרת צרתה, אבל בכ"מ דנרצה לומר דהא"א מנפילה זו תפטור הרי יש דבר אחר הפוטרה לעשותה באיסור א"א ולא הערוה, וע"כ מקרי שלב"מ. ודבר זה עוד צריך בירור, ואמנם י"ל בפשוט הא דא"א מנפילה זו א"פ היינו דליכא למילף מעלי' רק היכא שמלבד הא"א של נפילה זו היא ערוה. וגם בצ"צ איכא איסור א"א הקודם אבל במקום דליכא ערוה רק א"א מנפילה זו ליכא למילף מעלי', ונדחה עפ"ז מ"ש בדורל"נ ליישב הקושיא בהא דפרכינן (ד' כ"ד) אימא בכור לייבם פשוט לא מייבם, וקשה דא"כ לא משכחת צ"צ, ותירץ דלמ"ד נשואין מפילים משכחת צ"צ באח אחד שגירש הערוה ונשא אחרת, ולהנ"ל ז"א דהוי א"א מנפילה זו וא"פ, דהרי הצרה נפטרה לא משום ערוה רק משום צרת ערוה ועל צ"ע ליכא איסור ערוה חדש משום לצרור, רק שנפטרה מהזיקה ואיסורא שכיב עלה ממילא דהוי באיסור אשת אח כמבואר ברש"י (דף ג') [ואף כי מדברי התוס' דף ח' ד"ה כי. משמע מקושיתם שהקשו דיש כרת בצרה כמו בערוה מלצרור, לבד מהאשת אח זה רק להס"ד שם אבל להמסקנא דצ"ע שלב"מ שריא אין עלה איסור אחר רק הא"א כמבואר ברש"י הנ"ל] מש"ה א"פ, וניחא לפ"ז מה שמקשים על התוס' (ד' ל') ד"ה נאסרה, דגם למ"ד נשואין מפילים כשהותרה הערוה קודם הנפילה מותרת ורק הצרה אסורה, והרי כיון דהצרה אסורה תפטור הצרה את הערוה שהותרה מדין א"צ, ולהנ"ל ניחא דהוי א"א מנפילה זו, ולא דמי לכל צ דיש עליהן הא"א הקודם מנפילה הראשונה.

ד

ד) עוד יש להביא ראי' דא"א מנפילת זו א"פ ממ"ש התוס' (דף י"א) ד"ה צרתה מהו, דלר"י בן כיפר היא עצמה ודאי פטורה גם מחליצה משום דטומאה כתיב בה אך צרתה בעי אי אפי' מתיבמת משום מיעוט דהיא תועבה ואין צרתה תועבה, וקשה דכיון דהיא פטורה חל עלה א"א ותפטור צרתה מפני כרת דא"א, והמיעוט דתועבה הוא רק למעט דטומאת מחז"ג בעצמה א"פ, אבל כרת דא"א לפטור. וע"כ דא"א מנפילה זו א"פ, עוד ראי' ממ"ש המפרשים בהא דפריך בדף כ' אם בעלו אמאי קנה וקשה דאף דאין עדל"ת משום דאפשר בחליצה או מקרא דיבמתו, אבל מדוע לא יקנה בדיעבד וכתבו עפמ"ש המ"ל דבח"ע דאין עשה דוחה עשה חייב ג"כ כרת, וע"כ לא קנה גם בדיעבד משום כרת דא"א. ואולם תמהו ע"ז דאיך אפשר שיהי' בח"ע כרת דא"א דא"כ תפטור גם מחליצה משום כרת דא"א אבל אי נימא דא"א מנפילה זו א"פ א"ש.

ה

ה) אולם יש להביא ראי' דא"א מנפילה זו פוטרת ממ"ש התוס' (דף ל"ב) ד"ה לא פקע, ואע"ג דלא חייל איסור אחות אשה אסורה הצרה לייבומי כיון דלא פקע איסור א"א כמו אילונית דאוסרת צרתה אף דאין בה אלא א"א לחודה, והיינו דבזה פליג על ב"ש דב"ש ס"ל דהא"א נפקע באמת והיא עצמה אסורה להתייבם מדין אח"א דחייל כמ"ש התוס' וע"כ א"פ צרתה דהוי ערוה לאחר מיתה כמבואר ברשב"א שם, ור"ש ס"ל דלא פקע כלל איסור א"א דהא"א לא הותר רק לצורך הזיקה אבל בכה"ג שע"כ לא תהי' זקוקה משום דחייל אח"א שוב לא פקע הא"א ופוטרת צרתה כמו אילונית ואף דאנן ס"ל דצרת אילונית מותרת ס"ל להתוס' דהתם הטעם משום צ"ע שלב"מ דאילונית ל"ש כלל ליבום, אבל הכא מקרי במקום מצוה, ועכ"פ מוכח דא"א מנפילה זו ג"כ פוטרת.

ו

ו) עוד יש להביא ראי' דא"א מנפילה זו פוטרת ממ"ש התוס' (דף י') ד"ה לר"י, לדר"ע דח"ל פטור מחליצה גם צרתה פטורה, ולכאורה אף דידעינן דהיא פטורה משום דנת"ק וכדאמרי' (בדף כ') מסתברא ח"ל ת"ק ח"כ לת"ק, אבל מנ"ל דפוטרת צרתה דהא א"א ללמוד ח"ל מלצרור דאיירי בח"כ, וע"כ משום דכיון דהיא פטורה חל עלה איסור דא"א, ופוטרת צרתה משום א"א, ומוכח מזה דגם א"א מנפילה זו פוטרת צרתה, וכ"ש דהיא עצמה פטורה משום א"א מנפילה זו.

ז

ז) ולכאורה י"ל להביא ראי' דא"א מנפילה הראשונה פוטרת ממה שהקשו התוס' ביבמות (אף י') ובגיטין (דף פ"ב) דליתני אשת ב' מתים שפוטרת צרתה בקידש חוץ משמעון ולוי אחיו ושמעון קידש סתם והנה אשת ב' מתים לא הוי ערוה מצד עצמה רק דהתורה פטרה כשיש עלי' זיקת שני יבמים וקאי באיסור דא"א והוא הפוטר את הצרה ומוכח דא"א מנפילה זו פוטר, ואך דנוכל לפרש דהצרה היא אצל שמעון שמת באחרונה וכשמת ונעשה זיקת ב"מ יש עלי' א"א של ראובן שמת מקודם, וא"ל דא"א של ראובן הותרה בשעת נפילה, ושוב אין חוזר וניעור לשיטת הרשב"א דכל דהותר פ"א הא"א שוב אין חוזר אף דליכא זיקה, כמ"ש ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דאין חוזרת לזיקתה ומותרת לו כאשה דעלמא, אך ז"א דכשמת ראובן לא הותרה להתייבם דעדיין היא אשת שמעון, ובאמת כבר הקשה הרשב"א בגיטין שם דהרי נאסרה בשעת נפילה, ומוקי לה כשמתו שניהם כאחד, ולפ"ז י"ל דהצרות של ראובן ושמעון נפטרות משום צרות אב"מ, והיינו דלכל אחת יש עלי' א"א של השני, ואולם לפי"מ שיתבאר בסימנים הבאים אאפ"ל, דהא"א של השני פוטר דהוי כצ"ע שלא במקום מצוה דקדושין של ראובן אינו על האותו צד של שמעון, וע"כ דהא"א שלו גופא פוטר.

ח

ח) עוד יש להביא ראי' ממתניתן (דף ל"א ע"ב) ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהו ועשה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות משום שעלי' זיקת ב' יבמין, ובגמ' פריך ע"ז ואי זיקת ב"י מה"ת חליצה נמי לא תיבעי, ופי' בתו"י משום דס"ד דמאמר קונה מה"ת, ע"ש, והיינו כמו לב"ש דאינו קונה כיבום להפקיע הזיקה רק כקדושין דעלמא, והוי אב"מ מה"ת ולהכי פריך דלפטור מחליצה והרי אשת ב"מ נא הוי ערוה מצד עצמה, רק משום דאין עלי' זיקה ויש עלה חיסור דא"א ע"כ פוטרת צרתה, וקשה דהרי כשמת הראשון הותרה הא"א שלו, ואיך תפטר הצרה מחליצה, וגם למאי דמשני דמאמר מדרבנן הא דאוסרת צרתה לייבם, היינו ע"כ משום א"א, וקשה דהרי א"א הראשון הותר בשעת נפילה וע"כ צ"ל דמשום א"א של בעל המאמר פוטרת צרתה, ומוכח מזה דגם א"א מנפילה זו פוטרת, ומכ"ש דהיא עצמה פטורה משום א"א מנפילה זו.

ט

ט) והנה כבר הבאתי בסי' ה' (אות י"א וי"ב) דלהרשב"א דבנאסרה וחזרה והותרה אין חוזרת לזיקתה גם בשעה שנאסרה ליכא א"א ולהתוס' בשעה שנאסרה איכא גם הא"א וכשחזרה והותרה חוזרת גם לזיקתה ע"ש, ולפ"ז להתוס' אין ראי' מהך דאב"מ דא"א מנפילה זו פוטרת, דהרי כשעשה מאמר נתסרה על האח השני משום אשת איש וא"א ואז חוזר גם איסור דא"א מאחיו המת דהרי שוב ליכא זיקה על השני דנאסרה עליו ע"י המאמר, וע"כ כשמת בעל המאמר ואיכא זיקת ב' יבמין פוטרת צרתה משום שהי' עלה איסור דא"א מהראשון קודם הנפילה מבעל המחמר, ולפמ"ש בסימן הקודם אות א' דבכה"ג הוי ערוה לאחר מיתה ואינה פוטרת צרתה, דכ"ז שלא הותרה הא"א של הבעל המאמר אין עלי' זיקת הראשון ולא הוי זיקת ב' יבמין, וא"כ מתי מקשי הגמ' חליצה נמי לא תבעי הא ערוה לאחר מיתה וא"פ צרתה, אך י"ל דהקושיא היא על היא גופא ולא על צרתה.

י

י) ובאמת ק"ל טובא על הרשב"א דס"ל דכשהותרה אין חוזרת לזיקתה, דא"כ מאי פריך ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי, דהרי כשעשה מאמר נאסרה על השני משום א"א ונפקע הזיקה ממנו וא"כ גם כשמת בעל המאמר וחזרה והותרה שוב אין חוזרת לזיקת הראשון וליכא רק זיקה אחת מבעל המאמר, וא"ל דדוקא בליכא רק אח אחד ס"ל להרשב"א דאין חוזרת לזיקתה כשנאסרה והותרה, ומשום דאין זה דרכי נועם כיון שהותרה פעם אחת להנשא לשוק אין סברא לחזור לזיקתה כשמתה אשתו, אבל הכא דלא הי' זמן שיכולה להנשא לשוק דכשעשה האח המאמר לא היתה יכולה להנשא לשוק, וע"כ חוזרת גם לזיקת הראשון כשמת בעל המאמר, דז"א דלהדיא מבואר שם ברשב"א דגם ביש אחים אחרים וקידש אחד אחותה כשמת היבם אף אחר מיתת אשתו הותרה להמקדש כאשה דאלמא, אף דשוב ליכא עליו זיקה, ומשום דס"ל דהנפילה מתרת איסור דא"א לעולם, היינו כיון דבשעת נפילה היתה מותרת לו והי' זיקה, שוב ליכא עליו איסור דא"א וגם בחיי אשתו לא הי' עוד איסור דא"א רק משום אחות אשה לחוד היתה אסורה, וכשמתה אשתו ובטל הגורם בטל האיסור, ובכ"ז אין חוזרת לזיקתה אף כשהאח השני הי' קיים כשמתה אשתו, והיתה אסורה להנשא לשוק משום זיקת אחיו, מ"מ מותרת לו כאשה דעלמא, וא"כ איך הוי אב"מ הרי זיקת הראשון ליכא עליו משום שנאסרה עליו ע"י המחמר ושוב אינה חוזרת לזיקתה להרשב"א.

יא

יא) ואולי אפ"ל דלר"ל דס"ל דלאחר חליצה חייבין האחין כרת, ומשום דכל דליכא זיקה ע"כ איכא כרת אף דהותרה בשעת נפילה, ורק הוא אינו חייב כרת על החלוצה משום דלא יבנה מנתק מכרת ללאו, אבל האחין חייבין כרת, כיון דליכה זיקה, וע"כ לדידי' ע"כ צ"ל דלמ"ד דחוזרת להתירה היינו גם לזיקתה דא"א לומר אליבי' כהרשב"א דחוזרת להתירה ולא לזיקתה, דזה א"א דהרי ס"ל לר"ל דכל דליכא זיקה ע"כ חייב כרת, וע"כ אם לא היתה חוזרת לזיקתה היתה אסורה משום א"א, ועכצ"ל דחוזרת גם לזיקתה והרשב"א לא כתב זה רק אליבי' דר"י דס"ל דהאחין ג"כ אין חייבים כרת, וכמו שביארנו בסימן הקודם להרמב"ם דמסברא ס"ל לר"י דכיון שהותרה בנפילתה שוב ליכא כרת גם כשנפקע הזיקה כמו לאחר חליצה, [ולא כמ"ש התוס' דלא יבנה מנתק מכרת, דהרי הרמב"ם ס"ל דלא יבנה הוי רק אסמכתא] וכיון דס"ל דכל שהותרה בנפילתה שוב ליכא כרת. ה"נ ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה י"ל דאינה חוזרת לזיקתה ובכ"ז מותרת כאשה דעלמא דכיון דבנפילתה הותרה שוב ליכא כרת, וכמו לאחר חליצה, ולפ"ז י"ל דהסוגיא (בדף ל"ב) אזיל לר"י דעכצ"ל אליבי' דחוזרת לזיקתה וצ"ע. ואך לפי"מ שצדדנו בסימן הבא דאפשר דא"א לאחר נפילה אינו מסלק הזיקה מדין ערוה דאמרי' הואיל ואשתרי משום דהוי משם אחד, ניחא שפיר דהוי אב"מ משום דמאמר אינו מסלק הזיקה הראשונה משום הואיל ואישתרי.

יב

יב) והנה מכבר נסתפקתי בש"י שזינתה לר' המנונא דמסורה ליבמה אי פטורה גם מחליצה, כיון דמדין סוטה הוא לכאורה שפוטרה מחליצה, אך ק"ל לפ"ז מהא דחמרי' (בדף ט"ו) אין הלכה זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לב"ש, וכן אמרי' לקמן דבעי לפשוט דבני צרות דב"ה לב"ש כשרים ושמשו ע"ג מזבח, ואי אמרי' דש"י שזינתה פטורה מחליצה א"כ יבמה לשוק שנשאת ונבעלה הרי נפקע הזיקה משום דנעשית סוטה ליבם ושוב בביאה שני' לא הוי יבמה לשוק, וא"כ אמאי הולד פגום לדברי ב"ה, וגם איך פשיט מהא דשמשו ע"ג מזבח דילמא היו הבנים מביאה שני' דכבר נפקע הזיקה וביותר קשה דהא בהעראה נעשית סוטה ובגמר ביאה הראשונה שמתעברת שוב לא הוי יבמה לשוק דכבר נפקע הזיקה, ואולי י"ל כיון דנשאת ע"פ ב"ד של ב"ה דמיא לאונס וע"כ לא נעשית סוטה גם לב"ש, שוב אחז"ר ראיתי בס" חלקת יואב שהקשה כע"ז בהא דמבואר בהאשה רבה דלר"ע מיבמה לשוק הוי ממזר ושם איירי במזיד, כמתבאר (בד' צ"ד) אימא חיישא אקלקילא דזרעא ודייקא וא"כ הרי נעשית סוטה בהעראה ונפקע הזיקה ובגמ"ב שוב לא הוי יבמה לשוק ואמאי הוי ממזר, וע"ש שנשאר בצ"ע, ושם הקושיא יותר חזקה דר"ע בודאי אית לי' דר' המנונא כמבואר בסוטה וזה ל"ק לר"ע כיון שנעשית סוטה ליבם הוי כח"ל, דלר"ע פטורה מחליצה דסוטה ת"ק גם לר"ע ובעי חליצה, ורק משום דין טומאה קשה כנ"ל.

יג

יג) והנלע"ד דש"י שזינתה בעי חליצה גם לר' המנונא דהנה באמת צריך להבין בהא דאמרי, דסוטה פטורה מחליצה משום טומאה כעריות, כיון דסוטה ת"ק וא"כ אף דטומאה כעריות, הא בעריות, גופא פריך הגמ' (ד"כ) מאי ראית, ומשני מסתברא א"ל תפסי קדושין א"כ לת"ק, וא"כ סוטה דת"ק איך אפשר שתפטר מחליצה, וע"כ נראה דסוטה דפוטרת ל"ד לכל עריות שפוטרים גם כשיצויר שלא יתחייב כרת משום א"א כמו בקידש חוץ מאחיו וליכא א"א מ"מ הערוה דבתו לחוד פוטרת לפי"מ שיתבאר דגם בחוץ יש זיקה אבל סוטה הגזה"כ דטומאה כעריות אתי לומר דתפטר מחליצה משום שלא פקע הא"א ואין נכלל בריבוי דיבמתו אף דהוי רק ל"ת וגם תפסי בה קידושין אף לר"ע, והא"א הוא הפוטר אבל כשיצויר באופן שלא יהי' א"א אז אינה פטורה משום סוטה לחוד כיון דת"ק, ולפ"ז בש"י שזינתה כיון דבשעת נפילה הותר הא"א וליכא עתה על היבם רק איסור סוטה לחוד, וע"כ בעי חליצה משום דסוטה לחוד בלי הא"א א"א לפטור משום דת"ק, וממילא מיושב קושיתנו הנ"ל, דאף דנעשית סוטה מ"מ יש בה איסור יבמה לשוק משום זיקת חליצה, ובאמת יש נפ"מ גם לדידן דל"ס דר' המנונא לפמש"ל דבקידש חוץ מאחיו אף דליכא איסור א"א מ"מ זקוקה היא לו ליבום, ומשום דעכ"פ היא א"א ולפ"ז אי נימא דאיסור סוטה לחוד פוטרת, גם בחוץ פטורה ופוטרת צרתה, אבל לפמ"ש דסוטה לחוד אינה פוטרת ורק הא"א הוא הפוטר, א"כ בחוץ דליכא א"א צריכה חליצה, ואפ"ל עוד דמותרת גם להתייבם, דהנה בעיקר הדין דצרת סוטה פטורה יש להבין מה זה שייכות האיסור סוטה שזינתה תחת בעלה להיבם, וע"כ צ"ל דמשום הק"ו השתא במותר לה אסורה וכו' ולפ"ז בקידש חוץ דל"ש הק"ו דהא לא הוי אסור לה, וא"כ מהכ"ת תאסר על היבם ואולם לפי"מ דנראה מהראשונים דהטעם דאסורה ליבם הוא משום גזה"כ לאחר ולא ליבם, לפי"ז גם בחוץ עכ"פ אסורה להתייבם, אבל מחליצה גם לדידהו י"ל דאינה נפטרת משום דהא"א הוא הפוטר, וכנ"ל.

יד

יד) עוד ראי' לענ"ד דסוטה לאחר נפילה צריכה חליצה מהא דאמרי' בד' נ"ח דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' בבית חמי', ש"י קרית לה אשתו מעליא היא. ומוקי שם כגון דעביד מאמר, וב"ש היא דמאמר קונה ק"ג ועיי"ש בפרש"י בלשון ראשון דאיירי שבא עלי' אחר המאמר קודם שזינתה ולא נעשית כאשתו לכ"ד ע"י הביאה משום דע"י המאמר פרחה זיקת יבמין ואינו קונה בלא כונה, והנה ע"כ לפ"ז צ"ל דמאמר אינו אינו קונה ק"ג כיבוס, דאל"כ יקשה ש"י קרית לה אשתו מעליא היא, וע"כ דס"ל כר"א דמאמר דוחה והוי עדיין ש"י כשזינתה, ואח"כ כנסה בחופה ומקרי תחת אישך וחופה מהני אחר המאמר דפרחה ז"י ועי" מהרש"א או כדפי' התוס' דאיירי בלא חופה וס"ל כר' יאשי' דש"י שותה, ואי נימא דסוטה לאחר נפילה פטורה מחציצה א"כ איך משקה לה על הא דשמא זינתה אחרי המאמר, הרי כיון דזינתה הוי סוטה גמורה להיבם משום המאמר דקנה לב"ש כקדושין, והוי כאשה שזינתה תחת בעלה וטומאה כתיב בה, וממילא דפקע הזיקה מה"ת ככל ערוה דלאחר נפילה, וא"כ כבר אינה ש"י כלל וגם אינו תחת אישך, ועיין מקנה שהקשה בהך דסוטה י"ח מהו שיתנה על נשואי אחיו דהיינו לגלגל עלי' זנות שזינתה תחת אחיו, והרי כיון שזינתה תחת אחיו הוי סוטה ואינה אשתו, ותירץ דעל הגלגול לא איכפת לן כיון דבעיקר השבועה היא אשתו גם כשזינתה, ע"ש, אבל קושיתנו עצומה, דהכא בעיקר השבועה אם זינתה אינה תחת אישך וזרה היא אצלו דאינה כלל ש"י ואיך משקה ומוכח מזה דכיון דבשעה שנפלה הותר הא"א לא נוכל עתה לפוטרה מחליצה ע"י שנעשית סוטה, משום דטומאה לחוד א"א לפטור מחליצה כיון דת"ק ורק בסוטה תחת אחיו המת דנאסרה על היבם משום הק"ו דהשתא במותר לה אסורה וכו', או משום גזה"כ לאחר ולא ליבם, וגלי קרא דלא הותר הא"א וע"כ פטורה מחליצה משום ערוה דא"א, אבל הסוטה לאחר נפילה דהותר איסור הא"א בנפילתה ועתה רוצים אנו לפטור רק משום איסור סוטה לחוד דטומאה כעריות, וזה א"פ דהרי בעריות גופא אלו הי' תפסי קדושין הי' צריך חליצה כמבואר (בד" כ') וע"כ גם סוטה דת"ק צריכה חליצה כשהיתה מותרת בנפילתה.

טו

טו) ואולם י"ל דאף דהשתא אינה ש"י משום דסוטה מפקיע הזיקה בכ"ז קרינן תחת אישך משום המאמר והחופה דלא נפקע המאמר ע"י מה שנעשית אח"כ סוטה, ואך דיקשה לשיטת רש"י דכל היכא דלא תפסי קדושין פקע הקדושין דמעיקרא ג"כ א"כ כשנעשית סוטה אי נימא דא"צ חליצה וחל עלה איסור א"א [ולהתוס' דלא ס"ל כהרשב"א דאף בליכא זיקה ליכא א"א] וא"כ יופקע גם המאמר ושוב אינו תחת אישך ועוד לפי"מ שצדדנו להלן דכשנעשית ערוה עוקרת הזיקה למפרע אפילו גם בלא שיטת רש"י נתבטל המאמר, והאומנם ק"ל טובא על שיטת רש"י מהמבואר במשנה פר"ג בשני יבמות ליבם אחד עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכה שני גיטין וחליצה, והרי לר"ל דס"ל דחייב על צרת חלוצתו כרת א"כ יופקע המאמר מצרת החלוצה ולמה צריכה גט וצ"ע.

טז

טז) ומכבר הקשה העילוי מקלימאוויץ ר' זעליג ז"ל להרשב"א דיבמה שהותרה ונאסרה והותרה דמותרת כאשה דעלמא, א"כ לפי"מ דאמרי' בדף צ"ב דרב ס"ל כרב המנונא דש"י שזינתה אסורה ליבמה. א"כ משכחת צ"צ בסוטה כגון ששני אחים היבמים קדשו אחות יבמתו ומתו נשותיהן דהיינו אחות היבמה, והיבמה זינתה בעודה ש"י, דלהשני אחים שכבר נפקע הזיקה מהם לא נאסרה מדין סוטה כיון דאינה זקוקה להם להרשב"א, ולכן כשכנס אחד מהן את היבמה הנ"ל בתור אשה דעלמא, ונפלה לפני האח השלישי אשר היתה מותרת לו קודם שזינתה הרי היא פוטרת צרתה וכנס האח השני שקידש ג"כ אחותה את צרתה דמותרת לו וא"כ משכח' צ"צ ע"כ, ולכאו' אמרתי ליישב דבכה"ג הוי אשת ב' מתים וא"כ גם אם לא זינתה היתה אסורה לאח השלישי מדין אב"מ, ואך ז"א דבשעה שכנס הראשון בתור אשה דעלמא הרי נעשית ערוה של א"א על השלישי ונפקעה הזיקה הראשונה מהשלישי מדין ערוה וא"כ גם אח"כ כשמת והותרה הערוה שוב אין חוזרת לזיקת הראשון להרשב"א ואין עלה רק זיקת השני. ולפימש"ל (אות י"א) בישוב דברי הרשב"א (דף ל"ב) דא"א לאחר נפילה אינה פוטרת משום הואיל ואישתרי שפיר ניחא קושיא הנ"ל, דגם בלא סוטה הוי אסורה משום אב"מ. אך לפ"ז יקשה דמשכחת אב"מ בכה"ג וכבר ראיתי קושי' זו בס' חלקת יואב ונשאר בצע"ג. וע"כ מוכח דלא אמרי' הואיל ואישתרי אפילו בשם א' כמו שביארנו בסי' [ה'] דלמסקנא ל"א הואיל ואישתרי כיון דהנפילה מתרת.

יז

יז) ואולם לפמ"ש דסוטה לאחר נפילה צריכה חליצה יתיישב קושיא הנ"ל. דאף דבגווני הנ"ל, כשנשא האת השני ונופלת אח"כ להאח השלישי שוב היא סוטה בשעת הנפילה דפטורה מחליצה ואך י"ל דכיון דצריכה חליצה מזיקת אחיו הראשון קודם שנשאה השני דע"ז היא סוטה לאחר נפילה ורב לטעמי' דאין קדושין תופסין ביבמה, וא"כ ל"ת קדושי אחיו לשיטת הרשב"א דאינה זקוקה לו והוא כאיש אחר וזר אצלה וצריכין ע"כ לאוקמי דאיירי שאחיו נתן לה חליצה, ולפ"ז לר' עקיבא דס"ל בדף מ"ד דחלוצתו כאשתו משום דהכתוב קראה ביתו א"כ א"א לאחיו לישא משום חלוצת אחיו, וע"כ י"ל דלא משכחת צ"צ משום דפלוגתא נא קמיירי, וגם אפ"ל דרב ס"ל דהלכה כר"ע, ואולם הערני הנ"ל דמשכחת שאח"כ אחר שנאסרה עליו קידש אחות יבמתו ונפקע הזיקה שלא ע"י חליצה וגם התבוננתי דמשכחת כשהיו עוד צרות וחלץ לצרתה דפקע הזיקה גם ממנה. ואולי אפ"ל לפמש"ל (אות י"א) דלר"ל ע"כ ס"ל דחוזרת לזיקתה ורק לר"י ס"ל להרשב"א דמותרת כאשה דעלמא. ולפ"ז י"ל דרב דס"ל דצרת סוטה אסורה יסבור כר"ל. וצ"ע.

יח

יח) ועוד יש להביא ראי' דא"א מנפילה זו פוטר ממה שהקשו התוס' בקדושין (דף נ') ד"ה א"ה אי קידושין ל"ת כרת אמאי מחייב וקשה מהא דר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה והיבום אלמא אע"ג דקדושין ל"ת יש בהם כרת מדפוטר מחליצה ומיבום, וי"ל דשאני התם דליכא למפרך כדפריך הכא כרת מי מחייב דבלא הקדושין איכא כרת דקפגע בא"א שלב"מ, ומתבאר מהתוס' דהא דפטורות מחליצה לר"ש לא משום איסור אחות אשה דבאמת אינם אח"א כדפריך בקדושין כרת מי מחייבא ורק הא דפטורות מחליצה הוא משום א"א ומוכח דא"א מנפילה זו פוטרת, ולכאורה למה הוצרכו התוס' בקושיתם דיש כרת מדפוטר מחליצה, והרי מפורש בקרא דאיכא כרת דכתיבה בפרשת עריות, כדהרגיש הרש"א בזה וצ"ל דבל"ז הו"א דהכרת הוא משום אח"א והיינו משום דיש זיקה ובאמת הם זקוקות לחליצה ולהכי נחשבות אחות אשה. ואין להקשות דכיון דאיכא כרת ליפטרי מחליצה דהרי אם נימא דפטורות ואינם זקוקות שוב ליכא כרת דאינם אח"א כדפריך בקדושין, וע"כ אמרי' להיפך דזקוקות ואיכא כרת משום אח"א ול"ד להך דקדושין דשם כיון דל"ת קדושין הם כנכריות וע"כ הביאו מדפטר גם מחליצה וליכא זיקה ובכ"ז איכא כרת וע"ז תירצו דהכרת הוא משום א"א, היינו דס"ל לר"ש דהתורה גילתה דכשנעשו צרות זל"ז בזיקה לא יהא לך ליקוחין ונפטרות מזיקתן ויש בהן כרת דא"א, והא"א הוא הפוטר דבלא הא"א מנ"ל דפטורות מחליצה ומוכח ע"כ דא"א מנפילה זו פוטר. ואולם ק"ל להרשב"א דס"ל דכל דהא"א הותר בשעת נפילה חף שאח"כ ליכא זיקה בכ"ז אין חוזר הא"א א"כ להס"ד דאיירי שנפלו בזה אחר זה ודייק מזה דר"ש ס"ל זיקה לאו ככנוסה דאי ככנוסה לייבם לקמייתא ולהרשב"א הרי אפילו זיקה לאו ככנוסה אמאי הראשונה אסורה הרי הראשונה הותרה בשעת נפילה ואף אי נימא דמשום גזה"כ דלא יהא לך ליקוחין נפטרות מזיקתן אבל איזה כרת יש בראשונה דכרת מאחות אשה ליכא כמ"ש התוס' בקדושין כרת דא"א הרי הראשונה הא"א שלה הותרה ולהרשב"א הותרה לעולם ותהיה מותרת לו כאשה דעלמא. וזה ודאי דוחק דרק השניה בכרת וצ"ל דהכא גזה"כ דכשנעשו צרות חוזר הא"א, ובאמת הא"א הוא הפוטר מחליצה וכמ"ש התוס' ובכ"ז צ"ע.

יט

יט) וראיתי בס' ישרש יעקב שהקשה על התוס' קדושין הנ"ל מהא דאמרי' (בדף י"ג) דטעמא דב"ש דצ"ע מותרת משום דאין אחע"א ולא חל אח"א על א"א, והיא עצמה אסורה משום אחות אשה דכיון דפקע הא"א חל אח"א, והצרה מותרת דערוה לאחר מיתה אינו פוטרת צרתה [ור"ש (בדף ל"ב) דס"ל דגם הצרה אסורה פליג בסברא זו, וס"ל דבכה"ג לא נפקע כלל הא"א, וע"כ הוי צרת א"א דאסורה] והרי לב"ש ע"כ דדרשי לצרור לכדר"ש דבשעה שנעשו צרות זל"ז ל"י לך ליקוחין, ומוכח ע"כ דכל דנתחדש אחר הנפילה דבר להפקיע הזיקה איכא אשת אח וכמ"ש התוספות בקדושין הנ"ל, וא"כ מ"ט דב"ש דמתירין הצרות כיון דאיכא א"א ע"ש.

כ

כ) ואולם לענ"ד לק"מ דמנ"ל בהך דלצרור דלא פקע הא"א כלל, אימא באמת דפקע הא"א והן זקוקות כרגע ומשום דנעשו זקוקות זל"ל אז נפקע הזיקה ואז חל הא"א וממילא דא"א לפטור הצרות אף כשנפלו בב"א, והרי לפי"מ דס"ד מעיקרא דהך דר"ש אמרי' בנפלו בזה אח"ז וס"ל דאין זיקה הרי ודאי דהראשונה הותרה הא"א בנפילתה ובכ"ז כשנופלת השני' אח"כ ונעשו אז צרות זל"ז חל אז איסור דא"א, ובודאי דהראשונה אינה פוטרת צרתה, משום דהוי לאח"מ וע"כ י"ל דגם השני' א"פ צרתה וגם לפי"מ דמוקי בב"א א"פ צרותיהן מה"ט דהא"א נפקע ואח"כ חל, ורק אי ס"ל לר"ש דזיקה ככנוסה ואיירי בזאח"ז אז משני הגמ' דפוטרת השני' גם צרתה משום דהשני' היא אחות אשה ממש קודם נפילתה משום דהראשונה ככנוסה משום זיקה, ועוד דלפי"מ שבארנו לעיל בכונת התוס' קידושין הרי מוכח איפכא דמשום זה לחוד דנעשו צרות זל"ז לא יהא לקוחין, לא היו נפטרות מחליצה ורק הכרת הוא הפוטר, וא"כ א"א לומר כדבריו דמשום דנתחדש אחר הנפילה דבר לפטור הזיקה איכא א"א, דהרי לא נתחדש כלל דבר לפטור גם מחליצה, ואדרבה הא"א הוא הפוטר, ולפ"ז אין מוכח כלל מר"ש דלצרור דלא פקע הא"א כשיתחדש אח"כ דבר להפקיע הזיקה, ואף אי נימא בהך דלצרור כשנפלו בב"א דפוטרת צרותיהן ג"כ משום דלא פקע הא"א, היינו משום דאין לנו הכרח לומר דפקע הא"א, אבל בהך דב"ש כיון דאאחע"א הרי אא"ל דלא פקע הא"א דכל כמה דל"פ הא"א הרי א"א לאחות אשה לחול ומדוע לא יפקע הא"א, וע"כ דפקע הא"א, ואז חל אחות אשה וא"כ לא פטרה צרתה דהוי ערוה לאח"מ, אבל בהך דלצרור שפיר י"ל דלא פקע הא"א משום גזה"כ דלא יהא לך ליקוחין והוי כערוה בשעת נפילה, ור"ש אף דס"ל ג"כ דאאתע"א מ"מ ס"ל דפוטרת צרתה משום דס"ל דלא הותר הא"א רק כשיגיע לתכלית הזיקה בפועל, דהיינו יבום או חליצה, אבל הכא באחות אשה העומדת לחול כשיופקע הא"א, ולא יגיע לתכלית הזיקה לא פקע הא"א, וסברא זו לא מוכח מר"ש דלצרור כנ"ל.

כא

כא) וקשה במ"ש התוס' (בדף ל"ב) ר"ש דס"ל דצ"ע אסורה אף דס"ל דאאחע"א משום דמתלי תלי וקאי, והיינו דס"ל לא נפקע כלל הא"א כיון דאם יופקע יחול האח"ת, וכיון דלא פקע הא"א שפיר הצרות אסורות ע"ש, וק"ל לפי"מ דרצה לומר שם בסוגי' דלר"ש גם בב"א ס"ל דאינו חל, והיינו דחל החמור וכמבואר שם בתוס', ולפ"ז בכל איסור דאשת אח הרי יש גם איסור דאשת איש כשקידשה, וכל זמן שאת חי ליכא רק איסור דאשת איש, דאשת את אינו חל דהוא הקל לגבי אשת איש, ואף שהתוס' כתבו (בדף ל"ג ע"ב) בד"ה ואיסור, לגבי אח"א ואשת איש אינו חשוב א"א תמור דיש לה היתר בחיי אוסרה אבל לגבי אשת אח ואשת איש ע"כ אשת איש חמור דאל"כ איך יתחייב אחיו מיתה משום אשת איש וזה ודאי אינו מסתבר לומר כי באמת לא יתחייב מיתה [אם לא דנימא ששקולים הם וחיילו תרווייהו] והנה אף דלב"ש אמרי' דכיון דאינו חל אשת אח על אח"א הוי צ"ע שלב"מ. וחזינן דכל דליכא איסור דאשת אח הוי שלב"מ, וא"כ למאן דס"ל דגם בב"א אינו חל, ותמיד כשקידש האח ליכא רק איסור דאשת איש, ואיך משכחת מצות יבום, אך זה ל"ק דכיון דכשמת וליכא איסור דאשת איש חל האיסור דאשת אח מקרי במקום מצוה, אבל זה קשה לר"ש דס"ל דמשום דמתלי תלי ולכן אסורה צרת ערוה, והיינו משום דלא פקע האשת אח והרי לר"ש דס"ל דגם בב"א אינו חל א"כ ליכא אשת אח כל זמן שהוא חי דאז חייב משום אשת איש, ואימתי חל האשת אח רק לאח"מ כנ"ל, וא"כ הוי ערוה לאח"מ שאינה פוטרת צרתה, וא"ל דזה לא מקרי ערוה דלאח"מ, ומשום דתיכף בשעת המיתה שנפקע איסור דאשת איש חל איסור דאשת את, דע"כ ז"א דהרי חזינן לב"ש דס"ל דהצרות מותרות מה"ט דאאתע"א ואינו חל מחיים אח"א על א"א, והערוה עצמה אסורה משום דלאחר מיתה שנפקע הא"א חל איסור דאח"א וכמ"ש בתוס', ולכן הצרות מותרות משום דהוי ערוה שנעשה לאח"מ, אף דג"כ אין רגע מפסיק שיותר ובכ"ז מקרי ערוה דלאח"מ, וא"כ גם לר"ש אף דפליג בזה על ב"ש וס"ל דלא הותר כלל הא"א והיינו דס"ל דלא הותר הא"א רק במקום דתהיה זקוקה ליבום או לחליצה, אבל אם תיכף עומד הכן איסור דאח"א לחול ולא תהי" זקוקה כלל, ולכן לא נפקע כלל הא"א, ומש"ה פוטרת צרתה, ולפ"ז קשה דכיון דלר"ש גם בב"א אינו חל וליכא מחיים איסור דא"א רק איסור דאשת איש ורק לאחר מיתה הוא דחל איסור דאשת אח, וא"כ הוי ערוה דלאח"מ, ומ"ט פוטרת צרתה.

כב

כב) והנראה דל"ד דשם לב"ש ע"כ צ"ל דהי' רגע אחד זיקה בכדי שיופקע האשת אח, ויכול לחול איסור דאח"א, וע"כ מקרי אח"א ערוה דלאח"מ, כיון שהי' רגע אחד זיקה, אבל לר"ש אמרי' דאף דמחיים לא הי' זיקה אחרי דעומד האח"א הכן, וע"כ אמרי' דלא נפקע הא"א וע"כ מקרי ערוה בשעת מיתה משום הא"א ואינה ערוה לאח"מ וע"כ פוטרת צרתה לר"ש, ולא מקרי ערוה דלאח"מ שאין פוטרת צרתה, רק כשהערוה עצמה הותרה רגע אחד והיה עלי' זיקה רגע אחד וע"כ ל"ש לפטור צרתה, כיון דהי' זיקה להערוה עצמה רגע אחת, אבל באופן שלא היה זיקה על הערוה עצמה אף דאינו חל איסורא דהערוה רק לאחר מיתה מ"מ פוטרת צרתה, וע"כ לר"ש כיון דס"ל דכל שעומד לחול איסור דאח"א לא נפקע הא"א ולכן לר"ש פוטרת הצרה משום ערות אשת אח דאף דמחיים אינו חל משום איסור דאשת איש, אבל כיון דחל תיכף במיתתו דלא הותר הא"א במקום דעומד הכן איסור אח"א, וע"כ פוטרת צרתה ג"כ, ואך לפי זה נצטרך לומר דלב"ש דס"ל דהא"א נפקע רגע אחת וחל עלה זיקה ומשום אח"א אסורה הערוה עצמה, וא"כ אם תמות אחותה אח"כ תהי' מותרת הערוה עצמה להתייבם כיבמה שהותרה ונאסרה והותרה דחזרה להתירה הראשון, ולא הוי כיבמה שנאסרה בשעת נפילה דאסורה עולמית, וזה חידוש גדול, ואולי י"ל דהך דינא דכל יבמה שא"א קורא בשעת נפילה וכו', אין זה רק דין משום דלא חל עלה זיקה וקאי באיסור א"א, אך הוא ילפותא מגזה"כ דכיון דליכא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ה"ה כא"א, וע"כ ה"נ ליכא לקיים יבמה יבא עלי' דהרי תיכף חל האח"א וע"כ היא כא"א ודוקא כשהי' יכול רגע אחד לייבם בפועל מקרי יבמה שהותרה.

כג

כג) החכ"צ בסימן ק"א מסתפק בהניח אשה מעוברת וילדה, והולד מת תוך ל' דאסור ליבמה שמא הי' הולד ב"ק ונחלצה, אי הוי חליצה פסולה דצריכ' חיזור, או דכיון דיש ממ"נ לפטור דאם הולד ב"ק הוי חליצה כשרה יעוי"ש:

והנה בביאור הגר"א בסי' קס"ד ס"ק י"ח בהא דהכונס יבמתו ונמצאת מעוברת דאם ילדה ונד שא"י אם כלו חדשיו דנותן גט וחליצה, וכתב שם בהגר"א דאף אם בא עלי' אחר שמת הולד צריכה גט וחליצה, והקשה האו"ש דהא בזה ממ"נ תפטור אם אין הולד ב"ק תפטור ע"י היבום ואם הוא ב"ק תפטור ע"י הולד, ומוכח דס"ל דלא כהח"צ דגם בכה"ג דיש ממ"נ הוי חליצה פסולה וצריכה חיזור, וה"ה דהוי ביאה פסולה אף דיש ממ"נ וע"כ צריכה חליצה ככל ביאה פסולה דצריכה חליצה ואך לכאורה ק"ט לענ"ד בהא דמתבאר ריש החולץ דלר"י דביאת מעוברת ש"ב הכונס יבמתו ונמצאת מעובר' והפילה יקיים וא"צ לחזור ולבעול וסגי בגט, ואמאי הא הוי ביאה פסולה דהי' אסור לייבם משום ספק דילמא יהי' ב"ק ומוכח מזה כהח"צ דכיון דממ"נ אם יהיה ב"ק א"צ כלל לפטור ע"י היבום דהולד יפטור לאחר שיצא לעולם, ורק כשלא יהי' ב"ק צריך להיבום ואז הרי היבום בהיתר, ולא הוי ביאה פסולה כשיש ממ"נ, או דנחלק דרק לענין חליצה קאמר דצריכה חיזור בכהאי גונא, אבל ביבום מהני לכ"ע, ויקשה על הגר"א מזה, ואולם יש לדחות דכאן דהפילה ונתברר דלא הי' איסור בהיבום שפיר מהני, אבל בנידון הגר"א דגם עתה בספק אולי עשה איסור דילמא הולד ב"ק ואף דאז הולד פוטר מ"מ ל"מ הממ"נ, א"נ י"ל לפמש"ל דגם אי הולד ב"ק מ"מ כ"ז שלא יצא לאויר העולם היא זקוקה וליכא כרת בביאתו, ורק אח"כ נתברר למפרע שלא היתה זקוקה והיא בכרת, וע"כ לא הוי ביאה פסולה כיון לע"ע ליכא כרת בכל האופנים, ואך יקשה מאי פריך שם מברייתא דלא תנשא צרתה לר"י הא לפי"מ דס"ד דהולד פוטר גם טרם שיצא לעולם שפיר ניחא גם לר"י דלכן לא תנשא צרתה משום דהוי ביאה פסולה מספק שמא יהי' ב"ק ואז גם עתה בכרת וע"כ אין פוטר היבום אם תפיל משום ביאה פסולה וע"כ צ"ל כמש"ל דכיון דהפילה נתברר שלא הי' בפסול.

כד

כד) ואולם עדיין קשה לי על הגר"א מה דספק ויבם בנכסי מיתנא לפמ"ש הרא"ש שם דאיירי שהאב קיים ורק ע"י היבום הוא דזוכה בנכסים, ואיך זוכה ע"י היבום הא ל"מ היבום להגר"א דהוי ביאה פסולה דילמא הוי הולד מהראשון, וא"כ גם להצד דהוא ב"ז להיבם הוי ביאה פסולה, ולא יזכה בנכסים על ידי היבום, ויהי' ראי' מזה להח"צ דהיכא דיש ממ"נ לא הוי חליצה פסולה או עכ"פ בביאה לכ"ע מהני, וק"ט להגר"א וע"כ צ"ל להגר"א, דגם בביאה פסולה שצריך חליצה מ"מ כיון דמה"ת ודאי דמהני היבום וע"כ שפיר יורש בנכסים, ול"ד למה דמבואר בסי' קס"ג סעי' א' בהגה ובלבד שיהא ראוי לקיים, והוא מירושלמי בעשה מאמר באחת ויבם לשני' דמאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן אינו זוכה בנכסים, דהיינו היכא דאסורה לו בודאי, אבל הכא דלהך צד דהוא בנו של היבם הרי מותר בה, וע"כ זוכה להך צד בנכסים ג"כ, וזה מוכרחים לומר בל"ז, וע"כ גם להגר"א דהוי ביאה פסולה צריכה חליצ' מ"מ י"ל דזוכה בנכסים, וכן מוכרחים לומר לפי מ"ש התוס' ריש החולץ בד"ה ונמצאת, בתירוצם הראשון דבתוך ג' גם בדיעבד לא מהני החליצה מדרבנן, והיינו גם בנתברר שלא היתה מעוברת, יעוי"ש במהר"ם וא"כ קשה מהך דספק ויבם דזוכה בנכסים ע"י היבום תוך ג', ומוכח מזה דכיון דמה"ת מהני היבום זוכה בנכסים, ואולי י"ל דביבום תוך ג' מהני גם מדרבנן גם לתירוץ הראשון ורק בחליצה ס"ל דל"מ מדרבנן ועיין בב"מ ועוד י"ל דהתוס' לתירוץ זה סברי דלא כהרא"ש ואיירי בספק ויבם היכא דליכא אב והיבם זוכה מדין אחוה יעיין שם במהרש"א שתמה על הרא"ש, וכן מתבאר מהרמב"ן דלא כהרא"ש, ובשו"ע, יש ב' דיעות בזה, עוד יש לחלק דדוקא במת תוך ל' ס"ל להגר"א דהוי ביאה פסולה כיון דמה"ת אזלינן בתר רובא דולד מעליא הוא ואסור לייבם מדין ודאי וע"כ ל"מ היבום על הך צד דרבנן דחששו למיעוט דהרי עכ"פ היבום הי' אסור בבירור, ואף דשייך ממ"נ, משא"כ בספק ויבם דאיירי שהספק שקול דאוקי רוב דלט' ילדן נגד רובא דעוברה ניכר, וכיון דיש ממ"נ מהני היבום:

כה

כה) והנה יעדנו בריש הסימן לברר אי חליצה עוקר הזיקה למפרע דהנה לכאורה צ"ע הא דמבואר במשנה (ד' מ') דהאחין מותרין בקרובת החלוצה, הא למ"ד יש זיקה הרי מקודם החליצה היו כל האחים אסורין בהקרובות משום הזיקה דהוי כאשתו, וא"כ במאי נפקע איסור הקרובות וביותר. קשה לר"ש דס"ל לחד מ"ד דזיקה מה"ת ככנוסה, והוי הקרובות כקרובות אשתו גמורה, א"כ אף דע"י החליצה פקע הזיקה מהשתא, אבל להוי כיבמה שמתה שאסור באמה אף דהשתא ליכא זיקה אסורה משום הזיקה דמעיקרא, וכן יקשה הא דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו:

ולכאורה אפ"ל דכשחלץ או מיבם אחד מן האחים נתברר דרק אליו היתה זקוקה, ולשאר האחין או הצרות לא היו זקוקות כלל, וכן משמע לכאורה ממ"ש הרמב"ן (בד' י"ח) וז"ל א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת פי' שכל שלא מת א"א לומר זיקה ככנוסה לזה החי דא"כ א"א מהחיים היא, [היינו דק"ל דלר"ש דגם בתרי יש זיקה איך אפשר אחד לייבם דהרי זקוקה גם לשני] אלא כך הדין לר"ש זיקה ככנוסה לכל האחין, ואם קדם אחד וזכה בה לפני אחיו פקעה לה הזיקה מאותן שלא רצו לייבם, אבל מת אחד מהן כיון שאילו הי' חי אפשר הי' מייבם רואין אותה ככנוסה לו משעת נפילה וכ"כ הרשב"א ע"ש:

כו

כו) ואך דלפ"ז יקשה דמ"ט ליכא כרת על האחין לאחר חליצה כיון דנתברר דלא היתה זקוקה להם, ובירושלמי מתבאר דתליא זה בפלוגתא דר"י ור"ל אי חייבין כרת על הצרה וכן האחים וקאמר שם דלמ"ד דהכל מודים בצרה שחייב, קידש א' מהשוק אחת מהן, ובא היבם וחלץ לה, ובא עלי' פקעה ממנה הקדושין חלץ לחברת ובא עלי' חלו הקדושין למפרע, ופי' האחרונים דס"ל כמ"ד דאק"ת ביבמה לשוק, אך כשחלץ לחברת איגלאי למפרע דהיא לא היתה זקוקה כלל ותפסי הקדושין שקידש א' משוק, ומתבאר דרק לר"ל אמרי' דנתברר למפרע אבל לר"י דס"ל דשליחותא דאחים והצרה קעביד ל"א דנתברר למפרע, ועוד דגם לר"ל יקשה דלגבי החולץ עצמו יאסר קרובת החלוצה מה"ת לר"ש משום הזיקה:

כז

כז) והנראה לומר דחליצה עוקר הזיקה למפרע מכל האחין והצרות, וע"כ מותרין בהקרובות אחר חליצה כיון דנעקר הזיקה למפרע וע"כ ניחא הא דאין חייבין כרת על החלוצה והצרות לר"י דלח אמרי' דנתברר למפרע שלא היתה זקוקה להם, אלא דהיתה זקוקה לכולם, והחליצה הוא דמפקעת הזיקה למפרע וכיון דעכ"פ היתה זקוקה לכולם, הותר איסור דא"א לכולם, ואין להקשות כיון דנפקע הזיקה ע"י החליצה למפרע, א"כ אמאי אמרי' דמקדש לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת הא כיון שחלץ אח"כ נעקר הזיקה למפרע, דז"א דעכ"פ בשעת הקדושין הי' גבי' איסור דיבמה לשוק, ומשום האיסור לחוד לת"ק, דדוקא לר"ל אמרי' בירושלמי דאם קידש לזו וחלץ לשני' דמקודשת משום דנתברר דזו לא היתה זקוקה מעולם, אבל בזה דהיתה זקוקה ורק דהחליצה עוקר הרי עכ"פ היתה זקוקה והי' עלי' איסור דיבמה לשוק וע"כ לת"ק, וכעי"ז כתבנו (באות ב') לענין הולד שא"פ עד שיצא לאויר אף דאח"כ פוטר למפרע ע"ש ובזה הי' אפשר לישב קושית התוס' בש"י שקידש אחיו את אחותה דצריך להמתין, די"ל דהערוה אין מפקיע הזיקה רק מכאן ולהבא, ולהכי עדיין אסורה משום אחות זקוקה משום הזיקה שהי' קודם, וע"כ צריך להמתין עד שיעשה אחיו מעשה ויעקר הזיקה למפרע]:

כח

כח) ולכאורה הי' נראה לומר בטעמא דחליצה עוקר הזיקה למפרע, לא דמפקיע הזיקה למפרע רק הך דינא הזיקה דכנוסה נעקר למפרע, ומשום דהא דזיקה ככנוסה היינו משום דעומדת להתיבם להיות אשתו, אבל כשחלץ לה נתברר דלא הוי ככנוסה אליו, ועפ"ז ניחא יותר הא דאין חייבין כרת על החלוצה כיון דחליצה אין עוקר הזיקה למפרע, ורק הך דינא דככנוסה נתברר ע"י החליצה דלא הוי ככנוסה, אבל זיקה לחליצה הי' לה, וזיקת חליצה ג"כ מפקיע כרת דאשת אח, וכמו במ"ע אף דאסור לייבם, מ"מ ליכא כרת, ורק הך דינא דזיקה ככנוסה הוא רק משום דעומדת להתייבם, וכן משמע קצת (בדף ל"ח) דזיקת נשואה עושה ספק נשואה, ומבואר בריטב"א שם דהספק הוא דאין ידוע אם ייבם או יחלוץ, ולכאורה גם שם מדין זיקה ככנוסה חשבינן לספק נשואה, [ועיין במלחמות שם דלמסקנא בתירוצא דאביי ורבא רק לב"ש הספק אם זיקה עושה נשואה, וע"כ לב"ש יחלקו בנכסי מלוג בנפלה תחתיו דבעל אבל לב"ה פשיטא דזיקה לאו נשואין עושה]. ואולם אאל"כ דזיקה ככנוסה הוא רק משום ספק דיבום, דא"כ איך אמרי' (בדף י"ט) לר"ש דנחשבת בית אחד לפטור צרתה עי"ז, ועוד הרי מבואר במשנה דאם היתה אחת איסור קדושה השני' חולצת ולא מתייבמת וחזינן דאף בח"ע דאינה עומדת להתייבם בכ"ז כיון דזקוקה לחליצה אמרי' דהוי ככנוסה:

כט

כט) ובאופן אחר קצת י"ל הטעם דהאחין מותרין בקרובת החלוצה ולא אסרי' משום הזיקה דמעיקרא, והיינו דזיקה ככנוסה הוא רק לאח אחד שיתברר אח"כ שיחלוץ או מייבם, ומקודם אסורה לכולם מספק אבל אח"כ נתברר דרק להחולץ היתה ככנוסה, ולכן האחין מותרין בקרובותי' וכן מה"ט מותר בקרובת הצרה, ואף דלר"י לא אמרי' דנתברר, דאל"כ הי' חייבין כרת, היינו לענין דנימא דנתברר דלא היתה זקוקה כלל רק לאחד זה לא אמרי' ומש"ה צריכין לר"י הטעמא דשליחותא דאחים ודצרה קעביד דזקוקה הוא לכולם, אבל הדין דככנוסה היא רק לאחד, וכן משמע בנדרים (דף ע"ד) על המשנה דשומרת יבם בין י"א בין שני יבמין ר"א אומר יפר ופריך בגמ' נהי דסבר ר"א יש זיקה אפילו בתרי מ"מ אין ברירה, וחזינן דרק לאחד אמרי' הדין דזיקה ככנוסה, ואף דשם קאי דזיקה מה"ת מ"מ נראה דגם אי זיקה דרבנן לא החמירו יותר ממ"ד דזיקה מה"ת, וקצת צ"ע לפ"ז דמ"ט אסור הקרובת לכל האחין, הא כיון דאין זקוקה רק לאחד מהם הרי הוי ספק דרבנן, וביותר קשה בהא דמבואר (בדף כ"ת) דכשחלץ אחד לראשונה אסורה השני' להשני משום דנאסרה בשעת נפילה משום אחות זקוקה, ועיין ברש"י דף כ"ג ע"ב והרי כיון דנתברר דרק להחולץ היתה ככנוסה א"כ הרי להאח השני לא נאסרה שעה אחת דהא נתברר דלא היתה ככנוסה לו, ואולי י"ל דלענין זה שנאסרה שעה אחת דהטעם הוא משום דאז לא נפקע איסור דא"א, וע"כ כיון דעכ"פ בשעת נפילת השני' היתה אסורה עליו משום אחות זקוקה, וע"כ אסורה עולמית, דאין נפ"מ מאיזה טעם נאסרה כיון דעכ"פ אינה ראוי' להתייבם בשעת נפילה אסורה לעולם:

ואולם עדיין קשה דלהחולץ עצמו יהי' הקרובת אסור מה"ת למ"ד יש זיקה מה"ת, ובכ"ד פשוט דאחות חלוצה מד"ס, ולא מצינו רק ר"ע דס"ל (בדף מ"ד) דאסור מה"ת קרובת החלוצה, ומשום דהכתוב קראה ביתו, ואמאי לא יאסר מה"ת לכל הני דס"ל דזיק' מה"ת, ועכצ"ל כמש"ל דחליצה עוקר למפרע הזיקה שלא יהי' ככנוסה אליו.

ל

ל) ועפמש"ל יש לבאר דברי האו"ז הסתומים בסי' תר"ט בדין שומרת יבם שקידש אחיו אחותה דדוקא קידש אומרים לו המתן אבל כנס א"צ להמתין והכי מוכח מתני' דהחולץ דקתני חלצו לה אחין או שכנסו יכנוס את אשתו, אלמא שהכניסה מפקעת הזיקה. ואע"ג דל"ד דהתם כניסה של היתר אבל הכא כניסה של איסור שכנס אח"ז מ"מ מסתבר כדברי הרב, וכן מוכח שמעתתא (בדף י"ח) דקסבר ר"ש זיקה ככנוסה ופקעה לה זיקה מנולד ואח"כ ייבם ע"כ, והנה כל דבריו סתומים ונפלאי', דמאי ראי' הביא מהא דחלצו לה אחין או שכנסו יכנוס את אשתו, דהרי יבום ודאי מפקיע הזיקה ומה ראי' מיבום לענין מקדש אחות יבמתו, וראי' זו הביא גם הריטב"א בקצרה, והוא תמוה מאוד, וגם הראי' שני' שהביא מר"ש דזיקה ככנוסה אינו מובן כלל:

והנלע"ד דכבר הערנו לעיל שיש ליישב קושית התוס' דלמה צריך להמתין הרי הערוה מפקיע הזיקה די"ל דנהי דמפקיע הזיקה אינו אלא מכאן ולהבא אבל עד עכשיו היתה זקוקה ונחשבת ככנוסה לו והיא כאשתו שנתגרשה דאסור באחותה ולכן צריך להמתין עד שיעשה אחיו מעשה או חליצה או. יבום ויעקר זיקה למפרע וזהו כונת האו"ז שהביא ראי' מחלצו אחיו או שכנסו יכנוס את אשתו, דהיינו דמשם מוכח דחליצה ויבום מפקיעין הזיקה למפרע, דאל"כ עדיין הי' חסור באחותה משום הכניסה דמעיקרא, וע"כ דע"י היבום והחליצה נעקר הדין דזיקה ככנוסה למפרע וס"ל להאו"ז דגם בערוה מפקיע זיקה למפרע ולכן בכנס אין מוציא דגם בקידש הי' מותר מה"ת משום דעוקר זיקה למפרע אלא משום הטעם שכתבו הראשונים, וגם ראיתו השני' יתישב על דרך זו, דהרי בעינן שני דברים להתיר להנולד, האחד שימצא הנולד בהיתר אצל אחיו שהוא בעולמו, וגם שלא הי' עוד זיקה הראשונה, וא"כ נהי דמשום זיקה ככנוסה חשוב כמצחה בהיתר תחת השני, אבל עדיין כשנולד יש זיקה הראשונה דבמה נפקעת הזיקה הראשונה וכמו שהקשינו בסי' הבא, ומזה הוכיח דע"כ ע"י היבום מפקיע למפרע הזיקה הראשונה וחשיב כאילו לא מצאה בזיקה הראשונה וזה דוחק, ולהלן יתבאר תירוץ אחר על קושיא הנ"ל אשר עי"ז יתישב ג"כ כונת האו"ז הנ"ל, והא דלא הביא האו"ז ראי' מהמשנה דהאחין מותרים בקרובת החלוצה דע"כ דהחליצה עוקר למפרע מהאחין הדין דזיקה ככנוסה וכמש"ל, משום דאין מוכח משם רק על חליצה, ומהך דחלצו או שכנסו אחיו יכנוס את אשתו מוכח דגם ע"י יבום עיקר למפרע, ועיין ברש"י (ד' כ"י ע"ב) ד"ה אין מוציאין, שכתב ג"כ דהיבום עוקר הזיקה למפרע:

לא

לא) וסיוע גדולה לדברינו ממ"ש בהמאירי הא דשומרת יבם שמתה אסור באמה משום דזיקה בכדי לא פקעה ואין מיתה מפקעתה, אלא יבום או חליצה מפקיעתה למפרע, וזה שבארנו ששומרת יבם שמתה אסור באמה כדין חמותו, לא כחמותו לגמרי שהרי חמותו אף לאחר מיתה בכרת ואין בה תפיסת קדושין אבל זו אינה חמותו גמורה וקדושין תופסין בה אפילו מחיים, ואסור בביאתן באחותה מחיים, ובאמה אף לאחר מיתה, עד שיחלוץ אחד או ייבם, שהחליצה או היבום מפקעת זיקה משאר אחין למפרע כאלו לא היתה זקוקה מעולם עכ"ל, ומבואר מדבריו חידש דלריב"ב זיקה ככנוסה מה"ת ובכ"ז קדושין תופסין בה ואין בה כרת, וכן מבואר שם (בדף י"ח) ואם אין שם אלא אח אחד וקידש אחות זקוקתו והרי א"א להפקיע הזיקה אסור בשתיהן, ונותן גט לזו' וחולץ לזו שאע"פ שאינו עולה ליבום מ"מ הואיל ובשעת נפילה הוי לה זיקה עולה ליבום קרינא בה, וזה נמשך אחרי מה שפסקנו שיש זיקה, שמאחר שיש זיקה אין קדושין אחותה מפקיעין את הזיקה ליפטר מחליצה ואפילו כנסה ובעל, שאין זיקה נפקעת אלא מצד היבמה עצמה ביבום או בחליצה, אבל ביבום או חליצה דידה מפקעת זיקה לגמרי לגבי שאר אתין, וגם מזה מוכח דס"ל דיש זיקה מה"ת ומה"ט אין קדושי אחותה מפקיעין הזיקה וצריכה חליצה מה"ת ולכן גם בכנס מוציא, וכ"כ להלן (בדף מ"א) בשם י"א, ואולם צ"ע מ"ש דאע"פ שא"ע ליבום מ"מ הואיל ובשעת נפילה הו"ל זיקה עולה ליבום קרינא בה, ומשמע דערוה לאחר מיתה צריכה חליצה מה"ת וזה תמוה מנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דמתבאר דערוה לאח"מ פטורה, ואולם מהמאירי נתבאר דזה נמשך אם יש זיקה אין הערוה מפקיע, (ובדף ח') י"ל דקאי למ"ד אין זיקה וכמ"ש שם הרש"א אך יש להבין דמה תלוי זה ביש זיקה, והנראה דס"ל להמאירי דכיון דזיקה ככנוסה והיא כקנוי' לו שוב א"א להפקיע קנין הזיקה ע"י שקידש אחותה דמאי אולמא דהך קידושין מקנין הזיקה. ולא ס"ל דהערוה מפקיע ג"כ למפרע כמ"ש בכונת האו"ז, והמקודשת אסורה מה"ת משום הזיקה דמעיקרא, אף אם יופקע הזיקה מכאן ולהבא, וע"כ צריכה חליצה מה"ת ומשום דקנין הזיקה שהי' קודם שקידש אחותה אין נפקעת רק ע"י יבום וחליצה דנעקר הזיקה למפרע, וע"כ ל"ק מנשא מת ואח"כ נשא חי דערוה לאח"מ פטורה דקאי למ"ד אין זיקה, ועכ"פ מבואר מהמאירי דכל השקלא וטריא הוא אם מפקיע למפרע להתיר אחותה שלא תאסר משום הזיקה דמעיקרא וכמ"ש בכונת האו"ז הנ"ל:

לב

לב) ובאמת יש להבין גם דברי התוס' שהקשו דלמה צריכה להמתין והא הקדושין מפקיע הזיקה, והביאו ראי' מפד"א ולמה לא הקשו בפשיטות דהרי הוי ערוה וגם ערוה לאחר נפילה פטורה כדמוכח מנשא מת וכו', וגם מה תירצו דאם יש זיקה אין הקדושין מפקיע הזיקה, ומה תלוי זה ביש זיקה דהיינו אי זיקה ככנוסה, ונראה דכונתם ג"כ למש"ל דנהי דערוה מפקיע זיקה גם לאח"מ, אבל בכ"ז י"ל דאחותה אסורה משום דהוי כנוסה מעיקרא וכאחות גרושתו דאסור, וע"ז הביאו ראי' מפד"א דע"י המאמר של אחת נפקע הזיקה מאחותה ושוב יוכל לייבם את בעלת המאמר ואינה אח"ז ומשום דהקדושין מפקיע למפרע, וע"ז תירצו דבאמת אם יש זיקה אין קדושין מפקיעין הזיקה, היינו לענין אחותה שקידשה דנשארה באיסור אח"ז משום הכניסה דמעיקרא, דאין הערוה עוקרת למפרע ולא ס"ל כהאו"ז דמדמה ערוה ליבום וחליצה דעוקרת למפרע, אבל למ"ד אין זיקה שפיר נפטרת היא עצמה בלא חליצה, והא דמבואר במשנה (דף מ"א) דהיא עצמה צריכה חליצה אף דמכאן ולהבא ודאי מפקעת היינו כמ"ש הרשב"א שם דכל שהיא מעוכבת להנשא מחמותה גזרו רבנן להצריכה חליצה או אפשר דס"ל דגם מכאן ולהבא א"א להפקיע וכמ"ש להמאירי ובזה ניחא מה שכתבו התוס' מקודם דוקא קידש צריך להמתין מלכנוס משום דבשעת נשואין נראה כנושא אח"ז, ולמה הוצרכו לזה והרי כיון דבמשנה תנן דצריכה חליצה א"כ ודאי אסור לכנוס דהוי עדיין אח"ז, והו"ל להקשות מדוע צריכה חליצה, ולהנ"ל ניחא דהחליצה הוא משום דאסורה להנשא וע"כ הוצרכו ליתן טעם מדוע באמת אסור לכנוס, והא דס"ל להתוס' דאם כנס א"צ להמתין מלבעול, עכצ"ל דהא שכתבו התוס' אח"כ דלמ"ד יש זיקה אין הקדושין מפקיעין למפרע, היינו מדרבנן ולכן בכנס א"צ להמתין דהוי תרתי דרבנן דגם הדין זיקה ככנוסה הוי רק מדרבנן להתוס', ובכנס באמת א"צ חליצה ג"כ וכן לרבנן דריב"ב א"צ חליצה וכמבואר ברשב"א שם, עוד י"ל בכונת התוס' בתירוצם דאם יש זיקה אין הקדושין מפקיע הזיקה עפמ"ש בד"מ (בסימן ט"ו) דהמקדש שניות אף דקדושין תופסין מה"ת מ"מ אם יקדשה איש אחר יתפסו קדושי השני ג"כ דכיון דמדרבנן חשבינן השני' כערוה לא תפיסי קדושי הראשון מדרבנן וחיילי קדושי השני ע"ש, ולפ"ז באחות זקוקה דמדרבנן הוי כערוה, וכשקידש אחות יבמתו מדרבנן הוי כלא קידשה דלת"ק מדרבנן. ולהכי צריכה היבמה חליצה, דא"א להפקיע הזיקה מדין ערוה דמדרבנן לא הוי ערוה:

לג

לג) ואמנם ק"ל במשנה (דף כ"ג) בקידש אחת משתי אחיות וא"י איזה קידש, הי' לו אח אחד חולץ לשתיהן, ומבואר בריטב"א ונמ"י דברישא אף אם קדם וכנס מוציא, משום דבסיפא השתא ודאי ליכא איסורא אבל ברישא גם השתא עומד בספק איסור, וקשה דנהי דכשחלץ מקודם ואחר כך ייבם עומד בספק איסור אחות חלוצה, אבל אם ייבם מתחלה הרי ממ"נ אם היא היבמה שפיר נסיב, ואם היא אחותה הרי כשכנסה וקנאה פקע הזיקה מהיבמה דנעשית ערוה ושוב אינה צריכה חליצה, דהרי כשיבם היא ככנוסה. דא"צ להמתין, ואף אי ייבם בלא מאמר הרי ביאה מספ"ל אי נשואין עושה והוי ככנוסה, ואף אי אירוסין עושה מ"מ מה"ת מפקיע הזיקה כנ"ל, ובכה"ג גם כשיחלץ לשני' כיון דא"צ חליצה רק מדרבנן אינה אסורה משום אחות חלוצה ומשום אח"ז כמ"ש התוס' (דף כ' ע"ב) ד"ה דנפיל אם לא דנימא דע"י חיזור קיל יותר, ועוד דמשמע דברישא אף אם בעל ביאה שני' יוציא, ואז אף אי ביאה אירוסין עושה נעשית נשואה בביאה השני', ואולי גם לענין נשואין בעינן שיתכוין לנשואין, והכא כשסבר שהוא היבמה אין מתכוין לנשואין בביאה שני' וזה א"ל דכשכנסה בתורת יבום אם היא אינה היבמה ליכא בה קדושין דעלמא דהרי מבואר (בדף נ"ב) בהחולץ יבמתו וחזר וקדשה דאף כשקדשה לשם יבמות צריכה גט ע"ש וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף