אמרי הצבי/בבא קמא/ע/ב

אמרי הצבי בבא קמא ע ב

דף ע' ע"ב

סו

[סו] בגמ' אמר אביי אפילו תימא ר"ע מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דאע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קידושין כיון דעידי קידושין ל"צ לעידי ביאה דבר קרינא ביה כו'. וכתב בשמ"ק בד"ה בשנים בסה"ד ואע"ג דעידי ביאה צריכי לגמרי לעידי קידושין כי הביאה בזנות אינה כלום להועיל בה לשום דבר אפ"ה כולה דבר קרינא ביה עכ"ל בשם הראב"ד ז"ל. ובילדותי ממש הקשיתי בזה לפמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' אישות ה"ד) וז"ל קודם מתן תורה הי' אדם פוגע באשה בשוק כו' משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר ל"ת קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה והראב"ד ז"ל חולק וכ' אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש א' אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה בפסוק כו' עכ"ל ועיין בה"ה ובכ"מ ובלח"מ מ"ש בזה. והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל קשה דהא איכא ג"כ דבר אחד מה שעידי ביאה לא צריכי לעידי קידושין לענין שילקה על ביאתו משום קדשה וא"כ תו מיקרי כולה דבר הואיל דמהני לענין מלקות על לאו דקדשה ולשיטת הראב"ד א"ש והראב"ד המובא בשמ"ק אזיל לשיטתו מ"ש בהשגות אבל להרמב"ם קשה לכאורה. הן אמת כי נוכל לומר דהא דסובר הרמב"ם דלוקה על לאו דקדשה אבל דוקא כי אתרו ביה על לאו זה והכא לא אתרו ביה על לאו דקדשה ומותרה לדבר חמור אי הוה מותרה לדבר קל איכא פלוגתא בזה במס' כתובות (דף ל"ג) וברמב"ם (בפי"ב מהל' סנהדרין) כשהביא לדין התראה לא הביא כלל לדין זה אי מותרה לדבר חמור הוה מותרה לדבר הקל ונוכל לומר דס"ל להרמב"ם במותרה למיתה לא הוה מותרה למלקות וא"כ תו ליכא נ"מ בעדותן של עידי ביאה דמה דהוי הוי אלא דאכתי קשה דהא משכחת לה נ"מ בעדותן של העידי ביאה דלא יוכל להשקות את אשתו ואף אם הוא לא יודה בזה שבעל פנוי' הב"ד לא ישקוה ועיין במלמ"ל (בפ"ב מהל' סוטה) שכתב דלדברי הרמב"ם אם בא על הפנוי' מיקרי ביאה אסורה ושפיר אהני סהדותיי' של העידי ביאה בזה. ועוד איכא נ"מ שמיפסל לעדות עפ"י העידי ביאה הואיל שבעל פנוי' דכל שעבר על עבירה מה"ת מיפסל לעדות מה"ת ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"ג) ועיין בלח"מ (בפכ"א מהל' עדות ה"ט) שכתב לתרץ דברי הרי"ף וכתב וז"ל וי"ל דגבי בן סורר אהני סהדותיי' דקמאי דאמרי גנב משל אביו לחייבו ממון שגנב ואפילו גבי גונב נפש דלא מהני סהדותיי' להכי מ"מ מהני סהדותיי' לפוסלו לעדות דקעבר בלאו דלא תגנוב וכדכ' התוס' בפרק אלו הן הנחנקין (דף פ"ו ע"ב) בד"ה גניבה אתחלתא דמכירה כו' יעו"ש בלח"מ וא"כ קשה הכא לשיטת הרמב"ם מה שהקשיתי לעיל וי"ל בזה. וכעת נלע"ד דלפמ"ש לקמן [אס"ז] בכוונת הרי"ף מ"ש הואיל דאהני סהדותייהו דכת ראשונה ושני' לענין אכילת פירות דהכוונה הוא הואיל דלענין זה שלא יצטרך המחזיק לשלם הפירות שאכל מהני העדות שלהם הואיל דהוא מוחזק ותו אהני לענין גוף הקרקע ג"כ וא"כ שפיר נוכל לומר דהרי"ף סובר דבעינן דוקא שיהיה העדות שלהם באותו דבר עצמו אבל מה שיהני לדבר אחר מכח זה לא מיקרי כולו דבר וא"כ א"ש הכא דשפיר קאמר הש"ס דאע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קידושין. ועיין בספר עצמות יוסף על קידושין בפתיחת המסכתא מ"ש בשיטת הרמב"ם הנ"ל ולדבריו ל"ק קושייתי הנ"ל:

סז

[סז] בתוד"ה למעוטי ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים כו' דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ורב אלפס פי' משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים וטעם ראשון נראה לר"י עיקר כו'. והנה רבי עקיבא דסובר דגבי שני חזקה ל"מ בשלש כיתי עדים רק בעינן שכת אחת יעידו על כל השלש שנים הוא משום דסובר דאפילו כי ראו העדים כל מה שהיו יכולין לראות כל שלא ראו דבר שלם מיקרי חצי דבר ולא מהני ולשיטת הרי"ף צ"ל דר"ע דסובר דל"מ אף דמהני סהדותייהו של כת ראשונה לענין שישלם הפירות שאכל לא מיקרי כולו דבר הואיל דזה יהיה להיפוך ממה שהמחזיק הביאן לזכותו וזה יהיה לחובתו ולא מיקרי עי"ז דבר שלם:

והנה לכאורה י"ל בטעמו של הרי"ף היכא שטוען המערער לפירות הורדתיו דאינו נאמן אי איכא סהדי דאכל שני חזקה וכדאיתא בב"ב (דף ל"ה ע"ב) והנה היכא דיטעון המערער לפירות הורדתיו וכבר קבלתי דמי הפירות מכל השלש שנים א"כ יהיה הדין דצריך דוקא כת אחת שיעידו על כל השלש שנים דתו ל"ש לומר דיהני עדותן של הכת ראשונה לענין שישלם המחזיק הפירות שאכל שהרי המערער אינו תובע כלל הפירות שאכלן המחזיק שהרי אומר שלפירות הורידו וכבר קיבל דמיהן וא"כ תו הוה חצי דבר וא"כ לעולם יוכל המערער לפסול העדים היכא דיהיו ג' כיתי עדים על שלש שנים עד שיהיה כת אחת שיעידו על כל הג' שנים שיטעון לפירות הורדתיו וכבר קבלתי התשלומין על כל הג' שנים. והא לא תיקשי דיהיה נאמן המערער במגו שהיה טוען כן ואם זה נחשב כמגו במקום עדים זה י"ל דלא הוי מיגו במקום עדים כיון דהעדים אינם מעידין שיודעין שקנה השדה רק שמעידין שאכל הפירות שלש שנים ואנן סהדי שבודאי קנה והוי רק מגו במקום אנן סהדי. מיהו באמת לא מהני מיגו במקום אנן סהדי וכדאיתא בכתובות (דף כ"ז) בעובדא דנהר פקוד וגם כי לא נחשב מיגו כי הלא המערער רוצה לתבוע גם הפירות שאכלן המחזיק אבל עכ"פ אם יטעון המערער כן שלפירות הורדתיו וכבר קבלתי תשלומי הפירות יהי' הדין דצריך דוקא שיעידו כת אחת על כל הג' שנים והיא דין חדש ונ"מ גדולה בין שיטת התוס' לשיטת הרי"ף ולא נזכר כלל דין זה. והמחבר שדרכו לפסוק תמיד כהרי"ף ורמב"ם ואילו היה נ"מ לדינא בודאי היה מביאו להלכה טעמו של הרי"ף ז"ל והי' יוצא לנו דין חדש בזה ולכאורה י"ל בזה:

ולולא דמסתפינא מרבותי הייתי אומר בכוונת הרי"ף והי' מפורש דברי הרי"ף היטב והוא דנלע"ד לומר דנהי דלא מהני חצי דבר אף לדידן דפסקינן כרבנן דר"ע מ"מ זה דוקא היכא דהוא להוציא ממון אבל היכא דהוא להחזיק שפיר מהני וקצת ראיה וסעד לדברי מצאתי בשמ"ק ב"ב (דף נ"ו) בד"ה נקטינן השתא בסה"ד וז"ל ולי אני תלמידם נראה דגבי שערות שביאתן היא הגדלות אמרינן ביה ח"ד אבל בחזקה שאינה אלא לראיה ואינו גוף הקניה לא אמרינן ביה חצי דבר עכ"ל מבואר דכל שאינו גוף הקני' לא אמרינן ביה ולא חצי דבר ה"ה היכא שכבר הוא מוחזק אלא שזה בא להוציא ממנו בכה"ג שהעדות הוא להחזיק מה שבידו ג"כ אמרינן ביה דמהני אפילו חצי דבר והגם כי לאו ראיה גמורה היא מהשמ"ק מ"מ קצת סמך וסעד יש להסברא הנ"ל ולכאורה היא סברא נכונה. ומעתה לפי האמור על הפירות שאכל המחזיק שהוא מוחזק בהם שפיר מהני אפילו חצי דבר וא"כ כי איכא ג' כיתי עדים על שלש שנים מהני לענין שלא יצטרך המחזיק לשלם דמי הפירות שאכל וא"כ תו מהני גם על גוף הקרקע ג"כ דהואיל דא"צ לשלם הדמים א"כ תו ממילא הוי חזקה גם על גוף הקרקע ולע"ד נוכל לפרש כן דברי הרי"ף בב"ב על (דף נ"ו) שכתב מתני' דלא כר"ע כו' הא שמעתא קמקשו בה רבוותא הכי מ"ש גבי שני חזקה דהיא מתקיימת בשלשה כיתי עדים ומ"ש גבי שתי שערות שאין מתקיימת בשני כיתי עדים כו' והדין הוא פירוקא לא דמיא חזקה לשתי שערות דעדות כל שעתא ושעתא משני חזקה דבר מעליא הוא דהא מיחייב לאהדורי פירי דתרתי. שני אפומייהו כד לא אתיא כת שלישית וכד אתיא כת שלישית ומסהדא דאכלה שנה שלישית הרי מעלו ליה תלת שנין וקיימא ליה חזקה ואי לאו דינא דחזקה הוה מחייב לאהדורי פירי דתלת שנין אלא כיון דמעלו ליה תלת שנין קיימא לה חזקה וקיימא ארעא בידיה ודידיה הוה קאכיל והיינו טעמא דמצטרפי לענין חזקה דמגו דהוה עדות לענין פירי הויא עדות לענין חזקה דהא בהא תליא אבל ב' שערות ליכא למימר בהו הכי דכיון דלא מסהד אלא בחדא חדא שערה א' אומר א' בגבה ואחד אומר א' בכריסה ואנן בעינן ב' שערות במקום אחד לא הויא עדותן עדות דחדא שערה חצי דבר הוא כו' יעו"ש ולכאורה אינו מובן כלל מ"ש והיינו טעמא דמצטרפי לענין חזקה דמגו דהוה עדות לענין פירי הויא עדות לענין חזקה והלא הוא דבר הסותר אחד לחבירו דאם הויא עדות לענין הפירי והיינו לשלומי וא"כ מבטלה לה להחזקה וא"כ למה ליהני לענין להחזיק החזקה אלא כוונת רבינו ז"ל הוא דטעמא דרבנן דפליגי על ר"ע הוא דסברי דלענין הפירי בודאי מהני העדות לענין דלא ליצטרך המחזיק לשלם הפירי שאכל דלענין שלא להוציא הממון מן המחזיק מהני העדות דאע"ג דהוה ח"ד מהני תו ג"כ לענין שיחזיק השדה ע"י העדות האלו דהא תו הוה חזקה אלימתא דהא אכיל ליה תלת שנין ושפיר כתב הלשון דמגו דהויא עדות לענין הפירי הויא עדות לענין חזקה דהא בהא תליא כלומר דהואיל דאין המחזיק צריך לשלם בעד הפירות שאכל א"כ תו ממילא הוה ג"כ חזקה לענין גוף הקרקע אבל בב' שערות ליכא למימר הכי ומש"ה מודו רבנן בזה דלא הוה עדות כלל דהוה ח"ד ויש להאריך בזה:

ומעתה לפי פי' זה בדברי הרי"ף הוה שפיר הדין דאפילו כי טען המערער לפירות הורדתיו וכבר קיבל התשלומין בעד הפירות אפ"ה מהני שפיר העדות של ג' כיתי עדים דהא עדותן מועיל לענין הפירות שא"צ המחזיק לשלם ואף דהמערער אינו תובען כלל מ"מ מהני שפיר עדותן לענין היכא דתובע המערער הפירות ומהני עדותן שא"צ לשלם ומגו דמהני עדותן לענין הפירות שא"צ לשלם ה"ה דמהני תו לענין הקרקע וממילא הוה עדותן עדות גם כי לא תובע המערער הפירות דבשלמא כשאנו מפרשין בדברי הרי"ף הואיל דמהני העדות לענין ליחייב לשלם להמערער עבור הפירות שפיר י"ל דהיכא דלא תובע המערער הפירות כגון שטוען לפירות הורדתיו וכבר שילם הפירות דלא ליהני ג' כיתי עדים וכמש"ל אבל לפי פירוש זה שפירשתי בדברי הרי"ף א"ש ומש"ה שפיר מהני לעולם ג' כיתי עדים על השלש שנים ודוק היטב בזה. ועיין באהע"ז (סי' קמ"ב סי"ב) בב"ש (סקכ"א) ועיין בט"ז (שם ס"ק י"א) שכתב דפסקינן כשיטת התוס' והרבה י"ל בזה:

סח

[סח] ורבנן האי דבר ולא חצי דבר למעוטי מאי למעוטי א' אומר א' בגבה וא' אומר א' בכריסה כו' אלא למעוטי שנים אומרים א' בגבה ושנים אומרים א' בכריסה כו'. וז"ל הרמב"ם (בפ"ד מהל' עדות ה"ז) וכן אם העיד זה אני ראיתי שערה אחת בצד ימין של זה וזה אומר אני ראיתי שערה אחת בצד שמאלו של זה באותו היום אין מצטרפין דברי שניהם כדי שנאמר הרי העידו שניהם שהיה זה גדול ביום פלוני לפי שכל א' מהם לא העיד אלא במקצת הסימנין אפילו העידו שנים בשערה אחת שהרי כל כת מהם העידה על חצי דבר ואין זו עדות אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה השני' שראתה ב' שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והכ"מ תמה בזה דמאי נ"מ דמצטרפין הא כל כת מהן העידה על דבר שלם ומה הם צריכים לכת שני' דאין לומר דלא סגי בב' שערות בגבה או בכריסה עד שיהיו השתי שערות בשני המקומות ולכן אני אומר שהנוסחא אמיתית בדברי רבינו הוא כמו שמצאתי בספר ישן וז"ל אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין והעד השני שראה שתי שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכך הוא נוסחת דפוס וויניציאה ועכ"ז צ"ע מנ"ל דמצטרפין הא הויא לה עדות מיוחדת ונהי דלדיני ממונות כשר לדיני נפשות פסול כדאיתא בפ"ק דמכות ונתבאר בר"פ זה ודין זה דשתי שערות בד"נ שייך דהיינו לענין עונשין ולענין גיטין וקידושין א"כ אמאי מצטרפין כו' יעו"ש מ"ש בזה ועיין בלח"מ שכתב ג"כ דט"ס יש ברמב"ם והגירסא היא כמו שמצא הכ"מ בדפוס וויניציאה והביא ראיה מש"ס דסנהדרין (דף למ"ד ע"ב) וכן שבבן ושבבת ופריך שם אילימא א' אומר א' בגבה וא' אומר א' בכריסה האי חצי דבר וחצי עדות היא אלא א' אומר שנים בגבה וא' אומר שנים בכריסה כו' יעו"ש. ועיין בירושלמי (פ"ב דמס' כתובות סוף ה"ד) מ"ש שם וי"ל בזה:

ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר בזה דהנה עדות מיוחדת דפסול בד"נ א"ר זוטרא ב"ט א"ר מניין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת עפ"י עד אחד מאי אחד אי לימא ע"א ממש מרישא שמעינן לה עפ"י שנים עדים אלא מאי אחד אחד תנ"ה לא יומת עפ"י ע"א להביא שנים שרואין אותו אחד מחלו זה וא' מחלון זה ואין רואין זא"ז שאין מצטרפות ולא עוד אלא אפילו בזא"ז בחלון אחד אין מצטרפין עיין במס' מכות (דף וי"ו ע"ב). והנה אף דבהגדה יהיה צירוף מ"מ בעינן שבשעת ראיה יהיו שני עדים רואין כאחד בד"נ ומש"ה אם המתרה רואה אותן מצטרפין שפיר והיה נלע"ד דאם שנים רואין כאחד מחלון זה ושנים רואין כאחד מחלון זה אם העיד אחד מכת זו ואחד מכת השני' שפיר מצטרפין גם לד"נ הואיל דבשעת ראייתן היו שני עדים כאחד ותו לא מיקרי בכה"ג עדות מיוחדת ומהני תו אם העידו שניהם כאחד בב"ד וחפשתי ולא מצאתי מבורר דין זה ומתוס' שם במס' מכות בד"ה תנ"ה אין להשיב כאשר יראה המעיין היטב בזה. ועפ"י האמור שפיר נוכל לפרש דברי הרמב"ם ז"ל לפי הנוסחא שכתוב לפנינו והוא דמ"ש הרמב"ם אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין כו' הכוונה שא' מכת זו שראו שתי שערות בצד ימין וא' מכת שני' שראו שתי שערות בצד שמאל שני העדים הללו מצטרפין שפיר גם לד"נ דלא מיקרי תו בכה"ג עדות מיוחדת ושפיר בעינן הצירוף שלהם הואיל דמכל כת ליכא רק עד אחד ואשמעינן הרמב"ם בזה ד"ח. ומיהו הלשון אינו מדוקדק כל כך במ"ש העידה האחת אבל הכוונה היא נכונה בדברי הרמב"ם ז"ל ומכ"ש דמובן יותר לפי גירסת הכ"מ אבל אם העיד הא' כו' ומיירי בכה"ג שראו שני עדים בגבה ושנים בכריסה ומצטרפין א' מכת זו וא' מכת זו ומיושב שפיר קושית הכ"מ הנ"ל. אח"ז מצאתי קצת רמז לסברא זו בתורת חיים על מס' סנהדרין וז"ל בעדות מיוחדת לשון יחידות שכל אחד רואה יחידי א' מחלון זה וא' מחלון זה עכ"ל:

סט

[סט] (א) בתוד"ה למעוטי באה"ד וז"ל וטעם ראשון נראה לר"י עיקר דתנן בפרק התקבל (דף ס"ד) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי כו' ואתיא מתני' דגיטין כרבנן. עכ"ל. והנה לא תירצו התוס' כאן הקושיא אליבא דר"ע אולם שם בגיטין (דף ס"ג ע"ב) בתוס' ד"ה אפילו הוקשו הקושיא אליבא דר"ע דסובר דבר ולא ח"ד א"כ היכי מכשרינן הכא שני כיתי עדים וי"ל דלמ"ד בגמ' שליש נאמן לא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה וכולה דבר היא ואפילו למ"ד בעל נאמן הנ"מ כששלשתן בעיר בעל שליש ואשה כמו שאפרש בגמ' הילכך כיון דאם אין שלשתן בעיר ל"צ עידי אמירה לעידי קבלה כולה דבר הוא עכ"ל ולכאורה קשה דהא אכתי צריכי עידי אמירה לעידי הגט או לעידי חתימה או לעידי מסירה דאל"ה לא הוי גט כלל ועיין במהרש"א בגיטין שם שכתב ע"ד התוס' וז"ל והא דאצטריך עידי קבלה במתני' משום דעידי מסירה כרתי כר"א והיינו בדליכא עידי חתימה אבל בדאיכא עידי חתימה לא בעי עידי קבלה משום מסירה כמ"ש התוס' לקמן וא"כ הוה עידי אמירה כולה דבר דעידי חתימה מלתא אחריתא היא עכ"ל ובאמת דבריו הקדושים אינם מובנים כלל דהא סוף סוף לא הוי גיטא כלל בלא עידי חתימה או עידי מסירה וראיתי בספ"י שעמד ע"ד המהרש"א וז"ל ולכאורה דבריו תמוהין דאמאי הוה מילתא אחריתי וכבר היה באפשר ליישב דבריו דזימנין דכשר לגמרי ע"י עידי אמירה אפילו בלא עידי חתימה כגון שכתב הבעל בכתב ידו ואין בו עדים דכשר מדאורייתא אלא שאין זה במשמעות לשונו כו' יעו"ש אלא דאכתי לא הועיל כלום בגוף הקושיא דמאי אהני לן עידי אמירה לאיזה דבר דנימא דעידי אמירה כולה דבר היא דמהני לאותו דבר עכ"פ:

והנלע"ד לומר בכוונת המהרש"א וכן מצאתי בהרמב"ן ז"ל על מס' ב"ב (בדף נ"ו) שם בד"ה אלא למעוטי באה"ד וז"ל ואי קשיא לך הא דתנן במס' גיטין האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע היכי מצטרפי אהדדי והא עדות דבפנינו אמרה לו לאו עדות היא דעבדינן ביה מעשה בדלא אתיא כת שני' דקבל וקרע ואיכא למימר דעדות דבפנינו אמרה לו עדות בפני עצמו הוא ולא צריכי לאיצטרופי דלא מסהדי כלל בגירושי' ובגיטה אלא דחזו דאיתתא שוויתיה להאי גבר שליחא ואינה צריכה להצטרף כלל כו' עכ"ל וגם הר"ן בגיטין כתב להאי סברא בקיצור יעו"ש במתני' וז"ל ואיכא למידק מאי אפילו אדרבא הכי עדיף טפי דבשני כיתי עדים מיחזי כחצי דבר אע"ג דלאו חצי דבר היא שהרי מכיון שמינהו שליח נעשה ידו כידה ולכשיתן לו יתגרש מכל מקום כשהם הראשונים הן האחרונים עדיף טפי דליכא לספוקי במידי כו' יעו"ש וכן כתב ג"כ הנ"י (בב"ב פ"ג) בסוגיין וז"ל וכן הדין גבי האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' והלא הנך דאמרי בפנינו אמרה ל"צ לאיצרופי דהא לא מסהדי בגירושין כלל אלא דמסהדי דאיהו שויתי' להאי גברא שליח ומש"ה מהני ומצטרפי ולא חשיב חצי דבר עכ"ל הרי מבואר ג"כ סברא הנ"ל וא"כ נוכל לכוין זה קצת בכוונת המהרש"א שכ' דעידי אמירה הוה כולה דבר דעידי חתימה מלתא אחריתי היא וכוונתו דעידי אמירה מהני שידו כידה ועידי חתימה מהני על עיקר הגט וי"ל בזה. ועיין בריב"ש (סי' שי"ח) מ"ש ג"כ בזה ועיין באהע"ז (סי' קמ"ב סי"ב) ובב"ש (סקכ"א) ובט"ז (ס"ק י"א) מ"ש בזה:

(ב) וראיתי בספ"י בגיטין שכ' לחדש ולתרץ קושית התוס' דשפיר מתוקמא מתני' כר"ע ולא שייך הכא חצי דבר דהא דממעט ר"ע ח"ד הוא דוקא בענין שעפ"י כת א' אין כאן שום תועלת בעדות כגון בעידי חזקה שעידות שנה א' אין בו שום תועלת להמחזיק אדרבא צריך לשלם הפירות שאכל כו' וכן כל כה"ג בעידי טביחה ומכירה אי לאו דעידי גניבה לחוד הוה דבר שלם לא היה שום תועלת בעידי טביחה לחוד כו' משא"כ הכא הוי שפיר עידי אמירה ד"ש שיוכל הבעל למסור הגט לשליח ושליח ימסור ליד האשה וכ"ז שיהיה הגט בידה או ביד השליח אין צורך לעדות אחרת ואף אם תאבד הגט אפ"ה מהני עידי אמירה לענין אם יודה הבעל שמסר לו הגט דמהני מטעם דבעל שאמר גירשתי נאמן משא"כ בלא עידי אמירה לא יוכל לומר גירשתי כיון שאינו יודע שנמסר לשליח האשה כו' וביאר עוד דבריו בזה. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה אלא למעוטי כתב ג"כ לתרץ הקושיא מהא דגיטין על שיטת הרי"ף כמ"ש הפ"י ודחה אח"כ להתירוץ יעויין היטב בזה. והנה תורף דבריו הם דברי הרמב"ן והר"ן ז"ל בפשיטות ואין מהצורך להאריכות של הפ"י ורק שהפ"י רצה להוסיף ולומר שהעידי האמירה שייכים לגוף הגט ובזה י"ל הרבה:

והנה לע"ד הקלושה נ"ל להוסיף תבלין לסברת הרמב"ן ז"ל והוא דנוכל לומר דמש"ה עידי האמירה מיקרי כולה דבר הואיל דמהני השליחות לענין זה שגם השליח קבלה הלז יהיה יכול לעשות שליח קבלה שני דמהני שפיר עידי אמירה לענין זה ותו מיקרי כולה דבר אולם באמת איכא בזה ב' דעות בש"ע באהע"ז (סי' קמ"א סמ"ג) שליח קבלה א"י למנות שליח ואפילו נאנס ואפילו נתנה לו רשות למנות שליח משום דהו"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח ויש מתירין אם נתנה לו רשות למנות שליח. והנה באם לא נתנה לו רשות למנות שליח גם לדעה הב' ל"מ אולם לדעה הראשונה דא"י השליח קבלה לעשות שליח קבלה אחר הוה עיקר הטעם משום מילי הא למ"ד מילי ממסרן לשליח הוה שפיר יכול השליח קבלה לעשות שליח קבלה אחר אע"ג דלא נתנה לו רשות למנות שליח אחר במקומו וכן מבואר בחידושי רשב"א במס' קידושין (דף מ"א) בד"ה מלמד שהשליח עושה שליח עייש"ה. ושמעינן לר"ע דסובר דמילי מימסרן לשליח וכדאיתא בגיטין (דף ס"ו ע"ב) במתני' וזו הלכה העלה ר"ח איש אונו מבית האסורין מקובל אני באומר לשלשה תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד ופירש"י מבית אסורין משמו של ר' עקיבא שנחבש בבית האסורין וא"כ דס"ל לר"ע דמילי מימסרן לשליח וא"כ יכול השליח קבלה למנות שליח קבלה אחר אפילו כי לא נתנה לו רשות בפירוש וא"כ תו מיקרי עידי האמירה כולו דבר שהרי אהני עידותן שיהיה יכול למנות שליח קבלה אחר במקומו וא"כ שפיר מצי מתני' אתיא אפילו כר"ע:

(ג) ועיין בבית מאיר (על סי' קמ"א סמ"ג) האריך שם בענין חצי דבר והרבה י"ל בדבריו והוא שתמה ע"ד הנוב"י מהדו"ק חאהע"ז (סי' צ"א) בדין זה אם האשה אומרת את מי שיבחר פלוני שיהיה שליח בחריקאי לקבל גיטי אם מהני ודן הנוב"י דמהני ואין ענין לברירה יעוש"ה והב"מ תמה דהא הוה ח"ד לשיטת הרי"ף ורמב"ן והרמ"ה עיין בא"ע (סי' קמ"ב סי"ב) אם יש עדים שהבעל מסר לסומא זה גט זה לגירושין כשר שהרי כיון שיש עדים אינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו אם נתקיים בחותמיו כשר בכל גוונא ועיין בשו"ת הריב"ש (סי' שי"ח) ובב"ש (ס"ק כ"א) הרי דבעינן דוקא באפי הנהו סהדי גופייהו כי היכי דלא ליהוי ח"ד זת"ד הב"מ. אולם המעיין בט"ז (שם ס"ק י"א) כתב ג"כ כן אולם כתב דלדידן דפסקינן כתוס' דכל שראו העדים מה שהיו יכולין לראות לא הוי ח"ד א"כ לא בעינן באפי הנהו סהדי גופייהו ומיושב בזה קושית הד"מ מה שהקשה על תיקון זה יעויין היטב בט"ז א"כ שפיר דן הנוב"י בשעת הדחק גדול שהאשה תמנה שליח קבלה את מי שיבחר פלוני דלא נצטרך לסמוך על זכי' בלבד וכשיטת התוס' דבכה"ג שראו כל שהיו יכולין לראות לא מיקרי ח"ד וקצרתי מאד בזה:

ע

[ע] באומר לו עקוץ תאנה מתאנתי כו'. ראיתי בגליון הש"ס מחותני הגאון מו"ה ישכר ז"ל בעמ"ח פתחי שערים שכתב כאן וז"ל נראה במלתא דלא שכיח מעות קונה דהיינו תאנה עכ"ל. ונראה כוונתו הואיל דלא יהיב ליה דמים בעין רק תאנה בדמי החפץ הוי מלתא דלא שכיחא וקונה מעות. וכ"כ הרמב"ם ז"ל להלכה (בפ"ה מה' מכירה ה"ד) דבמלתא דלא שכיחא מעות קונות ועי' בראב"ד ובלח"מ שם ובש"ע ח"מ (סי' קצ"ט ס"ב). ולע"ד היה נוכל לומר דגם זה שיעקץ תאנה בשבת הוא בודאי מלתא דלא שכיחא ובכה"ג לא העמידו חכמים דבריהם והניחו על דין תורה:

אולם ראיתי בתורי"ד על מסכת ב"ק הנדפס לא כביר וז"ל בסוגיין בד"ה באומר פי' וכגון שהיה משוך כבר השור אצלו וא"ל להגנב לא יהיה קנוי לך עד שתפרעני והוא אומר לו היפרע מאלה התאנים שאם לא היה משוך אצלו הרי מעות אינן קונות ואכתי לא מכר כו' יעו"ש הרי חזינן דכבר עמד בזה הרב הקדמון ז"ל ודחאו. ועיין במסכת ע"ז (דף ס"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא מחסרא משיכה פי' ואפי' לר"י דאמר ד"ת מעות קונות הכא גבי אתנן ל"ק כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל עכ"ל הרי מבואר ג"כ בתוס' דבכה"ג ג"כ הוי תקנ"ח:

עא

[עא] בתוד"ה באומר בסה"ד ואור"י דהכא לא דייק אלא אלשון מכר דאפי' קאי בחצר הלוקח כיון דלא א"ל זיל שלים אין זו מכירה אלא מתנה כו' וכך לן עקוץ תאנה מתאנתי כמו עקוץ תאנה מתאנתך. עכ"ל. ובמהרש"א הקשה דבזרוק גניבותיך לחצרי נמי אינו נותן לו כלום ומקרי מכירה משום דע"י קניית הגניבה בחצר מתחייב הלוקח עצמו במעות דמי הגניבה ומעקוץ תאנה מתאנתי לא קשה מידי דודאי אינו חייב עצמו בתשלומי הגניבה אלא שהוא סבור לשלם לי מתאנתו אבל בעקוץ תאינה מתאינתך דאינו נותן לו כלום מי לא עסקינן נמי דמתחייב הלוקח עצמו בדמי הגניבה ומקרי שפיר מכירה ואמאי לא מוקי מתני' בהכי וי"ל עכ"ל, ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהאיך נוכל לאוקמי באומר לו עקוץ תאינה מתאינתך ויתן לו הדמים אח"כ דא"כ מאי שייכת יש לעקיצת התאנה להמכירה דבשלמא בעקוץ תאנה מתאנתי נותן לו התאנה שיקוץ לעצמו בעד המעות שצריך ליתן לו ויש שייכות להחיוב של עקיצת התאנה להמכירה ואמרינן שפיר דפטור מדו"ה משא"כ כשא"ל עקוץ תאנה מתאנתך ויתן הדמים אח"כ וא"כ החיוב מיתה שחייב בעד עקיצה אין לו שייכות כלל להמכירה ואיך יפטור מדו"ה בזה. ואולי י"ל דכשא"ל עקוץ תאנה מתאנתך ותקנה לי גנבותיך והמעות דמי הגניבה ישלם לו אח"כ הו"ל כאלו התנה עמו תנאי שהמכירה תחול כשיקוץ הגנב תאנה מהאילן שלו ואז בעת קיום התנאי שהגנב מקיים חל אז המכירה וא"כ תו אמרינן גם בכה"ג קלב"מ והוא דין חדש וי"ל בזה:

עב

[עב] (א) אמרי וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הוא הא מכירה נמי לאו מכירה הוא כו'. כל הסוגיא. ופירש"י בד"ה בדינא לומר החזר לי תאנים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא לדידן דפסקינן כרבא בסנהדרין (דף ע"ב) דדוקא שיבר פטור אבל כי איתנהו בעיניה חייב להחזירם א"כ הכא דמיירי שהתאנים הם בעיניה שהרי רש"י ז"ל נקיט בלשונו הטהור לומר החזר לי תאנים וא"כ כי איתנהו בעיניה הרי חייב להחזירם ומאי קאמר הש"ס דאי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים ואי נימא דמיירי שאין התאנים בעין האיך שייך לומר שנתבענו שיחזיר לו תאנים הרי אינו חייב כלל אפי' בגזלן דעלמא להחזיר לו חפץ כזה שגזל ממנו אם אין הגזילה בעין ורק דמים חייב לשלם לו וע"כ צ"ל דמיירי שהם בעין וא"כ האיך שייך לומר דלא אמרינן ליה זיל שלים הא צריך להחזירם בעיניה כי איתנהו. ודוחק לומר דסוגיא דידן אזלא אליבא דרב דסובר אפי' כי איתנהו בעיניה נמי קנינהו בדמים דא"כ לפי מה דמשני רבא לקמן אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ושפיר מתוקמא תירוצא דרמב"ח הו"ל לשנויי בפשיטות דמיירי דאיתנהו בעיניה התאנים וצריך להחזירם ושפיר הוה מכר וכשיטתו דסבר דדוקא שיבר אבל נטל לא אלא מדלא משני הכי ע"כ דגם לפום ס"ד ג"כ הוה אזלא הסוגיא אליבא דרבא דדוקא שיבר אבל נטל לא וא"כ קשה מה שהקשיתי. מיהו לשיטת הבעה"מ שכ' דרבא ג"כ סובר כרב דמה"ת קניא ליה לגמרי אפי' כי איתנהו בעיניה ורק דרבא סובר דמדרבנן מיהו צריך להחזיר כי איתנהו בעיניה ורב סובר דגם מדרבנן א"צ להחזיר כלל וכמבואר שם בבעה"מ בארוכה. וא"כ נוכל לומר דרש"י סובר לגמרי כהבעה"מ דהא שיטת רש"י דלרבא גם כי שיבר אח"כ פטור וכ"ה שיטת התוס' שם וסוברים כשיטת הבעה"מ בזה ודלא כהרמב"ן במלחמות וא"כ נוכל לומר דרש"י סובר ג"כ דרבא דמחייב לאהדורי כי איתנהו בעיניה הוא רק מדרבנן וא"כ הכא אף כי איתנהו התאנים בעין דג"כ א"צ להחזיר מה"ת ורק מדרבנן צריך להחזיר וא"כ תו לא שייך לומר לשון מכירה הואיל דמה"ת א"צ להחזיר וא"כ לאו מכירה היא כלל ושפיר פריך הש"ס וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים כו' לאו מכירה היא ועיין לעיל על (דף ס"ח ע"א) [אול"ה אק"ד] בדין אם מכר בקנין דרבנן אם משלם דו"ה וה"נ היכא דהמעות שנותן לו בעד הגניבה אינו של הלוקח מה"ת ורק הוא של הגנב אלא שהגנב צריך ליתן המעות מדרבנן ג"כ יש לומר דלא הוי מכירה מה"ת והוי כמו קנין דרבנן דאינו משלם דו"ה ודוק בזה:

(ב) ועוד נלע"ד לומר בזה דנהי דסובר רבא גבי בא במחתרת דכי איתנהו בעיניה צריך להחזירם הוא דוקא היכא דנטלם שלא ברשות רק בגניבה אבל היכא דכי נטלם ברשות נטלם כגון הכא שהגנב נטל התאנים ועקצם בשבת היה ברשות בעל התאנה א"כ שפיר נוכל לומר דא"צ כלל להחזירם להלוקח אפי' כשהם בעין ואפי' כי לא יהיב ליה אח"כ החפץ שמכר לו בעדם וטעמא רבא איכא לחלק בזה דבשלמא היכא שנטלם שלא ברשות בגניבה או בגזילה דלאו שם קנין עלה כלל וסובר רבא דקלב"מ אינו עושה קנין ורק כששיבר פטור מלשלם אבל כי איתנהו בעיניה הרי הם של הבעלים בכ"מ שהן משא"כ היכא דנטלם ברשות וא"כ הרי עשה בהם קנין המועיל ורק דצריך הגנב לקיים התנאי שיתן לו הגניבה תמורתם בזה אמרינן שפיר דהואיל דהגנב קנה להתאנים בדמים שהרי מחויב מיתה בלקיטתם בשבת וא"כ לא נוכל לחייבו להגנב שיחזיר התאנים אפי' כי לא מקיים התנאי שאינו נותן לו הגניבה ואפי' כי איתנהו להתאנים בעין ג"כ א"צ להחזירם שהרי בתורת קנין לקטם וקנאם לגמרי וי"ל בזה. אחר זמן רב בעת עיוני שנית בזה הראה לי ב"א הב' החריף המופלג דוד נ"י דברי המח"א בה' מלוה ולוה (סי' ב') שעמד ג"כ ע"ד רש"י הנ"ל וכתב ליישב דכיון שבאו התאנים לידו בתורת מכר כבר זכה בהם וליכא גביה אלא דמיו ובדמיו לא מצי תבע ליה דקלב"מ עייש"ה ודברי נוטים לדבריו ז"ל:

עג

[עג] אלא אר"פ באומר לו זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי גניבותיך כו'. ראיתי בספר פ"ש ח"ר על פ' א"נ (דף ס"ז ע"ב) שהאריך בביאור הענין דחצר לא קניא ליה היכא דהוא באיסורא וכדאמר הש"ס בב"מ דאר"י א"ר אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח כו' אפי' תימא דנפלה לה לחצירו כל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצרו זכי ליה כל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצרו נמי לא זכי ליה ועיין בסוף מס' חולין וחקר שם להסוברים דבאיסור דרבנן ג"כ אמרינן אשלד"ע ל"מ בחצר ג"כ והקשה בסוגיא דידן דמשני ר"פ באומר לו זרוק גניבותיך ותקני לי חצרי דהאיך קניא ליה חצירו ורמז לזה במלות קצרות ובפ"ש ח"ש על ב"מ העיר ג"כ בזה ע"ש על (דף ק"ב) במהדו"ק וז"ל חצרי נמי לא זכי ליה פי' השמ"ק דלא קני אפי' מדעתו וק"ל בב"ק (דף ס"ד ודף ע') ובר"פ השוכר את הפועל גבי אתנן דמשני דקאי בחצירה ומי לא עסקינן בזונה מחייבי כריתות ועיין ביו"ד (סי' קל"ב ס"ג) בש"כ (סק"ז) ובדמאי פ"ו (מ"י) גבי ואם משבאו לרשות גר אסור כו' יעו"ש בבקיאותיו שציין:

והנה מה שהקשה מאתנן דחייבי כריתות לא ידעתי כלל מקום להקושיא דהא אטו הקנין שקונית להטלה הוא העבירה הלא הביאה היא העבירה אבל מה שחצרה קנתה לה להטלה לאו עבירה היא כלל אף שבאת מכח העבירה וא"כ לא שייך לומר שחצירה לא תקנה לה משום דאשלד"ע וז"פ. רק הקושיא מהאי סוגיא דידן כאן בב"ק דאמר זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי גניבותיך יש לעיין בה דהאיך קניא ליה חצר דהא אסור לקנות מן הגנב ואף דנימא דהוא רק עבירה דרבנן וכבר הארכתי בזה לעיל על (דף ס"ו ע"א) [אכ"ז אק"ב] מ"מ הא גם באיסור דרבנן אמרינן אשלד"ע וגם י"ל מכח קנין בשבת דהוה ג"כ עבירה וא"כ י"ל דלא מהני הקנין כלל:

והנלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל דהואיל דחזינן דהתורה ריבתה לענין תשלומי כפל דגם חצרו מהני כדמרבינן מקרא וכדאמרינן אין לי אלא ידו חצרו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ א"כ אמרינן דגם לענין תשלומי דו"ה במכירה ג"כ הוא בכלל גניבה דמרבינן דמהני ג"כ אם הלוקח קניא ע"י חצרו שישלם הגנב דו"ה וי"ל בזה. אולם מכח קנין בשבת י"ל דאכתי קשה דנימא דלא חל כלל המכירה הואיל דהוא עבירה ונימא דאשלד"ע ולא חל הקנין כלל ולא מקרי מכירה. ויש לומר בזה דהואיל דחזינן דגלי קרא דבגניבה מהני קנין חצר וה"ה לענין תשלומין דו"ה ג"כ מהני קנין חצר תו י"ל דהואיל דגלי קרא דגבי גניבה אמרינן דקניא ליה חצרו אע"ג דאשלד"ע הה"נ היכא דאיכא עוד עבירה אחרת גביה ג"כ חל קנין חצר ועיין במלמ"ל (פ"ג מהל' גניבה ה"ו) מ"ש בכעין זה:

וי"ל עוד בזה עפ"י מ"ש היש"ש בפרק מרובה (סי' ז') הבאתיו לעיל על (דף ס"ח ע"א) [אל"ה אק"ד] דאע"ג דיאוש קונה מדרבנן וא"כ כי נתייאשו הבעלים ביד הגנב קניה הגנב מדרבנן אפ"ה כי מכרה הגנב אח"כ משלם דו"ה דלא תקנו רבנן דיאוש קונה שיבטל עי"ז תשלומי דו"ה ועי' לקמן על (דף ע"א) בשמ"ק ד"ה. אלא למ"ד מדרבנן כתב ג"כ בשם הרמ"ה בפריטיו וז"ל מהא שמעינן גנב ומכר וקבל דמיו ולא משך הלוקח את מקחו כיון דמה"ת מעות קונות אע"ג דמדרבנן בעינן משיכה דוקא ולא קני במעות לחודיה אפ"ה משלם דו"ה דתקנתא דרבנן לא מבטלי לתשלומי דו"ה ועיין לקמן על (דף ע"א ע"א) הבאתיו ג"כ ועיין בש"כ חו"מ (סי' ר"ח סק"ב) שכתב שם ליישב קושית הש"ג על הרי"ף כ' ג"כ לסברא זו דמקח שנעשה בשבת שהוא נעשה באיסור ואפי' אם היינו אומרים דלא חל המקח מדרבנן מ"מ אם הגנב מכר בשבת היה משל דו"ה דתקנתא דרבנן לא מבטלי לתשלומי דו"ה והש"כ כוון מדעתו הגדולה לדברי הרמ"ה והיש"ש הנ"ל יעוש"ה. ועיין לקמן על (דף ע"ט ע"א) [אקמ"א] מ"ש שם בדברי השטמ"ק בד"ה ושלח סבלונות ועיין עוד על (דף ע"ט ע"א) שם [אקמ"ו] בהא דתקנו משיכה בשומרים מ"ש בזה. מעתה נוכל לומר הכא ג"כ הואיל דליכא עבירה דאורייתא כאן ורק מדרבנן לא אלימא כ"כ דנימא דלא קניא ליה חצרו שיבטל עי"ז חיובא דדו"ה ושנימא דבטלה המכירה:

עד

[עד] (א) בגמרא כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא כו'. ראיתי בספר ים התלמוד הקשה קושיא עצומה דמ"מ האיך אפשר לחייבו מיתה וממון בעד הגניבה דאף דאינן באין כאחד לרבנן מ"מ הוה עדות שאאי"ל לקיים אצלם כאשר זמם דהא כשימצאו זוממים יהיה קלב"מ דלדידהו יהיה מיתה וממון כאחד ובאמת הם רצו לחייבו מיתה וממון דכשאומרים שזרק את הגניבה בשבת ומטי לארעא א"כ רצו לחייבו מיתה וממון דאין באין כאחד לרבנן וכיון דהוה עדות שאאי"ל א"כ ממילא גם הוא פטור מממון ושפיר מצי לאוקמי אף כרבנן והניח בצע"ג. ובהגהות מפה"י שם תירצו עפי"ד תוס' הרא"ש ז"ל הואיל דליכא מלאכת מחשבת א"כ ליכא חיוב מיתה ואמאי פטור מתשלומין יעו"ש ולא תירצו לאינך פירושים של הראשונים ז"ל ויעוין היטב בשמ"ק בזה. וכיוצא בזה הקשה בעל טעם המלך בהגהות על שעה"מ (בפ"ה מה' גניבה ה"ו) בהא דכתובות (דף ל"א) דמותיב רבב"א הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת כו' והקשה דהא הוי עדות שאאי"ל הואיל דכשיוזמו העדים לא יצטרכו לשלם הואיל דבעדותן העידו על שניהם על מיתה ועל ממון ונתחייבו העדות כשהוזמו בשניהם כאחד ונימא בהו דפטורין מלשלם וא"כ גם הוא לא יתחייב לשלם ממון הואיל דהוי עדות שאאי"ל וניחא ליה דמיירי שהעדים לא העידו לחייבו מיתה שלא הותרו ביה ואם היו באין כאחד היה הוא פטור מלשלם דח"מ שוגגין פטורין מלשלם ורק הואיל דאינן באין כאחד חייב הוא לשלם יעוש"ה וא"כ ה"נ נוכל לפרש הסוגיא כן. והנה לכאורה חשבתי ליישב הקושיא הנ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל (פכ"א מה' עדות ה"ד) העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו כו' וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות א"א והוא כ' בהלכות חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין עכ"ל. וכתב הכ"מ בטעמו של רבינו דמש"ה משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפי' יתפוס לא יועילוהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה ובזה אין מקום להשגות הראב"ד ועי' בלח"מ שם שמפרש דרבינו לא קאמר אלא אם תפס ג"כ הוא מהעדים יעו"ש וטעמו של הכ"מ הוא כמו שביארו דהואיל דאפי' התפיסה בעדים ג"כ מהני א"כ בקל יכול לתפוס. וא"כ ה"נ דכוותיה דהא אף שהעידו על שניהם מ"מ יהיה מהני התפיסה שיתפוס הנידון מן העדים הניזומין ושפיר מקרי עדות שאי"ל וא"ש בין לסברת הכ"מ ובין לסברת הלח"מ ודוק. אולם לשיטת מוהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא ל"מ תפיסה וצ"ל דמיירי דוקא דלא עבדינן החומרא וכעין דברי הטעה"מ:

אולם בגוף הקושיא היה נלע"ד ליישב בכמה אנפין והוא די"ל דהואיל דבעדות זה שהעידו מתקיים בהו כאשר זמם על החיוב מיתה אף דעל הממון לא שייך לקיימי בהו כאשר זמם שפיר מקרי עדות שאי"ל וכעין סברא זו כתבו התוס' בריש מס' מכות בד"ה מעידין שהוקשו כיון שאם הוזמו אין העדים נעשין ב"ג וב"ח א"כ גם הוא איך יעשה על פיהם ב"ג וב"ח הא הוי עדות שאי"ל ותירצו כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר עדות שאי"ל עכ"ל וא"כ מכ"ש הכא דמקרי שפיר יכול להזימן דהא נתחייבו על פי עדותן מיתה:

(ב) ועוד נלע"ד לומר דנהי דגבי עדי זוממין אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות הוא דוקא היכא שהעדים באו לחייבו להנידון רק בחיוב ממון ורק שאנו רוצים לחייבן משום הלאו דלא תענה ג"כ או היכא שהעדים לא באו לחייבו רק חיוב מיתה ורק בשעת עדותן בשעה שהעידו בב"ד נתחייבו באותה שעה בחיוב ממון ג"כ כגון בשעה שהעידו טבחו הם או שלוחן שור של גניבה ועי' בתוספות מסכת כתובות (ל"ב ע"א) ד"ה דאין באה"ד שם בכה"ג שפיר פטורין העדים מלשלם ממון משא"כ היכא שבאו לחייבו להנידון בשני דברים במיתה ובממון כגון מיתה לזה ותשלומין לזה דהוה הדין דחייב הנידון לשלם ג"כ והלא העדים העידו עדותן כאחד על מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ היך משכחת לה דיחייב הנידון מיתה לזה ותשלומין לזה שישלם הלא הוי עדות שאאי"ל אלא ע"כ צ"ל דבכה"ג שפיר אמרינן דהואיל דהעדים רצו לחייב הנידון מיתה ותשלומין מקיימינן בהו כאשר זמם ומשלמין ג"כ דהתורה הקפידה לעשות להם כאשר זממו לעשות להנידון וא"כ מה לי אם העידו על הנידון שחייב מיתה לראובן ותשלומין לשמעון לבין אם העידו על ראובן שבשעה ב' נתחייב לשלם ממון ובשעה ג' נתחייב מיתה דהלא הנידון חייב בשניהם וה"ה העדים חייבין בשניהם כשהוזמו. וגדולה מזה כתב הר"ת ז"ל בתוספות ב"ק (דף כ"ב ע"ב) בד"ה בגדי באה"ד וז"ל ור"ת מפרש דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים בהם כאשר זמם בכל אחד ואע"ג דבעדים זוממין כשהיא מיתה ותשלומין לאחד נמי פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם כו' עכ"ל וא"כ מכ"ש הכא דבעדותן זאת יתחייב הנידון בשניהם פשיטא דעבדינן שפיר בהו כאשר זמם ואף העדים נתחייבו בשניהם בכדי לקיים בהם כאשר זמם בשניהם הואיל דבעדותן חייבוהו להנידון בשניהם ודוק:

(ג) עוד י"ל בזה עפ"י מ"ש התוס' במס' סנהדרין (דף פ"א) בד"ה ונגמר תימא ואמאי נדון בחמורה הא הו"ל עדות שאאי"ל דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא כו' וי"ל דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב"ד דאפי' בעדות שאאי"ל מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום ובערת הרע מקרבך עכ"ל. ולכאורה נראה מדברי התוס' דדוקא משום טעמא דובערת הא לא"ה לא היה מהני וא"כ כשראה הב"ד שגנב לא דנו ליה הב"ד בעצמם לחייבו כפל. מיהו באמת לאו דוקא משום האי טעמא רק דגם בד"מ ג"כ הדין כן דהב"ד דנין בעצמם עפ"י ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה וכדאיתא בב"ב (דף קי"ג ע"ב) דאר"י שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין כו' ואר"ח ל"ש אלא ביום אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין ע"ש וברשב"ם ותוס', והתוס' כתבו האי טעמא דובערת לרווחא דמלתא. וא"כ ה"נ י"ל דמיירי בכה"ג שהב"ד בעצמם ראו כל המעשה ולא בעינן עדות שאי"ל. ואף שראו בשבת ג"כ יכולין לדון עפ"י ראייתם דפסקינן להלכה כן כל שראו ביום ועיין בב"ק (דף צ' ע"ב) כל הסוגיא בפלוגתא דר"ט ור"ע ועיין בשמ"ק שם הביא שיטת הראב"ד דפלוגתא דר"ע ור"ט הוא דוקא בראו בלילה אבל בראו ביום שפיר דנין הב"ד עפ"י ראייתן ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהל' רוצח ה"ט) שפסק כרבא דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב ועיין בתוס' שם בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) בד"ה בפני ב"ד. אולם דעת הבעה"מ במסכת ר"ה (דף כ"ה) דגם בראוהו ביום ס"ל לר"ע דאין הב"ד יכולין לדון עפ"י ראייתם ועיין ברשב"א שם. ועיין בספר על"נ על מסכת סנהדרין (ע"ח ע"א) וא"כ י"ל בהא דקאמר הש"ס כאן כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא כו' ואם נימא דמיירי כאן שהב"ד בעצמם ראו לא יוכלו לדון עפ"י ראייתם אליבא דר"ע ויש לפלפל בזה וקצרתי:

מיהו י"ל דגם להבעה"מ והרשב"א ג"כ נוכל לומר כן והא דקאמר הש"ס כמאן כר"ע היינו דתנא דברייתא סובר בזה כר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמיא אבל בהא דסנהדרין שראו באחד שהרג הנפש סובר כר"ט דדנין עפ"י ראייתן:

עה

[עה] (א) רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו כו'. ולכאורה י"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות אישות ה"ד) הבאתיו לעיל בדף זה [אוס"ו] דכל הבועל אשה לשם זנות לוקה משום לאו דלא יהיה קדש והראב"ד דחולק שם מ"מ במופקרת גם הראב"ד ז"ל מודה דחייב מלקות א"כ ל"ל לרבא לנקוט דוקא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו תיפוק ליה דהא אינו לוקה ומשלם ואפ"ה אתננה אסור ואע"ג דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים וה"נ דכוותיי' ומצאתי הקושיא ג"כ בספר ים התלמוד וסיים והיא קושיא גדולה אלי ומצוה ליישבה:

והנלע"ד לתרץ הקושיא עפ"י מ"ש המקנה בק"א (סי' כ"ו סק"א) ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל מהא דהתורה חייבה במפותה קנס וקיי"ל דאין לוקה ומשלם וכ' דהא דמקשה הש"ס בחייבי לאוין דהוי ממון ומלקות משום ששניהם באים כאחד בתחלת ביאה כמ"ש התוס' במס' סנהדרין (דף ע"ג) בשם הירושלמי דקנס מתחייב בהעראה וכן מלקות בחייבי לאוין הוא בהעראה כדיליף בר"פ הבע"י בגז"ש אבל הלאו דלא תהיה קדשה לא מחייבי אלא בגמר ביאה כיון דליכא ילפותא ביה לחייבו בהעראה וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהל' נערה הי"ז) בטעם לאו זה דקדשה משום דגורם שתמלא הארץ זמה דאח נושא אחותו וזה לא שייך אלא בגמר ביאה א"כ אין קושיא מקנס דמפותה כיון שאינם באים כאחד דקנס מתחייב בהעראה ועל הלאו לא עבר אלא בגמר ביאה עכ"ד ודפח"ח. ומעתה לפי"ז נוכל ליישב גם קושית היה"ת הנ"ל די"ל דמחויב ליתן האתנן קודם גמר הביאה וחיוב על הלאו דלא תהיה קדשה הוא רק בגמר ביאה וא"כ אינן באין כאחד ומש"ה לא מצי רבא לומר רק מבא על אמו דאז בא החיוב בשעת העראה גם כן ודוק:

והנה ראיתי במפרשי הים שם שהוסיפו להקשות על כל חייבי לאוין דהוה אתנן וכדאמר רבא (בתמורה שם) יעוש"ה האריכו בפלפול ליישב והנה לכאורה חשבתי לומר דבחייבי לאוין ל"ק דנוכל לומר דמיירי בשוגגין או בלא התראה ואז הוא דאיכא איסור אתנן ובזה היה א"ש הא דלאו דלא תהיה קדשה דמיירי ג"כ בכה"ג אבל בבא על אמו הוי חייבי מיתות שוגגין ומש"ה שפיר הוצרך רבא לדייק דוקא מבא על אמו. אולם גברי רברבי אמרו מילתא כו' ונ"ל דנוכל לומר דקושיא הנ"ל יש לה מקום לפי מה שביאר הקצות־החושן (בסי' ל"ח סק"א) דרבא סובר ג"כ כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין יעו"ש וא"כ שפיר קשה קושיא הנ"ל. אולם י"ל דרבא נקיט בא על אמו מלתא דפסיקא נקיט דבזה לכ"ע הי"ל לומר דחייבי מיתות אפילו שוגגין פטורין מתשלומין אפ"ה חל עלה שם אתנן וה"נ דכוותי':

(ב) עוד היה נלע"ד לומר בזה עפ"י מ"ש הפ"י במס' ב"מ (דף ס"א ע"ב) בהא דקאמר הש"ס מ"ט דר"י דסובר רבית קצוצה א"י בדיינין דאמאי לא קאמר הש"ס דטעמיה דר"י הוא דאזיל לשיטתו דס"ל דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם והכא כיון דאיכא כמה לאוין ברבית ס"ל לר"י דמלקי לקי ולא משלם וכ' לתרץ דהא דאמרינן מילקי לקי ממונא לא משלם הוא דוקא היכא שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון מוש"ר ועדים זוממין ואונס ומפתה משא"כ היכא שהלאו בא מחמת ממון לא שייך מלקות כלל דהו"ל כגזל דגלי קרא בהדיא והשיב וכן הוא מן הסברא דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה שכנגדו כיון דממון גמור אית ליה גביה כו' יעו"ש. והנה גבי אתנן מגיע לה שכר פעולה ועיין בהרא"ש בפ' השוכר את הפועל על (דף ס"ג) שכ"כ וא"כ איך שייך לומר דנפקיע ממונא משום דהוא חייב מלקות. אולם כ"ז הוא דוקא בחייבי לאוין אבל בחייבי מיתות ב"ד בזה שפיר אמרינן דקלב"מ ובדמים קנינהו וזה שדייק רבא דוקא מבא על אמו ודוק. מיהו לפי מה שפירשתי דברי הפ"י הנ"ל שם בב"מ בכוונה אחרת לא נוכל לתרץ כאן וי"ל בזה:

והנה לפי מה שהבאתי כאן דברי הפ"י וכתבתי דהיכא דאיכא חיוב מיתה גם הפ"י מודה נוכל להבין הא דקאמר הש"ס שם בב"מ דטעמיה דר"י דר"ק א"י בדיינין דכתיב בנשך נתן וכו' וחי' לא יחיה למיתה ניתן ולא להשבון והיינו דאף דאיכא הפקעת ממון חבירו מ"מ הואיל דאיכא עון מיתה תו ליתי' בהשבה:

והנה בשטמ"ק כאן בב"ק בד"ה כמאן כר"ע באה"ד וז"ל וחכמי הצרפתים מחדשים בזה שיטה אחרת לומר שאף ב"ד מחייבין ליתן אתננן אף בחייבי מיתות ואין גורסין בכאן מי אמרינן ליה זיל שלים אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים וכן בלקוט תאנים שבתאנתי ותקנה לי גניבתך ב"ד מחייבין ליתן וכן החוסם את הפרה משלם כדיני שמים לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזיקין אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וכגון חוסם פרה שקבל עליו שלא לחסום ואף אם לא קיבל עליו מ"מ הרי הוא כמו שקיבל הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת בלקיטת תאנה מכירה הוא ומשלם בב"ד ומ"מ שיטת הסוגיא אינה מוכחת בדבריהם הרב המאירי ז"ל עכ"ל. ולכאורה דבריהם ז"ל אינם מובנים כלל וחשבתי דסברתם הוא כסברת הפ"י הנ"ל ורק דסוברים דגם בחיוב מיתה ג"כ אמרינן כן דאטו משום חיוב מיתה של זה נפקיע ממונו של זה שהרי בכל הני דחשבו אתנן וחוסם ועקוץ תאנה מתאנתי ותקני ליה גניבותיך שהרי באמת חייב בכל אלו וחברו זכה בהם לא פטרינן ליה משום קלב"מ דאמרינן אטו משום חיובו של זה נפקיע ממונו של זה. אלא דא"כ צרכינן לפרש דהא דקאמר הש"ס (בב"מ ס"ב) דטעמיה דר"י דר"ק א"י בדיינין משום דלמיתה ניתן ולא להשבון היינו דגלי קרא דרק למיתה ניתן ולא להשבון. אלא שי"ל דמנ"ל דרק למיתה ניתן ולא להשבון. וגם דהא לא הוי רק מיתה בידי שמים ומיתה ביד"ש לא פטר מתשלומין דהא לא פסקינן כרנהב"ק:

אלא שי"ל בזה דהנה כבר כתבתי על דף (ע' ע"א) [אוס"ב] דהא דאסרה תורם רבית לאו משום גזל דבאמת שוה לו להלוה ליתן רבית במה שזה משתמש במעותיו וכאשר הוכחתי מריש מס' מכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב לשלם עד שלשים יום ובאו עדים והזימום וא"צ לשלם רק עד עשר שנים צריכים לשלם הנאה זו ורק דהתורה אסרה וא"כ לקח שלא כדין וא"כ שפיר אמרינן דסובר ר"י דא"צ להחזיר משום דגלי קרא למיתה ניתן ולא להשבון ודוק:

(ג) והנה רש"י ז"ל פי' דהא דא"ר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו משום דאף במקום מיתה רמי עליו תשלומין כי יהיב ניהלי' וכן גבי חוסם פרה נמי תשלומין רמי עליו אלא שאין כח בב"ד לעונשו שתים וכיון דרמי תשלומין עליו לא יצא יד"ח עד שישלם א"נ אי תפס לא מפקינן מיניה עיי"ש בב"מ (דף צ"א ע"א) שפי' כן ועיין בתוס' כאן ד"ה אילו מ"ש בזה. ועיין בקצות־החושן (סי' כ"ח סק"א) שהביא דברי היש"ש בפרק הכונס (סי' ו') דהיכא דמחויב לצי"ש לא מהני תפיסה אפילו לפירש"י הנ"ל ורק בקלב"מ מהני תפיסה ודוקא היכא דלא עבדינן החומרא אבל היכא דעבדינן החומרא ל"מ תפיסה והביא הקצה"ח ראיה ליש"ש מש"ס דסנהדרין (דף ע"ב) רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהלי' ולא קבלו הואיל דנפיק מפומיה דרב והוקשו התוס' כיון דחייב הוא לצי"ש אמאי לא קיבל ותירצו שהם לא היו מחזירין אלא משום שהיו סבורין שבדין חייבין להחזיר ולא רצו לצאת יד"ש ולכך לא קבלינהו ואם נימא דמהני תפיסה אמאי לא תפס רבא בהני דיכרי אלא לפי שיטת המהרש"ל דלא מהני תפיסה אלא היכא דלא עבדינן החומרא אבל היכא דעבדינן החומרא אין עליו שום עונש אחר בדיני אדם וא"כ הבא במחתרת הוי כאילו עבדינן ליה החומרא דאין לו דמים ורשאין להרגו אע"ג דניצול ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמו מזיד ובהתראה וברח דזה ודאי כל דין מזיד עליו כיון דכבר נתחייב בהחומרא כו' יעו"ש בביאור דבריו. ולע"ד יש לדון בה טובא דהא סוף סוף לא נהרג בהמחתרת ואיך נחשב זה כעבדינן החומרא דהא במזיד ובהתראה וברח דזה עדיין ניתן להרגו כשיתפסוהו הסנהדרין אבל הבא במחתרת כשיצא מהמחתרת תו לא ניתן להרגו כלל וא"כ זה נחשב בודאי כאילו לא עבדינן החומרא וא"כ כשהחפץ עדיין בעין אף לרב דסובר דקני לגוף החפץ מ"מ הואיל דחייב לצי"ש א"כ היה מהני התפיסה וא"כ אכתי קשה אמאי לא קבלינהו רבא בתורת תפיסה. וכן מפורש ברש"י שם (בסנהדרין ע"ב) במתני' בד"ה אין לו דמים כגון שאר כל אדם שניתן רשות לבעה"ב להרגו פטור מלשלם דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואעפ"י שניצול פטור מן התשלומין דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין כגון שלא הותרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אעפ"י שאין נהרגין עכ"ל הרי מבואר דרש"י ז"ל משוה בא במחתרת וניצול כמו שאר חייבי מיתות שוגגין:

(ד) ובעיקר הקושיא שהקשה הקצה"ח ע"ד התוס' סנהדרין דאכתי אמאי לא תפסן רבא בתורת תפיסה כבר עמד בזה רבינו הקדמון בשו"ת מוהר"ם בר"ב הנדפס לא כביר בלבוב והוא ח"ג וז"ל שם (בסי' תכ"ה) א"ל בשם הר"ר יצחק מווינא שאמר בשם רש"י דכל חייב לצי"ש אם תפס לא מפקינן מיניה כו' ואין להקשות מפרק בן סורר גבי רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא אהדרינהו ולא קיבל מינייהו הואיל ונפיק מפומיה דרב ואמאי הואיל וחייב בלצי"ש אעפ"י שהם לא רצו לצי"ש כדפיר"י במרובה (דף ע') מ"מ יקבל מהם דהא אפי' אי תפס מעצמו לא מפקינן מיניה דשמא כיון שסוף סוף לא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם היה מקבל מהם על דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת עכ"ל. הרי מבואר שפיר ישוב לקושית הקצה"ח ע"ד התוס' הנ"ל:

ולעד"נ עוד בדרך אחר ליישב הקושיא הנ"ל דהא באמת רבא לשיטתו וכן פסקינן לדינא היו הגנבים צריכים להחזיר מן הדין ורק רבא החמיר על עצמו בזה מפני כבודו דרב הואיל דנפיק מפומיה דרב ורצה רבא להראות כבודו דרב וכי רבא אינו קובע הלכה כדברי עצמו ורק חושש לכבודו דרב ואינו רוצה לקבלם מן הגנבים ואם היה לוקח מן הגנבים עצמם בתורת תפיסה תו לא היה ניכר כבודו דרב דהא היה נראה שלוקחים משום שהחזירו לו מן הדין. דבשלמא אם רבא בעצמו היה תופסם שלא היו הגנבים רוצים להחזיר ורק שרבא תופסם שלא מדעת הגנבים שפיר היה נראה וניכר שהוא מתורת תפיסה אבל כשהגנבים בעצמם רוצים להחזיר תו אינו ניכר שרבא לוקחם בתורת תפיסה ושפיר חש גם בזה לכבודו דרב והוא נכון לע"ד:

שוב עיינתי באו"ת (סי' כ"ח) ראיתי שהאריך והעיר בקושיא הנ"ל בהא דסנהדרין בדברי התוס' הנ"ל כמו שהקשה הקצה"ח ורוב דברי הקצה"ח נאמרים שם בזה וראיתי באו"ת שכ' לתרץ הקושיא דאמאי לא תפסם רבא להנהו דיכרי מתורת תפיסה וכ' די"ל דכי אמרינן דתפיסה מועיל היינו לפי דקיי"ל להלכה דלא כרב במחתרת אלא דדוקא כשהם בעינם הוא דחייב להחזירם דהם ברשות בעל הכלים וא"כ אף אנו מוסיפים דאף דשבר מ"מ אם תפס לא מפקינן דהרי יש עליו חיוב לשלם. אבל לרב דס"ל דאפי' הכלים בעין של הנגזל אינו מחויב להחזיר הואיל ולא היה לו דמים א"כ אף אם תפס מפקינן מיניה דהא חזינן דאפי' כלים בעין של הנגזל אינו מחויב להחזיר וא"כ רבא דחשש לדברי רב הואיל ונפיק מפה הקדוש אף בזה חשש שלא יועיל תפיסה לשיטתו דהוא הוא וצ"ע עכ"ל. ותיתי לי כי גם אנכי העירותי כן אלא שיראתי לחדש כזה ועיין לקמן על דף (ע"א ע"א) [אוע"ז אק"ב] מ"ש עוד בדברי האו"ת הנ"ל:

עו

[עו] רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו כו'. ועיין בב"מ (צ"א ע"א) כל הסוגיא ובראשונים ז"ל מ"ש בזה ועיין ברא"ש בפירקין במתני' הביא תירוצא דרמב"ח שכ"כ במתני' אבל אי איכא חיוב מיתה במכירה כגון דא"ל עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גניבותיך פטור וצ"ל דהוא לפי מה דתירץ רבא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. ובב"מ (דף צ"א סי' ח') הביא הרא"ש רק אוקימתא דרב פפא שכ' ואע"ג דקיי"ל דאין לוקה ומשלם הכא משעת משיכה איחייב במזונותי' מילקי לא לקי עד שעת חסימה עכ"ל ועיין בהג"א שם. והטור בח"מ (סי' ש"ן) כ' לשני התירוצים דהכא כרמב"ח וכתירוצא דר"פ עיי"ש. ודעת הרמב"ם אי פוסק כרבא דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו לא איתברר לכאורה. ונראה דלא פסק כן שהרי הביא רק לאוקימתא דר"פ ועיין (בפ"ג מהלכות גניבה ה"ה) גנב ומכר בשבת או שמכר לע"ז חייב לשלם דו"ה שאין במכירה מיתה ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי דו"ה כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת עכ"ל הרי שהביא רק תירוצא דר"פ בלבד ועיין (בפי"ג משכירות ה"ב) שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם לבעלים כו' שמשעת משיכה נתחייב במזונותיו ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה עכ"ל והוא כתירוצא דר"פ ולא הביא כלל הא דרבא. ומשמע דלא ס"ל להאי תירוצא דרבא. אולם י"ל בהא דכ' הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח ה"ח) איזהו אתנן כו' אחד זונה עכו"ם או שפחה ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין כו' הרי דגם מאיסורי ערוה הוה אתנן ונראה לכאורה דהוא כרבא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. מיהו באמת אין ראיה מכאן דנוכל לומר דמיירי בחייבי כריתות דליכא חיוב מיתה ואי לא אתרו ביה למלקות לא מיפטר מנתינת האתנן אבל בבא על אמו נוכל לומר דלאו שם אתנן כלל עלה וצ"ע בזה. והנה מדלא הביא הרמב"ם ז"ל להאי תירוצא דרבא יש לעיין אם ס"ל דליהני תפיסה בקלב"מ וגם אי איכא חיובא לצי"ש וצ"ע בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף