אמרי הצבי/בבא קמא/עב/ב

אמרי הצבי בבא קמא עב ב

דף ע"ב ע"ב

צג

[צג] (א) בתוד"ה דאי ס"ד וז"ל ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לעכו"ם משום שחיטה שא"ר ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שא"ר כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן כו'. יעו"ש. ולכאורה י"ל לשיטת הרא"ה והר"ן ז"ל דאף דאא"א דשא"ש מ"מ בשוחט לעכו"ם אסור באכילה מה"ת משום דנהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה וא"כ יש לומר דדוקא בשוחט בהמה לעכו"ם אסור באכילה מה"ת משום דנהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה ומש"ה פטרי רבנן שוחט לעכו"ם דהא באכילה אסור משום האי טעמא אבל בשאר תקרובות לעכו"ם שהקריב סולת וכדומה לעכו"ם יש לומר דגם באכילה לא נאסר מה"ת ומאי הביאו התוס' ראיה מהתם דתקרובת עכו"ם אסור מיהו באכילה ומוכח מכאן דהתוס' ג"כ ס"ל כהרשב"א במשה"ב דחולק על הרא"ה בבדה"ב. ועיין לעיל על (דף ע"א ע"א) בתוד"ה בשלמא הוכחתי שם באות [פ"א] דהתוס' לא ס"ל בזה כהרא"ה והר"ן ז"ל. ועיין בשעה"מ (פ"ה מהל' אישות ה"א) הביא דברי התוס' דכאן וכתב להוכיח עוד ממס' חולין (דף פ"ה) השוחט לעכו"ם והשוחט חולין בפנים ר"מ מחייב בכיסוי וחכמים פוטרים ואי תקרובת עכו"ם מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי והאריך בזה. ולכאורה י"ל בזה דנוכל ליישב זה דיש חילוק בין שוחט לעכו"ם לשאר תקרובות לעכו"ם דאף דבשאר תקרובות לעכו"ם מותר באכילה מה"ת אבל בשוחט לעכו"ם אסור משום דהא לא שרי לה וא"כ הוה כאילו לא שחט לה ומש"ה אסור באכילה מה"ת וכמ"ש הרא"ה והר"ן. מיהא התוס' לא ס"ל כהרא"ה בזה וא"כ לשיטת התוס' שפיר היו יכולין להביא ראיה משם:

(ב) הנה מבואר דעת התוס' בכאן דצדדו לומר דאינו נאסר בהנאה מה"ת ועיין בחידושי הרשב"א למס' קידושין (דף נ"ח ע"א) בד"ה אלמא הביא ג"כ שיטת התוס' הנ"ל והביא עוד בשם י"מ דגם באכילה אינו אסור מה"ת והקשה עליהם ועיין בספר דברי אמת בענין דברי סופרים (ס"ה) שהביא ג"כ דברי הרשב"א בשם הי"מ והבן כן בדברי הי"מ דס"ל דגם באכילה אינו אסור מה"ת עייש"ה ודעת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות ובחיבורו הגדול דאסור בהנאה מה"ת ויבואר אי"ה לקמן וגם שיטת התוס' בכמ"ד נראה דגם בהנאה אסור מה"ת וכבר האריכו בזה גדולי המחברים ז"ל. וראיתי בספר שעה"מ (בפ"ה מהל' אישות ה"א) ובספר דברי אמת שם האריכו הרבה בביאור ענין זה והוקשו קושיא חמירא ממס' פסחים (דף כ"ב ע"א) דפריך הש"ס לר' אבהו והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו שאני דם דאיתקש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין אף דם מותר ואימא כמים המתנסכין ע"ג המזבח כו' ואימא כמים הנשפכין לפני ע"א התם נמי ניסוך אקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע"כ ולשיטת התוס' דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת א"כ מאי פריך הש"ס אימא כמים הנשפכין לפני ע"ז הלא גם מים הנשפכין לפני ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת דהא כל תקרובות עכו"ם לא נאסר בהנאה מה"ת וע"ש מ"ש ליישב זה:

והנה הרבה יש לפלפל בהסוגיא שם אולם בפשיטות י"ל ליישב הקושיא דנוכל לומר בזה דהא קושית הש"ס דאימא כמים הנשפכין לפני ע"ז קאי הקושיא דאמאי אמרינן להלכה דם מותר בהנאה כדקתני במתני' נימא דיהיה אסור בהנאה והא דכתיב תשפכנו כמים הוה הפי' כמים הנשפכין לע"ז ועיין בתוס' ד"ה ואימא ובמהרש"א שם וא"כ אם היינו אומרים כן היינו אומרים באמת דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מה"ת והיינו אומרים דמכאן ילפינן דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת דהא באמת כתיב גבי דם לא תאכלנו ואחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ורק הואיל דכתיב תשפכנו כמים יש סברא להתירו בהנאה כמים ואם היינו אומרים דהא דכתיב כמים היינו כמים הנשפכין לע"ז א"כ אתא לגלויי דמים הנשפכין לע"ז אסור בהנאה מה"ת וא"כ תו לא נוכל למילף היתר הנאה מהא דכתיב תשפכנו כמים ועל כרחך היינו אומרים דמים הנשפכין לע"ז אסור בהנאה מה"ת. אבל לפי מה דמשני הש"ס התם נמי ניסוך אקרי א"כ תו לא נוכל לפרש הקרא כמים הנשפכין לע"ז וא"כ תו נוכל לומר דתקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת ומיושב שפיר הסוגיא שם ודוק. אולם מה שאיני מבין בפשטות מה שנסתפקו התוס' בזה דהא במס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) יין מנ"ל ארב"א א"ק אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה ועיין בתוס' ד"ה יין מ"ש בזה והרי מפורש בהדיא דזבח אסור בהנאה וראיתי בספר דברי אמת שם שכתב לפרש מ"ש התוס' כאן בסוף דבריהם וא"ל דאי אסור באכילה מדאורייתא היינו ע"כ משום דהוקשו למת מה"ט נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה עכ"ל ומפרש הגאון בעל דברי אמת דלאכילה איתקוש דבר תורה ולהנאה מדרבנן עייש"ה. ולפי"ז הא דקאמר הש"ס בע"ז שם מה זבח אסור בהנאה כו' צרכינן לומר דמה"ת אינו אסור רק באכילה ומדרבנן אסור בהנאה ומקשינן יין לזבח ולענין איסור אכילה מה"ת ומדרבנן אסור גם בהנאה והוא דוחק קצת לפרש כן:

ועוד נלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל דהנה בפסחים שם דפריך הש"ס ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז התם נמי ניסוך אקרי דכתיב ישתו יין נסיכם. ולכאורה י"ל דדילמא ניסוך היין מקרי ניסוך דוקא ולא נשפכין אבל מים נשפכין אקרי ולא מיקרי ניסוך כלל דהא בקרא כתיב יין נסיכם. וע"כ צ"ל מים ויין שוים הם וכמו דמצינו בקרא לשון ניסוך גבי יין ה"ה גבי מים ג"כ שייך גביה לשון ניסוך ויש לומר עוד בטעם הדבר הואיל דהי' במקדש ניסוך היין וניסוך המים ועל שניהם היה שייך לשון ניסוך וא"כ כי כתיב קרא ישתו יין נסיכם גם ניסוך המים בכללו ויש לומר ג"כ דכתיב לשון רבים הגם דהריבוי קאי על העם מ"מ יש בכלל לשון נסיכם גם ניסוך המים ושפיר קאמר הש"ס התם נמי ניסוך אקרי. ועיין מס' ע"ז (כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ישתו וז"ל למאן דדריש להאי קרא באוה"ע ניחא ולמאן דדריש בגיטין גבי טיטוס שאמר מקרא זה על ישראל וכן בספרי כו' צ"ל שהיו האומות מגנין את ישראל על עבודת המזבח כנגדן מה שעושין לע"ז שלהם ויאכלו וישתו קאי אמזבח שאוכל מנחות ושותה נסכים עכ"ל ולפ"ד התוס' הנ"ל מבואר שפיר כמו שכתבתי. ועיין במס' ע"ז שם יין מנלן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה ובתוס' שם ד"ה יין באה"ד וז"ל וא"ת יין שנתנסך למה לי קרא מי נפיק מכלל שאר זבח ועיין מה שתי' בזה והנה לשיטת התוס' בב"ק דתקרובת ע"ז מותר מה"ת בהנאה והא דקאמר הש"ס הלשון מה זבח אסור בהנאה הוה הפירוש דבאכילה אסור מה"ת ומדרבנן אסור בהנאה וכמש"ל א"כ י"ל דלשיטתם בב"ק לא קשה קושית התוס' במס' ע"ז די"ל דתקרובות ע"ז מה"ת מותר בהנאה ורק גבי יין גלי קרא יתירא דאסור בהנאה ומש"ה יליף רבה בר אבוה מקרא דישתו יין נסיכם דיי"נ אסור בהנאה הואיל דכתיב קרא יתירא אבל זבח מותר בהנאה מה"ת. ומעתה י"ל ליישב קושית השעה"מ הנ"ל ע"ד התוס' מהא דפסחים דהא הואיל דאפילו אם נימא דתקרובת מותר בהנאה מה"ת מ"מ יי"נ שפיר אסור בהנאה מה"ת וא"כ מים המתנסכין לע"ז ג"כ אסור בהנאה מה"ת הואיל דשם ניסוך עלה וכמו שכתבתי לעיל וא"כ שפיר פריך הש"ס בפסחים ואימא כמים המתנסכין לע"ז דאסור בהנאה ודוק:

(ג) והנה בגוף דין זה שכתבו התוס' כאן דתקרובות ע"ז נהי דבאכילה אסור מה"ת אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן ובכמ"ד כתבו להיפוך. אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בספר המצות דאסור בהנאה מה"ת וגם בהלכותיו פסק הרמב"ם ז"ל דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת שכ"כ (בפ"ז מהל' עכו"ם ה"ב) עכו"ם ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל הרי מבואר בהדיא דתקרובות אסור בהנאה מה"ת ובספר המצות להרמב"ם (מצוה קצ"ד) וז"ל הזהירנו מלשתות יין נסך וזה לא בא בכתוב נגלה בביאור אבל אמרו בע"ז אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה יודע שאסור הוא בהנאה ולוקין עליו כמו שהתפרסם בתלמוד והראיה על היות יין נסך אסור ואיסורו דאורייתא ושהוא ימנה ממצות ל"ת אמנם בע"ז (דף ע"ג ע"ב) ר' יוחנן ור"ל דאמרו תרווייהו כל איסורן שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויי"נ דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם וזו ראיה מבוררת שיין נסך מאיסורי תורה ובספרי ג"כ כו' ועדיין לא נאסר יין של עכו"ם לישראל כו' הנה מאמרם עדיין לא נאסר יין של עכו"ם יש ראיה כי אחר זה נאסר בלא ספק ואולם אמרו במס' שבת (י"ז ע"ב) כי בכלל י"ח שגזרו שמכללם יין וג"כ אמור ע"ז (דף ס"ב) שאני יי"נ עצמו אולם יי"נ עצמו הנה הוא אסור מה"ת כו' יעו"ש והרמב"ן ז"ל שם בהשגותיו האריך לתמוה ומסיק דיי"נ אסור מה"ת מפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו שנכלל בו כל תקרובות ע"ז כו' יעו"ש וגם הרב בעל מג"א שם האריך לתרץ דברי הרמב"ם והביא דברי הש"ס דמס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) דקאמר יין מנלן וארב"א אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכל ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה והביא ג"כ דברי התוס' שם שהבאתי לעיל יעוש"ה והרמב"ן ז"ל הקשה עליו עוד דא"כ על יי"נ ילקה שלש משום ולא תביא תועבה אל ביתך ומשום ולא ידבק בידך מאומה ומשום ישתו יין נסיכם והלא לא פרט בו הכתוב לאו אלא שהקישו לזבח אשר חלב זבחימו יאכלו והאריך עוד בזה ועיין במג"א שם ועיין בשעה"מ שם (בפ"ה מהל' אישות) האריך ג"כ בזה יעוש"ה:

ולעד"נ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה גבי תקרובת ע"ז דאסור בהנאה הוא כשהקריב לפני ע"ז וכן יי"נ ממש שנתנסך לפני ע"ז דאסור מה"ת הלא הוא ג"כ ממש כמו זבח אלא דגבי יי"נ מצינו ששיכשך ידו לתוכו ג"כ אסור ואף שאין מיקרי זה ניסוך ממש מ"מ הוא אסור ועיין חולין (דף מ"א ע"א) כתנאי עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ריב"ב וריב"ב מתירין אותו מפני שני דברים א' שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי הרי דפליגי תנאי בזה אם מנסכין יין שלא בפני ע"ז רק בשיכשך לבד ג"כ יהיה יי"נ ופסקינן להלכה כרבנן דפליגי על ריב"ב וריב"ב. וא"כ יש שני עניני ניסוך א' לפני ע"ז ממש והוא ממש כמו זבח ויש עוד ענין ניסוך ששיכשך ידו לתוכו שלא בפני ע"ז כלל ורק שהוא לשם ע"ז וזה לא מצינן למילף מהא דאסרה תורה תקרובות ע"ז דנימא דזה ג"כ הוא בכלל תקרובות ע"ז הואיל דלא היה בפני ע"ז והיה הרמב"ם מפרש הסוגיא בע"ז (דף כ"ט) דקאמר יין מנ"ל דאסור דקאי על שיכשך ידו בתוכו דאי על ניסוך ממש לפני ע"ז זה היה פשיטא דאסור הואיל דהוא בכלל תקרובות ממש ורק הש"ס קאי דבמתני' קתני סתמא יי"נ אסור משמע אפילו בשיכשך ידו לתוכו שלא בפני ע"ז וקאמר הש"ס מנ"ל ואמר רבה בר אבוה אמר קרא ישתו יין נסיכם מקיש יין לזבח מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה וגילה לן קרא זה דביי"נ אפילו כי שיכשך ידו לתוכו ולא ניסכו בפני ע"ז ג"כ שם ניסוך עלה ולוקין עליו והרמב"ם ז"ל בספר המצות שכתב הלשון הזהירנו מלשתות יי"נ וזה לא בא בכתוב נגלה בביאור אבל אמרו כו' ואתה יודע שאסור הוא בהנאה ולוקין עליו כמו שהתפרסם בתלמוד ע"ש הכוונה בזה שמפרש הסוגיא דע"ז שם כן דרבה ב"א אמר דמקרא זה ילפינן דאפילו כי לא ניסכו בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עליו בשכשוך לבד. ומיושב בזה קושית התוס' שם שהוקשו דיין שנתנסך ל"ל קרא מי נפיק מכלל שאר זבח ע"ש בתוס' וניחא ליה להרמב"ם ז"ל בזה דקרא אתא לגלויי דאפילו כי לא ניסכו ממש בפני ע"ז רק ששיכשך ידו לתוכו ג"כ שם יי"נ עלה וזה לא היינו יודעים מזבח דזבח הוא דוקא בפני ע"ז וגילה לן קרא דביי"נ דכי שיכשך ידו בתוכו ג"כ הוה ניסוך בכה"ג כאילו ניסכו ממש בפני ע"ז וא"כ תו נוכל לומר דגם בזבח אסור כה"ג הואיל דגילה לן קרא גבי יין ה"ה בשאר זבח ג"כ כל ששחטו לשם ע"ז נאסר בהנאה ושם תקרובות ע"ז עלה ועיין בתוס' חולין (דף מ"ם ע"א) ד"ה לפני ע"א אין לפרש דוקא לפני ע"ז וכריב"ב דאמר לקמן אין מנסכין יין אלא לפני ע"ז וה"ה שאר עבודות דנראה דדוקא לענין ניסוך קאמר דבכל דוכתא דאיירי בשוחט לא נקיט לפני ע"ז כו' ע"ש ונוכל לומר דהוא משום דגלי קרא גבי יין דשייך ניסוך אפילו שלא בפני ע"ז רק בשיכשך בלבד וה"ה גבי זבח ג"כ חייב ונאסר אפילו כי לא שחט בפני ע"ז ממש. וזה הוא כוונת דברי הרמב"ם בספר המצות שכתב דיי"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם והיינו היכא דלא ניסכו בפני ע"ז ממש רק ששיכשך ידו לתוכו לשם ע"ז דג"כ אסור וא"כ הוא רק לגלות דגם בכה"ג שלא היה בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עלה דהקישו קרא לזבח ממש בפני ע"ז ומינה ידעינן תו ג"כ דזבח שלא בפני ע"ז ג"כ אסור וכמש"ל וא"כ לפי האמור מיושב שפיר הקושיא שהקשה הרמב"ן דהא התורה בכללותי' ופרטותי' נאמרה בסיני ולפי האמור א"ש דקרא זה אתא רק לגלויי דגם בשיכשך ידו בתוכו שלא בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עלה אבל עיקר דינו נאמרה בסיני ורק שבסיני נאמר סתם דתקרובת ע"ז נאסר וא"כ ה"ה יין נסך בכלל תקרובות. אולם זה דוקא כשניסכו ממש בפני ע"ז א"כ לא גרע מזבח ורק דדבר זה דדרכן של העכו"ם לשכשך לע"ז אפילו שלא בפני ע"ז זה לא נאמר בפירוש ומש"ה לא נאסר להם יין של עמונים רק אח"כ ראה מרע"ה כי ע"י שתיית היין שלהם נכשלו וכוונתם של העמונים היה להשקותם יין חמת תנינים כי שכשכו לע"ז שלא בפני ע"ז וא"כ זה הוא דרך ניסוך ופירוש בקרא דגם בכה"ג שם יי"נ עלה:

ומיושב ג"כ מה שהקשה הרמב"ן דא"כ היל"ל דעל שתיית יי"נ ילקה שלש משום ולא תביא תועבה ומשום ולא ידבק ומשום ישתו יין נסיכם. ועוד שלשיטת הרמב"ם ההיקש אינו נמנה מן התורה ללאו בפני עצמו ועוד האריך להקשות בזה ולפי האמור א"ש דכוונת הרמב"ם ז"ל הוא דקרא דישתו יין נסיכם אתא רק לגלות דגם בכה"ג בשיכשך שלא בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עלה וא"כ ה"ה בכלל תקרובות ע"ז והא שמנה הרמב"ם ז"ל זה ללאו בפני עצמו הואיל דנכתב בפני עצמו ונקט האי דרשא דרבה בר אבוה במס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) וא"כ בודאי דעל שתיית יי"נ אינו לוקה רק שני לאוין משום לא ידבק ומשום ולא תביא. ורק יש לומר דאם התרו ביה משום לאו דלא ידבק או משום לאו דלא תביא ומשום ישתו יין נסיכם ג"כ לוקה שנים הואיל דקרא זה אתא לגלות על יי"נ שלא בפני ע"ז א"כ הוה כמו דכתב קרא בפירוש ולוקה אם התרו בו משום קרא זה ומש"ה מנה הרמב"ם זה ללאו בפני עצמו אבל שילקה שלש על שתיית יי"נ גמור בוודאי דאינו לוקה רק שנים כדין כל תקרובת ע"ז ודוק:

ואולי נוכל לפרש כן דברי הרב בעל זוהר הרקיע שמביא הרב בעל מג"א שם ואין הספר הנ"ל בידי לעיין בו. וכזה נוכל להבין ג"כ דברי הפרקי דר"א שמביא הרמב"ן ז"ל שעמד פנחס וגזר על סתם יינם והיינו דדילמא שכשכו וי"ל בזה. ועיין מס' חולין (דף ד' ע"ב) גבי יהושפט מלך יהודה ואחאב מלך ישראל דקאמר הש"ס ועדיין לא נאסר יינן של נכרים כו' ולשון זה איתא ג"כ בסנהדרין (דף ק"ו). אולם לעד"נ דלפי מה שפירשתי אין הנושאים שוין כי הכוונה דלא נאסר עדיין סתם יינם הוה הכוונה עד הגזירה די"ח דבר שגזרו על סתם יינם ובחולין הוה הפי' כפשטא דלא נאסר סתם יינם וזה היה סתם יינם ולא היה ידוע ששיכשכו ג"כ אבל בסנהדרין גבי בנות מואב שם הכוונה על יין ששיכשכו בו והיינו שלא היו יודעים עוד הדין הזה דשיכשך ג"כ הוי נסך גמור כנלע"ד לפרש לפירושו של הרמב"ם ז"ל. וברש"י חולין שם ד"ה סתם יינם שלא ראינוהו שנסכו לע"ז דליתסר דכתיב ישתו יין נסיכם ואפילו חשבת ליה מומר לכהת"כ שרי דעדיין לא נאסר יינם של עכו"ם דמי"ח דבר דתלמידי שמאי והלל הוא עכ"ל ונראה מפירש"י ז"ל דקאי הקרא דישתו על ניסוך ממש ואולם י"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא ג"כ על שיכשך ונפקא מקרא דישתו יין נסיכם וכמו שפירשתי בדברי הרמב"ם ז"ל וי"ל עוד בזה:

(ד) והנה כעת עיינתי שנית בזה לכאורה י"ל עוד ע"ד התוס' שמוכח מדבריהם דתקרובות ע"ז אסור מה"ת באכילה ובהנאה אסור רק מדרבנן מהא דמס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) במתני' אר"י שאל ר"י את ר"י מפני מה אסרו גבינות עכו"ם א"ל מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי עכו"ם א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנאה וכו' והנה בודאי דהא חששא דמעמידין בקיבת עגלי עכו"ם לא הוי רוב רק ספק השקול דהא גבי גבינות בית אונייקי קאמר הש"ס שם (בדף ל"ד ע"ב) שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לעכו"ם אבל בסתם גבינות ל"ה רק ספק השקול וא"כ מאי קא"ל ר"י לר"י א"כ למה לא אסרוה בהנאה דבשלמא באכילה אסור הואיל דהוי סד"א ובהנאה לא אסרוה הואיל דהוי סד"ר לקולא ולזה העירני ב"א הב' החריף כמר דוד נ"י. ואולי י"ל בזה הואיל דהספק דאורייתא עם הספק דרבנן הם על ד"א והואיל דאזלינן בסד"א לחומרא תו אזלינן לחומרא גם בסד"ר וכיוצא בזה כתב המג"א (בסי' קפ"ד סק"ז) בשם הר"ש חיוון ז"ל וכבר האריכו בזה האחרונים וגם אנכי כבר כתבתי בזה. אולם י"ל למה לא הוכיחו התוס' משם דתקרובות ע"ז אסור באכילה מה"ת מיהו באמת ל"ה זה עיקר הטעם שאסרו גבינות עכו"ם וכדמסיק הש"ס שם (בדף ל"ה) ולא רצה לגלות לו הטעם משום שהיה גזירה חדשה וא"כ י"ל דלעולם תקרובות ע"ז אינו אסור באכילה מה"ת ורק שרצה לדחותו בזה אעפ"י שאין הדין כן וי"ל בזה:

צד

[צד] במתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצאו זוממין משלמין הכל גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמים תשלומי כפל והאחרונים משלמים תשלומי ג' כו'. ופירש"י בד"ה והאחרונים משלמים ג' לשור וכגון שהוזמו האחרונים תחלה דאי עידי גניבה הוזמו תחלה בטלה עדות טביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מתזמי אמאי משלמי. ועיין עוד ברש"י בד"ה בטלה כל העדות והוא פטור והן פטורין ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח"כ אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבי אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות וכ"ש אם הוזמו שנים הראשונים תחלה כו' יעויין בזה. ולכאורה אינו מובן כלל שהרי רש"י ז"ל כתב לעיל דאי עידי גניבה הוזמו תחלה בטלה לה עדות דטביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מתזמי אמאי משלמי וא"כ אמאי כתב רש"י ז"ל אח"כ הטעם הואיל דלא גנב לא טבח ולמה לנו האי טעמא ת"ל דדלמא בעלים מכרוהו לו וכמ"ש רש"י בראשונה. וראיתי בתוי"ט שנתעורר בזה וז"ל ואע"ג דבלא"ה ליכא חיובא דדלמא בעלים מכרוהו לו כמ"ש הר"ב לעיל וכפירש"י שם מ"מ נ"מ היכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מידי הבעל מעת שבאת בהמה זו לידו עכ"ל התוי"ט. ולכאורה י"ל בזה למה הוצרך רש"י לכתוב הטעם הראשון דלמא בעלים מכרוהו לו הלא לפי טעם השני שאם לא גנב לא טבח סגי:

ולעד"נ ליישב זה בהקדם מ"ש הנ"י ע"ד רש"י ז"ל שפי' דמיירי שהוזמו האחרונים תחלה דאי עידי גניבה הוזמו תחלה בטלה כל העדות והוא פטור כו' וכתב הנ"י דמשמע מפירש"י שסובר דהכחשה לאו תחלת הזמה הוא דאל"כ נהי דאתזמי עידי גניבה תחלה הו"ל הכחשה לגבי עידי טביחה וכי הדר אתזמי משלמי עכ"ל הנ"י וכתב הפ"י עלה דאין דבריו מוכרחין דההוא הזמה דעידי גניבה לא חשיב כהכחשה לגבי עידי טביחה דהא אפשר דקושטא קמסהדי שראוהו טובח אלא דממילא בטלה עדות שאין בו צורך כיון די"ל דדידיה קטבח וא"כ אין זה ענין להכחשה תחלת הזמה והא דדייק רב אידי בר אבין לקמן דבכה"ג שייך הכחשה תחלת הזמה היינו בכת אחת דוקא כמו שיתבאר שם עכ"ל הפ"י:

ומעתה לפי"ד הפ"י הנ"ל שפיר צרכינן להני תרי טעמי שכתב רש"י ז"ל דאי מהאי טעמא שכתב ז"ל אח"כ בלחוד הואיל דאי אין גניבה אין טביחה הא ניחא למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה א"כ שפיר אמרינן דאם הוזמו עידי גניבה תחלה דבטלה לה עדות דטביחה הואיל דאי אין גניבה אין טביחה ומכירה ואפי' כי הוזמו אח"כ על הטביחה ג"כ אמרינן דבטלה לה עדות דטביחה הואיל דהוזמו תחלה על הגניבה ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה דהא הכחשה לאו תחלת הזמה היא אבל למ"ד הכחשה תחלת הזמה א"כ אף כי הוזמו עידי גניבה תחלה ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה מ"מ לא הוי אלא כמו הכחשה וא"כ כי הוזמו אח"כ עידי טביחה היל"ל דיהיה העידי טביחה נעשין זוממין הואיל דהכחשה תחלת הזמה היא ולהכי הוכרח רש"י ז"ל לפרש לעיל בד"ה והאחרונים דהטעם הוא הואיל דדלמא בעלים מכרוהו לו וא"כ אין זה ענין כלל להא דהכחשה תחלת הזמה היא ומש"ה אפילו אם אח"כ הוזמו ג"כ העידי טביחה ג"כ לא שייך בהו דין הזמה וא"כ שפיר צריך רש"י לכתוב טעם הראשון דלמא בעלים מכרוהו לו. ובטעם הראשון דדלמא בעלמא בעלים מכרוהו לו לבד לא סגי לפטור העידי טביחה אם הוזמו עידי גניבה בראשונה ואחר כך הוזמו העידי טביחה דהא צרכינן לטעם השני ג"כ להיכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מיד הבעלים מעת שבאה בהמה זו לידו וכמ"ש התוי"ט וצרכינן לטעם השני לפטור העידי טביחה כי הוזמו אם הוזמו עידי גניבה בראשונה למ"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה היא אבל למ"ד הכחשה תחלת הזמה בכה"ג כי ליכא האי טעמא קמא שכתב רש"י דדלמא בעלים מכרוהו לו כגון שהעידו עדים שלא נמכרה לו וכה"ג שכתב התוי"ט שפיר הוה הדין דאם הוזמו אח"כ העידי טביחה אף כי הוזמו עידי גניבה מקודם ג"כ משלמים העידי טביחה כאשר זמם דלא בטלה עדות דטביחה ע"י הזמת עידי גניבה מקודם דהכחשה תחלת הזמה היא ורש"י ז"ל כתב לפרש המשנה בין למ"ד הכחשה תחלת הזמה א"כ דוקא בכה"ג היכא דשייך לומר דלמא בעלים מכרוהו לו הוא דפטורין העידי טביחה אם הוזמו העידי גניבה בראשונה ובין למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה אפילו כי ליכא טעמא דבעלים מכרוהו לו וכמ"ש התוי"ט ודוק היטב בזה:

צה

[צה] (א) בגמ' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל כו'. חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך. והנה לכאורה מבואר דדוקא רבא הוא דאית ליה להאי סברא דחידוש הוא מה שהמזימין נאמנים יותר מן העדים הראשונים הניזומים אבל לאביי לית ליה כל דחידוש הוא מה שהאחרונים יכולין לפסול לעדים הראשונים בהזמה והטעם בזה י"ל עפ"י סברת הטור בחו"מ (סי' ל"ח) שכתב ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאילו העידו עליהן שהרגו את הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך כו' ע"ש וא"כ לפי"ז לא הוי חידוש כלל מה שהאחרונים נאמנין יותר מן הראשונים ורבא ס"ל דחידוש הוא בזה מה שנאמנין האחרונים הטעם בזה דיש לחלק ולומר דבשלמא אם מעידין שנים האחרונים על הראשונים בעבירה אחרת שפיר נפסלין דהא שני עדים יכולין להעיד על מאה כאחד שעברו עבירה אבל לא בענין עניני עדות דהיינו שמזימין אותם על מה שהעידו שפיר הוי חידוש ופליגי בזה אביי ורבא. ונוכל לומר עוד יותר בזה עפמ"ש התוס' בסנהדרין (דף כ"ז ע"א) בד"ה אין לך וז"ל וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש הוא לא אפסולא דקמאי קאי אלא אהיכשרא דבתראי קאי כלומר היה לנו לפוסלן כל שתי כתות וכיון דאיכא חידוש לא ילפינן אף לגבי הפסול לפוסלן כלל הראשונים למפרע כו' ועיין שמ"ק ב"ב (ל"א) בסוד"ה זה אומר מ"ש בשם הר"ן ז"ל ע"ש. וא"כ רבא סובר דחידוש הוא מה שהאחרונים כשרים ולאביי לאו חידוש הוא כלל מה שמזימין הם כשרים דהא דהראשונים פסולים משום דהוה כאלו האחרונים העידו עליהם שחיללו שבת וכדומה וכמ"ש הטור אבל האחרונים שאינם נפסלים משום דלא העידו עליהם עדים לפוסלם דנימא דהוה כאלו העידו עליהם שחיללו שבת דבשלמא האחרונים המזימין לעדים הראשונים הרי העידו שעברו עבירה אבל הראשונים לא העידו על האחרונים שעברו עבירה ואף דהוה כאלו ממילא העידו שהרי לפי דברי העדים הראשונים שהם אומרים אמת א"כ הרי האחרונים העידו בשקר ועברו עבירה מ"מ לא העידו על אלו אנשים פרטים שעברו עבירה ועכשיו לאחר הגדת העדים האחרונים הרי הראשונים פסולים ואינם נאמנים תו להעיד זה הוא סברת אביי דסובר דלא הוי חידוש ורבא סובר דהוי חידוש:

וראיתי בר"ן על מס' כתובות (סופ"ב) וז"ל וכתב הר"ז הלוי ז"ל דהיינו טעמא משום דעדות שני קרובים לעלמא היינו טעמא דפסול משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה כדמוכח בירושלמי ובעידי השטר ליכא הזמה לפי שיש לומר אחרוהו וכתבוהו כדתניא בפרק אד"מ (דף ל"ב) וכן בפרק ג"פ (דף קע"א) כו' ועוד כתב וז"ל דבעדות בע"פ הוא דאיכא הזמה אבל לא בעדות בשטר לעולם משמע דס"ל ז"ל אפי' כתוב בשטר שבזמנו כתבוהו משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דסתם עדות בע"פ הוא וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפרק מרובה גבי עד זומם דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתב בו שנכתב בזמנו וכן נראה עיקר אבל מ"מ כל שלא כתבו בו כן יש לתלות שמא אחרוהו וליכא הזמה כו' יעו"ש. ולכאורה י"ל בדברי הרז"ה ז"ל שכתב דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דסתם עדות בע"פ כו' והלא דוקא רבא סובר דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ומש"ה אינו נפסל אלא מכאן ולהבא אבל לא למפרע אבל אביי דסובר למפרע הוא נפסל ולא ס"ל כלל דחידוש הוא וכמש"ל וא"כ לדידן דפסקינן בהאי כאביי דלמפרע הוא נפסל וא"כ הזמה לא הוי חידוש כלל וכמו שביארתי לעיל וא"כ מדוע ישתנה הזמה דעדות בשטר מעדות בע"פ שכתב הרז"ה דאין לך בו אלא חידושו בע"פ דוקא הלא לדידן דפסקינן כאביי לא הוי חידוש כלל. והש"ס דקאמר לקמן מאי בינייהו כו' להך לישנא דאמרת משום פסידא דלקוחות איכא הרי מבואר דללישנא בתרא דרבא ג"כ סובר דלמפרע נפסל ורק מדרבנן הוא דאמרינן דהעדים אינם נפסלים אלא מכאן ולהבא לא ס"ל כלל דחידוש הוא ולכאורה י"ל בזה:

שוב ראיתי בלח"מ (פי"ח מהל' עדות ה"ב) שכתב שם לשיטת הרמב"ם דסובר דהכחשה והזמה כאחד הוי רק הכחשה דסובר דהואיל דהזמה הוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו דוקא הזמה בלבד ולא בהצטרף עמו הכחשה ג"כ ואע"ג דרבא הוא דקאמר דהוי חידוש אבל לא אביי מ"מ אביי ג"כ סובר דהוי חידוש והטוח"מ (סי' ל"ח) שכתב לטעם דהזמה הואיל דהוי כאילו העידו על העדים שחיללו שבת וכדומה סובר באמת דרק לרבא הוי הזמה חידוש אבל לאביי לא הוי חידוש כלל יעו"ש וי"ל טובא בזה. ועיין לקמן (בדף ע"ד ע"ב) ברש"י ד"ה מאי חזית וז"ל בשלמא הזמה חידוש דגזה"כ הוא אבל הכחשה לאו חידוש כשחסרה גופה של עדות הוא דכתביה רחמנא עכ"ל נקיט רש"י ז"ל דהזמה חידוש והוא אליבא דרבא ודוחק לומר דהש"ס נקיט אליבא דרבא דא"כ הואיל דאם נימא דעיקר קושית הש"ס מאי חזית הוא דוקא אם נימא כרבא דהזמה חידוש הוא א"כ מנ"ל להש"ס להקשות לר' אלעזר מאי חזית דלמא סובר כאביי דלמפרע הוא נפסל ולאו חידוש הוא אע"כ דקושית הש"ס מאי חזית הוא אפי' לאביי ג"כ ושמעינן דרש"י סובר דגם לאביי אמרינן האי סברא דחידוש הוא וכמ"ש הרז"ה והלח"מ ועיין לקמן בפרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ב ע"ב) [או"ט] מ"ש בזה:

(ב) והנה המחבר (בסי' ל"ד ס"ט) הביא כשיטת הרי"ף דבעדות בשטר ג"כ שייכא הזמה רק דבעינן דוקא שיאמרו העדים שבזמנו כתבוהו ולא אחרוהו כו' והב"ח (בסי' ל"ד) שם כתב דאף הרז"ה לא קאמר אלא לענין עונש העדים זוממין שאינו נוהג אלא בעדות בע"פ אבל לגבי דין פסלות העדים מודה הרז"ה שהעדים פסולים דלא עדיף מהזמה שלא בפניהם דנהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהו הוי דהמוזמת הוא המוכחשת בודאי ועדותן בטלה ופסולים לכל העדות שבתורה כדלקמן (בסי' ל"ח) וה"נ בעדות שבשטר הכחשה מיהו הוי והעדים פסולים אף לדעת הרז"ה עכ"ל הב"ח ועיין בש"כ (סי' ל"ד ס"ק י"ג וסי' ל"ח סק"ב) הביאו ג"כ והש"כ כתב כדברי הב"ח ולא מטעמיה דהטעם שכתב הב"ח דהכחשה מיהו הוי כמו הזמה שלא בפניהם ליתא דמי לא עסקינן נמי שמזימין אותם בפניהם שאומרים להם האיך אתם חתמתם על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם ועי' בש"כ מ"ש טעמי אחריני בזה. ולעד"נ ליישב דברי הב"ח ז"ל דהנה במה דפליגי הרי"ף והרז"ה בעדות בשטר אי שייכא הזמה בהו הנה באם העדים שבשטר העידו עוד לכל העדות בפני הב"ד בודאי דלכ"ע שייכא בהו הזמה דדל שטרא הלא העידו עתה עוד הפעם מחדש בפני הב"ד והיכא דאין העדים כאן כלל ורק דאיכא לקיומי לחתימותיהם ע"י שטרא אחרינא דכת"י יוצא ממק"א או שעדים אחרים מעידים על חתימת ידם והעדים החתומים ליתנהו כאן לגמרי בודאי דגם הרי"ף מודה דלא שייכא בהו הזמה כלל דהא עיקר מעליותא דשטרא הוא דהוי כאלו נחקרה עדותן בב"ד והלא לא עדיף מאילו העידו עדותן בע"פ ממש לפני הב"ד והלכו להם דאין יכולין להזימם שלא בפניהם. ודנימא דהואיל דהשטר הוא עתה בפני הב"ד הו"ל כאלו העידו עתה מחדש בפני הב"ד ועודם עומדים לפני הב"ד ויוכלו העדים המזימים להזים אותם הואיל דהוה כאלו העדים החתומים על השטר עומדים גם עתה בפני הב"ד בודאי דזה לא נוכל לומר כן כלל דהא נהי דנימא כשהב"ד ראו השטר הוי כאלו העדים עמדו אז לפניהם להעיד מ"מ דיהיה חשוב כאלו העדים עומדים ממש לפניהם דיהיה שייך בהו הזמה בודאי דא"א לומר כן כלל דהא אילו ממש העידו בפני הב"ד באותה שעה שראו הב"ד השטר ואח"כ הלכו להם לא שייכא בהו הזמה וא"כ בודאי כשלא היו אז לפני הב"ד רק שהב"ד ראו השטר בודאי דלא שייכא בהו הזמה ומכ"ש דלע"ד הוה הפירוש הפשוט כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוה הכוונה באותה שעה שחתמו על השטר. וע"כ צ"ל דעיקר הדין שדן הרי"ף ז"ל דיהיה שייך הזמה בעדות שבשטר הוה היכא שהעדים החתומים באו לפני הב"ד להעיד על חתימותם ולא העידו מחדש על כל המעשה רק שבאו לקיים החתימות שלהם ולשיטת התוס' והטור דס"ל דאפילו אם אין עידי השטר זוכרים העדות כלל ג"כ יכולים להעיד על חתימתם ולקיים השטר ועי' בח"מ (סי' מ"ו ס"י) ב' דיעות שם בזה וא"כ נוכל לומר שבאו העדים לקיים חתימתם ואינם זוכרים העדות כלל ואפי' לשיטת הרמב"ם שם דבעינן דוקא שיזכרו העדות בכה"ג אם העידי השטר בעצמם מעידים על חתימתם בב"ד אבל בודאי אם זוכרים העדות אינם צריכים להעיד מחדש כל עדותן בב"ד רק שמקיימים לחתימתם ובכה"ג אם העדים המזימין מזימים לעידי השטר העומדים בפני הב"ד לקיים חתימתם ואומרים להם עמנו הייתם ביום פלוני בזמן הכתוב בשטר בכה"ג סובר הרי"ף ז"ל דשייך בהו הזמה הואיל דמזימים אותם בפניהם והרז"ה ז"ל סובר דגם בכה"ג לא שייך הזמה בהו הואיל דלא הגידו העדות בפני הב"ד ואף שעתה עומדים בפני הב"ד בשעת הזמה שהעידו על כ"י אבל העדות לא הגידו בע"פ ונוכל לכוון פי' זה בלשון הרז"ה ז"ל שכתב (בפ"ב דכתובות) ועוד אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות בע"פ עכ"ל. והכוונה דהואיל דלא הגידו העדות בע"פ רק שהעידו על כ"י לא שייכא בהו הזמה והר"ן ז"ל אתי עלה לפרש הטעם משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ובעדות בע"פ הוא דשייכא הזמה אבל לא בעדות בשטר והקשיתי עלה לעיל דהא האי סברא דחידוש הוא דוקא אליבא דרבא אבל לא אליבא דאביי ואולם לפי מה שפירשתי דברי הרז"ה ז"ל מתפרשין שפיר ולא צרכינן לומר עלה האי סברא הואיל דחידוש הוא. מיהו צריכין לקבל פירושו של הר"ן ז"ל דהוא מטעם דחידוש הוא וי"ל בזה:

ומעתה שפיר דן הב"ח ז"ל דגם הרז"ה דסובר דלא שייך הזמה בעדות בשטר בכה"ג דהיינו דוקא לענין דלא ליעבד בהו דין הזמה אבל שפיר נפסלין העדים דלא עדיף מהזמה שלא בפניהם דנפסלים הנזומים לכל העדות שבתורה אם הוזמו שלא בפניהם וכ"כ הריב"ש (בסי' רס"ו) עיין בש"כ שם (בס"ס ל"ח) מביאו בשם הב"י וא"כ ה"ה הכא בעדות שבשטר אף דהעדים הם כאן בפני הב"ד בשעה שהוזמו מ"מ הואיל דלא העידו בע"פ לעדותם בפני הב"ד רק שקיימו עתה לחתימתם הוה ג"כ כאלו הוא הזמה שלא בפניהם דכמו דאם העידו בע"פ לפני הב"ד ורק בשעת הזמה הוא שלא בפניהם דאמרינן דלא שמה הזמה אבל הכחשה מיהו הוי ה"ה היכא דעתה העדים החתומים על השטר עומדים לפני הב"ד ורק שלא העידו גוף העדות בע"פ לפני הב"ד מקרי ג"כ הזמה שלא בפניהם אבל הכחשה מיהו הוי שיופסלו העדים אבל הרי"ף סובר דבכה"ג הוה הזמה מעליא כנלע"ד לפרש כוונת הב"ח ול"ק כלל קושית הש"כ הנ"ל ודוק. ועיין בש"כ (סי' ל"ד ס"ק י"ג) שכתב כדברי הב"ח וז"ל ולכאורה מוכח כהב"ח בהרז"ה וכן מוכח מלשון הרז"ה בספר המאור ואע"פ שבר"ן לא משמע כן בהרז"ה מ"מ נראה כן דאל"כ יהיה הרז"ה נגד הש"ס ר"פ אד"מ ועיין בתו"ח ובראב"ן ר"פ אד"מ כו' עכ"ל ולפי האמור דברי הב"ח נוכל לפרש גם לפי פירושו של הר"ן בהרז"ה ז"ל דהוא מטעם חידוש וכוונת הש"כ הוא דהר"ן הבין בהרז"ה דגם שאין העדים נפסלים בכה"ג וי"ל בזה. ועיין עוד שם בש"כ שכתב ולפי"ז נראה דגם הרי"ף יכול לסבור כהרז"ה בזה ודלא כמ"ש הר"ן שזהו שלא כדעת הרי"ף כו' ע"ש. והנה לפ"ד הש"כ דלא פליגי הרי"ף והרז"ה וגם הרי"ף מודה דלא שייכא הזמה ממש בעדות שבשטר למיעבד דין הזמה ורק לענין שיופסל העדים א"כ נוכל לומר דכוונת הרי"ף דשייכא הזמה הוא אפילו בכה"ג היכא דלא באו עידי השטר כלל לפני הב"ד לקיים החתימה ג"כ ורק שכ"י יוצא ממק"א ג"כ נוכל לומר דשייכא הזמה שיופסלו העדים הואיל דהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ הו"ל כאלו כבר העידו בב"ד ושייך בהו הזמה אח"כ לפוסלם דהא הוי הזמה שלא בפניהם והכחשה מיהו הוי. מיהו אם נפרש כוונת הרי"ף דשייך בהו הזמה ממש לשלם ממון ג"כ ע"כ לא מתוקמא אלא בכה"ג שהעדים הם עתה לפני הב"ד והעדים המזימים מזימים אותם בפניהם דאל"כ רק שהוא שלא בפניהם בודאי דלא נוכל לקיים בהם דין הזמה לגמרי שישלמו כאשר זמם דנהי דהעדים החתומים נעשו כנחקרה עדותן בב"ד ממש מ"מ לא עדיף מאילו הגידו ממש בע"פ דג"כ אין מזימים אותם שלא בפניהם. מיהו שיהיו רק נפסלים נוכל לומר דאפי' לא באו כלל לפני הב"ד והעדים מזימים אותם שלא בפניהם דהוי הכחשה עכ"פ וגם הרז"ה יוכל להודות בזה ודוק היטב בזה:

(ג) והנה במ"ש המחבר (בסי' ל"ד ס"ט) לדין הנ"ל שכתבו הרי"ף והרמב"ם דבעדות בשטר שייך הזמה ודוקא אם אמרו בזמנו כתבנוהו וז"ל ואם אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו אם יש עדים שיודעים היום שחתמו על זה השטר או עדים שראו זה השטר וחתימת ידם בו ביום פלוני כיון שהוזמו נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר כו' ע"ש. וכתב הסמ"ע (בס"ק כ"ב) אם יש שם עדים פירוש שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דא"כ הי"ל הן ג"כ עידי הזמה עכ"ל ודבריו צריכין ביאור ובנתה"מ נדחק לפרש דברי הסמ"ע יעו"ש. ולכאורה ר"ל דהכוונה בהמחבר הוא דהעדים האחרונים שראו שחתמו ראו הזמן והמקום ג"כ ורק הם קרובים לבעלי השטר למלוה או ללוה וא"כ אינם יכולים לפסול השטר שיהיו הם עידי הזמה דהא הם קרובים לבעלי השטר אבל אם כבר נפסל השטר ע"י עידי הזמה ורק שאנו באין לפסול העדים מכח העדים המזימין ואין ידוע לנו מאיזה זמן שנפסול אותם א"כ בכה"ג שפיר העדים הללו שראו שחתמו יכולין לברר הזמן מאימתי נפסלו העדים החתומים על השטר. מיהו באמת ז"א דהא בכה"ג שכבר נפסל השטר ע"י המזימים הראשונים אפ"ה אין העדים האחרונים שהם קרובים למלוה וללוה יכולים לברר הזמן מאימתי נפסלו העדים דאע"ג דלעידי השטר אינם קרובים כלל מ"מ אכתי הם פסולים מכח קרבות הואיל דאם אח"כ יהיו ניזומים הזוממים ויתבטל עדותן ואז יוכשר השטר וע"י אותן העדים האחרונים שראו בעת שחתמו השטר יהיה אז נפסל השטר והעדים הללו הם קרובים למלוה וללוה וא"כ אף כשלא הוזמו הזוממין ג"כ פסולים העדים הללו שראו בעת שחתמו להעיד על בירור הזמן הואיל דהם קרובים למלוה וללוה אע"פ שהם רחוקים לעידי השטר וכמו דאיתא בסופ"ק דמס' מכות גבי אילעי וטובי' קרובים דערבא הוו יעו"ש:

והנלע"ד בעיקר דברי הסמ"ע דבנתה"מ תמה עליו דהא מה בכך שלא ראו הזמן והמקום בתוך השטר מ"מ כיון דמיירי ע"כ שיודעין בסימן מובהק השטר והרי הן עכשיו רואין השטר והזמן ומקום הכתיבה ועיין מ"ש בזה. ולעד"נ דאף אם הוא סימן מובהק גמור לא יוכלו להזים עי"ז הואיל דבהזמה מיפסל גופו של אדם ואף אם נימא סימנין דאורייתא ג"כ לא מהני ועיין במסכת חולין (צ"ו) אר"י בר"י דר"מ תדע דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דההוא סימניה והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה כו' ובתוספות שם ד"ה פלניא באה"ד וז"ל וא"ת והאיך מחזירים שט"ח בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימני' והאי סימניה לוה מפלניא לא מפקינן וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם שמוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנים דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמר ההוא חפץ דההוא סימניה הוי סימניה דפלניא הוא עכ"ל וא"כ השתא ממונא לא מפקינן ע"י סימנים מיד המוחזק בו מכ"ש דלא פסלינן לגברא ע"י סימנים אילו אתו סהדי ואמרו גברא דההוא סימניה והאי סימניה דהוה ביה חילול שבת בודאי דלא פסלינן לגברא ע"י סהדותא דסהדי הואיל דאית ליה לגברא חזקת כשרות ומכ"ש היכא דאיכא ג"כ ממונא להוציא ממנו דלא מוציאין ממונא רק ע"י עדים ממש ולא ע"י סימנין וכמ"ש התוס' שם וא"כ הכא אם העדים לא ראו אז הזמן והמקום הכתוב בהשטר רק שראו היום שחתמו העדים בשטר והשטר היה בו סימן מובהק גמור שהוא היה בחודש סיון ואח"כ רואים העדים את השטר והכירו בו בסימן מובהק גמור שהוא אותו השטר עצמו שחתמו העדים הללו בו בחודש סיון ורואים עתה העדים הזמן והמקום הכתוב בו ונכתב בו במק"א וא"כ לא יוכלו הם לבדם להזימם להעדים החתומים בו מכח זה שידעו בבירור שהכירו להשטר בסימנין דבכה"ג היכא דאינם מכירים להעדים גופא להזימם ורק על ידי סימנים שראו באותו יום במק"א אנשים שיש להם סימנים כאילו בודאי דלא נעשו זוממין בכה"ג ורק אם איכא ממש עדים המזימים אותם שביום ר"ח סיון זמן הכתוב בשטר הנכתב בירושלים ומזימים אותם ואומרים שביום ר"ח סיון עמנו הייתם בבבל בכה"ג שפיר נעשים זוממין ורק דאין ידוע לנו מתי התחיל הפסול של העדים דאף דאמרינן דלמפרע נפסל מ"מ דלמא לא חתמו אז באותו יום ורק עתה הוא שחתמו לשטר הזה ועשאוהו מוקדם ועתה הוא דנעשו רשעים ובזה שפיר אמרינן דהואיל דהעדים הללו החתומים על השטר עתה הם בבירור פסולים ורק שאין אנו יודעים מתי נעשו רשעים לענין זה שפיר מהני העדים שהעידו ע"י סימנים שראו שביום ר"ח סיון הוא שחתמו להשטר שיש לו סימן פלוני בבבל ורואים אנו עתה בהשטר הזה שנכתב בו המקום בירושלים שפיר סמכינן על העדים הללו לברר הזמן שנפסלו הואיל דבאמת כבר איתרע חזקת כשרות שלהם שהרי עתה הם בבירור פסולים וגם מה דסמכינן על הסימנים לא הוה על עיקר העדות לפוסלם מכח זה רק לברר הזמן שפיר סמכינן על הני סהדי בכה"ג וצדקו דברי הסמ"ע ודוק. ועיין בט"ז שהביא דברי הסמ"ע הנ"ל וכתב עלה וז"ל דברים תמוהים כ' דא"כ ל"ל בזמנו כתבנו כו' הא ע"כ לא שייך כאן איחרוה דהא ראוהו להשטר ביום פלוני ובשעה שחתמוהו עכ"ל ולפמ"ש דע"י סימנים לא שייך הזמה למיעבד דין הזמה א"כ י"ל דאם לא אמרו העדים מעצמם בזמנו כתבנוהו לא נוכל למעבד בהו דין הזמה ע"י אותן העדים שראו שחתמו בשטר כזה בסימנים מובהקים בסיון וי"ל בזה ודוק:

צו

[צו] (א) איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל כו'. כל הסוגיא. וכתב הרי"ף וז"ל פי' למפרע מעידנא דאסהיד בב"ד ואיכא מאן דפריש מזמן שטרא וליתא להאי פירושא משום דלא הוי זומם אלא עד שיוזם בעצמו כו' אבל חזיוה להאי שטרא דמיחתם קמי דאסהודי עליה בב"ד בכמה יומי פסלינן להו מהאי יומא דקא אמרי סהדי חזינוהו להאי שטרא בידיה דמריה ביום פלוני דמחתם וקאי דקיי"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד הלכך מעידנא דקא חתמי בשטרא הו"ל רשעים והתורה אמרה אל תשת רשע עד ודמיא לעידי ריבית כו' ברם צריך את למידע דלא קיימי הזמה אסהדי דשטרא אלא עד דאמרו בב"ד בעידן סהדותייהו שטרא דנא בזמניה כתבנוהו ולא אחרנוהו ואי לא קמסהדי הכי לא קמא עלייהו הזמה והוי אינון כשרין ושטרא כשר כו' וכ"פ הרמב"ם (בפי"ט מהל' עדות הלכה ג') ועיין בבעה"מ סופ"ב דמסכת כתובות ובר"ן שם ועיין ש"ע חו"מ (סי' ל"ד ס"ט) פסק המחבר להלכה כהרי"ף והרמב"ם הנ"ל ועיין ב"ח (ל"ד) וש"כ (ל"ח) סוף הסימן שם מ"ש בזה דהבעה"מ לא פליג על הרי"ף וכוונת הבעה"מ דלא דיינינן בהם דין ועשיתם לו כאשר זמם אבל העדים ושטרא פסולין משום דבשטרא ג"כ הוי הכחשה ודוקא כי אמרו העדים או שכתב בפירוש בשטרא דבזמנו כתבוהו ולא אחרוהו יעו"ש. והנה תמצית דברי הרי"ף והרמב"ם נהי דשייכי הזמה בשטר דוקא שיופסלו העדים מזמן שראו השטר ביד המלוה אבל לא מזמן הכתוב בשטרא ועיין בהג"א פרק זה בורר (בדף כ"ז) וז"ל ואם הם חתומים על השטר ובאו עדים ואמרו זה היום היה עמנו במקום רחוק השטר כשר ועידיו כשירין דחיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו אבל אם העידו עדים שטר זה בזמנו חתמנוהו ולא אחרנוהו אז הם פסולים מיום חתימת השטר עכ"ל ולשון מיום חתימת השטר נוכל לפרש דלא קאי על זמן הכתוב בשטר רק על יום שחתמו בו באמת והוא כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל הנ"ל ועיין ברי"ו ז"ל במישרים (נ"ב ח"ז) וז"ל וכן אם חתומים בשטר שזמנו אחד בניסן ואמרו בפני ב"ד שבזמן הכתוב כתבוהו וחתמוהו ובאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם דמעת שהעיד או שחתם בשקר פסול כו' עכ"ל ג"כ נוכל לפרש כשיטת הרי"ף והרמב"ם ואף שהלשון דחוק קצת אבל נוכל לפרש כן:

אולם שיטת הרשב"א ז"ל הוא דמפסלי מזמן הכתוב בשטר עיין כאן בחידושיו בד"ה עד זומם בסה"ד וז"ל ודוקא בעדות בע"פ אבל בעדות בשטר לא קיימי הזמה שאני אומר אחרוהו וכתבוהו כו' אא"כ אמרו שטר זה בזמנו כתבנוהו דהשתא ודאי פסולין מזמן הכתוב בשטר דעדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל והובא ג"כ בשמ"ק כאן ומבואר בדבריו ז"ל דאם אמרו העדים בזמנו כתבוהו אז פסולין מזמן הכתוב בהשטר ואמאי ליפסלו מאותו הזמן נימא דהם חתמו עתה על השטר הזה והקדימו עתה הזמן לניסן ומנ"ל למחזקינהו לרשעים מן ניסן ועד עתה אשר באמת כן הוא סברת הרי"ף והרמב"ם שהבאתי לעיל:

והנלע"ד בסברת דברי הרשב"א ז"ל דסובר דמש"ה נפסלין העדים מזמן הכתוב בשטר ומה שחתמו על שטרות אחרות מניסן ואילך פסולין משום דהואיל דאם יזומו עדים לאותן העדים החתומים על שטר שכתוב באייר או שהעידו עדות בע"פ בחודש אייר לא יהיו הב"ד יכולין לחייבם ולעשות בהם כאשר זמם דהא הואיל דהעדים שחתומים על השטר בניסן והוזמו בסיון יאמרו שמה שחתמו בהשטר שכתוב בו בניסן חתמו אז באותו הזמן דהיינו בניסן והרי הוזמו אח"כ בסיון וא"כ למפרע הן פסולין וא"כ מה שחתמו אח"כ או העידו בע"פ באייר עדותן כמאן דליתא שהרי כבר היו פסולין למפרע מניסן ונהי דהב"ד אינם יודעים אם חתמו להשטר בניסן ודילמא בסיון כתבו וחתמו להשטר וכתבו בו הזמן מניסן מ"מ הלא הם יהיו יכולין לטעון כן שהרי אמרו בזמנו כתבוהו וא"כ הם פסולים למפרע מזמן הכתוב בשטר בניסן ועדותן באייר הוא כמאן דליתא ואף כי הוזמו מעיקרא על העדות שהעידו באייר ואח"כ הוזמו על העדות שחתמו על השטר בניסן אמרינן דהואיל דאיגלאי אח"כ שבטלה עדותן למפרע ומניסן אפסלו כבר ג"כ בטלה עדותן שבאייר ובטלה לה דין ההזמה וכדקאמרין בסוגין (ע"ג ע"א) אמרי סוף סוף כי הדרי מתזמי אגניבה אגלאי מלתא דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמין אטביחה וכ"כ בשמ"ק שם ד"ה ושמעינן משמעתין דעדים זוממין דחייבינהו רחמנא תשלומין אי איתברר דמקמי דאסהידו לה להאי סהדותא הוי פסולי מעיקרא לא מחייבי תשלומין הרמ"ה ז"ל ומכ"ש דאי הוזמו תחלה על עדות שהעידו בניסן דבטלה לה העדות אחרת שהעידו באייר ולא שייך ביה תו הזמה כלל ולא נוכל לעשות בהם דין הזמה ומש"ה איבטלה לה כל העדות שהעידו מניסן ואילך מטעם דהו"ל עדות שאאי"ל דהא לא נוכל לעשות בהם דין הזמה ואף שבשעת הגדת העדות בב"ד או בשעה שחתמו על השטר באייר היה העדות שפיר דהא אז היה אפשר למקיים בהו דין הזמה דהא העדים לא הוזמו בב"ד אלא בסיון מ"מ אם אח"כ נודע לנו שלא נוכל לקיים בהם דין הזמה על אותו העדות שפיר אמרינן דאפילו אם כבר הגידו בב"ד או שחתמו כבר בשטר דחשיב כאלו נחקרה עדותן בב"ד אפ"ה כיון שעד זומם נפסל למפרע וא"כ נפסלו עוד בניסן סו בטלה לה כל העדות שהעידו בינתים מניסן עד סיון ומקרי עדות שאאי"ל דהא לא אפשר תו למיעבד בהו דין הזמה כנ"ל בסברת הרשב"א ז"ל. והרי"ף והרמב"ם דסברי דלא נפסלו למפרע אלא משעה שנודע השטר בב"ד הוא משום דס"ל דהואיל דאנו אומרים דמוקמינן אותם בחזקת כשרות ורק אותה שעה שראו העדים השטר שלהם ביד המלוה אז הוא שחתמו ואמרינן דמה שהעידו עדות אחרת באייר שפיר הוה עדות גמורה ואם יזימו אותן אח"כ על העדות שהעידו באייר מחוייבין העדים לשלם ונעביד בהו כאשר זמם ולא יוכלו העדים למיפטר את עצמם ולומר דהם כבר פסולים למפרע מזמן הכתוב בהשטר משום דלא נאמנין להם בזה כלל ומקרי תו שפיר עדות שאי"ל:

(ב) והנה עוד י"ל בסברת הרשב"א ז"ל דאזיל לשיטתו במ"ש בחידושיו בחולין בפ"ק (על דף י"א ע"ב) בד"ה אתיא מפרה שדן הרשב"א ז"ל באם נמצאת הבהמה טריפה לאחר שחיטה אם לאסור הגבינות מחלב שנחלבה מחיים כתב שם באה"ד וז"ל ומיהו הנ"מ בטריפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל ודאי בטריפות סירכא או טריפות אחרות שא"א לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורים דהא א"א לך לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאת מחזקתה וכיון דודאי יצאת מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע וכעין שאמרו בנדה (נ"ו) גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כיבוס כיון דכתם זה יבש וא"כ לא ראתה עכשיו אלא מכבר כו' ע"ש ובטוי"ד (סי' פ"א) ובב"י וש"ע שם (ס"ב) פוסק המחבר כשיטת הרשב"א הנ"ל והרמ"א פוסק כהרא"ש ושאר פוסקים דאפי' בהוגלד פי המכה לא אסרינן להחלב אלא ג' ימים קודם השחיטה אבל קודם לזמן הזה לא יעוש"ה וא"כ נוכל לומר בסברת הרשב"א ז"ל כאן דמש"ה כי אמרו עידי השטר דבזמנו כתבוהו והוזמו דנפסלין העדים מזמן הכתוב בשטר אע"ג שלא ראו כלל השטר מקודם משום דהואיל דע"כ לא חתמו ברגע זו ורק איזה שעות מקודם וא"כ דומה תו להוגלד פי המכה דאסרינן להחלב מקודם כל ימי חיי הבהמה וה"ה הכא הואיל דע"כ העדים חתמו על השטר איזה שעות מקודם וא"א לומר השתא ברגע זו חתמו ואפסלו עתה כמו שנוכל לומר גבי טריפות היכא דלא הוגלד פי המכה דאמרינן ברגע זו נטרפה אבל גבי עידי השטר כאן ע"כ חתמו זמן מה מקודם וא"כ אמרינן תו דנפסלו מזמן הכתוב בהשטר וכמו בהוגלד פי המכה דמטרפינן כל החלב מקודם. והא דלא נפסלו גם מקודם זמן הכתוב בהשטר כמו התם גבי הוגלד פי המכה דאסרינן למפרע כל ימי חיי הבהמה שאני התם דאין לנו דבר במה לתלות דנימא שבאותו הזמן נטרפה אבל הכא הרי יש לנו זמן לומר דבאותו זמן הכתוב בהשטר אז הוא דנעשו רשעים שאז באותו היום חתמו בשקר על השטר ותלינן באותו היום ולא מחזקינן בפסול עוד למפרע מקודם לזה הזמן דהא היו להם פ"א חזקת כשרות וגם גבי בהמה אם היה לנו סברא לתלות הטריפות באיזה יום ג"כ לא היינו מטריפין אלא מאותו יום ואילך אבל לא מקודם. וי"ל עוד יותר דלא נוכל לפוסלם עוד מקודם לזמן הזה הכתוב בהשטר דהיינו מקודם ניסן משום דהואיל דעיקר הפסול הנמצא עתה בעדים הללו הוא רק מכח השטר הזה ואם באנו לפוסלם עוד מקודם ניסן והיינו שנאמר שחתמו להשטר הזה עוד בחודש אדר ונפסלו הלא אם באנו לחוש לזה שחתמו להשטר עוד בחודש אדר א"כ הרי לא נפסלו תו כלל דתו נימא שאיחרוהו וכתבוהו להשטר הזה ולא שייך תו בהם דין הזמה כלל ואי משום דאמרו עתה בחודש תשרי כשבא השטר לפני הב"ד בזמנו כתבוהו א"כ נימא דעתה בתשרי הוא דהעידו שקר ועתה הוא שנעשו רשעים שאמרו שקר ואף אם כתבו כן בשטר שבזמנו כתבוהו וחתמוהו נימא דזה הוא שקר ורק שאחרוהו וכתבוהו ולא נעשו זוממים ומש"ה אין לנו שום סברא לפסול להעדים רק עד זמן הכתוב בהשטר וי"ל בזה במ"ש האו"ת (בסי' ל"ד סק"ח) בתחלת דבריו מ"ש בשם הטו"ז עייש"ה ודוק:

אולם אכתי י"ל דנהי דלא נוכל לדון לפוסלם להעדים הללו מכח מעשה זו דהזמה ודנימא דנפסלו עוד קודם הזמן הכתוב בהשטר וכמ"ש מ"מ אכתי קשה ליפסלו למפרע מכח העבירה שהעידו שקר והוזמו דנפסלו למפרע מניסן ונימא דתו אזדא לה חזקת כשרות שלהם מעולם וכל העדות שהעידו מעולם פסולים הם וכן ראיתי כתוב בש"ש (שמעתא ג' פ"ד) שכתב להביא ראיה לשיטת הש"כ ביו"ד (סי' א') גבי שוחט שהמיר דאמרינן השתא הוא דהרשיע מהא דקי"ל עד זומם למפרע נפסל ואינו נפסל אלא משעה שהעידו בב"ד אבל עדותו שהעיד קודם כשר ואי נימא כל שהרשיע לפניך אמרינן דהרשיע גם מקודם ושחיטתו פסולה א"כ גם כל העדות שהעידו מקודם ג"כ יפסלו מכח זה דהרי הוא רשע לפניך עייש"ה וא"כ לשיטת הפוסקים דבשוחט שהמיר נפסל למפרע ג"כ א"כ קשה דבעד זומם יפסלו כל העדות שהעידו מעולם ולכאורה י"ל בזה:

(ג) וראיתי באו"ת (סי' ל"ד סק"ח) שתמה על המחבר שפוסק כאן כשיטת הרי"ף והרמב"ם דלא מהני הזמה לפסול עידי השטר רק משעה שראו השטר ומשום דאמרינן דאז הוא שחתמו על השטר ולא פסלינן להו מזמן הכתוב בשטר והרי המחבר פוסק ביו"ד (סי' פ"א ס"ב) כשיטת הרשב"א וא"כ ה"נ היל"ל דנפסלו מזמן הכתוב בהשטר והניח בצ"ע וחידוש שלא הביא דברי הרשב"א בכאן דפוסק באמת דנפסלו מזמן הכתוב בהשטר ולא כ' כלל דבעינן שיראו השטר מקודם:

והנלע"ד לתרץ קושית האו"ת על המחבר והוא דנוכל לומר דסברת המחבר הוא משום די"ל דדוקא בהוגלד פי המכה אסרינן לעולם משום דהטריפות לא תליא ברצון כלל רק דממילא נעשה הטריפות וא"כ בהוגלד פי המכה דע"כ נולד הטריפות זמן מה מקודם תו אמרינן דדלמא נולד הטריפות תיכף בשעה שנולדה הבהמה ואסרינן לעולם החלב שלה משא"כ הכא פסלות שנפסל האדם מחמת רשעו דהוא ברצונו של האדם לא שייך לומר דהואיל דחזינן דנפסל זמן מה מקודם איפסל לעולם מעיקרא בודאי דז"א דהא היה לו חזקת כשרות ואמרינן דעתה הוא שהרשיע ומש"ה לא פסלינן להעדים מזמן הכתוב בשטר רק מזמן ראיית השטר ומקודם ראיה לא נפסלו כלל הואיל דהוא תליא ברצונם ולפי האמור גם בשוחט שהמיר הול"ל דלא נפסל למפרע מה ששחט מקודם וכסברת הש"כ והרבה י"ל עוד בזה ובסוגיא דחזקה העירותי עוד בזה ודוק:

צז

[צז] תוד"ה רבא באה"ד וז"ל ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא דדוקא גבי הזמה אמרינן מכאן ולהבא דחידוש ולא גבי הכחשה אבל טעמא דהוי משום פסידא דלקוחות קשה כו'. כ"כ בגליון הש"ס בשם העתק מחליפי גרסאות עכ"ל ביאור הדברים הקדושים נלע"ד דכוונתם דאף דסובר רב חסדא גבי תרי ותרי המכחישים זא"ז בהדי סהדי שיקרי ל"ל הטעם משום דמכחישים גוף הדבר שמעידים עליו שזאת הכת מעידה שראובן לוה מנה משמעון וכת שניה מכחישים אותם ואומרים לא לוה והוה הכחשה בגוף המעשה ומש"ה שפיר איכא סברא לפסול שני הכיתות ואף דלכל כת יש להם חזקת כשרות מ"מ הלא אין הכת שניה באה לפסול הכת הראשונה רק להכחיש המעשה ואנו דנין ממילא לפוסלם מספיקא שאין אנו יודעים מי העידו באמת ומי העידו שקר שפיר סובר ר"ח דשניהם פסולים דבהדי סהדי שיקרי ל"ל וזה ידעינן מסברא אבל גבי הזמה דאין הכת שניה מכחשת המעשה כלל רק שמזימים לגוף העדים ואומרים היאך אתם מעידים כו' והלא עמנו הייתם וא"כ הואיל דאינם מכחישים לגוף המעשה כלל א"כ מצד הסברא אית לן לומר דשני הכיתות כשרים דהא לכל כת אית להו חזקת כשרות וגם לר"ח אית לן לומר מצד הסברא דשניהם כשרים בכה"ג ורק דגילתה התורה דהעדים הראשונים הניזומים פסולים וזה הוא כוונת התוס' כאן שכתבו דדוקא גבי הזמה אמרינן מכאן ולהבא פסולים דחידוש ולא גבי הכחשה דהיינו גבי הכחשה פסולים מספיקא מצד הסברא דאין אנו יודעים מי הכשרים ומכחישים בגוף הדבר וז"ב לענ"ד בכוונתם ז"ל. שוב ראיתי בספ"י ע"ד התוס' דכאן שכתב כן בדוחק ולענ"ד נכון כן לפרש ועיין שמ"ק ב"ב (ל"א) סוד"ה זה אומר מ"ש בשם הר"ן ז"ל ודוק ובסברא זו יש לבאר וליישב קושית התוס' לקמן בד"ה אין לך שכ' אבל קשה דלר"ח כו' ע"ש ואולם ראיתי בסיה"ת על תוד"ה אין שכ' שם סברא זו מדעתיה דנפשיה ומיישב בזה קושית התוס' הנ"ל ולא זכר השר שהתוס' בעצמם כתבו לסברא זו כאן ולכן קצרתי. ועיין מ"ש לקמן על ד"ה אין לך במ"ש באה"ד ועי"ל דלר"ח נמי הוי חידוש [אוצ"ח] עיי"ש:

ולכאורה י"ל במ"ש התוס' לקמן בד"ה אין לך באה"ד במה שהקשו דלר"ח דאמר בהדי סהדי שיקרי ל"ל א"כ אין חידוש מה שנפסלין אדרבה מה שהמזימין כשרים הוי חידוש וז"ל ועי"ל דלר"ח נמי הוי חידוש מה שנפסלין והאי ודאי דחשיב להו סהדי שיקרי בב' כתי עדים אינו אלא מספיקא כו' ולגבי הכי אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולים ומשעת העדות עד הזמה כמוכחשים והוי ספק פסולים כו' עכ"ל הגליון החליפי הגרסאות שם ומבואר דמשעת העדות עד ההזמה הוי ספק פסולים דומיא דהכחשה וזה סותר לכאורה למ"ש בגליון הנ"ל דבהזמה הואיל דאינם מכחישים גוף הדבר לא נפסלו רק מכאן ולהבא וחידוש הוא אבל למפרע לא נפסלו כלל אפילו מטעם ספק דהזמה קיל יותר מהכחשה הואיל דבהכחשה מכחישים גוף המעשה אבל בהזמה אינם מכחישים גוף המעשה והתוס' בגליון הנ"ל הראשון כתבו כן אליבא דרבא לפום ההו"א דאם נימא דרבא ס"ל כר"ח דבהדי סהדי שיקרי ל"ל וצ"ע לכאורה:

והנה במ"ש התוס' בד"ה אין דחילוק יש בין הכחשה להזמה דבהכחשה פסולין מספיקא ודוקא להוציא הוא דלא מהני סהדותייהו אבל להחזיק שפיר מהני ובהזמה פסולין לגמרי ואפילו להחזיק לא מהני וא"כ מיושב בזה קושית התוס' כאן בד"ה רבא משום דהתם בב"ב גבי זה אומר של אבותי כו' היינו להוציא ושפיר קאמר לר"נ והא עדות מוכחשת הוא משום דלהוציא שפיר אפילו משעת הגדתן בב"ד ועיין ביה"ח פ"ד התוס' ד"ה רבא מ"ש באמת ליישב קושית התוס' בדרך זה ועיין בשמ"ק כאן בד"ה עד זומם שכתב באמת ליישב קושית התוס' דלעיל בד"ה רבא בסברא זו שכתבו התוס' בד"ה אין לחלק בין להחזיק ובין להוציא יעויין היטב בשמ"ק בזה. ועיין היטב בשמ"ק ב"ב (דף ל"א) בד"ה זה אומר מ"ש בשם הרי"ן מג"ש ז"ל דמפורש בהדיא דמוקמינן להאי דהתם כגון שזה שאין לו רק סהדי דשני חזקה הוא מוחזק ואפ"ה סובר ר"נ דמפקינן מזה ונותנין לזה שיש לו עדי אבהתיה וע"ז הקשה רבא שפיר הא עדות מוכחשת היא ושפיר מובן תי' של השמ"ק הנ"ל ועיין ב"ב (ל"א ע"ב) בתוד"ה אנן מ"ש בזה:

צח

[צח] תוד"ה אין לך באה"ד ועי"ל דלר"ח נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והא דחשיב להו סהדי שיקרי בב' כתי עדים אינו אלא מספיקא כו' ואלו המזימים [לע"ד קצת ט"ס והכוונה הניזומים] פסולים לגמרי אפילו להחזיק הממון על פיהם הילכך חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולים ומשעת העדות עד הזמה כמוכחשים והוי ספק פסולים. עכ"ל. כפי הכתיב בגליון הש"ס מחלופי הגרסאות ולכאורה אינו מובן כלל דא"כ אם נחשבין כספק פסולים למפרע א"כ מאי קאמר הש"ס לקמן וסברוה דכ"ע תוכ"ד כד"ד ופליגי אי למפרע נפסל או מכאן ולהבא הוא נפסל והלא גם אי נימא מכאן ולהבא הוא נפסל מ"מ הוי כמוכחשים למפרע ופסולים מספק וא"כ הואיל דס"ל לכ"ע תוכ"ד כד"ד א"כ בטלה לה עדות גניבה ומספק עכ"פ עדי גניבה נפסלין. והנה לעיל [אוצ"ז] על תוד"ה רבא במ"ש ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש כו' כתבתי לפרש הדברים והפ"י שם עמד ג"כ בזה ע"ש והן הן הדברים שיש ליישב ג"כ הכא הגם כי לעיל א"ש יותר אבל על תוס' בכאן לא א"ש כ"כ ליישב כן אבל מ"מ נוכל ליישב גם כאן כן וקצרתי בזה. מיהו לפמ"ש לקמן בסוגיין [אוק"ה] ליישב דברו הרמב"ם ז"ל במ"ש בענין תוכ"ד דלאו כד"ד גבי הקדש וכתבתי דהסוגיא דידן (בדף ע"ג) הוא לאו אליבא דכ"ע והסוגיא דנדרים (דף פ"ז) חולקת על הסוגיא דכאן וא"כ נוכל לומר דכוונת התוס' כאן בד"ה אין לך ומ"ש לעיל בד"ה רבא כתבו לדבריהם אם נימא דבכה"ג לא שייך כלל לומר דתליא בהאי פלוגתא אי תוכד"ד כדבור דמי וקצרתי בזה:

צט

[צט] בתוס' באה"ד וא"ת ולמה הוי חידוש כלל והלא מן הדין יש להאמין במגו דאי בעי הוו פסלי לקמאי בגזלנותא ובשתי כתי עדים המכחישים זא"ז ליהמנו בתראי במגו בין לר"ה בין לר"ח. ולכאורה י"ל במה שהתחילו להקשות דעדים המזימים ליהמנו במגו הלא הוי מגו לחצי טענה דאם מזימים אותם צריכים הניזומים לשלם כאשר זמם אבל בהפסול דגזלנותא הוי רק ביטול העדות ועיין בתוס' ב"ב (ל"ג ע"ב) ד"ה ואי וברמב"ן שם ובדיני מגו בש"ע (סי' פ"ב) ואף כי יש לחלק ולומר דהא דלא אמרינן מגו לחצי טענה הוא דוקא היכא דהריוח הוא שלו במה שטען הטענה המעליותא יותר כמו גבי הא דאם היה טוען לפירות ירדתי לא היה לו רק הפירות והוא רוצה לזכות בגוף הקרקע ג"כ בזה שפיר כתבו התוס' והרמב"ן דלא אמרינן מגו בכה"ג הואיל דהוי רק לחצי טענה אבל היכא דלא הוי טובתו כלל כמו הכא גבי עדים המזימים שפיר אמרינן מגו לחצי טענה ג"כ ושפיר הוקשו התוס' לקושייתם. מיהו אכתי י"ל לפי"ד הר"ן בקידושין (על דף ס"ד) דכ' הר"ן שם וז"ל ואכתי קשיא ניהמני' בשבוי' מגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתי' דמהימן ופסול לה מכהונה י"ל דמגו לחצי טענה לא אמרינן והכא חצי טענה הוא לפי שעכשיו הוא רוצה לפוסלה בין לענין תרומה ובין לענין כהונה וכי אמר גרשתי' לא פסיל לה אלא לכהונה עכ"ל והרי התם אין להאב שום טובה בזה ואפ"ה לא אמרינן מגו לחצי טענה וא"כ ה"נ גבי עדים ג"כ י"ל דלא אמרינן מגו לחצי טענה:

שוב ראיתי בספר מעשה חושב שהעיר בזה דהא הוי מגו לחצי טענה וכתב דצ"ל דהתוס' סברי דעכ"פ על החצי עדות דהיינו לפסול לקמאי מהני המגו דכדומה מצינו בבעל שאמר יש לי בנים דנאמן להתירה לעלמא במגו דבעי מגרשה ואע"ג דבאמירה דהשתא רוצה להתירה גם לכהן אפ"ה מהני המגו עכ"פ להתירה לישראל וכה"ג נקרא בפוסקים מגו לחצי טענה ע"ש ב"ב (קל"ד) ה"נ מהני עה"פ המגו לחצי דברי עדותן שיפסלו הקמאי והוצרכו התוס' לתרץ דמגו לא עדיף מעדים כו' ע"ש שהאריך בזה בפלפול ולע"ד יש לפקפק בדבריו דגבי עדות אם לא יהיו נאמנים בכל דבריהם תו אין נאמנין כלל ושייך לומר הסברא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הואיל דאינן נאמנין בכל דבריהם ודוק היטב בזה קצרתי. וב"א הב' המופלג דוד נ"י אמר בזה די"ל עפי"ד האו"ת בקיצור כללי מגו (או"ק ל"א ל"ב) שכתב דאולי י"ל בזה דכי לא אמרינן מגו לחצי טענה היינו דוקא היכא דא"א לעשות שניהם אבל היכא דאפשר לו לעשות שניהם בכה"ג אמרינן מגו לחצי טענה ע"ש וא"כ ה"נ הלא יכולים העדים המזימין להזים להעדים הראשונים ולפוסלים אח"כ בגזלנותא ג"כ ושפיר אמרינן מגו בכה"ג עכ"ד:

ובמה שהקשו התוס' על שתי כתי עדים המכחישים זא"ז דליהמני בתראי במגו בין לר"ה בין לר"ח לכאורה י"ל דלר"ה דס"ל זו באה בפ"ע ומעידה כו' א"כ י"ל דמה קשיא להתוס' דליהמני' במגו דהוי פסלי להו בגזלנותא הלא י"ל דלא ניחא להו לפסול לגמרי להעדים הראשונים וכי מכחישים אותם שני הכתות כשרים. מיהו י"ל היכא דלהוסיף על עדותן שפיר יש לומר בכה"ג דזה לא הוי מגו לחצי טענה וי"ל בזה:

עוד י"ל בקושית התוס' הנ"ל דהא הוי עד הצריך מגו ועיין בקידושין (דף מ"ג) בסוגיא דשליח נעשה עד בריטב"א קידושין שם בד"ה מאי קסבר באה"ד וז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במגו התם כשאינו נאמן מתוך פיסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע בעדותו ובהא אמרינן דלאו נוגע בעדות הוא כו' עכ"ל וא"כ הכא דאנו אומרים דחידוש הוא מה שהמזימין נאמנים יותר מן העדים הראשונים וע"ז הקשו התוס' דלא הוי חידוש רק שמן הדין העדים אחרונים נאמנים מטעם מגו הלא אם העדים צריכים מגו א"כ אין הם נאמנים מכח עדותן וא"כ בכה"ג לא אמרינן מגו לסברת הריטב"א ז"ל וע"כ צ"ל דתוס' לא ס"ל סברת הריטב"א הנ"ל ועיין מקנה על קידושין שם הביא ג"כ סברת הריטב"א הנ"ל יעוש"ה:

והנה מ"ש הריטב"א ואע"ג דאמרינן בעלמא כו' לא זכיתי למצוא המקום ההוא שכתוב כן ורק הסברא הוא פשיטא דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים והתורה נתנה נאמנות להעדים בדיבורם בלא שום מגו וי"ל בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף